"השמרנות הדתית החדשה": בין חדשנות לשימור (טור 249)

בס"ד

בטור 217 עסקתי בשני כנסים שהתנהלו באותו זמן, ואחד מהם היה כנס השמרנות. עמדתי שם על הסתייגותי משמרנות כמדיניות, ובעצם הבעתי הסתייגות עקרונית מכל מדיניות מסוג כזה. אני מתנגד עקרונית למדיניות אפריורית שקובעת עמדה ביחס לרעיון כלשהו רק בגלל שהוא כן היה פעם (השמרנים מחייבים והחדשנים שוללים) או לא היה פעם (השמרנים שוללים והחדשנים מחייבים). כל רעיון צריך להיבחן קודם כל לגופו, ורק משעה שהגענו למצב שאין לנו הכרעה ניתן אולי להיזקק לשיקולי מדיניות או לנקודת מוצא אפריורית.

בשנים האחרונות התפרסמו כמה מאמרים שעוסקים בזיקה החדשה בין דתיות לשמרנות. כך, למשל, לפני כמה שבועות שלחו לי מאמר של אהוד פירר מהעין השביעית (אני לא יודע למה זה נחשב ביקורת עיתונות), "מחשבות על השמרנות הדתית החדשה", שעוסק בנטייה הציונית-דתית העכשווית לתפיסות עולם שמרניות. ואכן אין להכחיש שמדובר בתופעה שהולכת ומתעצמת (כך, למשל, דתיים הם בדרך כלל קפיטליסטיים ולאומיים יותר). רציתי כאן לגעת בתופעה הזאת, אבל לפני כן דרושים לנו סקירה ומבוא קצר (ופשטני משהו) לנושא השמרנות.

מה "חדש" כאן?

עצם המינוח "השמרנות הדתית החדשה" מעורר תהייה. לכאורה אך מתבקש הוא לזהות בין דתיות לשמרנות. דתיות משמרת עקרונות וצורות חשיבה ישנות, בניגוד לחילוניות שמטבע הדברים נוטה יותר לאמץ את מה שנראה לה סביר בלי קשר להיותו ישן או חדש. אז מדוע רואים משהו חדש בזיקה בין דתיות לשמרנות? קשה להכחיש שבתחושה הפשוטה יש כאן מידה של צדק. עובדתית, השמרנות בישראל ובפרט הרנסנס הדתי השמרני, הם באמת תופעות חדשות.

כדי להבין זאת, עליי להקדים ולהסביר מדוע הזיהוי הזה אינו טריוויאלי כפי שהוא נראה במבט ראשון. המושג "שמרנות" בהקשר העכשווי אין לו הרבה מן המשותף עם משמעותו המילולית. שמרן כיום אינו בהכרח מי שמשמר רעיונות ישנים, אלא מדובר בשם כולל לכמה רעיונות כמעט בלתי תלויים: חופש כלכלי-חברתי (קפיטליזם, ובמקור גם תפיסת עולם ליברלית), פטריוטיות ולאומיות ובעצם פרטיקולריזם (מול אוניברסליזם), תמיכה בערכי משפחה (והתנגדות להפלות), אמונה דתית, התנגדות לאימפריאליזם שיפוטי ועוד. אני מניח שיהיו לא מעט קוראים שיופתעו לשמוע שליברליזם (לא רק כלכלי) הוא במקורו חלק מהתפיסה השמרנית.

חלק מהרעיונות הללו מהווים אכן שימור של העבר, אבל אחרים לא בהכרח. וגם אם הם משמרים משהו, התמיכה בהם לא תמיד באה בגלל עצם התפיסה השמרנית. יכול אדם להיות קפיטליסט או לאומן מושבע אבל לא ממניעים שמרניים אלא מפני שהרעיונות הספציפיים הללו נראים לו, ולכן אין מניעה שבו בזמן הוא יהיה גם תומך נלהב בהפלות ובשוויון לנשים. המינוח 'שמרנות' מתקשר לדיונים הללו מסיבות היסטוריות. כל רעיון כזה היה בעבר מושא למתקפה של חדשנים ולכן התמיכה בו קיבלה את הכותרת שמרנות. כך, למשל, הליברליזם הכלכלי-חברתי הותקף בעבר על ידי הקומוניזם-סוציאליזם, וכך זכה להיכלל תחת הכותרת שמרנות עד עצם היום הזה. לכן ימין הוא שמרני ושמאל הוא פרוגרסיבי (=מתקדם). גם הכינוי "פרוגרסיבי" שמוצמד לגישות שמאליות הוא אנכרוניזם כמובן. כיום, אחרי סטלין, לכנות את הקומוניזם "פרוגרסיביות" ואת המתנגדים לו "כוחות הריאקציה" נשמע קצת הזוי. אך אלו דרכיה של ההיסטוריה. גם "צעירי המפד"ל" (שרובם הגדול כבר ז"ל) היו פעם צעירים, אבל כידוע הם חסו תחת הכינוי המחמיא הזה עד זקנה ושיבה. בהקשר זה כדאי לשים לב ש"מודרניזם" שפעם היה הכינוי לכל מה שמהפכני ומורד (הקומוניזם הוא ביטוי מובהק למודרניזם), וכעת תחת המתקפות הפוסטמודרניות הוא הפך להיות דגל השמרנות. היום להיות מודרניסט פירושו להיות שמרן (כלומר לא מודרני).

אם כן, המונח "שמרנות" במשמעותו המילולית הוא  יחסי: בכל רגע נתון השימור מתייחס לרעיונות ששררו עד אותו רגע והחדשנות לרעיונות חדשים. אבל החדש של היום הוא הישן של מחר. ובכל זאת, המינוח "שמרנות" יש לו אינרציה משלו. גישות שנולדו כשמרניות ממשיכות לחסות תחת השם הזה גם הרבה אחרי שאין בהם שום דבר שמרני, ולהיפך. אין פלא אפוא שהשיח הרחב על "שמרנות" כמעט לא עוסק בשאלת השימור, אלא באוסף הרעיונות הללו לגופם. דיונים בשאלות כמו האם לנקוט מדיניות כלכלית שמרנית או סוציאליסטית, אם לתמוך בהפלות או לא, האם להיות אוניברסליסט או לאומי-משפחתי-קהילתי וכדומה, מזכירים כל הזמן את המונח "שמרנות", אבל בדרך כלל נוגעים רק מעט בשאלת השימור והמסורת.

"השמרנות החדשה"

בארה"ב המאבק בין שמרנות לפרוגרסיביות הוא ישן ועז, ושני הצדדים מחזיקים במכוני מחקר, קרנות, כתבי עת והוצאות ספרים, ולשניהם יש גב אינטלקטואלי, למרות שגם שם ה"פרוגרסיביים" נוטים לזלזל מאד במתנגדיהם. בארצנו הקטנטונת, עד השנים האחרונות המצב היה שונה. הייתה שליטה כמעט מוחלטת של ה"פרוגרסיביים" בתקשורת, באקדמיה, במכוני המחקר, בהוצאות הספרים הגדולות, ובגלל גודל השוק לא הייתה אפשרות להקים קוטב שמרני משמעותי עם מנהיגות אינטלקטואלית משלו שתתחרה בשדה הזה.

אבל בשנים האחרונות היסודות השמרניים בישראל החלו להתארגן ולהגיב למתקפות של העידן הפוסטמודרני. גם בישראל מוקמים פתאום כתבי עת ועיתונים (תכלת, השילוח, מקור ראשון, ישראל היום ועוד), הוצאות ספרים (שלם, סלע מאיר ועוד), קרנות (קרן תקווה) בדיוק כדרכו של השמאל ה"פרוגרסיבי" כמאז. וזה אכן מצליח, בדיוק כפי שהצליח לשמאל. בעזרתם האדיבה של עשירים אמריקאים מיובאת לישראל הבשורה השמרנית, בדיוק כמו שהאיחוד האירופי והקרנות שלו מביאים אלינו את בשורת הפרוגרסיביות. בעידן הכפר הגלובלי גודל השוק הישראלי כבר לא מהווה מגבלה כה קשה על פתיחת שוק הרעיונות, שכן גם אנחנו הקטנים נעשינו חלק מהמפה הגלובלית. כך הפכה ישראל בשנים האחרונות לחלק מזירת המאבק הבינלאומית בין שמרנות לפרוגרסיביות, על כל היבטיהן. יש לכך היבטים פוליטיים (היחס לפלסטינים והשלום), היבטים אינטלקטואליים (הגות מודרניסטית נגד הפוסטמודרניזם), היבטים כלכליים (שוויון מול חופש), היבטים חברתיים (סוציאליזם ומדינת רווחה מול קפיטליזם) ועוד.

בשנים האחרונות קמים אינטלקטואלים ימניים שמנסים להתחרות במגרש של הגדולים (=השמאל הפרוגרסיבי), ולהציג משנה סדורה משלהם (אגב, גם שם יש מעמד מיוחד לשמאלנים "שפויים", כמו גדי טאוב וכדומה, שבדרך כלל מגלים בסוף שהם לא שמאל שפוי אלא ימין – ע"ע עירית לינור, יובל שטייניץ ועוד). הם עורכים סמינרים וכנסים, מפרסמים ספרים ומאמרים, ומנסים לגבש משנה הגותית ומעשית סדורה. גם למי שכמוני מתנגד לשמרנות (המילולית, כמו גם לפרוגרסיביות), זו כשלעצמה תופעה מבורכת, שכן חד שיח אף פעם לא מועיל לגבש עמדה שקולה ומאוזנת. חשוב להביא לידיעת הציבור שיש אלטרנטיבות כדי שהשיח יהיה פורה, מאוזן ומועיל יותר.

