מהי אורתודוקסיה מודרנית: ניתוח מקדים (טור 475)

ִ

בס"ד

בטור 448 עסקתי באיסור ערכאות, והדגמתי דרכו את שיקולי הפאסט נישט שהוצגו בטור שלפניו (לגבי חובת איבוד עבודה זרה). הכיוון הזה לגבי הטיפול באיסור ערכאות בימינו עלה אצלי לראשונה בשיעור שנתתי בכינוס ההקמה (שכנראה היה גם טקס הקבורה) של הפורום האורתודוקסי בישראל. הכינוס הזה ניסה לייבא לישראל תופעה אמריקאית, ששמה בישראל (בעם ישראל, לא במדינת ישראל) 'אורתודוקסיה מודרנית'. זה לא ממש נקלט כאן, אם כי הניסיונות להגדיר את התופעה ולייבאה ארצה ממשיכים (בשנים האחרונות עוסק בזה בעיקר הרב עדו פכטר).[1] בטור הזה אציג ניתוח מושגי שעל בסיסו אגיע בטור הבא לבחון את עניין האורתודוקסיה המודרנית.

אורתודוקסיה מודרנית על רגל אחת

בישראל מכנים את כלל הציבור הדתי הלא חרדי 'ציונות-דתית', או הציבור ה'דתי-לאומי', ובטעות מזהים בין האידאולוגיה הזאת לבין אורתודוקסיה מודרנית, למרות שאין באמת קשר מהותי ביניהן. לא בכדי זו האחרונה מכונה גם כאן בארץ בשמה האמריקאי, modern orthodox, שכן הורתה ולידתה שם והיא בדרך כלל גם נשארת שם. הרעיון הזה לא מצליח להיקלט בישראל, ועד ימינו כמעט אין ציבור שמזהה את עצמו ככזה (גם אם בפועל הוא אכן כזה). שורש הכל הוא היעדר הבנה טובה של האידאה הזאת, ובפרט הבלבול בינה לבין ציונות-דתית מחד, ורפורמיות או קונסרבטיביות מאידך.

בקצרה אומר, שבצדה השני (הסיטרא אחרא) של המשוואה ניצבת החרדיות. המונח 'חרדיות' מהווה כותרת לשתי אידאות כמעט בלתי תלויות: 1. התנגדות לציונות.[2] 2. ההתנגדות לפרשנויות מודרניות של ההלכה (החל ברפורמה וכלה באפיקורסים כמוני). ניתן להבחין בעולם החרדי בקבוצות ששמות דגש על ההתנגדות לציונות ואחרות שמדגישות את השמרנות וההתנגדות למודרניות, אבל באופן כללי האידאה החרדית עונה לשני המאפיינים הללו גם יחד. ממילא, אלו שאינם חרדים יכולים להתנגד לחרדיות או בגלל האנטי ציונות שלה או בגלל האנטי מודרניות שלה או שניהם. הראשונים הם ציונים-דתיים והשניים הם אורתודוקסים מודרניים, וישנה גם קבוצה שהיא אורתודוקסיה מודרנית ציונית (שזה רוב האורתודוקסיה המודרנית, אבל כאמור מושגית אין זהות).

בהתאם לכך ניתן להבחין בשלוש אידאולוגיות בעולם הלא חרדי: א. המתנגדים לאנטי-ציונות ולא לשמרנות. סוציולוגית זהו החרד"ל. מדובר בקבוצה שמרנית ביחס להלכה כמו החרדים, אבל ציונית (לוהטת). ב. המתנגדים לשמרנות ולא לאנטי ציונות. אלו בעלי תפיסות לא ציוניות או אפילו אנטי-ציוניות, אבל בהחלט דוגלים בערכים מודרניים ובפרשנויות גמישות יותר להלכה. סוציולוגית מדובר בחלק מאנשי תורה עם דרך ארץ, וקבוצות חרדיות מסוימות (בדרך כלל לא מגובשות וללא מנהיגות מוכרת). ניתן להוסיף כאן בודדים שפרשו מהציונות-הדתית שמאלה (מאוכזבי הציונות משמאל) שאוחזים ביחס ליברלי ומודרני להלכה. ג. המתנגדים לשניהם. אלו הציונים-דתיים המודרניים. סוציולוגית אלו לא מזוהים בישראל כקבוצה מובחנת (למרות שיש כאן כאלה), ופעילותם המאורגנת והמנהיגות שלהם נמצאות בעיקר בארה"ב. לא אכנס כאן לקבוצות הלייט ולתפיסות המסורתיות (שכיום מנסים לעגן אותן במסגרת מושגית כעין אידאולוגית). לדעתי הן לא באמת נמצאות על המפה האידאולוגית. מדובר באוסף תופעות שמשתרעות להן אי שם בין הנוחיות לפולקלור.

אין צורך לומר שהחרדים רואים את כל אלו כרפורמים. החרד"לים רואים את שתי הקבוצות הלא חרדיות האחרות כרפורמיות או 'לייטיות' (לעומת זאת, כלפי החרדים הם חשים רגש נחיתות עמוק).[3] כדי לבדל את עצמם מהחרדים הם מתנגדים הרבה יותר לאנשים וקבוצות שפוגעים בתפיסתם הציונית מאשר לחילונים.[4] יחסה של האורתודוקסיה המודרנית לקבוצות האחרות אינו ברור. התופעה האמריקאית היא שמרנית מאד ביחסה להלכה ולמקורותיה (פרט למרכיבים מודרניים מסוימים הם לא שונים מהותית מהחרדים. אפילו ההשכלה הכללית אצל רבים מהם היא אמצעי לפרנסה ולא ערך עצמאי), ובוודאי אין לה ביקורת חריפה על החרדים (אמנם הרי"ד סולובייצ'יק כתב ביקורת על ההתנגדות החרדית לציונות, בחמש דרשות שלו). לעומת זאת, בישראל, המעטים שנוטים לאורתודוקסיה מודרנית בהחלט מבקרים את האיבון והשמרנות החרדית והחרד"לית.

