מבט נוסף על קו התפר הזהותי (טור 665)

בס"ד

בטור 500 העליתי את המניפסט שלי שבו ניסיתי להגדיר את האלטרנטיבה המודרנית לחלוקה הדיכוטומית של הזהויות הדתיות בין ציונים-דתיים לבין חרדים. לפני כמה חודשים קראתי מאמר של תמר קציר בכתב העת צריך עיון, שעסק ב'אנשי התפר'. היא עומדת שם על תהליך של התקרבות בין הציבור הדתי-לאומי לבין הציבור החרדי שקורה בשנים האחרונות. היא תיארה זאת דרך 'אנשי תפר' שקיימים בשתי הקבוצות שעמדותיהם הולכות ומתקרבות יותר ויותר אלו לאלו. היא גם הביעה אופטימיות ועמדה על חשיבותה של התופעה לפתרון בעיות שונות בזמננו.

בתחילת הקריאה מאד הזדהיתי עם התיאור, ומצאתי בו הד לדברים שמקננים בי מזה זמן רב (ולמניפסט). אבל בהמשך הבנתי שקציר הלכה בכיוון ממש הפוך לזה שאני מדבר עליו, ושבמובן מסוים הוא אפילו הרסני. בטור הזה ברצוני להעיר על דבריה, ומתוך כך לחדד מעט יותר את דבריי במניפסט. המאמר הזה במקורו היה מיועד להתפרסם בכתב העת צריך עיון, אך נאמר לי שמדיניות המערכת היא לפרסם רק מאמרים של חרדים. החלטתי, אם כן, לפרסם את המאמר כטור כאן באתר.

לפני שאגיע להעיר על דבריה של קציר, ברצוני להקדים תיאור סכמטי של המפה האידאולוגית הקיימת, זו ש'קו התפר' חוצה אותה (אעשה זאת בקצרה, שכן הדברים מפורטים יותר במניפסט). מתוך כך אנסה להבהיר מדוע לדעתי חשיבותו של ה'תפר' מצויה לא במקום שבו היא מוצאת אותה אלא במקום אחר, ובעצם ממש הפוך. לבסוף גם אצביע על ההשלכות המעשיות של הניתוח הזה, ואקשר זאת לתנועת הנתיב השלישי שמוקמת בחודשים האחרונים. בהזדמנות זאת אני מזמין את קוראיי להצטרף לתנועה (ראו שם) ולהזמין אחרים להצטרף.

מפה זהותית אידאולוגית של העולם הדתי

מזה כמה דורות אנחנו רגילים לזהות את עצמנו לפי החלוקה של חרדים מול ציונים-דתיים או דתיים-לאומיים. זוהי החלוקה שנתפסת בעיני כולנו כקו פרשת המים ('קו התפר') הזהותי. למרות שבכל אחד מהצדדים יש גוונים שונים כמובן, עדיין כמעט כל אדם דתי מזהה את עצמו באחד משני צדדיו של הקו הזה. הזהות הזאת קובעת כמעט את כל דרך חיינו הדתית. זה קובע עם מי נשתדך, אלו בגדים נלבש, לאן ועם מי נשלח את ילדינו לשחק או ללמוד, אלו עיתונים וספרים נקרא, איזה רב נשאל, באיזה בית כנסת נתפלל, היכן, איך ועם מי נבלה, לאיזו מפלגה נצביע (בזמן האחרון זה קצת פחות מובהק, בעיקר בצד הלא חרדי) וכדומה. אלא שבמבט נוסף ניתן להיווכח בכך שקו התפר הזה הוא אנכרוניסטי ולא ברור מדוע הוא נתפס עדיין כקו פרשת המים הרלוונטי במפת הזהויות הדתיות שלנו.

כדי להבין זאת יותר נתבונן מעט במושג 'חרדי'. באופן סכמטי וכללי מאד ניתן לומר שתחת החרדיות חוסים שני רעיונות עיקריים: התנגדות לציונות (בגוונים שונים) והתנגדות למודרנה ולרעיונותיה (בעצם אולי לעולם הסובב בכלל. היהדות כ'תיבת נוח'). ברור שיש גוונים שונים (בוודאי כיום), וצורות ומינונים שונים של התנגדות לשני הרעיונות הללו, ועדיין להבנתי זהו תיאור נכון של החרדיות. בכל אדם או קבוצה חרדיים יש במינונים ובגוונים שונים את שני הכיוונים הללו. לצורך הפשטות אתייחס לשני הצירים הללו בהמשך כציר הציונות וציר המודרניות (כשמודרניות כוללת גם אימוץ ערכים עכשוויים של שוויון, יחס ל'אחרים', יחס אוהד לתחומי דעת ואמנות, גמישות ופתיחות הלכתית וכדומה).

