על גיוס בני ישיבות וחרדים – מבט הלכתי (טור 649)
בס"ד
מוקדש לרפאל קאודרס ז"ל ולמשפחתו היקרה
(בפרט להלל הקטן ששמו ליווה אותי דרך סבתו חיותה דויטש בכתיבת הטרילוגיה,
והקדיש שלו בלוויה שבר את לבי),
רפאל ז"ל היה חייל מילואים ואדם יקר שנפל ביום ירושלים
והובא למנוחות אתמול בכפר עציון.
בסופ"ש הזה מתפרסמת מודעת רבנים שקוראת לגייס את כל החרדים:
היוזמה היא של תלמיד שלי לשעבר (חגי פרידלר מיוזמת הברית הציונית), שלבקשתו כתבתי פסק דין מפורט שמוכיח שלפי ההלכה אין שום פטור מהצבא, לא ללומדים ולא לאף אחד אחר גם אם הוא חושש "להתקלקל". הרבנים קיבלו את פסה"ד וחתמו על הקריאה.
מדהים איך אלפי תלמידי חכמים חרדים לאורך כשמונים שנה הולכים שולל אחרי ציטוטים חלקיים שמוצאים מהקשרם ומתעלמים ממקורות מפורשים שאין עליהם שום מחלוקת. זה לא שהם בחרו פרשנות אחת מתוך כמה. אין שום פרשנות כזאת. ממש תינוקות שנשבו.
ומה שהכי מקומם הוא שהממשלה עם החרדים מרחיבה את ימי המילואים לכולם תוך שהיא פוטרת את החרדים עצמם. לשפל מוסרי כזה אפילו החרדים עוד לא הגיעו עד היום. בושה!
פסק הדין הבא מבוסס על טור 609 שעסק בזה, אבל בגלל שהתבקש כאן פסק הלכתי פירטתי כאן יותר את ההיבטים ההלכתיים. אני מביא אותו כאן במלואו, והוא מצורף גם כקובץ וורד לנוחיות מי שרוצה להוריד ו/או להדפיס ולהעביר.
"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה":
פסק הלכה על גיוס חרדים ובני ישיבות לצה"ל
דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבאורו… אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים…
(רמב"ם תחילת שורש א)
תקציר. יבואר כאן שחובה גמורה על כל אדם מישראל, ללא יוצא מן הכלל, להשתתף במלחמת עזרת ישראל מיד צר. לאחר מכן נדונים כאן ארבעת סוגי טיעוני הפטור העיקריים שעולים כנגד החובה הזאת, ובדברינו יתבאר שהם מופרכים מצד עצמם, ובכל אופן אין די בהם כדי לפטור מהחובה הנ"ל. |
בימים אלו עולה לדיון ציבורי שאלת גיוס הציבור החרדי לצה"ל ועמה גם שאלת גיוס בני הישיבות (אלו שתי שאלות שונות כמובן). בגלל שמדובר בעניין פוליטי רגיש שכולנו נוגעים בו, הדיון הציבורי מתנהל בדרך סוערת ולעתים לא עניינית. אלו תוקפים ואלו מתגוננים, זה בכה וזה בכה, והסוגיה עצמה נותרת מוטלת בקרן זווית. אנשים מגבשים עמדה בסוגיה חמורה זו מתוך סיסמאות ותחושות בטן, ללא ביסוס וללא טיעונים לגופו של עניין. משום מה, מעטים מהפוסקים שנזקקו באופן מקיף לסוגיה זו ולבחינה שיטתית של הטיעונים שעולים במסגרתה.
בחוברת זו נערוך את הדיון ברובד ההלכתי ובדרך עניינית כדרכה של תורה. אנחנו מצפים שהקוראים יתייחסו גם הם לטיעונים באופן ענייני ויבחנו אותם לגופם כפי שראוי לעשות בכל שאלה הלכתית והשקפתית. אמונתנו מוצקה שיכול וצריך כל קורא לבחון את הדברים, להסכים או לחלוק, ולהגיע למסקנה משלו. אולם מסקנתו אינה אמורה להיות תלויה בשאלה האם הוא מגדיר עצמו 'חרדי', 'דתי-לאומי', או אחר, אלא מתוך עיון ישר בטיעונים, במקורות ובסוגיות כשלעצמם.
החובה להשתתף בהגנה ובהצלה
נקודת המוצא של הדיון היא החובה המוסרית והאזרחית של כל אדם או קבוצה לשאת בנטל עם שאר מרכיבי החברה, וכמובן גם בנטל הצבאי. זה נכון לכל חברה, יהודית או אחרת, שכן מדובר בעיקרון מוסרי בסיסי. כאשר משה רבנו נוזף בבני גד וראובן על רצונם להישאר מעבר הירדן, הוא לא מזכיר את מצוות כיבוש ויישוב הארץ, או חובה הלכתית אחרת כלשהי, אלא מתמקד בחובה המוסרית לתת כתף למאמץ המלחמתי של כלל ישראל ולא להשתמט ממנה ולהישאר בצד. הוא פונה אליהם במישור המוסרי ואומר להם (במדבר לב, ו): "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?!".
החובה הזו חוזרת בדברי דבורה הנביאה שמאררת את אנשי מרוז שלא הצטרפו לכלל ישראל במלחמתו נגד סיסרא (שופטים ה, כג):
אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְקֹוָק לְעֶזְרַת יְקֹוָק בַּגִּבּוֹרִים:
וברש"י שם כתב (והוא מהמכילתא בשלח שירתא פ"ו):
לעזרת ה' – כביכול, שמי שהוא עוזר את ישראל כעוזר את השכינה:
הדבר מפורש במקרא, אבל הוא כמובן שנוי גם בהלכה. החובה להציל אדם אחר שנמצא בסכנה היא חובה חלוטה בהלכה, מקרא ד"לא תעמוד על דם רעך". וכך כותב הרמב"ם הל' רוצח פ"א הי"ד:
כל היכול להציל ולא הציל עובר על +ויקרא י"ט ט"ז+ לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.
וכמובן בדין רודף מצווה להציל את הנרדף מידי רודפו, והוא מביא עוד לאו ועשה בדבר (שם הט"ו):
הרואה רודף אחר חבירו להרגו או אחר ערוה לבועלה ויכול להציל ולא הציל, הרי זה ביטל מצות עשה שהיא וקצותה את כפה ועבר על שני לאוין על לא תחוס עינך ועל לא תעמוד על דם רעך.
ובהט"ז שם כתב הרמב"ם על גודל וחומר הדבר:
אף על פי שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין בהן מעשה חמורים הם שכל המאבד נפש הו אמביא אחת מישראל כאילו אבד כל העולם כולו וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו.
כל זה לגבי נרדף אחר. ואם אתה עצמך בכלל הסכנה, שהרי בנדון דידן המלחמה היא להגנה על כלל העם היושב בציון (כולל חרדים כמובן), על אחת כמה וכמה שחובה עליך ליטול חלק בהצלה.
ואם הסכנה היא לכלל ישראל החובה הזאת חמירא טפי, עד כדי כך שלמרות שלהלכה נפסק שאסור לאדם לסכן עצמו להצלת אדם אחר (ראו בהגהמי"י פ"א מהל' רוצח הי"ד ובנושאי הכלים שם, וכן בב"י חו"מ סי' תכו, ובסמ"ע שם; ובשו"ת הרדב"ז, ח"ג סימן אלף נב ועוד הרבה), להצלת הציבור ודאי הוא מותר ואף חובה לעשות כן. ובזה ביארו כמה אחרונים את השבח העצום להרוגי לוד שמסרו עצמם למיתה להצלת ישראל (ראו פסחים נ ע"א וב"ב י ע"ב, וברש"י תענית יח ע"ב ועוד). וזהו יסוד דין מלחמה לעזרת ישראל מיד צר שחייב כל אחד מישראל לסכן את חייו למען הכלל (כפי שכתב המנ"ח מצווה תכה סק"א שמעצם מהות המלחמה כרוכה בה סכנה ואין זה פוטר אותנו ממנה, ואינו עניין לדין יעבור ואל ייהרג), כפי שיתבאר.
נקודת המוצא לדיון
עצם ההיזקקות למקורות וריבוי הפלפולים בהם הם כאותו הנשאל בהלכות פיקוח נפש, שעצם הדיון והשאלה הם מגונים (ירושלמי יומא פ"ח ה"ה):
מפקחין פקוח נפש בשבת. והזריז, ה"ז משובח. ואין צריך ליטול רשות מב"ד. והנשאל – מגונה, והשואל – הרי זה שופך דמים.
אמנם מכיוון שהדברים עולים בדיון הציבורי אין ברירה אלא להיזקק בכל זאת לטענות ולמקורות עצמם. תחילת דברינו בביאור עצם החובה לצאת למלחמה, ולאחר מכן נדון בטענות הפטור ונבחן האם יש בהן ממש.
בתחילת דברינו נראה שהחובה להיחלץ למלחמת מגן להצלת ישראל מסכנה היא חובה גמורה ללא חולק, מקרא, מסברה וממקורות ההלכה, ועקרונית היא חלה על כל יהודי ללא יוצא מן הכלל. מכאן והלאה אפשר להביא מקורות ונימוקים הלכתיים שונים כדי לדון בחובה הזאת בפועל, מי חייב בה ומי פטור ממנה. אבל חשוב להבין שנקודת המוצא בדיון היא שיש חובה כזאת, ולכן נטל הראיה הוא על מי שרוצה להיפטר ממנה ולא על מי שקורא לקיומה. הרוצה להיפטר צריך להצדיק את עמדתו והתנהלותו שחורגת מהמחויבות הנ"ל ולהראות שפירושו וטעמו אכן נכונים, שכן טענתו היא כמי שטוען "איני יודע אם פרעתיך" ולא "איני יודע אם הלוויתני" (ראו ב"ק קיח ע"א, וביאור הדברים למשל ברי"ף שם ובט"ז חו"מ סוס"י עה ועוד). זוהי נקודה חשובה מאד כמסגרת לדיון, שכן משמעותה היא שגם אם יש מקור הלכתי או השקפתי, או סברה, שניתן לפרשם בכמה אופנים, או אם יש כמה מקורות חלוקים לגבי נקודה זו או אחרת, אי אפשר להסתמך עליהם, דאין ספק מוציא מידי ודאי.
דינא דמלכותא ותקנת הקהל
עוד ברקע הדברים עולות טענות לגבי חובת הציות להוראות השלטון (הכנסת, הממשלה והצבא). בפשטות יש כאן חובה מצד דינא דמלכותא,[1] שכן המלך יכול להוציא את העם למלחמה. וכפי שכתב הרמב"ן בסוף הוספותיו למצוות לא תעשה שמנה הרמב"ם, שמלך לעניין זה הוא "מי שהעם ברשותו להוציאם לצבא", ולאו דווקא מלך ממש (וכן משמע ברמב"ם הל' תרומות פ"א ה"ב).
הן אמת שכמה פוסקים הביאו את דברי הר"ן (נדרים כח) ועוד מפרשים שכתבו שאין דינא דמלכותא בארץ ישראל, וכך מקובל לחשוב בציבור החרדי. אך כידוע הדברים הללו אינם מוסכמים. לא אאריך במקום שכבר האריכו רבים, ורק אפנה לדברי הגר"ע יוסף בספרו יחווה דעת ח"ה, סי' סד, שהאריך והביא ראיות רבות לכך שלהוראות והחלטות הכנסת וממשלת ישראל יש תוקף דינא דמלכותא. וכן כתב הגרי"ש אלישיב בפסקי דין רבניים (ח"ו עמ' 376 והלאה). יתר על כן, להסתמך על דברי הר"ן הללו לנדון דידן הוא עניין תמוה מאד, שהרי פשיטא שגם למלכי ישראל יש סמכות להוציא את העם למלחמה ולגבות מיסים, שאם לא כן איך שלטו מלכי יהודה וישראל בזמנם?!
עוד יש להעיר שגם לו לא היה דינא דמלכותא בנדון זה, הרי תקנות הקהל ודאי תקפות בכל מקום. ואם טובי העיר ונציגי הקהל מחליטים לצאת למלחמה כשיש סכנה ודאי הרשות בידם וחובה לציית להם גם בלי דינא דמלכותא. לכן גם אם אין דינא דמלכותא לשלטון בישראל, ודאי לא גרעו מתקנות הקהילה. יש לזכור שכל האזרחים (כולל החרדים כמובן) מקבלים שירותים מהמדינה, ולכן חלה על כל אזרח גם החובה לציית לחוקיה. אי אפשר לדרוש את הזכויות שהמדינה מעניקה לאזרחיה ולא למלא את החובות שהיא מטילה כנגדן. מעבר לכל הבעיות האחרות זהו גזל הציבור.
אמנם כרגע המצב החוקי אינו ברור לגבי גיוס חרדים, ולכן היה אולי מקום לטעון שאין חובת דינא דמלכותא או תקנות הקהל להתגייס, שכן השלטון עצמו פטר אותם. אבל לפני כשנה פג תוקפו של חוק הגיוס הקודם ולכן כבר מזה כשנה יש חובת גיוס גמורה שהחרדים לא היו מוכנים לקיים אותה (ואף הביאו את הממשלה בלחצם לעבור על החוק). יתר על כן, דוברים חרדיים מודיעים שלא יצייתו גם אם יעבור חוק גיוס אחר כלשהו שלא ייראה להם. מעבר לזה, אפילו אם יתקבל חוק גיוס תקף שמפלה בין אוכלוסיות, כבר כתבו הפוסקים שדינא דמלכותא לא קיים כשהשלטון מפלה בין אנשים, ואף כינו זאת 'דינא דחמסנותא' (ומקורו בר"ן גיטין י, ועוד הרבה) ולא 'דינא דמלכותא', וכמובן שאין לו תוקף.
מעבר לכל, גם אם לא הייתה מלכות ולא שלטון לגיטימי מבחינה הלכתית בישראל, כעת עובדתית יש מצב של פיקוח נפש ואנחנו צריכים להגן על עצמנו. לכן דיונים על הסמכות אינם ממין העניין. וכי תעלו בדעתכם שכשישראל נמצאים בסכנה ואין להם שלטון מוסמך לפי ההלכה, עליהם להימנע ממלחמה ולמסור עצמם למות?!
בציבור החרדי עולות גם טענות על חוסר אמון בשלטון (על אף שכיום כל המפלגות החרדיות בקואליציה ובממשלה) ובצבא, ולכן אין מוכנות להתגייס ולהילחם לפי הוראותיהם. השאלה האם הציבור שמסרב להתגייס כי אינו מאמין בממשל מוכן גם לוותר על ההגנה של הצבא וכוחות הביטחון? האם הוא בטוח בדעתו שלמרות חוות דעת המומחים והשלטון אין כיום סכנה, או שמא לדעתם המלחמה לא תועיל להינצל ממנה? או אולי יש להם דרך אחרת להתמודד מול הסכנות? אם לא, כי אז אין מקום לסירוב להצטרף ללחימה במסגרת צה"ל ותחת הוראות הממשלה. כרגע זו הדרך היחידה שיש לנו, ולכן גם אם הם צודקים והדרך הנקוטה אינה אידאלית, האלטרנטיבה היא שב ואל תעשה ולמסור עצמנו למות. מישהו יכול לקבל ברצינות טענה כזאת?! אין ולא היה מעולם שלטון אידאלי ומושלם, אבל זה מה שיש לנו כרגע. הגע בעצמך, וכי כל מלך באומות העולם שהיה מאז ומעולם שיקוליו היו טובים ואמינים יותר? האם אחאב היה מלך טוב יותר? ובכל זאת, דינא דמלכותא נתן לכל אלו סמכות להוציא את עמם (כולל היהודים שחיו שם) למלחמה.
מעמדן של המלחמות הנוכחיות: האם מלחמת מצווה?
רבים עוסקים בשאלה האם המלחמות שלנו הן בגדר מלחמת מצווה או לא. יש לכך השלכות לגבי השאלה מי חייב לצאת ולהילחם (למשל לומדי תורה), ומי מוציא את העם למלחמה. מדי פעם עולות טענות שכיום אין לנו סנהדרין ואורים ותומים ונביא, וספק אם ניתן כך לצאת למלחמה. אבל למלחמת מצווה המלך לא צריך להיוועץ בסנהדרין אלא מוציא את העם לפי שיקוליו (ראו רמב"ם פ"ה מהל' מלכים ה"ב), זאת לעומת מלחמת רשות שמצריכה תהליך אישרור.
והנה, בתחילת פ"ה מהל' מלכים ומלחמותיהם, הרמב"ם מונה שלושה סוגים של מלחמות מצווה:
אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.
אם אכן עזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצווה, כי אז המלכות מוציאה את העם למלחמה לפי הבנתה. ובאמת גם הרי"ש אלישיב (מנהיג הציבור החרדי עד לפני כמה שנים) בתשובה לר"י שילת כתב על מלחמת יום הכיפורים: "ואנן הלוא במלחמת מצוה קעסקינן" (קובץ תשובות א, רמג).
והנה, אם מדובר במלחמת מצווה כי אז כולם חייבים לצאת ולהילחם, כדברי המשנה בסוטה מד ע"א – ע"ב שעוסקת בחוזרים מעורכי המלחמה, ובסופה אנו מוצאים:
בד"א במלחמות הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמות מצוה אבל במלחמות חובה הכל יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה:
הדברים הובאו להלכה ברמב"ם הל' מלכים פ"ז ה"ד:
ואחר שחוזרין כל החוזרין מעורכי המלחמה, מתקנין את המערכות, ופוקדים שרי צבאות בראש העם, ומעמידין מאחור כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים, וכשילין של ברזל בידיהם, הרוצה לחזור מן המלחמה הרשות בידן לחתוך את שוקו, שתחלת נפילה ניסה, במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
ובסוטה י ע"א על הגיליון הביא את הערת הערוך על אסא שהוציא חתן מחדרו וכלה מחופה: "וכל שכן תלמידי חכמים". אמנם שם הדברים הובאו בביקורת על אסא שעשה בהם אנגריא, אבל נראה מכאן שפשוט היה בעיניהם שכשמותר להוציא חתן וכלה קו"ח שמוציאים גם ת"ח. ואכן כך כתב כדבר פשוט בקרן אורה על המשנה הנ"ל, אחרי שהביא את דברי הערוך:
ומשמע הכא דבמלחמת מצוה הכל יוצאין, ואפי' ת"ח צריכין ליבטל מלימודן.
וכך משמע גם בירושלמי יומא פ"ח ה"י ("לית רבי ובריבי", ע"ש), וכן כתבו כמה מפרשי הנ"ך שהובאו בשבת הארץ פי"ג הי"ב ובהערה 5 שם על הי"ג שם במהדורת התורה והארץ (מלבי"ם מצודת דוד, רלב"ג ורד"ק על שופטים ה, יד-טו).
יש בנותן טעם לצרף לזה את דברי שניים ממנהיגי היהדות החרדית בישראל, הלוא הם החזו"א והגרי"ז מבריסק בהערות על התלמוד (לא בכתיבה פובליציסטית).