הערה מתודולוגית חשובה: בין סוציולוגיה למהות

התיאור בסעיף הקודם התנסח באופן שנראה סוציולוגי. התייחסתי לקבוצות דתיות, ומטבע הדברים החלוקה ביניהן היא בעיקר סוציולוגית. אבל מטרתי כאן אינה סוציולוגית אלא מהותית. בכוונתי כאן לדון בתפיסות דתיות ולא בקבוצות דתיות, על אף שיש כמובן זיקה בין שני המישורים. כשאני מדבר על עמדה מודרנית או חרדית, בכוונתי להתייחס לסוגי טיעון שונים ולא לאנשים או קבוצות. ההבחנה בין טיעונים חשובה הרבה יותר מהבחנה בין אנשים.

כדי לחדד זאת, אקדים שאנשים וקבוצות הם יצורים מורכבים ולא תמיד עקביים ושיטתיים. כך, במקרים רבים טיעון רפורמי או מודרני יכול לעלות מפיו של אדם שמסווג סוציולוגית כחרדי, כמו שטיעון שמרני יכול לצאת מפיו של מי שמסווג כרפורמי ר"ל. התיוג הסוציולוגי של האנשים מונע מאיתנו להתייחס לגופו של הטיעון, ובמקום זה אנחנו מסתפקים בהתייחסות לגופו של הטוען ("האיש הזה הוא רפורמי/שמרני ולכן דבריו לא שווים התייחסות"). מעבר לנזק, גם סתם כך נכון שהדיון בטיבו של האדם אינו חשוב. מה אכפת לי את פלוני הוא שמרן, רפורמי, או מודרני וכדומה? מה שחשוב הוא האם הטיעונים שלו נכונים או לא, ומה מתוכם אני יכול לאמץ או לדחות. הרי זה באמת מה שאמור להעסיק אותי. את השיפוט של האדם עדיף להשאיר לשופט כל הארץ. לכן כשאני מדבר כאן על רפורמי, מודרני, ציוני-דתי, חרדי, חרד"לי וכדומה, אני מבחין בין סוגי טיעונים וצורות חשיבה ולא בין סוגי אנשים וקבוצות.

עד כאן ההקדמה הכללית שנגעה במאפייניה הכלליים של אורתודוקסיה מודרנית. כעת אחזור ואתחיל בניתוח מושגי מקדים, ולשאלת האורתודוקסיה המודרנית אשוב בטור הבא.

משל בגדי הים

בטורים 350 ו-448 הזכרתי בקצרה את דוגמת בגדי הים שחביבה עליי טובא, וכאן אפרט אותה מעט לצורך הדיון בהמשך (לניתוח שלם יותר, ראו מאמרי "שמרנות וחידוש")[5]. חשבו על קבוצת אנשים שהם ואבותיהם ואבות אבותיהם (אבל לא אימהותיהם כמובן) הלכו במדבר עם בגדי ים. בשלב כלשהו הם מגיעים לאזור קר ומתלבטים האם להחליף לבוש. קבוצה אחת אומרת שהיא לא משנה ממסורת אבותיה, ולכן ממשיכה ללכת עם בגדי ים למרות הקור. אלו ודאי שמרנים. קבוצה שנייה מכריזה שהיא מחליפה לבגד חם. כאן המצב מורכב יותר, שכן האפיון שלהם תלוי בנימוק שהם מתבססים עליו. אם הם מחליפים לבגד חם סתם כי קר להם אזי הם כופרים. אבל יכול להיות גם נימוק שונה. הקבוצה שמצדדת בביגוד חם יכולה לטעון שהמסורת שאותה יש לשמר היא הליכה בבגד שמתאים למזג האוויר. אבותיהם הלכו עם בגד ים כי חיו באזור חם, אבל הם עצמם שפועלים באזור קר צריכים ללכת עם ביגוד חם. לטענתם כך ורק כך יש לשמר את מסורת אבותיהם. ברור שהקבוצה שמתבססת על נימוק כזה גם היא שמרנית, אלא שהעיקרון שאותו היא משמרת הוא שונה. כאן אתמקד ביחס בין שתי הקבוצות השמרניות.

הקבוצה הראשונה משמרת את ההוראה כפי שהיא, כפשוטה: יש ללכת עם בגדי ים. ולכן אקרא לגישתה 'שמרנות פשטית'. הקבוצה השנייה גם היא משמרת את המסורת והוראותיה, אבל היא עושה להוראות הללו מדרש פרשני. את ההוראה ללכת עם בגד ים הם מציעים לפרש על ידי מדרש (הכוונה לסברה פרשנית, לא למדרש במובן של דרש הלכתי): הכוונה היא להליכה עם בגד שמתאים למזג האוויר. בגד ים היה רק יישום של ההוראה הכללית יותר למזג אוויר מסוים. לגישה זו אקרא 'שמרנות מדרשית'. מכיוון שמדובר בדוגמה היפותטית (שבה ההוראה אינה בהכרח עניין ערכי), אבקש להתעלם מכך שההצעה של השמרנים המדרשיים היא גם נוחה יותר. זה מקרה בלבד, ובעולם ההלכתי והערכי האמיתי ישנם מצבים שבהם השמרנות המדרשית היא לחומרא ולא לקולא. לפעמים שינוי הנסיבות מכתיב החמרה לעומת המצב הקודם, ועדיין זוהי שמרנות מדרשית. כמה וכמה מההחמרות ההלכתיות שמתחדשות מדי פעם הן תוצאה של חידוש שמתבסס על מדרש שמרני. כאן אני מתמקד רק בלוגיקה של הטיעון.

בין שמרן מדרשי לכופר

מה שמבחין את השמרן המדרשי מהכופר הוא קיומו של המדרש השמרני. השמרן המדרשי לא סתם מציע שינוי. הוא מתבסס על מדרש, שמטרתו להראות שהשינוי הזה אינו שינוי אלא המשך אותנטי של המסורת בנסיבות החדשות. הכופר, לעומת זאת, לא מנסה בכלל להתאים את עמדתו למסורת כי הוא אינו מחויב לה. במאמרי הנ"ל עמדתי גם על הגדרתה של עמדה נוספת, הרפורמיות, שדוגלת במחויבות לא מלאה, אבל כאן לא אכנס לזה.