במסגרת זאת, מוקמת גם התנועה השמרנית בישראל, או "שמרנות ישראלית" (זו שערכה את הכנס הנ"ל), שמנסה לאחד את כל הרעיונות הללו תחת הכותרת השמרנית, וגם לצקת בהם תוכן שמרני אידיאולוגי (ראו בתכנית הכנס). כלומר הם (רובם, לא כולם) מנסים לקדם את עצם השמרנות כשימור, הוי אומר לצאת מנקודת מוצא שרואה בעבר מודל אידיאלי. כך מה שהיה מכונה פעם ימין, הופך אט אט לעמדה כללית (ומבוססת) יותר שניתן לכנות אותה אידיאולוגיה שמרנית.

אך אליה וקוץ בה. כאשר העימות מתייצב סביב שני קטבים אידיאולוגיים מרכזיים, ישנה נטייה לאמץ באופן גורף אחד משני הסלים הרעיוניים הללו: או שאתה שמרן או שאתה פרוגרסיבי (בהקשרים מסוימים זו כבר הפכה למילת גנאי, בדרכה העקלקלה של ההיסטוריה). תופעה זו מאד בעייתית בעיניי, שכן כפי שראינו אין קשר אמיתי בין כל הרעיונות הללו. הצבת העימות בצורה כזאת מסרסת את היכולת שלנו לקבל החלטות עניינית בכל שאלה לגופה. העמדת הרעיונות על פלטפורמה אידיאולוגית אחת, בעצם שוללת שיח ענייני, ומנסה לקדם דיון אידיאולוגי שמטרתו אימוץ גורף של סל שלם של רעיונות שאין קשר אמיתי ביניהם, וכך לכפות על כל אחד מאיתנו להחליט האם הוא "לנו" או "לצרינו".[1] בדיוק נגד זה יצאתי באותו טור.

בחזרה לדתיים

מה לדתיים ולכל זה? מתברר שברוב הבמות והתנועות השמרניות החדשות שתיארתי עיקר הכוח שמוביל אותן הוא הכוח הדתי. יתר על כן, בלי לערוך מחקר מעמיק, אני מתרשם שכמידת הדתיות כן מידת השמרנות. הדוסים נוטים להיות שמרניים יותר, והליברלים הדתיים בדרך כלל מתנגדים לשמרנות ונוטים שמאלה (ברוב המישורים).

כבר אמרתי שאני אישית לא מוכן למקם את עצמי על המפה הזאת, ובעצם לא על שום מפה מהסוג הזה. בעיניי כל רעיון צריך להיבחן לגופו, בין אם הוא שייך לימין או לשמאל, לשמרנות או לפרוגרסיביות. לא השיוך והכותרת קובעים, אלא התוכן. פעמים לא  מעטות אמרו לי אנשים שהם לא מצליחים למקם אותי על המפה הדתית: האם אני ליברל (שוויון לנשים, סובלנות ושינויים בהלכה, הפרדת דת ממדינה ונגד לאומיות-דתית נגד החרדיות והחרד"ליזם) או שמרן חשוך (רואה בהפלות רצח, מתנגד לגיור לאומי נוסח הרב דרוקמן, וימני כלכלית)? האם אני חרדי (דגל בבית הכנסת מעורר בי חלחלה, תומך בהפרדת דת ממדינה ובסגירת הרבנות הראשית) או ציוני (אומר הלל ביום העצמאות, נגד פטור גורף ללומדי תורה)? אני חייב לומר שאני רואה בתהיות הללו אות של כבוד, שכן כפי שהסברתי בכל סוגיא אני מנסה לגבש עמדה לגופה, בלי קשר לכותרות שתחתן היא חוסה.

כעת ברצוני לשוב לתמונה הכללית. אם אכן השמרנות לא באמת קשורה לשימור העבר אלא לאוסף רעיונות אקלקטי, מדוע בכל זאת יש זיקה בינה לבין דתיות? ייתכן שמדובר בארטיפקט (תוצא מלאכותי) של המינוח. כוונתי לומר שגם אם אין קשר אמיתי בין הרעיונות שמכונים "שמרנות" לבין שמרנות, ייתכן שרבים לא מודעים לתעלולי ההיסטוריה ולכך שאין קשר כזה. אבל אולי גם מי שכן מודע לזה, כאדם דתי הוא חש צורך וחובה לעמוד לצד השמרנים, שהרי דתיות פירושה שמרנות.

אחרי הסקירה הקצרה הזאת, נוכל להפוך את הדיון לקונקרטי יותר דרך התייחסות למאמרו הנ"ל של פירר.

התקופה המהפכנית

אחרי מבוא כללי, פירר פותח בזה שהמסורת של הציונות-הדתית הייתה מהפכנית. האוונגרד שלה, גוש אמונים (אני עצמי עם כמה מחבריי ב"מדרשיה" מופיעים במאמר של פירר בתמונה המיתולוגית של הצהלות בסבסטיה), דיבר על מהפכות חברתיות ופוליטיות, בדומה לתנועת העבודה ההיסטורית. אמנם כבר כאן חשוב להבין שהכל יחסי. גוש אמונים היה מהפכן ביחס למצב הדתי והמדיני ששרר בזמנו, אבל הוא עשה זאת כדי להחזיר ערכים עתיקים (ערכי התורה, כפי שהוא הבין אותם). יתר על כן, משום מה התיאור של פירר מתעלם מהמצב ששרר לפני ואחרי קום המדינה (עד גוש אמונים), ששם המיזרוחניקעס היו סמל לשמרנות וקיבעון מחשבתי בורגני ונינוח.

השלב הבא שהוא מתאר הוא הקמת ישיבות ההסדר, שאת הלימוד בהן מתאר פירר כאוונגרד מהפכני. יש בזה משהו, כשמעמידים את הישיבות מול האידיאולוגיה של הנח"ל והחלוציות שהייתה מקובלת בבני עקיבא עד אז, אבל לראות בלימוד של כמה שנים בישיבה מהפכנות נשמע לי מאד מאולץ ומגמתי. אין ספק שיש כאן אימוץ ערכים ששלטו מאז ומעולם בעולם החרדי שבשמרנותו ליווה אותנו כל העת ויצר את רגשי הנחיתות (המוצדקים) שהביאו להקמת הישיבות. אנשים הבינו שלא יוצרים אידיאולוגיה וצורת חיים דתית מבוססת על ידי בעלבתים שאוחזים בטוריות. כדי לבסס את העמדה הציונית-דתית הישיבות היו צו השעה המתבקש, וזו לא נראית לי מהפיכה מי יודע מה. ללא גיבוי אידיאולוגי ותורני אין קיום לתנועה דתית אידיאולוגית שנמצאת בהתגוננות מול השמרנות החרדית מימין ומול המודרניזם החילוני משמאל.

השלב הבא שמתואר במאמר הוא התעוררות החסידות (ברסלב) המודרנית, שאני הייתי משייך אליה את התעוררות הקיומיות והפוסטמודרניות הדתית, אבל גם את נוער הגבעות והפיאות המסולסלות, טובלי המעיינות, שבאמת מהווים מרד דתי במובן מאד עמוק. זהו מרד הן כלפי החינוך הדתי שקיבלו, והם כלפי התיחום שזיהה דתיות רצינית עם מודל מאד מסוים. אמנם שימו לב שיש כאן כמה קבוצות שונות. החסידות ונוער הגבעות זהו מרד שבמובנים רבים דומה מאד למרד החסידי המקורי. אבל שוב קשה לקבל שמדובר באוונגרד שמוליך אחריו את כלל המחנה. ככלל קשה לדבר היום על מחנה כללי של ציונות-דתית. אבל גם במידה שמתייחסים לסוציולוגיה הציונית-דתית, מעט מאד ממנה הולך אחרי האוונגרד החסידי הפרוע הזה. יש כאן בהחלט מרד, אבל הוא שולי ואזוטרי.

פירר לא נגע משום מה בהתעוררות הפוסטמודרניות הדתית בשנים האחרונות, שאכן נראית יותר כמרד מרכזי ומשמעותי שרוכב על גלי הזמן. במסגרתו מה שהוגדר עד עכשיו כ"לייטיות" מקבל עוגן אידאולוגי. כך למשל ניתן כעת להבחין בדתיים רציניים שבכל זאת מרשים לעצמם לנהוג לא בהתאם למקובלות הרגילות (כולל זוגות מעורבים, השקפת עולם שמאלית, שוויון וליברליות, הומניזם, עיסוק בתחומים לא שגרתיים – כמו אמנות וספורט וכדומה). פעם אלו היו מאפיינים של שוליים דתיים, אבל כיום זה נודד יותר למרכז ונעשה נורמטיבי וגם מעוגן בתיאוריה דתית מודרנית יותר (בזמן האחרון ראיתי כמה מאמרים שמבחינים בין דתיות-מודרנית לציונות-דתית, שבעיניי נוגעים ישירות בנקודה הזאת). הנקודה הזאת נעדרת ממאמרו של פירר, וזה ממש מוזר מפני שדווקא כאן ניתן לראות מהפכנות דתית של ממש, והיא בהחלט מתרחשת עכשיו. לדעתי בהחלט ייתכן שהאופנתיות השמרנית העכשווית נובעת בחלקה מתוך חשש מהתופעות הללו.

כעת פירר עובר לתאר את התקופה האחרונה, שבה לטענתו הגלגל מתהפך לגמרי: השמרנות הדתית החדשה.