החזו"א או"ח סי' קיד סק"ג כתב:
נראה דהא דתנן דבמלחמת מצוה אפי' חתן מחדרו לא איירי בזמן שצריכין לעזרתם לנצחון המלחמה דזה פשיטא דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין אלא אפי' בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים וכן היו רוב מלחמותיהם שלא היה מקום לחיל הצבא הלוחמים אלא למספר מסוים היה רשות ליקח מהן מחדרו שאין להחוזרים שום זכות במלחמת מצוה וכן במלחמת רשות אינן פטורין אלא בזמן שאין נצחון ישראל תלוי בהם שמספר הצבא שצורך בהן יש בלעדן, אבל אם יש צורך הן חייבין לבוא לעזרת אחיהם וגם שב הדבר למלחמת מצוה. אבל זה דוקא כשנכנסו למלחמה אז מתחלה אין נכנסין למלחמת רשות אם אי אפשר להילחם בלעדי החוזרין. ולאחר שנכנסו למלחמת רשות בחיל מסוים אם ראו שצריכים להוסיף חיילים אין לוקחים את אלה שנצטוינו עליהם להחזירם בזמן שיש המספר הדרוש בלעדם ואע"ג דהשתא הס עולים עלינו ואילו מתחלה עלו אויבינו עלינו היתה נחשת כמלחמת מצוה מ"מ כיון שנכנסנו למלחמת רשות מתחלה יש להחוזרים זכותם כל זמן שאפשר להלחם ע"י אחרים אבל אם יש צורך בהן לניצחון המלחמה אפי' חתן מחדרו יוצא אף שנכנסו מתחלה למלחמת רשות.
לשיטתו בכל מלחמה בעת שאנחנו כבר בתוכה, גם אם זו מלחמת רשות בהגדרתה, אם לצורך הניצחון צריך לקחת את החוזרים מעורכי המלחמה וכל אחד אחר (כולל חתן וכלה) לוקחים כל מי שצריך. וההבדל במלחמת מצווה הוא שלוקחים את כולם אף אם אינם נצרכים לניצחון במלחמה.
הן אמת, שדברי החזו"א עוסקים בחוזרים מעורכי המלחמה ובחתן וכלה, אבל אין בדבריו התייחסות לתלמידי חכמים. היה מקום לומר שלא מצאנו בכלל פטור לתלמידי חכמים ולכן הוא לא התייחס אליהם. יתר על כן, הוא כותב שבמקום שבו מדובר בפיקו"נ עושים כל מה שצריך, ואין חילוק בין האישים, וזה כמובן פשוט מסברה. להלן נשוב לדיון על פטור תלמידי חכמים, אך נקדים עוד דיון על השתתפות שבט לוי במלחמה.
הרמב"ם כותב בסוף הל' שמיטה ויובל (פי"ג הי"ב):
יב. ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.
מצאנו שלשיטתו שבט לוי "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל". אלא שכבר דייקו בדבריו שלא כתב שאינם עורכים מלחמה, אלא שאינם עורכים מלחמה 'כשאר ישראל'. כלומר כשצריך אותם ודאי שגם הם משתתפים במלחמה (אבל סדר הקדימות הוא שהם האחרונים לצאת).
ובאמת בחי' הגרי"ז לסוטה מד ע"ב (מרשימות הגרי"ד, בנו) הוכיח זאת מהגמרא שם:
ואלו שאינן חוזרין וכו'. המחזיר גרושתו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו'. הרמב"ם פ"ז ממלכים ה"ח פסק כמתני' דהמארס אישה האסורה לו כגון אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכה"ד וכו' אינו חוזר. ומבואר דכהנים יוצאים למלחמה, והכא איירי במלחמת הרשות דבמלחמת מצווה הרי כולם היו יוצאין, כמבואר במתנ' להלן מד ע"ב דהכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, וע"כ מבואר דהכהנים יוצאים אף במלחמת הרשות.
הרמב"ם עצמו פוסק שכוהנים יוצאים אפילו למלחמת הרשות וכמובן גם למלחמת מצווה. אם כן, קו"ח לגבי שאר שבט לוי שיוצאים. ניתן לחזק זאת ממלחמת בית חשמונאי שנוהלה על ידי משפחת כוהנים גדולים, שיצאו למלחמה ואף ניהלו אותה. ניתן להביא לכך ראיה נוספת מהגמרא בקידושין כא ע"ב:
איבעיא להו: כהן, מהו ביפת תואר? חידוש הוא, לא שנא כהן ולא שנא ישראל, או דילמא שאני כהנים, הואיל וריבה בהן מצות יתרות? רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור.
גם כאן ההנחה הפשוטה היא שגם כוהנים משתתפים במלחמה, אחרת לא הייתה מתעוררת אצלם השאלה לגבי אשת יפת תואר.
כיצד מסקנה זו מתיישבת עם דברי הרמב"ם כאן שכתב ששבט לוי אינם יוצאים למלחמה? הגרי"ז שם מסביר זאת כך:
ונראה לומר בזה דמה שכתב הרמב"ם דשבט לוי לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, אין הכוונה שהם מופקעים כלל מיציאה למלחמה, דנראה דהיכא שצריכין להם בשעת המלחמה גם הם היו יוצאים, וכל עיקר כוונת הרמב"ם הוא שאין מוציאין אותן לכתחילה ליכנס למלחמה כשאר כל ישראל, כיון שהם חיל ד' והובדלו לעבוד את ד' ולשרתו ולהורות דרכי ד' ומשפטיו; אך בוודאי אם יהיו צריכים לכהנים בעריכת המלחמה גם הם היו יוצאים. ואם כן לא קשה מידי מה שכתב הרמב"ם דכהן גדול שקידש אלמנה וכהן הדיוט שקידש גרושה אינם חוזרים מעורכי המלחמה, כיון דבאמת אינם מופקעים כלל מיציאה למלחמה.
אם כן, דבריו מצטרפים לדברי החזו"א הנ"ל, שכל היכא שצריך אותם לניצחון במלחמה ודאי שגם שבט לוי והכוהנים בכללם יוצאים להילחם. ומה לגבי תלמידי חכמים? נבאר זאת כעת.
האם תלמידי חכמים פטורים ממלחמה לפי הרמב"ם?
ראשית, נראה שהמתבטל ממצוות המלחמה בשל לימוד תורה, אינו שונה ממי שמתבטל משאר כל המצוות כדי ללמוד תורה. ולגבי זה כתב הרמב"ם בהל' תלמוד תורה פ"ג ה"ג-ד (ומקורו בבבלי קידושין מ):
ג. אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום.
ד. היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו.
לכאורה תמיהה יש בדין זה, שהרי תלמוד תורה גדול מכל המצוות ומדוע שיידחה בפניהן? כבר עמדו על כך הראשונים, וביארו (ראו למשל במאירי שם, בקהלות יעקב שבת סי' יא ועוד) שעניינו של הלימוד הוא כדי לקיים, ולכן לא סביר שבגלל הלימוד אדם יימנע מלקיים. יש עוד להאריך בזה ואכ"מ. בכל אופן, למדנו מכאן שלימוד תורה פוטר משאר מצוות אך ורק כאשר יכולות הן להתקיים בידי אחרים. זה לא המצב אצלנו. ומי שנמנע ממצווה מפני שהוא לומד עליו נאמר (ירושלמי שבת פ"א ה"ב):
הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, ואמר ר' יוחנן: הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם.
ואכן מצינו שיהושע בן נון ותלמידיו, וכן דוד המלך ואנשיו, היו יוצאים למלחמה, ולא סברו שלימודם דוחה ופוטר אותם מהמלחמה. ועל יהושע דרשו חז"ל (מגילה ג ע"א), על התוכחה של שר צבא ה' ליהושע במלחמת יריחו: "אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה". וברש"י שם פירש: "ועכשיו, שהוא לילה, היה לכם לעסוק בתורה, שהרי אינכם נלחמים בלילה". ודייק מכאן הרב זוין במכתבו הידוע שהתפרסם במלחמת השחרור: "דברים ברורים: 'שהרי אינכם נלחמים בלילה'! הרי שבזמן שנלחמים ברור שמבטלים תלמוד תורה, כשיש צורך בכך". וגם במלחמת מדין נאמר: "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס (במדבר לא, ו) אותם – אלו סנהדרין" (סוטה מג ע"א). וגם בספרא מובא ששבט לוי יצא למלחמת מדין.
אמנם בגמרא במגילה טז ע"ב מצאנו: "אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות". אבל כבר כתבו הפוסקים שזה אינו נוגע לחובה לבטל תורה כדי להציל נפשות (ראו דרישה יו"ד סי' רנא, ובט"ז שם סק"ו), שהרי מבטלים תורה כדי לקיים כל מצווה אחרת, אז קו"ח להצלת נפשות.
והנה, בהלכה הבאה שם (שמיטה ויובל פי"ג הי"ג) כותב הרמב"ם:
יג. ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.
מכאן הביאו רבים מקור לחידוש הגדול שכל לומדי תורה ות"ח דין שבט לוי להם, ומכאן רצו לפטור את כל לומדי התורה, בחורי ישיבה ואברכים, מיציאה למלחמה. אלא שגם דברים אלו מופרכים מתוכם, לפחות מארבעה טעמים:
* ראשית, דרכו של הרמב"ם לשבץ דברי אגדה בסוף קבצי ההלכות שלו, ומסוכן להסיק מהם מסקנות הלכתיות. בעניין זה יפה לראו את דבריו של הרב אהרן ליכטנשטיין, בספרו מוסר אביב, שכותב על הקטע הזה ברמב"ם (עמ' 210-211):
מסתבר שלפנינו נקודת מוסר והתעוררות, המקבילה לסיומי כמה ספרים במשנה תורה, הראויה, כמובן, למשקלה המלא בתור שכזו – סוף סוף, חזי מאן חתים עלה – אך שאין להגדירה כפסק הלכה מובהק. הקטע מגולל הערכה מרהיבה וססגונית של אישיות נשגבה, אך אינו מכתיב כיצד עליה ועל אחרים לפעול. והבה נשאל את עצמנו בכנות: האם בן תורה ירא שמים היה סומך על משענה כזו כדי לפטור עצמו מציצית או משופר?… גם אם נניח שמדברי הרמב"ם משתמע בפסקנות שקיים פטור ברור ומקיף, משמעותם המעשית עדיין די מוגבלת. טרם ביררנו מי זכאי לו. בן לוי מוגדר על פי סדר יוחסין מגובה; אך בן תורה המושווה אליו מוגדר על פי מכלול תכונות רוחניות, ועבורן קבע הרמב"ם רמה גבוהה ביותר. הוא מצייר תמונה אידיאלית של אדם המשוחרר לחלוטין מכל שאפתנות אישית וכל שמץ של לגרמיה… לאיזה חלק של הקהילה התורנית… תיאור נשגב זה תואם?… האם יוכל אדם המנהל משא ומתן על תנאי עבודה – אולי אף על נדוניא או 'קעסט' – להסתכל בראי ולהצהיר לעצמו שאל לו להתגייס מפני שהוא "נתקדש קודש קודשים" במובן הרמב"ם?…
* שנית, הרמב"ם כתב זאת רק על אלו שנדבה רוחם ופרקו מעל צווארם עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני אדם. האם ניתן לומר שכל אברך כולל או בחור ישיבה ראוי לכתרים מופלגים אלו?! כמה מהם לא פונים לרופא כשאחד מבני ביתם חולה? כמה מהם לא דואגים לפרנסתם אלא שמים יהבם על הקב"ה? כמה מהם לא פונים למשטרה כשמישהו תוקף אותם או פורץ לביתם? כמה מהם לא תובעים לדין תורה את מי שפגע בזכויותיהם? זה מה שהייתי מצפה ממי שפרק מעל צווארו את כל חשבונות בני האדם ורק עוסק בתורה והיא משמרתו. על אחד כזה ניתן אולי לומר שאינו חייב גם בהשתדלות של לחימה בצבא גם כשיש עליו ועל כולנו סכנה ממשית.
* שלישית, הרמב"ם לא כתב בהלכה זו מאומה על עריכת מלחמה (כמו שכתב למעלה לגבי שבט לוי), אלא על כך שהקב"ה יזכה גם לו דבר המספיק לו כמו לכוהנים וללוויים. וכן פירש בנר מצווה סי' יא אות נה (הובא בשבת הארץ שם בהערה 6)..
* ורביעית, ראינו למעלה שגם שבט לוי עצמו אינו פטור ממלחמה, כאשר צריך גם אותו להשגת ניצחון. אז לגבי תלמידי חכמים שהושוו לשבט לוי נאמר "דיו לבא מן הדין להיות כנדון".
אגב, בפשטות כוונת הרמב"ם בדבריו כאן אפילו לגוים, שהרי כתב את דבריו על "כל איש ואיש מכל באי עולם" (ראו למשל הל' תפילין פ"י הי"א והל' סנהדרין פי"ב ה"ג, וכן בבבלי מנחות פו ע"ב). כך העלה בסוף שבת הארץ לראי"ה קוק ובפירושו של הרב קפאח להלכה זו. אם כן, לא נראה שמדובר על לומדי תורה דווקא, וגם לא על פטור ממלחמות ישראל.
מעבר לכל זה, אם אכן הדין הוא שתלמידי חכמים פטורים ממלחמה, היה על הרמב"ם להביא את ההלכה הזאת בהל" מלכים, שם הוא עוסק בהלכות מלחמה, ולא בהלכות שמיטה ויובל כהערה אגדית בעלמא. אמנם יש להעיר שגם את הפטור של שבט לוי במלחמה (מההלכה הקודמת שהיא בבירור דין ולא רק דברי אגדה) הוא לא מביא שם. אמנם ראינו שאין להם פטור גמור, אבל ישנו דין שאינם עושים מלחמה כשאר ישראל. לכאורה את הדין זה היה עליו להביא בהל' מלכים ולא הביאו. לכן צל"ע בזה.
בשולי הדברים נעיר מדברי הרמב"ם הידועים בהלכות תלמוד תורה (פ"ג ה"י):
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס /וגרם/ רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.
אמנם הכס"מ על אתר כתב שרבים עשו ולא עלתה בידם, כלומר שראוי לתת פטור מפרנסה ואולי גם מהצבא (ראו להלן) ללומדים כדי שיצמחו בתורה. אבל ברור שגם הוא מסכים שזה רק היתר שבדיעבד. לגבי פטור לומדים משירות כדי שיצמחו בתורה כדברי הכס"מ הללו, ראו להלן בסעיף 3.
ניתן אמנם לתהות כיצד מתיישבים דברי הרמב"ם הללו כשלעצמם עם דבריו בהל' שמיטה ויובל. ונראה בפשטות שבהלכות שמיטה ויובל הוא מדבר על אנשים כבן עזאי ורשב"י שהיו פטורים ממצוות בגלל שדבקו בתורה (לגבי קידושין ופרייה ורבייה, ראו ברמב"ם הל' אישות פט"ו ה"ג; שו"ע אבהע"ז א, ד ועוד. ולגבי תפילה, ראו שבת יא ע"א, ובירושלמי משמע שכך הוא גם לגבי קריאת שמע שלכל הדעות היא מצווה דאורייתא. ראו גם תוד"ה 'כאן', מו"ק ט ע"ב), וזאת מפני שהם באמת פורקים מעל צווארם עול חשבונות העולם, לא עוסקים בפרנסה ובהשתדלויות, ומוסרים את עצמם לגמרי לידי הקב"ה. הם פטורים ממצוות ועליהם גם לא נאמר שמצווה עוברת דוחה את תלמוד תורה שלהם. על כגון אלו כתב גם הרמב"ן את דבריו הידועים (ויקרא כו, יא): "ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים". אבל כאמור, אנשים כאלה כמעט לא קיימים, לא אז ולא היום. זוהי רק קביעה עקרונית והצבת מודל אוטופי כלשהו. לעומת זאת, בהלכות תלמוד תורה הרמב"ם מדבר על אלו שאינם כבן עזאי ורשב"י, וכן עוסקים בפרנסה והשתדלויות, כמו כולנו, אבל חושבים להוציא את פרנסתם מלימוד תורה. אלו לדעתו מחללי השם ומבזים את התורה ומכבים מאור הדת, וסופם שמלסטמים את הבריות, ועל כך גם העיר הכס"מ כנ"ל.
אם כן, נראה שקשה מאד להסתמך על דבריו בהל' שמיטה ויובל לגבי כלל הלומדים בימינו ובכלל. מי מביניהם, אם בכלל, ראוי לתיאורים המופלגים שהובאו כאן למעלה?! והרי רק אלו נכללים בדברי הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל. מה עוד שגם אם הם נכללים, ראינו שגם לשבט לוי עצמו אין פטור ממלחמה. ראו בעניין זה גם בשו"ת ציץ אליעזר ח"ג, סי' ט, פרק א.
גדר מלחמת עזרת ישראל מיד צר
ישנו עוד סוג של מלחמת מצווה, והוא מלחמה לכיבוש הארץ (בהתאם לדברי הרמב"ן בהוספה ד למצוות העשה של הרמב"ם). יש אולי מקום לערער על כך לפי הרמב"ם, בפרט בזמננו. אבל ענייננו כאן אינו במלחמה לכיבוש הארץ אלא במלחמת הצלה מאיום, כלומר עזרת ישראל מיד צר. זוהי המלחמה שניטשת כיום בעזה (מלחמת 'חרבות ברזל') וכך היו רוב ככל מלחמותינו בעבר.
והנה, לגבי מלחמה לעזרת ישראל מיד צר, יש לדון האם זו אכן מלחמת מצווה רגילה. ראינו למעלה שבתחילת פ"ה מהל' מלכים הרמב"ם מביא אותה כמלחמת מצווה ביחד עם מלחמת שבעה עממין ועמלק. אבל בפרק הבא הרמב"ם מונה רק את שני הסוגים האחרים ולא מביא אותה (שם פ"ו ה"ד):
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים, במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.
למה מלחמת עזרת ישראל מיד צר לא מובאת כאן גם היא? מסתבר שגם במלחמה לעזרת ישראל מיד צר לא קוראים להם לשלום כי אין לנו זמן לזה וצריך להקדים ולהרוג אותם. ועדיין הרמב"ם לא נזקק כאן כלל לסוג הזה של המלחמה, ובפשטות נראה שלא בכדי.
מסברה נראה שגם לדעת הרמב"ם עזרת ישראל מיד צר אמנם אינה מלחמת הרשות כמובן, אבל היא גם אינה מלחמת מצווה, לפחות לא באותו מובן כמו מלחמת עמלק ושבעה עממין. נקדים שרק שתי הדוגמאות הללו הובאו בתלמוד כמלחמות מצווה. את עזרת ישראל מיד צר הוסיף הרמב"ם (אולי מדעתו), ובאמת מסברה יש הבדל גדול בין שתי אלו לבינה. מלחמות שבעה עממין ועמלק (וגם כיבוש הארץ) מטרתן קיום מצווה, וכל המוטיבציה לנהל אותן היא המצווה וציווי התורה. בלעדיו לא היינו מעלים בדעתנו לעשות זאת (אלא אולי כמלחמת רשות). לכן במלחמות אלו התורה קובעת את הגדר, האם, כיצד ומתי יוצאים, מי יוצא ומי לא, וכיצד מנהלים את המלחמה. ולכן כשלא מתקיימים הגדרים ההלכתיים מוותרים על המלחמה. אבל במלחמה לעזרת ישראל מיד צר, הרי זו נערכת כדי להתגונן ולהגן על חיינו, ופשיטא שהיינו עושים זאת גם בלי שום ציווי. המוטיבציה להילחם כאן אינה קיום מצווה כלשהי אלא הגנה על חיינו. כמובן שיש בזה ממד של מצוות שמירת הנפש ו"וחי בהם", וגם הגנה על נרדפים וכנ"ל, אבל המלחמה לא נעשית בשביל המצווה ומכוחה. שלא כמו במלחמות עמלק ושבעה עממין, כאן גם לו לא הייתה מצווה היינו נלחמים כדי להתגונן. הגע בעצמך, האם לפני שבית דין של חשמונאים דרשו " 'עד רדתה' – אפילו בשבת" (שבת יט ע"א), יהודים לא נלחמו בשבת, אלא מסרו עצמם למות?! זה מאד לא סביר. כשיש פיקו"נ נלחמים, ואפילו בשבת.[2] אבל כשלא מדובר בשבת, ואחרי הדרשה של בי"ד של בית חשמונאי גם בשבת, פשיטא שיוצאים להילחם כדי להתגונן בלי שום גדרים וללא שום ציווי.