ישנה נטייה לחשוב שהשמרן הפשטי ודאי ממשיך את המסורת, והשמרן המדרשי מחזיק בעמדה ספקולטיבית (מי אמר שהמדרש שלו נכון?! לכן לפעמים הוא גם חשוד על הסתרת הנוחיות והאינטרס מאחורי הטיעון המדרשי שלו). אבל צריך להבין שהתמונה לגמרי סימטרית. מבחינת השמרן המדרשי, דווקא השמרן הפשטי סוטה מהמסורת, שכן המסורת אומרת שיש ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר, והוא לא עושה זאת. פעם כיניתי זאת 'שמרנות פושעת'.

המדרש השמרני

נמצאנו למדים שמוקד הדיון הוא המדרש השמרני. כיצד זה פועל? יש לנו הוראה לעשות X. אנחנו יודעים שהנסיבות בעבר היו A וכעת הן השתנו ל-B. אנו מניחים ששינוי הנסיבות רלוונטי לפרשנותה של ההוראה, ולכן מסיקים שכעת יש לשנות את ההוראה ל-Y. לדוגמה, יכולה לעלות טענה שכיום יש להכשיר נשים לעדות (Y). אמנם בתלמוד חז"ל פוסלים אותן (X), אבל הנסיבות אז (A) היו כאלה שנשים לא התמצאו במסחר ובעולם וגם לא רכשו השכלה כללית שכן הן ישבו בביתן ועסקו במלאכות הבית. כיום הנסיבות השתנו (B), שכן נשים שותפות בכל מרחבי החיים. לכן יש להכשירן כעת לעדות (Y). זהו אבטיפוס של טיעון שמציע  שינוי בהלכה או במערכת נורמטיבית כלשהי.

אם אציג את דפוס הטיעון הזה באופן שיטתי הוא בנוי כך:

הנחה א (נורמטיבית): קיימת הוראה X שנוצרה בעבר.

הנחה ב (עובדתית): הנסיבות ששררו בעבר היו A.

הנחה ג (עובדתית): הנסיבות כיום הן B.

מסקנה: יש לשנות כיום את ההוראה ל-Y.

טיעון כזה אינו תקף. אפשר לראות זאת בקלות דרך התבוננות במבנה שלו. ההנחות שלו הן כולן עובדות והמסקנה היא נורמטיבית. טיעון בעל מבנה כזה לא יכול להיות תקף, שכן הוא גוזר את ה-ought  מה-is (מה שנהוג לפעמים לכנות 'הכשל הנטורליסטי'). שימו לב שאמנם הנחה א נראית נורמטיבית, אבל הממד הנורמטיבי שלה אינו רלוונטי לטיעון, כלומר הנביעה של המסקנה לא קשורה אליו. כדי לראות זאת, ניתן להציג את אותו טיעון בצורה מעט שונה:

הנחה א (עובדתית): הנסיבות ששררו בעבר היו A.

הנחה ב (עובדתית): הנסיבות כיום הן B.

מסקנה: יש לשנות כיום את ההוראה מ-X ל-Y.

כאן ההנחות הן כבר על טהרת העובדות. מה חסר כאן? כל טיעון שלוקה בכשל הנטורליסטי, ניתן להשלימו על ידי הוספת הנחת גשר, כלומר הנחה שקושרת את המישור העובדתי למישור הנורמטיבי. במקרה שלנו ניתן לצרף את ההנחה הבאה:

הנחה ג: ההוראה X נובעת מהנסיבות A (כלומר שבנסיבות B היא לא רלוונטית).

בדוגמה שלמעלה, ההנחה החסרה היא שפסול נשים לעדות נבע מחוסר ההתמצאות שלהן במסחר ובנעשה בחברה. זוהי טענה של שמרן מדרשי, שכן הוא מציע שינוי במערכת ההוראות שנסמך על מדרש, כלומר על פרשנות שונה להוראות. ובדוגמה שלנו, השמרן המדרשי מציע שחז"ל לא פסלו נשים לעדות אלא פסלו קבוצות שלא מעורות בחיי החברה והמסחר. ממילא מתבקש שינוי ביישום ההוראה בימינו.

השמרן הפשטי כמובן דוחה זאת על הסף. לדעתו יש לקיים את ההוראה כפי שהיא בלי לעשות לה מדרשים. זה לא אומר שלדעתו אין היגיון מאחורי ההוראה הזאת. להיפך, רוב השמרנים מקבלים שהוראות ההלכה יש בבסיסן היגיון וסברה, אבל לדעתם אין להתחשב בזה בפרשנות ובקיום ההוראות.

זה מוביל אותנו להבנה מדוע הנחת הגשר כל כך חשובה בדיון הזה, והתעלמות ממנה מרוקנת אותו מתוכן. ברוב המקרים הוויכוח סביב השינוי נסוב בדיוק עליה. אני מניח שרובנו נסכים שעובדתית היה שינוי נסיבות לגבי מעמד האישה ועיסוקיה בין הזמן העתיק לימינו. ובכל זאת, שמרן פשטי מפוכח, כלומר כזה שמקבל את שתי ההנחות העובדתיות, חולק על המסקנה. כיצד זה קורה? הוא פשוט לא מקבל את הנחת הגשר. לדעתו אין סיבה להניח שהפסול של נשים נובע מחוסר היכרות עם החברה או חוסר השכלה. בניסוח מינימליסטי יותר: נטל הראיה שזהו המצב מוטל על השמרן המדרשי. יכול להיות ניסוח רחב יותר שתופס את המצוות כהוראות שלא קשורות להיגיון (שאין להן בסיס מסברה), אבל זו עמדה מוזרה מאד (בפרט כשמדובר על לימוד של חכמים מדרש או פרשנות של פסוק, שהוא בבירור נסמך על ההיגיון שלהם) ולכן לא אתייחס אליה כאן.

