האם אנחנו המצאנו הכל? (טור 250)

בס"ד

בשבת לפני כמה שבועות למדנו בשיעור קטע מעין איה של הרב קוק שעורר בי הרהורים נוגים על כשל בניתוח היסטוריה של תרבות ושל רעיונות ועל דמגוגיה רווחת במחוזותינו. כאן ארצה להתמקד בכשל ובדמגוגיה.

מרדות ומלקיות

מדובר בקטע מהגמרא בברכות ז ע"א:

ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות שנאמר ורדפה את מאהביה וגו' ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקיות שנאמר תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה.

רש"י שם מסביר שהכוונה שעדיף מצב בו אדם מגיע בעצמו למסקנה שטעה מאשר להביא אותו לכך באמצעות מלקות. נשמע קצת טריוויאלי, לא? אבל אולי מה שנכנס דרך הרגליים מוטמע חזק יותר (בבחינת "תורה למדתי באף היא  שעמדה לי", ואולי גם "אין אדם עומד על דברי תורה עד שנכשל בהם").

הרב קוק בעין איה שם (אות ע) כותב על כך:

כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם כ"א בדרכי נועם. והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והי' דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבות הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל ברוח קדשם.

הוא מסביר שחז"ל הורו לנו כאן דרך חינוכית שעדיף לחנך בדרכי נועם מאשר במקל חובלים (דרך הרגליים), מה שחכמי הפדגוגיה הבינו רק בעת האחרונה, כאשר הניסיון לימד אותם את מה שכבר ידעו חז"ל מזמן ברוח קדשם.

כמה נקודות שאליהן לא אתייחס

יש בדבריו טענה שלחז"ל הייתה רוח הקודש, ושהם למדו ממנה דברים מעבר למה שכל אדם יכול היה לדעת. רבים סבורים כך, ולכן מייחסים למידע של חז"ל תוקף של אמת מוחלטת כאילו לא יכולה ליפול אצלם טעות. אין הכוונה כאן לסמכות שלהם בהלכה אלא לראיית טענות עובדתיות שלהם כחפות מאפשרות של טעות. לשיטה זו לא ממש ברור מדוע היה עליהם להיעזר בניסיון ובידע של מומחים בנושאים שונים, והרי יש כמה גמרות שאומרות במפורש שהם נעזרו במומחים ובניסיון שלהם (מה שכמובן ברור לגמרי גם בלי הגמרות). חז"ל טעו לא מעט בעניינים שנוגעים לתפיסת המציאות והטבע, ולכן איני רואה סיבה להניח שהיו להם מקורות מידע עילאיים כלשהם. אבל אולי המונח "רוח הקודש" כאן משמעו ראייה טבעית ותפיסת מציאות עמוקה במיוחד, ולא מקור עילאי כלשהו. יש שהסבירו כך את התבטאויותיו של הראב"ד "רוח הקודש הופיעה בבית מדרשנו" (הל' לולב פ"ח ה"ה).[1]

ישנה עוד טענה בדבריו שחז"ל היו בעלי תפיסה חינוכית ברורה וחד משמעית בתחום הזה. משום מה הוא אינו מתייחס לכמה וכמה מקורות חז"ליים ומקראיים שמלמדים אותנו, כנראה מתוך אותה רוח הקודש, שרצוי ומומלץ מאד לאדם להכות את בניו ותלמידיו. האם רוח הקודש התבלבלה? או שמא לאלו לא הייתה רוח הקודש כמו לחכמי סוגיית ברכות? בראש ובראשונה יש לנו פסוק מפורש במשלי (יג, כד):

חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר:

כדאי לזכור שהמונח "מוסר" כאן פירושו ייסורים, כלומר הכאה. אבן עזרא על אתר מגדיל לעשות וכותב ש"שחרו מוסר" פירושו שיש לייסר את בנו בכל שחר (כל בוקר). הדברים כמובן מובאים גם להלכה בכמה הקשרים, ולא אכנס לכך בפירוט. ראו כאן למשל מאמרון קצר של הרב עובדיה עם כמה מקורות, ושימו לב שגם כשהם מתנגדים להכאת ילדים ותלמידים זה רק מפאת שמכשילים אותם ב"לפני עיוור" ולא בגלל שיקולים פדגוגיים וחינוכיים.[2]

הנחה נוספת שלו היא שתפיסת החינוך בעולם העתיק הייתה שונה מזו של חז"ל. אני נוטה לחשוב שאכן בעולם העתיק ועד ימינו רבים חשבו שהכאה היא אמצעי חינוכי טוב ויעיל, אבל איני חושב שאצלנו המצב היה שונה ממה שהיה בסביבתנו. אני רק רוצה להזכיר שהכאת תלמידים הייתה ואולי עדיין מקובלת ביותר בעיקר במוסדות חרדיים. כשיצא פסק הדין הידוע של בג"ץ[3] להתרשמותי בעיקר החברה הדתית והחרדית הייתה זו שהתקוממה נגדו.

אבל בטור הזה בכוונתי להתמקד במבט כללי יותר על הדברים. יש לרבים מאיתנו נטייה לחשוב שאנחנו (היהודים) המצאנו את כל מה שטוב בעולם. בטור זה ארצה לבחון זאת משני היבטים: 1. האם באמת זה כך? גם מתוך הדברים שנראה שלגביהם יש לנו זכות ראשונים, נראה שהמצב אינו פשוט כלל ועיקר. 2. למה, אם בכלל, אנשים מניחים שזה אכן המצב? אבל בטרם ניגש לנקודות הללו עצמן, עליי להקדים לכך דיון כללי בהשתלשלות היסטורית של רעיונות וגישות.

היסטוריה של הרעיונות

אינטלקטואלים רבים משתעשעים בחקר ההיסטוריה של הרעיונות. מניין צמח רעיון כלשהו, מה מקורו, מי בעל הזכות עליו, תחת אלו השפעות הוא התגבש וכדומה. במחקר כזה מחפשים קשרים בין רעיונות במקומות וזמנים שונים וגלגולים שלהם זה מזה, ולכן מובנית בו נקודה מאד בעייתית שלא תמיד אנשים ערים אליה (עמדתי על כך בקצרה כאן, לגבי טענות של יובל נוח הררי על השפעתה של היהדות על העולם, וביתר הרחבה בטור 230).

בכנס שנערך לפני כמה שנים באוניברסיטת בר אילן על הפני יהושע, דיברתי על יסודות בריסקאיים בדרך לימודו. על פניו הפנ"י היה למדן ישן, וצורת החשיבה והניתוח שלו לא הייתה למדנית במובן שנקרא כיום ישיבתי-בריסקאי. אבל כפי שהראיתי שם, יש כמה סוגיות שבהן נראה בבירור שהוא עושה ניתוח בריסקאי של "שני דינים" וכדומה. לפני שנכנסתי לעצם הנושא הקדשתי זמן להקדמה לגבי חקר ההיסטוריה של הרעיונות, וטענתי שיש בו בעייתיות מובנית. נניח שמצאנו דרך חשיבה בריסקאית בכתביו של הפני יהושע. האם פירוש הדבר שהוא המציא את החשיבה הבריסקאית? האם מכאן ואילך זכות היוצרים על טכניקת ה"שני דינים" לא שמורה לר' חיים? יש בנותן טעם להזכיר שהצמד חפצא-גברא מופיע כבר בגמרא בנדרים (ראו על כך בטור 230). האם פירוש הדבר שר' חיים אינו בעל זכות היוצרים על צורת הניתוח שמחלקת הלכות לדינים בחפצא ובגברא?

די ברור שבשני המקרים הללו לר' חיים בהחלט מגיעה זכות היוצרים. הוא היה זה שהמשיג את הניתוח הזה והפך אותו לכלי שניתן לשימוש בסוגיות רבות ושונות. הוא הכניס אותו לארגז הכלים ההלכתי, ובכך העמיד אותו לרשות כל הלומדים. ברור שגם לפניו אם היינו שואלים תלמיד חכם כלשהו שאלה בסוגיא מסוימת הוא יכול היה להשתמש בצורת הניתוח הזאת ולענות לנו. היו כאלה שעשו זאת מדי פעם (כמו הפני יהושע). לכן ברור שר' חיים לא המציא אותה, אבל הוא היה זה שהמשיג אותה. הוא היה זה שהבין שיש כאן טכניקה כללית ולא פתרון ספציפי לבעיה מקומית.

משמעותה של המשגה

הדבר דומה מאד למה שעשה אריסטו ללוגיקה. אריסטו נחשב אביה מולידה של הלוגיקה, בספרו אורגנון. אבל די ברור שגם לפניו אנשים ידעו שאם לכל השולחנות יש ארבע רגליים והאובייקט שלפניי הוא שולחן אזי יש לו ארבע רגליים. אז מה חידש אריסטו? הוא היה זה ששם לב לכך שמדובר בדפוס כללי ולא בהיסק סציפי לגבי שולחנות ורגליים. את הדפוס הכללי ניתן להצרין כך: אם כל X הוא Y ו-a הוא X, אזי a הוא Y. וכעת ניתן למלא בתוך המשתנים כל מושג שתרצו ולקבל טיעון תקף. זוהי המשגה שנעשתה לכלל היסק שהיה בשימוש עוד קודם לכן, אבל ההמשגה היא שיצרה ממנו כלל, ובכך איפשרה לכל אדם להשתמש בכלל הזה במקומות רבים ושונים (ולא לחשוב כל פעם כיצד לענות על שאלה ספציפית כזו או אחרת שבאה לפניו). אגב, רק בזכות ההמשגה הזאת יש לנו כיום מחשבים. אם היינו ממשיכים לעשות שימוש ספורדי ואינטואיטיבי בהיסק הלוגי כפי שעשו עד אריסטו, לא היינו מבינים שיש כאן דרך חשיבה כללית שניתנת למיכון, ושניתן לחלק אותה לכמה כללי יסוד שבאמצעותם ניתן לגזור כל מסקנה שהיא.

אם כן, ההמשגה לא המציאה את ההיסק הלוגי, אבל היא איפשרה לנו לעשות בו שימושים שלא עלו על הדעת לפניה. זה ערכה של המשגה, וזה מה שעשה ר' חיים לדרכי הניתוח הבריסקאיות. הוא הכניס אותן לארגז הכלים הלמדני, ובכך העמיד אותן לרשות כל לומד. כעת כשאנחנו פוגשים בעיה למדנית, אין לנו אלא לפתוח את הארגז הכלים ולחפש את הכלי הלמדני המתאים בכדי לטפל בה (כמובן מדובר בתיאור מוגזם ופשטני).[4]

בחזרה להיסטוריה של הרעיונות

קשה מאד להגדיר, ולכן גם להצביע על קשר בין רעיונות ועל יחסי השפעה ביניהם. לגבי כל רעיון ניתן להצביע על הופעות מוקדמות שלו במקומות שונים ובצורות שונות, ועל השפעות שונות ומשונות שהביאו ליצירתו. אני יכול להצביע על יחס בין אימא של ניוטון לבין המכניקה שלו, או בין היהדות לפיסיקה של איינשטיין (כידוע, הנאצים כינו אותה "פיזיקה יהודית", מה שהיה מאד משמח כמה אפולוגטיקנים בארגון "הידברות"). תמיד אוכל למצוא קשר כלשהו בין דברים, וקשה מאד לקבוע ולהגדיר מתי הקשר הוא משמעותי ומתי די בו כדי לומר שהרעיון כבר נמצא במקור הקדום ואינו המצאה של האדם בו אנו דנים.

