עלייתו ונפילתו של בנט ומשמעויותיהן (טור 486)

בס"ד

הבוקר (יום ו) קראתי את טורו של הרב דניאל סגרון (דומני שהוא נהג פעם להתפלמס ולכעוס עליי מאד באתרא הדין) על חשבון הנפש שאמורה לעשות החברה הדתית-לאומית אחרי נפילתו של בנט והתפרקות מפלגת ימינה. בתמצית, טענתו היא ששורש הבעיה הוא המקף בין הדתי ללאומי. הוא מסביר שאין ללאומיות (הדתית) סיכוי אלא אם היא נסמכת על הדתיות (ולא רק נקשרת אליו במקף), בדרכו של הראי"ה קוק. חשבתי שזו טענה מעניינת, והיא מזמנת לי הזדמנות לדון בבעיה החשובה הזאת.

כבר כאן עליי להבהיר שהשימוש שאני עושה במקף הוא הפוך משלו. מבחינתי המקף משקף חיבור מהותי בין שני הצדדים, בדיוק מה שדניאל סגרון מטיף לו. אני טוען שיש לבטל את המקף דווקא מפני שחשוב לבטל את התלות בין הציונות (ועוד  ערכים) לבין הדתיות. ההבדל במינוח כמובן אינו חשוב, אלא הוויכוח שמתחבא מאחוריו, ועל כך בטור הזה.

בין דתי-לאומי לאורתודוקס-מודרני

בסדרת הטורים על האורתודוקסיה המודרנית (475 – 480, בדילוג על 479. וכעת גם הטור הזה מצטרף) ניסיתי להגדיר את המושג הזה, ולהבחין בינו לבין דתי-לאומי או ציוני-דתי (מבחינתי כאן אלו ביטויים נרדפים, וראוי שיהיה "נרדפים" גם במובנים נוספים). טענתי שם שתחת הכותרת 'חרדי' מסתתרות שתי טענות בלתי תלויות: 1. התנגדות לציונות. 2. התנגדות למודרנה. וממילא צריך להבחין בין שתי קבוצות בתוך הדתיות הלא חרדית: 1. אלו שדוגלות בציונות (מה זה בכלל?) אבל לא בהכרח מאמצות את המודרנה. ליבתה של הקבוצה הזאת היא החרד"ל, או מה שמכונה אצל סגרון דתי-לאומי. אלו דוגלים בשמרנות דתית והלכתית, אבל דוגלים בציונות.  2. אלו שדוגלות במודרנה אבל לא בהכרח ציוניות. לאלו קראתי אורתודוקסיה מודרנית (שכמובן יכולה להיות ציונית, והיא גם בדרך כלל כזאת).

הגדרתי שם את האורתודוקסיה המודרנית דרך אפיון של הטיעונים ההלכתיים שהם מעלים (מדרש שמרני על בסיס ערכי, ולא רק עובדתי). הסברתי שבבסיס תפיסתה עומד היחס למודרנה ולערכי המודרנה. הם מוכנים לשלב בתפיסתם ההלכתית והדתית ערכים שמקורם חיצוני בלי להתנצל ובלי להציג וורטים צולעים שמסבירים לנו שמקורם של ערכים אלו (כמו דמוקרטיה, הליכה אחר הרוב, שוויון, זכויות אדם וכדומה) בתורה. נראה שגם ביחס לקבוצות הללו אפשר להבחין בין אורתודוקסיה-מודרנית עם מקף, שמבחינתה יש למודרנה ערך דתי, לאורתודוקסיה מודרנית בלי מקף, שמשלבת בין שתי המערכות אבל לא רואה במודרנה ערך דתי.

חשוב לי להבהיר שלתפיסתי אין מקום להחזיק בערכים כלשהם שמקורם אינו רצון ה'. זה לא תקף פילוסופית (ראו בטור 456) וזה גם לא לגיטימי הלכתית ותיאולוגית (זהו סוג של עבודה זרה בשיתוף). ועדיין אצל האורתודוקס המודרני מקורם של הערכים הללו אינו במקורות תורניים (המקרא או חז"ל) אלא במצפונו של האדם שמושפע כמובן מתבנית נוף מולדתו. הוא מניח שזה רצון ה' ממנו, אבל לא שואב זאת ממקורות שניתנו לנו מלמעלה. לכן תמיד יש ברקע מקף כלשהו, אבל הוא מחבר לרצון ה' ולא לתורה או לדתיות במובנה הפרטיקולרי. מי שמחזיק בערכים כלשהם הוא בהכרח דתי. אמנם זו דתיות אוניברסלית שמאמינה באלוהים פילוסופי ולא בהכרח תאיזם במובנו המלא.[1] לכן מבחינתי אין כאן מקף. אני מחויב למצוות מכוח מה שכתוב בתורה ומחויב לרצון ה' בגלל שכך נראה לי שהוא רוצה. בין שני אלו אין קשר ישיר, וזהו המקף הנעדר.