השמרנות הדתית החדשה

בשלב זה פירר עובר לתאר את התופעה של אחוז בעלי הכיפות הסרוגות בכנסי השמרנות ובפעילות השמרנית בכלל (כפי שתוארה לעיל), ומסכם זאת כך:

בקיצור, אם פעם המידה הטובה של הציונות הדתית היתה הרדיקליות או התלהבות הנעורים, הרי שבשנים האחרונות המידות הטובות – לפחות אצל חלק מהדוברים – הן הזהירות, המתינות, ההימנעות משינויים קיצוניים וההיצמדות לדרכי האבות. נראה שדור ההורים, אותם מזרוחניקים מושמצים מפעם, הפכו כעת להיות מודל לחיקוי. מעין דגם שיש לשאת אליו עיניים.

זו התופעה לה מוקדש מאמרו, ומיד גם יבואו הצעות ההסבר. אבל לפני שנעבור אליהן, אעיר שלוש הערות.

ראשית, כבר הזכרתי שדתיות מתיישבת היטב עם שמרנות. אם בכלל, התופעה של הרדיקליזם המורד שהתרחשה בשנים הקודמות דווקא היא דורשת הסברים. שנית, מעבר לתחושה של רדיקליות מתלהבת, ניתן לראות גם את התופעה החדשה הזאת (השמרנות הדתית החדשה) כחדשנות. זהו מרד נגד החדשנות והפוסטמודרניות שכל כך אהודות במקומותינו (ריאקציה אליהן). זהו ניסיון להציע עוגן יציב בעולם שאיבד את שורשיו ועוגניו. במובן הזה אין כאן תופעה שהיא באמת שמרנית. למעשה, האחיזה בערכים ובאידיאות שמרניות היום יש בה חידוש גדול בעולם האינטלקטואלי של ימינו, בוודאי בישראל. קשה לי להימנע מלהיזכר באפיזודת המופת של מונטי פייתון מהסרט בריאן כוכב עליון (ראו כאן בדקה 1:04:00 והלאה), שבה בריאן אומר לקהל מרעיתו שהם כולם אינדיבידואליסטים, והם כולם חוזרים אחריו במקהלה אחידה "כן אני אינדיבידואליסט", ורק קול אחד בודד נשמע אומר בהיסוס שהוא כנראה לא. אז מי כאן האינדיבידואליסט?!… ושלישית, כבר עמדתי כאן על כך ששמרנות היא עניין יחסי לסביבה שבה היא מופיעה ופועלת. כמעט כל חדשן דתי חוזר לאיזו אוטופיה שהייתה פעם, והוא מורד נגד אלו בזמנו שנוהגים אחרת ממנה. במובן הזה השמרנות החדשה שהוא מתאר היא בהחלט אוונגרד שמורד כנגד הסביבה הדתית והחילונית כאחת, שלפחות במישור האינטלקטואלי נשלטה בשנים האחרונות באופן ברור (בוודאי בישראל) על ידי שיח של חדשנות. בעצם, בדיוק כמו שהרדיקלים של גוש אמונים מרדו נגד המזרוחניקיות השלווה שקדמה להם, השמרנים החדשים מורדים (בהתלהבות רבה) נגד גוש אמונים ואולי גם נגד התלהבויות אוונגרדיות בכלל. לדעתי שום דבר לא באמת השתנה מבחינה זו, וגלגל חוזר בעולם. כל הנחלים הולכים אל הים, ואל מקומו הולך סובב הרוח.

אבל פירר מניח שדווקא יש כאן מהפך, ומשום מה לדעתו דווקא השלב האחרון בתהליך הזה הוא שדורש הסבר. כאמור, אני לא מסכים לשתי ההנחות הללו, אבל נמשיך איתו. הוא מציע לכך כמה הסברים משלו, שנראה אותם כעת.

ההסבר הראשון

ההסבר הראשון שהוא מציע מבוסס על האכזבה ממרבית הדגלים המהפכניים שהניפה הציונות-הדתית, ובפרט בעקבות ההתנתקות בשנת 2005. זה כמובן מקביל לאכזבה של גוש אמונים מהמיזרוחניקיות שקדמה להם, שהביאה למרד ההוא. לכן כאן איני רואה הבדל עקרוני בין התקופות (זה "'הדור' לדורנו").

הוא מיד מוסיף עוד אספקט טכני. בסך הכל עברו שנים מאז תקופת ההתנחלות של גוש אמונים, ואותו נוער מורד מטבע הדברים התבגר והתברגן. על כך אומר שאני אפילו לא בטוח בזה. נראה לי שהמורדים של אז נותרו מורדים גם היום, אבל הצעירים של היום לא מורדים כמותם. מה שמביא כמובן לשאלה המתבקשת, מדוע הנוער של היום לא עושה אותו דבר (ואחר כך מתברגן)?! לא מצאתי בדבריו כאן הסבר לתופעה הזאת.

ההסבר השני

ההסבר השני שהוא מציע הוא בעל אופי פסיכולוגי-תיאולוגי. טענתו היא שהשמרנות החדשה נותנת מענה לשתי מצוקות עיקריות של החברה הדתית בת ימינו. מאמר 'הדור' הסביר מדוע חוסר הרלוונטיות של התורה חייב להוביל להופעת תורה חדשה ורלוונטית יותר, תורת ארץ ישראל. אלא שזו בוששה להופיע (לפי הנחתו של פירר, שאיני מסכים לה כלל ועיקר). לכן נדרשת הצדקה מדוע להמשיך וללמוד את אותה תורה לא רלוונטית (שוורים ופרות, כלי ראשון ושני וכדומה). השמרנות מציעה הצדקה כזאת: יש לעשות זאת כי כך עשו עד כאן, גם אם אין לנו הסבר מספק לגופו של עניין.

אקדים ואומר שאני חולק עליו מכל וכל כבר ביחס לתשתית העובדתית של ההסבר שלו. לדעתי בהחלט הופיעה וממשיכה להופיע כל הזמן תורה מחודשת, בכמה כיוונים ואופנים. זה קורה גם במחוזות היותר שמרניים, אם כי בקצב איטי יותר. אמנם אני לא חושב שזה קשור דווקא לארץ ישראל אלא יותר לתקופה התזזיתית והמשתנה שלנו ולכלים השונים שהתפתחו בהגות העולמית. אבל דל מהכא אלמנטים מיסטיים – המצוקה יוצרת לא מעט חידוש והתחדשות. אני ממש לא מסכים שלא נוצרו מענים למצוקות הללו. להערכתי יש הרבה יותר מענים והצעות ממה שהיה לנו אי פעם בעבר.

פירר ממשיך וטוען שביסוד הקושי הזה יושבת נקודה תיאולוגית עמוקה יותר: הרי לקב"ה לא באמת אמור להיות אכפת האם שוחטים מהצוואר או מהעורף (כלומר מפרטי ההלכה הטכניים שאנחנו עוסקים בהם). אז מה הרלוונטיות של כל מה שאנחנו עוסקים בו בעולם הזה? הוא טוען שהערכים והעקרונות הדתיים שלנו אינם רלוונטיים לא רק בגלל השינוי בעולם, אלא מעצם היותו עולם חומרי שבמידה רבה הוא שרירותי. קשה לקבל שהקב"ה מאד מתעניין בדינו של שור שנוגח פרה, גם במקום שלכולנו יש שוורים ופרות, או בבישול בכלי שני גם במקום שחושבים שיש הבדל משמעותי בין בישול בכלי ראשון ושני. או בשחיטה כזאת או אחרת וכדומה. כל זה לא נראה מועיל בשום צורה, ואפילו כנראה לא הופך אותנו לאנשים טובים יותר. השמרנות, לטענתו של פירר, מאפשרת לנו לדבוק בכל המערכת הזאת על אף אי הרלוונטיות שלה, רק מפני שכך עשו תמיד.

מעבר לוויכוח על העובדות, אני מפקפק מאד גם לגבי עצם ההסבר הזה. בראש ובראשונה מפני שהוא לא עקבי. אם אנשים מתרשמים שהתורה לא משפרת אותנו ולא מועילה לנו או לעולם, כיצד הטענה השמרנית עונה על המצוקה שלהם? השמרנות מסבירה לנו שהמוסדות שפעלו עד היום הם טובים יותר וכדאי לשמר אותם. אבל אם הגענו למסקנה שעובדתית הם דווקא לא טובים ולא מועילים (והרי זה יסוד המצוקה לטענתו של פירר), אין לך בסיס חזק מזה לחדשנות ולמהפכנות. זהו טיעון שפורך את השמרנות ולא מסביר אותה. יתר על כן, הטיעון השמרני אמנם מובל על ידי דוברים דתיים, אבל ברוב ההקשרים הוא לא עולה בהקשר הדתי דווקא, אלא יותר בהקשר החברתי-מדינתי. לכן קשה לי לראות מדוע מצוקה תיאולוגית מהווה הסבר עבורו.

הערה על הסברים פסיכולוגיים וסוציולוגיים

הצבעתי על חוסר עקביות של ההסבר הזה, אלא שאיני בטוח שהסברים פסיכולוגיים וסוציולוגיים דורשים עקביות. אם אנשים מאמינים בזה הם יפעלו כך, גם אם זה לא עקבי. זוהי בדיוק הסיבה לכך שאני מסתייג מסוג כזה של הסברים ומעדיף לעסוק במהות. בעיניי מה שחשוב הוא לשאול האם ולמה גישה או טענה כלשהן נכונות, ולא למה אנשים מאמצים אותן ועל אלו מצוקות הן עונות. ויכוח שמתמקד במענה למצוקות כהסבר לאידיאות, יכול להימשך בצורה מוזרה כזאת גם הלאה: כעת ישאלו השמרנים את פירר מדוע הוא מציע הסברים כאלה? אולי גם ההסברים שלו מיועדים רק לענות על מצוקות שהוא חש. וכך כל אחד יחפור במניעיו של האחר במקום לדון עניינית בטענותיו. זהו מרשם בדוק להסטת הדיון למחוזות לא ענייניים. חשוב להבהיר שאני לא טוען כאן שהסבר סוציולוגי-פסיכולוגי בהכרח אינו נכון, אלא שהוא לא הסבר (לפחות לא במובן שרלוונטי לדיון).

