מהי אורתודוקסיה מודרנית? בין סמכות למהות (טור477)

Loader Loading...
EAD Logo Taking too long?

Reload Reload document
| Open Open in new tab

הורד [256.25 KB]

24 מחשבות על “מהי אורתודוקסיה מודרנית? בין סמכות למהות (טור477)”

  1. הציונות הדתית מודעת מאד להשפעת אביב העמים וההתעוררות הלאומית בעולם על הציונות, היא רק מתכסה או מתהדרת בצו ההלכתי של יישוב הארץ כאסמכתא או תירוץ, או כשכבה נוספת. אבל שני הדברים, שתי המוטיבציות, מתקיימות בו זמנית ואינן סותרות. מבחינה זו הציונות הדתית אינה שמרנות, אלא חידוש גדול, חריגה מכל מה שהורו גדולי הדור באירופה לפחות. הצטרפות לחילונים, על כל המשתמע, כדי לבנות מדינה יהודית בארץ ישראל, כאידיאל שמתחרה באידיאל לימוד התורה, למשל. זה שיש היום פיצול בציונות הדתית הוא התפתחות טבעית בין שתי מגמות היסוד שלה: החלק שנובע מחידוש חילוני תרבותי בעולם, והחלק שנובע ממקורות דתיים.

    1. את חוזרת על דבריי. משמעות טענתך היא שהתנועה הציונית דתית הייתה מאז ומעולם מחולקת בין חרדלים לאורתודוקסים מודרניים, ובשנים הללו זה יוצא לפועל. הן הן דבריי. אבל שימי לבשציונות דתית זה המשותף לשתי הקבוצות, וככזה זהו רעיון שונה מהמודרן אורתודוקס ובלתי תלוי בו.

      1. צריך גם להבחין בין השפעה פסיכולוגית- סוציולוגית של אביב העמים שמעוררת תנועה דתית, לבין טענות אידאולוגיות לא ממקור דתי בשם ערכי אביב העמים. אני לגמרי מסכים שלפעמים הטיעונים הדתיים הם רק אצטלה, ודבריי מיועדים בין היתר כדי לפטור אותנו מהצורך בפסאדות מהמקורות הדתיים.

      2. כתבת: “ההנמקה המקובלת לעמדה הציונית-דתית מתבססת על ערכי התורה. הטענה היא שהלכתית יש חובה ליישב את ארץ ישראל גם במבנה ריבוני-מדינתי וכדומה”. אני חושבת שזו הגדרה מצמצמת, לא התייחסת כלל לחידוש ולמרד שיש בעצם החבירה לציונות. אתה הפכת אותם לחרד”לים מראשיתם, ולא היא.

        1. לא הפכתי אף אחד לחרד”לי מראשיתו, וחזרתי על כך שוב בהודעתי הקודמת כאן. טענתי היא שעיקר חידושה ההלכתי של הציונות הדתית הוא שיש חובה לריבונות מדינתית (גם בשיתוף עם חילונים). במובן הזה אין כאן מאומה עם מודרן אורתודוקס. תת קבוצה מתוכם פעלה בגלוי או במובלע מנימוקים “חילוניים”, וזה הגרעין שממנו יכול להתפתח מודרן אורתודוקס בימינו. לא רואה על מה הוויכוח בינינו. נראה לי שהכל מוסכם.
          אבל אם כבר העלית את העניין, ההחלטה לשתף פעולה עם חילונים (שהזכרתי אותה בדבריי), היא בעיניי טקטית ואני לא רואה בה את עיקר החידוש. לא ראיתי שבמאות העשירית והלאה קמה תנועה דתית ליישוב הארץ והקמת מדינה, אפילו שלא היו אז חילונים. ההצטרפות לחילונים הייתה אמצעי כדי לקיים את הערך הדתי. אם הייתי חי בחברה שבה יש חמורים רק לגוים, הייתי משתף איתם פעולה כדי שאצליח לפדות פטר חמור. אז גם בהקמת מדינה שיתפו פעולה עם חילונים כי זה המצב ובלעדיהם היא לא הייתה קמה. לכן בעיניי זה חידוש שולי יחסית. אבל כאמור זה דיון צדדי, ולא נוגע לעיקר הטיעון שלי.