שימו לב שבניסוח המינימליסטי יש הודאה במקצת של השמרן הפשטי. גם הוא מסכים שאם אביא ראיה לשינוי הזה, יש לשנות את ההוראה. אלא שלטענתו צריך להביא ראיה, ובהיעדר ראיה יש להשאיר את הפרשנות המקובלת על כנה, בדומה לחזקה דמעיקרא או לכלל שאין ספק מוציא מידי ודאי. עוד אשוב לנקודה זו בהמשך.

דוגמה: חזקה אין אדם פורע תוך זמנו[6]

כדי לחדד יותר את מבנה הטיעון המדרשי ואת ההנחות שהוא מניח על ההלכה, אדון בסוגיה הלכתית ניטרלית (כזו שלא מעוררת אמוציות שמרניות חזקות מדיי): "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו". הגמרא בב"ב ה ע"א קובעת שיש חזקה שאדם לא פורע חוב לפני שמגיע הזמן האחרון של הפירעון. הוא מעדיף להחזיק את הכסף אצלו ככל שהוא יכול. מכאן נגזרת ההוראה שאם ראובן תובע את שמעון שיפרע לו חוב, והתביעה הזאת מתבצעת שבוע אחרי ההלוואה, אם שמעון יטען שפרע את החוב הוא אינו נאמן. ההלוואה ניתנה לשלושים יום ולא סביר שהוא פרע אותה בתוך שבוע. כמובן שאם הוא יביא ראיות הוא יהיה נאמן, אבל ברירת המחדל היא שנטל הראיה הוא עליו. יש לשים לב שהמוחזק בכסף הוא שמעון הלווה (המלווה רוצה שהוא ישלם לו), כלומר הקביעה הזאת עומדת בניגוד לכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה. ואולי אפשר לומר שהחזקה הזאת היא גופה הראיה שמביא התובע שמוציאה מהלווה את הכסף.

הבה נניח כעת שהמצב בעולם השתנה, ומסיבה כזו או אחרת אנשים כן פורעים בתוך הזמן. האם הסוגיה הזאת הופכת להיות אות מתה? האם אפשר למחוק אותה מהתלמוד? ודאי שלא. הסוגיה הזאת לא באה ללמד על מנהגים ופסיכולוגיה של אנשים. אלו שאלות עובדתיות, וככאלה יש לגבש עמדות לגביהן מהסתכלות במציאות ולא מעיון בתלמוד ומפרשיו. התלמוד בא ללמד נורמות, ובמקרה זה הוא בא ללמד שאם יש חזקה היא יכולה לשנות את יחסי הכוחות בין התובע למוחזק ולהפוך את נטל הראיה. איזו חזקה קיימת במציאות, זו שאלה עובדתית והיא גם יכולה להשתנות עם הזמן בין מקומות ונסיבות שונות. הלימוד של הסוגיה הזאת בא ללמד את העיקרון הנורמטיבי ולא את העובדות. ולענייננו, מסקנת הסוגיה אינה כפי שמבין השמרן הפשטי, שאדם לא נאמן לטעון פרוע בתוך הזמן. מסקנת הסוגיה היא תוצאה של מדרש: אדם לא נאמן לטעון משהו נגד חזקה. מהי החזקה? זו שאלה עובדתית לגבי הנסיבות.

מהי הלכה?

למעשה, המסקנה מהניתוח הזה רחבה הרבה יותר. קביעות עובדתיות לעולם אינן תורה. אבל יותר מכך, ההלכה גם אינה קביעות נורמטיביות פשוטות, כמו אדם לא נאמן לטעון פרוע בתוך הזמן. ההלכה היא אוסף של עקרונות גשר, שעוסקים בהתאמה בין העובדות לבין הנורמות שנגזרות מהן. במקרה זה, אם יש חזקה X אזי נתבע שטוען 'לא X' עליו נטל הראיה (למרות שהוא מוחזק). זה ממש מקביל לקביעה שיש ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר במקום יש ללכת עם בגד ים. התוצאה מה לעשות בפועל היא יישום של עקרון הגשר על הנסיבות העדכניות (ולא על אלו ששררו אי פעם בעבר).

ניתן לתאר זאת כך: באופן כללי, ההלכה עוסקת בהצמדת הוראה נורמטיבית לנסיבות עובדתיות נתונות. ההצמדה הזאת מבוססת על עקרונות גשר, שמוליכים אותי מהנסיבות אל ההוראה. אבל ההלכה אינה ההוראה ובוודאי שלא הנסיבות כשלעצמן. ההלכה היא העיקרון שמעביר אותי מזה לזה. ניתן לדמות זאת ללוגיקה. כאשר אנחנו מבצעים היסק לוגי של מסקנה מתוך הנחות, הלוגיקה לא עוסקת בהנחות וגם לא במסקנה. היא עוסקת בנביעה של המסקנה מתוך ההנחות, שזה ממש מקביל לעקרונות הגשר. אדגים זאת כעת על דוגמה נדושה. התבוננו בטיעון שמניח שכל בני האדם הם בני תמותה וכן שסוקרטס הוא בן אדם, וגוזר משתי אלו את המסקנה שסוקרטס הוא בן תמותה. מה מתוך המבנה הזה הוא עניינה של הלוגיקה? לא ההנחות וגם לא המסקנה. הלוגיקה עוסקת בכלל הגשר שמוליך אותנו מההנחות אל המסקנה. הכלל שאומר שאם כל X הוא Y ו-a  הוא X אזי a הוא Y. הלוגיקה עוסקת במבנה הטיעון ולא בתכניו.

בה במידה, גם ההלכה עוסקת במבנה החשיבתי, לא בנסיבות ולא בשורה התחתונה ההלכתית (כלומר בתוצאות הנורמטיביות). כך, למשל, על פי המדרש השמרני, ההלכה אינה פוסלת נשים לעדות אלא אומרת שאם יש קבוצה שאין לה התמצאות בנעשה בעולם ובתחומי דעת שונים היא נפסלת לעדות. מיהי הקבוצה הזאת וכיצד מאתרים אותה? זו שאלה שנענית על ידי תצפיות במציאות ולא על ידי התבוננות בתלמוד. זה לא עניינה של ההלכה. הקביעה שפוסלת נשים אינה הלכה, וגם לא הקביעות העובדתיות (באשר לטיבן של נשים). ההלכה ממוקדת אך ורק בעקרון הגשר. ממילא גם העיקרון של נצחיות ההלכה עוסק רק בעקרונות הגדר, לא בעובדות ולא במסקנה הנורמטיבית.