רדוקציות פסיכולוגיות וסוציולוגיות נתפסות כיום כעיסוק במהות, בערכים ובתכנים, בעוד שבעצם מדובר בהסטת הדיון למחוזות לא ענייניים. אפשר לטעון שהאידיאות הללו מאומצות מסיבות פסיכולוגיות או סוציולוגיות (כמו מצוקות), רק אחרי שהראינו שהן לא נכונות ולא הגיוניות. דיון חייב להתחיל בטיעונים לגופו של עניין, ורק אחר כך ניתן לטעון שאימוץ של עמדה כה מופרכת נובע מסיבות סוציולוגיות. אבל הסברים במישור הפסיכולוגי-סוציולוגי לא יכולים להוות הסבר לשיטה מחשבתית, ובוודאי לא טיעון בוויכוח אודותיה.

אני חייב לומר שזוהי רעה חולה במחוזותינו, ולצערי רבים הלוקים בה ועצומים כל הרוגיה. אנשים מסבירים את מניעיה של תנועה או של צורת חשיבה, במקום לדון בה עצמה (בעד או נגד). הסברים כאלו מוצגים משום מה כ"הסברי עומק" אינטלקטואליים, בעוד שהאמת היא שמדובר בהשטחה והסטה של הדיון (ראו על כך מזווית מעט שונה בטורים 2389).

העניין הזה מזכיר לי מוסכמה שנהגה בקרב קבוצה חשובה בפורום "עצור כאן חושבים" (שבו השתתפתי עד לפני כמה שנים), ולפיה בדיון על טענה או שיטה מחשבתית כלשהי אין להביא כטיעון שום ציטוט או איזכור של מקור או הוגה זה או אחר. יש לדון בטענה ובשיטה עצמן באופן ענייני ולהעלות טיעונים לטובתן או נגדן, בלי להפטיר בארשת מלומדת וכבדת ראש שזו אמירה יומיאנית, קאנטיאנית, לוינסית או אקזיסטנציאליסטית. כל זה לא מעניין. תגיד אם לדעתך זה נכון או לא, ותציג טיעונים שיסבירו מדוע. אחר כך תוכל להעיר שלפי דבריך אפשר גם לזרוק את קאנט לפח, אבל זו מסקנה של הדיון ולא טיעון שעולה במסגרתו. להערכתי, אם היינו מקבלים את המוסכמה הזאת ניתן היה למחוק מעל פני האדמה כמעט את כל הספרות האינטלקטואלית שנוצרת בדורות האחרונים.

טוב, אין צורך לומר שהתיאור הזה מוגזם קצת, שכן קישורים אינטלקטואליים בהחלט יכולים להאיר את הסוגיות הנדונות. אבל חשוב להבין שיש בו משהו. הקיצוניות שדוחה היזקקות למקורות ולזיקות למשנה של הוגה זה או אחר, נוצרה כתגובת נגד לאינטלקטואליזם הריק שעוסק רק בקישורים וברדוקציות במקום לעסוק בנושאים עצמם.

המסורתיות

פירר מסיים את מאמרו בהערה על המסורתיות. זה לא נוגע ישירות לענייננו, אבל בכל זאת אנצל את ההזדמנות להעיר גם על הנקודה הזאת. המסורתיות הולכת ונוכחת יותר ויותר בעולם שלנו. מה שפעם היה בושה (ובצדק) כיום הפך לאידיאולוגיה (שלא בצדק). בתמצית, מדובר על תפיסה שדוגלת בשמירת ערכי המסורת רק מפני שמדובר במסורת. לא בגלל שהם נראים לי נכונים או מחייבים, אלא פשוט בגלל רגש נאמנות לאבותיי ולמסורת שקיבלתי. לפי ההיגיון הזה גם עובד אלילים אמור לעבוד בהתלהבות את אלוהיו בגלל נאמנות למסורת שקיבל מאבותיו. זוהי שמרנות פר אקסלנס, למרות ההבדלים שעל חלקם עומד פירר בסוף מאמרו.

אך זהו בדיוק שורש הביקורת שיש לי על הגישה המוזרה הזאת. אין לי בעיה אם אדם כלשהו חש משום מה שנעים לו לנהוג כפי שנהגו אבותיו. אם זה גורם לו לקשר כלשהו אליהם או לחמימות נעימה בבטן – יבושם לו. אבל קשה לי להבין כיצד ניתן לתת לדבר כזה ערך במובן המהותי. זו נטייה או טעם אישי, ותו לא. כיצד יכולה להיות לי ביקורת על מי שלא מאמץ את ערכי אבותיו, סתם כי לא בא לו, או מפני שאינו מסכים עמם. להיפך, אני מצפה ממנו לעשות בדיוק את זה ולהתגבר על החמימות שהוא חש בבטנו בעת שהוא ממשיך את דרך אבותיו. חשוב להבין שתמצית המסורתיות המתחדשת אצלנו היא הפיכת הנטייה והטעם האישי הללו לערך שיש לכבד ולחנך אליו (חלק מתנועת "יהדות כתרבות"). אני מוכן לקבל טיעונים לגבי זכותו של אדם להיות מסורתי (כלומר חפפן, לא ממש דתי, אבל חש קשר רגשי למסורת ולכן בוחר מתוכה את החלקים שמדברים אליו). לבריאות. אבל איני מבין כיצד ניתן להפוך את המסורתיות לערך ואלו טיעונים יכולים לתמוך בגישה מוזרה שכזאת.

כמעט כל מה שנאמר עד כאן על השמרנות יכול להיאמר באותה מידה על המסורתיות (למשל שהיא נולדה כהצדקה למי שלא רואה טעם וערך במעשים הללו כשלעצמם. שיש בה הצדקה שבדיעבד לחולשה וכדומה). לכן אין פלא שגם הביקורת שהעליתי בתחילת הטור כלפי השמרנות רלוונטית גם כלפי המסורתיות. רעיונות אמורים להיבחן לגופם ולא בגלל שכך היה או לא היה, ולא בגלל שהם ממשיכים או לא ממשיכים את המסורת. זה ממש לא רלוונטי לדיון ענייני, אלא אם מניחים שהשמרנות או המסורתיות הם טיעונים לטובת האמיתיות. זה לפחות עקבי, גם אם במקרים רבים לדעתי זה לא באמת מוצדק.

במובן הזה אני לגמרי שותף לביקורתו של פירר הן על השמרנות והן על המסורתיות. אני רק לא חושב שהוא עשה נכון כשניתח את התופעות בדרך של רדוקציה פסיכולוגית-סוציולוגית, לפחות כל עוד לא הקדים לזה טיעונים ענייניים נגד השמרנות שמראים את המופרכות שבה.

[1] אמנם ראה בטור 241 שבו עסקתי ביחס בין חסד לדין, ובקשר שלו לשאלת הקפיטליזם-סוציאליזם. אין בכך כדי לומר שאדם לא יכול להיות בעל תפיסה ימנית (חסד) בסוגיא אחת ושמאלית (דין) באחרת. הזיקה הזאת אינה מכריחה קשר רעיוני (אם כי לפעמים מאפשרת אותו).

62 תגובות

  1. האם תחת תפיסת עולם מטריאליסטית (=אנליטית) יש מקום לדיונים איזו אידיאולוגיה "נכונה"? בעולם כזה האידיאולוגיות עצמן חסרות משמעות אובייקטיבית, והפונקציה היחידה שהן ממלאות היא בדיוק מילוי צרכים או מענה על מצוקות אנושיות.
    רק תחת תפיסת עולם רוחנית (=סינתטית) יש מקום לדיונים לגופן של אידאולוגיות.

    1. אני לא מניח מטריאליזם. אבל אני מניח שגם הכותב לא, אחרת אין טעם לכתוב ולדון.

  2. אהבתי מאד את הטיעון ה'אנטי-קופסתי' שהצגת. באמת שאין הרבה טעם בהתניילנות הפסאודו-אידיאולוגית שמרנות-חדשנות מהזן הנוכחי. ניתי רעיון ונחזי.
    אך לא ממש הבנתי מדוע אתה מגחיך את העמדה המסורתית, למשל זו של מאיר בוזגלו. אדרבה, הוא מקדיש מאמץ ניכר בספרו שפה לנאמנים בכדי להגן על הטענה שהמסורת נכונה, ולא רק מסורה מההורים. תמהני.

    1. בכוונה לא הכנסתי את מאיר בוזגלו כי איני מכיר את פרטי טיעוניו (לא קראתי את ספרו, אם כי שמעתי אותו כמה פעמים ואני חושב שהוא קצת מנסה לרקוד על שתי החתונות: זו האמת וזה הראוי, או סתם כי כך בא לי וזה לגיטימי). אבל אני בהחלט טוען שמסורתיות במובן המהותי-מושגי היא הדבר שאותו תיארתי. לכן זו לא הגחכה. יתר על כן, זה לא יותר ולא פחות מגוחך מהקופסתיות של השמרנים-חדשנים. יש אנשים רבים ונבונים שמחזיקים בתפיסות הללו, שבעיניי הן אבסורדיות. לכן גם ביקורתי על המסורתיים והמסורתיות לא יוצאת מכלל זה.