מתוך כך ניתן היה לצפות שבעולם הדתי הלא חרדי יהיו שתי תת קבוצות: דתיים-ציוניים (לאו דווקא מודרניים) ודתיים-מודרניים (לאו דווקא ציוניים). תיתכן כמובן חפיפה בין הקבוצות, ולכן עקרונית אמורות להיות שלוש קבוצות לא חרדיות שונות: ציוני – מודרני, ציוני – לא מודרני ולא ציוני – מודרני. הקבוצה הרביעית, לא ציוני – לא מודרני, זו החרדיות. בפועל, החלוקה שתיארתי מניחה את קיומן של שתי קבוצות בלבד: חרדים וציונים-דתיים (או דתיים-לאומיים). בשנים האחרונות בהחלט מתגבשות קבוצות בעלות מאפיינים שונים ומגוונים על המפה המורכבת יותר הזאת ולכן כיום ניתן להבחין בשטח בשלוש קבוצות לא חרדיות ולא רק באחת, אבל עדיין החלוקה הזהותית היסודית היא זו שבין חרדים לבין דתיים-לאומיים. יש חרדים מודרניים, חרדים חדשים, חרדים לייט ועוד, אבל כל אלו עדיין רואים עצמם כקבוצות חרדיות (כמו שיש חסידויות שונות וקבוצות עם השקפות שונות שכולן רואות עצמן גוונים שונים בתוך העולם החרדי). גם בקרב הדתיים-לאומיים יש ימניים ושמאליים, משיחיים יותר או פחות, ליברליים/מודרניים יותר או פחות, ממלכתיים יותר או פחות וכדומה, אבל כל אלו עדיין מגדירים עצמם כקבוצות בתוך הדתיות-הלאומית.

המסקנה היא שלמרות הביזור (המבורך לטעמי) שמתרחש בשנים האחרונות, קו התפר הזהותי העיקרי ממשיך להימתח בין החרדי לבין הדתי-לאומי, כלומר סביב הציר הציוני (ולא בציר המודרני). אנחנו עדיין מחולקים סביבו בכל הפרמטרים שתיארתי למעלה (שידוכים, חינוך, חומרי קריאה, קהילות ורבנים, מפלגות וכדומה). אדם דתי שיישאל לזהותו, המילה הראשונה שהוא יאמר (או שאחרים יאמרו עליו) תהיה אני חרדי או אני דתי-לאומי, ורק אחר כך הוא יכול להוסיף גוונים שונים. שימו לב שכאשר מציגים (פנימה או החוצה) כך את קו פרשת המים הזהותי, משמעות הדבר היא שהזהות שלנו נמתחת לאורכו של היחס לציונות (חרדי מול לאומי), ואילו ציר המודרנה לא מופיע כאן. המודרניות היא אוסף גוונים בתוך שתי תת הקבוצות שבשני צדי קו התפר הזה. יש חרדים מודרניים ולא מודרניים ויש דתיים-לאומיים מודרניים ולא מודרניים, אבל המודרניים (וגם הלא מודרניים) משני הצדדים רואים עצמם כשייכים לשני מחנות זהותיים שונים אלא שיש ביניהם קווי דמיון כמו שניתן למצוא בין כל שתי קבוצות שונות.

מצב עכשווי: המפה הזאת היא אנכרוניסטית

אם נתבונן על המצב העכשווי בחברה דתית בישראל ובכלל, ניווכח שהחלוקה הזאת היא אנכרוניסטית. רוב ככל הסוגיות שעל הפרק שלגביהן אדם נדרש לגבש עמדה אינן נוגעות לציונות. אין כיום ויכוח על השאלה האם לומר הלל ביום העצמאות. מי שרוצה אומר ומי שלא – לא. זו ממש לא נראית שאלה חשובה ובוודאי שאין לה השלכות על חיינו. אין גם אדם שפוי שלא רוצה בהצלחתה של המדינה, בלי קשר להיותה אתחלתא דגאולה. זהו אינטרס של כל אזרח הגיוני שלה, חרדי או לא. הוא הדין לתפיסות תיאולוגיות של אתחלתא דגאולה, עקבתא דמשיחא ושאר מושגים שלמיטב שיפוטי אף אחד לא באמת מבין מה הם אומרים. אפילו השתתפות במוסדות המדינה (ובשנים האחרונות אפילו בממשלה) כיום כבר אינה במחלוקת בין חרדים לציונים-דתיים. יתר על כן, בקואליציה הנוכחית נראה שיש הרמוניה מרשימה בין המפלגות החרדיות לבין המפלגות הדתיות הלא חרדיות. כמעט בכל נושא הן מצביעות יחד ופועלות יחד (למעט עניינים שוליים).