עד כאן הניתוח נראה סביר והגיוני. חזקת אין אדם פורע בתוך הזמן היא מובנת, וכל איש הלכה סביר יעשה לה מדרש שמרני מתאים. קשה לי לדמיין בית דין שיחייב אדם שטוען שפרע בתוך הזמן בנסיבות שבהן אנשים נוהגים לפרוע בתוך הזמן. אבל לגבי דוגמאות אחרות, כמו הכשרת נשים לעדות, אני מניח שכמה וכמה מהקוראים חשים חוסר נחת. בה במידה, לגבי חזקות כמו טב למיתב טן דו שיש להן השלכות מרחיקות לכת על היחס לנשים בבית הדין, רוב ככל הפוסקים לא יפעלו באופן של שמרנות מדרשית. אני לא רואה הבדל מהותי בין המקרים, שכן הלוגיקה בכולם היא של מדרש שמרני. אמנם נכון שבחזקה שלא פורעים בתוך הזמן המדרש נמצא יותר על פני השטח. הוא נראה מובן מאליו. אבל זה עניין טכני בלבד. גם בחזקת "טב למיתב" המדרש נמצא על פני השטח. הרי נאמרה כאן קביעה עובדתית שנשים רוצות זוגיות בכל מחיר. אפשר פשוט לבדוק האם אכן זו המציאות בימינו. למרות שהמדרש כאן הוא מובן מאליו ולגיטימי לגמרי, רוב ככל הפוסקים מתנגדים לשימוש בו. כאן כבר אי אפשר להיתלות בכך שהמדרש אינו מובן מאליו. כאן הבעיה היא יותר סוציולוגית (הפחד מפני הליברלים שדוגלים בשוויון האישה: שלוחי הקרן החדשה, הלהט"ב וזקני השמאל הבינלאומי).

זה מביא אותי לשאלה היכן וכיצד ליישם את המדרש השמרני, ומה עושים כשאין לנו מדרש כזה.

עוד על המדרש השמרני

נשוב לדוגמה של פסול נשים לעדות. ראינו שמוקד הדיון הוא עקרון הגשר, וההצעה המדרשית היא שההלכה אינה פוסלת נשים אלא קבוצות שלא מתמצאות בעולם ובתחומי דעת שונים. השמרן הפשטי כמובן מתנגד לזה. הוא יכול להעלות כבסיס להתנגדותו כמה סוגים של טיעוני נגד: 1. הכחשת העובדות: חז"ל והתורה הכירו היטב את האופי הנשי ולכן ברור שהוא לא השתנה ("אתם חיים בשטיפת מוח עובדתית"). 2. דחיית אפשרות השינוי הערכי: זאת התורה לא תהיה מוחלפת. הדין אינו תלוי באופייה של האישה, שינוי כזה במעמדה פוגע בעיקרון של נצחיות התורה ("אתם שטופי מוח על ידי הליברליזם"). 3. טעמא דקרא: גם אם הטעם הזה נכון, להלכה לא דורשים את טעמי ההלכות, כלומר לא משתמשים בטעמים בפרשנותן של הלכות (בעיקר פרשנות תכליתית). 4. שמרנות מדרשית מוגבלת: נטל הראיה הוא עליכם. לא הוכחתם שהפסול של האישה יסודו בחוסר השכלה/היכרות עם העולם. הטיעון האחרון מכיר באפשרותם של מדרשים שמרניים אבל דורש מהמציע אותם ראיות לכך שהם נכונים.

בדיון כאן אתעלם מהכחשת העובדות, שכן זוהי פשוט התעלמות מהמציאות. אני גם אתעלם מהטענה שלהלכות אין טעמים, ולו רק מפני שההלכה הזאת היא תוצאה של דרשה ולא משהו שכתוב בפירוש בתורה. מדרש בהגדרה נסמך על סברתו של הדרשן. מאותה סיבה גם לא אתייחס לטענה על נצחיות התורה, שהרי הנצחיות נאמרה על עקרונות הגשר ולא על השורות התחתונות. אני גם אתעלם כאן מהטענה שזוהי דרישת טעמא דקרא. הכלל שלא דורשים טעמא דקרא נאמר רק על הלכות שכתובות בפירוש ולא על הלכות שנלמדות מדרשות, שכן שם כאמור הטעם תמיד נמצא ברקע.

נותרנו עם הבעיה האחרונה: מדרשים שמרניים כאלה ניתן להעלות בעשרות, ואין אפשרות לבקר אותם. כל ההלכה יכולה כך להתרוקן מתוכן, שכן תמיד ניתן להציע מדרש שמרני בלי בסיס ולשנות אותה. שבת נועדה לאלו שעבדו קשה, וכיום אנשים לא עובדים קשה. איסור חזיר נוצר בגלל השפעה יבוסית וכיום אין בזה טעם, וכן עוד על זו הדרך. חשוב להבחין כאן בין הטענה של מדרון חלקלק, כלומר החשש ממדרשים חסרי בסיס שיעקרו את ההלכה, לבין הטענה המהותית שמעלה את המדרון החלקלק רק כאינדיקציה (ראו בטור 429 על סוגי טיעונים של מדרון חלקלק). הטיעון הראשון מבחינתי אינו רלוונטי. אני עוסק בשאלה האם הפרשנות המדרשית נכונה. החששות לאן היא תוביל הם שיקולים לגיטימיים אבל מסדר שני (וגם אין בסמכותנו לדחות פרשנות נכונה מכוח שיקולים כאלה. זוהי בעצם חקיקה, ואין לנו סנהדרין שבסמכותה לחוקק). ככלל, רק אומר שמבחינתי אין שום גבול לשיקולים הללו. גם אם כל ההלכה כולה תשתנה והמדרון שלנו יהפוך להחלקה על הקרח, אם זה באמת הפירוש הנכון אז באמת יש לשנות את הכל. אין מה לפחד משינויים אם הם נכונים. למרות החששות המובנים, איני מוכן להציב גבול אפריורי לשימוש במדרש שמרני. אני כן מוכן לקבל תקנות או גזירות מקומיות שנובעות מחשש ספציפי, אבל גם זה אפשרי רק אם זה נעשה על ידי מוסד מוסמך (סנהדרין, או אולי גם הסכמת כלל חכמי הדור).