קו פרשת המים העכשווי בחברה הדתית

עמדתי שם בקצרה (ובמקומות אחרים ביתר הרחבה) גם על העיוות הפוליטי שקיים בחברה הדתית, שמחולקת כבר מזה כמאה שנה בין ציונים-דתיים לבין חרדים. החברה הדתית רואה את קו פרשת המים הפוליטי סביב הציר הציוני, כאילו המדינה לא קמה כבר לפני 75 שנה, וכאילו מתנהל דיון האם להקימה והאם לשתף עמה פעולה. הוויכוח הזה לוהט וקודח עד ימינו כאילו אנחנו מצויים בתחילת התהליך, והוא שמבחין בין המפלגות הפוליטיות השונות שמייצגות את הציבור הדתי. שימו לב שלמעשה אין שום הבדל ביחס למדינה בין אלו לאלו. לכל היותר מדובר בסנטימנט שונה. אבל משום מה זה נראה לכולם קו פרשת המים הרלוונטי שסביבו אמור להינטש הוויכוח בציבור הדתי, וסביבו אמורות להתגבש הזהויות הדתיות השונות.

אבל קו פרשת המים האמיתי שחוצה כיום בפועל את החברה הדתית הוא דווקא הקו השני: המודרניות. הוויכוח האמיתי אינו בין ציונים לאנטי-ציונים אלא בין מודרניים לאנטי-מודרניים, או לבין ליברליים ופתוחים לשאינם כאלו. אבל משום מה בישראל הרעיון של אורתודוקסיה מודרנית לא מצליח להיקלט, ולכן שוב ושוב זורקים אותנו לדיון על דתיות-לאומית או ציונות-דתית מול חרדיות. כך קורה שוב ושוב בבחירות לרבנות הראשית (ראו על כך בדבריי כאן), שאפילו ביחס אליהן שוררים מבוכה וערפל גדול. אנשים מדברים כאילו המאבק הוא האם יהיה רב ראשי ציוני או חרדי, בעוד שהמאבק אמור להיות האם יהיה שם רב מודרני או אנטי מודרני. רב פתוח וליברלי או רב שמרן. חשוב להבין שהציר הזה ממש אינו מקביל לציר הציוני. להיפך, רוב הרבנים הציוניים-דתיים שמועמדים לכהונת הרב הראשי הם שמרנים חרדים לכל דבר (פרט לברכה אחת וכמה פרקי תהילים ביום אחד בשנה). יחסם לנשים ולמעמד האישי, ולהלכה בכלל, דומה מאד ליחסם של הרבנים החרדים. להתרשמותי, דווקא בין הרבנים והדיינים החרדים תוכלו למצוא יחס ליברלי יותר, אבל זה טעון בדיקה. יתר על כן, המועמדים החרדים לכהונת הרב הראשי (בטח אלו שמכהנים כיום, הרבנים דוד לאו ויצחק יוסף) פועלים ביחס להיתר המכירה בערך כמו שהיה פועל רב ציוני-דתי ושניהם אפילו אומרים הלל ביום העצמאות (נדמה לי שלא רק בעת כהונתם כרבנים ראשיים). אז מה רע בזה שהם נבחרו? למה קוננו המקוננות אחרי שנודעו תוצאות הבחירות? מפני שהם בעלי יחס די שמרני להלכה, אבל בהקשר הזה הם דומים מאד לרוב המועמדים האחרים, כולל הציונים-דתיים. המאבק שם לא היה בין חרדים לציונים אלא בין שמרנים לליברלים. אין צורך לומר שהשמרנים ניצחו, כמו תמיד אצלנו.

הוא הדין ביחס לפוליטיקה. גם שם ההתכתשות האידאולוגית מתרחשת סביב הציר הציוני, כשבעצם הציר החשוב והמשמעותי יותר הוא הציר המודרני. חשבו רגע, מה ההבדל בין החרד"ל לבין חרדים? למיטב שיפוטי לא תמצאו הבדל כזה אפילו במיקרוסקופ אלקטרוני (פרט לצבע הכיפה וברכה אחת כאמור). אז למה יש להם מפלגות שונות? במה שונה מפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ מהמפלגות החרדיות? באיזה נושא הם מצביעים שונה? אולי יש משהו קטן כזה, אבל לא הייתי הולך על זה למלחמת עולם. אין פלא שגם פוליטית הם תמיד הולכים יחד (ומשום מה נקראים 'ימין'. הליכוד מדבר על קואליציה ציונית ועל גורמים אנטי ציוניים בקואליציה, כשהקואליציה שלו מבוססת על גורמים שמגדירים עצמם לא ציוניים. כמובן הגדרה ריקה מתוכן). אפילו לגבי הכוונת התקציבים, גיוס, גיור, הרבנות הראשית וביזור סמכויותיה, עמדותיהם דומות מאד. אז למה יש כאן שתי מפלגות שונות? סתם אינרציה, וכמובן אינטרסים של כוח ומעמד. לשני הצדדים יש אינטרס להנציח את העיוות הזה, כי עליו שניהם בנויים. בלעדיו אין להם קיום.