ההבדל העיקרי ביניהן הוא בשאלה לאן מעבירים את הכסף ולאינטרסים של מי דואגים, אבל מאד מוזר לוגית לבנות זהות של מחנה X או Y על השאלה האם מעבירים כסף למחנה X או Y. צריך להיות הבדל תוכני וערכי כלשהו בין המחנות כדי להגדיר באופן לא מעגלי את הזהויות הללו, ורק אז ניתן לריב לאן יעבור הכסף. אלא שהבדלים תוכניים וערכיים מהותיים כמעט ואין. יש עדיין הבדלים בבגדים, בעיתונים, בשידוכים, ברבנים ובקהילות, במוסדות החינוך וכדומה, אבל כל אלו אמורים להיות ביטויים להבדל ולא ההבדל עצמו. מה אמורים ללמד בבתי הספר והישיבות השונים? מה אמורים לבטא הבגדים השונים? התוכן והערכים בשני הצדדים אינם שונים מהותית. השינויים בין החרדים לחרד"לים הם מינוריים למדיי, ובוודאי שאינם באים לידי ביטוי ממשי באידאולוגיה ובפוליטיקה. להערכתי ההבדלים ביניהם קטנים מההבדלים בין חסידויות שונות, או בין חסידים לליטאים או ספרדים בתוך המחנה החרדי.

אז על מה כן ניטשות מחלוקות בעולם הדתי? על יחס לנשים, שוויון, יחס לאחרים, יחס לערכי הדמוקרטיה והליברליזם, מתינות, גמישות ופתיחות הלכתית, יחס לתחומי דעת ואמנות שונים וכדומה. שימו לב שכל המחלוקות הללו נסובות סביב נקודות בציר המודרני ולא בציר הציוני. לגבי המחלוקות הללו, דווקא ניתן למצוא זהות לא מבוטלת בין הזרמים המודרניים בשני הצדדים של קו התפר, החרדים המודרניים והדתיים-לאומיים המודרניים. כנגדם עומדים השמרנים (=הלא מודרניים) משני הצדדים: החרדים השמרנים והדתיים-לאומיים השמרנים (שבגדול הם אלו שמיוצגים כיום פוליטית בקואליציה).

נמצאנו למדים שקו התפר הזהותי סביב היחס לציונות כבר אינו באמת הקו עיקרי. הקו הזה משקף מצב שברובו כבר עבר ובטל מן העולם, זכר לתקופה שעוד התווכחנו האם להקים מדינה והאם לשתף פעולה עם המהלך הציוני. כידוע, יש לנו מדינה כבר כמעט שמונים שנה, והוויכוחים כיום רובם ככולם נסובים על שאלות של מודרנה ולא על ציונות. הייתי מצפה שכיום קו התפר הזהותי יחצה את הציר המודרני ולא את זה הציוני, אבל לפחות תודעתית זה לא באמת קורה. אנחנו ממשיכים לזהות את עצמנו בעיקר סביב הציר הציוני.

הצגה סכמטית של השינוי

ניתן להבהיר יותר את התמונה ואת טענתי באופן ציורי. המפה הזהותית המקובלת (והאנכרוניסטית) נראית כך:

אבל המפה האמתית שאותה תיארתי למעלה היא לכאורה בדיוק אותה מפה, רק מסובבת ב-90 מעלות:

מדובר על סיבוב של מערכת הצירים,[1] ולכאורה זהו רק שינוי של נקודת המבט. עדיין יש כאן ארבע משבצות ומדוע זה משנה האם שמים את זו מעל זו או מימין לזו? לכאורה אין זה משנה במי בחרנו להיות ציר X ובמי ציר Y. אבל במבט נוסף תיווכחו שבכל זאת יש הבדל חשוב בין השרטוטים, שדי קל לפספס אותו: בשרטוט העליון הקו העבה שמגדיר את קו התפר הזהותי העיקרי חוצה בין ציונות לאנטי ציונות, ואילו בשרטוט התחתון הקו העבה נותר זקוף (ציר ה-Y), אלא שכעת הוא חוצה בין מודרניות לאנטי מודרניות (שמרנות). לכן לא מדובר כאן בסתם סיבוב, כלומר בשינוי נקודת המבט גרידא. אלו מפות זהותיות שונות. מה שהשתנה הוא קו התפר (הקו העבה).

השרטוט העליון מראה לנו שאנחנו חיים בתודעה כוזבת. תחושות השותפות וההזדהות שלנו ברמה הסוציולוגית מחולקת סביב ציר Y, כלומר החרדים המודרניים רואים את עצמם כחלק מקבוצה משותפת עם החרדים השמרניים. הציונים דתיים המודרניים רואים עצמם כחלק מקבוצה עם הציונים דתיים הלא שמרניים. ההזדהות שלנו נסובה סביב היחס לציונות, וכך היא פונה לקבוצות שמרוחקות מאתנו במובן הערכי-אידאולוגי הרלוונטי (אלו שמבחין ביניהן קו עבה), ודווקא הקרובים אלינו אידאולוגית (אלו שבינינו לבינם יש קו דק) נתפסים על ידינו כשייכים לקבוצה זהותית שונה. טענתי היא שעלינו להיפטר מהתודעה הכוזבת שלפיה ציר הזהות הציוני הוא קו התפר העיקרי, ולהגדיר מחדש את קבוצות הזהות והתודעות הדתיות שלנו סביב ציר המודרניות. זהו קו התפר הרלוונטי, ולכן הוא צריך להיות הקו העבה. קבוצות הזהות צריכות להסתדר מחדש, כשהקואליציות הן בין מודרניים משני הצדדים ובין שמרניים משני הצדדים. כל אחת משתי הקואליציות הללו נחצית על ידי קו דק. הרבה יותר הגיוני.