תופעה דומה עולה ביחס לשאלת זכות היוצרים, למשל לגבי מנגינה או יצירה אמנותית, ובפרט כאשר לא מעתיקים אותה כפי שהיא אלא רק יוצרים משהו דומה לה. לדוגמה, נעמי שמר הואשמה בגניבת המנגינה של "ירושלים של זהב", ממנגינה בסקית כלשהי. אני כמי שאינו מומחה למוזיקה שמעתי את המקור ואת ה"העתק" ולדעתי הדמיון היה קלוש. מומחים למוזיקה כנראה רגישים יותר לעניין, ולבסוף נדמה לי שנקבע כי אכן הייתה שם גניבה כלשהי. מעבר לזה, יש כמובן את השאלה האם זו גניבה או השפעה לא מודעת (שזה כמובן לגיטימי, ותמיד קיים). הגבולות מאד מטושטשים, ולכן קשה לקבוע האם נעמי שמר יצרה את המנגינה של השיר בהשפעה בסקית או שזו כבר מנגינה בסקית (בעיבוד כלשהו. ובכלל, מתי כבר לא מדובר בעיבוד אלא ביצירה חדשה?).

אבל אחרי שתיארתי את הבעייתיות המובנית בחקר ההיסטוריה של הרעיונות, חשוב לי לא פחות לשים לב לצידה השני של המטבע: בכל זאת, למרות העמימות, לפחות במקרים מסוימים ניתן לקבוע את מקורו של רעיון או יצירה. גבול מטושטש גם הוא גבול. וגם אם יש שטח אפור, בהחלט ייתכנו שטחים של שחור ולבן משני צדיו. שאלת ההשפעה הרעיונית והתרבותית היא שאלה סבוכה, אבל אני לא מסכים שהיא ריקה מתוכן.

בתשובתי הנ"ל נשאלתי לגבי יובל נוח הררי שטען במאמר שהיהדות לא המציאה כמעט כלום ולא השפיעה על העולם בצורה משמעותית. התשתית לטענתו היא כמובן העמימות בשאלת ההשפעה של רעיונות כפי שתיארתי כאן למעלה. טענתי נגדו שם שברמת הגמישות שהוא מרשה לעצמו ניתן היה לטעון שאין לשום דבר השפעה על כלום, כלומר שמושג ההשפעה לשיטתו נעשה ריק מתוכן ולא מוגדר. לשיטתו גם הנצרות והאסלם שהפיצו את התנ”ך לא השפיעו יותר מאשר מי שהדפיס וכרך אותו או המציא את הדפוס. הם רק הביאו את התנ”ך לכל מיני מקומות, אבל ההם החליטו לאמץ אותו. אז למה יש כאן השפעה? זה כמו אימא של ניוטון, לא? כך גם לגבי המדפיס או ממציא הדיו. אמרתי שאם אלו שכתבו והגו את התנ”ך (=כולם יהודים, למיטב ידיעתי) לא נחשבים כמשפיעים על מי שמיישמים אותו ועל התרבויות שאימצו אותו כטקסט מכונן – אז איני יודע השפעה מהי. אם מרוקנים את מושגי ההשפעה מכל תוכן בטיעון פוסטמודרני נוסח זה של הררי לא נותרת לו משמעות בכלל. לשיטתו אי אפשר לדבר על השפעות בכלל, לאו דווקא בהקשר של יהדות. כשל זה אופייני מאד לריקות הפוסטמודרנית, והוא מבטא את חוסר המודעות האופייני של דובריו לכך שהם כורתים את הענף שעליו הם עצמם יושבים.

לסיום, אזכיר היבט אישי בעניין הזה. אחרי שהוצאתי את ספרי הראשון, שתי עגלות, קיבלתי לא מעט תגובות בנוסח: טוב, הכל כבר נמצא אצל הרב קוק/ר’ צדוק/ר’ נחמן/מהר”ל/רמח”ל וכו’ (בדרך כלל מדובר בהוגה מספיק רחב ואקלקטי, כלומר לא שיטתי, שניתן למצוא בו הכל. אלו ההוגים הפופולריים ביותר בעידן האקזיסטנציאליסטי והעצלני שלנו, כשהרגש מחליף את השכל וההיגיון). כל טענה כזאת יש בה משהו (כי בכל ההוגים הללו באמת ניתן למצוא המון רעיונות, בחלקם סותרים, בכל מכל כל), אבל בכל זאת גם גבול עמום הוא גבול. רעיון שייך למי שהמשיג וגיבש אותו והכניס אותו לארגז הכלים הדיסציפלינרי. יש השפעות שונות על דבריי כמובן (כמו על כל אחד), וכמובן שניתן למצוא כל רעיון בצורה זו או אחרת גם במקורות קדומים יותר, ועדיין רעיון שייך למי שהמשיג וניסח אותו. גם אם תמצא אותו אחר כך מובלע בספר או מאמר אחר, הולדת הרעיון מבחינת ההיסטוריה של הרעיונות היא אצל הממשיג והמנסח ששם אותו בארגז הכלים והעמידו לעיון ולשירות הציבור.

הכשל הזה הוא צדו השני של הכשל של הררי, שכן גם כאן יסוד הכשל הוא חוסר היכולת להצביע על יחסי השפעה בין רעיונות. בקיצור, העמימות המובנית בתחום הזה יכולה להוביל לשני סוגי אנרכיה: או שלא רואים השפעה וקשר בין שום דבר לשום דבר (קישוריות חסר), או שרואים קשרים גם במקום שהם לא משמעותיים (קישוריות יתר).

זוהי גם התשובה לכל מיני הצעות שמגיעות אליי חדשות לבקרים, כאשר כל מיני אנשים מוצאים מקורות לתורת היחסות בזהר או בחז"ל, כמו את יסודות תורת הקוונטים בכתבי האר"י או את תורת האבולוציה אצל בעל העיקרים וכדומה. בדרך כלל מדובר בקשר קלוש מאד, ובוודאי רחוק מההמשגה המדעית שקיימת היום. ברוב מוחלט של המקרים מדובר באמירה טריוויאלית לגמרי, שאין לה כמעט שום קשר לנושאים המודרניים המורכבים הללו (פרט לקשרים בנאליים וחסרי חשיבות). אבל גם כשיש קשר משמעותי כלשהו, זה רחוק מלהיות הטרמה מלאה של הרעיון המדעי המודרני.

האם אנחנו המצאנו הכל?

כעת אנחנו בשלים לשוב לדיון המקורי. האם אנחנו המצאנו את הפדגוגיה? ממש לא. אני חושב שאפילו לא את הגישה שמתנגדת להכאה. התלמוד מספיק אקלקטי ולא שיטתי, לא פחות מר' צדוק או הראי"ה קוק, כדי שניתן יהיה לדלות ממנו כמעט הכל. אבל אם נהיה ישרים, קשה מאד לראות בתלמוד מקור ברור לפסיקת הבג"ץ של דורית בייניש שאוסרת הכאת ילדים. אם בכלל, הייתי מוצא בתלמוד מקור לגישה ההפוכה.

ניתן להביא עוד דוגמאות רבות לעניין הזה, אבל כאן אסתפק בעוד אחת שכבר נדונה אצלנו באתר בעבר (ראו בטור 66). הבאתי שם את טענתו של ההיסטוריון יצחק בער שלפיה אופן קבלת ההחלטות הדמוקרטי בקהילה היהודית נשאב מהמשפט הרומי. פרופ' חיים סולובייצ'יק חלק עליו בתוקף רב, וטען כנגדו שאנחנו המצאנו את העניין הזה, שהרי כבר בתורה כתוב "אחרי רבים להטות", וכהלכה קדומה זו נפסק גם בתלמוד ובפוסקים. הסברתי שם שלדעתי דווקא בער צדק בוויכוח הזה (לא יודע אם זה נשאב מהמשפט הרומי אבל זה לא לקוח מהתורה). הרוב בבית דין משמש כקריטריון להתקרב להכרעה הנכונה, וזה מה שלומדים מהפסוק "אחרי רבים להטות". לכן גם לומדים ממנו את הכלל של הליכה אחר הרוב, שגם הוא משמש כקריטריון לאמת. לעומת זאת, רוב בקבלת החלטות בקהילה הוא רוב דמוקרטי, ועניינו אינו האמת אלא חשיפת רצון קולקטיבי (גם אם הוא שגוי). בטורי הנ"ל הראיתי שהראשונים שעסקו באופן קבלת ההחלטות בקהילה כבר הרגישו בהבדל הזה היטב, ולכן גם אלו מהם שהביאו כמקור את הפסוק "אחרי רבים להטות" הקפידו להוסיף סברא שאם לא נלך אחר הרוב תהיה אנרכיה. ברור היה להם שהפסוק כשלעצמו לא יכול להוות מקור לרוב דמוקרטי.

זוהי דוגמה נוספת לנושא שנראה על פניו כשאוב ממקורותינו, אבל האמת לגביו מורכבת הרבה יותר. איני טוען שאין שום השפעה בין רוב בבית דין לרוב דמוקרטי, אלא שאי אפשר לקבוע קטגורית שהראשון הוא מקורו של השני. אולי הייתה לדין התורה השפעה כלשהי על היווצרות הדמוקרטיה וההליכה אחר הרוב בה, אבל זו בהחלט לא מסקנה מתבקשת והיא לא עולה ישירות מהדין של "אחרי רבים להטות".

למה בכלל להניח זאת? "הפוך בה והפוך בה דכולא בה"

כפי שציינתי למעלה, השאלה שעומדת ברקע הדיון היא מדוע בכלל אנשים נוטים לחשוב כך ולומר זאת? מה גורם לאנשים לחשוב שהכל הומצא אצלנו? יתר על כן, האמירה הנ"ל של הרב קוק על הכאת התלמידים, דווקא בגלל שהיא כל כך מופרכת ודווקא בגלל שאני מעריך אותו כאדם חכם וישר, גורמת לי להבין שהמוטיבציה הזאת כנראה חזקה מאד. היכן נעוץ הדבר?

יש כמובן את עניין הגאווה הלאומית. מאד נעים ונחמד לנו לחשוב שאנחנו מקור כל הטוב והחכם שבעולם. אבל זו רמייה עצמית מופרזת. גם עמים אחרים ניחנו בגאווה לאומית, ובכל זאת נדמה לי שאצלם תמצאו פחות טיעונים כאלה.[5]

ניתן היה לטעון שהנטייה הזאת נובעת מכך שאנחנו ציוויליזציה עתיקה לעומת שאר התרבויות שסביבנו. אבל זה טיעון חלש למדיי, שכן יש לא מעט פעפוע של רעיונות בין ציוויליזציות, ובהחלט ייתכן שרעיון מומצא בציוויליזציה שחרבה ונעלמה ועובר לציוויליזציות אחרות. העתיקות שלנו אינה סיבה מספיק טובה כדי להניח דבר כזה.

