פונדמנטליזם דתי כעמדה פרגמטיסטית (טור 774)

בס"ד

כידוע צדיקים במיתתם קרויים חיים. אבל גם ההיפך נכון, אנשים במיתתם קרויים צדיקים. כל אחד שנקבר לפני מספיק שנים יכול בקלות להפוך לקבר צדיק בעל סגולות מופלאות לישועות ורפואות (מכאן קל לראות שהביטוי 'קברי צדיקים' הוא כפילות, כמו 'מים אחרונים ואסער' או 'שלשידעס סעודה' וכדומה). אני נזכר בירקן בשכונה שלנו בבני ברק, שמעון הבלתי נשכח והחביב להפליא, שתלה על הקיר תמונות של כל מיני צדיקים מתקופות שונות, ובצד היו עוד שתי תמונות של צדיקים חיים: הרבי מלובביץ והרב עובדיה (אז הם עוד חיו). הוא אמר לי תמיד שזו "פינת החי" שלו.

אני נזקק לנושא המרתק הזה מפני שלפני כמה חודשים הגיעה לידיי כתבה מאתר חרדי שעוסקת בנושא הכל כך קריטי לחיי כל אחד מאיתנו, קברי צדיקים (אז מי אמר שאין לנו בעיות בוערות בחיים?!). יהודי בשם עו"ד נתן רוזנבלט כנראה יצא נגד הכופרים שמהינים לפקפק בזיהוי של קברי צדיקים שונים בארץ ישראל רח"ל עפ"ל. הכתבה עוסקת בפוסט של יהודי בשם ישראל שפירא, שמתואר שם כחוקר ארץ ישראל, שמגן על הזכות לפקפק ולחקור. על פניו זהו ויכוח בין בני אור לבני חושך, בין פונדמנטליסטים חשוכים לשאינם כאלו. אלא שלהבנתי מבט נוסף מגלה שזהו ויכוח תוך פונדמנטליסטי. זוהי הזדמנות לעמוד בצורה קצת שיטתית יותר על מהותו של פונדמנטליזם.

מהו פונדמנטליזם

ספרי אמת ולא יציב עוסק בעיקר בפונדמנטליזם. כתבתי שם שמקובל לחשוב שפונדמנטליזם הוא התנהגות קנאית ואלימה ולא סובלנית, משהו כמו דעאש ושאר מלאכי עליון. אבל במבט פילוסופי אלו הם סימפטומים לפונדמנטליזם ולא הוא עצמו. הפונדמנטליזם במובן הפילוסופי הוגדר שם כהתייחסות לטענה או עמדה כלשהי כמשהו שאינו עומד לביקורת מחשבתית. הוא ניצב מעל לשכל ולדיון הגיוני ולא מחויב להם. בטור 726 הצגתי את הפונדמנטליזם במובנו הזה בקונטקסט רחב יותר, והראיתי שזוהי אלטרנטיבה אחת מתוך שלוש אפשריות להתבגר. כאן לא אכנס לזה שוב.

מכאן תוכלו להבין שהפונדמנטליזם אינו מצוי רק במחוזות של האסלם הקיצוני, דעאש, אל קעאידה, חיזבאללה וחמאס ושאר חקל תפוחין קדישין. כל ארגוני החסד הללו הם אמנם ביטויים התנהגותיים אלימים של פונדמנטליזם, אבל לא מהותו. אם מישהו מייחס לטענה כלשהי מעמד של אמת מוחלטת שלא עומדת למבחן ביקורתי ולא ניתנת לערעור, אזי הוא עלול ללכת עם זה עד הסוף, וכך פונדמנטליזם פילוסופי מוביל לדעאש. אם אינך פסיכופת, קשה לרצוח ולהתעלל בלי להיות משוכנע בערכים שלך באופן מוחלט. אך שימו לב שלפי זה גם אימא תרזה (איני מכיר אותה. מבחינתי כאן היא דמות טיפולוגית) היא פונדמנטליסטית. אמנם מאד נעים לחיות בקרבתה (למעט עניין "הקדוש המוסרי", שמתואר בטור 240), אבל עדיין נראה שמבחינתה אמונתה הדתית והמוסרית עומדת מעל לכל דיון הגיוני, ובמובן הזה יש כאן פונדמנטליזם פילוסופי. כמובן שביטוייו המעשיים אצל אימא תרזה הרבה יותר נעימים לסביבה.