טענתי היא שכבר שנים רבות אין ייצוג פוליטי לאורתודוקסיה המודרנית בישראל. אמנם התפיסה הזאת גם מצד עצמה לא מכה כאן שורש, אבל לדעתי זה רק עניין של זהות. יש אנשים רבים שמחזיקים בה, אלא שאין מנהיגות ומשנה דתית סדורה שנותנות לזה לגיטימציה ולכן הם עצמם לא מזהים את עצמם ככאלו. ברור להם אינטואיטיבית שהמודל הציוני-דתי הוא המודל שלהם, גם אם אינם מזדהים איתו בכל רמ"ח ושס"ה. כשתשאלו אדם כזה מה זהותו הדתית הוא יענה שהוא דתי-לאומי ולא שהוא דתי-מודרני. כך נעשו אוסף רבנים חרדים לחלוטין, כמו הרב יעקב אריאל, הרב דרוקמן והרבנים טאו, ליאור ומלמד, "זקני רבני הציונות-הדתית" ומנהיגי הציבור הציוני-דתי, שכולל בתוכו גם את האורתודוקסיה המודרנית. ממש הוקוס פוקוס, שכל כולו בלבול מושגי. אוסף רבנים חרדים שרוב ככל הציבור (להוציא מיעוט קטן) לא מאמין בדרכם ולא בהם וכמובן גם מעשית לא נוהג לפי דרכם, מוכתרים שוב ושוב כדבריו של הציבור הדתי-לאומי והמודרני. זה תמיד מזכיר לי את ה"נכבדים" של כפר ערבי או עיירת פיתוח של מרוקאים. בתל אביב אין 'נכבדים' אלא ציבור ונציגיו הנבחרים, אבל בחברה הדתית והמסורתית ובוודאי בחברה הערבית יש "נכבדים". ייחודם של אלו שהם לא צריכים להיבחר. יש להם מעמד מוקנה מהשמים, וכולם צריכים להכיר בהם ככאלו. זוהי תוצאה של היטמעות מושגית, ולכן גם סוציולוגית, של האורתודוקסיה המודרנית בתוך ותחת הכותרת דתי-לאומי. ניסיונות להיחלץ משם, כמו תנועת ממד, או נאמני תורה ועבודה, כשלו שוב ושוב פוליטית וחברתית. כאמור, לדעתי זה לא בגלל שאין ציבור כזה אלא מפני שאין זהות כזאת.

התעמולה הציונית-דתית החרד"לית הצליחה להטמיע בציבור את הנחתה השקרית והשגויה שהעולם הדתי מחולק בין ציונים-דתיים לבין חרדים. כל השאר הם לייטים (כלומר לא באמת דתיים, ובוודאי לא מהווים מודל שלישי). כך לא נותר מקום לנישה האורתודוקסית-מודרנית, של דתיות פתוחה וליברלית יותר, אבל לא לייטית. כזאת שמאמינה במודל דתי אלטרנטיבי לשני אלו. אין כיום ביטוי פוליטי וחברתי לדרך השלישית בין הציונות-הדתית לבין החרדיות, וזוהי הצלחה כבירה שלהם וכישלון קולוסלי של כולנו. הכישלון הזה נובע מעמימות מושגית ומהליכה אחרי ההרגלים והחינוך הקלוקל שקיבלנו. מכאן השכנוע העמוק שלי בחשיבותו של ניתוח מושגי ואינטלקטואלי של התופעות הללו, שכן בלעדיו אין להן קיום. אנשים רבים מחזיקים בעמדות הללו, אבל כל עוד לא יגדירו אותן ויניחו אותן על המפה ויתנו להן לגיטימציה דתית, לא יהיה להן ביטוי פוליטי וחברתי, והן לא יצליחו להשפיע ולשנות.

בחזרה לבנט

אני חושב שסוד הצלחתו של נפתלי בנט בשנים האחרונות היה שהוא הצליח להוות ביטוי לסנטימנט הדתי-המודרני. הוא עצמו אולי ראוי לכינוי לייט (איני מכיר אותו, אבל זו התרשמותי), והוא גם לא למדן גדול בהלכה וביהדות, ולכן גם לא המשיג והגדיר לעצמו את המושגים שהוא מקדם. זו גם הסיבה שלרבנים החרדים של הציבור הציוני-דתי יש (או הייתה) עליו השפעה ניכרת. גם הוא פרי החינוך שלהם ומוטמעת בו התחושה שהם המנהיגות והם המודל האידאלי, גם אם אני עצמי (בנט) לא ממש נמצא שם. אבל ניכר בשיח שלו שלפחות בתת מודע לשם הוא מכוון, וזה הולך ויוצא אל הפועל עם יצירתו של בנט לפועל והיחלצותו מכבלי המפלגה הציונית-דתית למרחב הפוליטי ועד כס ראש הממשלה והקואליציה הרחבה שלו.

אני חושב שזה סוד הצלחתו. רבים הלכו אחריו כי הבינו שהוא מייצג, גם אם לא במודע, עמדה רחבה למדיי שלא היה לה ייצוג משמעותי עד היום. הוא התחבר ביתר קלות עם חילונים, מה שהציונות-הדתית הקלסית מנסה לעשות כבר שנים ללא הצלחה, וזאת מפני שהציונות-הדתית הקלסית מונהגת על ידי חרדים. אלו לא יכולים ליצור חיבור ממשי עם חילונים. כמה אנשים כמו איילת שקד יהיו מוכנים להצביע נגד גיוס חרדים ובעד תקציבים לישיבות והמשך הפרזיטיות החרדית, רק כי כמה לובשי שחורים מורים להם לעשות כן?