ובאמת בירושלמי סוטה פ"ח ה"י נראה שכך פירשו את המושג "מלחמת חובה" בדברי רבי יהודה במשנת סוטה הנ"ל:
רבי יהודה היה קורא מלחמת רשות כגון אנן דאזלין עליהון. מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן.
כשהגויים באים עלינו למלחמה זוהי מלחמת חובה, והיא חמורה ממלחמת מצווה והכל יוצאים אליה (ולדעת רבנן הכל יוצאים גם אליה כמובן).
כדמות ראיה לדבר יש להביא מדברי הרמב"ם בסוף הקדמתו לספר המצוות, שם הוא כותב:
גם ידוע, שהמלחמה וכיבוש הארץ לא יהיו אלא במלך ועל פי סנהדרי גדולה וכהן גדול, כמו שאמר: "ולפני אלעזר הכהן יעמד" (במדבר כז, כא). ולפי שעניינים אלו כולם מפורסמים אצל רוב בני אדם, הרי כל מצוות עשה או לא תעשה התלויה בקורבנות או בעבודות, או במיתות בית דין, או בסנהדרין, או בנביא ומלך, או במלחמת מצווה, או במלחמת רשות – לא אצטרך לומר בהן: ומצווה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית, כיון שזה ברור לפי מה שהזכרנו. אבל מה שאפשר שיהא בו ספק או טעות, אעיר עליו אם ירצה ה'.
רואים מדבריו שמלחמת מצווה לא נוהגת בזמן הזה. אם עזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצווה רגילה, הרי מסברה ברור שהיא נוהגת גם בזמן הזה כשישראל תחת איום. ראינו שהרמב"ן כתב שכל מי שבידו להוציא את העם למלחמה דין מלך לו. לכאורה מוכח מכאן שעזרת ישראל מיד צר אינה מלחמת מצווה, ולכן יכול הרמב"ם לכתוב שדין מלחמת מצווה אינו נוהג בזמן הזה. אבל דיני פיקו"נ ודאי שכן.[3]
המסקנה העולה מדברינו היא שעזרת ישראל מיד צר אינה ממש מלחמת מצווה רגילה, אלא פעילות של פיקו"נ, וממילא ברור שגדריה נקבעים לפי הצורך של הצלת החיים ולא לפי דיני מלחמה. מכאן שכל מי שצריך אותו כדי לנצח ודאי יוצא להילחם. אין כאן צורך להיזקק למקורות כמו חתן מחדרו וכלה מחופתה, ולדיונים מי יוצא למלחמה ומי פטור ממנה, ולמחלוקות התנאים שראינו (על מלחמת חובה או מצווה), או לשאלה מי מוציא את ישראל למלחמה זו. כל מה שצריך לעשות כדי להינצל עושים, וכל מי שצריך אותו כדי להינצל יוצא למלחמה. החזו"א והגרי"ז שהובאו לעיל דיברו על כך שכל מי שצריך אותו לניצחון יוצא אפילו במלחמת מצווה רגילה, זאת למרות שהם עסקו במלחמת עמלק או שבעה עממין, שבהן ישנה גם אפשרות לוותר ולא להילחם ולא לקיים את המצווה, באם לא מתקיימים תנאים הלכתיים אלה או אחרים. אבל בנדון דידן, מלחמה לעזרת ישראל מיד צר, הרי אין לנו אפשרות לא להילחם. חיינו בסכנה ואנחנו אנוסים להילחם מחמת פיקו"נ. אם כן, המצב דומה לפיקו"נ של יחיד שמתיר את כל התורה ללא שום גדר וסייג הלכתי, כלומר כל מה שנדרש כדי להינצל. וכשמדובר בפיקו"נ של רבים קו"ח בנו של קו"ח שכל מי שנדרש לניצחון צריך לצאת להילחם. כאן ודאי לא שייך לדבר על פטורים של חוזרים מעורכי המלחמה, שבט לוי, תלמידי חכמים, חתן וכלה וכדו'. לכל היותר אפשר אולי לדבר על סדר הגיוס, מי לפני מי, אבל בשורה התחתונה צרכי המלחמה הם שקובעים מי יוצא להילחם, ואם צריך את כולם אז כולם יוצאים. כאמור לעיל, כאן גם לא שייך לדבר על תנאים ליציאה למלחמה (סנהדרין ומלכות ואורים ותומים וכדומה), שכן גם בהיעדר כל אלו יש זכות וחובה פשוטה לעמוד על חיינו ולהילחם ולעשות כל מה שצריך כדי להינצל. אף אחד לא ידרוש מאיתנו למסור עצמנו למות כשלא מתקיימים התנאים ההלכתיים.
כל טענה שאם לא מתקיים תנאי כלשהו אסור לנו לצאת ולהילחם או לעשות מה שצריך כדי לנצח, וכל טענת פטור לאישים מסוימים בגלל דיני המלחמה בתורה, סותרת את עיקר דין פיקו"נ שדוחה את כל התורה כולה. וכידוע, למדונו רבותינו (ירושלמי יומא ח, ה):
תני הזריז משובח והנשאל מגונה והשואל הרי זה שופך דמים תני כל דבר שהוא של סכנה אין אומר יעשו דברים בעכו"ם ובקטנים אלא אפילו בגדולים בישראל.
וכן הוא בבבלי יומא, כד ע"ב, והובא גם להלכה ברמב"ם, שבת פ"ב ה"ל והדברים עתיקים.
אחרי כל זה, הקביעות האם יש במצב הזה משום פיקו"נ ומה נדרש כדי לטפל בו, אלו שיקולים עובדתיים-ביטחוניים ולא הלכתיים והם אלו שקובעים את החובה להילחם ועל מי היא חלה. קביעות אלו מסורות למנהיגות המדינית והביטחונית. לפי דרכנו, הדיונים והמקורות הללו שדשים בהם תמיד בהקשרים של גיוס למלחמה אינם רלוונטיים למלחמת עזרת ישראל מיד צר. ונראה שזהו גם הבסיס לסברות החזו"א והגרי"ז שראינו, והדברים פשוטים.
נציין כי אפילו על הצלת רכוש בערים הסמוכות לספר מחללים שבת, כפי שנפסק בשו"ע או"ח סי' שכט ס"ו (ומקורו בעירובין מה ע"א. ויש לדון האם זה משום חשש נפשות עתידי, או אפילו על הרכוש עצמו, ואכ"מ). והוסיף על כך הרב שילת במכתבו: "הכל יודעים מה קרה בערים הסמוכות לספר, שדרות ואופקים, ביום שמיני עצרת השתא".
השלכות: עזרת ישראל מיד צר – בין פיקו"נ למלחמת מצווה
אם כן, מסקנתנו היא שעזרת ישראל מיד צר אינה מלחמת מצווה רגילה אלא פעילות של פיקו"נ. ההשלכה שראינו היא שכל גדרי הלכה אינם רלוונטיים כאן, וכעת נראה עוד שתי השלכות.
האם מותר ליהודי שחי בארץ לברוח מפני הסכנה? אפשר לבקר התנהלות כזאת, אבל השאלה כאן היא הלכתית גרידא. אם הייתה זו מלחמת מצווה אסור היה לו לברוח. הוא חייב להשתתף עם כלל ישראל במלחמה כחלק מהמצווה שהוא מחויב בה. אבל אם מדובר בגדר של פיקו"נ, יש מקום להתיר לו לברוח כמו בכל פיקו"נ. דין רודף מחייב אדם להציל גם את חברו מסכנה, ולא רק את עצמו, אבל זה רק כשלמציל עצמו לא נשקפת סכנה. אדם לא צריך להסתכן כדי להציל את חברו (ולרוב הפוסקים זה אפילו אסור). אמנם יש לדחות זאת בכך שהפיקו"נ הוא של הכלל והוא כחלק מהכלל צריך להישאר ולעזור להילחם, אבל זו סברה לא הכרחית.
מכאן להשלכה השנייה. האם יהודי שחי בחו"ל צריך לבוא לארץ ולהילחם ביחד עמנו במלחמת עזרת ישראל מיד צר? אם זו הייתה מלחמת מצווה אז פשיטא שכולם צריכים להגיע. כך למשל אמור להיות במלחמה לכיבוש הארץ (לפי הרמב"ן הנ"ל). אבל אם מדובר בהלכות פיקו"נ, הן מחייבות את מי שמצוי בסכנה. כפי שראינו בהשלכה הקודמת, אין על אדם חובה להסתכן כדי להציל אחרים. ואכן לא מצאנו פוסקים שטוענים שיהודי חו"ל צריכים לבוא ולהשתתף במלחמה. מכאן ראיה לכך שגם אלו שמדברים על עזרת ישראל מיד צר כמלחמת מצווה, לא יכולים להתכוון למושג הזה במשמעותו הרגילה. המשמעות היא שזו אינה מלחמת רשות, אבל גם לא מלחמת מצווה רגילה. זו פעילות של פיקו"נ וחלים כאן דיני פיקו"נ. אמנם העירוני באתר שלי באינטרנט שהרב צבי (הרשל) שכטר, נשיא הישיבה אוניברסיטה בניו יורק, מורה לשואלים שבמצב כזה כל יהודי מחו"ל צריך לעלות לארץ ולהצטרף ללחימה. אמנם לא מצינו הוראה כזאת, וזה גופא מלמד שכנראה הפוסקים סבורים שכיום זו אינה מלחמת מצווה אלא דין פיקו"נ.
סכנה עכשווית ועתידית
עולות טענות כאילו מדובר במניעת סכנה עתידית ולכן אין להתייחס לזה כמצב של פיקוח נפש. לכשייווצר הסיכון נצטרך להתגייס ולהתמודד עמו. הדברים לכאורה מעוגנים בהמשך סוגיית הגמרא בסוטה מד ע"ב:
כי פליגי למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו מר קרי לה מצוה ומר קרי רשות נפקא מינה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה.
מדובר על מלחמה שאנחנו יוזמים עם הגויים כדי למעט את הסכנה העתידית שנשקפת לנו מהם, ויש מחלוקת האם זו מלחמת רשות או מצווה. אלא ששם מדובר במצב שבו הסכנה אינה מוחשית וזה רק צעד שנעשה ליתר ביטחון. כך גם ראינו בירושלמי סוטה פ"ה ה"י שהבאנו למעלה, שמחלק בין מצב שאנחנו באים על הגויים (מלחמת מנע) לבין מלחמה שהגויים באים עלינו שהיא מלחמת חובה שכולם יוצאים אליה.
לענייננו, גם לו היה מדובר אצלנו באיום עתידי (וזה לא באמת המצב), מי שאינו מתגייס ומתאמן כבר עתה כדי להכין את עצמו למלחמה ולהתמודד עם איומים עתידיים לא יוכל ליטול חלק בלחימה בעת שהיא תגיע. מדינה ומלחמה של צבאות מודרניים לא מתנהלים כמו מלחמות של קהילות ושבטים בעת העתיקה. צבא מודרני הוא ארגון מסורבל ומורכב שדורש הכנה, אימון וארגון ארוך טווח, ומוכנות מתמדת לכל איום שיבוא, בפרט כשהאיומים שנשקפים אלינו מוחשיים מאד. לכן הגיוס צריך להיות תמידי ולא רק כשהאיום מתעורר בפועל.
יש בנותן טעם להביא כאן את דברי הרמב"ם ב'אגרת על גזירת הכוכבים' (אגרות הרמב"ם, מהדורת הרב שילת, עמ' תפ):
וזו היא שאיבדה מלכותנו והחריבה היכלנו והגיעתנו עד הלום וכו' ולא נתעסקו לא בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות.
נעיר כי בערים הסמוכות לספר, ההסבר הרווח להיתר לחלל שבת הוא משום חשש עתידי. הרי לנו שבסכנות מוחשיות וציבוריות גם סכנות עתידיות נחשבות כאיום שמצדיק חילול שבת.
מסקנות ביניים
נמצאנו למדים שלדעת הכל יש למלחמות בהן אנחנו מצויים לפחות מעמד של מלחמת מצווה שהכל יוצאים אליה מן הדין, ואולי אף יותר מכך (כפי שראינו, שיש להן גדר פיקוח נפש שכולם יוצאים מטעמי פיקוח נפש, בלי קשר לגדרי דין מלחמה). ראינו שהטענות לגבי פטורים לאישים כאלה או אחרים, אינן נכונות מצד עצמן לגבי מלחמת מצווה רגילה, וכלל אינן רלוונטיות במלחמת עזרת ישראל מיד צר. עוד ראינו שהחובה לשאת בנטל הצבאי היא חובה מוסרית שמופיעה במקרא וחובה הלכתית שמופיעה בתלמוד ובפוסקים. ברור שעד כמה שצריך את החיילים כדי לנצח כולם חייבים לשאת בעול הזה, כולל שבט לוי ולומדי תורה, ובוודאי מי שאינו כזה (חרדים מן השורה).
אפשר היה עקרונית לטעון שאנחנו לא במצב שהצבא צריך את כל הצעירים המתגייסים, ולכן הדיון שערכנו עד כה אינו רלוונטי. אבל כרגע הטענה של כל הגורמים שעוסקים בדבר היא שיש מצוקת כוח אדם קשה ובהחלט צריך את כולם. חיילי המילואים נושאים עול כבד מאד ומגויסים שוב ושוב והם ומשפחותיהם נאנקים מהעומס, ורבים מהם אף קיפדו את חייהם במלחמה. ועוד לא דיברנו על ההפסדים העצומים למשק בגלל שהעובדים מגויסים למלחמה, מה שבעצמו מהווה סוג של פיקוח נפש ציבורי. ובמקביל לכל זה, המפלגות החרדיות שמצביעיהן ברובם אינם מתגייסים, דואגים למלא את משאביהם מהקופה המידלדלת בגלל זה שהם לא שותפים בנטל הצבאי והכלכלי. חילול השם זועק לשמים. וכל מה שתיארתי כאן הוא עוד לפני שפרצה מלחמה בגזרות נוספות מעבר לחזית בעזה, כמו סוריה, לבנון, עיראק, הח'ותים ואיראן, השטחים והרשות הפלסטינאית והתקוממות של פלסטינאים תושבי ישראל. אם וכאשר כל אלו יקרו, הצבא המצומצם שלנו יימתח ללא אפשרות להתמודד.
אך מעבר לכל, גם אם הצבא לא היה צריך את כולם, זה אולי יכול לתת פטור ללומדי תורה אבל בהחלט לא לתת פטור לכלל החרדים כפי שנעשה כיום. אם אכן נדרשים רק חלק מהצעירים אזי שיגייסו את אותו חלק מכלל הצעירים שנחוץ לצבא, אבל כל חלקי החברה צריכים לשאת בשווה בעול הזה. זוהי נקודת המוצא: יש חובה על הכל לשאת בנטל.
מסגרת הדיון: מיון ההצדקות לפטור מגיוס
אחרי שראינו את החובה היסודית ליטול חלק במלחמה, נעבור כעת לבחון את הטענות לפטור. רק אזכיר את מה שראינו למעלה שהטענות לפטור הן בבחינת "איני יודע אם פרעתיך", שכן הן באות להוציא ולפטור מהחובה להילחם שבוודאי קיימת. על כן נטל הראיה הוא על הטוען לפטור.
התשתית היסודית של הטיעונים החרדיים נגד גיוס מבוססת על ארבעה מרכיבים עיקריים: 1. התנגדות לציונות ולמדינה (וגם חוסר אמון בהתנהלות של מפקדים ושלטון חילוני). 2. החשש מירידה רוחנית (חילון, קלקול). 3. חשיבותו של לימוד תורה (הצורך לטפח 'עילויים'). 4. לימוד תורה כתחליף להגנה: "רבנן לא צריכי נטירותא" (לעצמם) ו"תורה מגנא ומצלא" (הם גם מגנים על כלל החברה).
חשוב להבין שסוגי הנימוקים השונים מנסים להצדיק אי גיוס של קבוצות שונות ובהיקפים שונים. הנימוק הראשון והשני הם הרחבים ביותר, שכן הם מנסים לבסס אי גיוס של כל החרדים. הנימוק השלישי הוא הצר ביותר, שכן הוא מדבר רק על 'עילויים' (ביטוי נפוץ בשיח הזה, שמשמעותו היא מיעוט מסונן מבין הלומדים שיצמח בתורה ויהפוך למנהיגות רוחנית ותורנית) שאותם יש לפטור. ואילו הנימוק הרביעי מדבר על קבוצה בגודל ביניים, כל הלומדים. אין צורך לומר ששני הנימוקים האחרונים לא נוגעים דווקא לחרדים. כעת אעבור לדון בכל אחד מאלו, בזה אחר זה.
- אידיאולוגיה ותיאולוגיה
הבסיס לנימוק הזה הוא אידאולוגי והשקפתי, היחס למדינת ישראל ולציונות, וכאמור זה נוגע לכל מי שמאמץ את התיאולוגיה החרדית ולאו דווקא ללומדים. זה אמנם היה השיח לפני קום המדינה ובפובליציסטיקה החרדית האידאולוגית בעיקר בשנותיה הראשונות, אבל כיום בדרך כלל לא מעלים אותו בשיח החיצוני (למעט כמה פליטות של אישים פוליטיים ורבנים חרדים אלו ואחרים). רבים סבורים שגם אם הוא קיים במקום כלשהו ברקע, הוא אינו נוטל חלק בהנמקה לאי הגיוס.
אך זה אינו מדויק. קודם כל, מפני שכל העניין התחיל בזה, וגם מפני שאצל חרדים רבים הוא עדיין תלוי בו, בעיקר בשיח הפנימי. טענות כמו "מה לנו ולהם" או "הם אלו שגרמו לבעיות ולמה שאנחנו נילחם ונסכן עצמנו בשל כך" מסייעות לצעיר החרדי להיות שלם עם אי נשיאה בנטל. אווירה של ניכור וחוסר שותפות מובילה להרגעת המצפון ביחס לגיוס גם מבלי שמנסחים זאת כעיקר אידאולוגי וגם בלי שהוא נאמר במפורש.
לעצם הטענה, קשה להתווכח עם טענות תיאולוגיות וגם אין כאן המקום לכך, אבל המציאות תורה דרכה. כרגע בפועל יש סכנה לכולנו, והשאלה מי אשם בה פחות חשובה. גם אם הציונות אשמה בכל, בסופו של דבר כולנו כעת בסכנת חיים ממשית ולכן צריך לעשות הכל כדי להילחם ולהינצל ממנה, בוודאי אם עובדתית כולנו נדרשים במלחמה כדי לנצח. ולכן לשלוח את ה"אשמים" להילחם עבורנו, גם אם מישהו שלם מוסרית ותיאולוגית עם מדיניות כזאת, זו אינה אופציה מעשית. כאשר נמצאים בסכנה אין מקום לדיון מי אשם בה. אם מישהו קדח חור בספינה של כולנו ואינו יכול לסותמו, ודאי שכולנו צריכים לסייע לו בכך. לכן לא נעסוק כאן בטיעונים בעד ונגד העמדה (המופרכת) הזאת במישור האידאולוגי-תיאולוגי.