פונדמנטליזם ואמונה דתית

אך למותר לציין שאמונה דתית ממש לא חייבת להיות פונדמנטליסטית, גם לא במובן הפילוסופי הזה. אדם יכול (ואמור) להגיע למסקנה שאלוהים קיים ולמחויבות דתית למצוותיו משיקולים הגיוניים, ואז לאחוז בעמדה הזאת מכוח השכל ללא ודאות מוחלטת. מתוך עמדה זו, האמונה הדתית עומדת לביקורת מחשבתית כמו כל עמדה אחרת. רק אדם שאמונתו הדתית לא עומדת למבחן של חשיבה ביקורתית הוא פונדמנטליסט (גם אם אינו רוצח את אף אחד, ואפילו אינו נשכב על הכביש בצרחות היסטריות בנוסח "נמות ולא נתגייס").

זה משתקף במצבים שבהם דוחים טענה כלשהי בכך שזוהי כפירה, או כי מקובלנו אחרת מאבותינו. אלו הן אינדיקציות לפונדמנטליזם, שכן זה בעצם אומר שאני לא מוכן לבחון את הטענה לגופה. מתוך כך אני בוחן אותה לאור השלכותיה: אם היא נוגדת לאמונה שלי היא מסוכנת. אבל הקשר בין מסוכן לבין שקרי הוא קשר פרגמטיסטי (ראו על הקשר הזה עוד להלן). ניתן כמובן לומר שהטענה אינה חזקה מספיק כדי לערער את עמדתי הדתית, וזה אינו בהכרח פונדמנטליזם. אבל חוסר המוכנות לבחון את הטענה ודחייתה על הסף בטענה שמדובר בכפירה זהו בהחלט פונדמנטליזם.

מעבר לזה, עלינו להבין שצורת חשיבה כזאת שמגינה על עצמה בפני הפרכות וביקורות יכולה לבסס גם פגאניות, או נאציזם. כל קבוצה יכולה לאסור על חבריה לבדוק את עקרונותיה, ובא לציון גואל. אז מה לנו כי נלין על פגאנים שלא חושבים עצמאית ולא מבינים את השטות שבאמונתם?! גם הם יאמרו לנו שמקובלם מאבותיהם שזוהי האמת הצרופה שמתנוססת מעל השכל ולכן אינה עומדת לביקורת שכלית. גם אנחנו נוהגים בדיוק כך.

כעת אומר יותר מכך. לא רק שאמונה לא חייבת להיות פונדמנטליסטית, אלא לדעתי היא אינה יכולה להיות כזאת. בעיניי מאמין פונדמנטליסטי הוא בעצם אתאיסט בתחפושת. הרי מבחינה שכלית הוא בעצם אינו מאמין, שכן שיקוליו השכליים לא מובילים אותו לאמונה אלא לכפירה. אלא שהוא חושש מכך ולכן חוסם את עצמו בפני שיקולים שמקובלים על שכלו שלו. כלומר הוא בעצם אתאיסט שמכריז על עצמו כמאמין (לא שקר במזיד. הוא אתאיסט לא מודע). המסקנה היא שהמאמין חייב (!! ולא רק יכול) להעמיד את אמונתו בפני טיעונים ביקורתיים במישור ההגיוני, שאם לא כן הוא לא באמת החליט על אמונה. הפונדמנטליסט הוא אתאיסט שבמישור הסוציולוגי בחר להשתייך לחברה הדתית.