          1. קח נער ונערה בפולין, שמצטרפים למועדון הציוני, החלוץ או החלוץ הדתי, מתלהבים, הולכים להכשרה ולימים עולים ארצה להקים קיבוץ. האם כל זה נעשה כאקט הלכתי לקיים ישוב הארץ? זה וודאי קיים שם ברקע, אבל ספק אם זה העיקר.

            1. ברור. גם היום העם שבשדות הם לא הוגי דעות. המנהיגות שמעצבת את הטיעונים מכתיבה את הדרך והם מצטרפים. כשאני מדבר על טיעונים אני מדבר על האידאולוגיה.
              הנערים ודאי הצטרפו כדתיים לתנועה הציונית החילונית.

      3. הציונות הדתית אכן היתה תמיד מחולקת לשניים מבחינה הגותית: המזרחי לעומת תלמידי הרב קוק ודגל ירושלים. וגם כיום, מרכז הרב וישיבת גוש עציון וגרורותיהן.
        אבל, הרב קוק עצמו, בהחלט סבר שיש מקום למניעים לאומיים ומוסריים במקביל למניעים הלכתיים(מאמר טללי אורות למשל, ועוד רבים), אלא שהוא סבר שהם כולם נובעים ממקור משותף – מהקב”ה, דרך התורה הגלויה, התורה הנסתרת, גילויי הנשמה, וההיסטוריה של העולם.
        האם הוא קרוב יותר לשמרנות מדרשית או לאורתודוקסיה מודרנית? חושבני שלשמרנות מדרשית. אם כי אני סולד מהביטוי שמרנות בהקשר של התורה. התורה היא רבולוציונית וממש לא שמרנית.

    2. ומה עושים כשהלאומיות בעולם המערבי דועכת? (לחיותה)

      בס”ד יום ירושלים-ג’רוסלם-אלקודס תשפ”ב

      לחיותה – שלום רב,

      אם הציונות הדתית נובעת מההתעוררות הלאומית באירופה, הרי שכיום שאירופה החליטה לאחד את כל הלאומים לקהיליה אירופית מאוחדת – למה ייגרע חלקנו?

      הגיע הזמן שנקים גם כאן ‘קהיליה מזרח תיכונית’ רב-לאומית ורב-תרבותית’ בה יחיו מאפגניסטן שבמזרח עד למרוקו שבמערב’ ערבים ויהודים, נוצרים דרוזים ומוסלמים, סונים ושיעים בשלווה ובאחווה!

      בברכת האחדות הכוללת, שאמס רזאל אלפנג’ארי

      1. לשאמס מרובה השמות המוזרים – דברים מתפתחים, תנועות לא קופאות על השמרים, אז מה? זה לא אומר כלום על ניתוח ההתחלה והיסוד. ואגב גם היום יש כל הזמן תנועה בין לאומיות לאוניברסליות, ויפה נעשה אם גם אנחנו נדע להקשיב לתנועה הזו.

        1. או שנבין שה'ערכים הבאים מבחוץ' - מעוררים אותנו לגלותו את הערכים החבויים 'בפנים' (לחיותה)

          בס”ד כ”ח באייר תשפ”ב (קח”י לעליית הראי”ה קוק לא”י)

          לחיותה – שלום רב,

          ואולי במקום שננסה להתאים את עצמנו לכל רוח מצוייה המתחדשת, ולאורה (או לחושכה 🙂 נעדכן את ערכינו, ונהיה כל הזמן מושפעים ונגררים – נבין שהן הערכים הרליגיוזיים, הן הלאומיים והן האוניברסליים – הם חלק מתורתנו הנצחית

          התורה שמצווה על מצוות בין אדם למקום ועל מצוות שבין אדם לחבירו, על כיבוש הארץ וישיבה בה, ועל הפצת התורה לאומות העולם; מצווה לבנות מקדש ב’הר ה” כדי ש’ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים’ שממנו תצא תורה לכל האומות; מצפה שיקבלו כולם עול מלגות שמים, אך שזה יהיה בבחינת ‘ומלכותו ברצון קיבלו עליהם” – התורה כוללת את כל הערכים – אלה שבאופנה ‘מודרנה’ בלעז ואלה שלעת עתה ‘יצאו מן המודה’ 🙂