אפשרות נוספת היא ההנחה התיאולוגית שאם אכן הגישה הנדונה היא ישרה וטובה, לא ייתכן שבדורות קודמים לא נהגו על פיה. הרי התורה, ואפילו חז"ל, בוודאי לא טעו. טוב, מילא התורה, אבל חז"ל ודאי וודאי שטעו.

מה שמביא אותי לאפשרות נוספת שמבוססת על ההנחה שהכל מצוי בתורה. הרי העולם נברא על ידי הקב"ה, והוא שנתן לנו את התורה. מכאן ניתן אולי לגזור את המסקנה שהכללים והערכים שיש לנהוג על פיהם צריכים להימצא בתורה. יש שמביאים בהקשר זה את המשנה באבות (ה, כב) "הפוך בה והפוך בה דכולא בה", או את המדרש (בזהר פ' תרומה וכעין זה במדרש בראשית רבה א, א) "הסתכל באורייתא וברא עלמא", שלכאורה אומרים זאת בפירוש. זה גם מה שמביא אנשים לחפש בתורה שבכתב ובעל פה את המודל הכלכלי-חברתי האידיאלי, ואת הפתרונות לכל חולאי העולם.

אבל למיטב הבנתי אלו פירושים שרחוקים מכוונת הדברים, ולי הם נראים אפילו קצת ילדותיים. יתר על כן, גם אם נמצא מקור תלמודי שמפרש את המדרשים הללו כך, עדיין נותרת השאלה מניין התלמוד עצמו ידע זאת? זו לכל היותר מסקנה של אדם זה או אחר, וממש לא טענה מחייבת. אבל אם נשוב למדרשים הללו, יותר נראה שהכוונה אינה לומר שכל המדעים והערכים מוצפנים בתורה אלא שרצוי להיזקק לה כשבאים להכריע בשאלות שונות.

מעבר לזה, גם אם באמת הכל היה מוצפן בתורה, עדיין די ברור שאנחנו כבני אדם לא באמת יכולים להוציא זאת ממנה (כבר הזכרתי שחכמי התלמוד כמו חכמי התורה בכל הדורות למדו מהניסיון וממומחים שונים ולא הוציאו הכל מהתורה או מרוח הקודש). הנה אנקדוטה שהייתה בדידי. כשלמדתי בישיבת "נתיבות עולם" בבני ברק, בכל יום בצהריים הייתי נוסע לאוניברסיטת בר אילן ללמוד פיזיקה. חבריי בישיבה שאלו אותי: מדוע אתה נוסע לשם, הרי הכול נמצא בתורה? עניתי להם שאם הכול נמצא בתורה אז כנראה שגם לימודיי באוניברסיטה הם לימוד תורה ולכן איני רואה כל בעיה בנסיעה לשם. ומעבר לזה, הוספתי ואמרתי להם, אם הכול נמצא בתורה האם תוכלו לאתר לי (אולי בדילוגי אותיות?) את הפתרון למשוואת שרדינגר עבור בור פוטנציאל מסתובב (בזה עסקתי אז) ולחסוך לי את הנסיעה ואת העבודה? כך ודאי יישאר לי יותר זמן ללימוד תורה בישיבה. אין צורך לומר שבינתיים אף אחד מהם לא מצא את הפתרון המבוקש (אני דווקא כן, אמנם בעוונותיי נעזרתי באמצעים מתמטיים ומדעיים פרימיטיביים ולא בדילוגי אותיות), אבל אני עדיין מחכה. לא איבדתי תקווה (ולו רק מפני שמעולם לא הייתה לי).

כפי שכבר הזכרתי, הדברים ודאי נכונים לגבי מדעים, אבל מה שיותר מפתיע הוא שלדעתי זה נכון גם ביחס לערכים. גם את התשובות לשאלותינו והתלבטויותינו הערכיות בדרך כלל אי אפשר למצוא בתורה (ואולי הן כלל לא נמצאות בה). כבר כמה פעמים עמדתי על כך שמצוות תורה לא נראות כאמצעים שמיועדים ליצירת חברת מופת מוסרית. חלק ניכר מהמצוות בכלל לא נראה קשור למוסר, ומכאן אני מסיק שגם החלק שכן נראה נוגע לערכי מוסר בעצם לא בא לצוות על המוסר אלא להוסיף על גביו עוד רובד דתי (ראו טור 15 ועוד הרבה). מגדיל לכתוב בעניין זה בעל דרשות הר"ן בדרוש האחד-עשר, שם הוא עוסק בכפילות שבין משפט המלך ומשפט התורה ההלכתי, ובין היתר הוא כותב:

ומפני זה אפשר שימצא בקצת משפטי ודיני האומות הנ"ל, מה שהוא יותר קרוב לתיקון הסידור המדיני, ממה שימצא בקצת משפטי התורה. ואין אנו חסרים בזה דבר, כי כל מה שיחסר מהתיקון הנזכר, היה משלימו המלך. אבל היתה לנו מעלה גדולה עליהם, כי מצד שהם צודקים בעצמם, רוצה לומר משפט התורה, כמו שאמר הכתוב ושפטו את העם משפט צדק, ימשך שידבק השפע האלהי בנו.

כלומר המשפט ההלכתי גורם לפעמים לזה שהמערכת המשפטית שלנו פחות מוסרית ממערכות חוק בשאר העמים.

כשהתורה מצווה אותנו "ועשית הישר והטוב" היא אינה מפרטת מהו אותו ישר וטוב, ונראה שהיא סומכת על המצפון שנטוע בנו. היא לא מלמד אותנו מוסר אלא מצווה אותנו לנהוג על פי המוסר שכבר מצוי בנו. המסקנה שלי היא שהתורה לא באה ללמד מוסר אלא בעיקר הלכה (זו התשתית לשאלתו של ר' יצחק שמובאת ברש"י בתחילת התורה: מדוע התורה לא התחילה מה"חודש הזה לכם", שהיא המצווה הראשונה). את המוסר אנחנו מבינים בהיגיון ובמצפון שלנו ולא בפרשנות התורה. להיפך, את הפרשנות אנחנו עושים לאור עקרונות המוסר שלנו. אם נהיה ישרים אנחנו באמת לא מחפשים שם את התשובות וההנחיות לשאלות הללו. להיפך, כשיש סתירה בין פרשה בתורה לבין ערך מוסרי כפי שאנחנו מבינים אותו, זו מוגדרת אצלנו כבעיית תורה ומוסר שדורשת יישוב. מה שעושים בדרך כלל במצב כזה מסבירים שזו הייתה הוראת שעה, או שטעינו בשיקול המוסרי בנסיבות ההן, כלומר עושים מהלך פרשני לתורה אבל לא משנים את עקרונות המוסר שלנו. אבל אם אנחנו לא דוחים הבנה מוסרית שלנו בגלל פרשה בתורה אלא להיפך, אזי קשה לומר שאת המוסר שלנו אנחנו מוצאים בתורה ולומדים ממנה.[6] כל זה לגבי התורה עצמה. אבל חז"ל ודאי עוסקים במוסר ולכאורה מהווים מקור לערכי מוסר. אבל גם לגביהם התחושה הברורה היא שהם ניזונים מהמצפון שלהם ולא מחידושים שהתחדשו להם בתורה. יתר על כן, גם מחז"ל לא נקבל עקרונות שנראים לנו לא מוסריים בעליל.

בחזרה להכאת ילדים

זה מביא אותי בחזרה לנקודה בה פתחתי. כדאי לראות את הסקירות שמלונקקות בהערה 2 למעלה לגבי הכאת הילדים על פי ההלכה והתורה. תראו שם, כיצד – הפלא ופלא – אנחנו עוברים מ"חושך שבטו שונא בנו" וההוראות התלמודיות שממריצות אותנו להפליא בהם את מכותינו, למסקנה שבעצם פסק בג"ץ והגישה החינוכית החדשה היו נהוגים אצלנו מאז ומעולם (לפי הרב קוק אנחנו בכלל המצאנו את זה). הישרים יותר בינינו יודו שהמדיניות התלמודית ממש אינה כזאת, אבל יאמרו שהיום כל זה לא שייך (ובשקט ינשמו לרווחה כמובן).

אז צריך להכיר בעובדות המצערות: כנראה שבכל זאת לא אנחנו המצאנו הכל…

[1] ראו על כך למשל בהקדמת הרב מרגליות לספר שו"ת מן השמים במהדורתו.

[2] ראו גם סקירה של הרב נריה גוטל ושל פרופ' אביעד הכהן ועוד הרבה.

[3] ע"פ 4596/98 – פלונית נ' מדינת ישראל [4.2.99,  25.1.00], במסגרת ערעור על פסק דינה של השופטת ס' רוטלוי, ת.פ. 511/95, אשר נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. עיקרו של פסק הדין נכתב על ידי השופטת ד' בייניש, אליה הצטרף בהסכמה הנשיא א' ברק, ואף השופט י' אנגלרד שחלק, לא עשה זאת אלא ביחס לשולי פסק הדין – הגדרת 'התעללות' – לא לעיקרו הנוגע לענייננו. [ההערה לקוחה ממאמרו הנ"ל של הרב נריה גוטל]

[4] דוגמאות מובהקות לצורת המשגה כזאת ניתן למצוא בעידן הפלפול (אירופה בסוף ימי הביניים ותחילת העת החדשה). שם ניתן לכל סוג של תירוץ או חילוק שם, וכשהלומדים היו פוגשים בעיה מסוג מסוים די היה שאחד מהם יאמר זה "רעגענשבורגער", ולא צריך להוסיף מאומה. הקושיא נפתרה. ראו על כך בספרונו של דב רפל, הויכוח על הפלפול.

[5] בעת כתיבת הדברים אני נזכר שכשחזרתי הביתה מלימודיי באוניברסיטה וסיפרתי לאבי ז"ל שלמדנו את משפט שאנון (משפט הדגימה), הוא אמר לי שהם בהונגריה (הקומוניסטית) למדו אותו כמשפט קולמוגורוב. כמעט כל משפט שהומצא או התגלה במערב, הייתה לו מקבילה קומוניסטית שהומצאה שם (אגב, לפעמים זה באמת היה נכון, והדברים נמצאו במקביל בשני המקומות בלי קשר).

[6] בקשר זה מעניין להביא את מאמר חז"ל בעירובין ק ע"ב:

אמר רבי יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול…

לכאורה נראה שזה רק אלמלא ניתנה תורה, אבל משניתנה התורה אנחנו לא צריכים את המורים הללו. אבל עדיין ברור שניתן ללמוד זאת גם מהם. יתר על כן, מה שלומדים מהתורה ניתן ללמוד גם מהם, כלומר התורה לא תחדש לנו ערך מוסרי שעומד בניגוד למוסר הטבעי (יש הלכות שעומדות בניגוד אליו, אבל ערכי מוסר הם ערכי מוסר. אין מוסר יהודי ומוסר אחר).