התודעה הכוזבת הזאת מאפשרת למנהיגויות השמרניות להוביל את שני המחנות. הרבנים והפוליטיקאים השמרניים שמייצגים אותם, נחשבים כמייצגים של קבוצת הזהות כולה. המפלגות החרדיות ששייכות כולן לחרדיות השמרנית הן המייצגות של החברה החרדית. לחרדיות המודרנית אין ייצוג ואין קול, לא רק בכנסת אלא בשיח הציבורי בכלל. הוא הדין לדתיות הלאומית המודרנית, שאנשיה מוצאים עצמם מצביעים למפלגות שאינן דתיות במובהק. אציין כי טענתי אינה פוליטית אלא חברתית-אידאולוגית. ההיזקקות לפוליטיקה משמשת אותי רק להדגמת הטענה.

מצב זה מאפשר למנהיגות (הרבנית והפוליטית) משני הצדדים, לתייג את המודרניים כקבוצת שוליים שסוטה מן הדרך. החרדים המודרניים מוצגים כחרדים לייט (לא חרדים באמת), וכך גם הדתיים המודרניים מוצגים כדתיים לייט (לא דתיים באמת). כל זה מפני שהם מתעקשים להשתייך לקבוצות החרדית והדתית-לאומית בהתאמה, ולכן דנות את עצמן להיחשב קבוצת שוליים, פריפריה חלשה מבחינה דתית. שוב ושוב ניתן לראות מחאות ואי נחת מהתיוג הזה, אבל הוא לא באמת משתנה. ולדעתי הסיבה לכך היא שאנחנו מתעקשים על בניית המפה האידאולוגית-זהותית סביב קו התפר הישן והלא רלוונטי.

הנתיב השלישי

הפתרון המתבקש הוא לסנכרן בין השטח לבין השיח התודעתי. בשטח כבר קיימות הקבוצות הללו אלא שהן לא מזהות את עצמן נכון. עלינו לסובב סוף סוף את מערכת הצירים, כמו שעשיתי למעלה. אם נגדיר את זהותנו מחדש, והפעם סביב הציר הרלוונטי יותר, ציר המודרניות, תיווצר קבוצה חרדית מודרנית שאינה חלק (שולי ולייט) מהחרדיות וקבוצה דתית מודרנית שאינה חלק (שולי ולייט) מהדתיות-הלאומית. אם שתי אלו יתאגדו לקבוצה אחת, דתיות מודרנית, שיש בה שני גוונים שונים (חרדי ולא חרדי), הן תעמודנה יחד כאלטרנטיבה בפני עצמה, במקום להיות שתי קבוצות שוליים במחנות מנוגדים. זה כמובן דורש מכל אחד כזה מוכנות לשים על השולחן את חוסר הנחת מהאידאולוגיה והמנהיגות (הרבנית והפוליטית) הקיימת, ולהפסיק עם הקיטורים בחדרי חדרים. דרוש אומץ להתארגן מחדש, להודיע קבל עם ועולם שאיננו מקבלים את המנהיגות הדתית-רבנית והפוליטית הקיימת, שכן אנחנו שייכים לכיוון אידאולוגי אחר. מכאן והלאה, העובדה שהרב לנדו אומר משהו אינה טיעון מוחץ מבחינתי, אם אני חרדי מודרני, וגם אם הרבנים ליאור או טאו אומרים משהו, זה  לא ממש מעניין אותי כדתי מודרני.

חשוב להבין שהזהות הזאת אינה דורשת ממישהו להפסיק להיות ציוני או ממישהו אחר להפסיק להיות חרדי (במובן התיאולוגי). כל אחד יכול להישאר עם ההזדהויות הקודמות שלו, אבל לראות בהן גוונים שוליים ולא את קו התפר המרכזי. כתב עת כמו צריך עיון אינו ביטאון לחרדים בגוון המודרני (תת קבוצה של החרדים) אלא למודרניים בגוון החרדי (תת קבוצה של המודרניים). ייתכן שהוא אפילו יהפוך להיות קצת מיותר, שכן לפחות חלק מההגות הזאת כבר קיימת בצד הדתי-לאומי המודרני (למעט התיאולוגיה) ולהיפך.

