הדלקת נרות חנוכה באינטרנט (טור 350)

בס”ד

הבוקר מצאתי באתר שאלה שעוסקת בהעלאת הדלקת נרות חנוכה לאינטרנט. אתמול קיבלתי לינק לפוסט שכתבה רחלי דויטש באותו נושא (שאולי היה הבסיס לשאלה). היא מעלה גם אפשרות רדיקלית יותר של החלפת החובה להדליק נרות (בפרט בעידן הקורונה כשלפעמים אין כבר רגל בשוק) בפרסום הנס בצורות שונות באינטרנט. השאלות הללו מחדדות סוגיות נכבדות שנוגעות לשורשי ההלכה, עד כמה אנחנו אמורים להיות מחויבים לעקרונות שנקבעו בעבר הרחוק, מה ניתן לשנות ובאלו צורות, התחשבות בפרשנות תכליתית (טעמא דקרא, או טעמי התקנות דרבנן) וכמובן שברקע תמיד ניצבת שאלת הסמכות.

ההצעה לנר וירטואלי

לטובת השמרנים שבינינו, אפתח בדבריה של רחלי, ולו רק כדי לאפשר להם להעלות קיטור. היא פותחת את הטור שלה כך:

המטרה: פרסום נס חנוכה. האמצעי: הדלקת חנוכייה עם נרות כמספר ימי החג והנחתה בחלון כך כשהעוברים ושבים ברחוב ייזכרו בנס חנוכה בעודם חולפים על פני חלונכם. אך מה קורה במצב שבו אין עוברים ושבים עקב משבר הקורונה? או בניסוח פילוסופי יותר: האם חנוכייה דולקת בחלון אם איש מבחוץ לא הביט בה? חז”ל יגידו דבר אחד וקאנט ימקד את הסיפור במקום קצת אחר.

היא עוסקת שם בתפיסת הזמן של חז”ל (שתלו את הזמן באירועים והתנהגות אנושית, כמו בתחילת מסכת ברכות לגבי זמן קריאת שמע) ותולה את הצעתה בכך שהזמן הוא סובייקטיבי (לדעתי היא לא פירשה נכון את קאנט, ובנוסף לכך למיטב שיפוטי הצעתה גם לא תלויה בשום צורה בתפיסה הקאנטיאנית של הזמן והמרחב). מעבר לכל ההנמקות והרקע הפילוסופי, בסוף היא מגיעה להצעה הבאה:

פרסום הנס לא מתרחש בין הסלון למטבח, המצווה כאן אינה לחינוך פנים-ביתי. מצוות הדלקת נרות בחנוכה היא לפנות החוצה, בפרהסיה, לכיכר השוק, שאומנם עכשיו היא ריקה פיזית אבל היא כנראה עברה למרחב אחר, לא פיזי, שבו הפעילות מתקיימת בשעות אחרות. אנשים לא מפסיקים להתאסף, הם פשוט מוצאים להם מרחבים חדשים להתקהל בהם, מרחבים וירטואליים.

את הנר כדאי להמשיך להדליק על אדן החלון, ולו מטעמי מסורת, אך אז השאלה היא – האם נר בחלון מספיק או שאולי כדאי גם להעלות אותו לסטורי? האם אחד משינויי הקורונה יהיה מנהג להפוך את הנר הפיזי לווירטואלי, שלא לומר – ויראלי?

מעבר לשיקולי המסורת והפולקלור, היא מציעה להפוך את הנר המהותי לווירטואלי, כלומר את פרסום הנס לעשות בדרך של העלאת סטורי במקום הדלקת נר. לא ברור לי האם כוונתה לשים בסטורי שלנו נר וירטואלי (בעוונותיי, אני לא בדיוק יודע מהו סטורי), או שמא לצלם הדלקת נר ממשי ולהעלות לסטורי, או אולי להעלות סטורי (=סיפור, כיתוב) שמפרסם את הנס בלי קשר לנרות. יש הבדל בין ההצעות הללו, ובסוף הטור אשוב אליו.

הקדמה כללית: מהי מסורת?

בכמה מאמרים וביתר פירוט בספרי השלישי בטרילוגיה (מהלכים בין העומדים) עמדתי על נושא השינויים הלגיטימיים והבלתי לגיטימיים בהלכה. דווקא מנקודת המוצא שרואה בהלכה את תמצית האמונה והמחויבות היהודית (ראו על כך גם בטורים 336-9), הראיתי שם שלא רק אפשר אלא אפילו חשוב לערוך התאמות של ההלכה לנסיבות המתחדשות בכל זמן ומקום.

בניגוד לגישה הרווחת שדוגלת באיבון והיצמדות מוחלטת למקובל עד כה, ההלכה אינה מחייבת זאת. התופעה שמכונה ‘אורתודוקסיה’, אינה אלא התקפדות יתר שנוצרה כתגובה לרפורמה ולהשכלה. זה מביא אנשים ופוסקים לזנוח כליל את האפשרות לשנות את ההלכה ולהתאימה לנסיבות חדשות ושונות, גם במקום שאין מניעה הלכתית לעשות זאת. במובן הזה, המונח ‘אורתודוקסיה’ אין פירושו נאמנות להלכה, אלא פרשנות מאד מסוימת (ומאובנת) לנאמנות הזאת. לכן הניגוד לאורתודוקסיה במובנה הזה, אינו רפורמה או קונסרבטיביות, אלא אורתודוקסיה מודרנית. ביסודה של הגישה הזאת מונחת התפיסה שנאמנות מוחלטת להלכה לא רק מאפשרת שינויים אלא מחייבת אותם.[1] האורתודוקסיה המאובנת מבוססת על גישה שכיניתי שם ‘שמרנות פשטית’ (היצמדות להלכה כפשוטה), בעוד שהאורתודוקסיה מודרנית נצמדת למה שבאמת ההלכה מצפה מאיתנו, והגישה היסודית שלה היא ‘שמרנות מדרשית’. ההלכה שאליה אני נאמן ואותה אני שומר היא הלכה שעוברת כל העת ‘מדרשים’, כלומר פרשנויות והתאמות לנסיבות המשתנות.