77 תגובות

  1. טור יפה, פשוט ונכון.

    אגיד שלדעתי, בטור זה אכן לא המצאת כלום, הכל פשוט ונכון וברור למדי. קשה לי לחשוב על מי שיחלוק על כך. אבל אולי בכל זאת המצאת את ההמשגה שבטור, כלומר יפה שהקדשת לדבר טור בפני עצמו. אז אולי כן המצאת משהו ;-)…

    1. עיקרו של הטור אינו הכשל בהיסטוריה של הרעיונות שכבר תואר בעבר, אלא בבחינת הטענה שלא אנחנו המצאנו הכל ובשלילת הסיבות אליו. ואכן גם בה אין חידוש גדול ועדיין מן הראוי לחדד זאת.

  2. לא ממש כתבת בשלילת הטענה 'אסתכל באורייתא' – תוכל להרחיב? וסתם מתעניין כיצד הפרשנים הראשונים למדו זאת?

  3. אני לא חושב שצריך להרחיב הרבה. מהמשפט אסתכל באורייתא וברא עלמא שהוא טענה אגדית עמומה לגזור את המסקנה מרחיקת הלכת שהכל נמצא בתורה זה מגוחך. לכל היותר מה שניתן ללמוד מכאן הוא שהעולם נועד למטרות שמופיעות בתורה. זה לא אומר שהתורה מכילה את כל העובדות והתיאוריות המדעיות, וכאמור אפילו לא את כל ערכי המוסר (שהם רק בסיס לערכי התורה – כלומר ההלכה).

  4. אפשר אולי לומר שאכן רוח הקודש שרתה אצל חז"ל אבל לא כל מה שאמרו היה ברוח הקודש
    נכון שהסבר כזה עדיין משאיר אצלנו קושי לדעת מה נאמר ברוח הקודש ומה לא אבל לפחות זה עוזר לטענה הנ"ל לא להיות שקרית

    1. אולי. אבל שים לב שההחלטה שהשיטה הפדגוגית הזאת היא תוצר של רוח הקודש בעצם מבוססת על הכרתו של הרב קוק בכך שזה נכון. האם לו יש רוח הקודש? איך הוא יודע? זה מרוקן את העניין מתוכן, כפי שהערת.

  5. לגבי העין איה שהבאת, די ברור שהרב קוק היה מסכים עם רוב האמור.
    הוא ידע היטב שבתקופת חז"ל חינכו באמצעות שוט ורצועה. אלה דברים שכל מי שלמד קצת יודע, וק"ו מי שלמד הרבה.
    אלא שכתב שבמדרש הנ"ל במסכת ברכות, התנוצצה בדעתם, הארה אידאלית, שהיום אנחנו יודעים עד כמה היא נכונה, ולא שהם חשבו שאפשר או צריך בזמנם ליישם אותה במלואה ולזנוח את החינוך הכוחני.

    1. טוב, מי אני שאחלוק על התנוצצויות?! זה דומה למה שכתבתי על כך שבכל חיבור מספיק מורכב ואקלקטי תוכל למצוא התנוצצויות כאלה לרוב. לכן לא הייתי תולה זאת ברוח הקודש אלא בסטטיסטיקה: כשאתה כותב הכל והיפוכו אין פלא שבאחד הקטעים גם תקלע לאמת. 🙂

  6. 🙂 הרי ברור שדברי ר' יוסי לא באמת הפוכים לחושך שבטו, אלא הם יותר אידאל מול פרקטיקה. הכרה שמה שבא מכוח דעתו של אדם חזק יותר ממה שבא מכוח השוט, מול הבנה שלא ניתן לחכות לו שיבין בעצמו.
    האם לראות באידאל נכון, ובמיוחד אידאל שכל כך רחוק מיישום מעשי בזמנם ושלא היה היה מובן לכל אדם, כהארת רוח הקודש, זו כבר שאלה בפני עצמה (שתלויה גם בשאלה אם אתה מגדיר "תפיסת מציאות עמוקה במיוחד" כרוח הקודש כפי שכתבת לעיל).

    1. והאידיאל הזה הוא כל כך נשגב עד שאף אחד מאומות העולם לא תפס זאת. כלומר מבחינתם ההכאה לא הייתה רק צורך פרקטי אלא אידיאל. נו נו…

  7. האם הרב לא נפל באותו כשל שעליו הוא מדבר?
    מהעובדה שאי אפשר להוציא באופן ברור תשובה לחלק מהכרעותינו הערכיות סובר הרב שאי אפשר להוציא שום הכרעה ערכית/מוסרית מן התורה?
    גם אם לא הכל ברור ומוחלט, בהחלט אפשר למצוא דברים שיש בהם הסכמה רחבה בנוגע לדעתה של התורה.
    דוקא הדוגמא של צניעות שהרב מביא היא דוגמא נהדרת לערך שבלי ספק קיים בתורה,ומי שיבוא ויגיד לי שהוא איננו מאמין בצניעות כערך ויפרש את התורה באופן אחר יוחזק בעיניי למגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

    1. לא אמרתי שאי אפשר להוציא מאומה מהתורה במובן שאי אפשר לדעת מה דעתה. ברור שדעתה שצריך לקיים מצוות וחשוב להיות עניו ולהכניס אורחים. אבל כל אלו אינם חידושים. ואם הם היו חידושים (כלומר סותרים את דעתי) לא הייתי מקבל אותם.

    2. מה שטענתי הוא שזו אולי דוגמה לנדידת רעיונות, אבל לא בהכרח למשהו שאנחנו המצאנו.

  8. נדידת רעיונות היא נושא מחקרי מרתק. דוגמה יפה למשהו שבכל זאת 'המצאנו' היא הסיפור על הקשר הצופי. לורד ביידן פאוול מייסד תנועת הצופים היה נוצרי אדוק ובקיא בתנ"ך. את רעיון הקשר הצופי שהצופה צריך לקשור בעניבתו למד, לדבריו, מפרשת ציצית. תפקידו של הקשר הצופי הוא להזכיר לצופה לעשות מעשה צופי טוב אחד בכל יום. (נחמה ליבוביץ סיפרה את הסיפור הזה והתפעלה ממנו מאד).

    1. בספרי 'נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ' (ידיעות ספרים, 2008). ספרה לי זאת אשת אחיינה. נחמה קראה את הסיפור בביוגרפיה של פאוול.

    2. חיותה, אני מניח שמחקר קטן יכול להעלות שגם את זה לא ממש המצאנו. אם היו תרבויות שהשתמשו בסמלים ותמריצים שונים לעשות מעשים טובים. ואולי אפילו היו כאלה שהשתמשו בקשרים למטרות כלשהן (מעבר לקשירה). וכעת חברי את שני אלו ותקבלי את הציצית ואת הקשר הצופי. חוצמזה הציצית באה להזכיר לנו את השמים על ידי השילוב של תכלת ולבן. תפקיד הקשר לא ברור שם (ורובם לא מעכבים).

    3. כפי שכתבתי לגיל האיש עצמו סיפר על ההשפעה הנל. קשר או חוט, מה זה משנה. מבחינתו מעשה צופי טוב זה שמים.

  9. איני מכיר את דברי הרב קוק, ואני מתייחס לתוכנם כפי שצוטטו כאן.
    כמדומה שעצם ההיסק מדברי הגמרא שגוי. יתכן בהחלט שכל חכמי הפדגוגיה העתיקים הבינו כי עדיף מצב בו אדם מגיע בעצמו למסקנה שטעה מאשר להביא אותו לכך באמצעות מלקות – ועם זאת, מאחר שלא היה להם כל ערובה שיצליחו בדרכי נועם להביאו לידי מסקנה זו – הם השתמשו באופציה הפחות מועדפת.
    כל ההבדל בין הזמנים הראשונים לאחרונים, הוא הדה לגיטימציה שנעשתה על ידי חכמי הפדגוגיה – על ידי נסיונות הרבות – לאלימות המופנית כלפי חניכים; דבר, שכפי שהיטבת להסביר, אין לו כל מקור בדברי חז"ל בכללם, ולדעתי אף לא בפתגמם המוזכר.

  10. עוד מאותו המחבר על האם הכל נמצא בתורה:

    צדקה עשה הקב"ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא כח המושך היותר אידיאלי, הוא הגורם להמשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם, והיה ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. אוצר סגולת עולמים בישראל הוא גנוז. אבל כדי לאחד במובן כללי ג"כ את העולם עמם מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל, כדי שיושלמו ע"י העולם, וכל נדיבי עמים. ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה, אלא שהקבלה היא מבחוץ וההשפעה מבפנים, כלומר פנימיות החיים שלמה היא בישראל, באין צורך להעזר משום כח זר בעולם, וכל שלטון משרה בישראל מקרב פנימיות החיים הוא נובע, "מקרב אחיך – ממובחר שבאחיך", ולחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דוקא מבחוץ, "יפיפותו של יפת באהלי שם", "חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו", ומשפע פנימיות החיים כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת, ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. (אורות ישראל)

    כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום ארוך הוא: י"ב מיל כמחנה ישראל כולו, הכופל באמת את כל העולם באיכותו, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה, עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח : הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו". והתחום של אלפים אמה הקצר הולך הוא ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל, שהולכת ואורה קמעא קמעא. (אורות התחיה)

    1. הרי לנו עוד דוגמה לכך שמערכת כתבים מספיק רחבה ואקלקטית מכילה הכל. כעת לך תקבע מה נחשב פנימיות שלא יכולה לבוא מבחוץ ומה נחשב חיצוניות, ואיך יודעים.

    2. אילו הרב עצמו היה יודע הוא היה יכול ללמד את התלמיד. זה כמו לומר שאני אכתוב כל דבר והיךוכו בספר עב כרס, וכעת יבוא אדם ויוציא ממנו מסקנה כלשהי. כשאשאל אותו כיצד הוא הוציא דווקא את המסקנה הזאת הרי יש גם את את ההיפך, הוא יאמר לי שבשביל זה יש רב ותלמיד. טענתי שהעמימות של הטקסט מעידה על כך שהמסקנה לא נמצאת בתוכו או לחלופין אף אדם לא יכול לחלץ אותה מתוכונו. ולא שרק אנחנו לא יכולים לחלץ אותה ממנו.

  11. שלום עליך האיש מיכאל
    – האם הרחבת במק"א על משמעותה של המשגה. [ולדלות דעתי נראה שעניין גדול הוא, והגדרת מין האדם 'מדבר' על זה בא.]
    – גם ביחס הרעיונות אל הקשרם אשמח לדעת מ"מ. (זה זמנים שכבר מהורהר אני בדבר זה, ולדו' האם נכון לייחס לרבי מאיר מבט רעיוני לאחר המעשים נמשכים הלבבות (וכיוצ"ב) מפי היותו סמל לגדלות בגיל צעיר. ולרבי עקיבא מבט הפוך, בשל היותו סמל הפוך (אולי מלבד אברהם למ"ד שהיה זה בגיל מאוחר) וכן דברים שונים.
    בתודה.

