חייבים ממשלה אחרת (טור 782)
זה עדיין לא הטור המיוחל עם דעתי לגבי הבחירות. זה יהיה הטור הבא והוא יעלה בקרוב מאד.
הטור הזה מכיל מסמך שכתבתי ביחד עם חברי אמנון לבב. גרסה קצרה שלו שמופיעה בסוף הטור תופץ עם קישור לטור הזה, וכולכם מוזמנים להפיצה גם בין אנשי הקשר שלכם או בכל פורום רלוונטי אחר.
חייבים ממשלה אחרת
ימני דתי ושמאלני חילוני מסכימים כי חייבים, פשוט חייבים, ממשלה אחרת אחרי הבחירות הקרובות. מדוע?
בין שני הכותבים של רשימה זאת יש אי הסכמות חריפות ביותר על מדיניות, על היחסים עם שכנינו, על מדיניות כלכלית וחברתית, ועוד, כפי שיש גם בתוך הגוש שמבקש להחליף את הממשלה. אין ספק גם, שלממשלה הנוכחית היו גם הישגים, אבל כל אחת מהנקודות שברשימה למטה מבוססת עובדתית וכמעט כל אחת בפני עצמה הייתה מספיקה, בזמנים רגילים, כדי לדרוש החלפה מיידית של הממשלה. ביחד, הן מצביעות על צורך חיוני וקיומי להחלפה כזאת כבר עכשיו.
לא מנינו כאן נקודות שנוגעות להתעלמות מהתרעות לקראת 7 באוקטובר, עסקאות חטופים, הרפורמה המשפטית, העברת מימון לחמאס ומניעת חיסולים של ראשיו, או המשך הלחימה בחזיתות שונות, מפני שבנקודות הללו לא הסכמנו בינינו, ולכן ראינו בהן נקודות שנויות במחלוקת. הרשימה להלן כוללת אך ורק טיעונים שלגביהם שוררת בינינו הסכמה מלאה.
הנה מה שהממשלה הנוכחית עשתה, עושה, ומתכוונת לעשות ביתר שאת אם תזכה בבחירות הקרובות:
- אי לקיחת אחריות לאירועי 7 באוקטובר. מבלי להיכנס לסוגיית התרעות שהיו או לא היו, השכמות או אזהרות, ראש הממשלה ושריו מסרבים לחקור באופן אמיתי ולקחת את האחריות שמוטלת עליהם פשוט מתוקף היות השרים וראש הממשלה אחראים במשמרת שבה האסון התרחש.
כאן יכולנו לעצור. אחרי כישלון בקנה מידה שכזה, כל ממשלה חייבת ללכת הביתה, ולו רק מחמת האחריות שלה, ללא קשר לאשמה או לממצאים כאלה או אחרים של ועדת חקירה. אבל האחראים (שאינם בהכרח האשמים היחידים) לא רק שלא התפטרו אלא חוזרים ומבקשים את אמון הציבור. הם נתלים שוב ושוב בתוצאות של חקירה עתידית, אלא שהדיון על האשמה וחשיפת הכשלים כלל אינו רלוונטי לסוגיית הצורך בהחלפתם, משום שהאחריות שלהם אינה שנויה במחלוקת.
- כניעה לכל דרישות מנהיגי החרדים תוך הסתמכות על קואליציה אנטי-ציונית. העברת כספים בלתי פוסקת דווקא לכיוונים לא יצרניים ולא תורמים על חשבון האוכלוסייה שמשרתת ומייצרת, מה שמביא לעידוד ההימנעות משירות צבאי ופגיעה חמורה בסיכויים של החרדים עצמם להשתלבות עתידית בחברה ובכלכלה לטובתם ולטובתנו. לא מדובר רק בהסכמה שבדיעבד אלא בסיוע אקטיבי להשתמטות ולאי השתלבות שמאיימים על עצם קיום המדינה. יוצא, אם כך, ש"המחנה הלאומי" מבסס את שלטונו כיום על כוחות שפועלים תחת הסיסמא ״נמות ולא נתגייס״ (בניגוד לחוק, כולל מי שלא עוסקים בלימוד תורה), מאשימים את הציונות והחילוניות בכל הפגעים, אינם מוכנים להשתתף בנטל החזקת המדינה, עורכים מסעות השמצה נגד מדינת ישראל ברחבי העולם (על רדיפת לומדי תורה ואנטישמיות) ופועלים לגמרי בגלוי נגדה ונגד סיכויי הקיום שלה. לא מדובר בשוליים חרדיים קיצוניים, אלא במנהיגות הרבנית שעומדת בראש אותן מפלגות שמהוות כיום חלק מרכזי ב"מחנה הלאומי" והן המפלגות ה״לא ציוניות״ הבולטות ביותר.
שיתוף הפעולה הזה כולל חקיקה פזיזה ומזיקה, כמו החוק שפוטר עריקים ומשתמטים מסנקציות, או חוק יסוד לימוד תורה, שהוא חוק שמשתמש בתורה להגברת חילול השם. הוא הדין לגבי ״חוק הרבנים״ שעבר על ידי הקואליציה, שעניינו סידור משרות ציבוריות לאנשי ש"ס כחלק מההשתלטות שלה על שוק מתן שירותי הדת והפיכת משרד הדתות והרבנות הראשית לטריטוריה פרטית (ראו למשל כאן).