          התורה משולה ל’חרדל’ הכולל בתוכו את כל הטעמים – חריף ומתוק, חמוץ ומלוח – וכך צריכים אנחנו לשאוף לתורה שתכלול ‘חרדיות’. הלא היא ‘נמרצות’ בלשון המקרא (כמו ‘מה חרדת עלינו את כל החרדה הזאת’); ‘דתיות’, נאמנות לחוקים קבועים; ‘לאומיות’ המדגישה את ייחודו של עם ישראל, עם ‘ליברליות’, מלשון ‘ליבער אלע” המליאה אהבה לכל מי שנברא בצלם.

          ההלכה נועדה להביא לאיזון ותיאום בין כל ערכי הנצח והאנושות, לתת לכל ערך את המינון הנכון, כדי ליצור מערכת ערכית שלימה והרמונית. ככל שנגיע לבירור – נוכל להיות מובילים ומשפיעים.

          בברכה, אדמון עקביה ליכטמן-לדרר המאירי

            1. כעת אני רואה שש”צ מייצג יפה את הגישה המרכזניקית, אפשר לראות בדבריו כיצד דברי הרב קוק המצדיק מניעים שאינם תורניים הופכים אצלו לשמרנות מדרשית.
              חיותה, מדוע לא? אל תדחי בקש דברי טעם כאלה

              1. אכן, תגובתי לא היתה מנומסת, ארחיב ואומר שאני לא אוהבת הרמוניזציות מאולצות נוסח ‘הכל מצוי בתורתנו הקדושה’. אמנם תורתנו הקדושה מתרחבת ומתפתחת ובולעת לתוכה יסודות זרים ומתחדשים מבחוץ עד כי לא נודע כי באו אל קרבה. העולם הוא ברייה מעניינת, משתנה ומתחדשת, יש הטוענים שאפילו הקב”ה אחראי לזה, והיהדות מפעילה את האיזונים הפנימיים שלה מולו לרוב בצורה די מוצלחת. לא זה המקום להדגים נקודה זו, אבל אפילו האגדות החביבות עלי, שהן חלק בלתי נפרד מהש”ס, נולדו כנראה מהשפעת המחזות היוונים ואכמ”ל, כמובן הומרו וגויירו כחוק. בקיצור, אני לא אוהבת שמאשימים אנשים בהתחנפות לרוחות זרות וחדשות. דרכו של עולם שדברים משתנים, גם אנשים.

                1. הולדתה של האגדה מהקריאה בתורה (לחיותה)

                  בס”ד ערב ראש חודש סיון תשפ”ב

                  התיאטראות והקירקסיות שחז”ל הכירו היו מקומות של שעשוע זול המלאים בלעג ציני או באלימות אכזרית – שחז”ל סלדו מהם עד עמקי נשמתם, והזהירו את שומעי לקחם להתרחק מהם כמו מאש. יש להניח שדעתם של הקלסיקונים היווניים – לא היתה חיובית בהרבה על חקייניהם ה’לוואנטינים’ הזולים.

                  האגדה צמחה מקריאת התורה שבבתי הכנסת, שתקנות אנשי כנסת הגדולה מימי עזרא העצימו אותן בשאיפה ליצור שכבה רחבה של ‘עמל’, אנשים פשוטים, אכרים ובעלי מלאכה, המלאים בידיעת התורה.

                  בשבתות התאספו היהודים העמלים בבתי הכנסת וקראו בתורה, הן בבוקר והן במנחה. ומטבע הדברים, חזרה על טקסט שגור – עלולה לשעמם, ולכן מצאו בכל מקום דרכים להטעים את דברי התורה כדי שימשכו את לב שומעיהם, לבל יסתובבו בטלים ברחובות כ’יושבי קרנות’.