מפלגה מודרנית שמתנגדת לשמרנות החרדית והחרד"לית, יכולה ביתר קלות ליצור קואליציות עם חילונים שמעוניינים במסורת ובזהות לאומית ודתית חזקה יותר אבל לא חרדית (מה שבדרך כלל הולך גם עם ימין פוליטי-מדיני). ועוד ל דיברנו על קואליציה עם ערבים שמעוניינים בדו קיום סביר עם מדינת ישראל. הללו ביחד עם השמאל הליברלי מהווים איום ממשי על התפיסה הציונית-דתית שרואה במדינה גילום של יהדות ותורה. כיסא ה' בעולם. לכן ברור שמי שלא מאפשר להקים קואליציה כזאת, למרות שמדובר במפלגה ערבית פרגמטית (רעמ, שהליכוד כבר היה מוכן ללכת איתה) ובכך שאין אפשרות לקואליציה דתית-ימנית בלעדיה, כלומר שבכך "מוסרים את המדינה לשמאל" רח"ל, הוא לא אחר מאשר בצלאל סמוטריץ ומפלגת הציונות-הדתית (ששמה נאה לה. היא באמת מייצגת את הציונות-הדתית, במובחן מהאורתודוקסיה המודרנית). קואליציה כזאת אינה אפשרית מנקודת המבט הציונית-דתית, אבל בהחלט אפשרית מנקודת המבט המודרנית (שהציונות שלה אינה דתית, והיא לא רואה במדינת ישראל אישיו יהודי-הלכתי-דתי). הבעיה שבנט לא יודע להגדיר את כל זה לעצמו, ולכן הוא עצמו נמצא בערפל שגורר אותו שוב ושוב למחוזות השיח המקובל. הוא מנסה להצדיק את עצמו במונחי השיח המקובל ולא מבין שהוא צריך לייצר שיח אחר, אלטרנטיבי.

המאבק נגד בנט ומה שהוא מייצג

אין פלא שהמאבק נגד בנט ונגד מה שהוא מייצג עלה לרמות מטורפות בשלבים שבהם היה נראה שהוא מצליח לגבש סביבו ציבור ולצאת מהשליטה הרבנית החרדית אל המרחב הפוליטי. הרבנים החרדים שמובילים את הציונות-הדתית ועושי דברם הפוליטיקאים הבינו שתופעת בנט עלולה לשמוט את הקרקע מתחת להישג התעמולתי הכי גדול ביהדות של המאתיים שנה האחרונות, ולתת ביטוי לציבור רחב מאד שלא באמת עומד מאחוריהם למרות שהן מנסים שוב ושוב להסביר לו שהוא כן. אין פלא שהם החלו להפעיל נגד בנט וחבריו את אותה תעמולה והסתה שהם מפעילים מזה שנים נגד האורתודוקסיה המודרנית (ניאו-רפורמים, לייטים, שמאלנים, עוכרי ישראל, הקרן החדשה והאיחוד האירופי, מוסרים את ישראל לשמאל ולערבים ולאחים המוסלמים), וזאת כדי להוריד אותו בכוח מהמפה. הם העלו נגדו כל טענה, מן הגורן ומן היקב, והציגו אותו כבוגד הגדול ביותר בתולדות האנושות, כשכל הטעויות שהוא עשה עשו גם אחרים שהם עצמם תומכים בהם (ולדעתי ממניעים הרבה פחות טובים). כל שטות שלו הוצגה כאיום על היהדות והציונות וחורבן המדינה. שואה.

הסיבה למתקפה ההיסטרית והפרועה הזאת פשוטה מאד. בנט הוא האיום הגדול ביותר על ההגמוניה החרדית, ועל הנצחת הציר הציוני כקו פרשת המים בחברה הדתית. במובן הזה יש כאן אינטרס משותף למפלגות החרדיות ולציונות-הדתית, שכן שניהם ניזונים מהעיוות התעמולתי הזה ולכן גם מקדמים אותו יחד. אם הציבור יבין פתאום שרובו לא נמצא עם אלו וגם לא עם אלו, מה יהא עליהם?! אם הציבור יבין שמושכים אותו לאחד משני הצדדים כשבעצם הוא שייך לרוב הדומם שבאמצע, הצדדים הללו עלולים להיעלם מהמפה, ובטח לאבד את השליטה המתמשכת שלהם בציבור. אין פלא שהחלו הפגנות היסטריות ואלימות, הטרדות ואיומים בלתי פוסקים, נידוי חברתי (אי העלאה לתורה בבית הכנסת, אי הגשת כוס מים, אי הזמנה של ראש הממשלה למרכז הרב ביום ירושלים) ושאר ירקות. זה הופנה כלפי כל חבר במפלגתו של בנט שהעז להישאר ולהביע נאמנות לו ולדרכו, אבל בראש ובראשונה נגד בנט עצמו. המציאו נגדו טענות מן הגורם ומן היקב, נכונות ולא נכונות. הפכו אותו לגדול המושחתים תאבי הבצע שהיו כאן, כשברקע כמובן עומד ידידם הוותיק נתניהו (שהוא באמת גדול המושחתים, אבל זה ממש לא מפריע להם). זו הייתה מכונת תעמולה שגבלס יכול היה ללמוד ממנה פרק נכבד, שנוהלה על ידי ביבי המושחת והשקרן בשיתוף פעולה של החרדים כמובן, ולא פחות מכך של הרבנים והעסקנים החרדים שמובילים את הציונות-הדתית. בקיצור, החרדים וביבי נגד בנט. הציבור הדתי המבולבל, שברובו לא שייך להם לא הבין זאת. הוא הוטעה לחשוב שבנט סטה מהדרך ולכן הוא בוגד בציונות-הדתית. זה כמובן נכון, כי הוא עלה על דרך אחרת, אלא שהדרך הזאת לגיטימית וראויה לגמרי. רק שכוחות האופל לא מוכנים לתת לנו להכיר בכך. הדבר בנפשם.