דוגמה מובהקת: לפני כמה שנים החליטה חסידות בעלז להכניס לימודי ליבה למוסדות החינוך שלה. זוהי חסידות מרכזית ויש סיכוי שההחלטה הזאת הייתה מפלסת דרך בפני רבים אחרים להצטרף למהלך המבורך. ערוץ 7 מדווח שלפני הבחירות האחרונות דאג ראש הממשלה באופן אישי, ומשיקולים פוליטיים, לטרפד את המהלך (שאכן לא יצא אל הפועל), ובכך הנציח את חוסר היכולת של החרדים להתפרנס ולתרום לכלכלת המדינה.
דוגמה נוספת: ראש הממשלה הוקלט כשהוא אומר למנהיג דגל התורה (הרב הירש) שהוא סילק את גלנט והרצי הלוי משום שהפריעו לו לוודא את המשך אי-גיוס החרדים. סילוקו של יו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, יולי אדלשטיין, על אותו רקע, והחלפתו בבועז ביסמוט הוא מקרה בולט נוסף. לא מדובר, לכן, רק בכניעה לתכתיבים אלא בסיוע אקטיבי מצד הממשלה והעומד בראשה.
- יחס מפלגות הקואליציה לנשים. במפלגות החרדיות אין ייצוג לנשים באופן עקרוני, בהלימה עם יחסם של חרדים לנשים בכלל. לא פלא שהרבנות הראשית מצירה את צעדיהן של נשים שוב ושוב (לא מאפשרת להן להיבחן לרבנות, להיות משגיחות כשרות וכדומה), גם נגד פסיקות של בג"ץ וללא שום בסיס הלכתי. זו המדיניות של החרדים והחרד"לים שנציגיהם בכנסת ורבניהם בוחרים את הרבנים הראשיים. גם בתפקידי ממשל בכירים כמעט ואין כיום נשים. מספר חברות הכנסת בקואליציה נמוך ביותר (ראו כאן), מספר המנכ"ליות במשרדי הממשלה כיום הוא אפס, וגם נושאות תפקידים בשירות הציבורי מספרן ירד בקדנציה הזאת לשפל חסר תקדים (ראו כאן וכאן).
דוגמה בוטה: ראו כאן בפודקסט של יוסי מרשק, את רונית איפרגן שהייתה מנכ"לית משרד העבודה, מתארת שיחה עם יואב בן צור, שר העבודה מטעם ש"ס דאז, שאמר לה, בין היתר: "את מאד מאד מקצועית, אנחנו מאד מעריכים אותך, אבל יש רק בעיה אחת – את אישה". בכך סיימה את עבודתה.
- אמת ושקר. בעידן הזה שקרים הפכו לנורמה באופן שמערער מאוד את היכולת של האזרחים להבין מה המצב לאשורו ולדעת למי להאמין. זוהי כמובן המטרה של השלטת תרבות השקר, כי ציבור שאינו יודע להבחין בין אמת לשקר קל הרבה יותר למניפולציה ולשליטה. הדוגמאות רבות ומוכרות, וניתן למצוא רבות כאן, והנה כמה מהבולטות: נתניהו ניהל מו"מ ארוך עם מנסור עבאס כדי שיצטרף אליו לקואליציה (מהלך שהוכשל על ידי סמוטריץ), ואחר כך הכחיש זאת בנחרצות והאשים את ״ממשלת השינוי״, שצירפה את עבאס, בבגידה וכניעה לחמאס. דרעי מצולם כשהוא אומר לאנשיו שבשום אופן אין להתגייס ולאחר מכן מכחיש שאמר זאת, מירי רגב טוענת "משרד התחבורה אינו גוף מודיעיני, אינו בודק, ואין לו גישה לנתוני הנוסעים והצוות" בעוד שבאתר המשרד עצמו מוגדר תפקיד אגף הביטחון כ"אבחון ביטחוני של טיסות זרות", סמוטריץ׳ טוען שזהו שקר גמור שחיילים נושאים בנטל בגלל אי-גיוס חרדים, בזמן שצה"ל חוזר ואומר שחסרים לו כ-12,000 חיילים, ובמאי 2026 הצבא מזהיר שמערך המילואים עלול "להתמוטט" בלי חקיקה לגיוס כ-80,000 חרדים.
- מינויים לא ראויים. בכל משרדי הממשלה, בתפקידים החשובים ביותר, מתנהל מינוי מקורבים שאינם עומדים בתנאי סף ואינם בעלי מקצוע, מה שמוביל להחמרת מצב התחבורה, החינוך, הבריאות והכלכלה וגם לסיכונים בטיחותיים (תאונות דרכים) וביטחוניים (פליי-דובאי). במקביל, מאות משרות בכירות בשירות הציבורי ובכל משרדי הממשלה אינן מאוישות כבר שנים (ראו כאן), מה שמוביל להרס השירות הציבורי לשנים קדימה. ראו נתונים כאן.