כדי למנוע אי הבנות, רק אחדד ואעיר שאין בעולם ‘שמרן פשטי’ במובן מלא וצרוף. ‘שמרנות פשטית’ היא אתוס תיאורטי, ולא גישה שנוהגת בפועל. אין אדם או קבוצה בעולם ששומר את ההלכה בלי לתת לה פרשנויות מסוימות, ובדרך כלל הפרשנויות הללו מושפעות בצורות שונות ומגוונות מרוחות הזמן ומהנסיבות שבהן חי ופועל האדם. אבל יש אנשים וקבוצות שחיות בתודעה שהן משמרות את ההלכה כנתינתה מסיני (האתוס הוא שמשה רבנו הלך עם גרטל ושטריימל ודיבר יידיש). אנשים הם יצורים מסובכים ומורכבים, ולכן ביחד עם המודעות לכך שזה לא נכון קיים אצלם אתוס חזק מאד שהמצב העקרוני הוא בכל זאת כזה. זהו אתוס של המסורת כ’צינור חלול’, כלומר שתפקידנו הוא להעביר ולשמר את התורה כפי שקיבלנו ממשה בסיני, בלי לגעת.[2]

דוגמה לחוסר מודעות כזה הוא דברי רבי אליעזר שאמר על עצמו שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. קשה לי להאמין שר”א עצמו האמין בזה. ידועה קושיית הרב קוק (במאמר הערכה שכתב על האדמו”ר מסוכטשוב) מהמדרש שמספר שהוא אמר דברים שלא שמעתם אוזן מעולם. דומני שהסתירה הזאת מצביעה על כפל המישורים שתיארתי למעלה: ר”א חי באתוס של מסורת במובן של ‘צינור חלול’ (או ‘שמרנות פשטית’), אבל בפועל ברור שזה מעולם לא היה קיים ולא יכול להיות קיים. אדם יכול לחשוב שהוא רק מעביר את תורת רבו כפי ששמע ממנו, ובעצם להוציא מפיו חידושים שלא שמעתם אוזן מעולם. זו שאלה מודעות, ואולי אפילו המודעות ישנה ונותר רק האתוס.

הבעיה בדור שלנו היא הרפלקסיביות שלנו, כלומר המודעות שלנו לעניין. הפסקנו להיות נאיביים, וכיום אנחנו מודעים היטב לכך שאין מסורת ללא פרשנות, ושגם אנחנו לא פטורים מכך. גם בחז”ל ואצל חכמי הדורות ניתן למצוא לא מעט מקורות ואמירות שמבטאים זאת (כמו המדרש הידוע על משה בבית המדרש של רבי עקיבא ועוד), אבל דומני שבימינו, בפרט בעידן הנרטיבים הפוסטמודרני והיחסיות התרבותית, המודעות לכך גברה מאד. המודעות הזאת מביאה אנשים ואפילו פוסקים לשיתוק. אדם שמודע לזה שבעצם ההלכה שהוא פוסק אינה תורת משה אלא תורתו שלו, עלול להגיע למצב שלא ירשה לעצמו לפסוק. הוא ינסה ככל יכולתו להיצמד לתקדימים ולא להפעיל את שיקול הדעת שלו עצמו. גם כשהוא יעשה את זה, זה כמובן לא יעלה בידו, אבל הוא יגיע לפעול בתחושה ששיקול הדעת שלו נעשה במסגרת אתוס שמרני מאובן אשר כזה.

לחלופין, אם אכן אנחנו כבר מודעים לזה ישנה גם אפשרות סבירה יותר, לא להירתע ולעשות שימוש גאה ומודע בפרשנות שלנו. כמו שעשו כל קודמינו, חלקם לא במודע, אנחנו נקראים לעשות כיום במודע. זה כמובן מסוכן מאד, שכן אדם יכול כאן להכניס את מאווייו ורצונותיו לתוך פסיקת ההלכה שלו ולאבד את המחויבות לדבר ה’, אבל אל לנו להירתע, ולו רק מפני שאין לנו ברירה. אנחנו כבר מודעים היטב לכך שדבר ה’ לעולם מתווך לנו על ידי אנשים, וכמובן גם על ידי שכלנו שלנו, ומושפע מהנסיבות שבתוכן אנחנו פועלים (במאמר המשורר: האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו). אבל האלטרנטיבה היחידה לזה היא לא לעשות כלום. יתר על כן, אני טוען שחובה עלינו לעשות פרשנויות והתאמות שכאלה, שאם לא כן איננו מקיימים את רצון ה’. רצון ה’ לעולם בא לידי ביטוי בעולם בו אנחנו חיים, ואם ניצמד לפרשנויות עתיקות שאינן רלוונטיות כיום, אנחנו סוטים מרצונו (את זה כיניתי לא פעם “עבריינות שמרנית”).

דוגמת בגדי הים

דוגמה בה השתמשתי לא פעם כדי להמחיש זאת, עוסקת בקבוצת אנשים שהם ואבותיהם הולכים במדבר כבר דורות רבים עם בגדי ים. זה הלבוש המסורתי שלהם. ואז מגיעה תקופה שבה הדור העכשווי מגיע בנדודיו לאזור קר יותר, ומתעורר פולמוס כיצד עליהם לנהוג. קבוצה אחת דורשת להמשיך ללכת באותו ביגוד בגלל הנאמנות למסורת אבותיהם (זוהי ‘שמרנות פשטית’). קבוצה אחרת של אנשים טוענת שקר להם, והם אינם מוכנים לשמור את המסורת (אלו הם הכופרים). אבל יש קבוצה שלישית הגורסת שיש חובה מכוח המסורת להחליף לבגדים חמים (זוהי ‘שמרנות מדרשית’). שימו לב, לשיטתם זה לא יצר הרע, ואפילו לא היתר אפשרי, אלא חובה מכוח המסורת עצמה, ובזה הם שונים מהכופרים (למרות שבהתנהגותן שתי הקבוצות נראות זהות).

לשיטת ‘השמרנים המדרשיים’, המסורת לא אומרת שצריך ללכת עם בגדי ים. זהו אולי הפשט שלה, אבל הם עורכים לה ‘מדרש’ שאומר שהחובה האמיתית היא ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר. אלא שבעבר כשהם ואבותיהם חיו באזורים חמים הבגד שהתאים למזג האוויר היה בגד ים ולכן כך הם נהגו. אבל כיום כשאנחנו נמצאים באזור קר החובה היא ללכת עם בגדים חמים. שימו לב שלשיטתם ‘שמרן פשטי’ שילך מתוך נאמנותו למסורת עם בגד ים באזורים הקרים שבהם הם חיים כיום הוא עבריין שסוטה מהמסורת. זוהי דוגמה למה שאני מכנה ‘שמרנות עבריינית’. אגב, ‘השמרן הפשטי’ אולי לא מודע לכך, אבל ברור שגם הוא עושה פרשנות למסורת. ההחלטה שהמסורת אומרת ללכת עם בגדי ים היא עצמה פרשנות אחת אפשרית (=הפשט?…) שהוא בוחר בה. ע”ע רבי אליעזר.