היו פוליטיקאים שהחזיקו מעמד מול ההסתה הזאת, אבל היו גם כאלה שנשברו. אני מאד כעסתי על עידית סילמן ושאר נמושות כמותה, למרות שהיא הוצגה על ידי החרדים של סמוטריץ ועל ידי ביבי כפאר החזרה בתשובה. טיעוני השקר המגוחכים, הדמגוגיים והסתירתיים שלה קיבלו מעמד של הגות מפוארת ואומץ ראוי להערכה. טוב, אני מבין שבאמת קשה לעמוד בתוקף מול המחנכים והמורים ומתווי הדרך שלך שאתה עצמך גדלת עליהם. הם אלו שהסבירו לך כמה חשוב להיות ציוני-דתי, והרי הם גם זקני רבני הציונות-הדתית שגם אתה משתייך אליה, ומי אתה, יבחוש בן שלולית, שתעמוד מולם?! מי יכול לעמוד ולהסיק מסקנות ביושר במצב שמתגלה לו שמחנכיו עבדו עליו, שהאמונות שעליהן הוא גדל ושלמענן הוא נלחם הן שטות, ושמנהיגיו הנערצים הם דמגוגים זולים?! התעמולה ארוכת השנים נשאה פרי (באושים), שכן רבים מבני האורתודוקסיה המודרנית לא הצליחו להשתחרר מרגשי הנחיתות וההשתייכות לציונות-הדתית שהוטמעו בהם משחר טל ילדותם. מי שאינו פילוסוף ולא תלמיד חכם או הוגה דעות רציני כמעט לא יכול לעמוד בפני תעמולה בלתי פוסקת שמסבירה לו שהוא בוגד במורשת היהודית, עובר על ההלכה ועל עיקרי האמונה הציוניים, ועתיד לרשת גיהינום. איך אדם כמו בנט או סילמן יכול להתמודד מול אמירות שנאמרות בשם התורה וההלכה כשהוא עם הארץ מדאורייתא וצורבא מדרבנן שחונך תמיד לשמוע לרבנים שהם אלו שקובעים מה אומרות התורה וההלכה?! אלו הרעיונות שגדלת עליהם וינקת אותם עם חלב אמך. יהודי מן השורה לא יכול לעמוד בפני זה.

מסקנות

לכאורה המסקנה היא שלפחות בשלב הנוכחי בנט היה צריך לגייס רבנים והוגים, כאלה שיש להם יכולת המשגה וניסוח של משנה פוליטית ודתית אלטרנטיבית. אלו אולי לא יתפעלו מהתעמולה ומהדמגוגיה ה"ציונית-דתית" (כלומר חרדית וחרד"לית) ואולי יצליחו להשתחרר מהחינוך הקלוקל שקיבלו ומהמושגים שהוטמעו בהם במסגרתו. אבל הוא בחר ומינה עסקנים, ואלו כנראה לא היו יכולים לעמוד מול מתקפות כאלה, לפחות כל עוד אין להם גיבוי אידאולוגי, אינטלקטואלי, הלכתי ודתי.

אמנם אני מניח שגם אם הוא היה ממנה אנשי רוח ורבנים, המתקפה החרדית-חרד"לית הייתה פונה כלפיהם, וגם אם לא הייתה מצליחה לשבור אותם היא הייתה שוברת את הציבור הרחב שמצביע להם. שם מדובר באנשים פשוטים שרוצים להיות נאמנים לערכים שעליהם גדלו. לכן גם אם היו ממונים הוגי דעות התעמולה הייתה שוברת את האלקטורט שלהם. לכן ספק רב בעיניי אם גם זה היה עוזר.