                  בית הכנסת היה יצירה יהודית מרשימה וייחודית, שלא היה לה אח ורע בתרבות הגויים, אצל הגויים היתה השכלה נחלתם של עשירים ואריסטוקרטים, בעוד שאצל היהודים היתה שאיפה שיתקיים ‘וכל בניך למודי ה”.

                  היו יוונים והלניסטים רבים שלעגו ליהודים, הן למקדשם ה’אתאיסטי’ נטול הפסלים, והן לבטלנותם המביאתם ‘להוציא יותר משביעית חייהם בבטלה’. אך היו רבים שהביטו בהערצה אל היהודים כ’אומה של פילוסופים’, חלקם באו לבתי הכנסת לשמוע את הקריאה והדרשות, וחלקם, ובהם לא מעטים מה’חברה הגבוהה’ – כמלכי בית חדיב, הלני ובנה מונבז, בלוריא, אונקלוס ורבים כמותם שהתגיירו. סופר רומי בתקופה שאחרי החורבן מתלונן ש’אין ברומא בית שאין בו יהודי’

                  נראה שגם בני האריסטוקרטיה ההלניסטית שגדלו על ברכי הפילוסופיה והאמנות היוונית הגבוהה – מצאו ביהדות עולם אמוני וערכי עמוק לאין ערוך מתרבות יוון ‘שאין לה פרי כי אם פרחים’ (כלשון ריה”ל).

                  ה’סחף’ לכיוון היהדות נעצר בשל הגזירה על המילה בימי הדרייאנוס קיסר, שכלל בתחילה את כל תושבי האימפריה והביאה למרד בר-כוכבא. אך יורשיו של הדרייאנוס הבינו שדי שיאסרו בחומרה את המילה על הגויים כדי למנוע התגיירות. גם היהודים למדו את הלקח והגביהו את מחיצות ההפרדה מהחברה הגויית.

                  ה’חידק היהודי’ המשיך לנקר במומם של היוונים והרומים בדמותה של הנצרות, שהציעה ‘יהדות אינסטנט’, ללא מילה ודקדוקי מצוות, מונותאיזם משולב בפגאניות ‘אחד שהוא שלושה’ וכיו”ב, הסינקרטיזם הפגאנו-מונותאיזם, וב’סופו של יום’ קיבל קיסר רומא קונסטנטינוס את הנצרות ואלילי יוון ורומא נמוגו.

                  הן ה’כנסיה’ אליה הולכים הנוצרים ביום ראשון, והן ה’מסגד’ שאליו הולכים המוסלמים ביום ששי – הם חיקוי מובהק של בית הכנסת שאליו הולכים היהודים בשבת.

                  הווי אומרת: אומה דלה אך נחושה – יכולה להשפיע בטווח של מאות שנים השפעה מטלטלת על התרבות העולמית.

                  בברכה, אדמון כקביה ליכטמן-לדרר המאירי

                  1. פיסקה 2, שורה 3
                    … של ‘עמך’, אנשים פשוטים, …

                    פיסקה 8, שורה 1
                    … לנקר במוחם של…

                    שם, שורה 4
                    … הסינקרטיזם הפגאנו-מונותאיסטי כבש את האימפריה, ו’בסופו…

  2. המזרחי לפני השואה, באירופא. על גדולי הרבנים שהיו בו לא ראה סתירה בן הדת לציונות ולכן שיתף פעולה [אביב עמים]
    הרב קוק [קדמו לו הבעשט הגרא בעיקר תלמידיהם, האור החיים והחתס, אח”כ רבני חובבי ציון ] צועק אתחלתא דגאולה בעודו חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל עד יום מותו. וכשהמזרחי העולמי לא ממש זורם עם הקוו הגאולי של הרב קוק הוא מקים תנועה חדשה בשם ‘דגל ירושלים’ שזה תפקידה. לקדם תודעת ומעשים של אתחלתא דגאולה.
    ברמה הפוליטית זה לא המריא בחייו, אך כיום הדתל בארץ בגדול זה כנראה בעיקר בדרכו ומשנתו של הרב קוק וממשיכי דרכו [אתחלתא דגאולה] אך בארה”ב זה מכונה ‘מודרן אורתודוכס’ וזה יותר בקוו של הרב סולוויציק’ [שכיהן כחבר מועצת גדולי התוורה של אגודת ישראל בארה”ב, ולאחר השואה שראה שאדמורי”ם ורבנים באים מאירופא ומייסדים יהדות שמרנית מסגרתית-קהילתית חלף דעתנית, שנוררית חלף יצרנית שמשתלבת בזהירות המתבקשת, אומר לא למדתם כלום ממה שהיה באירופא, ופורש מחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ארה”ב. ולימים מתמנה לנשיא המזרחי העולמי] הוא יותר בקוו של המזרחי שרואה בזה שמש עמים + קול דודי דופק ופחות קביעה חד משמעית של אתחלתא דגאולה.