חשוב להבין ש’השמרן המדרשי’ לא משתמש במדרש כדי להתיר לעצמו היתרים (הגם שכאן, ואולי במקומות רבים נוספים, המסקנה היא נוחה וקלה יותר לביצוע). מי שמשתמש במדרש כזה רק כדי להתיר לעצמו דברים בלי שהמדרש הזה נכון בעיניו, הוא פשוט מקבוצת הכופרים (אלא שהוא מחביא זאת). בעיני ‘השמרן המדרשי’ עמדתו היא נגזרת ישירה של המחויבות למסורת, ואם ימשיך ללכת עם בגדי ים הוא לא יקיים את חובתו. לשיטתו, אם אתה רוצה לעשות את רצון ה’ בנסיבות שבהן אתה פועל, עליך להחליף לבגדים חמים. הנטייה של רבים לראות במדרשים כאלה חיפוף, חוסר מחויבות ונאמנות, או כניעה לרוחות הזמן, היא טעות, ולעתים תעלול דמגוגי מכוון. לפעמים באמת מדובר בזה (הכופר הסמוי), אבל ישנם לא מעט מצבים שבהם מדובר בוויכוח פרשני על המסורת (או ההלכה). ‘השמרן המדרשי’ אינו נאמן להלכה פחות מעמיתו ‘השמרן הפשטי’. הוא פשוט חולק עליו לגבי מה שההלכה והמחויבות אליה אומרות.

אחרי ההקדמה הנחוצה הזאת, נוכל לעבור לדון בהדלקת נרות ובסוגיות משיקות.

הסמכות לחדש הלכות וטעמא דקרא

בטור 275 דנתי בעמדתו של הרב יעקב אריאל לגבי בית חכם. טענתי שם שגם אם המוטיבציה לאסור את כל הפעולות של בית חכם בשבת הייתה נכונה בעיניי, אני לא מקבל את האפשרות של פוסק בימינו לאסור זאת. אי אפשר לחדש איסורים מדעתנו, שכן הסמכות הזאת מסורה רק לבית דין הגדול ולסמוכים היושבים בו. חכם בימינו יכול רק לפרש את ההלכות דאורייתא ודרבנן שהתקבלו במוסדות מוסמכים, הא ותו לא.

בתלמוד נחלקים תנאים האם דרשינן טעמא דקרא (רבי שמעון) או לא (רבי יהודה), כלומר האם ניתן להשתמש בפרשנות תכליתית בעיצוב ההלכה.[3] להלכה אנחנו פוסקים כרבי יהודה שלא. לכאורה כל מדרש שמרני נזקק לטעמיה של ההלכה הנדונה, ובמובן הזה הוא לא יכול לשמש אותנו בפרשנותה ועיצובה.

כך למשל עולות טענות שונות לגבי עדכון מצוות השמיטה בדורנו, כשכמעט אין חקלאים. הטענה היא שבעבר המציאות הייתה שרוב הציבור עסקו בחקלאות, ולכן ההלכה קבעה את השמיטה לגבי קרקעות. אבל בימינו כשאנשים עוסקים במקצועות מגוונים יש לעדכן את מצוות השמיטה, לתת לאנשים חופש מהעבודה, לחייב חלוקה רחבה יותר של הרכוש בין עשירים לעניים וכדומה. מעבר לשאלה האם אכן זו מטרתה של השמיטה (אני בספק רב), גם אם אקבל את הניתוח התכליתי הזה, במקרים אלו באמת עולות שתי בעיות לא פשוטות: שאלת הסמכות ושאלת טעמא דקרא. ניתוח תכליתי כזה של מצוות השמיטה הוא דרישת טעמא דקרא בוטה. מעבר לזה, האם יש בימינו גורם בעל סמכות שיכול לעשות שינוי הלכתי כזה?[4] אני חושב שלא.

לכן ביחס לשמיטה אני באמת נוטה לחשוב שאין דרך הלכתית סבירה להתגבר על שתי הבעיות הללו בימינו (מעבר לספק גדול שיש לי האם בכלל זה אכן טעמא דקרא, כלומר האם ‘המדרש השמרני’ הזה אכן נכון). אבל חשוב לשים לב שבשאלת הדלקת נרות חנוכה המצב שונה בתכלית.

הבחנה בין שני סוגי הצעות

כפי שכבר הערתי למעלה, ניתן להציג את טענתה של רחלי דויטש בשתי צורות:

  1. הדרך הנכונה יותר לחגוג את חנוכה בימינו היא פרסום סטוריז ברשת האינטרנט. זה מביא לפרסום הנס בצורה הרבה יותר רחבה ויעילה מאשר הדלקת נרות, ולכן כיום הקיום הנכון יותר של מצוות החנוכה היא העלאת סטורי לרשת ולא הדלקת נרות.

לצורך הדיון, אקבל את הנחת המוצא שלה, שאכן מטרת ההדלקה היא פרסום הנס והדרך לעשות זאת ברשת היא יעילה יותר. ובכל זאת, כאן עולות שתי הבעיות שתיארתי למעלה: א. אין כיום גוף שבסמכותו לשנות את התקנה של חז”ל להדליק נרות חנוכה. ב. לא דורשים טעמא דקרא (גם ביחס לתקנות חכמים), כלומר לא משנים את תקנת חכמים לפי פרשנות תכליתית. כך, למשל, כבר בזמן חז”ל ניתן היה לחשוב על דרכים טובות לא פחות לפרסם את הנס: לכתוב שלט גדול עם תודה לקב”ה על הניצחון וההצלה, ולתלות אותו בחלונות הבתים. לחלופין, אולי לביים הצגות על מלחמות החשמונאים והיוונים, להוציא ספרים על הנושא ועוד ועוד. כל אלו לא יכולים להוות תחליף לקיום התקנה המקורית, או בגלל סמכות או בגלל שלא דורשים טעמא דקרא. מעשה המצווה כפי שתוקן מחייב אותנו. אם נרצה להרבות יותר את פרסום הנס נוכל לעשות דברים נוספים, אבל לא במקום התקנה המקורית.