הלקח הוא שצריך להתחיל מהתיאוריה ומהחינוך בשטח. לפתח מערכת מושגים שמציגה אלטרנטיבה לתעמולה החרדית על שני אגפיה (החרדי והציוני-דתי), שתיתן גיבוי רוחני ואינטלקטואלי לרחשי ליבו של ציבור רחב מאד שכיום לא מצליחים למצוא מענה. בניגוד למה שחושבים רבים, לדעתי יש ויש ציבור כזה, והוא רחב מאד. חלק ניכר מהציבור החרדי ומהציבור שמגדיר את עצמו דתי-לאומי, שייך בעצם לכאן. אבל עד שלא תהיה משנה ומנהיגות שתייצג אותו, הוא לא יצליח להתארגן ולבוא לידי ביטוי פוליטי וחברתי. לא תהיה זהות דתית כזאת. זה טיבה של חברה דתית, שגם אם יש בתוכה השקפות נפוצות, כל עוד אין להן גיבוי מנהיגותי ותיאורטי-תיאולוגי, הן לא תעלינה אל פני השטח ולא יחזיקו מים. אגב, כך הוא לגבי הצווארון הכחול בחברה החרדית, שרבים מאמינים בו אבל הוא לא מצליח להתארגן כי אין לו משנה ולא מנהיגות דתית-רבנית מוכרת. כך גם לגבי האורתודוקסיה המודרנית שכיום משתייכת מבלי משים לציבור הדתי-לאומי למרות שהניגוד הגמור בהשקפותיהן. כך תחושת הבית והלויאליות האינסטינקטיבית של האורתודוקס המודרני פונות לציונות-הדתית, וקו פרשת המים נותר הקו הציוני. במקום שיבינו שהרוב הדומם הזה עומד מול הקוטב החרדי שכולל את הציונות-הדתית ואת החרדים, אנחנו ממשיכים את מאבקי האתמול בין ציונים-דתיים לבין חרדים.

הנקודה העיקרית שבה חשוב להתחיל היא מלחמה בשמרנות. השמרנות היא הכלי העיקרי שבו משתמשת התעמולה החרדית. הורגלנו למודל דתי מסוים, והוא מוטמע בנו כל כך עמוק שאין לנו יכולת להשתחרר ממנו באמת. גם כשכבר איננו מאמינים בו, איננו יכולים לומר זאת לעצמנו ביושר ובקול רם. דתיות היא כמעט מילה נרדפת לשמרנות, ומאד קשה להשתחרר ממנה. כדי להשתחרר מאחיזתם ההרסנית של הפוליטיקאים והרבנים החרדים בציונות-הדתית, יש להתנער בראש ובראשונה מהמחויבות למה שחונכנו עליו. לא בכדי יש אידאל חינוכי לומר שאני דתי כי כך חונכתי. בעיניי אמירה חמורה ומעוותת. האמירה הנכונה היא: אני דתי כי בזה אני מאמין, למרות שכך חונכתי. השמרנות שמקדשת את הדתיות המסורתית כי כך חונכנו היא שמשמרת את המודלים, ההשקפות והמנהיגות שאליהן הורגלנו. בה צריך לירות ראשונה.

בחזרה לדניאל סגרון: ביטול המקף

מאמרו הנ"ל של סגרון הוא שעורר אותי לכתוב את הטור הזה. יש בדבריו כמה כשלים וכמה נקודות נכונות. אני מסכים לניתוח שלו, ששורש התופעה של בנט הוא ביטול המקף (לשיטתו: העמדת המקף), כלומר העמדת הציונות לא על בסיס דתי. בנט מייצג קבוצה שהיא ציונית והיא דתית, אבל אין מקף בין השניים. אבל זה עוסק בציר של הציונות. איך זה קשור לדבריי על האורתודוקסיה המודרנית? זה מחזיר אותי לטור 477. בהערה ב שם עמדתי על כך שציונות-דתית עם מקף היא אורתודוקסיה לא מודרנית, ואילו ציונות דתית בלי מקף היא במהותה תפיסה אורתודוקסית מודרנית.

הציונות-הדתית מעמידה את הציונות שלה על ערכים פנים-תורניים. כיבוש ויישוב הארץ הם ערכים תורניים, וזה הבסיס היחיד מבחינתה לציונות. במובן הזה אין כאן מדרש שמרני שמתבסס על ערכים חיצוניים אלא פרשנות (סבירה בהחלט) למקורות תורניים והלכתיים. לעומת זאת, ציונות דתית בלי מקף דוגלת בציונות של בן גוריון, כלומר בערכים, זהות ושאיפות לאומיות, לא רק בגלל שכך כתוב בתורה (אם כי גם זה נכון), אלא גם מפני שזכותו של העם היהודי להצטרף לאביב העמים ולהקים עבור עצמו מדינה. לכן אין לו בעיה ליצור קואליציות עם ציונות חילונית, והוא לא רואה בה את 'חמורו של המשיח'. זה בדיוק מה שקורה גם בפוליטיקה שלנו היום מבחינת הקואליציות.