דוגמה מובהקת: מינוי פרקליטו של נתניהו, עו"ד ראבילו, שהוא גם פעיל בשדה הפוליטי ובליכוד למבקר המדינה. אין ספק שתמיד היו מינויים לא ראויים, אבל מינוי של אדם שבאופן כל כך בוטה אינו מסוגל למלא את תפקידו כמבקר אובייקטיבי הוא עוד פגיעה קשה ביכולת לקיים מנהל תקין במדינה. בג״צ, שמרבית חבריו מונו על ידי ממשלות ימין, נאלץ כמובן לפסול את המינוי והתפקיד החיוני נותר לא מאויש, מצב מאד נוח לרשות מבצעת שמעוניינת להתנהל באופן פסול וללא בקרה.
דוגמה נוספת: התפטרויות ופיטורים במשרד התחבורה, תחת השרה מירי רגב. מדובר בעשרות מנהלים, מתוכם כמעט כל השדרה הבכירה של המשרד. כמן כן, יש דיווחים רבים על התנהלות מושחתת שיטתית במשרד, דילוג על מכרזים, כפייה פוליטית, מינוי מקורבים חסרי יכולות ועוד, מה שיכול להסביר את ההידרדרות בפרמטרים רבים של התחום שהמשרד מופקד עליו (תאונות דרכים, עומסי תנועה ועוד). ראו כאן דיווח.
השחתת השירות הציבורי היא עניין בעל חשיבות עצומה. לא מדובר רק בתמיכה במקורבים ושימוש בכספי הציבור, אלא בשחיקה והרס של השירות הציבורי כולו, ואמון הציבור בממשלה, תוך כדי קמפיין על ה"דיפ סטייט" שמנהל כביכול את המדינה, קמפיין שמהווה תואנה לריקון השירות הציבורי, כביכול כדי "לתת לממשלה למשול". גם במקרה הזה, הממשלה מזהה בעיה אמיתית (בעיית משילות במשרדי ממשלה), ובמקום לטפל בה באופן קונסטרוקטיבי, משתמשת בה כדי לפרק את השירות הציבורי, להכתיב מדיניות מושחתת ולחסל כל גורם שיכול לאזן את כוחה של הממשלה או לבקר אותה.
- תפקוד אזרחי. מעבר לכשלים הביטחוניים, הממשלה הפגינה גם חוסר תפקוד אזרחי בולט החל מה-8 באוקטובר. הזנחה של המפונים ושל הפריפריה תוך איחור של חודשים בתשלום פיצויים ובמציאת פתרונות דיור, חוסר תפקוד של כל משרדי הממשלה, טיפול חסר בנפגעים והסתמכות מוחלטת על יוזמות והתארגנויות אזרחיות בהיעדר תשובות ממשלתיות. עלייה חמורה ביוקר המחיה ובגירעון, תקציב הביטחון שאולי מתחייב במצב המלחמה הנוכחי, אבל לא זוכה לגיבוי במדיניות הכללית (תקציבים קואליציוניים, גיוס ושילוב חרדים, ניהול מלחמה בלתי פוסקת בכל הזירות ועוד), בזמן שאנשי המקצוע באוצר מזהירים שכל ההיבטים הללו יחד אינם מתכנסים לכדי מדיניות תקציבית וכלכלית סבירה. ישנה הרעה במצבם הכלכלי של מרבית האזרחים במדינה, כש-58% מהאזרחים לא מגיעים כלל למדרגת מס (ראו למשל כאן), למרות ההישגים (האמיתיים) של ההיי-טק והיצוא שכולנו גאים בהם.
- חינוך והישגי התלמידים. בשנים האחרונות ישנה הידרדרות בהישגי התלמידים במדינות רבות בעולם מסיבות שונות. אבל מבחני פיז"ה האחרונים מצביעים על הידרדרות חמורה בהישגי התלמידים בישראל גם באופן יחסי לשאר מדינות ה-OECD. ראו כאן. אין צורך לתאר את משמעות העניין למשק ולחוסנה של החברה. נוסיף שהחינוך החרדי לא מעניק לבוגריו כלים לתעסוקה והשכלה בעולם העכשווי (למרות טענות כאילו מלמדים שם לימודי ליבה. ראו למשל כאן), והממשלה הנוכחית רק מעודדת את המשך המצב הזה.
- אובדן משילות ביהודה ושומרון. בקדנציה האחרונה חלה עלייה דרמטית במספר אירועי האלימות, הביזה והרצח כלפי ערבים ביו"ש (ראו נתונים כאן). רבים מתריעים על כך, כולל מומחי ביטחון רבים ואנשי ימין מובהקים. אם האלימות כלפי התושבים והצבא היא פרי החלטה ממשלתית מודעת, זו החלטה חמורה שלא התקבלה רשמית, ואם המצב אינו מגובה על ידי הממשלה, זה אומר שהיא איבדה לחלוטין את המשילות בשטח.
