מבט על דין איבוד עבודה זרה בימינו: עקרון הספאסט נישט (טור 447)

בס”ד

אתמול שלחו לי לינק לדיון פייסבוק שפתח חגי משגב על שאלה של איבוד ע”ז בימינו. הוא מעורר שם כמה נקודות ושיקולים הלכתיים מעניינים, ובפרט לגבי יישום ההלכה בימינו.

רקע הלכתי

עבודה זרה היא אחת משלוש העבירות החמורות שעליהן הצטווינו להיהרג ולא לעבור. ככזו, התורה מרחיבה את האיסור גם להסתעפויות שלו (אביזרייהו דע”ז). בין היתר אנחנו מחויבים לאבד את משמשי ע”ז, כלומר אמצעי פולחן ובוודאי האלילים עצמם או ייצוגים שלהם. הדברים מפורשים בתורה בכמה מקומות, כפי שכותב הרמב”ם במצוות עשה קפה (וכן הוא בחינוך מצווה תלו):

והמצוה הקפ”ה היא שצונו לאבד ע”ז ובתיה כולם בכל מיני האבוד וההשחתה בשבירה ושריפה והריסה וחתוך, כל מין במה שיאות לו, ר”ל במה שיהיה יותר מפליג ויותר ממהר בהשחתתו. והכונה שלא נניח להם רושם. והוא אמרו יתעלה (ראה יב ב) אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וכו’, ואמר גם כן (ס”פ ואתחנן) מזבחותיהם תתוצו ואמר גם כן (ראה יב ג) ונתצתם את מזבחותם. ובעבור שנזכר בגמר סנהדרין (צ א) אמרם מצות עשה דעבודה זרה אמרו על צד התמה בעבודה זרה מאי מצות עשה איכא תרגמה רב חסדא ונתצתם. ולשון ספרי (ראה) מנין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשרה פעמים שחייב לקצצה תלמוד לומר אבד תאבדון. ואמרו שם ואבדתם את שמם מן המקום ההוא בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם ואין אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ:

אלו אינם כל המקומות. התורה מצווה על כך כבר בשמות לא, יא-יג, ועוד. כפי שרואים בסוף דבריו, המחויבות למצוות “ונתצתם” בארץ ישראל היא חזקה ובוטה יותר. פירוט הדברים מופיע בהל’ ע”ז לרמב”ם בפ”ז-ח.

אמנם יש בהלכה כמה דרכים לבטל ע”ז, ובמקרים שהביטול מועיל לא חל דין האיבוד. ישנם פרטים רבים בדין הביטול (ראו שו”ע יו”ד סי’ קמב, רמב”ם הל’ ע”ז פ”ח ה”ו והלאה וסקירה של העקרונות כאן) ולא אכנס אליהם כאן, אבל בפשטות נדרש מעשה ולא די במחשבה. יש גם הבדל בין אביזר של גוי לזה של יהודי (שלא בטל עולמית), וקניין של יהודי מבטל את אפשרות הביטול ועוד.

השאלה

חגי משגב מספר על נער שמצא צלמית של ע”ז בשטח ארכיאולוגי, ובא לרב לשאול האם מותר לו למכור אותו (הצלמית שווה כסף רב). הרב ענה לו שיש לנתץ את הפסלון כדין איבוד ע”ז. הוא העלה כמה נקודות שאותו רב כנראה לא לקח בחשבון (לא ברור מניין לו), והן בהחלט שוות דיון ומחשבה. לפני שאגיע אליהן, אביא כאן סיפור ששמעתי לפני למעלה משלושים שנה בקלטת של הרב זילברשטיין.

פלפול בהלכות שבת

הרב זילברשטיין סיפר שיום אחד הגיע אליו הרב דיסלר (ראש ישיבת ‘אורייתא’ לבעלי תשובה, אנחנו מכירים), ובפיו שאלה. בחור מהישיבה שלו אירח חבר חילוני לשבת. האורח עסק בארכיאולוגיה, וכשהגיע בשבת אחז בידיו מתנה למארח, צלמית מהחפירות. המארח לא התבלבל ולא מצמץ, תפס  את הפסל וניפץ אותו לאלתר. לאחר מכן הוא הגיע לרב דיסלר לשאול האם היה מותר לו לעשות זאת בשבת. הוא הניח כמובן מאליו שהיה עליו לנפץ את הפסל, ואני מניח שהתדהמה של החבר גם לא הטרידה אותו (אין עצה ואין תבונה נגד ה’). כל מה שהטריד אותו היה שאלה בהלכות שבת. אפשר לפלפל טובא בשאלה איזה איסור יש בזה, והאם זה מקלקל או מתקן וכדומה, אבל כאן אביא את מה שהשיב על כך הרב זילברשטיין. זה השוס של הסיפור.