זה מביא אותי ליוזמה שאני שותף לה בחודשים האחרונים, הקמת תנועה בשם "הנתיב השלישי – תורה עם דרך ארץ". תנועה זו אמורה לחבר את הקבוצות המודרניות משני הצדדים, אלו שמעוניינים בהשכלה, שמאמינים בערכי הדמוקרטיה והשוויון (עד כמה שניתן, ובמינונים שונים), ששוללים כפייה דתית, שצורכים אמנות ומחשיבים את המדע, שמתייחסים למסורת שלנו בצורה יותר ביקורתית ופתוחה ופחות דוגמטית (אבל לא בהכרח פחות מחויבת), ומוכנים לעשות לה התאמות לנסיבות ההווה (שאינן בהכרח שליליות בעיניהם), לכלל אלטרנטיבה זהותית שלישית מול שתי אלו הקיימות. זהו איחוד של שני הרביעים העליונים בשרטוט הראשון, ובעצם סיבוב של המערכת התודעתית לשרטוט השני והתייצבות מצד ימין (למעלה או למטה) של קו התפר החדש.

יחסה של קבוצה זו לתופעות כמו להט"ב או חילוניות, או היחס לנשים או לגוים, אינו יישום פשטני של קטגוריות הלכתיות ומחשבתיות קיימות, אלא עמדה מורכבת שנוצרת מתוך מודעות ורגישות למצב העובדתי והערכי בחברה בת ימינו, וגם לידע המדעי שנצבר עם השנים. כדי להתרשם ממשמעות הדברים, אוסיף שתפיסותיה לגבי השגחה, ביטחון והשתדלות למשל, אינן דבקות בסיסמאות הכל כך מנותקות מהשכל הישר שהובאו במאמרו של הרב פפר בנושא. היהדות אינה מתמצה בצניעות ואכילת כשר, אלא יש לה ממדים מוסריים והיא מחויבת גם לערכים 'חיצוניים' עכשוויים.

הסתכלות כזאת מוצגת על ידי השמרנים, החרדים ושאינם כאלה, כלייטיות. "מה, אינכם מאמינים שהכל ביד ה' וההשתדלות שקר? הרי כך אמרו רבותינו". הם כמובן לא אמרו (לפחות רבים מהם), אבל זהו עיקר אמונה חרדי חדש. בניגוד לתוויות הלייט המגמתיות שמנסים להדביק לתהליכים ולגישה הזאת, זו אינה פשרה וגם לא ניסיון למצוא חן בעיני מישהו. יש כאן עמדה דתית שונה, שטוענת כי התורה והמסורת שלנו מחייבות כיום התייחסות אחרת ממה שהיה מקובל בעבר. זו חלק מהסיבה שהמנהיגות הדתית הקיימת לא יכולה לתת מענה לקבוצה הזאת, שכן מטבע הדברים היא מתייחסת למציאות בדרך מקובעת ושמרנית יותר ומחויבת לדוגמות המקובלות. לכן הם מובילים דרך אנכרוניסטית שלא מתאימה לרצון התורה בנסיבות חיינו. זה מחייב אותנו להתנתק מהמנהיגות הרבנית הקיימת, ולא רק מהנציגים הפוליטיים שמייצגים אותה ואת דרכה. חשוב להבין שזו אינה רפורמה בשום מובן שהוא. להיפך, הטענה היא שמי שמתנהל כיום לפי פרשנות פשטנית של ההתייחסויות המקובלות מהעבר הוא זה שסוטה מרצון התורה. הוא בעצם הרפורמי. זו לא סיסמא ולא התנצלות. בשאלת הרפורמיות מול המודרנה עסקתי בהרחבה במקומות אחרים (ראו למשל את הספר השלישי בטרילוגיה שלי, מהלכים בין העומדים), אבל כאן אין מקום להאריך בזה יותר.

למהלך הקמת 'הנתיב השלישי' שותפים אישים וקבוצות מהצד החרדי ומהצד הדתי-לאומי, ואני מציע לקוראים שמזדהים עם הנאמר להצטרף אלינו גם הם. תחושתנו היא שאם וכאשר האלטרנטיבה הזאת תונח על השולחן ויהיה ברור שהיא מבוססת הלכתית ותורנית, והיא אכן כזאת, יהיו רבים שימצאו כי בתוכם פנימה הם מזדהים עם הכיוון הזה ויצטרפו גם הם אליה. מדובר באנשים לא מעטים שנתפסים וגם תופסים את עצמם כלייטים, רק מפני שמעולם לא הציבו בפניהם מודל אחר שמראה להם שעמדתם היא עמדה דתית ותורנית מבוססת היטב. הם מודדים עצמם שוב ושוב מול הסטנדרטים השמרניים שנקבעים על ידי המנהיגות השמרנית, ולכן חשים לייטים וקבוצות שוליים. לפחות בעולם החרדי מדובר במספר קטן יחסית של אנשים, אבל תחושתי היא שזוהי תוצאה של המפה האנכרוניסטית שמוצגת בפנינו. כשאנשים יבינו שיש זהות דתית אחרת ושאם הם מזדהים עמה זה לא אומר שהם לייטים אלא שיש להם תפיסה דתית שונה, אני מניח שיתגלו עוד רבים אחרים שתומכים בדרך הזאת.