דוגמה בוטה במיוחד: שר הביטחון כ"ץ ביטל את המעצרים המנהליים למתיישבים יהודים (ראו כאן), וזאת דווקא בתקופה שבה האלימות של חלקם בשיאה והמחיר שכולנו משלמים עליה גבוה במיוחד, וכמובן תוך אפליה בוטה (שכן ערבים ממשיכים להיעצר). זו כבר לא רק רוח גבית אלא מדיניות מוצהרת שעניינה סיוע ממשלתי אקטיבי להפרות החוק בשטח.
מעבר לבעיה המוסרית והמשילותית, האירועים הללו עומדים במוקד הידרדרות מעמדנו המדיני והכלכלי בעולם. ישראל כבר אינה נתפסת כמדינת חוק מה שמעמיד גם בסכנה משפטית מפקדים וחיילים בצה״ל שרוצים לנסוע לחו״ל.
- האלימות והפשיעה בחברה הערבית. גם כאן, אם זו מדיניות מכוונת היא מסוכנת לכולנו ומזיקה ביותר (וגם עומדת בניגוד גמור להצהרות הממשלה), ואם זו אינה המדיניות, זהו סימן לחוסר יכולת לשלוט במתרחש בשטח. ישנה נטייה, בחוגים מסוימים, לתלות את התופעה ״בתרבות הערבית״ (יש פוליטיקאים, כמו טלי גוטליב ובן גביר, שאומרים זאת במפורש), אבל בדיקת נתוני פשע ורצח בעולם ובמדינות ערביות שכנות ואפילו ברשות הפלסטינאית מגלים שבחברה הערבית בישראל קיים שיעור הפשיעה והרצח מהגבוהים בעולם (השלישי בגובהו ב-OECD), בעקבות קפיצה עצומה שהתרחשה ב-2023 (כאן בנתוני משרד האוצר). אבל, לפי נתוני משרד האוצר הנתונים גבוהים בפערים אדירים גם ביחס לעולם הערבי ואפילו לרשות הפלסטינאית, מה שמפריך את הטיעונים ה״תרבותיים״. השיפור שחל במצב האלימות בזמן ממשלת השינוי, למרות הזמן הקצר שניתן לתכניות השונות שבוטלו מיד עם הכניסה של הממשלה הנוכחית, גם הוא סימן לכך שההחמרה במצב היא תוצאה ישירה של מדיניות ממשלתית מכוונת.
- הידרדרות חסרת תקדים במצבנו הבינלאומי. ידוע שהבידוד והחרם על מדינת ישראל הולכים ומתחזקים. אמנם אנטישמיות ואנטי-ציונות היו קיימות תמיד, וזכותה של ממשלה לנהל מדיניות לאור שיקוליה, אבל ממשלת ישראל לא רק שאינה עושה מאמץ אפקטיבי כדי להתמודד עם המצב אלא אפילו נותנת לו רוח גבית בהתנהלותה ביחס למשילות ושלטון החוק ביו"ש, ובכך גורמת לאבדן של כמעט כל ידידינו בעולם. אנחנו רגילים לזלזל בעולם ובאו"ם (שאכן מפגין אנטישמיות פעמים רבות), אבל מי שחושב שנוכל להמשיך להתקיים בבדידות לאורך זמן טועה. אפילו בארצות הברית, ידידתנו הנאמנה ביותר, שבה אנחנו תלויים מבחינה כלכלית, מדינית ובעיקר צבאית, מעשי הממשלה הביאו להידרדרות חסרת תקדים בתמיכה בישראל גם בשתי המפלגות וגם בקרב מרבית הציבור (זה קורה כבר כעת בממשל שנחשב תחילה כידידותי מאד. מה יקרה אחרי עידן טראמפ?).
- קטאר. גם בלי לייחס כוונות של בגידה או רדיפת בצע, אין עוררין על כך שהתאפשר לקבוצת יועצים לעבוד בלשכת ראש הממשלה בזמן שקיבלו משכורת ותשלומים מקטאר, וברור שהיועצים הללו פעלו משיקולים זרים ולא משיקולים של טובת המדינה (מה שחמור בפרט בזמן מלחמה ומדיניות לעומתית ועוינת של קטאר). הם לא פוטרו או הורחקו גם אחרי שהמצב התגלה, וגם כשעלו חשדות לטשטש ראיות וחלקם ממשיך לעבוד בלשכה עד היום. נראה שראש הממשלה אינו סבור שיש בכך טעם לפגם והוא ממשיך בקשרי העבודה והשותפות עם סוכני קטאר שבלשכתו.
- התנהלות הלשכה. עדויות רבות על מעורבות בוטה של רעיית ראש הממשלה ובנו, זיופי מסמכים ופיברוק נתונים (ראו כאן וכאן), עיסוק אובססיבי באינטרסים הפוליטיים והאישיים, החזקת אנשים לא ראויים ועוד עבירות ומעשים לא ראויים. גם כאן מדובר בעדויות של רבים מעובדי הלשכה לשעבר, אנשי אמון ואנשי ימין שבשלב מסוים הרגישו שעליהם לספר מה ראו ושמעו.