ישנם טיעונים חרדיים דומים שנתלים בכך שאין לחרדים אמון בשלטון החילוני ובמפקד הצבאי שפועל לפי ערכים ושיקולים חילוניים (וכמובן גם בלי סייעתא דשמיא). אפתח בזה שהשלטון כיום מורכב מכל המפלגות החרדיות, ולכן מוזר לטעון שאין אמון בשלטון חילוני. האחריות המיניסטריאלית של הממשלה על כלל פעולותיה הייתה מה שעמד בבסיס המדיניות החרדית לא להשתתף ברשות המבצעת (הממשלה) לאורך השנים. כיום הם שם. אבל מעבר לזה, טענה זו נדחית בדיוק כמו הטענה הקודמת. האלטרנטיבה המוצעת היא למסור עצמנו למות. בסופו של דבר עלינו לבחור בין שתי אלטרנטיבות גרועות: להילחם במסגרת הצבאית והשלטונית העכשווית (בהנחה שאין לנו אמון בהתנהלותה) או לא להילחם ולמות. דומני שהבחירה כאן מובנת מאליה. להיפך, כשישתלבו החרדים בצבא הם יוכלו להשפיע על התנהלותו ולשפר אותה. כך או כך, ודאי שלשבת בצד היא בחירה לא סבירה בעליל מבין שתי אלו. וכמובן שלהשאיר לאחרים למסור את עצמם למות עבורנו, גם לו זה היה מספיק לצרכי הביטחון ולא היה צורך בחיילים חרדים, זהו פתרון לא מוסרי ולא נכון הלכתית.
- החשש מירידה רוחנית
גם סוג הטיעונים הזה נוגע לכל אדם חרדי (ואולי גם דתי), ולאו דווקא ללומדים. להערכתי, לפחות בימים אלו (ואולי תמיד היה כך) ברור שזהו הנימוק העיקרי. ההבחנה בין לומדים לשאינם כאלה נמצאת אמנם בשיח, אבל נראה שהיא נוצרה מתוך מצוקה. קשה להגן על עמדה שלא נושאת בנטל מתוך חוסר ביטחון וחולשה מול האחרים, והרבה יותר נוח וקל לשדר עוצמה ולומר שאנחנו הלומדים מגנים עליכם. כידוע, בעולם החרדי ישנו חשש מהיחשפות הצעיר החרדי שמתגייס לאנשים ולדעות שמחוץ למחנה החרדי, שכן זה מאיים על "טהרת ההשקפה" שלו ואולי על מחויבותו הדתית בכלל, ודרך כך בעצם מאיים על כלל החברה החרדית (באין התבדלות יש סכנת נטישה והתפוררות). לכאורה זהו נימוק שנראה סביר והגיוני מבחינתם. הם לא משתמטים אלא רק מנסים להגן על אורחות חייהם ולחיות כהבנתם, ואם הצבא מאיים על כך נראה לגיטימי שלא יהיו מוכנים להתגייס.
אלא שגם הטיעון הזה חלש למדיי, מכמה סיבות. ראשית, ניתן לארגן מסלולי שירות מוגנים בצורות שונות, כמו ישיבות הסדר חרדיות (שכבר קיימות), מכינות קדם צבאיות חרדיות שיכינו את המתגייסים לחיי הצבא, ליווי על ידי רבנים במהלך השירות ודאגה לנורמות חרדיות בכשרות, בצניעות וכדומה (בלי להיכנס לשאלה האם אלו אכן הנורמות הראויות על פי התורה וההלכה). אמנם ישנה טענה רווחת שהצבא לא עשה זאת כראוי עד עתה, ואפילו במסלולים החרדיים הקיימים ישנן בעיות לא פתורות בתחומים הללו. אבל אלו שטוענים זאת מתעלמים משתי נקודות חשובות: ראשית, הם מתעלמים מחלקם שלהם בעניין. אם להם היה חשוב להתגייס ולמלא את חובתם, אין ספק שהצבא היה נראה אחרת לגמרי. בפרט בשנים האחרונות שהמפלגות החרדיות נוטלות חלק פעיל בשלטון וברשות המבצעת, הם יכולים לדאוג לכך בעצמם, או לפחות לתת כתף ביחד עם הצבא כדי שהעניין יקודם לפי הנורמות שלהם. משום מה ישנה שם תחושה שזו חובה של החברה הכללית כלפי החברה החרדית. הם מתעלמים מכך שהחרדים הם חלק מהחברה בישראל והם לא עושים טובה לאף אחד בכך שהם נושאים בנטל כמו כולם. יתר על כן, העובדה שצעירים חרדים אינם מתגייסים גם מורידה את המוטיבציה של הצבא לעסוק בבניית המסגרות. אף אדם או ארגון לא עוסקים במשימות היפותטיות לפני שהם רואים שיש לכך תוחלת וערך.
אבל מעבר לזה, הם מתעלמים מהעובדה שגם אם יש חשש לירידה רוחנית לצעיר החרדי שמתגייס לצבא, זה אינו פוטר אותו ממילוי חובתו, בוודאי לא כאשר גם הוא נדרש כחייל כדי לנצח במלחמה. וכי שיקול כזה מתיר למישהו לא להרוג רודף? אם הייתי רואה רודף אחרי מישהו הייתי אומר לו שאיני מציל אותו כי אני לומד תורה, או מפני שהרחוב שבו עליי לערוך את המאבק רצוף במראות לא צנועים ויש לי חשש מירידה רוחנית? אם אני רואה שריפה בבית שכן, האם אשאר ללמוד בביתי כי אני לומד תורה או חרדי שאינו חייב בהצלה? זהו בדיוק המצב כיום. יש שריפה ורדיפה ממשית, אלא שהם מתרחשים בסקלה רחבה יותר (סכנה לכלל המדינה ואיומים שחלקם עתידיים) ולכן קל יותר להתעלם מהם.
הרב פרופ' הנשקה כתב במאמרו:
לוּ יצויר שהצבא היה מסיר את הגנתו על הישיבות וריכוזי החרדים, והללו היו עומדים בפני ברירה מיידית – להישחט, חלילה וחס, בידי האויב או להילחם, אין ספק שההוראה הייתה להתגייס, וכל החששות העתידיים היו בטלים ומבוטלים, כדין פיקוח נפש הדוחה כל איסורים שבתורה (למעט שלושת הידועים) ואף כל ירידות רוחניות הכרוכות בהם.
וכן כתב הרב זוין במכתבו הנ"ל:
הגיעו בעצמכם: הנה יצאה הוראה מ"משמר העם" להדביק את השמשות של כל החלונות בבד או נייר משום סכנת הפצצה. כלום יעלה על הדעת שתלמידי חכמים לא יעשו כזאת בטענה ש"רבנן לא צריכי נטירותא"? כלום היה אף מי שהוא מהעוסקים בתורה שהשתמטו ממילוי הוראה זו? ולמה עזבו תלמידי-החכמים, יחד עם שאר אחינו בני ישראל, את שכונות-הספר הנפגעות מיריות הצלפים ולא השתמשו בסגולה זו של "רבנן לא צריכי נטירותא"?
ישנה כאן טעות תפיסתית של ההלכה בכללותה (שאמנם נוגעת להשקפה החרדית בכללה). שוו בנפשכם, כמה מאתנו דוגלים בבריחה למדבריות כדי לא להיכשל בלשון הרע ואיסורים שונים? מקובלנו שלא ניתנה תורה לאוכלי המן ולא למלאכי השרת. תורה אמורה להתממש בעולם שלנו על כל מכשוליו ואתגריו, ואם יש אתגרים אין זו סיבה להימנע מליטול חלק בפונקציות החיוניות של העולם. ישנם ערכים בהלכה שדורשים מאתנו אפילו למות או לפחות לשלם מחיר יקר מאד עבורם. הצלת ישראל מיד צר היא אחד מהם. הגיוס לצבא כרוך בסכנת נפשות, שהיא חמורה מכל חשש מירידה רוחנית, ובכל זאת זה אינו תירוץ כדי להימנע מגיוס. לא ייתכן שחברה שלימה תיתן לאחרים למסור את נפשם עבורה כי יש לה עקרונות כאלה או אחרים שאינה רוצה לעבור עליהם, ויהיו חשובים ככל שיהיו. לכל אחד מאתנו יש עיקרון מאד יסודי ומאד חשוב, שהוא לא רוצה למות. האם זה מצדיק שלא יתגייס? האם אכילת כשרות של הרבנות או ראיית אישה במכנסיים (בהנחה שהמסגרות החרדיות בצבא לא תהיינה מושלמות) היא הצדקה לכך שכולנו נמות? הרי לית מאן דפליג שאדם אינו יכול לגזול כסף של אחרים כדי לרפא את עצמו או כדי להתמודד עם איומים ואתגרים שונים על אורח חייו והשקפתו. כיצד, אם כן, מותר למישהו לשלוח אנשים למות עבורו, מאותם חששות?
האיומים והסיכונים שצפויים לצעיר החרדי הם בעיה של החברה החרדית, בדיוק כמו שהאיומים שצפויים לבחור דתי לא חרדי הם בעיה של החברה הלא חרדית. ולכן על כל קבוצה או אדם לטפל באיומים הללו כמיטב יכולתם, אבל זה לא מצדיק אי נשיאה בנטל ואי מילוי חובה הלכתית ואזרחית כה יסודית, ובוודאי שזה אינו מצדיק שכולנו נמות בגלל חוסר בחיילים. כאמור למעלה, ארגון מסגרות שממזערות את הנזקים הוא חשוב וראוי לטפל בכך, אבל זה אמור להיות בראש ובראשונה אינטרס של החברה החרדית שצריכה למלא את חובתה לחברה ולמדינה, והיא זו שצריכה לוודא שהדבר נעשה ולא לצפות שיעשו זאת עבורה.
אני תוהה כמה מהחרדים היו נמנעים מנטילת לולב או אכילת כשר בגלל שיקול של חשש מירידה רוחנית? ראינו שהשירות בצבא הוא חובה הלכתית ומוסרית לא פחותה מאכילת כשר. כמה מהחרדים היו נמנעים מהליכה לרופא עם מחלה קשה או פנייה למשטרה כשתוקפים אותם באלימות, אם היה חשש מירידה רוחנית? השירות בצבא הוא הצלת חיים ממשית של כולנו. משום מה, חובת השירות בצבא זוכה אצל החרדים ליחס אחר, מזלזל יותר, כי יש מי שעושה את העבודה עבורם. אבל כעת אפילו זה לא נכון. כפי שהוסבר למעלה, האחרים לא יכולים כבר לשאת בנטל ולעשות את כל העבודה וכעת כולנו בסכנה מוחשית. אין מי שיעשה את העבודה.
- הערך של לימוד תורה
הנימוק השלישי הוא הערך של לימוד תורה. הטענה היא שצמיחה תורנית דורשת התמסרות מלאה, ולכן גיוס עלול מאד להפריע לה. מביאים כאן כסיוע פטורים מגיוס שניתנים לספורטאים ואמנים מצטיינים, ועולה הטענה: הלא תהא כוהנת כפונדקית?! לימוד תורה ודאי לא נופל בחשיבותו מעיסוקים אלו, ולכן יש לפטור גם את לומדי התורה. יש לציין שהנימוק הזה רלוונטי גם ללומדי תורה לא חרדים. עוד חשוב לשים לב שהוא כמובן יכול להצדיק פטור של כמות קטנה הרבה יותר של לומדים, ולא פטור גורף לחרדים או אפילו פטור גורף לכל לומדי התורה.
הטיעונים שהובאו למעלה שלפיהם הצבא צריך את החיילים החרדים אינם רלוונטיים לכמויות קטנות של פטורים, ולכן זהו שיקול לגמרי לגיטימי וראוי. דומני שיש גם הסכמה רחבה למדיי בציבור הישראלי כולו שראוי לפטור כמות מסוימת של לומדים שנבררים בקפדנות לפי קריטריונים של שקידה וכישרון, ומייעדים עצמם לצמיחה ארוכת טווח בתורה (זה לא פטור עד גיל עשרים ושש שאחריו הלומד יכול לצאת לעסקיו, כמקובל היום). בשולי דברינו נוסיף כי את הנבחרת הזאת ראוי גם לתגמל כראוי (לא במילגות העוני המקובלות כיום בגלל מספר הלומדים הגדול), כדי לאפשר להם להתמסר ולצמוח בתורה ולהוות בעתיד מנהיגות רוחנית ותורנית. כמובן שלא מדובר כאן רק על חרדים אלא על לומדים ראויים מכל הגוונים. ואין צורך לומר שיש לראות את הפטור הזה כפטור שהחברה נותנת מתוך הערכה לאותם לומדים ולא פטור שמגיע למישהו בדין או שהוא יכול לתבוע אותו. כפי שראינו למעלה, מן הדין אין לאף אדם פטור ממלחמת עזרת ישראל מיד צר.
אם מאמצים אמנה חברתית חדשה שפוטרת כמות קטנה של לומדים שמתאימים לכך, הם יכולים להיחשב לעניין זה כשבט לוי. אמנם כפי שראינו למעלה מדובר רק על אותם שהם כבן עזאי ורשב"י שעקב הדבקות בלימודם פטורים מן המצוות, ובכללן ממצוות המלחמה ועזרת ישראל מיד צר. אבל פטור כזה יכול להינתן גם למי שאינם עומדים בקריטריונים הגבוהים הללו, שכן זה אינו פטור שמגיע להם מן הדין אלא פטור שהחברה נותנת להם גם עבור עצמה ולא רק עבורם, וזכותה לעשות כן גם בדור עני כשלנו, שבו אין לנו 'בני לוי' שפורקים מעל צווארם עול החשבונות הרבים של בני האדם.
- תורה כתחליף להגנה
הנימוק האחרון הוא שהלומדים מגינים על כולנו, ולכן הם בעצם כן תורמים את חלקם גם בלי להתגייס. נימוק זה רחב מקודמו, וניתן אולי לראות בו יסוד לפטור את כלל הלומדים (וכמובן, שוב, לא רק חרדים). הזכרתי כבר שנימוק זה נוח יותר לאפולוגטיקה החרדית, שכן אין כאן בקשת זכויות יתר אלא טענה שמעמידה את אלו שאינם לומדים בעמדת התגוננות. יש המרחיקים לכת וטוענים שהלומדים הם המגנים האמתיים על ישראל, והלוחמים אינם אלא בגדר חובת ההשתדלות גרידא.
כפי שכתבנו בתחילת הדברים, הסעיף הזה מחולק לשתי טענות שונות: א. רבנן לא צריכי נטירותא – כלומר השמירה של הצבא נחוצה רק לאזרחים הרגילים אבל לא ללומדי התורה. הם שמורים על ידי תורתם, ממילא גם אין עליהם חובה לתרום להגנה כי הם לא ה'לקוחות' שלה (הם כמו אזרחי מדינה אחרת לעניין זה). ב. תורה מגנא ומצלא. ניתן להבין זאת גם באופן דומה, שהתורה מגינה ומצילה את מי שעוסק בה, ואז חזרנו לסעיף הקודם. אבל השימוש שעושים במימרא הזאת בדיון על הגיוס הוא שהתורה גם מגינה ומצילה על כלל הציבור. כלומר הטענה היא לא רק שהלומדים פטורים מגיוס כי אינם צריכים את השמירה, אלא שהם בעצם ממלאים את חלקם בנטל השמירה על ידי הלימוד, ובכך שומרים על כולנו.
בדיון הזה קודם כל עלינו להבחין בין מקורות אגדיים והלכתיים. תורה מגנא ומצלא זו אמירה אגדית וכל מסקנה מעשית, ובטח הלכתית, שמסיקים ממנה היא בערבון מוגבל מאד. לעומת זאת, רבנן לא צריכי נטירותא זו אמירה שמובאת בהקשרים הלכתיים ויש לה גם השלכות הלכתיות.
תורה מגנא ומצלא
בסוטה כא ע"א הגמרא דנה בהגנה של מצוות ושל לימוד תורה, ואומרת ששתיהן מגינות אבל התורה יותר:
והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצוה ותורה אור תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור את המצוה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם ואומר בהתהלכך תנחה אותך וגו' בהתהלכך תנחה אותך זה העוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם ד"א עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה א"ר יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא מתקיף לה רבה אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה אמאי לא הגינה עלייהו אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא.
ראשית, מסקנתו של רבא היא שגם תורה בעידנא דלא עסיק בה היא אולי מגינה אבל לא מצילה מצרה קיימת (שוב חזרנו להבדל בין איום שכבר קיים למניעת איום עתידי). לכל אורך הסוגיא נראה בפשטות שמדובר על הגנה על הלומד עצמו ולא על הכלל. אמנם אפשר היה אולי להביא עוד מקורות שמדברים על זכות הלימוד ותרומתו למחזיקי הלומדים ואולי גם לחברה כולה. אבל להסתמך על התורה כהגנה מפני איום קיים ומוחשי שאין לו פתרון בדרך הטבע בלי לחימה זו ממש מסקנה מרחיקת לכת. יתר על כן, בדברי הפוסקים שראינו, כמו החזו"א והגרי"ז, לא מוזכרת הטענה שתורה מגנא ומצלא. הם דנים האם החיילים נדרשים בצבא לצורך הניצחון בדרך הטבע או לא, ותולים בכך את חובת הגיוס. גם אם מסתמכים על ההשוואה שעשה הרמב"ם בין תלמידי חכמים לבין שבט לוי, הרי זה מורה לנו שאין מדובר כאן על הגנה אלא על פטור שניתן לעובדי השם, ובכך עסקנו למעלה.
כך או כך, מה משמעותה של אותה הגנה זו שאלה לא פשוטה. וכי חסרים לומדי תורה שניזוקו מכל מיני דברים? וזה הם עצמם. מה לגבי אחרים? האם האחרים יכולים לסמוך על הגנת הלומדים? הגמרא עצמה תוהה לגבי דואג ואחיתופל ומציעה תירוצים שונים. עינינו הרואות שלימוד התורה לא הגן על קרבנות הטבח בשמחת תורה או על החיילים שנופלים בכל יום בעזה. הרב זוין שואל היכן הייתה אותה הגנה על קרבנות תרפט בחברון וכן עוד רבים על זו הדרך. בכל אופן, כדרכן של אגדות קשה להסיק מכאן מסקנה הלכתית ברורה: גם אם התורה אכן מגינה על הכלל, כמה תורה צריך ללמוד כדי שהיא תגן? כמה לומדים דרושים להגנה מפני אויב שקם עלינו להשמידנו? עד כמה היא מגינה, ועל מי? האם גם כשאני חולה לא אלך לרופא כי התורה מגינה עליי? האם כשמישהו תוקף אותי כדי להרגני אסתפק בלימוד תורה ולא אעשה השתדלות כדי להינצל? ושוב, כל זה נאמר לגבי האדם עצמו. אבל גם לגבי הגנה על אחרים ניתן לתהות, האם מישהו מציע לי להפסיק לקחת תרופות או ללכת לעבודה כי תורתו שהוא לומד מגנא ומצלא עליי? האם הוא עצמו מפסיק לעשות זאת?
תורה מאד חשובה כמובן לכולנו. יתר על כן, השרידות שלנו אינה רק ערך לעצמה אלא בעיקר כדי לקדם את התורה. חלק ממטרת המלחמה וההישרדות היא היכולת להמשיך את לימוד התורה והעברתה הלאה לדורות הבאים. לכן נראה שלא סביר לבטל לגמרי את התורה בשביל ההישרדות. אבל לא מדובר כאן על ביטול גמור של התורה, אלא על נשיאה בנטל עם הציבור. יכולים כולם ללמוד בשנים שאינם חלק מהשירות הצבאי, לפניו ואחריו, וכל אחד בתורו יתרום את חלקו ללימוד התורה. בישיבות ההסדר יש כל העת לימוד תורה על ידי אלו שבישיבה במקביל למחזורים שנמצאים בתורם בשירות צבאי.