  3. א. מוזר איך מעיניו של אהוד פירר נעלמה עובדה פשוטה – השמרנות החדשה הנ"ל בהופעתה בלב לבה של האורתודוכסיה המודרנית היא היא מהפכנות! בתוך עולם שנע במהירות לכוונים רדיקלים שונים, לפירוקי מוסדות ישנים – כמשפחה – הם מציבים לדעתם אלטרנטיבה שהיא לא פחות ממהפכנית.
    ב. הקמת ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרואה היא מהפכנית לגמרי, על רקע האידאולוגיה ההתיישבותית חלוצית כאופציה יחידה. הבאת ערכי התורה מישיבות אירופה, בעיקר ישיבות תנועת המוסר הליטאיות היא מהפכנית בעולם של הקיבוץ הדתי! להקשר, כאמור, יש חשיבות והמהפכנות מתרחשת על גביו. הקמת ישיבות ההסדר כסוג של המשך טבעי לישיבת בני עקיבא ה'צעירה', וכתחליף לגיוס לנח"ל, היא עוד מעשה מהפכני מסוים.
    עם זאת, גוש אמונים ומידת המהפכנות שלה היא עניין שנוי במחלוקת. מתחקיר די מקיף שערכתי (בזמן כתיבתו של ספר (בכתובים) על הרב צוקרמן ממקימי ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרואה), עולה שמצד אחד גוש אמונים הוא המשך טבעי לדרך שתארתי עד עכשיו לכן אין בו מהפכנות. המהפכנות נעוצה אולי ביציאה נגד החוק. בעלייה לקרקע בלי רשות (בשם אהבת ארץ ישראל, חוק התורה וכדומה) ואולי גם יש פה קריאת נגד (מהפכנות?) לאווירת הנכאים בישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים. מצד שני כל התנועה הזו היא חיקוי לחלוצים החילונים של פעם שעלו לקרקע גם נגד רצון הבריטים כך שלא בטוח שמהפכנות היא השם הנכון שלה.

    1. מסכים לגמרי. הוא אשר כתבתי. יש רק הבדל בעניין הלהט הרדיקלי והברק בעיניים. אבל זה באמת לא ממש מהותי גם בעיניי.

    2. אני מבין, ובכל זאת כל אחד רואה את ההבדל. הרי תחושתו של פירר אינה כה מופרכת כפי שאת מציגה אותה. יש תחושה כזאת אצל רבים, ובמידה של צדק.

  4. שלום הרב,
    כתבת: ״או שאתה שמרן או שאתה פרוגרסיבי, תופעה זו מאד בעייתית בעיניי, שכן כפי שראינו אין קשר אמיתי בין כל הרעיונות הללו״

    לעניות דעתי, שני הקטבים המרכזיים הנוטים לאמץ את סל השמרנות (מודרניסטים, מסורתיים/דתיים וימין מדיני/כלכלי) או את סל הפרוגרסיבי = (פוסטמודרניזם, חילונות ושמאל מדיני/כלכלי) מתכתבים דווקא עם ההבחנה המרכזית של קוורטט הספרים שלך (הנפלא יש לציין) בדבר שורשי התפיסות האנליטי והסינתטי.
    וכך כתבת במבוא ל׳שתי עגלות׳: ״אחת הטענות המרכזיות בספר היא שרבים מן הדיונים הציבוריים הנוקבים ביותר המתנהלים בימים אלו בישראלת כמו גם בעולם הרחב, בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים, ואף בין מודרנה לגישות פוסטמודרניות יש להם מבנה רעיוני דומה מאוד.״

    האם התפיסה הסינתטית אינה תואמת לדעתך -במידה של הכללה כמובן – את השמרנות על סל רעיונותיה ובאופן דומה התפיסה האנליטית את הסל הפרוגרסיבי?

    1. ישנה קורלציה כלשהי, אבל לא הכרחית. כבר בספרים עמדתי על ההבדל בין שוויון אנליטי לשוויון סינתטי. וכך ברוב ככל האידיאות הללו. כך למשל אנליטיות מובילה לאינדיבידואליזם אבל סינתטיות לא בהכרח לקולקטיביזם (היא מאפשרת אותו אבל לא מכריחה אותו). ככלל אנליטיות עקבית מכריחה ואקום ולכן יותר מונוליטית, אבל הסינתטיות פותחת הרבה אפשרויות.

    2. הקפיטליזם המעודד תחרות ויוזמה חופשית, מביא לדינמיות כלכלית, למצב שבו יזמים עולים ונופלים ואיש אינו מוגן מפני תחרות. לעומתו מגן הסוציאליזם על היציבות הכלכלית של הפרטים. לא מזנקים למעלה, אך גם לא נופלים לתהום. מבחינה זו מהווה הסוציאליזם 'שמרנות'.

      בברכה, ש"צ

  5. בכלכלה - ה'ימין' הוא 'דין' וה'שמאל' הוא 'חסד' (להערה 1) הגיב:

    בס"ד כ"ה בתשרי תש"פ

    בלי להיכנס לכל הדיון על שמרנות וחדשנות, אעיר לגבי האמור בהערה 1) שה'ימין' הכלכלי מבטא את החסד, בעוד שה'שמאל' הכלכלי את ה'דין', שלענ"ד נראה איפכא.

    הקפיטליזם מחזיק ב'דין' שכל אחד צריך להרוויח בהתאם לפרי מעשיו, המרבה בחריצות והשתדלות – ירבה הונו; והממעיט – ימעט הונו.

    בעוד שהסוציאליזם מחזיק בדיעה שהנכסים צריכים להיות שווים לכולם, ללא עדיפות למי שמשקיע ועמל יותר. הרי זו ממש תפיסת ה'חסד' שרוצה להיטיב עם כולם – ראוי ושאינו ראוי.

    בברכה, ש"צ

    נראה שתפיסת התורה מאזנת בין ה'דין' ל'חסד'. מחד יש הקפדה על שמירת הקניין הפרטי ואסור להדר את הדל בריבו, ומאידך מצווה העשיר באין-ספר מצוות המחייבות אותו לתמוד באחיו העני. במקום אחר קראתי לתפיסה זו 'קפיטליזם סולידרי'.

    1. מחד נשמר השוק החופשי המאפשר לאדם למכור את נחלתו, ומאידך יש 'תחנות' – השמיטה והיובל – העוצרות את המשחק החופשי ומחזירות את מצב השוויון.

      אף המשכן נתן ביטוי לנדבת ליבו של כל אחד, אך היסוד שעליו עומד הכל – האדנים – נעשו ממחצית השקל אוטתה נתן כל אדם בשווה.

      בברכה, ש"צ

    2. ממש לא. הסוציאליזם לא דוגל בעשיית חסד אלא קובע חלוקה שוויונית מחייבת לפי הדין (החוק). הטענה שכך מגיע להם, צדק ולא צדקה.

  6. שלום. אני חושב שהשמרנות או הפרוגרסיביות, לא נכנסות במצבים שיש לגבם הכרעה מוחלטת וברורה, ושאפשר לבדוק את הדברים לגופם של עניין, אלא במקרים בהם אין לנו הכרעה ברורה מניסיון העבר, במקרים אלו יש שתי אפשרויות:

    אפשר ראשונה לומר, ככל הנראה מה שעשו אלף שנה יש בכך צדק בגלל הניסיון והאינטואיציות הטבעיות הבסיסיות, ולכן אם אני בא לשנות עליי להתנהל בזהירות (לא שלא משנים, אלא שצועדים בזהירות) – וזאת העמדה השמרנית. אפשרות אחרת לומר, שלמרות שעשו בעבר X זה לא מהווה לגבי שום משקל, ולכן אני לא רואה מניעה לשנות במהירות – וזאת העמדה הפרוגרסיבית. לכן אני לא מבין את טענתך שיש לבדוק כל דבר לגופו של עניין.

  7. אם דתיות קשורה לשמרות למה דוקא החרדים והחרדל"ים הם הכי פרוגרסיביים בסוגיות מדינת רווחה, אפליה מתקנת וצמצום מרחב הפעולה של הפרט במרחב הציבורי (תחבורה בשבת, מצעד הגאווה) ועוד. הכל נגיעות?

    1. מי גילה לך רז זה? הטענה על השמרנות החדשה היא בדיוק שזה לא המצב. לגבי תחבורה בשבת זו שאלה אחרת, כי לדעתם האדם מזיק לעצמו ולכולנו. יש לא מעט ליברלים שמצדדים בהתערבות כשהאחר מנסה להזיק לעצמו. וחוצמזה, זה גופא מה שכתבתי, שלא כל הנושאים שחוסים תחת הכותרת שמרנות אכן קשורים זה לזה, וקשורים לשמירה (שמרנות במובן המילולי).

  8. שלום הרב, למרות הדברים הבאמת פשוטים שהרב כתב, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמסורת לדורותיה כמעט ללא יוצא מן הכלל נקטה בשיטה השמרנית. החל מהאמוראים שלא חלקו על תנאים דרך הראשונים כלפי קודמם וכן הלאה. אז לא פלא בעיני שממשיכי המסורת נוקטים באותה עמדה. נכון שיש לדון בדברים לגופו של עניין ולהבין מדוע נקטו כך, אבל לדעתי לפני שבכלל נעיין בסוגיה קשה מאוד לאמץ עמדה בוחנת ועצמאית ולהמשיך לדבוק במסורת תושב"ע שנראית די סגורה ושמרנית..
    נ.ב. כותב בלב כואב אבל לא אוכל להתעלם ממה שנראה לי אמת..