- לחימה מרובת חזיתות. לחימה נמשכת בשש חזיתות פתוחות, ללא קבלת החלטות אסטרטגיות למימוש הישגים צבאיים. זהו נושא שלגבי היבטים מסוימים שלו אין הסכמה בציבור וגם לא בין שנינו. אחד מאיתנו תומך בהמשך המלחמה ומאמין שניתן להמשיך עד לניצחון ואילו השני סבור שיש לנסות למצות הישגים אסטרטגיים בכל אחת מהחזיתות על-ידי הסכמים. אבל שנינו מסכימים שבלתי סביר להחליט על המשך המלחמה בכל הזירות, ביחד עם פטור גורף לחרדים מגיוס, ויתור על תרומתם הכלכלית למשק למרות העלויות הגבוהות של הלחימה, התססת השטח והיעדר משילות ביו"ש שגורם לנטל כבד מנשוא על הצבא ובעיקר על מערך המילואים (מאות ימי מילואים של לוחמים שנשחקים, שוחקים את משפחותיהם ומאבדים את פרנסתם), וכמובן גורם לאבדן התמיכה הבינלאומית בישראל. כל זה יחד פשוט לא מתכנס למדיניות הגיונית. שנינו גם מסכימים שהמטרה של הישגים צבאיים היא מימושם לכדי הישגים אסטרטגיים, ששיקולים כאלה צריכים להנחות את מקבלי ההחלטות, וכן שהממשלה הנוכחית נמנעת באופן עקבי מקביעת אסטרטגיה מה שמקשה על הצבא ולא מאפשר מימוש הישגים צבאיים.
כאן המקום להוסיף שאת המדיניות הביטחונית, המדינית והכלכלית של ישראל קובעים חברי קבינט וקואליציה שהם עצמם אינם משרתים וחלקם גם לא שירתו בצבא, וכך גם ילדיהם. הם מקבלים החלטות ששולחות רבים להילחם ורבים עוד יותר לשלם מחירים כבדים, בלי שהם נוטלים חלק כלשהו בנטל שהם עצמם יוצרים, וכל זאת ביחד עם פעילות מתמדת של חלקם לערעור מעמדה של ישראל בעולם (מסעות הרבנים שמשמיצים את ישראל בפני קהילות יהודיות ופוליטיקאים בעולם תוך הפצת שקרים על רדיפת לומדי תורה ואנטישמיות. ראו למשל כאן).
- ביטול של תהליכי קבלת החלטות מסודרים. למעלה עסקנו במשרדי הממשלה, אבל התופעה מתרחשת גם בממשלה, בכנסת, בחברות ממשלתיות וברשויות שונות. שילוב של זלזול בחוקים ובנהלים, הצהרות על אי ציות לבית המשפט ואי הכרה בנשיא ביהמ"ש העליון (גם אם הוויכוח על מינויו יכול היה להיות לגיטימי), ביחד עם מינוי אנשים חסרי רצון ויכולת להביע דעה עצמאית או להתנגד, באופן שמשאיר את כל ההחלטות בידי אדם אחד במקרה הטוב, ובמקרים רבים בידי רעיה ובן שלא נבחרו ולא הוסמכו לכך.
- שלטון יחיד. במדינת ישראל הכנסת נשלטת באופן כמעט מוחלט על ידי הממשלה. בשנים הללו מתעצם התהליך של השלטת הממשלה על הכנסת (ע"ע סילוקו של אדלשטיין למשל), ומניעת ביקורת של הכנסת על הרשות המבצעת. זה מצטרף לממשלה שנמצאת בשליטה מוחלטת של ראשה ולפעילות עקבית של המשלה ושל שר המשפטים להחליש את מערכת בתי המשפט ואת כוחה לבקר את פעילות הממשלה. מכך נובע שבמדינת ישראל מופר העיקרון המרכזי של הפרדת שלוש הרשויות ושל בקרה של כל אחת מהרשויות על שתי האחרות. חמור מכך, גם בתוך הרשות היחידה שקובעת – המבצעת – ההחלטות מתקבלות על ידי אדם יחיד ללא דיון ביקורתי או יצירתי וללא בקרה. שלטון ללא בקרות הוא מרשם לאסון, ולכן לא מקרה הוא שתחת שלטון יחיד כזה של שליט שמוקף באומרים הן אכן מתרחשים אסונות וכמעט-אסונות.
- ביקורות מקיר לקיר. אין לאזרח פשוט מידע אותנטי על מה שמתרחש בחדרי חדרים. אבל עובדה היא שכמעט כל מי שעבד עם נתניהו עזב אותו בשלב זה או אחר, ויצא בביקורות קשות נגד התנהלותו. בין המבקרים נמצאים ידידים ושותפים קרובים של נתניהו מכל הגוונים: פוליטיקאים, פקידים, אנשי ביטחון, יועצים, אנשי משפט, אנשי ממון ועסקים, עיתונאים, שופטים ועוד. לא סביר בעינינו שכל כך רבים ממי שהיו בסוד העניינים מבקרים בחריפות את התנהלותו, ובכל זאת אין בכל זה שמץ של אמת. כולם עברו מהפך קיצוני ונעשו שונאי נתניהו על לא עוול בכפו? בעינינו, במצב כזה, נטל הראיה עובר לנתניהו.