מבחינתי, כמי שמחזיק בעמדה כזאת, הציונות עומדת במקביל לאמונה ולמחויבות הדתית וההלכתית אבל לא בהכרח נובעת מהן. אני לא רואה במדינה את התגשמות חזון הנביאים (כי אין לי מושג אם היא כזאת), אלא תופעה מבורכת מצד עצמה, בלי שום קשר לגאולה ולקיום מצוות. זה לא עקבתא דמשיחא ולא אתחלתא דגאולה אלא סתם מדינה שאני רוצה לחיות בה ושזכותי לעשות כן. לכן גם אין לי ציפיות גדולות לגבי דרך התנהלותה הדתית, וממילא גם לא אכזבות גדולות ממנה. הסברתי שם שתפיסה כזאת היא במהותה תפיסה של אורתודוקסיה מודרנית, שכן היא מאמצת ערך חיצוני (לאומיות), לא בהכרח בגלל שמקורו בתורה או בחז"ל אלא מעצם העובדה שאני מזדהה איתו (ואף מושפע במפורש ובגלוי מהסביבה שבה אני חי ופועל). מבחינתי כאורתודוקס מודרני די בזה כדי להתחשב בו בהתנהלות הפרקטית ואפילו הדתית שלי.

בשנות החמישים הייתה קבוצת עיתונאים מחו"ל שערכה משאל בין אנשי רוח בשאלה מה סיבה לכך שהם ציונים. ישעיהו לייבוביץ אמר להם: because we are fed up of the Goyim  (אנחנו ציוניים בגלל שנמאס לנו מהגויים). הרב מפוניבז' החזיק בתפיסה די דומה. הוא נהג לומר שהוא ציוני כמו בן גוריון, גם הוא לא אומר הלל ולא אומר תחנון ביום העצמאות. מעבר לבדיחה, למיטב הבנתי יש כאן רעיון חשוב: הרב מפוניבז' היה ציוני חילוני, אבל לא ראה בזה עניין דתי. תפיסה כזאת היא לצנינים בעיני החרדים (תלמידיו בישיבה ניסו שוב ושוב להוריד את הדגל שהוא נהג לתלות על הגג ביום העצמאות. כך סיפר לי העיתונאי דב גנחובסקי ז"ל שישב שם לידו) והציונים-הדתיים. אלו ואלו לא מוכנים להכיר בערכים שמחוץ לתורה. החרדים רואים בציונות תנועה שמקדמת ערכים חיצוניים ולכן פוסלים אותה, והציונים-דתיים רואים בה תנועה שמקדמת ערכים דתיים. אבל אלו ואלו לא מוכנים לקבל תפיסה אורתודוקסית-מודרנית שמוכנה לקדם ערכים שמחוץ לתורה. ערכים מודרניים.

אגב, בגלל הכשל הזה, לא מעט אנשים בציבור הציוני דתי ללא מקף, שבעצם מתכוונים לומר שהם דוגלים באורתודוקסיה מודרנית, מדברים בשיח הרגיל ומנסים להסביר שערכיהם שאובים מהתורה. כך מסבירים לנו כל מיני 'נאורים' מהשמאל הדתי שהדמוקרטיה היא ערך תורני, השוויון, היחס לאחר, הפמיניזם, היחס לגוי, השלום, כל אלו הם ערכי התורה. טוב, זה לא ממש  משכנע (וורטים נהדרים לשבע ברכות). קשה לציבור לקבל, ובצדק רב, שמשום מה ובמקרה גמור בדיוק מה שאתה מאמין בו זה מה שאתה מוצא בתורה (בניגוד לכל האחרים שלא מוצאים זאת שם). ברור לכולם שהערכים הללו לא שאובים אצלם מהתורה אלא אלו ערכים חיצוניים שהקבוצה הזאת מחויבת אליהם. אז למה השיח המוזר הזה? מניין הבלבול? למה שלא יאמרו זאת ביושר? מתברר שגם הם הפנימו בלי שימת לב את ההנחה של מתנגדיהם משני האגפים (חרדים וציונים-דתיים), שהכל אמור להתחיל ולהסתיים בתורה. הוא אשר אמרתי, כשאין הגות ומשנה תיאולוגית והלכתית מסודרת שמבססת את העניין, נוצר בלבול מושגי שבסופו של דבר מוביל גם לכישלונות פוליטיים.

סגרון רואה בנפילתו של בנט עדות לכך שאין לו ציבור. שציונות ללא בסיס דתי לא מחזיקה מעמד ולכן בעצם לא קיימת. אבל דבריו עוסקים באותו ציבור שאיננו. זהו הציבור שהעלה את בנט לשלטון וגרם להצלחתו. להיפך, עד בנט הציונות הדתית הייתה בשקיעה פוליטית מתמשכת והוא זה שהוציא אותו ממנה, לפחות זמנית. אז לא נכון שאין ציבור כזה. להיפך, המסקנה היא שבהחלט יש ציבור כזה, והוא אפילו רחב הרבה יותר ממה שאתם מעלים בדעתכם. אלא שהוא לא מצליח ולא יכול להצליח פוליטית, מפני שבלי משנה סדורה הוא לא יכול לעמוד ביושר נגד הלחצים שמופעלים עליו מכל הצדדים. מי שחינכו אותו והנהיגו אותו והרגילו אותו לכך שהם נושאי דבר ה' בעולם ושאין דבר מחוץ לתורה ושהתורה זה הם, לא מאפשרים לו לראות שהחינוך הזה הוא תעמולה כוחנית שבשקר יסודה. אדם כזה לא יכול לעמוד נגד מכונת התעמולה שתיארתי, שמאמרו של דניאל סגרון הוא חלק ממנה (וגם תוצר שלה).

