על ההוכחה מהכיוונון העדין
שלום הרב מיכי,
לאחרונה עלה בי קושי מסוים ביחס לאחת ההוכחות שאתה מרבה להשתמש בהן לקיומו של בורא (הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי / הכיוונון העדין). אנסה להסביר את הקושי דרך התיאור הבא:
שני בלשים מגיעים לזירת רצח, ואחד מהם שואל בתדהמה את חברו: "תראה מה זה! מה הסיכוי שהקורבן נפל בדיוק מושלם לתוך סימון הגיר שעל הרצפה?!"
הבלש כמובן לוקה בהיפוך היוצרות – סימון הגיר לא קדם לגופה, אלא נמתח סביבה בדיעבד.
ולנמשל: תורת האבולוציה מלמדת כי התפתחות המינים הינה תוצאה של מנגנון הפועל ע"פ העקרון של "המתאים שורד". שינויים גנטיים מתרחשים באקראי, ותנאי הסביבה הקשיחים מנפים ללא רחם את מי שאינו מותאם להם. התוצאה היא שלאורך מיליוני שנים, מה ששורד ומעמיד צאצאים נראה "מותאם להפליא" לעולם – פשוט מפני שכל מי שלא התאים נכחד. ההתאמה היא תוצר לוואי הכרחי בדיעבד, ולא תכלית מכוונת מראש.
אם כך:
האם הניסיון להוכיח את קיום הבורא מתוך ההתאמה המופלאה והמורכבות בטבע אינו שקול בדיוק לאותו בלש שמתפעל מכך שהגופה מתאימה לסרטוט שסביבה?
כשם שהסרטוט הותאם לצורת הגופה בדיעבד, כך החיים נשחקו והתעצבו בדיעבד לתוך "קווי המתאר" של חוקי הטבע. מדוע אם כן לראות בהתאמה זו ראיה למתכנן תבוני, ולא כשל לוגי של היפוך סיבה ומסובב?
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
Please login or Register to submit your answer