- תרבות של השמצות ופילוג. מדיניות קבועה של השמצות, לא רק של השמאל אלא של צה״ל ומפקדיו, של מערכות הביטחון, מערכת המשפט ושל כל האישים שהוזכרו בסעיף הקודם (חשבו על אלשיך, מנדלבליט, גלנט, יעלון, מאיר דגן, הנדל, בנט, שקד, ליברמן, סולברג ועוד ועוד) שהפכו לפתע ל״בוגדים״ ו״שמאלנים״ מרגע שהעזו להשמיע ביקורת או להביע דעה שונה מזו של הממשלה. כולם זוכים לתיוגים שליליים, השמצות והתקפות מצד הממשלה, ראש הממשלה ומנגנון שלם של תומכים ושופרות.
הניסיון להטיל אחריות על גורמי הביטחון והסרת כל אחריות מהממשלה ביחס לאירועי 7 באוקטובר, כולל ניסיונות חוזרים ונשנים לדבר על בגידה מבפנים באירועי 7 באוקטובר (ראו כאן את תגובתו של זיני, בשר מבשרו של הימין העמוק שגם מתחיל כבר לספוג ביקורות) הם רק דוגמה קיצונית לניסיון שיטתי להטיל דופי בכל מי שאינו מסכים במאה אחוז עם הממשלה ולניסיון רב השנים לפלג את האזרחים ולטפח שנאה בין המחנות.
בעידן הפייק, כידוע, הכול נתון לפרשנות, וכל אמירה נחשדת באג'נדה גלויה או נסתרת. לכן קל לפטור את טיעוני הביקורת בכך שמדובר ב"שמאלנות" ובהצגה מוטה של נתונים וטענות. איננו מכחישים את עצם התופעה של ביקורות מוטות, ובכל זאת קשה לקבל גישה אנטי ביקורתית גורפת, בפרט כאשר העדויות התומכות בביקורת כל כך רבות ומגוונות. אם מניחים מראש שכל מי שמבקר את הממשלה ואת ראשה הוא שמאלן נסתר שמונע מאג'נדות פוליטיות, אין אפשרות לנהל דיון. בדיון כזה צריכה להיות אפשרות להביא טענות נגד, וכרגע נראה שלפחות בחוגים מסוימים היא לא קיימת. אם כל אלה שעבדו בצמוד לנתניהו ויוצאים בביקורת חריפה אינם קבילים כעדים, ואם כל העובדות שהוזכרו למעלה אינן נחשבות כטיעונים תקפים, מה אמור לקרות כדי שהביקורת תתקבל?
יש המעלים את הטענה שגם אם כל הטענות האלה נכונות, ראש הממשלה הנוכחי הוא האדם היחיד שמסוגל להנהיג את המדינה בימים טרופים אלו. מעבר לכך שהטענה הזאת חסרת בסיס ושחר, כפי שניסינו להראות למעלה, מה יקרה בעוד כמה שנים כשיסיים את הקריירה הפוליטית שלו, גם אם זה לא יקרה קודם לכן? המדינה תיחרב? כמאמר הפתגם, בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף. מדינת ישראל החזיקה מעמד לפני הממשלה הזו, החזיקה מעמד בקושי תחתיה ותחזיק מעמד אחריה. הנזקים שהממשלה גרמה וגורמת אמנם אינם הוכחה לכך שאחרים יבצעו את התפקיד באופן מוצלח יותר, אבל בוודאי מוכיחים שאלו שעושים זאת כיום חייבים לפנות את מקומם.
ולסיום, הזווית האלקטורלית. ישנה תחושה בחלקים מהציבור הימני, כי נתניהו הוא מושיע הימין שבזכותו הימין שורד ושולט. אין טעות גדולה מזו. בעקבות אירועי 7 באוקטובר התעצם התהליך של סחף ימינה של הציבור הישראלי, עד כדי כך שלולא נתניהו סביר להניח שהייתה קמה כיום קואליציית ימין של לפחות 70 ח"כים שתכהן בעתיד הנראה לעין. נתניהו, בהתעקשותו להישאר בראש המחנה המכונה ״ימין״, מטרפד את יכולתו של המחנה הזה לשלוט, ובכך מוביל לתיקו הפוליטי שמלווה אותנו כבר שנים ארוכות. הרוב הימני בציבור לא בא לידי ביטוי בקלפי בגלל נתניהו ולא למרות נתניהו. המסקנה היא שלאנשי ימין אמיתיים יש, מעבר לכל הסיבות שיש לכל אזרח הדואג לעתיד המדינה, גם סיבות פוליטיות-מפלגתיות לשאוף לנפילתו של ראש הממשלה.