  12. באשר לחשיבות העצמית שמאפיינת את עמנו והניסיון להוכיח שהמקור לכל החכמה הוא אצלנו ישנו איזשהו בסיס. אם זה הנתון הידוע והשחוק בקשר לזוכים בנובל ואם בשליטה במוקדי כוח רבים בארצות רבות לאורך ההיסטוריה. ההתרשמות היא כי לעם היהודי כשרון וחכמה באחוזים ניכרים על פני השאר וזו הסיבה שאנו מנכסים לעצמנו המצאות רבות. כך זה שיש לך יתרון אמתי, אתה נוהג לנפח אותו ולהשוויץ בו…

  13. מאמר מרתק. תודה.

    לדעתי זה גם קשור בכלל לטיפוח הגיבוריות-על של חז"ל בתלמוד והמדרשים.
    הרי אם נאמר על התנאים "קטן שבכם מחיה מתים" (ועוד סיפורים על ניסים או קללות שמתגשמות) אז בטח הם יודעים מאותו כח ומאותו ראייה גם אמיתות מדעיות על העולם. כלומר אפשר לראות איך הדברים מתחברים. אני יכול להבין הגיון כזה שעושה קשר כזה..

  14. לכאורה יש מקור הפוך לגמרי לכאורה ממה שכותב מרן הרב קוק זצ"ל וזה ממש אסמכתא לדברי הרה"ג מיכאל אברהם שליט"א

    "איתיביה רבינא לרבא כיצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד לימא כיון דאילו גמיר לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה התם אע"ג דגמיר מצוה דכתיב (משלי כט, יז) יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך" (בבלי, מכות, ח ע"א)

    מבואר כאן גישה בחז"ל הפוכה לחלוטין מדברי הראי"ה, שאפילו אם הבן או התלמיד מתנהג בצורה נכונה ולומד טוב יש לייסרו בכל זאת וזה נחשב בגדר מצווה!

  15. אני חושב שקצת עוותת את דבריו של הראי"ה קוק. הוא לא אומר שאנחנו 'המצאנו' את הגישה החינוכית המתונה שאין בה הכאה. הוא רק מדבר ברמה העקרונית, שחז"ל אמרו שהמוסר הטוב יותר לאדם הוא מוסר מתון בדרכי נועם, ועם זאת הם לא פסלו את המוסר הקשה יותר מתי שהוא נצרך, ולכן גם הם המליצו עליו כמו שהיה מקובל בזמנם בעולם העתיק. בזמנו של הראי"ה קוק גם הפדגוגיה העולמית החלה לדגול בשיטה הזאת ברמה המעשית- הפסיקו להכות תלמידים, והוא הצביע על כך שחז"ל- רעיונית זיהו זאת כבר לפניהם. אז מה הבעיה בדיוק? זה ידוע שחז"ל בדרך כלל מדברים על ערכים ורעיונות והם לא מתכוונים לדברים הקונקרטים שעליהם הם מדברים. כמו שרמח"ל מסביר (מאמר על האגדות) שבכל מקום בו חז"ל מדברים על שבעת כוכבי הלכת במערכת השמש הם לא מתכוונים לאותם גופים שמיימים פיזיקלים אלא לשבעת הספירות התחתונות של הרקיע שלנו, שמיוצגים ע"י הכוכבים (כל כוכב מקביל לספירה אחרת) והתנועה בין הכוכבים מבטאת את ההשפעה ההדדית בין אותם ספירות ויש לה השפעה על האירועים כאן בכדור הארץ. (זוהי דעת רמח"ל ש, והבאתי את הנושא הזה כדוגמא, ודו"ק לשאר אגדות חז"ל)

    1. לא הבנתי את הטענה. הוא כותב שחזל ברוח קדשם הטרימו את סמנם בעוד הגויים טעו בזה. טענתי שגם חזל צידדו בהכאה כמפורש בכמה מקומות ואין סיבה חהניח שגישתם היתה שונה מהמקובל. אז מה אתה טוען?

  16. אחרי שהתנך יצא מתוכנית הלימודים עכשיו גם הגמרא… לשיטתך גם הצד ההלכתי מלא סתירות אז גם הוא מקור אקלקטי שלא שווה להתיחס לדברים שבו ברצינות
    האמירה ש"טובה מרדות אחת" סותרת את "חושך שבטו" מגוחכת- תמצא לי מקור אחד בגמרא שבו כתוב שהכאה עדיפה על יסור בדברים או לחלופין מקור שאסור להכות, ואז תגיד שהגמ' אומרת דבר והיפוכו.
    אגב מי שלומד תנך יודע את המשך הפס' של חושך שבטו ורואה שגם לשלמה הסתירה לא הפריעה כל כך.
    לדעתי ההסבר לשאלה למה חזל נקטו בקו של הכאה למרות שידעו שטובה מרדות וכו' לא קשור לדרך אידאלית וכו כמו שכתב רוני בתגובות, אבל כתוב במפורש בגמ' במקום אחר שתלמיד חכם כמוך ודאי ימצא בקלות

    בברכת לחכימא ברמיזא לשטיא בכורמיזא

  17. ופרשנות המילה מוסר במשלי- לאו דוקא הכאה למשל יג א
    בן חכם מוסר אב ולץ לא ישמע גערה
    ליסר זה לאו דוקא הכאה

  18. חוץ מזה שגם את הרב קוק לא קראת נכון.
    הוא התייחס לשיטה פדגוגית שהתבססה רק על מקל חובלים וטען שחזל היו נגדה, ולא בא לומר לרגע שאין להכות.
    איך שהוא מציג את הדברים הדיון היה לא היה האם מותר או אם יש ערך להכאה, אלא האם יש בכלל טעם לנסות בדרכים אחרות, ובזה לטענתו חזל הקדימו את זמנם
    אינני יודע אם אכן המציאות הייתה שהגישה בימי הביינים התבססה רק על הכאה כפי שאומר הרב קוק אך כל הרעיון שהכאה אינה לגיטימית הוא רעיון חדש ולא הרב קוק ולא חזל התיחסו אליו

  19. 1 בהשראת המאמר, תהיה – היו הרבה אנשים חכמים שאמרו דברים כאלה. למה הם אמרו את זה? יש הסבר?

    2 חז"ל עצמם חשבו כך על עצמם או על הדורות שקדמו להם?

    1. 1 ניקח לדוגמה את הרב קוק. אדם חכם ונבון. ובכל זאת, בהנחה שהמאמר מנתח את דבריו נכון, לוקה בכשל לוגי וחינוכי חמור. לא מדובר כאן על דרשן דרג ג בבית כנסת שכונתי בין מנחה לערבית. מדובר על אדם בעל שיעור קומה. והוא לא הראשון. במשך דורות לא עלו על זה? (אני יכול לקבל את התשובה "לא, לא עלו על זה", אבל בכל זאת זה מוזר – אד הומינם בכיוון החיובי)

      2 האם חז"ל עצמם חשבו ש"אנחנו המצאנו הכל"? האם הם חשבו שהם חכמים יותר מהגויים (יש מקורות שלא – ונראים דבריהם מדברינו, חכמה בגויים, אבל אולי היתה דעה אחרת; ובמאמר מוסגר, האם פרשנותו של ר"ת ש"נראים דבריהם מדברינו אבל אנחנו צודקים" היא חזרה לטענה ש"אנחנו המצאנו הכל" או דעה נקודתית?)?
      האם הרמב"ם חשב כך? האם רש"י חשב כך? האם עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה, ירמיהו וחזקיהו ושלמה חשבו כך?

    2. 1. להערכתי מדובר בכשל של מסבירנים. ברור שהוא היה חכם וברור שהוא הכיר היטב את המקורות המנוגדים. אבל יש לאנשים נטייה להציג את התורה כמשהו נעלה וכמקור הכל. אחרת באמת קשה להבין. גם כיום אתה יכול לראות אנשים נבונים וחכמים שאומרים דברים דומים (בעבר הבאתי באתר מדברי הרב ערוסי למשל, כשל דומה).
      לא הבנתי מה כתבת ש"הוא לא הראשון". לא הראשון במה? על מה היו אמורים לעלות?
      2. המימרא "חכמה בגויים תאמין" לא אומרת שאנחנו לא יותר חכמים ושאנחנו לא המצאנו הכל. יש חכמות שהגיעו מאיתנו לגויים, ואחרות שלא הגיעו אליהם. אני בהחלט מתרשם שלפחות באופן כללי גם חז"ל חשבו כך. מה שהבאת מר"ת הוא עצמו ראיה: יש חכמה בגויים אבל האמת אצלנו (כולל בשאלה האם גלגל עומד ומזלות חוזרים או להיפך). הוא מניח שכל טענה עובדתית של חז"ל היא אמת והם לא יכולים לטעות, גם אם שיקול דעתם לא היה שלם. כנראה שלדעתו יש ברקע סיוע, או ממסורת או מהשגחה.
      עובדה היא שרוב מוחלט של הפוסקים, עד ימינו, מניחים שלא תיתכן טעות עובדתית ומדעית בתלמוד.
      באשר לחכמים ספציפיים אין לי מושג. צריך לערוך מחקר על כל אחד מהם ולראות מה הוא כתב, אם בכלל.

  20. ("הוא לא היה הראשון" – כי אם אני עשיתי טעות, קשה לי לזהות אותה. אבל אם דורות רבים עשו טעות, אני מצפה ממישהו לעצור את השרשרת)
    ולפי התשובה לשאלה 2, המאמר מציג בעצם טענה שמנוגדת לדעת רוב רבותינו שבכל הדורות, ודעתם היא שהתקבלה להלכה (לדוגמה בשאלת מי פרת עולים, אם אני זוכר נכון, שנפסקה להלכה בהלכות מקוואות; זאת לעומת דעת ר"ת הנ"ל, שאמנם שימשה להסבר של דין מים שלנו אבל הנימוק הרשמי היה אמפירי).
    כלומר כעת יש עימות בין ההלכה הפסוקה ודעת רוב החכמים – חז"ל ואחרים – לבין ביקורת התבונה שבמאמר הזה, והוחבר יצטרך לבחור באחת מן השתיים?

    1. זה שייך לשרשור קודם. למה לא המשכת אותו שם?
      לעצם דבריך, עדיין לא הבנתי. מי לא היה ראשון באיזה עניין?
      אין שום קשר להלכה. מדובר כאן על מחשבה או היסטוריה ולא על הלכה. וגם בהלכה, כשיש דיון עובדתי אין סמכות ואין משמעות לסמכות. מה שקובע הוא האמת העובדתית.