  1. חכמים קבעו להדליק נרות בפתחי הבתים כדי שיראו מבחוץ, עד שתכלה רגל מן השוק. כיום המשמעות האמיתית של השוק (האתר הגיאוגרפי) ורגלי האנשים, הם אתרי האינטרנט (האתר הווירטואלי) והגולשים שעוברים בהם.

על אף הדמיון, קל לראות שיש הבדל גדול בין ההצעה הזאת לקודמתה. כאן לא מדובר על שינוי של התקנה אלא על יישום נכון יותר שלה עצמה בנסיבות חיינו העכשוויים. כיום באמת השוק הרלוונטי הוא הפייסבוק ורשת האינטרנט, והאנשים שחולפים בשוק הם הגולשים. כעת ניתן לראות שזה לא ‘מדרש שמרני’ שבא לשנות את ההלכה ולהחליפה בהלכה אחרת, אלא פירוש מעודכן של המושגים ששימשו בתקנה המקורית. מי שמדליק נרות בחלון כשלא חולפים שם אנשים פשוט לא מקיים את התקנה. אנשים כיום חולפים בפייסבוק ובאתרים וירטואליים ולא ברחובות הממשיים שלנו, ולכן הדלקת הנרות באופן שנשקף אל השוק והאנשים שחולפים בו צריכה להיעשות ברשת.

אחת ההשלכות של ההבדל הזה נוגעת לשאלת הסמכות. שינוי בהלכה זוקק סמכות. מה שקבע בית דין הגדול לא יכול להשתנות אלא בבית דין הגדול. אבל פרשנות מסורה לכל אחד ולכל חכם בכל מקום וזמן. אם אכן זו הפרשנות הנכונה לדברים, אזי היישום של ההלכה הוא חובה על כל אחד, והאיסור לא לנהוג על פי ההלכה חל על כל אחד. זה לא תלוי בסמכות פורמלית.

שינוי מושגי המרחב

ההצעה לכתוב סטורי בפייסבוק במקום להדליק נר בחלון שייכת לקטגוריה הראשונה. כאן מדובר על שינוי ההלכה המקורית ואימוץ הלכה אחרת במקומה. יש כאן ‘מדרש שמרני’ (מה שנדרש מאיתנו הוא פרסום הנס, וכך עושים את הפרסום בצורה הטובה ביותר), אבל כדרכו של מדרש כזה הוא בא לשנות את ההלכה. לעומת זאת, ההצעה השנייה לא אומרת לשנות את ההלכה. היא מציעה לבצע את ההדלקה שתוקנה מראש, אבל המיקום של ההדלקה לא צריך להיות על פתח הבית או בחלון, אלא מול מצלמת האינטרנט שלנו שמשדרת את הדברים לרשות הרבים ברשת. כפי שעולה מדבריה של רחלי, מושגי המרחב שלנו שונים מאלו ששררו פעם, ועלינו להתאים את המושגים של ההלכה לאלו שלנו.

לפי פרשנות זו, הבית שבו מדליקים את הנר (נר איש וביתו) הוא אתר האינטרנט (או דף הפייסבוק) שלי, השוק (עד שתכלה רגל מן השוק) הוא רשות הרבים של הרשת, והרגליים (שכלות מן השוק) הן הידיים של הגולשים שמקישות על המקלדת והעיניים שלהם שצופות באתר שלי. ברור שהזמנים שבהם אנשים נמצאים בשוק וכלים ממנו במציאות שלנו שונים מאד כמובן, אבל בהקשר לזמן ההדלקה כבר פוסקים רבים כתבו שבהחלט יש מקום להתאים את התקנה למציאות ימינו (שאנשים מסתובבים בשוק עד שעות מאוחרות). במובן הזה אין כאן שינוי של ההלכה, אלא תרגום של מושגי המרחב והזמן שלה למציאות ימינו. לאור הפרשנות הזאת, מי שמדליק נר על פתח הבית או החלון לא מקיים את התקנה (זו שמרנות עבריינית). כיום חובה לעשות זאת ברשת כי זו רשות הרבים האמיתית. יש לעשות זאת עם שמן זית, מספרי הנרות המקובלים וכל ההידורים הרגילים מהעולם הממשי, אבל הטענה היא שכל זה צריך להיעשות בצילום לרשת. זה בעצם רק תרגום מושגי המרחב של התקנה המקורית ויישום מעודכן שלהם למציאות שלנו.

חשבו על מציאות קיצונית יותר, שבה באמת אנשים כבר לא הולכים ברחוב בכלל. היעלה על הדעת שנמשיך להדליק נרות בחלון ובפתח הבית רק מפני שכך נקבע מראש? ומה אם תיווצר מציאות קיצונית עוד יותר, למשל מצב שבו אנשים בכלל לא מבחינים בנרות דולקים. היעלה על הדעת שנמשיך להדליק נרות כדאשתקד? (זו הדוגמה הידועה של המטאטא של הרבי מגור, שגם היא נאמרה על הדלקת נר  חנוכה. ראו עליה בטור 2.) האם לא נכון במצב כזה לחשוב על דרכים אחרות לפרסם את הנס? במציאות כזאת לדעתי יש מקום לקבל גם את ההצעות מסוג 1 ולשנות את ההלכה. אבל אפילו בימינו, כששינוי הנסיבות אינו כה קיצוני, הצעה 2 ממש מתבקשת, שכן היא לא משנה את ההלכה אלא רק מיישמת אותה למציאות זמננו. טענתי היא לא רק שמותר לעשות זאת, אלא שמי שלא עושה זאת כך יכול עקרונית להיחשב עבריין. בימינו זה אינו המצב כמובן, שהרי אנשים עדיין הולכים ברחוב ורואים נרות דולקים, אבל ברור שגם בימינו זו לפחות דרך הלכתית לגיטימית אם לא אפילו מובחרת יותר (בפרט בעידן הקורונה).

שימו לב שאני מיקל יותר מרחלי, שכן אני טוען שאין בכלל צורך להדליק נר בחלון. אולי יש לזה חשיבות תרבותית ומסורתית אבל לא הלכתית. את ההלכה ניתן לקיים גם אם מדליקים רק באינטרנט. מאידך, אני כן חושב שצריך להדליק נר לפי כל הכללים ולא לעשות פרסומי ניסא אחר. במובן הזה אני אולי מחמיר יותר ממנה (אם כי איני בטוח שהבנתי למה היא התכוונה).