ובינתיים, האלטרנטיבה לממשלה הקיימת בבחירות הקרובות היא לא ממשלת שמאל, כי אם גוש שינוי ותיקון שמורכב מאנשי ימין, מרכז ושמאל, חילונים ודתיים, משלוש מפלגות מרכז וימין ומפלגת שמאל אחת. מה שחיוני עבור המדינה ואזרחיה הוא שתקום ממשלה חדשה ועניינית, שראשה ושריה באים לעבוד בשבילנו ולא נגדנו, וזה יקרה רק אם נצביע לאחת ממפלגות האופוזיציה שמתחייבות לא להיכנס לשותפות עם אף אחת מהמפלגות שנמצאות בשלטון היום. האם נמשיך, אם כן, כאילו כל הכשלים והנזקים האלה לא התרחשו? כאילו הכול בסדר ואיכשהו המדינה תסתדר? או שניתן סיכוי לתיקון ולשינוי? הבחירה היא שלך.
הנוסח הקצר (להפצה):
חייבים ממשלה אחרת
ימני דתי ושמאלני חילוני מסכימים כי חייבים ממשלה אחרת אחרי הבחירות הקרובות. בין שני הכותבים של רשימה זאת יש אי-הסכמות חריפות על מדיניות חוץ, ביטחון, כלכלה וחברה, כפי שיש גם בתוך האופוזיציה. אבל שנינו מסכימים, שלמרות הישגים מסוימים של הממשלה הנוכחית, כל אחת מהעובדות שמפורטות למטה היא חמורה, חלקן מספיקות בפני עצמן כדי לדרוש את החלפתה המיידית, וביחד הן מצביעות על צורך קיומי להקמת ממשלה אחרת. לא התייחסנו להתרעות לקראת 7 באוקטובר, עסקאות חטופים, רפורמה משפטית, או יחס לחמאס, כי על אלה לא הסכמנו. על כל מה שמופיע בהמשך שוררת בינינו הסכמה מלאה. הנה מה שהממשלה הנוכחית עשתה, עושה, ומתכוונת לעשות ביתר שאת אם תזכה בבחירות: 1. אי לקיחת אחריות לאירועי 7 באוקטובר. אם היו התרעות ואזהרות או לא, הממשלה מסרבת לחקור באופן אמיתי ולקחת את האחריות שמוטלת עליה מתוקף היותה אחראית במשמרת שבה האסון התרחש. 2. כניעה מלאה למנהיגי החרדים. העברות כספים אדירות, עידוד השתמטות מגיוס ופגיעה בסיכוי של החרדים להשתלב בחברה ובכלכלה לטובתם ולטובתנו. 3. מינויים של מקורבים ללא כישורים מתאימים, ומאות משרות בכירות בשירות הציבורי שאינן מאוישות שנים, מובילים להחמרת מצב התחבורה, החינוך, הבריאות והכלכלה וגם לסיכונים בטיחותיים (תאונות דרכים) וביטחוניים (פליי-דובאי). 4. חוסר תפקוד אזרחי בעקבות ה-7.10. הזנחה של המפונים ושל הפריפריה תוך איחור של חודשים בתשלום פיצויים ובמציאת פתרונות דיור, חוסר תפקוד של כל משרדי הממשלה, שהצריך התארגנויות אזרחיות לתפקודים בסיסיים. 5. סדר עדיפויות כלכלי מוטה משיקולים פוליטיים לא ענייניים, שגרם לעלייה ביוקר המחיה והרעה במצבם הכלכלי של מרבית האזרחים במדינה, למרות הישגי ההיי-טק והיצוא שממשיכים בינתיים על אף טעויות הממשלה. 6. לחימה מתמשכת בשש חזיתות פתוחות, ללא החלטות אסטרטגיות וחשיבה שמאפשרת מימוש הישגים צבאיים וחזרה לחיי שגרה סבירים. בשילוב עם הפטור הגורף לחרדים, נוצר במקום זה נטל כבד על הצבא, שחיקה של אנשי מילואים שמשרתים מאות ימים ושל משפחותיהם, ואובדן פרנסה המוני. 7. ביטול של תהליכי קבלת החלטות מסודרים. שילוב של זלזול בחוקים ובנהלים ומינוי אנשים חסרי רצון ויכולת להביע דעה עצמאית, משאיר את כל ההחלטות בידי אדם אחד בלבד במקרה הטוב, ובמקרים רבים אפילו בידי רעיה ובן שלא נבחרו ולא הוסמכו לכך. 8. הידרדרות במצבנו הבינלאומי, עד כדי בידוד וחרם. אמנם אנטישמיות ואנטי-ציונות היו קיימות תמיד, אבל ממשלת ישראל אינה עושה שום מאמצים אפקטיביים כדי להתמודד עם המצב האסוני, שבו גם ידידות מובהקות מתרחקות מאיתנו ומרבית אזרחי ארה״ב נגדנו לראשונה מאז קום המדינה. 