    2. 'ליהווי צוותא לחבריה' - התלמיד ה'חזק' כ'חונך' לחבירו (והגבלת מספר התלמידים) הגיב:

      בס"ד ב' בחשון תש"פ

      הנחייה נוספת של חז"ל, המבוארת בגמ' פ"ב דבבא בתרא ונפסקה ברמב"ם ובשו"ע, היא: הגבלת מספר התלמידים בכיתה ל-25 תלמידים. מעבר למספר זה יש למנות למלמד מסייע 'ריש דוכנא', וכשמגיע מספר התלמידים ל-40, יש למנות מלמד נוסף ולפצל את הכיתה לשתים.
      כשאיש חינוך אינו עומד לבד מול כיתה של 30-35 תלמידים – גדלה יכולתו לתת תשומת לב ויחס אישי לתלמידים הזקוקים ליחס זה כאויר לנשימה.

      אף הדרכתו של רב לר"ש בר שילת 'דלא קרי ליהווי צוותא דחבריה', הופכת את התלמידים ה'חזקים' לעוזריו של המורה המסייעים בידו לקדם את החלשים יותר. אם כפירוש רש"י והטור ע"י יצירת אוירה של לימוד, ואם כפירושו של ד"ר מרדכי מרגליות (ב'אנציקלופדיה לתולדות חכמי התלמוד והגאונים', ערך 'רב שמואל בר שילת'), שהתלמידים החזקים משמשים כ'חונכים' המסייעים לחלשים יותר בלימודם.

      כאשר תלמיד 'חזק' לוקח על עצמו לסייע לחלשים ממנו – הוא תורם גם לעצמו, הן בהתחנכו לאחריות חברתית, והן בכך שהצורך להסביר לחבירו – מביא אותו עצמו להבנה ברורה יותר של החומר הנלמד, בבחינת 'מתלמידיי יותר מכולם'.

      השיטה של 'עבודה בקבוצות' המטילה על התלמידים ה'חזקים' להיות 'חונכים' לחבריהם, היתה נהוגה ב'חדר' המסורתי. כמה דוגמאות לכך מצויינות בספרו של הרב פרופ' שמחה אסף, 'מקורות לתולדות החינוך היהודי' 0וציינתי להם באחת מתגובותיי למאמרו של פרופ' נדב שנרב, 'להקנות דעת – לא לחנך', באתר 'מוסף שבת – מקור ראשון'.

      בשיטה זו אמר רבי חייא שינהג אם תשתכח תורה מישראל, שייקח חמישה ילדים וילמד כל אחד את אחד החומשים, ועוד שישה ילדים שלכל אחד ילמד אחד מסדרי המשנה, וכך יהווה כל אחד הילדים מורה לחבריו לגבי אותו חלק בתורה שלמד.

      בדורנו החלו גם מומחי החינוך המודרניים לגלות את היתרונות של 'עבודה בקבוצות' ושל 'תפקיד לכל תלמיד'. לא פלא שבאומה שראתה בחינוך לכל ערך מזה – עלו כיוונים אלה כבר לפני מאות שנים. 'חכמה ביהודים תאמין' 🙂

      בברכה, ש"צ

    3. בפיסקה האחרונה, שורה 2
      … לא פלא שבאומה בה נחשב החינוך לכל כערך מקודש – עלו כיוונים אלה…

      [תגובה זו שייכת לשרשור הבא, בהמשך לתגובה 'אף חכמי בבל סברו כך']

      בברכה, ש"צ

  21. מאמר יפה. יישר כח. הערות:

    א. הרא"יה קוק השתמש בלשון רבים: חז"ל, חכמי הפדגוגיה. האם כוונתו שדברי הגמרא מפי רבי יוחנן משום רבי יוסי ומפי ריש לקיש משקפים דעה מוסכמת על האמוראים, להבדיל מחכמי הפדגוגיה של אומות העולם שהסכימו על הדעה הזו רק בדורות האחרונים?

    ב. רבי יוחנן וריש לקיש היו חכמי א"י (נועם). האם דעתם היתה מוסכמת על חכמי בבל (חובלים)?

    ג. קווינטילן, מחנך ורטוריקן רומאי, ופלוטרכוס, פילוסוף והיסטוריון יווני-רומאי, חיו לפי רבי יוסי, והתנגדו נחרצות לחינוך ילדים באמצעות מכות. בתקופת הרנסנס, כתבי קווינטילן התגלו מחדש באיטליה, ובעקבותיו מחנכים הומניסטים איטלקים דגלו בחינוך בדרכי נועם. בעקבותיו הלכו גם ארסמוס ומונטן ("יש להקפיד על חינוך בעדינות, ולא כנהוג"), מההוגים המשפיעים ביותר באירופה של העת החדשה.

    ד. בתקופת הרפורמציה כמעט כל מנהיגי הדת הפרוטסטנטית, שהתייחסו לתנ"ך כסמכות מוחלטת ללא עוררין, דגלו בהכאת ילדים לצורכי חינוך.

    ה. היחס לילדים החל להשתנות משמעותית לטובה רק מהחצי השני של המאה ה-18 ואילך, כשהמשוררים והסופרים הרומנטים התייחסו לילדים, לא כקטנים חסרי דעה כפי שנהגו להתייחס אליהם במהלך הדורות, אלא כבריה בפני עצמה עם תפיסת עולם מיוחדת של טל אורות ותום עולמים, ללא הרציונליזציה והציניות של חברת המבוגרים. כתב ביאליק בספיח: "באמת אמרו, אין אדם רואה וּמשֹיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מעין הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש". ובכיוצא בזה אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן.

    1. בס"ד א' בחשון תש"פ

      בהנחייתו של רב לתלמידו ר"ש בר שילת מבואר שגם כשיש צורך להכות ילד, צריכה המכה להיות מינימלית 'בערקתא דמסנא' (ב"ב כא). בהמשך מנחה רב לר"ש בר שילת לנהוג בסבלנות עם תלמיד שאין לו חשק ללמוד 'דלא קרי – ליהווי צוותא לחבריה' והזמן והשפעת החברים יעשו את שלהם. לר"ש בר שילת היתה שיטה לעורר בתלמידיו את החשק ללמוד ע"י שהיה 'משחדם' בדגים קטנים.

      הווה אומר: גם חכמי בבל העדיפו לעורר בתלמיד את הרצון ללמוד, ואף כשהוצרכו לייסר – עשו זאת באופן מינורי.

      בברכה, ש"צ

    2. כתב הראי"ה קוק:
      "כל הכעסנות שבעולם הבאה מצד הדרכה במוסר, באמונה, בדיעות ובמעשים, וכל החסרונות המוכרחות שאי הסבלנות והקנאות עושה בעולם, אף על פי שהרבה חלקים מהם הם מלאים קדושה גדולה, ובאים גם כן מחסידות חשובה וטהרת לבב, מכל מקום אין זה מונע מלהתחשב עם הצד החסרוני שבהם. וסוף כל סוף הדבר מוכרח להיות מתוקן, וכל המבוקש של הקדושה היותר עליונה יבא לעולם בדרך שלום, והדרכה מלאה נחת, שלוה וכבוד. שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת שמעו נא המורים שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור. ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה, ושל דיוקי תורה נתערב בשביל כך כח הקפדנות, עד שהאב ובנו, הרב ותלמידו, שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה, נעשים כאויבים זה לזה. ואם שמכל מקום את והב בסופה כתיב, ואהבה בסופה, אבל אין הרושם של האיבה הארעית הולך לגמרי בלא שום הפסד. תורת חסד היא תורה דלעילא, תורת הסוד המתגלה לישרים על פי אליהו ביסודה, בהתבסמו כבר והרי הוא מוכן לשליחותו לבשר שלום, לעשות שלום בעולם ולהשוות את המחלוקת, לקרב ולא לרחק. והוא בעצמו תוכן פתיחת הפה של משה רבינו, שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה."

    3. לגבי מקור התובנות החינוכיות של חז"ל – יש לזכור שבעם ישראל התפיסה שהחינוך צריך להיות נחלת הכל – קדומה ביותר.

      אם העולם המודרני החל לחשוב על 'חינוך חובה לכל' במאה ה-18-19 – הרי שכבר בתורה נצטווה כל אב לשנן לבנו את דברי התורה, והנביאים חזו שוכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך'. אנשי כנה"ג הורו: 'והעמידו תלמידים הרבה'.

      יהושע בן גמלא תיקן שיהו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מקום, ותקנה זאת קויימה בכל הדורות ובכל המקומות. הורים שילמו במיטב כספם כדי שילדיהם ילמדו תורה, וכל קהילה דאגה שגם ילד שאין יד הוריו משגת -לא יישאר ללא תורה.

      הווה אומר: חז"ל נשענים בהדרכותיהם החינוכיות על מסורת וניסיון של אלפי שנים!

      בברכה, ש"צ

    4. השילוב של סמכותיות עם נועם, מתחיל כבר בחינוך של הבית, כדברי רבי יהודה הנשיא (במכילתא על הפסוק 'כבד את אביך ואת אמך), שהבן נוטה לירא מאביו 'שמלמדו תורה' ולכבד את אמו 'שמשדלתו בדברים', ולפיכך השמיע הכתוב שכבודם ומוראם של האב והאם שקולים, שכן צריך את שני הכיוונים – האב שיפתח את היראה והסמכותיות והאם שתטפח את האהבה והחשק.

      אף בהנהגת עם ישראל צריך גם את הנהגתו התקיפה של משה, ולצידו את סבלנותו של אהרן 'האוהב את הבריות ומקרבן לתורה'.

      בברכה, ש"צ

    5. הזכרתי לעיל את מנהגו של רב שמואל בר שילת 'לשחד' תלמידים בדגים קטנים כדי לעורר בהם את הרצון ללמוד. בפשטות היוו הדגים הקטנים פרס ותמריץ לילד. אך ייתכן שהיה כאן גורם נוסף, שכן דגים מכילים 'אומגה 3' הונע בעיות של קשב וריכוז. ראו למשל במאמר של גיא בן-צבי, 'אומגה 3 וקשב וריכוז', ובמאמרו של ד"ר גולדשיד, 'דגים ואומגה 3'.

      בברכה, ש"צ

    6. בשורה 3
      … המונע בעיות של קשב…

      בשורה 4
      ובמאמרו של ד"ר גולדשמיד…

    7. חז"ל נשענו על מסורת חינוך בת אלפי שנה והיו ענוים לתקן שוב ושוב את חסרונותיה במהלך הדורות

      בתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש ולמדתם אותם ולמדתם אתם התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש כי מציון תצא תורה ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע (בבא בתרא כא.)

      היה ר"ג מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי א"ר יוחנן פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן חד אמר אתוספו ארבע מאה ספסלי וחד אמר שבע מאה ספסלי הוה קא חלשא דעתיה דר"ג אמר דלמא ח"ו מנעתי תורה מישראל (ברכות כח.)