בחזרה לתמר קציר

בשנים האחרונות מתחולל תהליך דומה משני צדי הקשת האידאולוגית (וגם הפוליטית). הקצוות השמרניים משני הצדדים מתקרבים מאד, אבל כך גם לגבי הקצוות המודרניים. החרד"לים והחרדים פועלים יחד במישור הפוליטי, ועמדותיהם מתקרבות מאד זו לזו, עד כדי היווצרות קבוצה שמרנית אחת (שיש בתוכה גוונים שונים). לעתים גם עולות הצעות להתמזג (לפחות פוליטית), ובעבר ראשי המחנה החרד"לי (בעיקר הרב טאו) גם קראו להצביע למפלגות חרדיות. תמר קציר מתארת את התהליך הזה. היא שמחה מאד מתהליך ההתקרבות בין השמרנים משני הצדדים. בדבריה ראיתי שיש קבוצות חרדיות מסוימות שמתחילות להאמין בנס שבהקמת המדינה ובכך שזהו חלק מהגאולה. במישור העובדתי איני בטוח בכך, אם כי איני מכיר מספיק את הקבוצות שהיא מתארת. אני לא חושב שההתקרבות של אנשי התפר שלה היא במישור של התיאולוגיה הציונית-דתית. ההתקרבות היא בעיקר במובן של הכרת הערך והדמיון בין הקבוצות, וההבנה שהיחס לציונות כבר אינו קו הזהות המהותי (לדעתי זה קורה בעיקר מהצד החרדי לכיוון החרד"לי ולא להיפך). הם מבינים שהמלחמה הנוכחית היא על השמרנות ולא על הציונות ולכן כדאי ונכון להם להתאחד ולהילחם יחד.

אני לגמרי מסכים עם הבסיס לתופעת ההתקרבות הזאת, שכן כפי שהסברתי הקו של היחס לציונות באמת אנכרוניסטי. בכל אופן, חשוב להבין שתמר קציר מתארת תהליך התקרבות בין שתי הקבוצות השמרניות, מהצד החרדי ומהצד הציוני-דתי (החרד"לים). במונחי השרטוט העליון, היא מתארת התקרבות בין שני הרביעים התחתונים של התמונה והפיכתם לקבוצה אחת (עם גוונים שונים). לעומת זאת, מה שאני תיארתי למעלה הוא ממש תמונת ראי. אני מדבר על התקרבות בין שתי הקבוצות המודרניות בשני הצדדים, כלומר איחוד בין שני הרביעים העליונים באותו שרטוט. גם שם ישנה התקרבות מאד משמעותית, ושם זה אפילו מהותי יותר. נראה ששתי הקבוצות הללו באמת מאמינות בערכים קרובים, שאת עיקרם תיארתי למעלה. שימו לב שאחרי שמאחדים את שני הרביעים התחתונים לכלל קבוצה שמרנית אחת ואת שני העליונים לכלל קבוצה מודרנית אחת, מקבלים בעצם את התמונה התחתונה. הקו העבה שם חוצץ בין שתי הקבוצות הללו, והקו החלש מתאר את הפיצול הפנימי בכל אחת משתי הקבוצות (המודרניים שמפוצלים לחרדים ולא חרדי, והשמרניים שמפוצלים לחרדי ולא חרדי).

מבחינתי התהליך שמתארת תמר קציר הוא מעציב ומדאיג מאד, שכן הוא מביא להתחזקות המרכיב השמרני ביהדות הדתית, ומחולל את חילול השם הנורא שמתרחש בשנים האחרונות. זה מה שיוצר את התפיסה, בארץ וגם בעולם כולו, שדמותה של היהדות היא כדמותם של מנהיגיה (הן הרבנים והן הפוליטיקאים). היהדות נתפסת כשמרנית, לא פתוחה ולא סובלנית, מקובעת ולא אדפטיבית, פועלת בצורות מושחתות, לא מוסרית ומתמקדת באינטרסים צרים, מנותקת מהשכל הישר ומשיקולים ריאליים ודואגת בעיקר לעצמה. חשוב לי לציין שאיני מסכים לכל ההאשמות הללו. לדעתי רבות מהן מופרזות ולא מוצדקות, והן נובעות ממגמתיות פוליטית. אבל כמו שמסופר על החפץ חיים, עליי ועליכם לא אומרים את זה. המנהיגות הרבנית והפוליטית הדתית 'הרוויחה' את ההאשמות הללו, הן הנכונות והן אלו שאינן כאלה, ביושר. התנהלותם השערורייתית באמת לוקה ברבים מהפגמים הללו.