לא סביר שאותם אנשים שדורשים פטור משירות צבאי בגלל שתורתם מגינה עלינו, לא היו מציעים לנו ולעצמם הצעות דומות בשאלות אישיות. במישור הכללי זה קל יותר ופחות ניתן להפרכה, כי יש מי שעושה את העבודה ומת עבורי, אז קל לי לומר שניצלתי בזכות התורה. במקום שבו אותו לומד יצטרך להסתמך רק על התורה בלי השתדלות של אחרים עבורו, כשחייו האישיים יהיו בסכנה ישירה, הוא לא יעשה זאת. בעצם על כך נאמר שלא סומכים על הנס, וכשיש צורך לעשות מעשה יש לעשותו ולא לסמוך על הגנת התורה, גם אם ישנה כזאת. ובוודאי הדברים נכונים כשברי היזיקא, וזהו בוודאי המצב כיום.
וכך כותב הרשב"א בשו"ת (ח"א סי' תיג):
ואפילו החסיד שבחסידים אין להם רשות לעשות במלאכתן דרך הבטחון, רק כדרכו של עולם. שלא יאמר אדליק נרי במים או ביין ואסמוך על הנס… אין זה ממיעוט הבטחון, דאדרבא, אסור להשען על הנס.
רבנן לא בעו נטירותא
מקור הדברים בסוגיות המסים בפרק ראשון של ב"ב. המבנה של הלכות מסים הוא מורכב, והשאלה העיקרית היא איך מחלקים את ההשתתפות בצרכי הציבור בין האזרחים. רק אעיר בקצרה שכיום איננו מיישמים את הלכות המסים שמופיעות בסוגיות שם גם בהקשרים אחרים, ולא רק במדינה אלא גם בחברות דתיות וחרדיות לגמרי. לכן כל מסקנה מעשית שעולה מסוגיות אלו היא בעירבון מוגבל. הסוגיה היא סבוכה למדיי, ולכן ניזקק לה כאן רק בקצרה ככל שיידרש לענייננו.
אחד העקרונות שמוצג שם בגמרא, שלפחות לגבי נושאים מסוימים ההשתתפות בצרכי הציבור היא לפי מידת ההנאה שיש לך בדבר. כך, למשל, איש עשיר נהנה יותר מהחומה שמגינה בפני שודדים ולכן עליו להשתתף בעלויותיה ביותר כסף מאשר עני. כך גם משפחה עם הרבה ילדים נהנית יותר ממוסדות לימוד וכדומה. לפי העיקרון הזה תלמיד חכם שמוגן בעצמו על ידי התורה שלמד ולומד, פטור מהשתתפות בצרכי הביטחון שכן אין לו צורך בהגנה. שימו לב, שהפטור הזה לא נובע מכך שהתורה שלו מגינה על כולנו אלא מזה שהיא מגינה עליו. הטענה שהוא מגן גם עלינו היא טענה אחרת שאינה עולה בסוגיות שם (וזה עצמו אומר דרשני), ובה עסקתי בסעיף הקודם. הטענה היא שכמו שתלמידי חכמים פטורים מהשתתפות בהוצאות הביטחון הם פטורים מכוח אותה סברה גם מהשירות הצבאי עצמו.
כדי לקצר נשתמש במאמרו של הרב יאיר אטון, "שיקולים תורניים בחלוקת נטל המס", מישרים 1, ירוחם תשסד. בפרק 5 של מאמרו, הרב אטון דן בפטור תלמידי חכמים מהוצאות שמירה. הוא מציג שם שלושה טיעונים:
- הפטור משמירה הוא בגלל שהם אינם נזקקים לה. לפי זה לא מדובר בפטור לתלמידי חכמים אלא ביישום של העיקרון הכללי של השתתפות לפי צורך. ובאמת שם בגמרא מבואר שיש תלמידי חכמים שכן משתתפים בהוצאות במקרים שגם הם נצרכים לשמירה. השאלה האם הלומדים שנדונים אצלנו באמת אינם צריכים שמירה? האם הם לא קוראים למשטרה כשנכנס גנב לביתם ולא דואגים לפרנסה כשהם נקלעים למצוקה? כיצד, אם כן, ניתן להשתמש בעיקרון הזה רק ביחס לשירות הצבאי?!
- מעבר לזה, גם אם נקבל את ההנחה שמי שאינו זקוק לשירות כלשהו לא צריך להשתתף בהחזקתו, מה זה אומר על הוצאות של תרבות וחינוך חרדיים, מקוואות ועוד? האם מי שאינו חרדי צריך לתרום להחזקת המוסדות הללו? לא שמענו על ויתור כזה מצד החרדים. ההנחה שביסוד הטענה החרדית רבנן לא בעו נטירותא היא שכל ציבור צריך להחזיק את עצמו ואת צרכיו, אבל זו לא ההנחה של מדינה מודרנית, וגם לא שלהם עצמם בהקשרים אחרים.
אגב, שם בסוגיה מופיע גם פטור לתלמידי החכמים מכל מיסי המלכות. הרב אטון טוען שזה רק לגבי מלכות של גוים, אבל גם בלי זה, לא שמענו דרישה של הלומדים לפטור אותם ממסים. אז מדוע שונה השירות הצבאי?
- הפטור ממסים נתלה בסוגיות שם גם בזה שפורענות באה לעולם בשל עמי הארץ. כלומר הלומדים הם לא מקור הצרה ולכן לא מוטלת עליהם החובה לטפל בה. הזכרתי כבר למעלה (בסעיף על תיאולוגיה) את הטיעון המוזר הזה. מעבר לחידוש התיאולוגי בשל מי מגיעות עלינו פורענויות, ומעבר גם לחידוש הדיאגנוסטי שנותן לנו כלים ברורים לקבוע מיהו ת"ח ומי עם הארץ ובשל מי באות עלינו צרות, ומעבר למסקנות ההלכתיות שמסיקים מהדיאגנוזה הזאת, יש כאן הנחה שההשתתפות בהוצאות נקבעת לפי האשמה (מי גרם להוצאה) ולא לפי מידת האיום (כלומר מי שצריך את ההצלה). שימו לב שלא מדובר באשמה שמצדיקה הטלת חיוב נזיקי, ולכן זה כשלעצמו חידוש לא מבוטל. מעבר לזה, כעת אפשר להיכנס לשאלות של אשמה בכל מיני הוצאות שיש לנו כאן במדינה ולקבוע לפי זה את גובה ההשתתפות. גם כאן תוכלו לראות שגם הציבור החרדי כנראה לא ירצה שנלך בדרך זו.
אין צורך לומר שכל הטענות הללו עוסקות בפטור ממסים על הוצאות שמירה (כנראה מדובר בעיקר על שמירה מפני גניבות ולא בהכרח על סכנת נפשות). כלומר מדובר בהוצאות כספיות לצורך התגוננות מסכנה עתידית של שונאים העלולים לבוא עלינו (ראו גם רש"י, ב"מ קח ע"א). אבל כבר ראינו שבנדון דידן מדובר באיום שכבר קיים, וכעת הדיון אינו על השתתפות בהוצאות כספיות על ביטחון אלא על השתתפות במלחמה עצמה שכבר מתנהלת, ולכן אין ללמוד על כך מאומה מדיני מסים. כבר ראינו למעלה שבמלחמה על עזרת ישראל מיד צר אין שום פטור, לא לומד ולא חרדי ולא אף אחד אחר, זאת גם אם נקבל את ההצעה שמתשלום מסים כן ניתן היה לפטור אותם.
רק אעיר באופן כללי, שבכל הסוגיות שם משתמע שהתורה מגינה על לומדיה ולא על הכלל. הדיון הוא בפטור מחמת חוסר צורך או חוסר אשמה. לא שמעתי אף אחד אצלנו שטוען שאם יש לנו לומדי תורה אין צורך כלל להוציא הוצאות על ביטחון כי לאף אחד מאתנו לא יקרה דבר. עצם זה שתורה מגנא ומצלא לא עולה בסוגיות שם מורה שאין שיקול כזה. הטענה שהלומדים שומרים על הכלל לא יכולה להסתמך על הסוגיות הללו, ואולי אף נסתרת מהן. אבל כפי שראינו כאן גם לגבי שמירה על הלומדים עצמם מדובר בשימוש סלקטיבי מאד בטענה הזאת.
כבר הרדב"ז לעג לתלמידי חכמים שמבקשים פטור ממס שמירה בהסתמכם על הכלל התלמודי שהם לא בעו נטירותא, אבל מגלים את צביעותם כשאינם מסכימים בשום פנים שיפקירו אותם ללא שומרים (שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תשנב):
החכמים צועקים לאמר תעמידו שומרים, והם בעצמם מודים דבעו נטירותא [שצריכים שמירה]. היש מן הדין או מן הסברא שיכופו את הבעלי בתים להעמיד שומרים, ולא יסייעו עמהם? ולכוף אותם על כיוצא בזה לא אמרה אדם מעולם. ואי אמרה לא צייתינן ליה, כי לקתה מדת הדין… ואף על פי שיש טעם אחר, כי מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא, איני נכנס בחקירה זו עתה, כי דברַי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור.
הערה: המדרש על "אלף למטה"
רבים מביאים כמקור לפטור לומדי תורה את המדרש על במדבר לא, ד, שלומד מהמילים "אלף למטה" שמשה הפריש מכל שבט כמות אנשים שיתפללו על הלוחמים. אבל לאור כל מה שראינו, זהו מקור חסר בסיס לגבינו, מהרבה סיבות.
ראשית, מדובר במדרש אגדה שמנוגד להלכה ולא לומדים מזה הלכה למעשה. להלכה ראינו שזהו הדין בצורה ברורה וללא חולק. לפי ההיגיון הזה היה עלינו לשלוח למלחמה את ראש הסנהדרין לבדו במקום כל הצבא (כמו יאיר בן מנשה שהיה שקול כרובה של סנהדרין). גם זה כתוב במדרש. שנית, בפסוקים עצמם כתוב שם שמשה לקח רק אלף חיילים מכל שבט, כנראה שזה מה שהיו צריכים שם. האם מישהו מעלה בדעתו שאם צריך חיילים לצורך ניצחון, אנחנו נפטור מישהו כי משה רבנו הפריש אלף לתפילה? ראינו שבמלחמת עזרת ישראל מיד צר אנו פועלים מכוח הלכות פיקוח נפש, ולכן יוצא אליה כל מי שנצרך. שלישית, במדרש שם מופיע שלקחו גם אלף משבט לוי (לא מסתדר עם הפרשנות הזאת לדברי הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל). רביעית, זו גם לא הייתה מלחמת עזרת ישראל מיד צר שכן מדובר בנקמה במדין ולא בהגנה. חמישית, כבר הזכרתי שבהמשך אותו מדרש שם כתוב שמעבר ללוויים יצאו למלחמה גם הסנהדרין. שישית, מדובר בהחלטה של משה רבנו מדעתו ולא בקביעת הלכה מחייבת. אם המדינה תחליט להפריש אנשים שיתפללו על הלוחמים הכל בסדר. אבל אין ללומדים זכות מוקנית להיפטר שביעית, המדינה אכן מוכנה לפטור כמה לומדים (ולהלן נצדד בזה), אבל החרדים רוצים לפטור את כולם. ושמינית, הלומדים דידן לא עוסקים בתפילה על הלוחמים אלא בלימוד תורה כרגיל.
סיום וסיכום
סוף דבר הכל נשמע. חובה גמורה על כל אדם מישראל, ללא יוצא מן הכלל, להשתתף במלחמת עזרת ישראל מיד צר. ארבעת טיעוני הפטור שעולים כנגד החובה הזאת הם מופרכים מצד עצמם, וכפי שהערתי למעלה די היה להראות שהם אינם הכרחיים כדי לדחותם, שכן חובת הראיה היא על הטוען לפטור.
מכיוון שהדברים עולים מדי פעם גם על ידי תלמיד חכמים מובהקים, באמת פלא הדבר שהם מעלים טיעונים חסרי בסיס הגיוני, מוסרי והלכתי. נראה שהחשש מהתפוררות החברה החרדית הוא שעומד בבסיס הטיעונים הללו, אבל מקובלנו שאין עצה ואין תבונה נגד ה'. ההלכה אומרת כאן באופן חד משמעי שיש חובת גיוס, וכל החששות, שלפחות בחלקם אין לזלזל כלל ועיקר, דינם להידחות הצדה בשעה שיש איום קיומי ובשעה שנדרש חיול של כלל הציבור. זוהי מצווה עוברת ואף לומד אינו פטור ממנה, ובה במידה גם מי שחושש מירידה רוחנית אינו פטור ממנה.
נציין כי בשנת 2030 החרדים יהוו לפי ההערכות כ-25% מהצעירים עד גיל עשרים בישראל, ומתוך הציבור היהודי שמתגייס לצבא זה אחוז גבוה הרבה יותר (כשליש). לכן לא מדובר כאן על פטור לכמה עשרות או מאות ספורטאים או אמנים מצטיינים, אלא על פגיעה דרמטית בהיקף הצבא ולכן גם בביטחון של כולנו. במצב של איום קיומי כמו בימינו, כשגורמי המקצוע חוזרים ואומרים שכל חייל נחוץ למאמץ הצבאי, אין שום הצדקה לפטור כמות כזאת של משרתים משום סיבה שהיא. גם העול שהדבר מטיל על שאר האוכלוסייה הוא בלתי נסבל, ובפרט כשהעול הזה מוטל על ידי החלטות ממשלה שחלקה הגדול מפלגות חרדיות. מה נורא חילול השם שנגרם מכך.
גם לו לא היה צורך בכל החיילים, עדיין אין שום הצדקה לפטור רק סקטור אחד. הנטל צריך להתחלק בין כולם. גם הטענה שאחוז הגיוס בכלל האוכלוסייה בישראל הוא נמוך, אינה טענה רלוונטית לפטור אדם או קבוצה כלשהי מהחובה הזאת. ראשית, מפני שאם מתחשבים בערבים ובחרדים האחוז אינו כה נמוך (מדובר על 65% מהציבור היהודי. אם מתחשבים בחרדים זה עוד עולה בהרבה). מעבר לזה, לגבי החרדים מדובר בפטור גורף לקבוצת אוכלוסייה ספציפית ולא במשתמטים יחידים שיש לטפל בהם לחוד. כאן ענייננו בחובה העקרונית להתגייס ולא באופני ואיכות האכיפה שכמובן גם אותם יש לשפר. הוא הדין לגבי יעילות ההתנהלות וניצול כוח האדם של צה"ל שגם לגביה יש מקום לשיפור. אבל גם זה אינו מצדיק מתן פטור לאף אחד. אדרבה, יתגייסו החרדים וייטלו גם הם חלק בשיפור הצבא והתנהלותו. לא מדובר כאן בעמידה לעומתית של ציבור חרדי מול המדינה. החרדים לא עושים טובה לאף אחד. הם חלק מהמדינה וכל הבעיות שישנן מוטלות גם לפתחם.
על אף הכל, עמדנו על כך שבהחלט ראוי לתת פטור סלקטיבי לקבוצה קטנה של לומדים מצטיינים, ואף לדאוג להם לחופש כלכלי למען צמיחתם בתורה. עוד נזכיר את המסקנה שראוי לדאוג למסגרות שירות צבאי נאותות שמתאימות לציבור החרדי ולערכיו כדי למזער את החששות שלהם מהגיוס, אבל המשימה הזאת מוטלת בעיקר על החרדים עצמם (בפרט כיום כשהם חלק ניכר מהממשלה ומהקואליציה). כשהם ייחלצו חושים, ברי לנו שגם העזרה מכולנו בוא תבוא.
[1] יש מקום להסתייג מהביטוי 'דינא דמלכותא' ביחס לשלטון במדינת ישראל, שכן במקורו הוא נסוב על מלכות של גוים בחו"ל. יסוד סמכותו של מלך בישראל הוא אולי אחר (ראו למשל בספרו של גרשון גרמן, מלך ישראל), אך יש לדון לגבי שלטון כמו בימינו שאינו מחויב להלכה ולתורה. בכל אופן, כאן נקטנו בביטוי המקובל 'דינא דמלכותא', ולו לצורך הפשטות, ולענייננו די בו.
[2] העירני אלחנן שילה מכמה מקורות שמהם נראה שהיו קבוצות ותפיסות שאכן מסרו עצמם למות בשבת (ראו למשל חשמונאים א, ב ; סוף ספר היובלים ; יעקב גונצ'ל, ארץ אחרת 35, על מנהגי האתיופים ; פרונטינוס הרומאי, תכסיסי מלחמה ב, א, יז ; ספר השבת תשי"ח, עמ' 196, מדיני שבת של קהילה בדמשק בימי הביניים). אלו כתות שונות, שבחלקן עשו זאת גם אחרי הדרשה של בית דין של חשמונאים. אבל ברור לי שזו לא הייתה הגישה הכללית בשום תקופה, ולו רק מפני שאם לא כן לא היינו כאן היום. גם הגמרא ביומא שדנה בדין פיקוח נפש דוחה שבת, פותחת בשאלה "מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת", ולא "האם פיקוח נפש דוחה את השבת". הגמרא רק מחפשת מקור, אבל הדין ברור לה מעיקרא (בסוף הסוגיה שם רואים שאפילו הדין בספק פיקו"נ היה ברור עוד לפני הדיון).
[3] אמנם יש לדחות שכוונתו רק לומר שלא כל פרטי הדינים של מלחמות מצווה נוהגים בזמן הזה, ואינו צריך לומר זאת בפירוש. אבל עדיין ייתכן שיש מלחמת מצווה גם בזמן הזה. אך מפשט לשונו נראה שכוונתו אין כלל מלחמת מצווה בזמן הזה. עוד יש לדחות שכוונתו בזמן הגלות כשאין מלך לישראל בשום מובן שהוא. גם זה דוחק שהרי עזרת ישראל מיד צר ודאי רלוונטית גם בגלות. אבל מלשונו לא נראה שכוונתו לזה.
איזה עולם
בגלל הטפשים (או אלא שעושים עצמם) צריך להיכנס כלכך לפרטים
זה כל כך פשוט שחייב להתגייס ורשע מרושע מי שלא עושה כך
אינני מכיר טיעון הלכתי נגד טענת התפוררות החברה החרדית זוהי טענה עובדתית פשוטה [ובכל אופן הויכוח עליה שייך לתחום העובדתי ולא להלכתי] שהתפוררות החברה החרדית תכלול נשירה והתפרקות הלכתית [גם לפי סטנדרטים דתיים לא חרדיים] וככל הנראה זו גם עובדה די סבירה שגיוס רוחבי של חרדים יביא יציאה המונית של חרדים לעולם הכללי וקשה לומר שרמת שמירת ההלכה לא תיפגע במצב כזה
מצב שבו קיים חשש להדרדרות כללית בשמירת המצוות מוגדר בהלכה עת לעשות לה' כשבמצב כזה אפשר לעבור על מצווה מסויימת לצורך שמירת המצוות הכללית כך שלמרות שעזרת ישראל מיד צר היא חובה הלכתית היא אינה תקפה במקרים כאלו
מצב עת לעשות לה' שמאפשר לעבור על הלכה מסוימת הוא כולל אפי' נפש במבואר בכמה מקומות בהלכה כמו אין מתרפאים בעצי אשירה שלא ייגררו אחר עבודה זרה למרות שבעקבות כך החולה ימות וכן יש רשות לביד דין לסקול ולהרוג לא לפי כללי ההלכה אם רואים את השעה נצרכת לכך משום ההגנה על שמירת המצוות הכללית
כך שלכאורה גם טענת פיקוח נפש אינה עומדת פני טענת עת לעשות לה'
להבנתי גם אליבא דהחרדים עצמם הנושא שייך לרובד המטא הלכתי ולא להלכה ספציפית
ממש לא נכון. הם מצטטים מקורות (כמו סוף הל' שמיטה ויובל). הם מעלים טיעוני סרק שהלומדים פטורים. אפילו מוסיפים מהפה ולחוץ שמי שלא לומד שיתגייס. ומעל הכל התפוררות החברה החרדית אינה שיקול רלוונטי. אם הם מוכנים למות בשביל זה, ייכבדו ויישבו על הגבול ולא ינצלו את סביבתם, כדברי רדב"ז. מעבר לזה, כל אחד יכול להמציא שהתפוררות היחס לצבע הגרביים הוא עת לעשות לה'. ולבסוף, כל עוד שמירת המצוות הציבורית לא בסכנה, החשש לפרטים אינו תירוץ. לכל היותר הם ייעשו כמו הדתיים-לאומיים. לפחות נהיה בחיים.