אחרי ששללתי את רוב טיעוני הנגד של השמרן הפשטי ואת טענת המדרון החלקלק, בדבריי כאן אתייחס רק לטענה האחרונה בפרשנות השנייה, המהותית, שלפיה ללא בסיס וראיה מהמקורות אי אפשר להניח שההצעה המדרשית היא נכונה. לכאורה מדרש כזה הוא ספקולציה בלבד. לפני שאענה על זה, שימו לב שמשמעות הטענה הזאת היא שכדי להתמודד עם ההתנגדות של השמרן הפשטי, השמרן המדרשי צריך לעבור שתי משוכות, ובעצם להציג שתי רמות של מדרש: ברובד הראשון הוא צריך להציע פרשנות מדרשית להוראה הנדונה (יש ללבוש בגד שמתאים למזג האוויר; הפסול לעדות הוא על קבוצה שאין לה התמצאות/השכלה וכדומה). ברובד השני הוא צריך להציע תימוכין למדרש מהרובד הראשון. עליו להביא ראיות מהמקורות ההלכתיים/מסורתיים לכך שפסול הנשים הוא אכן בגלל חוסר התמצאות/השכלה, או שההוראה ללבוש בגדי ים היא באמת בגלל ההתאמה למזג האוויר.

תשובתי להשגה הזאת (הרובד השני) קצרה למדיי. גם בהיעדר ביסוס מהמקורות, אני מקבל מדרש שמרני מכוח ההיגיון הפנימי שלו. אם נתבונן רגע בהצעה להכשיר נשים לעדות, ונניח לצורך הדיון שלא מצאנו מקורות מוסמכים שיכריעו האם הפסול הוא בגלל חוסרים אצל הנשים או שזו הלכה שמבוססת על טעם עלום כלשהו. עדיין ניצבות בפנינו שתי אפשרויות: א. להניח שיש לפנינו הלכה עם טעם עלום שלא ידוע לנו. ב. להניח שזו הלכה מובנת שמבוססת על המאפיינים הנשיים. גם בלי ראיה ומקור שמבסס זאת, האופציה ב היא ההגיונית יותר. אין סיבה לדחות פירוש הגיוני בטענה שאולי יש פירוש עלום אחר שלא מוכר לנו. זו סברה פשוטה, וניתן כמובן גם לתמוך אותה בעקרונות הלכתיים (שגם הם יצאו מהשכל הישר ולא מפסוקים): אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואין ספק מוציא מידי ודאי. בשום מקום לא ראיתי שהצעה להסבר סביר עבור הלכה כלשהי, נדחית רק בגלל שאולי יש הסבר עלום אחר, וזאת בלי שהדוחה מביא ראיה כלשהי לדבריו. אין בזה שום היגיון.[7]

שימו לב שגם המאירי בהצעתו לשנות את יחסנו לגוים (כי בימינו הם "גדורים בנימוסי האומות", כלומר מתנהגים באופן אנושי סביר. ראו על כך כאן) לא הביא בשום מקום מקורות שתומכים במדרש השמרני שלו. ואכן הוא (ובעצם אני, שהולך בעקבותיו. ראו בתחילת טור 74) מעורר את חמתם של שמרנים פשטיים בדיוק בגלל העובדה שמוצע כאן מדרש שמרני ללא בסיס במקורות. תשובתי להם היא שאמנם טוב היה אילו ניתן היה למצוא בסיס כזה, אבל בהיעדר מקור כזה הסברה כשלעצמה נותנת את היתרון להצעה זו, ונטל הראיה מוטל על השמרנים הפשטיים. אפשר כמובן להתווכח על העובדות ולטעון שהגויים כיום הם בדיוק כמו שהיו פעם, ויש לא מעט שעושים זאת (התעלמות מהמציאות או הכחשתה הן  טקטיקות רווחות אצל בני דודינו השמרנים הפשטיים), אבל אין מקום לטענה על עצם המתודה של מדרש שמרני.

אומר יותר מכך. ישנה תחושה אינטואיטיבית מאד, שלפיה נטל הראיה אמור להיות מוטל על השמרן המדרשי, שהרי הוא מציע לשנות את המצב. אני מקבל את זה עקרונית, אבל ברגע שהוא מציע פרשנות סבירה, והשמרן הפשטי לא מצביע על פגם ולא מציע הסבר אלטרנטיבי, נטל הראיה הורם מבחינתי. כעת נטל הראיה הוא עליו. אם נשוב לדוגמת בגדי הים, נראה שניתן להציג זאת בצורה יותר חדה: לשיטתו של השמרן המדרשי, השמרן הפשטי הוא זה שבא לשנות את המצב ממה שהיה (שהרי אבותינו הלכו עם בגד שמתאים למזג האוויר, והוא מציע לשנות זאת). בהסתכלות הזאת, החזקה היא דווקא לטובת השמרן המדרשי ונגד הפשטי. כך גם לגבי הכשרת נשים לעדות ושאר סוגיות. אם כן, לפי כל אחד מהצדדים גם תמונת החזקה שונה, ולכן התחושה כאילו נטל הראיה הוא על השמרן המדרשי שכן ישנה חזקה לטובת השמרן הפשטי אינה נכונה. היא  מניחה במובלע את גישתו של השמרן הפשטי. מזווית אחרת ניתן לומר שהמציאות היא שהשתנתה לעומת העבר (טיבן של הנשים, או מזג האוויר) ולא ההלכה. ואכן לגבי המציאות בהחלט ניתן לומר שיש כאן הוצאה מחזקה, אבל לגבי המציאות אין ויכוח שהיא אכן השתנתה. הוויכוח הוא רק על הנגזרות ההלכתיות של השינוי הזה, ולגביהן אין חזקה מוסכמת.