אפשר אמנם לדון את אותם פונדמנטליסטים לכף זכות, ולומר להגנתם שבעצם הם כן מאמינים אמיתיים, וכשהם פוגשים טיעון ביקורתי הם חשים שיש פתרון אמיתי אלא שאינם יכולים לנסח אותו (ראו למשל בטור 601 על התייחסות לפרדוקסים, והאם הרציונליות מחייבת לשלול את הנחתם). לדעתי זסם גם מה שמוביל רבים לזהות אמונה דתית עם פונדמנטליזם. הם בעצם מניחים במובלע שהגיונית האמונה שגויה, אין להם תשובות טובות לטיעוני הביקורת (הם פוחדים מההתמודדות) ולכן מכריזים שאמונה היא מעל השכל, ומי שמעמיד אותה למבחן ביקורתי אינו מאמין אמיתי. יש מהם שמרחיקים לכת ופוסלים את השימוש בשכל בתחומים אלו באופן עקרוני וגורף. אם זהו המצב, אזי הם לא סתם מתבצרים בעמדה כלשהי אלא באמת סבורים שהיא נכונה. ולכן יש אפשרות לראות אותם כמאמינים אמיתיים, אבל זה רחוק מלהיות ברור, וזה בטח לא מעיד על אמונה יתירה לעומת המאמין שבוחן את אמונתו באופן ביקורתי. האינטואיציה הרווחת שלפיה הפונדמנטליסט הוא מאמין אותנטי ועמוק יותר היא אחיזת עיניים.[1]

מהו פרגמטיזם

כעת אקדים עוד כמה מילים על פרגמטיזם. כוונתי כאן לפרגמטיזם כעמדה פילוסופית ולא לצורת התנהלות. חזרתי לא פעם על כך שהתנהלות פרגמטית היא בדרך כלל עניין מבורך, אבל כעמדה פילוסופית זה אינו אלא כשל אחד גדול. הפרגמטיזם הפילוסופי (שנפוץ מאד באמריקה כמובן) דוגל בכך שהאמת היא עניין תועלתני. כלומר אני קובע את האמת לפי השאלה האם זה מועיל לי. אין הכוונה כאן דווקא לתועלת במובן האינטרסנטי, אלא גם לתועלת ערכית או אחרת.

לדוגמה, מבחינתי לשכנע אדם לחזור בתשובה כי במשפחה דתית יש שבת משפחתית נהדרת ונרות השבת מפזזים להם בליבותינו, זו אמירה פרגמטיסטית. האווירה והתועלת המשפחתית יכולות אולי להיות טריגר לעריכת בירור בענייני אמונה ומחויבות דתית, אבל הן לא יכולות להיות סיבות שמצדיקות את החזרה בתשובה עצמה. אם איני מאמין באלוהים ובמתן תורה לא אשמור שבת, גם אם הדבר ישפר את המצב המשפחתי שלי. וגם אם אעשה זאת, זה ודאי לא יעיד שהאמונה היא עניין אמיתי מבחינתי. לכל היותר, יהיה מדובר בפרקטיקה טכנית לשיפור המצב המשפחתי. משהו כמו מדיטציה. זה אינו קיום מצוות כמובן.

אגב, זו גם הסיבה לכך שאיני רואה במי שמקיים את כל המצוות כי זה מתקן את העולם או משפר את מצבו שלו (ובאופן כללי: מקיים אותן בגלל טעמיהן), אדם שמחויב לתורה ומצוות. מחויבות דתית פירושה קיום המצוות רק מפני שזה מה שאלוהים ציווה (ראו על כך בטור 631). זה כמובן לא אומר שהטעמים בהכרח לא נכונים, וזה גם לא נובע מחשש שמא טעינו בפרשנות התכליתית שלנו. יש כאן קביעה קטגוריאלית שנוגעת לערך הדתי במעשה מצווה. גם אם הטעם הוא נכון עדיין מחויבות דתית פירושה קיום המצווה רק מחמת המחויבות לציווי.[2]