9. אובדן משילות ביהודה ושומרון. אם האלימות כלפי התושבים המקומיים והצבא היא פרי החלטה ממשלתית מודעת, זו החלטה חמורה שלא התקבלה רשמית, ואם האלימות אינה ביוזמת הממשלה, הרי שהיא איבדה לחלוטין את המשילות בשטח. 10. אלימות ופשיעה בחברה הערבית. גם כאן, אם זו מדיניות מכוונת, היא מסוכנת לכולנו ומזיקה ביותר (וגם עומדת בניגוד גמור להצהרות הממשלה), ואם זו אינה המדיניות, זהו סימן לחוסר יכולת לשלוט במה שקורה בשטח. 11. תרבות של שקר והשמצה, כולל סתירות עצמיות של דברי שרי הממשלה וראשה, והשמצות של צה״ל ומפקדיו, של מערכות הביטחון ואף של אנשי ימין, או שמונו על-ידי ממשלות ימין, מרביתם עם עבר של עשייה ונאמנות למדינה, כולל מקורבי ראש הממשלה לשעבר, שהפכו ל״בוגדים״ ו״שמאלנים״ מרגע שהעזו להשמיע ביקורת או להביע דעה שונה (אלשיך, מנדלבליט, גלנט, יעלון, מאיר דגן, הנדל, בנט, שקד, ליברמן, סולברג ועוד רבים). 12. קטאר: בלי לייחס כוונות של בגידה או רדיפת בצע, הפרסומים, העדויות והחקירות מצביעים על כך שהתאפשר לקבוצת יועצים לעבוד בלשכת ראש הממשלה בזמן שקיבלו משכורת ותשלומים מקטאר, שהיועצים פעלו משיקולים זרים ולא משיקולים של טובת המדינה, שהם זייפו ושיקרו, שהם לא פוטרו או הורחקו גם אחרי שהמצב התגלה, שנאמרו שקרים כדי להכשיר ולהסתיר עבירות לכאורה, ושחלקם ממשיך לעבוד בלשכה עד היום. זו הממשלה הנוכחית, שמבקשת את הקול שלך. והאלטרנטיבה? לא ממשלת שמאל, כי אם גוש שינוי ותיקון שמורכב מאנשי ימין, מרכז ושמאל, חילונים ודתיים, משלוש מפלגות מרכז ימין ומפלגת שמאל אחת. ממשלה חדשה שבאמת תבוא לעבוד בשבילנו, וזה יקרה רק אם נצביע לאחת המפלגות שאינן בקואליציה. אחרת מה יהיה? נמשיך ככה, כאילו כל הכשלים האלה לא התרחשו? כאילו הכול בסדר ואיכשהו המדינה תסתדר? או שניתן סיכוי לתיקון ולשינוי? הבחירה היא שלך. למאמר מפורט ומורחב, עם קישורים למקורות, לחצו כאן. מיכי אברהם אמנון לבב |
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
מצטער אבל אני לא מבין מה התוכנית להקמת ממשלה לפי הטור הזה. הרי לפי כל הסקרים ברור שלגוש האופוזיציה ללא המפלגות הערביות אין סיכוי להקים ממשלה, הם לא מתקרבים ל-61. גם אם נניח והם יקבלו 61, ממשלה שאחת מהמפלגות המרכזיות היא מפלגת קפלן, אשר קוראת לעצמה הדמוקרטים, איננה ממשלה טובה. אני מסכים שיש בעייתיות בכך שהחרדים יהיו בקואליציה, ואכן אני חושב שצריך להקים ממשלה בלעדיהן. בנוסף לכך, אני חושב שביבי אכן צריך ללכת הביתה כלקיחת אחריות, אבל כרגע הוא עדיין יו"ר הליכוד. לא ניתן להקים ממשלה ציונית אמיתית ללא הליכוד, זה פשוט לא מתכנס. לכן אני חושב שבהינתן המצב הקיים צריכה להיות ממשלת אחדות ללא הערבים והחרדים( לדעתי גם ללא הדמוקרטים וגם בן גביר).
דבר נוסף שרציתי להתייחס אליו זה העניין האחריות. אני חושב שאכן הליכוד ובנימין נתניהו בראשו צריכים לקחת אחריות על המחדל כי זה קרה בעקבות הקונספציה שלהם. אבל בנוגע לבן גביר וסמוטריץ, מעבר לזה שהם היו בתפקיד בזמן המלחמה אין להם שום אחריות או קשר לשבעה באוקטובר. הכשל ביום עצמו היה כשל צבאי בעיקרו, והכשל שהוביל למצב הזה היה כשל שהובל שנים רבות הרבה לפני ששניהם הפכו לשרים.
לגבי המלחמה אני נוטה מאוד להאמין שהם אוסף נוכלים שמרחו את המלחמה סתם וההסכם עם חמאס יבטיח את שרידות שלטונו והכל הצגות, כן? מדובר באנשים מושחתים וציניים אני פשוט מתקשה להאמין לכל צעד שהם עושים שנעשה ממטרה כנה ועניינית
לאחר ציפייה ממושכת ומייגעת, ההתרגשות לקראת הטור של הבחירות בשיאה!
(אמנם רבנו שליט"א לא רואה ערך ברגש, אך בני אנוש אנחנו.)