אלו תירוצי סרק. ברור שכל עניינם הוא בשימור החרדיות וכל השאר שקר גמור, אבל גם הנימוק הזה חסר שחר.
טעיתי ביחס לטענה החרדית כשלעצמה שאכן איננה ברובד המטא הלכתי כפי שכתבתי
אבל לא הבנתי מה התשובה לטענה כשלעצמה א. לפחות לפי חלק מהפרסומים הרשמיים שלהם הם מוכנים למות בשביל זה [יהרג ועל יעבור וכו]
ב. מה כוונת הרב יתכבדו וישבו על הגבול ולא ינצלו את סביבתם האם זאת טענה הלכתית כנגד טענת עת לעשות או טענה מוסרית לא הלכתית ואם כן האם מדובר על תחום שבו ההלכה כפופה למוסר ואם כוונת הרב לטעון לחוסר כנות זאת בעיה של החרדים אבל ברמה ההלכתית אין כאן תשובה, מבחינה הלכתית זה אסור גם אם החרדים עצמם לא מבינים למה הלכתית זה אסור
ג. לא הבנתי למה שמירת המצוות הציבורית אינה בסכנה הרי אם אחוזי הנשירה יעלו מחמש עשרה אחוז לשלושים וחמש אחוז למשל בעקבות גיוס חרדים המוני זה לכאורה ירידה ציבורית ברמת שמירת המצוות אולי הרב אינו חושב שזה המצב העובדתי אבל החרדים בטוחים שזה המצב [מי שאני מכיר בכל אופן ]
א. הם מוכנים למות כל עוד ברור שלא נשקפת סכנה לחייהם. הם גם מוכנים לוותר על תקציבים כל עוד יועברו אליהם בדרכים אחרות. ההתלהמויות חסרות הכיסוי של השוטים הללו לא אומרות מאומה.
כשהם יערכו את הפגנותיהם בעזה בלי להיזקק לשמירה ולשירותי רפואה ומימון, נדבר.
ב. זו אכן טענה הלכתית שמראה שהם עצמם לא מאמינים בשטויות שהם מדקלמים. על כך כתב רדב"ז.
ג. לא, זו לא סכנה שמצדיקה השתמטות. לכל היותר, שיפעלו להקים מסגרת צבאית מתאימה.
אני חושב שהדיון הזה הזוי. מבחינתי סיימתי.
שלחו לי עכשיו חוברת לגבי גיוס בני ישיבות שכתב ידידי נדב שנרב כבחור ישיבת הסדר. הזכיר לי נשכחות: https://woland.ph.biu.ac.il/?download=269
טעות יסודית היא שהציבור החרדי מאופיין בחרדה לדבר ה'. אולי כך היה בעבר אבל כיום הגדרת הציבור החרדי היא חברתית ולא השקפתית. החרדיות שלי היא שלילת דרכי החיים החילונית והדתית לאומית. כך זה מאפשר לעסקנים (לא לגדויילים שלא בקיאים בצורתא דדינרי) לשלוט בציבור שלם.
אף אחד לא חשב אחרת. השאלה כיצד אדם מרשה לעצמו לשלול כך גם את ההלכה והמוסר
ההוכחה הבוטה והמוחשית שהחרדים לא חוששים לירידה רוחנית עבור קיום מצווה (דמיונית) היא הנהירה ההמונית והיום יומית של נערים רכים לטבילה עירומה המקווה השורץ פדופילים וציידי איברים.
ולמרות הסכנות הברורות השכיחות והנפוצות באותם בתי הטבלה, הם ממשיכים ומעודדים את צעירי הצאן העדינים להתגרות בשטן להמר ולהסתכן בפגיעה מינית
??
כדאי גם לציין שבקרב ציידי האיברים במקווה יש אחוז לא מבוטל של קניבלים וזובחי קרבנות אדם. גם המקוואות עצמם לפעמים מורעלים ובתקרתם מותקנים חיישני 5G ששולחים את המידע לאייכמן (הוא עוד חי כידוע ומתגורר בברזיל) שאחת לחודש עורך את הסרטונים יפה עם מוזיקה מרגשת ומגיש לשטן ולגוג ולמגוג.
תודה, והתרגשתי מההקדשה
האם אותם הדברים נכונים לגבי גיוס בנות דתיות? הרי הטענות אינן שונות מהותית, וגם אם יש כאן דינא דמלכותא, ייתכן שהוא דינא דחמסנותא?
התלבטתי האם להתייחס לזה בפסק. לדעתי אין הבדל עקרוני והחיוב גם על נשים. אבל חלוקת התפקידים וסדרי הקדימות מסורה למלכות ולצבא. וכמובן להתחשב בכשירות ובמאפיינים של נשים. לכן הבחנה בין נשים לגברים בעניין זה אינה דינא דחמסנותא. להיפך, לדעתי הצבא והשלטון לא שוקלים כראוי שירות קרבי של נשים וממהרים לשלבן ללא הצדקה בגלל לחצים פוליטיים. גם זה לא נכון. כתבתי כאן בעבר מדוע שירות כזה של נשים בעייתי.
וכבר כתבו המפרשים על כלה מחופתה שהכוונה שתעסוק בלוגיסטיקה ולא בלחימה. אבל כמובן שאם אין ברירה והן נחוצות לניצחון, שיקולי פיקו"נ הם הקובעים הבלעדיים. אגב, אם היו יותר גברים חרדים מתגייסים היה פחות צורך בנשים.
התכוונתי דינא דחמסנותא שדתיות יכולות להסתפק בשירות לאומי
הבנתי. על כך עניתי. מבחינתי שירות לאומי הוא כמו שירות צבאי, והחברה יכולה להפנות נשים לשם. כל עוד זה באמת אפקטיבי ולטובת הכלל. כמובן שגם נשים חילוניות יכולות אם יחפצו ןהחברה תסכים.
למה שירות לאומי נחשב כמו שירות צבאי? זו סתם עבודה בכפייה כדי ליצור שיוויון מדומה.
ומה נגיד על הסדריניקים?
בנוגע לכהנים שיוצאים למלחמה, שכחת את נחמיה יא:יד וַאֲחֵיהֶם֙ גִּבֹּ֣רֵי חַ֔יִל מֵאָ֖ה עֶשְׂרִ֣ים וּשְׁמֹנָ֑ה וּפָקִ֣יד עֲלֵיהֶ֔ם זַבְדִּיאֵ֖ל בֶּן־הַגְּדוֹלִֽים׃
בדיון כעת עלתה נפ"מ האם רואים בעזרת ישראל מיד צר מלחמת מצווה כתפיסה המקובלת או פיקו"נ כפי שאני טוען.
מלחמת מצווה צריכה להתנהל על ידי המלך, ולכן זה תלוי האם רואים כאן בשלטון מלכות או לא. פיקו"נ לא תלוי בזה. מעבר לזה, האם מותר ליהודי בארץ לברוח לחו"ל ולא להילחם. וכך גם האם יש חובה על יהודי שגר בחו"ל לבוא לכאן להילחם. לגבי שתי השאלות, אם זו מלחמת מצווה אז אסור לברוח ויהודי בחו"ל חייב לבוא להילחם. לשיטתי מותר לברוח ואין חובה לבוא.
משום מה לא שמעתי פוסק שמחייב את יהודי חו"ל לבוא להילחם.
הרב צבי שכטר מYU אומר לכל מי ששואל שגם על בני חו"ל יש חיוב
אינני מבין מדוע צריך להגיע לפלפולים הלכתיים. יש כאן טענה הרבה יותר פשוטה: החרדים דורשים שירות ואינם מוכנים לשלם עליו במטבע המוסכם על נותן השירות. קוראים לזה ״גזל״.
זה כמו מי שיקנה לחם במכולת ויתעקש לשלם עליו בדפי גמרא, למרות מחאות המוכר שהוא מעוניין דווקא בכסף. זו גזילה לכל דבר וענין.
אני חרדי, והצגתי את השאלה הזו לכמה חברים, ולא קיבלתי תשובה.
הדבר כתוב בפנים
אף אחד לא חולק על הבעיה – נכון חרדים לא מתגייסים וזה פויה. השאלה היא מה הפתרון. הרי ברור לך שהחילונים יבכו על הדתה בצבא הרבה יותר מהר מאשר החרדים יבכו על החלנה. מה שהיה עם דוכן תפילין בתל אביב או הופעה מעורבת בעפולה, יהיה כאין וכאפס לעומת מה שיקרה עם חרדים בצבא. זה ללא ספק יקרע את הצבא מבפנים. תוסיף לזה את העובדה שחרדי ממוצע הוא כבר נשוי בגילאי ה 20 המקודמות ואף מביא ילד או שניים – כלומר מדובר על מתן משכורת מכובדת לעשרות אלפי חיילים, שיהוו נטל כלכלי עצום על גב המדינה. עד כדי קריסה, בזמן שלא בטוח שתהיינה עוד מלחמות כוללות כאלה, שיצדיקו גיוס כה מאסיבי.
וזה מוביל אותי לשאלה החשובה יותר: האם כל ההלכות והמצוות שמנית כאן, נכונות לשירות 3 שנים בצבא, גם על הצד שלא תהיה מלחמה? מה יקרה אם יגייסו עכשיו עוד 30 אלף חרדים ואז המלחמה הכוללת הבאה תבוא רק עוד 20 שנה.. (זה הרי מה שהוביל לסגור אוגדות בעבר) סתם ישבו עוד עשרות אלפים שישרתו כג'ובניקים חסרי תועלת? (זה נכון לחרדים ולא חרדים כאחד).
אני חושב שצריך ליצור איזשהו מסלול דומה למילואים, שיעשו בו טירונות ומילואים מדי פעם, וככה יכשירו לוחמים לעת צרה, גם בלי גיוס מלא. זה גם יתן מענה אמיתי לבעיות ההלכתיות שהצגת כאן של פיקוח נפש, ויציאה למלחמה וכו'. אין שום מצווה בתורה לשבת 3 שנים בבסיס צבאי.
לידיעתך ניסו לקצר את השרות משלוש שנים ל30 חודש לפני המלחמה. ואז פרצה המלחמה והסתבר שחסרים לנו לפחות 3 אוגדות משוריינות. אז אולי כדאי שיהיו לנו עוד 30 אלף לוחמים חרדים שימלאו את השורות ויורידו את נטל המילואים מהמגזר היצרני במשק במקום לעשות טצדקי וחשבונות המתיימרים להיות נבונים אך בפועל רק משדרים התחמקות מהנטל.
ולענין עצמו אין שום חובה בשוויון בנטל. יש חובה בשותפות בנטל. מסלולים כמו נח"ל חרדי, ישיבות הסדר ואולי מה שמדברים עכשיו על משמר לאומי מאפשרים זאת ברמה כזו או אחרת (ברור ששירות סדיר מלא יהיה ברמה צבאית גבוהה יותר מאשר שירות מקוצר). אבל החרדים אפילו על כך מוותרים.
זאת בכלל המצאה. החליפו את המילה שוויון בשותפות וכל מיני טצדקי. אין שום הצדקה שאחד ישרת חצי מהשני, בדיוק כשם שאין הצדקה שאחד לא ישרת בכלל
יש אנשים בצבא שעושים שבוע שבוע, שבוע בצבא שבוע בבית. האם לטעמך צריך לבטל את ההסדר הזה המשרת אוכלוסיות חלשות?
יש אנשים המתגייסים מראש ליותר שנים כמו טייסים ועתודאים. האם לדעתך צריך לבטל את ההסדר הזה?
בנות משרתות שנתיים במקום שלוש. האם לדעתך צריך להאריך להן לשלוש?
אני לא קומוניסט ולא דוגל במיטת סדום המקצרת את הארוכים ומאריכה את הקצרים. כל עוד באופן עקרוני אנשים נושאים בעול עם חבריהם אני אינני מתנגד למסלולים מיוחדים כל עוד הם הוגנים (למשל הסדרניקים משרתים פחות בצבא אבל יוצאים בגיל מאוחר יותר לאזרחות).
לא הבנתי את הקשר. יש גם כאלה שזכאים לפטור מלא, בגלל מחלות, מחלות נפש וכדו' מישהו חשב להשוות אותם ללומדי התורה שזכאים לפטור מלא? כמו כן אין שום קשר בין אלו שזכאים לשירות מקוצר בגלל סיבות כאלה ואחרות לבין ישיבות ההסדר שמתגייסות רק לחצי שירות.
מה עם זה?
"הפסוק הוא בספר במדבר (פרק לא פסוק ד) "אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא", ואמרו במדרש רבה שם (פרשה כב פסקה ג) שעל כל אלף אנשים שהיו הולכים להילחם בצבא, היו אלף נשארים כדי להתפלל עליהם."
לקחתי מהידברות
אלו דברי הבל מאלף סיבות.
ראשית, מדובר במדרש אגדה שמנוגד להלכה ולא לומדים מזה הלכה למעשה. להלכה הראיתי מה הדין בצורה ברורה וללא חולק.
שנית, בפסוקים עצמם כתוב שם שלקחו אלף חיילים מכל שבט, כנראה שזה מה שהיו צריכים. מישהו מעלה בדעתו שאם צריך חיילים לצורך פיקו"נ, אנחנו נפטור מישהו כי משה רבנו הפריש אלף לתפילה? כאן פועלים מכוח הלכות פיקוח נפש ולכן יוצא כל מי שנצרך וזהו.
שלישית, במדרש שם מופיע שלקחו גם אלף משבט לוי (איפה הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל?).
רביעית, זו גם לא הייתה מלחמת עזרת ישראל מיד צר שכן מדובר בנקמה במדין. חמישית, במדרשים שם על אתר כתוב שמעבר ללוויים יצאו למלחמה גם הסנהדרין עצמם.
שישית, מדובר בהחלטות של משה רבנו מדעתו ולא בהלכה. אם המדינה תחליט להפריש אנשים שיתפללו הכל בסדר. אבל אין להם זכות להיפטר.
שביעית, המדינה אכן מוכנה לפטור כמה לומדים, אבל החרדים רוצים את כולם. ושמינית, הם לא עוסקים בתפילה על הלוחמים אלא בלימוד תורה כרגיל.
אולי בכלל נשלח למלחמה את ראש הסנהדרין לבדו במקום כל הצבא (כמו יאיר בן מנשה) והכל בסדר. גם זה כתוב במדרש.
תודה על התשובה!
זה טיעון מאוד נפוץ אצל החרדים
וגם אם הוא טיפשי כדאי להתייחס אליו
אם ניקח את דברי רב שרירא גאון על מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא שמתו במלחמת בר כוכבא, נוכל לחלץ מכאן תובנה נוספת שמראה שבפועל המדרש על אלף למטה לא התקיים במציאות ההיסטורית. שהרי אם יש 24,000 תלמידים היו אמורים ללמוד כנגדם 24 מליון תלמידים.
תפיסה פרזיטית מן היסוד ברמה שאין הגמל אפילו רואה את דבשתו.
אתייחס רק להצעה הסופית: נניח לרגע שאין טעם שיישבו 3 שנים בבסיס סתם (שהרי נוכחנו לדעת שלכשנותקף – די לנו בכח מגן דל בקו התפר, ונקבל מאויבינו את כל הזמן שנצטרך להתארגן ולהביא את מיטב המילואים בזמן אל החזית, ומשם כבר קצרה הדרך לניצחון המוחלט כי מי לנו גדול מיענקי דרעי במיל' מול אויבינו…).
תסכים שבהצעתך החרדים יהיו המגוייסים לתקופה מלאה ואילו ציבור אחר, לדוגמא זה שנושא יותר בנטל הכלכלי, הוא זה שביצע שירות סמלי ויזומן רק למילואים לפי צורך?
לא התייחסתי בכלל לאיזון, מי יתגייס יותר ומי פחות. אני אומר שאם הטענה היא "פיקוח נפש". אפשר למנוע זאת באמצעות שירות שונה ולא מלא. וכאמור, הנטל הכלכלי יהיה פחות גדול. ולא, הבעיה בגבול עזה לא הייתה של כוח אדם, אלא של זלזול, יוהרה וחוסר ארגוני מטורף. אם היו פועלים כמו שצריך (זורק רעיון מופרע – מטוס אחד!!!! שהיה באוויר בזמן אמת והורג את כולם על הגדר) לא הייתה הזוועה הזאת מתרחשת. ודאי לא במימדים כאלה.
לכל אני מסכים ועדין הייתי מעדיף שמדינת ישראל לא תגייס בכפיה אנשים המסרבים לכך באופן עקרוני. לא מסיבות דתיות או מוסריות אלא מסיבות ליברליות. לא רוצה להיות רוסיה הצארית ולא רוצה לגייס בכפיה אנשים הרואים בי רוסיה הצארית.
אין דברניותר דוחה מאשר חרדי שמתחזה לליברל.
האיש יחשוב שזכותו לאסור תחבורה ציבורית בשבת בתל אביב, להעמיד שוטרים בפתח בתי חולים שמע יכנס מישהו עם חמץ, אבל כפייה עליו? השם ישמור, זה ממש קומינזם!
כל הגיוס הוא כפייה, אם חושב אחרת מוזמן לבטל את חובת הגיוס ולראות כמה חיילים ישארו לך.
על הדרך תוריד את מס ההכנסה וביטוח לאומי ותן לאנשים להחליט לבד כמה רוצים לתת.
נחמד לשמוע שאני חרדי ואנכי לא ידעתי. אולי אני חרד"ל במסווה, ואולי אני קטשופ.
בענין תחבורה בשבת אני מודה שאני פחות מתחבר אבל אולי מסיבות אחרות ממה שאתה משער. בענין חמץ בבתי חולים זה נושא מורכב יותר אבל אני מסכים שאם אינך כופה איסור חמץ על מטופלים ערביים אין סיבה לכפות אותו על חילוניים.
וחשבתי על כך ויש איזשהו הבדל בין גביית מיסים בכסף להליכה לצבא. מקובל בצבא שלפעולות התאבדותיות לא נותנים פקודה אלא מבקשים מתנדבים. ומקובל במדינות מערביות כמו ארה"ב ואנגליה לא לגייס קווייקרים לתפקידי לחימה אלא מקסימום לתפקידי תומכי לחימה כמו נושאי אלונקות וכדומה (באנגליה נושאי אלונקות אינם לוחמים). צבא הוא פעילות קצת שונה ממיסים כספיים וההתייחסות היא קצת שונה. ובענין זה אני מעדיף להיות יותר אמריקה מאשר להיות רוסיה.