לגבי ההתפוררות שמתאר דניאל סגרון, אני לגמרי מסכים. אמנם זה מוגזם לגמרי לומר שלא הייתה כמוה. ההתפוררות הפוליטית של הציבור הדתי-לאומי היא תהליך מונוטוני שנמשך כבר הרבה מאד זמן, ובנט דווקא היה חריגה זמנית ממנו. ההתפוררות הזאת היא לא בגלל בנט אלא למרות בנט. מי שגורם לה הוא מי שנמצא בזירה הרבה לפני בנט וגם אחריו, קרי המנהיגות החרדית של הציונות-הדתית (עמיתיו של סגרון). נכון שיש כאן אבדן דרך, ולדעתי זהו ביטוי חוזר לכך שהמנהיגות הציונית-דתית עיקר כוחה הוא בהרס ופירור. הוא הורסת ומתעקשת על זכותה להמשיך ולהרוס ונלחמת בכל מי שמנסה לתקן. לכן התהליך הזה קורה כבר לא מעט שנים, הרבה לפני בנט.

כבר שנים רבות הייצוג של הציונות הדתית בכנסת אינו פרופורציוני לאלקטורט שלה, שכן המוני מצביעים הולכים למפלגות אחרות (זה לא בהכרח רע. גם אני כזה). כל תופעה שתצליח ליצור אלטרנטיבה להתפוררות שהמנהיגות הזאת עצמה אשמה בה, כלומר תאסוף חלק מהמצביעים הללו בחזרה לחיקה של מפלגה דתית או מסורתית ולאומית, תקופד בעודה באבה על ידי מכונת ההרס והתעמולה שהיא עצמה מפעילה. קצת מוזר ולא הגון בעיניי להאשים את מי שבא לתקן את ההרס שאתה עצמך מחולל, ושאתה עצמך מנציח במלחמתך בו.

המסקנה של סגרון היא שצריך לקבור עמוק את תיאוריית המקף המחבר. אני לגמרי מסכים, אבל לא במובן שלו. הוא  מציע כאלטרנטיבה תיאוריה שבה יש רק דתיות, והלאומיות (והמודרניות) הן לכל היותר נגזרות שלה. ואילו אני טוען ששתיהן צריכות להישאר זו לצד זו, ואכן לא צריך להיות מקף שמחבר ביניהן. יתר על כן, המסקנה שלו מוזרה בעיניי, שכן אם כוונתו לומר שצריך לקבור את המקף פוליטית כי אין לו ביקוש בציבור, אז הנה הוא נקבר. אבל כפי שהסברתי הפוליטיקה של השנים האחרונות אומרת שבהחלט יש לו ציבור. אם כוונתו שהציבור הזה צריך לוותר על המקף (כלומר להותיר עולם תיאולוגי שבו יש רק תורה), לדעתי המסקנה היא הפוכה: יש ציבור רחב שהוא כזה, וצריך ליצור משנה תיאולוגית שתיתן לזה גיבוי. מה שעושים היום זה לקבור אותו קבורת חמור. התפרקות המפלגה שמייצגת אותו בלא הצלחה, לא אומרת שיש לקבור את המקף (במובן שלו) אלא שיש  לתת לו ביטוי פוליטי אותנטי ויציב. אם בכלל, אז עלינו לקבור את מכונת התעמולה שסגרון עצמו שותף לה.

משהו על מפלגות דתיות

כתבתי לא פעם שאיני רואה ערך רב בקיומן של מפלגות דתיות. בעיניי הן מביאות הרבה יותר נזק מתועלת, וכמעט כל הצבעה שלהן מנוגדת לתפיסותיי (הן קיימות בעיקר כדי לקדם כפייה). דבריי כאן נכתבים מפני שהתופעות הפוליטיות שמתלוות למפלגות הללו משקפות תהליכים שחשוב לתת עליהם את הדעת.

דבריי כאן לא מיועדים להצלת הייצוג הפוליטי של הציבור הדתי והמפלגות הדתיות, שכן אין לכל זה ערך רב בעיניי. דבריי מיועדים להסביר מדוע חשוב לבנות מנהיגות ומשנה תיאולוגית והלכתית שתיתן בסיס תיאורטי וגם ביטוי חברתי (ואולי פוליטי) לחלק ניכר מהציבור הדתי שבימינו הוא אילם ומושתק (באשמתו שלו כמובן). ראוי לסיים בהפניית האשמה לכיוון הנכון. מי שאשם אינו הרבנים. אני מניח שרובם תינוקות שנשבו בתוך ההשקפה שהם עצמם מחנכים אליה וחונכו אליה. הם כנראה באמת מאמינים בשטויות שלהם. האשמה  היא  בנו. כל עוד נמשיך להיות טיפשים וללכת שולל אחרי התעמולה שעליה גדלנו ולהיכנע לה, נהיה אנחנו עצמנו אשמים בפירות הבאושים שהיא מגדלת. אל לנו לבוא בטענות אלא לעצמנו.

[1] אמנם זה לא ממש דאיזם, שכן מדובר באלוהים דורש ומצווה.