אעיר עוד הערה. התחושה הרווחת היא שהשימור הפשטי הוא הליכה על בטוח. אין לו מחירים. לכן השמרן המדרשי נמצא בנחיתות, ונטל הראיה צריך להיות מושת עליו. אבל זו טעות. צריך להבין שיש מחיר לא פחות כבד לשמרנות הפשטית. אם יש רצח או גזל שלגביהם יש לנו רק נשים עדות, אם נפסול אותן בגלל שמרנות פשטית, אזי המחיר הוא אי צדק משפטי ולפעמים סכנה לציבור. הערתי כבר שמבחינת השמרן המדרשי, השמרן הפשטי הוא פושע ('שמרנות פושעת'), שכן הוא פועל נגד ההלכה. כאן אנחנו רואים שלפשע השמרני הזה יש גם מחיר כבד מאד, לא פחות ואולי יותר מהמחיר של השמרנות המדרשית בעיניו של השמרן הפשטי. בקיצור, ישנה סימטריה מלאה בין שתי הגישות, ותחושת האסימטריה נובעת מאימוץ (לפעמים לא מודע) של שמרנות פשטית. זוהי, אגב, דוגמה, אחת מיני רבות, לנזקיה של השמרנות, שנדונו בטורים שלי בעבר (ראו בטור 249 וכנגדו בטור 444).[8]

בקיצור, טענתי היא שמדרש שמרני אמור להיבחן דרך ההיגיון הפנימי שלו. הכי קל לדחות את כל המדרשים על הסף וללא נימוק, רק בטענה שאין להם בסיס ושקבלתם מאפשרת הפיכת כל ההלכה וריקונה מתוכן, או בטענות של חזקה דמעיקרא (המשך המצב הקיים). אבל זו היסטריה לא מוצדקת. ההיגיון שביסוד המדרש על פסול נשים לעדות הוא לגמרי סביר (גם אם לא באותה עוצמה כמו שראינו בחזקת אין אדם פורע תוך זמנו). זו אינה סתם הצעה תלושה. הצעות תלושות לא עוברות את המבחן ברובד הראשון, שכן אין בהן מדרש פרשני, עוד לפני שאלת הראיה והבסיס. מדרש פרשני בהגדרתו עובר את הרובד הראשון, ולכן צריך לנהל דיון אך ורק על הרובד השני (מה הראיות אליו).

בטורים הבאים נראה דוגמאות נוספות שיבהירו ויחדדו יותר את העניין.

זיהוי סוציולוגי

כתבתי שאיני עוסק כאן בזיהוי ואפיון סוציולוגי של הקבוצות השונות אלא במיון של סוגי טיעונים. אבל כדי לחדד את משמעותם של האפיונים הללו, עליי להיזקק בכל זאת מעט לסוציולוגיה. השמרנות הפשטית מאפיינת את האתוס החרדי. אדם חרדי חי בתודעה שמה שהוא עושה ירד למשה בסיני וכך עשו כל הדורות. עקרון היסוד החרדי הוא האיסור לשנות ממנהג אבותינו (שלא שינו לשונם, לבושם וכו'. כידוע, משה רבנו דיבר יידיש ולבש פראק וגרטל). החרדים המפוכחים יודעים כמובן שהדברים התפתחו (גם ההלכה, ולא רק המנהגים), ועדיין האתוס המכונן אצלם הוא שמרנות פשטית. הכל כולל הכל ניתן למשה בסיני. דוד שלי נהג לומר שאביי ורבא למדו ביידיש (שהרי הם ידעו ללמוד, והם לא היו מיזרוחניקעס. מי שיודע ללמוד ודאי לומד ביידיש). הוא כמובן יודע היטב שזה לא מה שהיה בפועל, אבל יחסו לאתוס הזה הוא לגמרי רציני.

איני יודע כיצד שמרן מפוכח כזה מיישב את העובדות עם האתוס. אולי כוונתו שאם הם היו חיים היום הם היו לומדים ביידיש. אבל הוא יחזור ברצינות גמורה על המימרות של חז"ל שכל מה שתלמיד צעיר עתיד לחדש נמסר למשה בסיני, כללותיה ופרטותיה מסיני וכדומה, ביחד עם היכרות טובה עם הסוגיות שבהן התחדשו הלכות מסברה של החכמים, או שנחלקו הדעות בהלכות שונות וכדומה.[9] יתר על כן, ראינו למעלה שבמקרים רבים גדולים השמרנים הפשטיים עושים מדרש שמרני, כמו למשל בחזקה שאין אדם פורע תוך זמנו. הוויכוחים ניטשים על סוגיות טעונות שקשורות לערכים מודרניים, כמו מעמד האישה והגוי (חזקת "טב למיתב" למשל), ולא תמיד בגלל חולשתו של המדרש השמרני.[10]

אנחנו מתקרבים לנושא שלנו. אז רק אעיר שהשמרן המדרשי הוא האורתודוקס המודרני. הוא משמר את המסורת, אבל מפרש אותה בהתאם לנסיבות. השמרן הפשטי הפונדמנטליסטי אינו מודע לכך שגם תורתו שלו עברה שינויים והתאמות. הוא מכחיש את עצם העובדה שהיו שינויים וחי באמת בתחושה שמשה רבנו ואברהם אבינו הלכו עם פראק שחור והתפללו שמונה-עשרה. אמנם ראינו שהשמרן הפשטי המפוכח כן מקבל את המדרשים השמרניים (כמו בחזקה שאין אדם פורע בתוך הזמן). ההבדל בינו לבין השמרן המדרשי הוא בעיקר באתוס ולא בהתנהלות בפועל. יש הבדלים במינון כמובן, אבל עקרונית שתי התפיסות מקבלות את הלגיטימיות של מדרשים שמרניים. הרוב של כל סוגי השמרנים הפשטיים כשהם מגיבים למדרש שמרני מתייחסים אליו כרפורמי, ומאשימים אותו בסטייה מההוראות. הם לכאורה לא מכירים עקרונית בלגיטימציה של מדרשים שמרניים. השמרן הפשטי, גם זה המפוכח, חי באמת ובתמים את האתוס, ומבחינתו כל שינוי כזה הוא פגיעה בתורה שניתנה בסיני. מטבע הדברים, בדרך כלל הוא לא נותן לעצמו דין וחשבון לגבי השינויים שעברה ההלכה שהוא מחזיק בה (למרות שחלקם מודעים להם), ובוודאי לא קובע קריטריונים שיבחינו בין שינויים לגיטימיים ושאינם כאלה (בחלק השישי של ספרי, מהלכים בין העומדים, הצעתי מפה של תורת השינוי ההלכתי, ולדעתי כולה לגיטימית לחלוטין מבחינת התפיסה המסורתית של ההלכה, אם כי אולי לא מבחינת תפיסתם של האורתודוקסים את ההלכה)[11].