הקו בין שתי ההצעות הללו אינו חד. חשבו מה נאמר לגבי סימולציה של נר (סרט מצויר) במקום נר אמיתי? האם ניתן לראות זאת כתרגום של המושג ‘נר’ לימינו? נדמה לי שלא. רובנו לא רואים ציור של נר בתור תחליף לנר, מה שאין כן לגבי אתר באינטרנט שהוא לגמרי תחליף לאתר גיאוגרפי בכל המובנים המהותיים. לכן יש דברים שלא יכולים להיחשב כתרגום של מושגים, ואז מדובר בשינוי מהותי של ההלכה שזוקק, פרשנות תכליתית, הנמקה וסמכות.

הצטרפות למניין בעידן הקורונה

בכמה מקומות בעבר (ראו כאן וכאן) כתבתי שלדעתי בזמני קורונה מניין בזום הוא אפשרי, כלומר הצטרפות של עשרה אנשים בפגישת זום יכולה להיחשב מניין. לדעתי זה אפילו טוב יותר ממנייני מרפסות שנסמכים על צירופים לפי חלק משיטות הפוסקים. אם המרחב הווירטואלי הוא מרחב לכל דבר בימינו, אזי כל מה שנאמר על צירוף למניין יכול להיאמר גם ביחס אליו. ושוב, גם כאן מדובר לא על שינוי של ההלכה אלא על תרגום מושגי המרחב ההלכתיים ללשון זמננו. ה”אתר” באינטרנט הוא אתר לכל דבר ועניין, גם אם פוסקים בימינו שלא חיים את המצב הזה (ובוודאי פוסקים מהעבר שלא יכלו להכיר את המציאות הזאת) לא מבינים את זה ולכן לא מאשרים זאת. מה עוד שבשיקוליהם בדרך כלל מתחשבים גם בשאלות של מדרון חלקלק ושמרנות והשלכות ציבוריות וכו’.

לאור מה שכתבתי כאן, דומני שהצירוף הזה הוא לכתחילה לגמרי ולא רק היתר בשעת הדחק שנאמר לתקופת קורונה. זהו תרגום נכון (גם אם לא יחיד כמובן) למושגים של מקום ומרחב בנסיבות זמננו, ולכן לא מהווה שינוי של ההלכה אלא רק תרגום שלה למציאות חיינו.

[1] ראו על כך בשיעורי מהלכים בין העומדים ובשו”ת באתר כאן.

[2] ראו על כך בפרולוג לספר השלישי, ובסדרת שיעוריי שניתנת בשנה זו במכון הגבוה לתורה נושאים במחשבת ההלכה.

[3] ראו על כך באורך במאמרי לשורש הרביעי בספר ישלח שרשיו.

[4] הרב קוק בספרו לנבוכי הדור, כתב שכשתקום סנהדרין היא תוכל לשנות גם את ההלכה שלא דורשים טעמא דקרא בעצמה.

33 מחשבות על “הדלקת נרות חנוכה באינטרנט (טור 350)”

    1. אם גם בזמן חז”ל , מתקני התקנה היה אפשר לחשוב על פרסום טוב יותר כדבריך , מדוע אנחנו צריכים לשנות משהו בעניין ?
      גם בימינו הוירטואלים עדיין יותר אנשים ככלל מסתובבים ברחוב מאשר במסך ( יש לא מעט אנשים ,לא עלינו , ללא אנטרנט בכלל …ראה איזו השקעה נדרשו לעשות לתלמידים ללא מחשב ).

      יתכן וסביר מאוד שחז”ל העדיפו פרסום מועט אבל מותאם לכולם , מאשר פרסום מרובה שממש לא מותאם לכולם.
      אפילו עני שבישראל ימכור כסותו ויקנה נר ( ולא מחשב ומצלמה למזלו הטוב לשיטתך )

      ובכלל כל עוד לא נתקבלה שיטתך , רוב מפרסמי הנס בזמן פרסום הנס מדליקים נרות ולא נמצאים במחשב , כך שגם המהדרין לשיטתך בפועל מפרסמים פחות את הנס .

      ועוד לעניות דעתי המושג פרסום הוא לא במובן שלנו היום , שהרי איזה יהודי מעל גיל 3 לא שמע ומכיר את נס חנוכה ?למי בדיוק צריך לפרסם את הדבר ? העניין הוא כנראה יצירת אווירה להודאה לה’ על הנס, וזה נעשה כנראה טוב יותר בצורה המקורית של התקנה .

      דומני שאפילו בחוקי מדינת ישראל כיום , המושג רשות הרבים נשאר כמו שחז”ל הכירו אותו ועדיין לא הוחלף למשהו אחר , לכן לעניות דעתי הקביעה שזו דרך הלכתית לגיטימית ואולי מובחרת קצת מוגזמת

      1. כי אצלנו המושגים השתנו. הלחינם השחתתי את המקלדת בהבחנה בין הצעה 1 להצעה 2?
        את שאר הטיעונים אני לא מצליח להבין. מה הקשר בין מה שעושה רוב הציבור לבין השאלה מהי הדרך המהודרת?
        גם ההשוואה בין המספרים היא מגוחכת. אתה לא אמור לעשות סטטיסטיקה כמה מבין כלל האנשים הולכים ברחוב. שאל את עצמך כמה יראו את הנר שתדליק בחלון מוול כמה יראו את הנר שתשים בפייסבוק. לפחות לגביי אישית התשובה לגמרי ברורה.

        1. הרב מיכי,

          האם לדעתך ‘מקום ההדלקה’ משתנה לפי האדם? לאלה שיש להם חלון הפתוח לדרך איילון, או לאנשים כמוני שאין להם הרבה גולשים בעמוד הפייסבוק, עדיין חייבים להדליק באותה צורה שהיה נהוג בימי חז”ל?

          ואם כן, האם גם בזמן חז”ל הדין היה משתנה בין אדם לאדם (חוץ ממה שמבואר בגמרא)? מי שיש לו משפחה גדולה בבית, ופתח ביתו פתוח לרה”ר שלא עוברים שם הרבה אנשים, היה צריך להדליק בתוך הבית? או אולי היה צריך להדליק במקומו בבית הכנסת (אם היה אפשר בצורה בטוחה)? או במקום העבודה שלו?