    1. על 'אתחלתא דגאולה' ועל 'דגל ירושלים' (לבע'ע)

      בס”ד ער”ח סיון פ”ב

      אינני יודע אם הרב קוק השתמש לגבי שיבת ציון שבדורותינו בביטוי ‘אתחלתא דגאולה’, אך ודאי שהוא ראה בתהליך את ‘אור הישועה הזרוחה’ על עם ישראל והכנה לגאולה. ב’מזרחי’ היה הרב ריינס שהקפיד לא להגדיר את הציונות כהכנה לגאולה. הוא הדגיש את המימד של הצלת יהודי אירופה מהרדיפות של שונאי ישראל, ומשום כך נטה כהרצל לקבל את ‘תכנית אוגנדה’.

      אך זה לא היה הקול היחיד ב’מזרחי’, והיו לא מעט שדיברו (בעקבות חובבי ציון) על הציונות כהכנה לגאולה הבאה ‘קימעא קימעא’. בעמדה זו החזיק למשל הרב הרצוג, שכשהוצע לו בימי מלחמת העולם השניה ולא לחזור לא”י שצבאות גרמניה עמדומ על סיפה – השיב הרב הרצוג: ‘מקובלנו שלא יהיה חורבן שלישי’. ובתפילה לשלום המדינה’ שחיברו הרב הרצוג והרב עוזיאל, כינו את מדינת ישראל ‘ראשית צמיחת גאולתנו’ (וראה במאמרו של הרב ארי יצחק שבט, ‘על חז”ל, הרב הרצוג והוודאות שלא יהיה חורבן שלישי’ (צהר כא, ניתן לצפיה ברשת).

      מטרתו של הראי”ה קוק בהקמת ‘דגל ירושלים’ היתה מעשית:
      א. לשלב בעבודת בניין הארץ ויישובה גם חוגים דתיים שהשותפות עם הציונות החילונית הרתיעה אותם, ולכן הציע ש’דגל ירושלים’ תעסוק בעידוד עליה והתיישבות דתית ללא תלות בתנועה הציונית
      ב. לפעול ל’תחיית הקודש’, לבניין חיי הרוח של עם ישראל בארצו. חינוך דתי ביישוב החדש, טיפוח ספרות ותרבות אמונית. מפעלי כינוס תורניים, כאנציקלופדיה התלמודית, הלכה ברורה ופירוש לביאורי הגר”א לשו”ע וכיו”ב שירכזו ויסדרו את כל החומר ההלכתי לדורותיו כבסיס להתמודדות הלכתית עם הבעיות המודרניות. הקמת אסיפת רבנים עולמית שתדון בפתרון הבעיות ההלכתיות. הקמת ישיבה מרכזית שתלמידיה יגדלו לא רק בתלמוד בהלכה, אלא גם במחשבת ישראל, כדי למצוא מזור לנפשו של הדור בהסברה נכונה של היהדות.

      כל התוכניות הגדולות שייעד הרב קוק ל’דגל ירושלים’ – אומצו בהמשך ע”י גורמים שונים – ציוניים וחרדים – ולא אחת דווקא אי המודעות למשמעות הגאולית, מגדילה את המוטיבציה והביטחון העצמי להגשמתם של פרוייקטים גדולים.