    1. אין שום אפשרות ולכן גם לא צורך להתעלם מהאמת, כלומר ממה שנראה לך כאמת. אבל לדעתי אתה טועה (כלומר זו לא האמת). הסמכות של האמוראים או התנאים לא נובעת מזה שהם בהכרח צודקים אלא זו קביעה שמטרתה קביעת מסגרת. עמדתי על כך בכמה מקומות כאן באתר ובכלל. גם לכנסת יש סמכות ולא בגלל שהיא בהכרח צודקת, אלא כי זאת המסגרת. וגם אם זו הייתה האמת, מדוע אני חייב לאמץ את תפיסתם של התנאים או האמוראים? אני מחויב לקביעותיהם ההלכתיות ולא לטענות של תפיסת עולם שלהם (זו גופא תוצאה של תפיסת סמכותם כמשהו פורמלי ולא מהותי).

    2. אבל מדברי הרמב"ם בהקדמתו לחיבורו, עולה שיתרונם של חז"ל - ממשי הגיב:

      בס"ד כ"ו בתשרי תש"פ

      בדברי הרמב"ם 0בהקדמתו למשנה התורה) מבואר שיתרונם של חז"ל הוא לא רק בכך שכל ישראל קיבלו את דברים, אלא גם בהיותם מקבלי השמועה איש מפי איש וש/ידיעה זו היתה נחלת ציבור גדול של חכמים, ושאותם יסודות היו מוסכמים על קיבוץ גדול של חכמים, עובדה הנותנת אינדיקציה חזקה שהדברים מבוססים על מסורת או על סברא מוצקה.

      בעיקרי הדת מבסס הרמב"ם את הדברים על אמירות מבוארות בכתבי הקודש, כפי שהוא מבסס את הדברים על המפורש בכתובים ועל ההיגיון, וכפי שיראה המעיין הישר, ובהתאם ל'פרמטרים אלה' הוא מקבל את הסברה הנראית מוסכת ופשוטה יותר (וכמעשהו גם בפסיקת ההלכה).

      לא סביר לנסות לייחס לרמב"ם, שהיה ראש וראשון למנסחי 'י"ג העיקרים', את סברת מנדלסון ודומיו שהתורה המליאה דברים על יסודות האמונה – לא מתכוונת לכל זה ברצינות, ואינה אלא 'אוסף הלכות יבש' חסר פשר ומשמעות. לו כך היה למה השקיע הרמב"ם מאמצים עצומים להגדיר את אותם 'עיקרי אמונה' ואף לדון בחומרה את הכופר בהם.

      בברכת, ש"צ

    3. ראשית, מי תלה זאת ברמב"ם? שנית, גם אני מסכים שיש יתרון למי שקיבל את המסורת ומי שקרוב למקור ואף כתבתי זאת לא פעם. ועדיין ברור שאין כאן אמון עיוור וחוסר אפשרות לטעות.
      ואיך מנדלסון נכנס לכאן, ממש לא הבנתי.

    4. לגבי ההשוואה בין סמכות הכנסת לסמכות הגמרא, הכנסת מכוננת את חוקי המדינה ולא מכוונת לחוקים נכונים כלשהם, ואילו הגמרא לא מכוננת את חוקי ההלכה אלא מנסה לכוון לכוונת הקב"ה (חוץ מדיני דרבנן ששם הם מכוננים את החוקים כמו בכנסת). כלומר, איזה צורך יש ביצירת מסגרת פורמלית או בקבלת גורם סמכותי באופן פורמלי לגבי דיני דאורייתא? לכאורה היינו אמורים להסתכל בדיני דאורייתא רק על הסמכות המהותית ולא על הפורמלית. חשבתי אולי לתרץ שלא אנחנו יצרנו את המסגרת הפורמלית, אלא הקב"ה יצר אותה בציווי לשמוע לדברי חכמים. כלומר מי שהתקבל על הציבור כ"חכמי הסנהדרין" יש חובה מדאורייתא לשמוע לקביעותיו, גם במקום שאני חושב אחרת מהם (בבחינת "דברי סופרים" במשנת הרמב"ם). אלא שלפי זה עדיין קשה למה האמוראים ראו בתנאים סמכות פורמלית (ולא רק מהותית), הרי האמוראים עצמם היו הסמכות הפורמלית בדור שלהם, וככזו הם יכלו לחלוק גם על התנאים במקום שהם רואים לנכון.

  9. האם הרב באמת מאמין שכך גם חשבו הראשונים והאחרונים? שסמכותם של קודמיהם היא רק פורמאלית? כאשר תוספות נשארים בצריך עיון על הגמרא, הם מתכוונים שיש טעות בגמרא בפועל?
    וכאשר רבי עקיבא איגר מתפלל שה'יאיר את עיניו להבין דברי תוספות "התמוהים" הוא רק אומר זאת מתוך נימוס?

    1. בד"כ לא נראה כך. אז מה? גם הם טעו בזה.
      אך מעבר לזה, יש לזכור שבמקרים רבים נראה שחכמים נקטו לשונות נימוס והתכוונו לומר שיש שם טעות. כמו "תלמיד טועה כתבו", או "השתנות הטבעים".
      הכס"מ בתחילת פ"ב מממרים כותב להדיא שסמכות התלמוד היא בגלל שקיבלנו אותו עלינו אבל עקרונית ניתן לחלוק על כל אחד (למעט סנהדרין).

  10. נראה לי ש"גישה שמרנית" אין משמעותה גישה שמשמרת את רעיונותיה אלא גישה שמטרתה שימור האדם והחברה
    (מפני השתלטות של גישות לא בדוקות או בעלות סיכון גבוה)

    איזו גישה האדם נוקט תלויה בשאלה כמה הוא לוקח-סיכונים או כמה חשובה לו ההתקדמות או ביצוע ניסויים לרעיונות חדשים.

    1. כלומר השמרנות לא משמרת את רעיונותיה רק מגינה עליהם שלא ישתנו חס ושלום (למעט רעיונות שכבר נבדקו, כלומר היא דווקא כן מוכנה לקבל רעיונות חדשים שכבר נבדקו. כלומר רעיונות ישנים שכבר היו קיימים). אני רואה כאן אוקסימורון.

  11. בבסיס הגישה השמרנית נמצא החשש שרעיונות חדשים עלולים להרוס את החברה. המטרה היא שימור האדם

    היא השמרנים יאמצו בלי למצמץ שיטות חדשות לשימור האדם.

  12. היי
    אני מנסה לרדת לסוף דעתך בעניין מעמדה הפורמלי של סמכות חזל. נשאלת לעיל על ההשוואה שעשית בין מעמדה הפורמלי של הכנסת לבין החקיקה החזלית. השואל ציין, בצדק לדעתי, שההבדל בין השניים משמעותי. חזל מאמינים שהם מצליחים לקלוע לאמת אלוהית, כלומר מסתמכים על סמכות מהותית ולעומת זאת את חברי הכנסת האמת האלוהית מעניינת כשלג דאשתקד.
    מכאן שאני לא מצליח להבין מה דומה המשל לנמשל.
    בשורה התחתונה אם הצדק איתי נראה לי שהניסיון להציל את סמכות חזל בזירה הפורמליסטית לבדה הוא בעייתי.
    דעתך?

    1. אכן יש הבדל, אבל הוא לא רלוונטי לענייננו. גם אם חז"ל מנסים לקלוע לאמת כלשהי ולא מצליחים, יש להם סמכות פורמלית והחלטתם מחייבת (לפחות כל עוד לא ברור לי בעליל שטעו). לא רק האמת קובעת את מה שראוי לעשות.

    2. אבל גם לחכמי כל דור יש סמכות פורמלית, אז למה חכמי דור X מתיישרים לסמכות של חכמי הדור הקודם (פורמלית – כלומר, מעבר לפן המהותי)? למשל, למה האמוראים קיבלו את סמכות התנאים כשלהם עצמם הייתה סמכות פורמלית והם יכלו לחלוק עליהם?

    3. מניין יש סמכות פורמלית לחכמי כל דור? הצעתו של הרמב"ם שהסכמת כלל חכמי ארץ ישראל יכולה להחזיר את הסמכות שנויה במחלוקת. הסכמת האומה (של ר' שלמה פישר מהראי"ה קוק) זה מנגנון שונה.
      חכמי דור כלשהו לא צריכים להתיישר לחכמי הדור הקודם או הדורות הקודמים, ובד"כ גם לא עושים זאת. התלמוד הוא יוצא דופן, וכך המשנה. ואולי כלל חתימת התקופות (ראשונים, גאונים), אבל בזה אין סמכות מלאה.
      קבלת הסמכות הזאת נובעת מהרבה סיבות, שרק חלקן תחושת נחיתות בגדלות התורנית. בעיקר מדובר על שמירת המסגרת.

    4. מניין יש סמכות פורמלית להסכמת האומה? לכאורה הסכמת האומה והסכמת החכמים זה די דומה, לא?

    5. אין סמכות לחכמי כל דור, אבל הסכמת כל חכמי הדור מייצרת סמכות מלמטה. אולי גם לחולקים על הרמב"ם תיווצר סמכות מחמטה, ומה שאינם מקבלים זה את החזרת הסמיכה (שהיא סמכות מלמעלה).
      על עניינה של הסכמת האומה ראה בית ישי דרשות סי' טו.

    6. האם הסכמת האומה נחשבת כסמכות מלמעלה? או שגם היא כמו הסכמת החכמים נחשבת כסמכות מלמטה?

    7. כל מה שלא מלמעלה הוא מלמטה. חידושו של הרמב"ם הוא שהסכמה למטה מייצרת סמכות מלמעלה (סמיכה שמאפשרת להמשיך ולסמוך).

    8. אז בעצם הסכמת האומה והסכמת החכמים שתיהן מייצרות סמכות מלמטה. לפי זה, למה האמוראים לא רצו לחלוק על התנאים? הרי קבוצת האמוראים יכלה ליצור סמכות מלמטה כמו שהתנאים יצרו. כלומר, למעשה הם לא היו מוגבלים לפסיקות התנאים במקום שיש הסכמה רחבה נגד פסק תנאי מסוים.