  1. בעיניי הדיון המהותי כאן, מעבר לשאלת פרסום הנס, הוא הדיון על מושג המקום. האם מקום וירטואלי הוא מקום. האם אתר הוא אתר, כשמו. האם יש לו גדר של ‘מקום’ לעניינים הלכתיים. המשפט החשוב בעיניי לטווח ארוך, ולפסיקות שונות שמתחייבות מימי קורונה ומנוכחותו של הזום – הוא המשפט הבא מתוך הקטע המסיים את הפוסט הזה:
    “אם המרחב הווירטואלי הוא מרחב לכל דבר בימינו, אזי כל מה שנאמר על צירוף למניין יכול להיאמר גם ביחס אליו. ושוב, גם כאן מדובר לא על שינוי של ההלכה אלא על תרגום מושגי המרחב ההלכתיים ללשון זמננו. ה”אתר” באינטרנט הוא אתר לכל דבר ועניין, גם אם פוסקים בימינו שלא חיים את המצב הזה (ובוודאי פוסקים מהעבר שלא יכלו להכיר את המציאות הזאת) לא מבינים את זה ולכן לא מאשרים זאת”.

    1. אם המרחב הוירטואלי הוא מרחב לכל דבר אולי יש לדון שהדלקה מעבירה את הנר שבביתי מרה”י לרה”ר (המרחב הוירטואלי) ועל כן יש להזהר במשנה זהירות לא להדליק בשבת

    2. בדף הפירושונים בויקיפדיה למונח “מרחב” מצאתי לפחות שלושה מובנים שונים. נראה שכותבת הפוסט לא סגורה לאיזה מרחב היא רוצה להתייחס. לאור הדברים שכתבת בעבר (כאן ובבבלוג) בנושאי אינטרנט – נראה שכך הוא גם לגבייך.

  2. אולי אפשר להוסיף משהו כדי להקליש את הצעה 1. הפרסומי ניסא הכי גדול זה הסופגניות המפונפנות ברולדין. גם ככה גם כשרואים נר אף אחד כבר לא נזכר בנס אלא רק במושג החגיגי “חנוכה”, כמו שגם מטבע לשון מתנתק מהמשמעות המילולית שלו. היום כל אדם סביר מקבל הרבה תזכורות ביום לכך שחנוכה עכשיו, והנר לא מוסיף הרבה.

  3. הצעה לפתרון בעיות הדיור

    בס”ד נר ה’ דחנוכה פ”א

    ההצעה להדליק ‘נר איש וביתו’ באינטרננט, מניחה ש’ביתו’ של אדם הוא אתרו הוירטואלי. הואיל וכך עלה בדעתי הרעיון: למה להוציא מאות אלפי שקלים לרכישת דירה, תוך לקיחת הלוואות ומשכנתאות היוצרות שעבוד לעשרות שנים.ניתן לכל זוג צעיר אתר אינטרנט, בו יחיו ויגדלו את ילדיהם, ובכך תיפתר סופית מצוקת הדיור!

    בברכה, שמשון לץ-מאן, שר השיכון הוירטואלי

      1. על הצעתך ייאמר: ‘בני בינה (מלאכותית), ימי שמונה – קבעו שיר ורננים’.

        בברכה, אלקטרו-דוס

        כעין זה הצעתי, שבמקום ללכת לבית הספר – יישנו התלמידים במיטה, ואלקטרודות יעבירו למוחם את כל המידע הנחוץ

  4. אתה מניח כאן שהתקנה היא ‘פירסום’, והאופן לקיימה נתון לשינוי לפי הנסיבות המזדמנות. אני חושב שהפשטות היא שהתקנה היא ‘הדלקת הנר ברחוב’, ולכן גם אם טעמה מתבטל או שניתן לקיים טעם זה בצורה עדיפה, אין לנו שום כח לשנות זאת, ותמיהני על הפלפול הארוך כאן שהשמיט נקודה זו.

    1. תמיהה זו על שום מה. עיקרו ונופו של הטור הוא ‘הבחנה בין שני סוגי הצעות’ ודיון ברעיון שהעלאת נר ברשת הוא בדיוק בדיוק הדלקת נר ברחוב. להתווכח אפשר אבל תמיהה היכן מצאה מנוח לכף רגלה לא אדע.

    2. ברחוב או על פתח הבית? (לדוד)

      בס”ד נר חמישי של חנוכה תשפ”א

      לדוד – שלום רב,

      אם המטרה של נר החנוכה היתה להאיר את הרחוב ולפרסם בו את הניצחון – היה צריך לקיים כדברי המשורר: ‘הבה נאירה נס ואבוקה, יחד נשירה את שיר החנוכה’.

      לעומת זאת, חז”ל פסלו את האבוקה, ודרשו דווקא ‘נר איש וביתו’, וגם למהדרין והמהדרין מן המהדרין, מייצג נר קטן את כל אחד מבני הבית (או את מספר הימים הנכנסים או היוצאים. נר ולא אבוקה, חנוכיה קטנה ולא משואה. חג החנוכה מבטא את ניצחונו של הבית היהודי על המוחצנות היוונית, ולפיכך סמלו הוא הנר שעל פתח הבית.

      טבוע הוא חג החנוכה בחותמם של שני מנהיגי התורה שבאותו דור – יוסי בן יועזר איש צרידה (שנרצח בגזירות היוונים) ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, ששניהם הדגישו את חשיבותו של הבית היהודי, שצריך להיות מקום תורה ‘בית ועד לחכמים’, ומאידך צריך להיות מקום של חסד ‘יהי ביתך פתוח לרווחה’.

      נר החנוכה שעל פתח הבית מסמן את ייחודו של הבית כמקום שמאיר ב’נר מצוה ותורה אור’, ומאידך אור זה פתוח לרשות הרבים, ומסמן לאלה שעדיין ‘מבחוץ’: ‘בואו והיכנסו, צותיאותו גם אתם לאור התורה והאמונה’.

      כל הניצחון של החשמונאים על האימפריה הסלבקית האדירה, הוא סיפורה של משפחה יהודית אחת, אב וחמשת בניו, שבנחישותם ובלכידותם – סחפו אחריהם את הרבים, העזו לצאת למלחמה נגד האימפריה ושינו את מהלך ההיסטוריה, ללמדנו שמהפכה עולמית יכולה להתחיל בבית יהודי אחד המקרין נחישות ולכידות.

      בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

      יש לציין, שגם ‘יום העצמאות’ של עם ישראל, ליל התקדש חג הפסח – לא נחוג בתהלוכות ניצחון ברחובות. אדרבה, נאסרו בו תהלוכות ה’אפיקומן’ היווניות, שבהן הולכים הצועדים מבית לבית וסוחפים את החוגגים לצהול ברחובות. הפסח אמנם קרב ביחד ע”י ‘כל עדת ישראל’ יחד, אבל אכילתו היא דווקא כ’זבח משפחה’ שבו מסבים יחד הורים וילדיהם ומספרים ביציאת מצרים. סוד קיומו של העם – מתחיל במשפחה.

      1. מאבקו של אנטיוכוס ב'מנורה התמידית'

        במסגרת הדיון שלי עם דביר וישי (בתשובה על תירוצו של הב”י) עלתה שאלת עדותם של היסטוריונים יווניים על מלחמות המכבים. מתברר שפרט אחד ‘זכה’ לתיאורים רבים אצל היסטוריונים יווניים, הוא ‘גילוייו המזעזעים’ של אנטיוכוס בכניסתו לקודש הקודשים שהביאוהו לחלל את המקדש ולגזור גזירות שמד על היהודים.

        כך למשל מספר דיאודורוס הסיקולי, שיועציו של אנטיוכוס השביעי ‘סידטס’ שצר על ירושלים בראשית ימי יוחנן הורקנוס (בן שמעון) יעצוהו להשלים את מה שתיכנן דודו זקנו אנטיוכוס הרביעי, שמצא לדבריהם במקדש את פסלו של משה רוכב על חמור ומחזיק בידו ספר המלא בחוקים מיזאנתרופיים וקסנופוביים. כדי לחסל את שנאת האנושות המזעזעת של היהודים הקריב אנטיוכוס על המזבח חזירה, וטרח לשפוך מדמה על המזבח, על כתבי הקודש של היהודים ועל המנורה הקרויה בפי היהודים ‘תמידית’.

        לפי תיאורו של דיאודורוס, ביקש אנטיוכוס לפגוע לא רק במזבח ובכתבי הקודש, אלא גם לחלל את ‘המנורה התמידית’ המסמלת את ‘נצח ישראל’, את ‘נר התמיד’ של עם ישראל שאינו פוסק מלהאיר לעולם וללמדו את אמונתה של התורה וערכיה.

        הדלקת נר החנוכה בפתחו של כל בית יהודי, מבהירה איפוא לאנטיוכוס ולכל ממשיכי דרכו, ש’אנחנו פה כדי להישאר’ לנצח.

        בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

  5. בהקשר הזה ובהקשר הרחב (הרבה) יותר
    האם אתה חושב שאם המדינה תנהג לפי התורה, יש בזה ערך עצמי לשנות הלכות ולחוקק מחדש (במילים אחרות, מה עמדתך בפולמוס של ישעיה השלישי עם ה’ נריה) ניסתי לגלגל באתר, לא ראיתי איפה כתבת בעניין

  6. המצווה היא “נר איש וביתו”. הדלקת נרות בכיכר העיר היא לא המצווה (גם אם היא פרסום נס גדול. גם ההדלקה בבית הכנסת שנעשית בברכה אינה העיקר).
    ופייסבוק ואינסטגרם בימינו הם אולי חלון ראווה לאדם הפרטי אבל אינם חלון הבית (גם לא חלון מטפורי לבית). כשתיקנו את המצווה תיקנוה על הבית, וכנראה לדעת המתקנים יש חשיבות בכך שלנר יש זיקה לבית.

  7. הערותיהם שך לב ודוד נכונות ובמקומן. המצווה היא להדלקת נר בבית (איש וביתו), כל אחד לעצמו להזכיר לעצמו ולמשפחתו את הנס – בדומה לכל שאר המצוות, הדרישה להדליק את הנרות מחוץ לבית נקבעה מאוחר יותר, מסיבות נסיבתיות. הדלקת נרות רבים בתוך הבתים הייתה ועדין, מהווה סיכון גדול לשרפות שגרמו לנזקים רבים ולכן התקינו להדליקם מחוץ לבית. (בהדלקת נרות שבת סיכון כזה קיים, אבל פחות). רק מאוחר יותר ניתן לדרישה זו נימוק של “פירסומא דניסא”. (בדומה למנהג שבירת הכוס החופה – שקיבל משמעות, מאוחרת יותר, של “זכר לחורבן”).
    לפיכך, לנושא הדיון: המצווה היא להדליק נרות חנוכה בבית. לגבי הנושא של ‘פרסומא דניסא’: כל אמצעי שיכול לגרום להאדרת הפרסום הוא ראוי. כבר העירו לפני שבימינו, במרחב הציבורי, לא ניתן להתעלם מחג חנוכה (בשונה אפילו מחגים אחרים!), אפילו אם בגלל הסופגניות… היתכן שאולי אין צורך בפרסום?
    מה צריך לעשות המקיים את מצוות הדלקת הנרות בביתו ל”פירסומא דניסא”? כיוון שאינני פוסק הלכות: כל דבר שיסביר למשפחתו, לקהילתו, או לכל הציבור (אפילו באינטרנט!) את משמעות החג, והכל לשם המצווה.

    חנוכה שמח לכולם

  8. 1 במשל בגדי הים יש הרבה אפשרויות נוספות. האם ניתן להכריע שמותר להשתמש בשמרנות “פשטית” ו”מדרשית” גם יחד? כלומר – מותר להמשיך לשמור על המסורת של בגדי ים (בשלילה של “שמרנות עברינית”), אבל מאידך מותר להתלבש בהתאם למזג האוויר – בדוגמת נרות חנוכה, ניתן להדליק נרות או להשתמש בחלופה; לחלופין, בגדי הים לא שוללים לבוש בהתאם למזג האויר שיילבש בנוסף לבגדי הים – חובה להדליק נרות כדין, ובנוסף מותר לעשות כל דבר בהתנדבות; לחלופין, בגדי הים יישמרו לאירועים מסורתיים, ואילו באירועים לא טקסיים מותר לשנות (ע”ע מסורת החצאית הסקוטית, או הכיפה בבית הכנסת) – נרות חנוכה ידלקו כדין בחלון, ונרות נוספים באירועים וכיכרות.