      בברכה, אדמון עקביה ליכטמן-לדרר המאירי

      לאחרונה, פורסמה עדותו של הרב נטע צבי גרינבלאט (רבה של ממפיס) שהכיר בנעורין את הרב קוק. בין השאר סיפר הרב רוזנבלט שהרב קוק שמע ת”ח שהתלהב מבניין הארץ ואמר שרואים כאן ‘עקבתא דמשיחא’. השיבו הרב קוק, שכל עוד ה’ותיקן’ עומד על תילו = לא הגענו עדיין ל’עקבתא דמשיחא’. נראה שיש שלבים בצמיחת הגאולה ו’עקבתא דמשיחא’ הוא מהמתקדמים שבהם…

      1. על ‘דגל ירושלים’ של הראי”ה קוק, ראו בספרו של הרב אברהם וסרמן, ‘קורא לדגל – הראי”ה קוק ו”דגל ירושלים”, האלטרנטיבה הנשכחת לתנועה הציונית’, מכון הר-ברכה תש”פ. ובסדרת שיעוריו על ‘דגל ירושלים’ (באתר ‘ישיבת רמת-גן’), ובשיעוריו: ‘תחייתו של דגל ירושלים’ ו'”ןילך אל נפשן” – הגדרה עצמית חדשה’ (באתר ‘ישיבה’).

        ראו גם במאמריהם של הרב דוב ביגון, ‘דגלי עם עולם ודגל ירושלים’ (באתר ‘כיפה’), והרב יהודה זולדן, ‘דגל ירושלים לראי”ה קוק – הנבט שלא הצמיח’, (באתר ‘מקור ראשון’) ובספרות שצויינה בערך ‘דגל ירושלים’ (תנועה, בויקיפדיה.

        בברכה, אעל”ה

        1. 'ברית גורל' ו'ברית ייעוד'

          ניתן לומר בקצרה, שההבדל בין ‘דגל ציון’ ל’דגל ירושלים’ במשנתו של הראי”ה קוק, מקביל להבדל שבין ‘ברית-גורל’ ל’ברית-ייעוד’ ב’קול דודי דופק’ של הרי”ד סולובייצ’יק.

          גם בציונות הכללית חיפשו בציונות לא רק את הפן הקיומי של שיבת העם לחיי עצמאות בארצו, אל את החזון הערכי. אם זה חזון ‘היהודי החדש’ החופשי של אחד העם ודומיו, ואם זה חזון החברה השוויונית הצודקת של ‘תנועת העבודה’.

          ולעומתם ראתה הציונות הדתית את החזון הערכי, בחיבור מחודש של העם ליצירת ‘קומה שלימה’ שיש בה חיבור של חיי רוח עם חיי מעשה, ווהרחבת חיי התורה מהמעגל המצומצם של חיי יחידים וקהילות, אל חברה ומדינה המייצגת ומגשימה כציבור וכמדינה את התורה וערכיה.

          בברכת חודש טוב, עמיעוז ירון שניצל”ר

  3. א. לכאורה הדיון המושגי על שינוי שמרני רלוונטי רק בנוגע לסמכות (מהותית ו/או פורמלית). אם אין סמכות ולכל ת”ח היום יש את הכח של חז”ל לכל דבר ועניין אז כל אחד יפרש לפי מה שנכון לדעתו ואין (שום?) חשיבות לשאלה האם זו שמרנות ומאיזה סוג. ברור שהתנאים עשו הרבה דברים – בפרשנות, בדרשות, בסברות עצמאיות שלהם שמהן הולידו דינים (למשל האם יש ברירה) וגם האמוראים (וגם הראשונים) לא טמנו ידם בצלחת. בלי ההנחה ששינוי הוא בעייתי כלומר הנחת הסמכות, מה החשיבות לדיון האם זהו שינוי או לא?
    ב. נראה פשוט שהבדל עיקרי בין שמרנים מודרניים לשמרנים לא-מודרנים הוא בשאלת הסמכות האם היא בעיקרה פורמלית (שמרנים מודרנים) או גם מהותית (שמרנים לא מודרנים), לא כך? סמכות פורמלית בפני עצמה היא קנה רצוץ למדיי.

השאר תגובה