      ממשיך הראי"ה וכותב:
      "גילויה של תורת חסד בהתפרשה ברחבה על ידי תלמידי חכמים בדורות אחרונים, אינון דאתיין מסיטריה דמשה, ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל ועל ירושלים, ועל כל המון לאומים, אשר יבאו מרחוק מאפסי ארץ לשם ד' צבאות אלקי ישראל, המלך שהשלום שלו. וכל אותו העומק והדיוק, אותו אש הנשמה, אשר יצא להאיר ולחמם על ידי כחה של הצטרפות ריתחא דאורייתא, של הלא כה דברי כאש נאם ד', יצא אל הפועל, אחרי שכבר שמשו כל אלה התוצאות הטובות שיצאו מזה הדרך, ונסתגלו באומה בעומק נשמתה, וכבר סבלה היא וכל העולם כולו הרבה מרתיחת אש קודש זו, יבא באחרית הימים ביתר שאת ע"י התפשטותה של גבורה רוחנית עליונה מלאה עדינות של שלום ושלות השקט. ודבר שלום לגויים, והוכיח במשור לענוי ארץ. וניצוץ אור שלום זה הולך הוא ומוכרח לבא ביחד עם אותו הניצוץ של קץ המגולה אשר לשיבת ציון ובנינה".

    8. בשורה 4, במקום 'לר"ש בר שילת'
      … למלמד בן זמנו של רב (תענית כד) היתה שיטה…

    9. ולסיכום:

      עם ישראל, היה הראשון בתולדות האנושות שהציב את החזון של 'וכל בניך למודי ה'. התורה ציוותה לכל אב שישנן את דברי התורה לבניו וחכמים תיקנו להושיב מלמדים בכל מקום ושכל ילד מגיל שש או שבע יימצא במסגרת חינוכית. כ-1800 לפני העולם כולו, כבר היה אצלנו 'חוק חינוך חובה'.

      מסורת חינוכית וניסיון של דורות רבים, הביא להדרכה חינוכית מאוזנת, ששילבה מחד הטלת משמעת ושימוש בענישה, תוך הקפדה שגם כשצריך להכות – תהיה ההכאה במתינות ובזהירות,,בשרוך הנעל בלבד ותו לא (כהדרכת רב, ב"ב כא).

      ומאידך, פותחו שיטות שונות להגברת החשק של התלמיד ללמוד – אם ע"י השפעת חבריו ועזרתם (ב"ב כא), ואם ע"י ריצוי ומתן פרסים לעידוד (תענית כד). אף ההקפדה על כיתות קטנות שבהן לא יותר מ-20-25 תלמידים – איפשרה למלמדים מתן תשומת לב ויחס אישי לכל תלמיד.

      השילוב של ענישה מתונה עם השקעה בטיפוח המוטיבציה – הטמיעו בלב התלמידים את האהבה ללימוד התורה ושקידתה, וגם כשבגרו ורובם יצאו לחיי חולין – המשיכו התלמידים להיות אוהבי תורה וקובעי עתים ללימודה.

      בברכה, ש"צ

    10. ולעיון נוסף ראו במאמרים של: הרב ד"ר ראובן מאמו, 'ענישה גופנית חינוכית במשפט העברי'; הרב פרופ' נריה גוטל, 'חושך שבטו שונא בנו' (באתר 'דעת').

      בברכה, ש"צ

  22. אני חושב כך.
    ברור שהתפיסה בעבר היתה מאוד דיקטטורית כלפי נשים וילדים, ובכלל.
    לכך, ילדים לא נשמעה דעתם בדרך כלל, אלא עד שהתבגרו הם התחנכו בדרך שהאבא רצה בלי לזוז ימין ושמאל.
    ולא ניתנה להם יכולת הבחירה כמעט כלל.
    וזאת באה הגמרא לומר, שיש ענין שהילד ייצר את דרכו במידה מסוימת, ולא ילך בדרך אביו כעיור באפילה.

    מנגד..
    אין זו סתירה לכך ש'חושך שבטו שונא בנו'. שמשמעותה המופשטת היא, לא לפנק את הילד, ולא לתת לו לעשות כל מה שליבו חפץ ורוצה בכל זמן. כי זה ידרדר אותו לתהומות.
    אלא אפשר וצריך אולי גם להכות במקרים מסוימים, דהיינו להכות על קודקודו ולומר לו, כך צריך לעשות ולא כך.
    ואני יוצא מתוך נקודת הנחה שבימינו אין הכוונה היא להכאה ממש, אלא לכיוון הילד לצורה מסוימת של גדילה, שזה תחליף להכאה בתרבות ימינו.
    ובזמנם מכות היו חלק מהתרבות, ולכך זה היה לגיטימי לגמרי.

    וכנראה שהראי"ה ראה בדברי הגמרא הזו חכמה גדולה, כי כנראה לומר בזמנם, עדיף שהילד ילמד לבד מאשר לחבוט בו, היה כנראה דבר חידוש פדגוגי…

    1. בס"ד א' בחשוון תש"פ

      את התובנה שצריך להתאים את דרך החינוך לאופיו של התלמיד, כדי שיעשה את הדברים מתוך שכנוע פנימי, כבר ביטא שלמה המלך באמרו: 'חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה'. גם את עדיפות הדיבור על ההכאה, ביטא שלמה המלך באומרו: 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה', והוא הפסוק שעליו הסתמך ריש לקיש.

      גם בפסוק 'חושך שבטו שונא בנו', שבו מבטא שלמה את הצורך בענישה, אומר שלמה: 'ואוהבו שחרו מוסר', – האוהב את בנו אינו ממתין עד שהבן יחטא ויענישנו, אלא 'שחרו' מקדים להנחותו ולהדריכו בדברי מוסר, וכפי שהכתוב מבקר את דוד על דרך חינוכו את אדוניהו: 'ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית'. (מל"א א,ו)

      הווה אומר: החינוך הוא בעיקרו בהדרכה הנחייה וביקורת, והענישה היא 'הכרח לא יגונה' אך לא העיקר (וגם לגביה הנחה רב את תלמידו ר"ש בר שילת (ב"ב כא) שתהא מינורית ביותר ב'ערקתא דמסנא', בשרוך הנעל ותו לא!

      וכפי שביאר ר' שמעון בן אלעזר (סנהדרין קז) צריך החינוך להיות בדרך של 'שמאל דוחה וימין מקרבת', שילוב של ביקורת עם הרבה עידוד ואהבה.

      בברכה, ש"צ

    2. אף כלפי אשתו אין יחסו של אדם 'דיקטטורי'. אדם מישראל צריך לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו (יבמות סג), להיוועץ בה במילי דביתא וי"א גם במילי דעלמא (ב"מ נט) וכפי שנהג יעקב שגם כשציווהו מלאך ה' לשוב לארצו – לא 'הנחית' זאת על רחל ולאה, אלא התייעץ איתן.

      בברכה, ש"צ

    3. על התאמת החינוך לאופיו של החניך, ראו במאמרו של הרב זמיר כהן, 'יסוד היסודות בחינוך: "על פי דרכו"', באתר 'הידברות'.

      בברכה, ש"צ

  23. ראייה שכלית לסגולת ישראל

    האם מתוך עצם העובדה שישראל מצווים על 613 מצוות ואילו הנכרים רק על 7 זה לא ראייה לסגולת ישראל?שהרי אם ניצא מנקודת הנחה שתכלית האדם הוא לקיים מצוות לשם שמיים-ולישראל יש חובות ולנכרים לעומת זאות-אך ורק איסורים בסיסים-אין פה ראייה לכך שעם ישראל(ואם נהיה שכלניים עד הסוף כולל הגרים שנסתפחו אליו)הם בעלי סגולה מיוחדת?כי למעשה זה אומר שהקב\\\"ה לא מעוניין בתפילות הגוים ומצוותיהם-ולמעשה רואה בהם חוסר טעם ומכאן-זה שהוא רואה רק במעשי עם ישראל כנחשבים-יש ראייה לכך שהוא העניק להם סגולה מיוחדת-וכבר כתבו הראשונים שמטרת תר\\\"ג מצוות הוא אהבת הקב\\\"ה ומטרת 7 מצוות היא שימור העולם-ואם הקב\\\"ה נישל את הגוים מתורה ומצוות-סימן סימן שהוא נתן להם נפש שונה מהיהודי-כי היהודי צריך לקיים 613 מצוות והנכרי לא 

    ואם ניטען אחרת-מדוע לא ניתנה תורה לבני אומות כל העולם?

    כלל אינני נכנס לפה לשאלה האם יש גן עדן ומי זוכה בו-אלא לראייה השכלית הפשוטה-שהקב\\\"ה כנראה נתן ליהודים נפש או נשמה מיוחדת.

    זהו טיעון ששמעתי מחבר פעם על למה גישת ריה\\\"ל הרב קוק הרמח\\\"ל ורבים אחרים לסגולת ישראל נכונה-למה הרב דוחה את השיטה הזו?לי היא נראית הגיונית(ושוב אינני נכנס פה לשאלות ואמונות אחרות שבאות מכך כמו קדושת העם וקדושת נשמות ישראל-הרי אם הקב\\\"ה מצווה ממני כול כך הרבה חובות ומהנכרי איננו מצווה לכלום משתמע שיש לי תכונה נפשית מיוחדת שאין לו שכר מיוחד וכדומה לא?)

    אני שואל את השאלה הזו בשביל לקיים דו שיח עם הרב בנושא-ולהגיד שלדעתי גם מתוך נקודת מבט רציונלית לחלוטין -ולא נקודת מבט של רגש לאומי-לאומה היהודית חייב שתהיה סגולה-אחרת הייתה ניתנת תורה לכולם

    אני יודע שזה לא קשור ישירות לנושא הטור אבל עם זה אני אגיע גם לטענה הבאה-במידה ואכן נניח שהיהדות(ולו גם בגרסה הרזה ביותר שלך-שהיא מחיובות להלכה מתוך אמונה שהקב"ה נתן תורה כול שהיא בסיני שאח"כ החכמים פירשו חלק ממנה ונתנו לנו הלכה שכולנו התחייבנו לשמור) היא אמת ..האם אי אפשר יחד עם זה להניח לא שלחז"ל הייתה רוח קודש אלא שהקב"ה התערב בהיסטוריה והכניס לתוכה את כול החלקים שהם אמת. ומתקבלים על הדעת (כמו לדוגמא בנושא סגולת ישראל שודאי אפשר למצוא בו היגיון כמו נושא שכר ועונש שמתקבל על הדעת הישארות הנפש שמתקבלת על הדעת ביאת המשיח תיאורית הנפש החסידית והבהמית של בעל התניא וכדומה )והוציא ממנה חלקים לא רציונלים כגון תנועת השבתאות

    שהרי אם הקב"ה רחום וחנון למה לא נאמר שהוא מתערב במציאות ומכוון אותה על מנת לתת פחות או יותר שיקוף של מיינסטרים יהודי-אורתדקסי על מנתשנדע לזהות מהאמת ומה שקר?(כלומר רעיונות כמו סגולת ישראל וביאת המשיח הם חלק מהמיינסטרים של כלל גדולי ישראל והם כן רציונלים-למה לא להניח שהקב"ה עשה לנו חיים קלים ?ולעומת זאות רעיונות הזוים לגמרי שהשתרבבו לתוך היהדות כמו תפילה חסידית שבה שוטים אלכוהול ולאחר מכן רוקדים ומתפללים הוא לא חלק מהמיינסטרים וכול רב ממוצע יצא נגד זה)

    הרב מיכי חשוב לי להבהיר אני אדם רציונלי שחוקר את הנושא שנים רבות אני לא בא בטענה של לחכמינו הייתה נבואה ורוח הקודש:אלא בטענה אחרת:הקב"ה סידר את המציאות כך שכול יהודי בר דעת יוכל לראות את האמת ..