לעומת זאת, ההתקרבות שאני מתאר סביב הציר המודרני (שני הרביעים העליונים בשרטוט הראשון), מאד מעודדת וחשוב לחזק אותה ולהצטרף אליה. זהו קול שפוי ומאוזן שיכול להציל את היהדות כשלעצמה וגם את דמותה בעיני האחרים מול האלטרנטיבות הבעייתיות שמייצגות אותה כיום. ההתקרבות בין השמרנים משני הצדדים צריכה לעודד את ההתקרבות בין המודרניים בשני הצדדים. בשביל זה צריך להפסיק לקטר ולהתחיל לעשות מעשה. עלינו להניח את הדברים ביושר על השולחן ולהגדיר את עצמנו מחדש ובגלוי, ולהיות מוכנים להתנתק מחלק מהחינוך שקיבלנו ומהלחצים שמופעלים עלינו והתיוגים המגמתיים שמוצמדים למודרניות על ידי השמרנים. צריך להפסיק להתנצל ולהפסיק לראות את עצמנו קבוצת שוליים בתוך עולם 'דתי/חרדי יותר', ולהבין שמדובר באלטרנטיבה, נתיב שלישי ואחר משני אלו הקיימים.

הערה על סוציולוגיה ומהות

המאמר הזה כתוב בפריזמה של אידאולוגיה. איני מתעלם מכך שההגדרות של חרדיות ודתיות-לאומית רוויות בסוציולוגיה, ואי אפשר להתעלם מכך. לכן גם איני מציע לייצר סוציולוגיה שלישית. זו אולי תיווצר עם הזמן ואולי לא. מה שאני מציע הוא להפסיק לשעבד את האידאולוגיה לסוציולוגיה. יישאר כל אחד במקום הנוח לו מבחינה חברתית וסוציולוגית, אבל חשוב שנבחן אלו מחירים אידאולוגיים אנחנו מוכנים לשלם עבור זה, והאם לא עברנו את הרף הסביר. כל אחד מאתנו צריך לשאול את עצמו כמה הוא מוכן להתפשר עם האמת והערכים שלו למען שייכות לאזור הנוחות האידאולוגי האנכרוניסטי (חרדי או דתי-לאומי). יש לאנשים נטייה לשעבד את המהות לסוציולוגיה, ולדעתי המחירים שהדבר גובה מכולנו, ובעיקר מהאמת התורנית עצמה, הם עצומים. חשוב שנאזור עוז ונבחן זאת ביושר וגם נסיק מסקנות. אפשר להישאר במחנה הסוציולוגי הקיים בלי לוותר על עמוד השדרה הערכי והאידאולוגי. אבל גם אם אי אפשר, יש להסיק את המסקנות המתבקשות.

סיום: שלושה כוחות במחננו

אין מתאים מלסיים מאמר כזה בדבריו של הראי"ה קוק באורות התחיה יח (ראו בפירוט כאן):

שלשה כחות מתאבקים כעת במחנינו, המלחמה ביניהם נכרת היא ביותר בארץ ישראל, אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושרשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם. אומללים נהיה אם את שלשת הכחות הללו – שהם מוכרחים להאחד אצלנו, לסייע כ"א את חברו ולשכללו, שיבצר כל אחד מהם את הקצוניות שחברו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסויג דרכו – נניח בפזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד, העומדת כצר למחנה השניה.

הקודש, האומה, האנושיות, אלה הן שלושת התביעות העיקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, של איזו צורה שהיא [של חיים אנושיים], מורכבים הם מהם. יהיו המניות של ההרכבה הזאת איך שיהיו, יהיה חלק אחד תופס מקום יותר עיקרי אצל איזה יחיד או אצל איזה ציבור, אבל לא נמצא ולא נוכל למצוא שום צורה של חיים שלא תהיה מורכבת משלושתם.

ההתמזגות המוכרחת של שלוש התביעות הגדולות הללו, מוכרחת היא לבוא בכל קבוצה שיש לה תקווה של חיים עתידיים. ובכל עת שאנו סוקרים בחיינו, ורואים אנו איך הכוחות הללו, תחת תעודת התמזגותם, הולכים הם ונפרדים, הננו נקראים לבוא להצלה.

אומללים נהיה אם נניח לשלושת הכוחות הללו — שהם מוכרחים להתאחד אצלנו, לסייע כל אחד מהם את חֲבֵרוֹ ולשכללו, לבצר כל אחד מהם את הקיצוניות שחֲבֵרוֹ יוכל להביא בצורה מקולקלת כשלא יסויג דרכו – [אם נניח אותם] בפיזורם, במרידתם זה על זה, ובהֵחָלקם כל אחד למחנה (=למפלגה) מיוחדת, העומדת כצָר (=כיריב מר) למחנה השני.

שלושת הסיעות היותר רשמיות באומה הן,

האחת, האורתודוכסית, כמו שרגילים לקראת (=לקרוא לה), הנושאת את דגל הקודש, טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה, המצווה, האמונה וכל קודש בישראל.

השנייה היא הלאומית החדשה, הלוחמת בעד כל דבר שהנטייה הלאומית שואפת אליה, שכוללת בקרבה הרבה מהטבעיות הטהורה של נטיית אומה החפצה לחדש את החיים הלאומיים שלה, אחרי שהיו זמן רב עלומים בקרבה מתגרת ידה של הגלות המרה, והרבה ממה שהיא חפצה להכיר לטובה את מה שקלטה מרוחם של עמים אחרים, באותה המידה שהיא מכרת שהם טובים ונאותים גם לפניה.