בשיעור 1 בסדרת בינה מלאכותית הסברתי שפרגמטיזם הוא כשל נטורליסטי מהופך (התובנה הזאת עלתה אצלי בעקבות הדיבייט עם ג'רמי פוגל). הכשל הנטורליסטי מתאר טיעונים שיוצאים מהנחות עובדתיות ומסיקים מהן מסקנות נורמטיביות. דייוויד יום עמד על כך שלא ניתן לגזור את ה-ought מה-is, ולכן זהו כשל. הפרגמטיזם בעצם עושה את המהלך ההפוך: הוא גוזר את ה-is (שיש אלוהים) מה-ought (אווירה משפחתית טובה, שהיא עניין מבורך).

לא פעם עלו באתר ובכלל טענות כלפי עמדתי הנחרצת הזאת, מפי אנשים שניסו להגן על הפרגמטיזם. חלקם ממש נעלבו בשמו, ואף האשימו אותי בחוסר הבנה וחריצת משפט פזיזה מדיי. כך למשל כתב לי מי שעשה את הדוקטורט שלו על הפרגמטיזם דברים ברוח זו, וגם איתו החלפתי כמה רעיונות בעניין. רק לפני כמה ימים עלתה בשו"ת כאן באתר שאלה של יגאל בעניין זה, ותשובתי שם מסכמת בקצרה את עמדתי ביחס לפרגמטיזם.

זו לשון השאלה:

​נדמה לי שהצגה זו של הפרגמטיזם (ובפרט של ויליאם ג'יימס) עושה עם ההוגים הללו עוול ומציגה אותם באור קצוני שאינו מייצג את הגישה:

​צידוק אמוני מול הוכחה מטפיזית: ויליאם ג'יימס (למשל בThe Will to Believe-, ספר שיצאת בהוצאת אידרא) אינו טוען שתוצאה חיובית מנהלת הוכחה לוגית לקיומה של עובדה בעולם במובן ה-Is הריאליסטי-קלאסי. טענתו היא שבמצבים שבהם הראיות האמפיריות או הלוגיות אינן מכריעות (כמו בשאלות קיומיות, מוסריות ואמוניות), לאדם יש זכות אפיסטמית לאמץ אמונה לפי תועלתה החיובית לחייו. זוהי טענה על צידוק האמונה (Justification) בתנאי אי-וודאות, ולא גזירה מופרכת של עובדה מתוך רצון.

​הגדרה מחדש של ה"אמת": הפרגמטיזם אינו "גוזר" את ה-is מתוך ה-ought אלא מציע אפיסטמולוגיה אלטרנטיבית: האמת איננה התאמה (Correspondence) ליש מטפיזי נעלם, אלא תכונה של רעיונות העומדים במבחן הפעולה והניסיון האנושי.

​הבחנה בין פרגמטיזם ככלי לבין פרגמטיזם כמדד: גם פילוסופים פרגמטיסטים מורכבים יותר (כמו פירס ודואי) מבינים היטב את ההבדל בין משאלת לב לבין קביעה מבוססת. העמדה שמתארת אמונה באל רק כי "שולחן שבת הוא נחמד" היא אולי תועלתנות פשטנית, אך אינה ממצה את העומק הפילוסופי של הזרם הפרגמטיסטי.

ועל כך השבתי לו:

אני מגדיר אמת כתכונה של טענות, שנקבעת אך ורק על ידי השוואה והלימה בין תוכן הטענה לבין מצב העניינים האובייקטיבי בעולם (תורת ההתאמה). הפרגמטיזם לגווניו לא מקבל זאת. הוא מציע הגדרה שונה למושג 'אמת', ובעצם מרוקן אותו מתוכנו. זהו משחק מילים ריק, או כשל. נקודה.