    2 אם המניין מתקיים במקום וירטואלי, כמה רחוק לוקחים את זה? האם מישהו שמחליף חיתול לתינוק פוסל את התפילה של כל המתפללים במניין? האם אדם ישן מצטרף לאמירת דברים שבקדושה (כמו במניין פיזי)? ומה אם יש אחרים במקום שהוא נמצא בו, והם מחוברים והוא ישן? האם אדם שמחובר לזום בשלשה או ארבעה מניינים, מצטרף לכולם? מצרף את כולם? גם אם נמצא או נמציא תשובות לכל השאלות, יכול להיות שזה מלמד על ההבדלים וממילא מבטל את ההשוואה.

    קשה מאד לדעתי – עד בלתי אפשרי – להצליח לתרגם את החובות הטקסיות והדתיות במלואן למציאות שונה. מאידך, במציאות שמרנית, כאשר אני מדליק נרות חנוכה, אני מתחבר למציאות שבה כך הדליקו (ובמובן מסוים, חז”ל לא אמרו שמי שגר בבית בודד לא ידליק נרות חנוכה כי אין אנשים שיראו). כך שהמציאות הלא-מתורגמת היא קלה לביצוע, גם אם היא מאבדת חלק מהאפקט שלה – שחלקים ממנו אפילו לא ידועים לנו, ואילו המציאות המתורגמת לא תהיה מתאימה אלא אם אנחנו יודעים שכל החלקים המהותיים עברו תרגום נכון ומלא ולא אבדו בתרגום.
    אמנם נכון, יש דברים שכנראה אבדו בתרגום במהלך הדורות – אבל שם מדובר בפוסקים שעשו זת מתוך מודעות שמרנית ולפעמים לא הבינו את ההקשר המקורי שבו נאמרו הדברים, ואנחנו נתקענו עם ההבנה שלהם; אבל לעשות את זה בכוונה זה סיפור לגמרי אחר

    1. 1. דוגמת בגדי הים כבר נדונה אצלי בכמה מקומות. כאן היא הובאה בקצרה, רק מה שנוגע אלינו. האפשרויות שאתה הבאת אינן רלוונטיות, כי הדוגמה באה להבהיר נקודה. לכן לצורך הדיון הנחתי שהמסורת מחייבת רק בגדי ים.
      2. כל שאלה לגופה. כדי שייכתב שו”ע מלא על העניין זה דורש ליבון ושיח הלכתי לאורך זמן.

      ברור שאדם שגר בבית בודד ידליק לעצמו, כי זה הקיום האופטימלי מבחינתו. יתר על כן, אפילו אם הקיום אינו אופטימלי עדיין ייתכן שיוצא יד”ח. השאלה שלנו היא באדם שפתוח לפיייסבוק ולרחוב, מה עדיף (ובכל מקרה הוא ייצא יד”ח).

      1. וירא שמים יצא את שניהם

        והטוב ביותר שידליק בפתח ביתו מבחוץ, ויסריט את ההדלקה ויעלה כ’סטטוס’ ל’פייסבוק’, וכל העם יענו אחריו LIKE 🙂

        בברכה, שמשון (סטיב) צוקרברג הלוי

        1. והשאלה בזה (והצעת פתרון)

          מה שיש לשאול בהדלקה בפייסבוק:

          הואיל ומקבלים LIKE – צ”ב דהרי אסור להשתמש לאורה, ואולי חשיבא קבלת ה’לייק’ כהנאה האסורה?

          ולענ”ד הפתרון הוא, שבמקום ‘לייק’ יקבל ‘לאוו’, שמשתמע גם לחיוב LOVE וגם לשלילה ‘לאו’ – ונמצא שאינו נהנה מתגובות ה’לאוו’ 🙂

          בברכה, שמשון צוק’רברג-לאווינגער

          1. ספר הפנים (בקמץ) או ספר הפנים (בשווא)

            בס”ד נר שביעי של חנוכה תשפ”א

            ועל פניו נראה, שכל התרבות המצמיחה את הפייסבוק והריאליטי היא ההיפך מרוחו של נר החנוכה. נר החנוכה הוא בראש ובראשונה סמלו של ה’נר מצווה ותורה אור’ המאירים בראשונה בפנימיות היהודי וביתו ומשם הוא קורן החוצה.

            בניגוד לתרבות המוחצנת שבה שואב האדם את ערכו מ’איך מתייחסת אליי הסביבה. ערכו של אדם נמדד בכמות ה’לייקים’ שהוא מקבל מהסביבה, שבלעדיה הוא חסר ערך – החשמונאים עמדו בעקשנות על שמירת הצביון היהודי, ללא התחשבות בסביבה מנוכרת שראתה בהם ‘פנאטים פרימיטיביים שאבד עליהם הכלח’.

            נרות החנוכה מזכירים לנו את ההיפך מתרבות הפייסבוק והמירשתת. את הנר שלנו נדליק בבית האמיתי, לא ב’בית הוירטואלי’. אנחנו בונים קודם את פנימיותנו, כולנו נעשים לשמונה ימים לכהנים המדליקים את המנורה הטהורה במקדשנו האישי – וככל שפנימיותנו מאירה יותר, כך אורה קורן יותר החוצה.

            בברכת חנוכה מאירה, ירון פיש”ל קורינאלדי

  9. אין ספק שזו פרשנות מאתגרת.

    העניין הוא שחז”ל בנו את המצווה לפי המושגים שהם הכירו. ייתכן שיש דברים שהיו מובנים להם מאליהם, אבל הם לא הזכירו אותם כי לא הייתה אז אפשרות אחרת. לדוגמא, אולי בעיניהם פרסום נעשה רק ע”י חוויה של נרות פיזיים, אבל אז לא היה משהו אחר אז לא היה צורך לומר את זה.

    בפרשנות שלך חבויה הנחה שהמושגים של חז”ל הם אפלטוניים כמעט, והצורה שלהם נקבעת ע”פ הזמן והמקום. אמנם במובנים רבים אנחנו מניחים את זה בחלק גדול מלימוד הגמרא שלנו. אבל בכלל לא בטוח שזה המצב. יכול להיות שחז”ל ראו בעיניהם תמונה של מקום הומה שבו אנשים רואים חנוכיות מכל מקום, ולא אדם בביתו שרואה חנוכיה בסטורי של חברו. וגם אם אין היום שוק כזה, אז מקיימים אותה בקיום האופטימלי כמו שכתבת (מניחה על שולחנו ודיו).

השאר תגובה