השלישית היא הליברלית, שהיתה נושאת את דגל ההשכלה בעבר לא רחוק, ועדיין ידה תקיפה בחוגים רחבים. היא אינה מתכנסת בחטיבה הלאומית, ודורשת את התוכן האנושי של ההשכלה, התרבות, המוסר, ועוד.

הדבר מובן(!) שבמצב בריא יש צורך בשלושת הכוחות יחד. ותמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה, באופן ששלושת הכוחות הללו יחד יהיו שולטים בנו בכל מילואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן, שאין בו לא חסר ולא יתר, ואז יתדבקו יחד באהבה אצילית ומעשית, הקודש, האומה והאדם, ויחד יתוועדו היחידים וגם הסיעות, שכל אחד מהם מצא את כשרונותיו יותר מסוגלים לחלק אחד משלושת החלקים הללו, בידידות הראויה, להכיר בעין יפה כל אחד את התפקיד החיובי של חֲבֵרוֹ.

וההכרה הזאת תהיה הולכת ומשתלמת, עד שלא די שיכיר כל אחד את הצד החיובי שיש בכל כוח לדבר הגון ומקובל, וראוי להשתמש בו … אלא שעוד הלאה ילך, עד שגם את התוכן החיובי שיש בצד השלילי (=הביקורתי) שבכל כוח וכוח, על פי המידה הנכונה, גם כן יכיר לטוב, ויֵדע שלטובתו של הכוח המיוחד שהוא יותר נוטה אליו, צריך הוא להיות מושפע גם כן באיזה מידה מהכוח השולל (=הביקורתי של) הכוח האחר [נגדו], מפני שבשלילתו הוא מעמידו על מידתו הראויה לו, ומצילו מהגרעון המסוכן של התוספת וההפרזה.

צריך להבין שהיחס בין שלושת הכוחות מתפתח עם הדורות. בהתחלה היהדות הדתית אחזה רק בקודש (=האורתודוקסיה). האומה והאוניברסליות נותרו לחילונים. לאחר מכן באה הציונות-הדתית והקימה את החתירה לאומה (הלאומיות) כחלק מן העולם הדתי שלה, כאשר היא מותירה את החרדיות ממוקדת רק בקודש. האוניברסליות נותרה בשלב זה לחילונים (ולגוים). בשנים האחרונות מתחולל צעד נוסף בתהליך הזה. הגיעה העת להכיר בו, כלומר לגייר גם את האוניברסליות ולהכניסה תחת כנפי השכינה. דתיות מודרנית בנוסח 'הנתיב השלישי' מנסה לעשות בדיוק את זה.

כאשר החלה התנועה הדתית-הלאומית היא בוקרה על ידי החרדים בכך שהיא מרחיבה את המעגל הדתי אל החול. זה נתפס כחילון וחילול הקודש. כיום החרדים והדתיים הלאומיים (השמרניים) מבקרים את המודרניים בדיוק באותה צורה, ומנסים למנוע את ההרחבה המתבקשת הלאה לכיוון האוניברסלי. הגיעה העת למרד/שחרור נוסף, והרחבה נוספת של התורה לכיוון האוניברסלי.

לא מדובר כאן על התפשטות מערכים תורניים אלא להיפך, על הבנה מעמיקה יותר שלהם ויישום נכון שלהם במציאות זמננו. ענייננו באימוץ סלקטיבי ומבוקר של האוניברסליות שבורר את הבר מהתבן שבה, והכנסתו לתוך העולם התורני. האוניברסליות אינה חייבת להישאר בחוץ כפי שטוענים השמרנים (משני האגפים). זה גופו הוא חלק מהשמרנות שלהם, שמונעת מאתנו להתקדם הלאה בכך שהיא מציגה את התורה של ימינו כמערכת שהיא כתם אנכרוניסטי ועגום שמוטל בשולי ההיסטוריה.

הכוחות הללו מתאבקים היום ביתר שאת במחננו, אבל הגיעה העת להכניס את המאבק הזה אל הקודש פנימה. יש מתח בין מחויבות למסורת הדתית שלנו לבין הפתיחות לעולם העכשווי וערכיו, אבל אל לנו לפחד ממתח מפרה ומועיל. לא כל ערך חיצוני הוא 'פרוגרסיביות' (או 'שמאלנות') רח"ל, כפי שמנסים לשכנע אותנו השמרנים. אכן יש שם בר ותבן, אלא שהם זורקים את הכל בעוד שמה שנכון יותר לעשות הוא לברור את הבר מהתבן.

אין לי אלא לסיים בלשונו של הראי"ה קוק בסוף דבריו שם:

רק באופן זה נוכל לקוות למצב של חיים הראויים לגוי אחד בארץ.

[1] המתמטיקאים שבינינו ודאי נעים באי נחת. אז לטובתם רק אוסיף שזה אכן לא באמת סיבוב (אלא גם שיקוף). אבל לצרכינו כאן די לי בתיאור הפשטני הזה.