כבר בעבר כתבו לי ביקורות על עמדתי זו ביחס לפרגמטיזם, וניסו להסביר אותו בכל מיני צורות. למשל, היו שטענו שהפרגמטיזם פשוט רואה בתועלת מדד לאמת. שים לב, לא הגדרה מחודשת למושג האמת אלא מדד. לשיטה זו, הפרגמטיזם מבוסס על הנחה מטפיזית שמה שמועיל הוא כנראה גם אמיתי. אם נרות השבת אכן משרים אווירה משפחתית טובה אז כנראה יש אלוהים. בעיניי זוהי גישה אבסורדית. אבל היא לפחות אומרת משהו עקבי.

אבל אתה מציע כאן שתי הצעות אחרות:

האחת היא שהפרגמטיזם מדבר רק על מצבים שבהם לא הצלחתי להגיע למסקנה לגבי האמת, ואז הוא ממליץ לנקוט בדרך המועילה. אלא שהמלצה זו היא אחת משתיים: או טריוויאלית או שטות. אם הוא אומר שזו אמנם לא האמת אבל אם שתי האפשרויות שקולות כדאי לפעול באופן המועיל, זה פשיטא. היכן כאן החידוש של העמדה הפרגמטיסטית?! מישהו חשב אחרת?! ואם כוונתו לומר שבהיעדר ראיות ענייניות התועלת מגדירה את האמת, ובלשונך הוא "מציע הגדרה מחודשת של האמת", חזרנו לאותו נונסנס, משחק מילים טיפשי שמרוקן את מושג האמת מתוכן. אתה מציג אותו באופן השני (מה שכינית "אפיסטמולוגיה אלטרנטיבית"), כלומר כנונסנס. בשאלה האם יש או אין אלוהים מדובר בטענת עובדה: או שיש או שאין. נניח שאין ראיות לכאן או לכאן. האם התועלת באמונה מהווה כלי אפיסטמי? האם היא מובילה למסקנה שיש אלוהים? לא. לכל היותר זו יכולה להיות המלצת התנהגות אבל לא כלי אפיסטמי.

מה שאתה מציע הוא בדיוק הטענה שאם נרות השבת משרים אווירה משפחתית טובה אז יש אלוהים. אלא שאתה משום מה מגדיר את זה כלא לגזור את ה-is מה-ought למרות שזה בדיוק מה שעושים כאן.

בקיצור, עם הגנות כאלה על הפרגמטיזם, כפרגמטיסט הייתי כבר מעדיף את המתקפות שלי.

על פונדמנטליזם ופרגמטיזם

ישנו קשר בין פונדמנטליזם לפרגמטיזם. טיעונים פרגמטיסטיים הם טכניקה נפוצה מאד אצל פונדמנטליסטים. פונדמנטליסט שדן בטיעון ביקורתי, אם זה ממצא מדעי או טיעון פילוסופי כזה או אחר, ישתמש קודם כל במקורות הלכתיים ותורניים, לאחר מכן ישלוף את הקלף של כפירה ויחסום את הדיון. בבסיס צורת הדיון הזה עומד פרגמטיזם, ששופט את הטענה, העובדתית או האחרת, במקום במונחי אמת או שקר במונחים של התאמה לאג'נדה.

בבואה של כשל פרגמטיסטי כזה נמצאת בצורת הדיון ההלכתית הנפוצה, שבסוגיות נפיצות (כמו עליית נשים לתורה וצירופן למניין, מעמד הלהט"ב וכדומה) נזקקת קודם כל לטענות של מדרון חלקלק ולתהיות בנוסח: אם כך נעשה אנה אנו באים?! וכדומה. תוך כדי כך היא מתעלמת מהטיעונים לגופם ואפיעלו מראיות עובדתיות וניתוחים הגיוניים. אדגיש שגם לדעתי יש אולי מקום (מצומצם מאד לטעמי) גם לטיעונים מסדר שני (מדרון חלקלק), אבל רק אחרי שמוצה הדיון העקרוני. קודם יש לדון האם זה מותר או לא, האם זה אמיתי או לא, ורק אחר כך להיזקק לטיעונים של כפירה ו/או סכנות עתידיות או התאמה למקורות כאלה או אחרים. שימו לב שצורת הדיון הזאת היא פרגמטיזם, שכן הם דנים בטענות לאור התועלת והתוצאות שייצאו מהן, במקום לדון בהן לגופן. הוא אשר אמרתי, הפרגמטיזם פועל כאן בשירות הפונדמנטליזם.