עד כאן הצגתי את מערכת המושגים והעקרונות. כעת צריך להוריד אותם לקרקע ולהשתמש בהם על מנת לבחון את הרעיונות של האורתודוקסיה המודרנית ואת הוויכוחים סביבה.

[1] ראו למשל כאן סקירה על ספרו יהדות על הרצף.

[2] בנקודה זו אשאר עמום כי לדעתי התמיכה או התנגדות בציונות הן אידאות ריקות. אין להם משמעות מעשית למעט ברכה אחת ביום אחד בשנה. מבחינתי הציונות והאנטי ציונות הן סנטימנט ולא תפיסה, אבל לצורך הדיון אני נצמד כאן לאופן שבו אנשים מגדירים את עצמם. עיקר ענייני בטור הזה הוא במרכיב השני (המודרניות) ולא בציונות.

[3] בצדק, שכן החרדים יותר טובים מהם לפי תפיסתם: הם יותר סגורים, יותר שמרנים, יותר שולטים בש"ס ובמפרשים מהם, יותר מתמסרים ללימוד נטו יותר מתנזרים מלימודי חול.

[4] מבחינת החרד"לים, להיות שמאלני או ליברל דתי הרבה יותר גרוע מאשר זולל נבלות ובועל נידות ימני (או ציוני, לפי הגדרתם המצומצמת למושג הזה. כל אלו כידוע הם שלוחי הקרן החדשה, הלהט"בניקעס  והאיחוד האירופי, האחראים לפרוטוקולים של מועצת זקני השמאל). לדוגמה עכשווית, תוכלו לראות כאן את הדיווח על כך שבישיבת מרכז הרב לא יזמינו השנה את ראש הממשלה בנט לחגיגות יום ירושלים, זאת למרות שנהגו להזמין כל ראש ממשלה חילוני שקדם לו, וכמובן גם את נשיאי המדינה והרמטכ"לים לדורותיהם (שהם כולם דוסים ידועים). אני מניח שראש ממשלה דתי שמשתף פעולה עם שמאלנים (וגם מתנגד לתכתיבי החרד"ל) יותר גרוע בעיניהם מהשמאלנים עצמם. הידיעה הזאת הזכירה לי את החלטת מערכת צהר שבעת עריכת מאמר שלי הבחנתי לתדהמתי שהחליטו לכתוב במקום פרופ' לייבוביץ, פרופ' ל., לא פחות. לשאלתי, הם הסבירו לי שזו הייתה הוראת הרב צבי יהודה, שאין מזכירים רשעים בשמם. שאלתי אותם מדוע את בן גוריון (שגם הופיע במאמרי הנ"ל), רודף דת ודתיים מדופלם, לא שינו לב"ג, והסבירו לי בטוב טעם ש-ל. היה גרוע הרבה יותר מ-ב"ג. אשריכם ישראל, הממלכתיים והכלליים שאוחזים בפלך הכלליות, ומצמצמים אותו לאלו שבצלמם כדמותם, האוחזים במידת כלל ופרט וכלל. הרי הם דומים בעיניי כאותם ליברלים שמתייחסים בפתיחות וליברליות רבה לכל מרחב הדעות, ובלבד שיחזיקו בדעותיהם שלהם (של הליברלים).

[5] ובאופן מקיף יותר בסדרת השיעורים כאן.

[6] לפירוט הדיון בדוגמה ובמבנה הטיעון השמרני והנחותיו בכלל, ראו בהרצאתי כאן.

[7] אמנם בכמה מקומות מצאנו "וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?!". אבל מכיוון שלדעתי זו גישה לא הגיונית, צריך לפרש בכל המקומות הללו שהייתה סיבה טובה להטיל ספק בפירוש המוצע, או שסביר שהמציאות הרלוונטית לא השתנתה, ואם ההלכה הקיימת היא שונה אז נטל הראיה הוא על מי שבא לשנות אותה.

[8] ישנם גם נזקים לחדשנות כמובן, אבל זה נראה לאנשים מובן מאליו (השמרנים כל הזמן מצביעים עליהם). לכן כאן מיקדתי את המבט בצד השני. אבל יש לשים לב שגם כאן אין סימטריה: כשחדשן מציע  הצעה שיש לה יתרונות, אזי אם השמרן מעלה נגדו רק את הטענה שזו סטייה מהמקובל (חכמת הדורות וכו'), השמרן נמצא בנחיתות. החדשן מצביע על יתרונות בהצעתו והשמרן מסתפק בהעלאת פקפוק. ממש כמו שטענתי כאן למעלה.

[9] דוגמה יפה לדבר היא המסורת שאדם לא דורש גז"ש מעצמו אלא אם קיבלה מרבו. הרמב"ן ותלמידיו כבר עמדו על כך שזה לא יכול להיות נכון, שהרי מצאנו לא פעם מחלוקות לגבי דרשות בגז"ש (ראו אנצי"ת ע' 'גזרה שוה').

[10] לגבי היחס לגוי, ראו במאמרי גוי שההלכה לא הכירה, במאמרי על עבודה זרה נאורה, וביתר פירוט בפרק 36 של ספרי מהלכים בין העומדים.

[11] כזכור, אורתודוקסיה היא סוג של אידאולוגיה, וככזו היא במהותה תופעה מודרנית.