    1. אכן, לא ממש קשור לנושא הטור. ראשית, המושג סגולת ישראל בעצמו לא מוגדר היטב (כי יש הבדל בין כל עם לעם אחר). שנית, ההבדל במצוות ממש לא מכריח שיש הבדל מהותי: התלמוד עצמו מתאר שהקב"ה חיזר על האומות לתת להם את התורה ולא רצו. משמע שהיא כן שייכת להם. מעבר לזה, ייתכן שהעולם צריך עם אחד שיקיים הכל והשאר יקיימו רק את השבע מצוות. בחרו עם אחד ויכלו לבחור גם עמים אחרים. לכן אין ראיה מההבדל במצוות לסגולה מהותית.
      אני לא רואה מדוע מיינסטרים חייב להיות הגיוני. ההשערה שיש השגחה של הקב"ה שמוודאת שמה שמתקבל הוא אמיתי (שפעם כתבתי זאת בעצמי) נראית לי לא סבירה מכמה טעמים. למשל, אחרת היה עלינו לאמץ פסק הלכה לפי התקבלותו בלי קשר לנימוקים. יש עוד טיעונים נגד. ככלל, אני גם לא רואה סיבה להניח אותה, אז למה להניח?

  24. איזה עוד טיעונים נגד, יש? אשמח לשמוע. אבל אני בהחלט מסכים שאין סיבה להניח זאת (וזה, לטעמי טיעון חזק).

    ואגב, אני חושב שפסק שהתקבל אכן יש קושי רב יותר לשנות אותו. כמובן, זה ענין של מינויים. ויש להסמיך גם את 'אם אינם נביאים בני נביאים' וכו'

    1. בעיקר ראיות לדברים שהתקבלו והיו טעות. בנוסף, יש מחלוקות ואז השאלה מה הקב"ה רוצה ולמה הוא לא גורם לכך שתתקבל האמת. מעבר לזה, מה שאנחנו מקבלים הוא תוצאה של שיקול דעת שלנו, ולא החלטה שלו, אחרת אפשר לעשות הגרלה ולסמוך על כך שהוא ידאג שיתקבל הדבר הנכון.

    2. בס"ד ב' בחשון תש"פ

      עמדה שנתקבלה ע"י כל חכמי הדורות, חז"ל ראשונים ואחרונים, או רובם ככולם – מחייבת משום 'אחרי רבים להטות', יש כאן רוב בחכמה ובמניין.

      בברכה, ש"צ

  25. שצ, כהרגלך אתה כותב שטויות (ושלא כהרגלך, לפחות יש קשר בין תגובתך לזו שמעליך). בדוק דבריך

  26. הרב מיכי סליחה שוב על השאלות והטרחה
    אך האם השאלה לדוגמא בסגולת עם ישראל איננה גם קשורה ישירות לשאלה האם נקבל את ספר הזוהר כאמת או לא-שהרי אם ספר הזוהר הוא אמת(הרי הטענה המקורית היא כי הזוהר הוא משמיים )אז ודאי יש הבדל בין ישראל לעמים-מכיוון שהזוהר אומר שהגוים והיהודים בפנימיותם שונים לגמרי-
    והאם מכך שאלוקים קרוי אלוהי ישראל אין פה ראייה לכך?אני כן חושב שהשאלה קשורה לטור מכיוון שאם אכן נניח שרק ליהודים יש ערוץ תקשורת לקב"ה והם יצורים שונים-הרי שבדברי המוסר וידיעות חז"ל וחכמי הדורות-יש אכן אמת..מכיוון שרק אנחנו קיבלנו את הכוח לגלות את האמת…ואולי משם כך גם היחס לסוגיית הגיור ולזהות יהודית צריך להיות שונה-כי אנחנו מגיעים למסקנה שמה שמגדיר יהודי גיהודי הוא הנשמה שלו-ובשל כך כול אדם לאם יהודייה צריך לתפוס אותו כיהודי וכול בן לזרע ישראל צריך לקרבו-אני מצטער אם אני נשמע כמו ילד בן 14 במדרשה תיכונית-פשוט יש לי תחושה מאוד חזקה שמאחוקי כול הרעיון הזה של סגולת האומה הישראלית יש אמת-וכי גם רבי יהודה הלוי גם הרחמ"ל גם הרב קוק כול ספרטת הקבלה כולם טעו ולא הבינו נכון את התורה?ולמה גזר עליי הקב"ה לקיים תר"ג מצוות בזמן שגוי יכול לקיים בחופשיות מה שירצה ולהגיע לאותה מדרגה?

    1. הכל יכול להיות. אבל למיטב הבנתי אין שום אינדיקציה לכך שזה נכון. וכפי שהערתי, אפילו הדיון אינו מוגדר היטב (שהרי ייחודיות יש לכל עם מול כל העמים האחרים). אם אתה גוזר מכאן שהזהר לא בא מלמעלה – לבריאות. אם אתה גוזר מכאן מסקנות לגבי גיור זרע ישראל – אתה לגמרי צודק (עוד ספקולציה שאין לה שום בסיס הלכתי).
      הטענה שאנחנו התייחדנו בכך שקיבלנו מצוות ממש אינה מוליכה למסקנה שיש לנו סגולה מובנית. באותה מידה ייתכן שנבחרנו למשימה הזאת כי היה צריך עם שיעשה את זה.

  27. מעניין שבהתייחסותו (החיובית) לממצאי המחקר האשורולוגי ואפשרות השפעה קדומה על אמונותיו וחוקיו של התנ"ך, הרב קוק כותב גם דברים הפוכים לחלוטין (באשר הוא הוגה לא שיטתי כפי שציינת):

    "אין ישראל משתבחים כלל בתור ממציאים לחוקי המוסר והיושר בעולם, ואפילו לא ממציאים שורש אחדות ה' יתברך".
    לנבוכי הדור, פרק לב

    1. בס"ד ו' בכסלו תש"פ

      לדביר – שלום רב,

      הראי"ה במקור שציינת אינו מדבר על השפעת של אומות העולם על ערכי התנ"ך ואמונותיו, אלא על האפשרות שגם בעמים אחרים היו חוקי מוסר ויושר, שכן דברים אלה הם דברים שהשכל מחייבם, ובלי מערכת בסיסית של ערכי מוסר ונורמות חברתיות. – איש את רעהו חיים בלעו.

      עם זאת ניתן לראות ערכים ייחודיים לישראל ותורתו מעבר למקובל באומות. למשל ציין פרופ' דניאל פרידמן (במאמרו 'וזכרת כי עבד היית', באתר 'דעת') את ייחודו של המקרא משאר תרבויות המזרח הקדום. הן בכך שהמקרא מעמיד לביקורת גם את גיבוריו, והן בכך שחוקי התורה הם היחידים שעשו את העזרה לחלש לחיוב משפטי גמור.

      ובפרט נכונים הדברים בתחום החינוך, שבו התורה היתה הראשונה שהציבה את החזון של 'וכל בניך למודי ה" וציוותה לכל אב לשנן את התורה לבניו . וכ-1800 שנה לפני שהעולם המודרני החל לדבר על 'חינוך חובה לכל', כבר תיקן יושע בן גמלא שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל עיר וכפר כדי שלא יישאר ילד שלא למד את התורה.

      ואכן לא היתה קהילה בישראל, גם בתנאי הגלות הקשים ביותר שלא התקיימה בה מערכת ציבורית של עזרה הדדית ושל חינוך חובה לכל הילדים

      בברכה, ש"צ

  28. שלום ש"צ

    אני חושב שכאן אתה טועה בדברי הרב קוק.

    הרג קוק בפרוש מעלה שם את אפשרות ההשפעה הישירה:
    "ובזה נמצא שהרבה דברים שנאמרו בתורה בין במצות בין בסיפורים, ודאי מוכרח שדוגמתם ימצאו כבר בדברי גדולי וחסידי האומות הקדמונים, אלא שהאור האלהי המפלש עד סוף כל הדורות של נבואת משה רבנו ע״ה, בררה וזככה אותם ממה שעלה בהם מהערבוביא והטעות. וכל מה שנמצא תועלת קיימת בעשייתו וסיפורו, נתקרב על פי חפץ עליון הכולל הכל יחד, ואין ישראל משתבחים כלל בתור ממציאים לחוקי המוסר והיושר בעולם, ואפילו לא לממציאים שורש אחדות השי״ת" (לנבוכי הדור לב).

    הוא כותב דברים דומים באדר היקר ד:
    "כל הדברים שמצד החנוך שקודם למתן תורה מצאו מקום באומה דבעולם, אם רק היה להם יסוד מוסרי, והיה אפשר להעלותם למעלה מוסרית נצחית ומתפתחת, השאירתם התורה האלהית".

    מובן שהתנ"ך חידש דברים מהותיים על גבי מה שקדם לו (עיין למשל חוקי התורה וחוקי חמורבי בויקיפדיה). לא טענתי אחרת, וודאי שלא ייחסתי לרב קוק טענה כזו.

    1. בס"ד ג' בטבת תש"פ

      לדביר – שלום רב,

      דברי הרב כאן ש'האור האלקי המפלש עד סוף הדורות מנבואת משה רבנו ע"ה' מזכך ומברר מערבוביא וטעות את מה שהגיעו חכמי האומות בשכלם וניסיונם – עולה בקנה אחד אם דבריו ב'עין איה' על רוח קדשם של חז"ל שהביאם לתובנות שהקדימו את חכמי הפדגוגיה שבאומות מנסיונם. בשני המקומות מבטא הרב את אותו רעיון שגם בדברים שיש הסכמה בעיקרון עם חכמי האומות, כאן לגבי המוסר וכאן לגבי החינוך – הרי שהדרכת התורה ולחז"ל מבררות מזככות ומוסיפות יסודות שהסברא והניסיון האנושי אינם מספיקים לעמוד עליהם.

      בברכה, ש"צ

  29. שלום הרב,
    האם מהסוגייה הזאת של דברי התלמוד מבוסס על הפסוק שיש להכות את הבן, והיום מצינו שזה דבר שהוא משפיעה דוקא לרעה, האם נוכל להסיק שדברי חז"ל לא נאמרו אלא על זמנם, ומכאן ראייה שבעוד הרבה מקומות דברי חז"ל הם תלוי זמן ואינם רוולנטים אלינו?
    אם כן, איך נסביר את הפסוק עצמו? נגיד שאין הכוונה להכאה אלא לדבר אחר?
    תודה מראש

    1. אכן. הארכתי בזה בטרילוגיה שלי ועוד. הפסוק אומר שיש להכות כשצריך, שזה בהחלט יכול להיות נכון. מעבר לזה, שבט יכול להיות גם מטפורה לייסורים מסוג אחר.

השאר תגובה

Back to top button