מה לגבי אינטואיציות והנחות יסוד?

אני מניח שיהיהו כאלה שיתהו להיכן הלכה אמונתי העזה באינטואיציות והנחות יסוד? והרי אלו אינן טענות שניתנות להוכחה הגיונית (אלא אולי על בסיס הנחות אחרות שבעצמן לא ניתנות להוכחה). אם אני מוכן לקבל טענות ללא הוכחה פירוש הדבר שהן אינן עומדות למבחן ביקורתי הגיוני. האם זה אינו פונדמנטליזם?

כאן רק אומר בקצרה שאמון בהנחות יסוד ובאינטואיציה אין פירושו דוגמטיות (כמעט כל הספר אמת ולא יציב מוקדש לנקודה הזאת). לא פעם כתבתי שאמנם אין אפשרות להוכיח הנחות יסוד והאינטואיציה היא תחליף להוכחה, אבל אין זה סותר את האפשרות לבקר את ההנחות והאינטואיציות הללו ביקורת הגיונית. עושים זאת על ידי הצלבה מול הנחות אחרות או עובדות תצפיתיות, בדיקת השלכות (אם יש להנחות ולאינטואיציות הללו השלכות לא הגיוניות) וכדומה. טענתי היא שקיומן של הנחות יסוד שלא מבוססות על הוכחה אינו מוביל בהכרח לספקנות ורלטיביזם, אבל בו בזמן הוא גם אינו מצריך אמון מוחלט ובלתי ניתן לערעור בהן.

כעת אאנחנו מגיעים לדיון המיוחל על קברי צדיקים.

קברי צדיקים

כאמור, במאמר שהיווה הטריגר לטור הזה מתנהל דיון על היחס לזיהוי של קברי הצדיקים. אין שם חס ושלום ערעור ביחס לחשיבותה של הסוגיה הרת הגורל הזאת. זה פשיטא ולא עומד לדיון. ועדיין מתנהל שם דיון לגבי האמון שחובה או לא חובה עלינו לתת בזיהוי המקובל של אותם קברים. עו"ד רוזנבלט ייצג שם את העמדה ההזויה שרואה בזיהוי הזה איזו אמת נשגבת שלא עומדת למבחן ביקורתי. זו באמת עמדה תימהונית להפליא, שכן כאן אפילו לא מדובר על עיקרון תלמודי או תורני יסודי אלא זיהוי מפוקפק כזה או אחר של קבר ומי שקבור בו. איזו קדושה הוא הצליח למצוא בזיהוי הזה? מי מחייב אותו לתת בו אמון כה בלתי מוגבל? האם קיבלנו בהר סיני את מיקומו של קבר בניהו בן יהוידע או רבי יוחנן? האם היה נביא כלשהו שסיפר לנו על כך? אפילו אם הזיהוי של האר"י נראה לו עניין מקודש ובלתי מעורער, האם ברור שמה שהגיע אלינו הוא אכן הזיהוי המקורי של האר"י? גם מאז חלפו כמה מאות שנים טובות.[3]

אבל עיקר ענייני כאן הוא דווקא בעמדתו של ישראל שפירא, שלכאורה דוגל בחשיבה ביקורתית. שימו לב שהוא לא מעלה טיעונים הגיוניים או אפילו את הבסיס הרעוע לזיהויים הללו שאותו תיארתי כאן. עיקר הדיון שלו הוא במקורות שמתירים לנו להטיל ספק ולחקור. כלומר גם כשמטילים ספק ומפקפקים צריך לקבל לכך רשות ממקור סמכותי.