אני מצרף לך רשומה שרשמתי על תחבורה בשבת (לאו דווקא ציבורית):
https://yuddaaled.wordpress.com/2022/09/06/%d7%94%d7%a9%d7%91%d7%aa-%d7%95%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%91-%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%99/
אם השירות יהפוך להתנדבות מלאה (בתשלום הקיים היום) לא יהיו לך מספיק חיילים למיניין
אני לא אומר את זה. כל מה שאני אומר, שכמו שיש אפשרות לשחרור משירות על רקע סעיף דת לנשים כך אפשר להרחיב את הסעיף הזה גם לגברים. גבר יצהיר ששירות צבאי מנוגד לאמונתו הדתית ויהיה פטור מגיוס. זה נכון גם מצד עיקרון השוויון בין גברים לנשים וגם מצד חוסר הרצון לכפיה דתית. שים לב שלמרות סעיף הפטור לנשים רוב הנשים מתגייסות וגם במקרה של גברים רוב הגברים לדעתי יתגייסו כולל החרדים. כרגע החרדים משתמשים בלימוד תורה בישיבה כתירוץ. אם הם יצטרכו להכריז בפה מלא שזה מנוגד לדתם לא יודע איזה אחוז באמת יכריז את זה ואיזה אחוז יודה לטענה של הרב מיכי שיש לו חובה להתגייס.
יש כאן קישור להצעה מעשית של הרב סתיו בענין:
https://www.inn.co.il/news/631104
בקיצור על חילונים אפשר לכפות כל מה שבא לך – צבא, מיסים, תחבורה ציבורית בשבת, חמץ הפסח ומימון חרדים.
אזרחים מסוג דתי לעומת זאת יבחרו מה שרוצים – רוצה לשרת? רוצה לשלם מיסים? רוצה לעצור באדום?
גם על החילונים אי אפשר לכפות הכל. אפשר להיטפל אל פרט זה או אחר אבל אם כלל החילונים יעמדו נגד מדיניות מסוימת הם יבלמו אותה. ראינו את זה רק לפני שנה עם הרפורמה המשפטית ז"ל. גם בענין התחבורה הציבורית בשבת כאשר החילונים היו מעוניינים בכך הם השיגו את זה דרך השלטון המקומי. רוב החילוניים תומכים בגיוס ובחוק הגיוס. נשים חילוניות מדגימות זאת מצוין. לכאורה הן יכולות להשיג פטור מגיוס (ראה ערך מאי גולן) ועדין הן נמנעות מכך.
כפיה עוזרת לפרט לעמוד במערכת האמונות של עצמו אבל בטווח הארוך היא לא תחליף לבחירה.
בס"ד ד' בסיון פ"ד
לגבריאל – שלום רב,
ביטול גיוס החובה לא ישאיר אותנו ללא לוחמים, אלא אדרבה – יגדיל את מספרם בכמות ובאיכות. עם ישראל אוהב להתנדב ובפרט למטרה של 'עזרת ישראל מיד צר'.
לחיזוק המוטיבציה להתגייס ליחדות לוחמות – ניתן להוסיף ללוחמים גם עידוד חומרי. למשל: חופשות של 'שבוע שבוע' (למה רק לטבחים?) ומימון לימודים גבוהים. כך למשל לוחם שישרת שלוש שנים 'שבוע שבוע' – גם ישרת שירות קרבי משמעותי וגם יעשה 'חצי הדרך' לתואר אקדמי.
שירות קרבי המשולב בלימודים, יועיל גם לפתור את בעיית התשישות הנפשית העוברת על החייל המשתחרר הזקוק לעתים קרובות למסע של חודשים לחו"ל כדי 'להתפרק'. חיילי צה"ל לא משרתים במרחקים אלא יחסית 'קרוב לבית' ואין לענ"ד סיבה ששירותם הסדריר לא ישולב בלימודים.
הסדר כזה הראוי לכל האוכלוסיה – יאפשר גם לחייל דתי או חרדי לבחור בלימודי תורה בישיבה בשילוב עם השירות הצבאי, ואם יהיה השירות הצבאי מותאם לתנאים של שמירת מצוות למהדרין – תגבר המוטיבציה למי שמתאים לשרת שירות משמעותי. חרדי המתנדב ל'איחוד הצלה' וכיו"ב – יוכל להתנדב גם למסגרות לוחמות, והתשתית קיימת גם כיום ב'ישיבות הסדר חרדיות' וביחידות כ'תומר' ו'חץ' וכיו"ב.
וכבר אמרו חכמים: 'טוב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה'.
בברכה, פיש"ל
בעייתו של צה"ל בשמח"ת לא היתה מחסור בסד"כ, אלא אי ניצולו של הסד"כ עקב תפיסה מקובעת שהאוייב לא יתקוף. לו היו הכוחות הקיימים ערוכים – יכלו לתת מענה הולם לתוקפים
לגבי 'עזרת ישראל מיד צר' כעת –
מפליא שדווקא ראשי הלוחמים ל'גיוס חרדים עכשיו' כה"ה לפיד וגנץ (שאתמול חל יום הולדתו ה-64) – הם דווקא הטוענים שעלינו להפסיק את הלחימה וללכת להסדר מדיני שבו יימסר הביטחון בעזה לידי כוח בין ערבי.
דומני שסעודיה ואיחוד האמירויות, הרש"פ ירדן ומצרים – יסתדרו בלי גיוס המוני של בני הישיבות 🙂
בברכה, פיש"ל
ולגבי 'שבט הלוי' – יעויין במאמרו של הרב יגאל קמינצקי באתר 'מכון התורה והארץ'.
בברכה, פיש"ל
בס"ד י"ב בסיון פ"ד
הפתרון להגברת ההשתלבות החרדית בתחומי הביטחון, יכול להיות בחיזוק ההתחלות הקיימות של יחידות חרדיות במסגרת הצבא וכוחות הביטחון, כגון 'תומר' בגבעתי, 'חץ' בצנחנים ו'נצח יהודה' בחטיבת כפיר, 'שח"ר' בחיל האויר, 'ישיבות ההסדר החרדיות' ומיזם שילוב חרדים ב'שירות לאומי אזרחי' בשב"כ ובמוסד, הקיימים כבר היום.
יש תכנית שהגה אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס (בוגר 'בית התלמוד' 🙂 לגייס חרדים לתפקידי שמירה ביישובים, כך שישתחרו חיילים למשימות צבאיות יותר.
ומובן שגם מסגרות של 'הסדר מרכז' ושלב ב', המאפשרות השתלבות בשירות המילואים למי שלמד בישיבה שנים ארוכות – יכולות להוות פתרון ראוי הן ללימוד מסיבי והן ליציאה ל'עזרת ישראל מיד צר' בעת הצורך. זה הדגם שהציעו הרציה קוק והרח"ד הלוי לשילוב של תורה וצבא.
ובדרך כלל כשתהליכי שילוב נעשים מתוך הערכה וכבוד – יש להם סיכוי להצליח, שהרי יש כאן גם צורך פנימי של הציבור החרדי. הן למי שאינו מסוגל לשקוד על התורה כל יום והן למי שאחרי לימוד של שנים רבות רוצה לצאת לעבודה מפרנסת.
לעומת זאת, זלזול והתנשאות וצעדי פגיעה בלומדי התורה השוקדים על התורה במסירות – רק מרחים חרדים ממסגרות השילוב.
בברכה, פיש"ל
מודל נוסף אפשר להציע כדוגמת השכונות החרדיות בצפון ירושלים, שקמו באיזורי הספר של צפון ירושלים לפני מלחמת ששת הימים, שרק חרדים הסכימו לגור בהן.
אף בזמננו ייתכן שדווקא זוגות צעירים חרדים יילכו לאיזורי הנגב והגליל שרבים אחרים יירתעו מהם. באותן קריות חרדיות ישתלבו אנשי משמר וכוחות כוננות מתושבי המקום שיקבלו הכשרה בסיסית ע"י הצבא (כפי שנעשה כיום בעקבות אירועי שמח"ת).
סבלנות ורצון טוב – ייטיבו גם למצוקת הדיור החרדית וגם לצורך לחזק את איזורי הספר.
בפיסקה 5, שורה 2
… רק מרחיקים חרדים…
על חטיבה חרדית הנמצאת בהקמה – ראו בכתבה 'חטיבה עם אמונה' ('בשבע' שלח תשפ"ד).
בברכה, פיש"ל
עוד על תכנית 'החטיבה החרדית' בראיון של שאול אמסטרדמסקי עם הרב דוד לייבל, 'הרב שיגייס אלפי חרדים'.
בברכה, פיש"ל
ואולי הפתרון הוא בהתגייסות של חרדים ביחידות של בני"ש מהציונות הדתית.
הבעיה המובנית של היחידות החרדיות שתיאר הר"ד לייבל, שמי שמגיע לשם – יש בו כבר איזה 'מבט החוצה', ובמקרים רבים הוא עבר 'נפילה' או 'משבר'.
דווקא המפגש עם בני ישיבות מהציונות הדתית, שנטייתם היא להתחזק בצד התורני שלהם – עשוי להחזיר בחור חרדי שנמצא ב'משבר' מבחינה תורנית, ולהעלותו מחדש למסלול של עליה והתחזקות תורנית.
בברכה, פיש"ל
מומחים ממני, כגון ד"ר יגיל הנקין, הראו שצבא התנדבותי/מקצועי, אינו ישים בארץ.
אני בהחלט מבין אותך
וגם פרקטית זה בוודאי נכון, אין טעם בחיילים שגויסו בכפייה.
אבל במקרה ואי אפשר לממש את החובה של אדם מסוים אז הוא גם לא יקבל זכות.
לדעתי צריך להיות חוק שמי שלא מתגייס יאבד זכויות אזרחיות מסוימות
לדוגמה הצבעה, נקודות זכות במס, העלאה במיסים וכדומה
אבל לא דווקא חרדים, לא אמור להיות בכלל התייחסות למגזר, כל אזרח ישראלי
לא רק הם
גם החרדים וגם הערבים
ואז מה?
אני מוכן לריב על זה, לא הגיוני שאנשים מסויימים ימלאו חובות ואחרים לא
דמיין שתהיה קבוצה שלא משלמת מס, והם יאיימו שהם יבעירו את הרחובות אם לא ייתנו להם זכויות בגלל זה
גם אני הייתי מוכן לריב על זה. עד לפני 10 שנים, בערך כשיאיר לפיד סירב להצביע בעד חוק הלאום ופירק ממשלה שהייתה מעניקה את הצדק הזה בדיוק. ואז הבנתי שגם את המרכז – שהוא בעצם שמאל במסווה – לא מעניין שום צדק והעיקרון של השוויון ( השוויון הפרוגרסיבי) יותר חשוב להם מאיזשהוא צדק כיזו הדת שלהם והעם היהודי זה בכלל מושג שהוא מוקצה מבחינתם. אז ברוך בואך לעולם שלנו. הדמיון שביקשת ממני לדמיין הוא בדיוק המציאות שבה אנו חיים ואני כבר לא אתן אמון באף אחד שידבר איתי על צדק – זה בדיוק מה שיאיר לפיד הצהיר בפני כל וככה מכר את עצמו. ואני חושד בך שאתה לא שונה ממנו. למרות שאינני מכיר אותך – אם אין לך יראת אלוהים אני די משוכנע שבשביל השלטון אתה תשכח מקיומו של הצדק….. ויש לי תחושה שהחרדים הבינו את כל זה ראשונים לפני הרבה מאוד שנים
בקיצור
טענתך היא שבגלל שהאמנת ללפיד והתאכזבת (מה גרם לך להאמין שלכתב במחנה לשעבר כל כך חשוב צדק לגבי הנטל הצבאי?!) אז כל עוולה שקשורה בגיוס צריכה להישאר
אני עוד לא ויתרתי
אני לא הצבעתי ללפיד באותן בחירות אלא לבנט. אבל הייתה לי ציפייה שהנושא של הערבים והחרדים יוסדר באותה ממשלה. לפיד מנע את זה וזהו. לא הייתה לי ציפייה ביחס לאיזשהוא נטל צבאי אלא רק לצדק פשוט . אני בכלל לא רוצה לגייס חרדים אלא רק לא לתת להם זכויות יתר וזהו. הצדק לא עניין אותו אלא דת השוויון שלו. ואת כל השאר מעניינת שררה וזהו. אפילו בנט (ובהמשך הוא בכלל יצא גדול הנוכלים בפוליטיקה לדורותיה). אני ויתרתי בגלל שהבנתי שיש היררכיה גם בטיפול ענייני צדק וצריך לפתור עוולות גדולות לפני עוולות קטנות יותר. הדיקטטורה במסווה של פקידי המדינה השמאלנים ,בג"ץ, מערכת ביטחון , משרדי הממשלה הפרקליטות ושאר החיות של השמאל, היא עוולה גדולה יותר פי אלף מהסיפור של החרדים (וגם הטיפול בערבים קודם להם). כל התייחסות לחרדים לפני כן זה להיות צדיק בסנט ורשע בדולר. אני בשמחה אחבור לחרדים בשביל לטפל בזה קודם
בס"ד כ' בסיון פ"ד
ל-Y – שלום רב,
ולענ"ד הדרך היעילה אינה בקנסות ושלילת זכויות, שאינה מעוררת כלל את המוטיבציה, אלא ביצירת תמריצים חיוביים המעודדים התגייסות. וכפי שהצעתי לשלב את השירות הקרבי בלימודים. גם מי שאינו 'דתי' יוכל לדחות את שירותו עד לגמר לימודיו האקדמיים, ומי שירצה לשלב את שירותו הצבאי בלימודים – יקבל מהצבא מילגה למימון לימודיו.
בברכה, פיש"ל
הרב מיכאל
ציטטת את הרב אלישיב, האם ידוע לך על אחד מצאצאיו של הרב שהתגייס? האם ידוע לך על שבאבניק אחד שהרב או אחד מתלמידיו הורה לו להתגייס?
לא, וגם די ברור לי שזה לא קרה.
האם תסיק מכאן שכל הטיעון הזה לא היה אלא לצורכי חוץ?
לא. להיפך, אי ההמלצה היא לצרכי פנים.
בס"ד אסרו חג השבועות פ"ד
על עמדתם המורכבת של גדולי תורה על 'הנחל החרדי', ראו בכתבות: 'חשיפה היסטורית: התמיכה של גדולי ישראל בנח"ל החרדי', באתר כיכר השבת (ח' בסיון תשע"ו); ובתגובה: 'סילוף העובדות' (שם, י' בסיון'), ובכתבה: 'הנח"ל החרדי – הפרטים נחשפים: מי מגדולי ישראל תמך ומי התנגד?' (באתר 'בחדרי חרדים', ח' בסיון). יעוי"ש.
בברכה, פיש"ל
יש לציין אולי לחיזוק דברי הרב שדווקא חיילים שהגיעו מחינוך דתי יותר ראוי לגייס דווקא אותם כי "מאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה" ואולי ניתן לפטור מטעם זה תינקות שנישבו לבין הגויים ולא מבינים מדוע נלחמים שלא זכו ללמוד את שמע ישראל ואינם מבינים למה להם הנטל הזה (יתכן ולא היו נוהגים כך הייתה נמענת מאיתנו פרשת גלעד שליט )הרי כל בר דעת מבין שאין טעם בגיוס של תינוקות לצבא (כפי שמכונים החילונים)
מיכי שלום
אתה כותב "אפשר היה עקרונית לטעון שאנחנו לא במצב שהצבא צריך את כל הצעירים המתגייסים, ולכן הדיון שערכנו עד כה אינו רלוונטי".
אבל זה לא מובן לי. הרי אתה עצמך הבאת לפני כן את החזון איש שאומר שבמלחמת מצווה אין שום עדיפות אפילו לחתן והציבור יכול לגייס את מי שהוא רוצה. אפילו אם יש מספיק חיילים
תוכל להסביר לי את הדברים?
משום מה פספסתי את השאלה. אני לא מדבר על מלחמת מצווה אלא על פיקו"נ (וחוצמזה, אני גם לא מחויב לדברי החזו"א).
שטויות במיץ עגבניות. המגזר החרדי אפילו לא מודע לאופי האתגר שמציבות בפני החברה היהודית התמורות העולמיות. הטענה לא ראויה לדיון מעבר לזה.
מי צריך שהם יהיו "מודעים" למשהו? לא בק"ש עסקינן, אין צורך לכוון. מספיק שיעשו. אנחנו מדברים על 18 מנדטים נגד השמאל התרבותי.
מה הם עושים ומה הקשר של זה לפרוגרסיביים? הם משתמטים מצבא כדי להיאבק בשוכבי זכר? לומדים תורה כמחאה נגד הטרנסים? אל תדבר באוויר. ספר לנו את תרומתם החשובה של מחללי הקודש החרדים למאבק בפרוגרסיבים.
הם ציבור רחב שאורח חייו הוא האנטיתזה לכל שאיפותיו של השמאל התרבותי. במדינות דמוקרטיות (ישראל היא בערך מדינה כזו), יש לזה משמעות. ויש לציבור הזה נטיות אנטי-ממסדיות, המדינה לא תכתיב לו מה לעשות. יש מצבים שבהם זה מוביל לתוצאות רעות מאוד (נגיד, התנהגותם בזמן מגפת הקורונה), אבל בכללי הייתי אומר שהנוכחות שלהם חיובית. אם הם יגויסו לצבא בהמוניהם, האם הם ישמרו על נטיותיהם הנ"ל? סביר להניח שלא.
אם המחיר על הנוכחות שלהם הוא התפרצויות זעם צדקני ו"מוסר" ממיכי אברהם – קניתי.
בקיצור, כרגיל מאנשי התעמולה החרדים: אבו עלי. צועקים מירכתי המחנה שהם מובילים אותו ותורמים לו. בפועל, חברה קטנה ומסוגרת שאין לה יכולת קיום בלי עזרה מבחוץ שעולמה הרוחני קטן כמו התקציב שבעז"ה יהיה לה בקרוב.
חברים, טיעוניכם המלומדים הובנו עד דק. מתקרב שלב המחיקה. ראו הוזהרתם.
אפש להביא את בני האיימיש בשביל המלחמה נגד המודרנה והפרוגרסיביות. הם יותר אדוקים מהחרדים בתחום הזה, ואם המצוות והתורה הן ככלי ביד המקיים, אז גם לא רואה יתרון משמעותי בתחום הרוחני.
הוא צודק. רק בעצם קיומם הם סוג של חומה כנגד הוירוס הפרוגרסיבי שבאלימות מנסה להשתלט על המערב. רק זה שהציבור הימני מסתכל עליהם ואומר לעצמו אנחנו לא לבד. זה כשלעצמו כבר בולם את הצעקות המוסרניות והאלימות של הפרוגרס
שלום לכבודו
רציתי לדעת אם נראה לרב הגיוני בכלל לתקשר בסוגיא כזו עם פסק הלכה אטום למדני על סף האוטיסטי
מדובר בתופעה סוציאלית רחבה, רוויית אתגרים ושאלות מוסריות ומציאותיות, שממש לא ניתן לפתור בפסק הלכתי מנומק ככל שיהיה, וממש לא שם הויכוח
אגב, כמי שחי תקופות ארוכות בתוך החברה החרדית, אני בטוח שאתה יודע שהתירוצים בגרוש שמספקת החברה החרדית הם לא הנושא, ומדובר בחרדה קיומית, ותחושת שליחות, ודאי לא האדישות והאטימות שאתה נהנה לתאר
נראה אם גם את סוגיית הלהט"ב והקהילה הגאה תוכל לפתור במאמר הלכתי, משום מה נראה לי שיש מקומות שגם אתה תבין שהלמדנות אינה הנושא, והחמלה גם היא צריכה שתישא את קולה
חן חן על המחמאות. ממש הסמקתי.