      בנוסף, האם יש חיוב דאורייתא להישמע לסמכות שנוצרת מלמטה? כעין ועשית ככל אשר יורוך? או שזה מוסב רק על סמכות שמגיעה מלמעלה?

    9. אכן יכלו. וזו בדיוק טענתי (וטענת הכס"מ) שהם בחרו לא לעשות זאת. הם קיבלו על עצמם את סמכות התנאים.
      באשר לחובה לציית, היא לא שונה מהותית מהחובה לציית לחוק שנדונה הרבה בספרות המשפטית והפילוסופית. אדם ששייך לחברה צריך לקיים את חוקיה.

    10. לעיל כתבת שהסיבה העיקרית לקבלת הסמכות התנאית היא שימור המסגרת. אבל גם אם קבוצת האמוראים היו חולקים על התנאים, המסגרת עדיין הייתה נשמרת, כי האמוראים עצמם הם אלו שהיו יוצרים מסגרת חדשה (וכך גם כל דור יכול ליצור מסגרת חדשה).

    11. נכון, והם יצרו. האמוראים נם שהפכו את דברי נתנאים למסגרת מחייבת.
      ככלל, מסגרת שמשתנה בכל דור אינה מסגרת. בפרט כשהעם יוצא לגלות ומתפזר יש היגיון רב לקבע מסגרת שלא משתנה, לפחות עד שמתקבצים בחזרה ויש סנהדרין. כשזה יחזור אני משער שבהחלט ישקלו שוב את המחויבות לתלמוד. דומני שכך גם כותב הראי"ה קוק בלנבוכי הדור (ביחס לדרישת טעמא דקרא).

  13. ההרגשה שלי היא שלאנשים דתיים, בתור קבוצת מיעוט, יש איזשהו "עוגן" מחשבתי או רעיוני מחוץ לנמל התרבות השלטת. עקב כך הם נוטים (לטוב ולרע) להסחף פחות אחר אלו מרוחות הזמן שמקורן "בחוץ", ולהסחף יותר אחרי אותן רוחות שבאות מבפנים, או לפחות אחר אלו שניתן להציג אותן בצורה משכנעת מספיק כנובעות מהיהדות.

    1. זה בעצם אומר את מה שאמרתי: שכל צד כאן (השמרנים והחדשנים) נסחף אחרי משהו שאינו ענייני (אידיאולוגיה אפריורית). זאת במקום לדון בטענה לגופה ולבחון האם היא משכנעת או לא. בצד הדתי מנסים לשכנע אותי לטובת טענה מופרכת בנימוק שכך חשבו תמיד. ובצד החדשני מנסים לשכנע אותי ללכת אחרי טענה מופרכת כי זה מאד חדש ואופנתי.

  14. השמרן הוא אחד שפוחד משינוי. או חושש מנידוי חברתי (קונפורמיסט). השמרן הקיצוני חווה את השינוי כשקול למוות ממש. הפחד הזה מוביל לפיתוח רעיונות אגדיים כאילו העבר היה מושלם. דומה מאוד לאותו פחד מהמוות שמוביל לדימיון שהעתיד שלאחר המוות הוא מושלם.

    התוצאה של השמרנות היא תחושת ביטחון ויציבות. רוב בני האדם שואפים להגיע לתחושה הזו. וכל אחד מגיע לזה ברמה כזו או אחרת.

    בקיצור כל בני האדם הם שמרניים ברמה כזו או אחרת.

    לכן, צריך עיון מה היה האינטרס של אלו שהמציאו את הסיווג הזה של שמרנים ולא שמרנים על פי קריטריוניים שלא קשורים בשום אופן מיוחד שהוא לאותו פחד מאיבוד הביטחון. מחשיד הדבר שהקריטריונים הללו קשורים לדברים שנוגעים לכוח, כסף ושליטה, אף פעם לא לדברים אישיים שבין אדם לחברו.

    אדם ששומר על נימוסים וכללים בקבוצה שבה הוא נמצא הוא שמרן בדיוק כמו השמרן הדתי.

    בקיצור האינטלקטואליים ממציאים להם דברים שלא קיימים. הוזי דעות.

  15. מיכי,

    בעולמו של המחוקק המודרני תמיד קיים ברקע החוק "מרווח ביטחון" המתיר לכל אזרח לבחור בצדק הטבעי באותם מקרים שהוא מתנגש עם החוק היבש. אותו מחוקק- אם הוא קצת אינטליגנטי- יגיד לך שהשאיפה היא שלא תהיה התנגשות אבל בפועל יכולה להיות ובמקרה כזה אדם רציונלי ואוטונומי צריך לבחור בצדק ולא בצו המערכת.

    מחוקק שיגיד לך כך בעצם יבליע בתשובתו את מושג הסמכות המהותית (יש אמת מחוץ לכנסת…).

    לעומת זאת אצל חז"ל "צו המערכת" מתחיל ברעיון של תורה מהשמיים ומשם הוא משתלשל עד אחרון הפרטים הקטנים (שעליהם, לדעת חז"ל, בהחלט יש מה לברר ולהתווכח).

    הבעיה לכאורה היא שחז"ל יגידו לנו שמהרעיון הזה של השלשלת אסור ליהודי לחרוג.
    כלומר לשיטתם כמו שאתה מתאר אותה- גם אם נחשוב שהיא מוטעית או מטופשת- יש חובה פורמלית ליהודי להיענות לצו המערכת (המשתלשלת ממעמד הר סיני) ולהאמין במה שהם מאמינים.
    כביכול יש ציווי על האמונה (לפחות זו התשתיתית).

    כמובן אם תראה לי מקורות משמעותיים בחז"ל האומרים שזה לא המצב ובעצם ע"פ היהדות חובה להאמין באמת גם אם היא מתנגשת עם רעיון תורה מהשמיים יש לך קייס לא רע נגדי.
    אני יודע שהרמב"ם ואחרים עסקו בשאלה הזו אבל אני עדיין לא מצאתי פתרון אצלם (או אצלך) לשאלה זו בתוך היהדות.

    לכן טענתך שיש הבדלים בין הכנסת לחז"ל אך הם לא רלוונטיים לדיון נראית לי מוטעית. לי הם בהחלט נראים רלוונטיים.

    1. בהתחלה חשבתי שאתה כותב על חריגה מהמערכת במקום שהדבר מתחייב (סירוב מצפוני, מרווח ביטחון). וזה כמובן בדיוק מקביל למה שקורה בהלכה. יתר על כן, לא אני המצאתי זאת, אלא הדבר מעוגן היטב במסורת. בתלמוד יש דין של "עבירה לשמה" חריגה מההלכה שמוצדקת בנסיבות מיוחדות. החזון איש דיבר על החלק החמישי (אין כזה) של השולחן ערוך, שאומר לפוסק מתי לא להכריע לפי השו"ע. במילים אחרות, סירוב מצפוני הוא חלק אינטגרלי מכל מחויבות למערכת, כולל ההלכה (עמדתי על כך בהקדמתי לאמת ולא יציב).

      אבל בסוף אתה פתאום עובר לדבר על עצם המחויבות לתורה מן השמים, ולא על חריגה או מרווח. כאן כבר הגענו למחוזות הפנטזיה. הרי זה מקביל לגמרי לחריגה מעצם סמכות החוק במדינה. האם לדעתך החוק כן מקבל זאת? ודאי שלא. אז מה ההבדל בין החוק להלכה לעניין זה?
      זה לא אומר כמובן שאם החוק או ההלכה לא מקבלים זאת, שאני לא אעשה בדיוק את זה כשאחוש שזהו המצב (איבדתי את האמון במערכת). אבל המערכת לא מקבלת זאת ולא יכולה לקבל זאת.

  16. הדברים שאמרת כאן כבר כמעט גולשים לאנכרוניזם היסטורי. למען ההגינות צריך לציין שהניתוח שלך את תפיסת הסמכות החז"לית אולי מצליח להינצל מאנכרוניזם ברגע האחרון… היות שאתה לא מנסה להציג את תפיסתם של חז"ל בעיני עצמם אלא להעמיד תמונה עקרונית ("לוגית") של המפעל החז"לי (האמת כפי שאתה מבין אותה).
    אלא מה? יש טעם להידרש לרקע ההיסטורי, שכן ממנו עולה, לדעתי, שאתה טועה גם במישור העקרוני. למעשה אני חושב שאתה טועה במישור העקרוני פעמיים, ומשני הקצוות המנוגדים זה לזה.

    בפעם הראשונה אתה טועה כשאתה ממעיט מהמוטיבציות של חז"ל לפנות לסמכות מהותית. החבר'ה האלו האמינו בכל לבם שכל המפעל שלהם מעוגן באמת עובדתית היסטורית ואפילו מטפיזית (מעמד הר סיני).
    כל החקיקה החז"לית מעוגנת באמונה הזו וזה בעיניהם מקור התוקף שלה. אלא אם כן אתה רוצה להאיר את עיניי ולטעון שיש שם גם גישה אחרת (משמעותית)…
    בחוק הליברלי המודרני אין דבר כזה (כמעט) כמו להישען על אמיתות בומבסטיות כאלה, וודאי לא אמיתות מטפיזיות. אם אתה מפספס את זה אז אתה מפספס גם העובדה שחז"ל (ולדעתי "מחוקקים" נוספים בעולם העתיק) מסתמכים על מנגנון "מהותי" הרבה יותר מהחבר'ה המודרניים.