טלו את המשפט שנבחר להתנוסס פאר בתת הכותרת של המאמר: "גדולי ישראל פקפקו בקברים רבים – הפקפוק אינו כפירה אלא זהירות ויראת שמים". כלומר הפקפוק מותר מפני שהוא מבטא יראת שמים. ואם הפקפוק היה מבטא כפירה, אז גם  אם הוא היה נכון אין לעסוק בו. ושמא תתהו איך יודעים שזה מבטא יראת שמים? זה פשוט, כי רבים מגדולי ישראל פקפקו בקברים הללו. "לא כל פקפוק הוא מדרון חלקלק לכפירה", הוא כותב. כמובן שאם הוא כן היה, אז אסור היה לעסוק בו. הפקפוק אינו נדון לגופו אלא לפי האג'נדה. זה מזכיר לי טלפון שקיבלתי פעם מפעיל "ערכים" שהציע לי להיכנס למחקר על גיל העולם. שאלתי אותו מדוע הסוגיא המדעית הזאת מעניינת אותו (למה לא לחקור את תוחלת החיים של צפרדע, או כל שאלה מדעית אחרת?), והוא ענה לי שמטרתו להוכיח שהגיל יכול להיות 5,700 שנה, בהתאם למסורת שלנו. אמרתי לו שאני לא נכנס למחקר שהתוצאות שלו מוכתבות מראש. אם הוא יאמר לי שאם המסקנה תהיה שגיל העולם הוא 14 מיליארד שנה הוא יקבל זאת, אשקול להיכנס למחקר הזה.

והנה ציטוט לגבי הממד החינוכי של הסוגיא:

שפירא מעלה גם נקודה חינוכית: "דווקא אם נספר לילדינו על כל מסורת כאילו היא ודאית, ולאחר מכן יגדלו ויגלו שהדבר שנוי במחלוקת או מפוקפק – הרי יש חשש אמיתי שיחשבו שכל מה שלימדנו אותם אינו נכון. ו'עדות שבטלה מקצתה, בטלה כולה'. דווקא האמת והזהירות מחזקות את האמונה, לא הגזמות".

הוא גם מגיב לאנקדוטה שהביא עו"ד רוזנבלט: "עו"ד נתן רוזנבלט מספר על שכנו שצחק על אמינות קבר דוד ובניו ירדו מהדרך. מאידך אני מכיר שכן שלי שעולה לכל קבר ומצבה שרק קיימת, משתטח על כל ציון גם אם מפוקפק, ולמרות זאת בניו ירדו מהדרך רחמנא ליצלן. מה זה מוכיח? כלום. אלו אנקדוטות, לא ראיות".

שוב, כל הדיון הוא בשאלה האם מותר או אסור לחקור ומה מחזק את האמונה. כל אלו הם מחקרים שמטרתם היא חיזוק האג'נדה ולאו דווקא האמת. אם היו ראיות שמחקר כזה עלול להוביל למסקנות בעייתיות כי אז ברור שצריכים היינו להמשיך ולהשתטח על כל אבן משכית בארץ ישראל ובלבד שבנינו לא יתדרדרו לחשיבה ישרה רח"ל.

טוב, נראה לי שהבנתם את הרעיון.

לסיום, אביא כאן מכתב משעשע לאנ"ש מטעם "הועד" (קשה להאמין, אבל יש כאן טענה שזה אותנטי), והערה של יהודי בשם הרב מנחם בומבך. מעבר לאנקדוטה, ההערה שלו נוגעת קצת לטור הזה:

כששומעים את הטיעונים האינפנטיליים שעולים על ידי שמרנים דתיים (חרדים ושאינם כאלה) להגן על האמונה ולדחות את טיעוני הביקורת, כולל כמה וכמה מגדולי הרבנים ותלמידי החכמים, המסקנה שעולה היא ששמרן חרדי הוא אתאיסט בתחפושת. הדבקות שלו במצוות יסודה בבורות (להפנות לטור על החסיד יעבץ). בקיצור, רוב ככל מוסרי הנפש הפונדמנטליסטים שמקפידים על קלה כבחמורה הם בעצם אתאיסטים בתחפושת.