רק חבל שיש לך בעיה קשה בהבנת הנקרא. כשאני כותב פסק הלכה איני מתכוון לפתור שום בעיה וגם לא לספק טיפול רגשי למישהו. אני מתאר את עמדת ההלכה ביחס לסוגיה, וכעת כל אחד יעשה עם זה מה שהוא רוצה.
ובאשר לתיאוריך המלבבים על החברה החרדית, ניכר שאתה מתלמידי רל"י מברדיטשוב. אבל בעוונותיי ובאטימותי כי רבו, חסידות אף פעם לא דיברה אליי.
כשאני קורא שוב אני באמת רואה שהייתי צריך להיזהר יותר בלשוני ובכבודך, ואני מתנצל, זה היה בלהט השניה
לעצם העניין, זו היתממות לקרוא למכתב המובא לעיל על בסיס המאמר פסק הלכה יבש גרידא, וזו גם היתממות לומר שהלכה יבשה לתפיסתך היא חזות הכל (שוב, האם על קהילת הלהט"ב היה יוצא מכתב כזה ופסק כזה?)
ואכן, איני חושב שהקהילה החרדית אינה בגדר "כל אדם" שיש לדונו לכף זכות
אינני דן לכף זכות אדם ששולח אחרים להילחם בשבילו כדי שהוא חס וחלילה לא ייצא מהבועה שלו ויוכל להמשיך את חייו כרגיל.
אגב, אם כבר, אז גם אם היה פסק דין הלכתי שפוטר מגיוס, זה נשמע לך הגיוני כדי להתעלק על כל השאר?
אתה מאוד מאוד סבלני עם החרדים, סבלני מדי.
אני מבין שמבחינתך לדון לכף זכות זה את מי שעושה דברים טובים…
אתם מתעלמים פה כולם מהעניין המרכזי, והוא, שניתן להתווכח אם צריך ציבור חרדי או לא, אבל דבר אחד ברור- אם היום הציבור החרדי שולח את כל הנוער שלו לישיבות, הוא חדל מלהתקיים כציבור
זו הקרבה שאולי הוא צריך לעשות ואולי לא, זו דילמה ששום ציבור לא עומד בפניה, ואתם נתפסים פה לפשט ברמב"ם, או מציגים אותם כחבורת מושחתים חסרי לב ונפש שרק רוצים שימותו בשבילם
ברור. כל כנופיית שודדים ברגע שתאלץ אותם לציית לחוק או להיכנס לכלא תחדל מלהתקיים. אין פלא שחייבים לחמול על שודדים.
להסתכל על החרדים ככנופיית שודדים זה שוב מבט צר ועין רעה, כיון שכולנו יודעים שאף אחד לא החליט להקים כנופיה פרזיטית, אלא אלו אנשים שחיים מתפיסת עולם שלימה של התבדלות מהמרחב החילוני ויצירת עולם משלהם, בחושבם שזוהי התגובה הנכונה לחילון שהופיע במאות השנה האחרונות
אחד המחירים המוסריים שכרוך בזה הוא אי התגייסות, וזה חמור, ויש לדון אם זה שווה את זה, אך להציג כאילו אין משמעות לביטול כל תפיסת עולמם זה פשוט חוסר הוגנות
הוא לא שלל לדון לכף זכות בגלל שהמעשה רע אלא בגלל שהאנשים או הקבוצה רעה. לא עושים מעשי עמך. לכן טענתך אינה רלוונטית
אבל הוא לא צודק, וגם אתה לא. לדון לכף זכות אינה חובה דתית כלפי מי שעושה מעשה עמך, אלא חובה לפרש נכון מעשים. אין גם שום חובה לדון לכף זכות כשזה לא סביר. זו טעות נפוצה בהבנת המשנה. כתבתי גם על כך כמה פעמים בעבר. למשל במאמר על תערו של אוקאם.
שוב, לדוןן את הקבוצה בבסיסה כרעה זו קיצוניות שאיני יודע מנין אתה שואב, וכדלעיל,
ולטענתי הפרשנות הנכונה של מעשי החרדים היא חרדה דתית וחרדה קיומית, ודאי שלא מעשי רשע ואטימות כפי שקל ונוח לומר
ממש לא צריך להיזהר בכבודי, וכבודי אינו האישיו כאן. כתבתי לא פעם שאין לי שום בעיה עם כתיבה חריפה וצינית, כל עוד זו רק צורה כדי להעלות טיעונים. אבל כשאין טיעונים, הבעיה אינה החריפות אלא היעדר הטיעונים. לכן דל מהכא פגיעות וכבוד. אתה מוזמן לרדת עליי ככל שתרצה ובחריפות, כל עוד יש בדבריך טיעונים. אבל כאן אין.
אני מבין, אני בכל אופן כן משתדל לשמור על כבוד בני השיח שלי, ואשתדל לעשות זאת גם כשאני כותב מולך (אגב, גם בהודעת הפתיחה ניסיתי לאפיין את המאמר וחלילה לא את הכותב, וגם זה יצא בעיני גס ולא ראוי)
הרב מיכי שלום
הרי לפי ההלכה מותר למנות לכל התפקידים רק אנשים כשרים. ובוודאי שמחללי שבת פסול להתמנות לשום משרה שהיא.
ולכאורה אי עביד לא מהני.
מדוע אם כן אתה מיחס משמעות הלכתית לממשלה ולהחלטותיה?
אם אין תוקף למינוי אז אין כאן ממשלה וממילא גם לא דינא דמלכותא או תקנת קהל
איזה פלפול מפואר! אז ככה. מניין לך שיש איסור למנות מחללי שבת לכל התפקידים? וגם לטובי העיר? ומניין שאם מינו אינו מועיל? וכי לאחאב לא היה דין מלך? לגבי אי עביד לא מהני, יש דעות ברמב"ם שאין הלכה כך. אבל זה לא חשוב כי זה כנראה הכלל הזה בכלל לא רלוונטי למקרה זה. אחאב יוכיח. וגם הרי 'קבלו עלייהו' מועיל בעדים ודיינים. ומעבר לכל זה, מדוע בכלל דינא דמלכותא קשור לסוגייתנו? הסברתי שיש כאן פיקו"נ ויש חובה להתגונן, ואין לכך ולו בדל קשר לטיבה של המלכות ולסמכותה. זו לא מלחמת מצווה אלא פיקו"נ.
להבנתי השאלה הזאת קשורה יותר לטור 629 מאשר לכאן. אני משתומם כיצד פוטרים אנשים משירות צבאי כדי ללמוד תורה, ובסוף זה מה שאנחנו מקבלים? זו תורה וזה שכרה? או שמא הפטור הוא כדי שיתחילו סוף סוף ללמוד משהו…
באשר לשאלתך על מקור האיסור למנות מחללי שבת או בכלל נטולי יראת שמים, יעיין מר רמב"ם הלכות מלכים פרק א הלכה ז – "וכל מי שאין בו יראת שמים אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל". בדומה לזה כתוב ברמ"א (חושן משפט הלכות עדות סימן לז סעיף כב) – "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה".
לגבי אי עביד לא מהני – הרמב"ם כותב (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה ט) – "בית דין של שלשה שהיה אחד מהן גר הרי זה פסול". ברור מהרמב"ם שגם אם כבר מינו אותם לכהן כדיינים, עדיין זה בית דין פסול. וברור שכך הדין בכל הפסולים, וכפי שאכן ברור משבועות דף ל עמוד ב, ומדברי הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק כב הלכה י – "דיין שהוא יודע בחבירו שהוא גזלן או רשע אסור להצטרף עמו", ומכאן שעצם המינוי לא מועיל, אלא אסור לשבת עמו בדין.
גם ממקום אחר ברמב"ם רואים שאם חלק מבית הדין פסול משום רשעה אז אין כאן בכלל בית דין, שהרי הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק ב הלכה יד כותב: "ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם מי ישב שמא יצטרף עם אנשים שאינן הגונים ונמצא בכלל קשר בוגדים לא בכלל בית דין".
וכיוון שכבר כתבו הפוסקים שהזכרתי שטובי העיר דינם כבית דין, לכן ברור שגם בדיעבד אין תוקף מחייב למעשיהם ואין הם בכלל בית דין.
ולכן למעשה אין כל מקום להחשיב את הממשלה והעירייה וזרועתיהם כשבעת טובי העיר או כתקנת הקהל כל עוד יושבים שם אנשים שאין בהם יראת שמיים.
ראה בעניין זה את מאמרי על מינוי גר לשררות. לדעתי אין בזה שום איסור, בפרט בזמננו, אלא בדיין ועד. וגם בהם יש דין 'קבלו עלייהו', ולכן קבלה מועילה. וכבר הזכרתי לך את אחאב ושאר מלכי ישראל שהיה להם דין מלך. ומה שאסור לדיין להצטרף לרשע הוא בלא קבלוהו עלייהו. לשיטתך מה שאינו מועיל המינוי תלוי במחלוקת אביי ורבא אי עביד מהני או לא? אתה רציני?
בקיצור, פלפול ריק וכנ"ל.
לו יצוייר שהמצב הכלכלי והבטחוני יאפשר שלא כול העם יתגייס האם יש ענין להקל על הציבור המשרת או שעדיף שנלמד תורה גם לא הת"ח
יש ענין להשתתף במלחמה
לפי מה שהבנתי זה עיקר הטענה של החרדים
כולם צריכים ליטול חלק במאמץ הצבאי. אין דבר כזה שהמצב מאפשר לא לגייס את כולם. מהו הקו שלא צריך? 100 ימי מילואים בשנה? 50? 200? שאלה לא מוגדרת. מעבר לזה, אם לא צריך חיילים אז לקצר לכולם את השירות או לעשות צבא מקצועי או לדלל גיוס בכל האוכלוסיות.
כוונתי לשאול מה המקור ההלכתי לשוויון בנטל המצב העכשווי הוא מעבר לעזרה בנטל אלא פיקוח נפש מכיוון שצריך צבא גדול ולהוריד את הנטל המילואים שפוגע בכלכלה אנושות וזה צרכים גם ת"ח אבל האם יש חובה רק להשתתף כדי להקל על הציבור המשרת הקטנת שנות השרות חובה שאינה פיקוח נפש אלא שיפור החיים
אין שום הבדל בין עזרה בנטל לבין פיקו"נ. השותפות אינה טובה לאלו שנושאים בנטל כדי להיות צדיקים. החובה לשרת היא על כולם. אם אתה ואני חייבים כסף לפלוני, אתה צריך לשלם כמוני לא בגל לשוויון בנטל אלא בגלל שהחוב הוא של שנינו. אם כולנו בסכנה כולנו צריכים להילחם. כל ההסתכלות הזאת עקומה (אם כי טיפוסית לחרדים לצערי).
אם ההסתכלות על זה היא כהסתכלות כמס מה אם באמת רוצה לצאת לחו"ל והמדינה לא נותנת לו?
והאם שיך בטיעון כגון זה נהנה וזה חסר באמירה של הייתי יוצא לחו"ל?
באופן כללי לפי ההשקפה של החרדים שזה אכן מקלקל האם יש פטור מממון בגלל שמד,
(מדובר על הקנאים שאין להם הנאה מהצבא לגבי הלא קנאים תלוי בשאלות קודמות). תודה.
למה המדינה לא נותנת לו? שיעזוב. כל עוד הוא כאן חלות עליו כל החובות.
אין שום פטור מממון או מכל חובה אחרת בגלל טיעונים מונפצים של שמד, אפילו אם היה בהם ממש. אתה לא יכול לא לשלם חוב למישהו כי אתה חושש משמד. זו בעיה שלך ולא שלו. לא רואה שום קשר לזנוזל"ח.
באופן כללי, כבר די נמאס לי לעסוק בטיעוני ההבל החרדיים הללו. ראה טור 609. נדמה לי שהאווילות הודגמה דיה בשאלות כאן באתר. מיצינו.
יש כאן עוד שאלה, האם בהתנהלות דמוקרטית מותר להיות מושחט, זאת אומרת הדיון להתגיס הוא מול המדינה ולא מול הצבא ואם כן בצורת הנהגת המדינה הנוכחית למה לא שכל אחד יסחוט לפי עדיפיותיו.
אני מניח שכוונתך למושחת (ולא מושחט). ראה סוף תשובתי הקודמת.
https://www.inn.co.il/news/644673
לא בונים על תורה מגנא ומצלא.
שלום שמי יצחק, בחור ישיבה בגילאי גיוס, ומוכן למות ולא להתגייס.
כן, שמעת נכון, יש לי ערך שחשוב לי עוד יותר מהחיים בעצמם, וזה להשאר דבק בהשם ובתורתו.
אני לא יעשה מה שהמדינה אומרת לי לעשות, וגם לא את מה שהרב מיכאל יגיד לי, אני אעשה אך ורק את מה שיצווה אותי בורא העולם, שכל תפקידי בעולם הוא למלאות את רצונו.
אני מאד רוצה להתגייס לצבא, לשמור על האחים, לשמור על המדינה. אבל יש לי ערך מעל הכל – התורה.
לא נותר אלא לברר מה דעת התורה בענין.
1. בצורת הדברים כיום ברור שהתורה תאסור לשרת בצה"ל כשהוא במבנה העכשיוי שלו, שהרי אם במסטיק קטן היהודי הדתי צריך לדאוג שיהיה ג'לטין מדג כשר, חומרי טעם וריח מהצומח, הפרשת תרומות ומעשרות, בישול ישראל, ועוד ועוד. פשוט שאי אפשר להיכנס לתוך ממסד שלם לא דתי [או דתי פשרני] שמנוהל על ידי אנשים כאלה, ולהסתדר בשמירת התורה. לכן ודאי שהאפשרות היחידה של גיוס חרדים יהיה על ידי שינוי נרחב בכל תחום הכשרות / שמירת שבת / בנות / תפילות / השבעת החיילים, ועוד.
2. בענין עיקרון השירות בצבא על פני לימוד תורה, התורה מעודדת מלחמות מצוה ורשות, כפי שהתבאר במאמר למעלה בהרחבה, אך כמובן יצטרכו לפעול אך ורק על פי בית דין שיכריע כמה חיילים נצרכים וכמה יכולים להשאר ללמוד, ולא לפני שבמקביל יוציאו חתן מחופתו וכדומה ללחימה.
3. המחליטים בכל נושא שקשור לחיילים החרדיים יצטרכו להיות בית דין תורני. ולדוגמה, על פי התורה לא ברור שחייל רשאי ללחום בעזה כשיש סכנה אפילו רחוקה מאד לחטופים שנמצאים שם, או הפוך, ייתכן שאין היתר שלא למחוק את עזה כולל החטופים וכולל האזרחים כדי להביא למצב שלא יהיה איום על שום יהודי בארץ. זלפני כל משימה יצטרכ להתייעץ עם דעת תורה, זה לא צחוק זה שאלות בדיני נפשות.
4. ישנם הלכות איך צריך לצאת לצבא, ויציאה למלחמה ללא משיחת 'כהן המשיח' לדוגמה, היא ביטול מצוות עשה. וכן חיוב תקיעה בחצוצרות / איסור נשיאת נשק לבנות / החזרת ה'איש הירא ורך הלבב' והנוספים, ועוד.
יהיו אולי שיתנגדו לגיוס לצה"ל כגוף שאינו שומר תו"מ בכללותו, או משום דחיקת הקץ או התגרות באומות העולם וכדומה.
אכן יש לגשת לנושאים האלו לא כענין השקפתי אלא כנידון הלכתי, ולהתנהל לפי פסק הלכה מבית דין.
כמובן שלכל הענין הזה צריך לגשת בצורה עניינית ולא שטחית. ולרוב הטענות על החרדים הינם טענות רדודות ושיטחיות, כגון "למה אין הלוויות בבני ברק" ו"למה אמא של חרדי יישנה טוב יותר בלילה", שזה שאלה מה צריך לעשות, ואם מה שצריך לעשות זה להשאר ללמוד תורה אז מה הענייין ללכת כדי להסתכן, אפשר בבית לקפוץ מהגג.
וכן בצד השני יש טענות שהם אפילו לא שטותיות כגון "החרדים מתנדבים ביד שרה עזר מציון וזק"א", שודאי שזה לא מתקרב לשירות צבאי [חשבתם פעם שהחרדים ישרתו בצבא והחלונים יתנדבו בעזר מציון].
וכמובן צריך לזכור שמי שמייצג את הציבור החרדי הם ודאי אינם שדרנים ופוליטיקאים שנפלטו מהישיבות עוד לפני שנכנסו אותם.
וכן יש לשים לב שהציבור לא ישתף פעולה עם מי שרוצה לגייס אותם רק בשביל מעמדו הפוליטי או שנאתו לחרדים שבמקרה עכשיו לקחה טרמפ על הגיוס לצה"ל [בעוד עד לפני חצי שנה עודד סרבנות…]
שלום יצחק.
אתה מאד נחרץ וניכר שאתה בטוח בדרכך. השאלה האם אתה גם מוכן להקשיב. על הצד שכן, אנסה להתייחס לטענותיך בקצירת האומר (אם כי לכולן כבר התייחסתי).
1. מסירות נפש נמדדת מול אתגרים בפועל ולא בהכרזות פומפוזיות. השאלה האם אתה מוכן למות ולא להתגייס תיבחן כשתעמוד מול קנה של רובה ולא מול מקלדת במדינה דמוקרטית שבין כה וכה לא עושה לך כלום (פרט ללממן אותך). כך שתרשה לי לא להתפעל מהנחרצות ומסירות הנפש שבדבריך.
2. אף אחד לא ביקש ממך לעשות מה שמיכאל אברהם אומר. מה שכתבתי הוא למיטב הבנתי דעת התורה וההלכה, ולכן הציפייה שלי ממך להתגייס היא מפני שההלכה והמוסר אומרים זאת ולא מפני שאני כתבתי. אם אתה חולק על טענותיי זה לגמרי לגיטימי, ואת זה עליך לבסס בטענות לגופו של עניין ולא בהצהרות ריקות ולא רלוונטיות של מרד ומסירות נפש.
3. טענותיך הענייניות הן כמובן חסרות שחר. משתי סיבות עיקריות:
א. היוצאים למלחמה יכולים לאכול אפילו מאכלות אסורות ממש, אז בטח שמותר להם ג'לטין בהכשר הרבנות. וכך גם לגבי שאר איסורים מדומיינים שעולים בדעתכם.
אבל גם אם לא הייתי צודק בדברײַ כאן, ישנה עוד בעייה:
ב. החובה להכין את הצבא כך שחרדים יוכלו לשרת בו מוטלת עליך ועליכם ולא עליי. אתם חלק מהמדינה והחובה לשרת היא על כולנו. אם יש לכם דרישות מיוחדות היכבדו ודאגו לביצוען. כיום הממשלה מכילה את כל המפלגות החרדיות. וגם פראי האדם מהקבוצה שלך שלא מקבלים אותם כנציגים ומעדיפים לצרוח על מוכנות למות על המקלדת, היכבדו ודאגו לכל זה בעצמכם. אתם לא נוקפים אצבע כדי שזה יקרה, ומניחים שהמשימה מוטלת עלינו לפרוס לכם שטיח אדום בבקו"ם, כי אתם עושים לנו טובה שמתגייסים. זה מופרך לגמרי כמובן.
4. לא אתייחס כאן לאוסף השוטים שמנהיגים את הכת דידכון, שאותם אתה ממנה כאן בהבל פה להוביל אותנו במלחמה ולקבל החלטות עבור כולנו. זה באמת עניין אחר. הייתי מציע שקודם ייגמלו ממוצצים ואז נוכל לדבר.