    בפעם השנייה אתה טועה מהכיוון ההפוך. הסמכות המהותית של חז"ל (הישענות על האמונה במעמד הר סיני) מחבלת במאמציה שלה בדיוק בגלל הבלעדיות שהם מעניקים לאמת הנ"ל. עבורם יכולה להיות רק אמת אחת שתיתן תוקף לחקיקה שלהם וממילא הם "נעולים"- במובן הזה בלבד- על מנגנון אחד ויחיד. שיעבוד למנגנון יחיד שכזה מקרב אותם לסמכות פורמלית הרבה יותר מחבריהם המודרניים.
    לדוגמה במדינה מודרנית ליברלית אפשר בהחלט להעלות על הדעת שהחוק יתיר לפונדמנטליסט יהודי, נוצרי או מוסלמי לחנך, להטיף ואף להתארגן כדי לשנות את אופיה החוקתי של המדינה (להפוך אותה לתיאוקרטיה). כל עוד הוא יעשה זאת בדרכי נועם. כל זאת משום שהוא מאמין שהעקרונות שלו הם "אמיתיים" יותר מהאמת של המשטר הליברלי.
    דוגמה אחרת יכולה להיות הרעיון של הענקת זכויות לבע"ח תוך כדי פגיעה בזכויות בני האדם.
    שתי הדוגמאות מדגימות את הפתיחות הגדולה יותר של המערכת המודרנית לבדק בית, כלומר את הנכונות שלה לקבל שיש "אמיתות" מתחרות לאלו של המשטר הליברלי. פתיחות כזה מבליעה עמדה "מהותית" יותר.

    כמובן שאם תרצה לטעון שהחוק (המודרני ואולי גם ההלכתי) היבש- בניגוד אולי לפילוסופיה שמאחוריו- לא מתיר לעבור על החוק (כי זו סתירה פנימית) תוכל לרכך מעט את המתח שתיארתי. אבל אם תעשה זאת בעצם תעקר את הדיון שלנו מהתוכן העיקרי שלו. הדיון איננו כ"כ משפטי טכני אלא בעיקר פילוסופי.

  17. מה דעתך על אלמנטים שאפיינו את הציונות ההדתית בעבר, כמו הקמת הרבנות הראשית, כולל ציפייה שתהפוך לסנהדרין, דיבורים על הקמת בית המקדש, חזון חברתי כמו-משיחי של הקיבוץ הדתי? האם לא יהיה נכון לומר שמאפיינים מהפכניים/משיחיים/אוטופיסטיים שאפיינו פעם את הציונות הדתית (לפחות חלקה), פינו במידה רבה את מקומם לשיח מתון ושמרני יותר?

    1. הדברים הללו היו בעיקר הגות ופחות מעשה. לגבי בי תהמקדש אלו היו דיבורים חסרי כיסוי. אף אחד לא תכנן באמת לעשות משהו. לגבי הקיבוץ הדתי, זה היה שולי ביותר, וחוצמזה זה גם היה חלק מחזון הקיבוץ הכללי (החילוני. בתרגום לערכים דתיים). ובכלל, כל החזונות הללו היו חלק מהמהפיכה הציונית עצמה (בגוון הדתי שלה). בתוך המסגרת הציונית המזרוחניקים הישנים היו די מאובנים.
      כפי שכתבתי כאן, כיום השמרנות גם היא סוג של מהפיכה.

  18. אני מקבל את דבריך, אבל יש להעיר שגם התנועה השמרנית היום היא (בינתיים לפחות) בעיקר הגות ופחות מעשה. ואני מסכים שגם בעבר וגם כיום התהליכים היו מקבילים לתהליכים בציבור הכללי, זה לא אומר שהם לא מתרחשים וא שאין להם משמעות. אמנם לדעתי מוגזם לתאר את עליית השמרנות כמהפכה, אלא יותר כריאקציה.

    אני עדיין שואל לגבי שינוי בהלך הרוח. המזרוחניקים של פעם אולי היו בורגנים באורחות חייהם, אבל חזקים מאד באידיאולוגיה של תמיכה במדינה וראייתה כראשית צמיחת גאולתנו. האם אינך חושב כי אנחנו עוברים שינוי מן המחשבה שיהדותה של המדינה תבוא לידי ביטוי מלמעלה ובאופן ריכוזי, להעברת המשקל לקהילות ולארגונים וולנטריים? האם לא ניתן לראות בהקשר זה גם הפיחות במעמדה של הרבנות הראשית, בינתיים בענייני ציבור וכשרות ובעתיד אולי בעניינים נוספים?

    1. זה ברור לגמרי. אבל השינוי שאתה מתאר לא קשור לשמרנות וחדשנות. זו ראקציה טבעית לכישלונות של הראיה האוטופית ששררה עד כה. הרבנות הראשית היא כמובן דוגמה מובהקת לכך.

  19. אני חושב שהתפיסה שלך את המסורתיות לוקה באותו כשל שבו לקה לייבוביץ׳ בתפיסה הדתית הקיצונית שלו. אנשים הם לא רובוטים ומניעים פסיכולוגיים מכל מיני סוגים לוקחים חלק מודע ולא מודע בכל ההחלטות שלהם כולל אלו שנראות רציונאליות לחלוטין. מעבר לכך, לא לכל רעיון אפשר להצמיד תוית של ׳אמת׳ או ׳שקר׳. אני גדלתי במשפחה מזרחית ומעבר לזה שאני מחויב באופן כללי לשולחן ערוך, אני גם מרגיש קשור למסורת הדתית-אינטלקטואלית הספציפית שבה גדלתי. אני רציונאליסט, התפיסה ההלכתית של האחרונים הספרדים כמו הרב משאש והרב רפאל אהרון בן שמעון קרובה ללבי, ואני מסתייג מאד מדברים ״אשכנזים״ כמו חסידות, הקצנה דתית או פלפול בלימוד הגמרא. כמובן שאני יכול לשכנע את עצמי שאני בוחן כל דבר באופן אובייקטיבי ואלו פשוט המסקנות אליהן הגעתי, אבל לדעתי זו תהיה מסקנה שגויה או לפחות לא לגמרי נכונה. יש להניח שאם הייתי גדל בבית אשכנזי חסידי הייתי מאמין בסט שונה של רעיונות ומצדיק אותם באותה מידה. הרעיון שאתה חלק ממשהו מפואר שנמשך כבר הרבה זמן הוא הצדקה לא פחות טובה להתנהגות מסויימת מהצדקות אחרות. כמובן שבמקרים מסויימים, אם זה מתנגד באופן מובהק לדברים אחרים שאני מאמין בהם, אאלץ לוותר על חלק מהמסורת. כך לדוגמא אני אישית ויתרתי על כמעט כל מה שקשור בקבלה אליה אני מתנגד, למרות שהיא חלק משמעותי במסורת המשפחתית שלי. אבל ביטול מוחלט של המימד המסורתי בהחלטות שאדם מקבל – כמו שאתה עושה – הוא לדעתי קיצוני מדי ולא משקף נכונה את מבנה הנפש האנושית.

    1. שלום יוני.
      אתה מערבב בין שני מישורים. אי לי עניין בתיאורי עובדות (מה אנשים עושים ולמה). השאלה היא ערכית ולא תיאורית-עוברתית. אם אדם עושה משהו כי הוא מתחבר למורשת או מסורת כלשהי – זה לגמרי לגיטימי אבל אין לזה בדל קשר לעבודת ה' ולערך של מצווה. זה כמו לשמור שבת בנוסח אחד העם כדי לשמור על צביון תרבותי של עמנו. זה אולי בעל ערך (ספק בעיניי) ובוודאי לגיטימי (אם אתה נהנה מזה – מי אני שאמנע ממך). אבל זו לא מצווה במובן של היענות לציווי.

  20. אני לא מסכים שאין לזה בדל קשר לעבודת ה׳. בעיני זה הפירוש הפשוט לפסוק ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״. כשחסיד לובש גרטל לפני התפילה הוא משמר מסורת מסויימת של פרשנות הלכתית לדיני התפילה.

    1. זה דרך ה' ולא אבותיו. אברהם מצווה את בניו לעבוד את ה' ולא לעשות מה שהוא עשה. הם לא חייבים לאכול את מה שהוא אכל. מדוע זה שונה ממי שמקיים מצוות כי זה עושה נחת לחתול שלו?
      ידועים דברי הרמב"ם בסופ"ח ממלכים:
      כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם.
      זו סברא פשוטה ואיני רואה כיצד ניתן לחלוק עליה.

  21. לא הבנתי את הטיעון של פסול נשים לעדות מכיון שלא היו משכילות…
    אם אשה רואה רצח אז בגלל שלא יודעת קרוא וכתוב אז לא מזהה את הסיטואציה באופן נכון?
    אפילו בעלי חיים מבינים שהורגים להם את הגורים שלהם (וזו גם הסיבה לאותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד).
    אז אישה טפשה פחותה מהבנת בעלי חיים?

    1. לא שמעתי אף פםעם עדות רצח שניתנת על ידי בעל חיים ולכן איני יודע כיצד ומניין אתה מסיק שבעלי חיים מבינים משהו. אדם שלא מעורב בחיי החברה והמסחר יכול לטעות בהבנת מה שהוא רואה. אישה שלא יודעת מהי מלחמה לא תבין שה לא רצח. אישה שלא יודעת מה עושים בבי"ח לא תבין שכשרופא חותך אדם זו אינה חבלה אלא רפואה. נכון שיש מצבים שבהם אישה יכולה להעיד ובוודאי שהיו נשים שהיו מעורות וניתן היה לסמוך על עדותן. אבל ההלכה פועלת לפי כללים, והכלל נקבע לפי האישה הסבירה והמצב הסביר. אם יש יוצאי דופן זה מסור לבית הדין שיושב על המדוכה, ואכן המקרים של רצח במקווה שתיארתי, יעידו על כך.

השאר תגובה

Back to top button