[1] זה מתקשר לדבריי בטור 194 ועוד על החשש מחקירה באמונה והעדפת האמונה התמימה. הסברתי שהמאמין התמים הוא אתאיסט בתחפושת, ומתוך כך שללתי את החשש מחקירה פילוסופית של האמונה. השוו לדבריי בטור 513.

[2] זהו פירוש אפשרי למשנה המוזרה בברכות לג ע"ב:

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים – משתקין אותו.

ובגמרא שם מובאים שני נימוקים:

… אלא, על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? – פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות. ההוא דנחית קמיה דרבה ואמר: אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו. אמר רבה: כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי למריה! – אמר ליה אביי: והא משתקין אותו תנן! ורבה נמי – לחדודי לאביי הוא דבעי.

על פניו זה מאד מוזר שכן התורה וחז"ל מלמדים אותנו שהקב"ה אכן מרחם על בריותיו. מה רע בפרשנות כזאת למצווה, שהיא הפרשנות המתבקשת?

לאור דבריי למעלה ניתן לומר שייתכן שהמצווה אכן באה בגלל רחמיו של הקב"ה, אבל אנחנו לא אמורים לומר זאת. הבעיה אינה האמירה בפה, אלא קיום המצווה. קיום המצוות שלנו לא אמור להיות כדי לרחם על הציפור אלא כדי לקיים את ציווייו של הקב"ה. לפי הצעה זו, הטעם הזה בהחלט נכון (הקב"ה ציווה על כך בגלל הרחמים), אך זו אינה הסיבה שבגללה אנחנו עושים זאת. והחשש שנעשה מצוות מסיבות פרגמטיסטיות הוא שעומד ביסוד האיסור המוזר הזה. כעין זה מצאתי אצל הרב מלמד כאן.

כידוע, ברמב"ם ישנה סתירה בעניין בין דבריו בהלכות (הל' תפילה ט, ז) לבין דבריו במו"נ (ח"ג פמ"ח). ואולי זה יכול להיות ההסבר לכך. אמנם בלשונו בהלכות לא משמע כך, שכן הוא כותב שם:

מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר, וכן לא ירבה בכנוים של שם ויאמר האל הגדול הגבור והנורא והחזק והאמיץ והעיזוז, שאין כח באדם להגיע בסוף שבחיו, אלא אומר מה שאמר משה רבינו עליו השלום.

רואים שזה באמת לא ציווי שמבוסס על הרחמים. אבל גם את זה ניתן לדחות, שכן השחיטה הותרה לנו לא מפני שאין לו רחמים אלא בגלל צרכינו (ומכאן רמז לצמחונות מן התורה). ובשילוח הקן הצורך אינו כה קשה ולכן הרחמים הם שקובעים. ועדיין הסיבה מדוע אנחנו משלחים את האם אינה הרחמים אלא המחויבות ההלכתית. אפשרות אחרת, דחוקה יותר, היא שהיתר השחיטה נועד כדי ללמד אותנו את היסוד הזה עצמו, שאין לקיים את המצוות מפני הרחמים (ומכאן רמז נגד הצמחונות מן התורה).

[3] אני חייב להוסיף כאן הערה לגופו של אדם. ממש היום שמעתי ברדיו (ראו בקצרה כאן) בשמו של רוזנבלט דנן כמה פנינים על "הדיקטטורה השיפוטית" של בג"ץ שבאה לידי ביטוי בכך שלאור העתירות נגד חוק ביטול המעצרים למשתמטים חרדים בג"ץ הקפיא אותו. מתוך כך תוכלו להבין באיזה מאור אינטלקטואלי ומשפטי מדובר כאן.