הרב זילברשטיין פתח את תשובתו בקושיא שהקשה בעל האבנ”ז על סתירה בספר החינוך. במצווה תכה החינוך כותב שיש מצווה להילחם ולהרוג את שבעה העממין בארץ ישראל:

להרוג שבעה עממים המחזיקין בארצנו טרם כבשנו אותה מהם, והם הכנעני והאמורי וכו’, ולאבדם בכל מקום שנמצאם, שנאמר עליהם [דברים ז’, ב’], החרם תחרים אותם, ונכפלה המצוה בסדר שופטים. שנאמר שם [כ’, י”ז], כי החרם תחרימם החתי והאמורי וגו’.

משרשי המצוה, לפי שאלו השבעה עממים הם שהחלו לעשות כל מיני עבודה זרה וכל תועבות ה’ אשר שנא, ועל כן בהיותם עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון נצטוינו עליהם למחותם ולאבדם מתחת השמים, לא יזכרו ולא יפקדו בארץ החיים. ובמצותנו זאת עליהם להחרימם ימצא לנו תועלת, שנאבד זכרם מן העולם ולא נלמוד ממעשיהן. וגם יש לנו ליקח מוסר בזה שלא נפנה אחר עבודה זרה, כי ברדפנו אחר כל איש מהמשפחה הרעה הזאת להרגו על התעסקם בעבודה זרה, לא יעלה על לב איש לעשות כמעשיהם בשום פנים...

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן שיש כח בידינו להורגם…

כאן הוא כותב שהמצווה נוהגת גם בנשים.

לעומת זאת, במצווה תרד הוא עוסק במצוות מחיית עמלק:

שנצטוינו למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם זכר ונקבה גדול וקטן, ועל זה נאמר [דברים כ”ה, י”ט], תמחה את זכר עמלק, שבכלל זכר הוא הכל…

וזאת מן המצוות המוטלות על הצבור כולן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין כ’ ע”ב] שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרע עמלק. ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן אם אולי ימצא אחד מכל זרעם.

כאן הוא קובע שהמצווה מוטלת על הציבור אבל מתוכו רק הזכרים מחויבים בה מעשית.[1]

הרב זילברשטיין הביא שהאבנ”ז מקשה את הסתירה הזאת, וכששמעתי בקלטת את התירוץ שלו הייתי בטוח שזו אחת מההמצאות הידועות של הרב זילברשטיין, או לחלופין שהוא מצא זאת בספר פלפולי ילדים. אבל לא, לאחר זמן מצאתי את הדבר מפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, הלוא הוא בשו”ת אבנ”ז או”ח סי’ תקט:

כתב החינוך סוף פרשת תצא [מ’ תר”ג] שאין נשים מצוות במחיית עמלק רק זכרים שהם בני מלחמה [ועל כן בזכירה פטורות] ותמוה. שהרי בהריגת ז’ עממים כתב במצוה תכ”ה שנוהג בזכרים ובנקיבות. וכבר רימז בזה המשנה למלך בהגהותיו:

כעת שבו במקום והחזיקו חזק. שימו לב למה שהוא מתרץ:

ב) והנראה בזה דהנה החינוך כתב שגם על כל יחיד יש חיוב אם בא לידו אחד מזרע עמלק שיהרגנו. וזה מצוי גם באשה כענין סיסרא ויעל. ולמה כתב שהמצוה רק בזכרים שהם בני מלחמה. אך יש לומר דהוי מצות עשה שהזמן גרמא שאינו בשבת דלא חמור חיוב מיתה דעמלק משאר חייבי מיתות שאין דוחין שבת. בשלמא בשעת מלחמה נאמר [דברים כ’] עד רדתה אפי’ בשבת [שבת יט ע”א]. אך כיון דלאו בנות מלחמה הן רק אם יבוא יחיד לידי’ ואז לא ידחה שבת. וכיון דשבת לאו זמן מצוה זו בנשים חשוב שאינו זמנו כלל כדמוכח במשנה דכריתות פ”א בהמפלת אור לשמונים ואחד שמדמים ב”ה למפלת ביום שמונים שחל בשבת וב”ש לא השיבו רק משום ששבת ראוי לקרבן ציבור. אבל אם לא הי’ חזי לשום קרבן הי’ דומה ללילה. ואין להקשות כיון דזמן מצוה זו באנשים בשעת מלחמה. לא קשיא דקיימא לן [שבת סב ע”א] נשים עם בפני עצמם. וכיון דלנשים אין מחיית עמלק כלל בשבת. לא חשיב לגבייהו זמן מצוה זו כלל והוה לגבייהו זמן גרמא [וע’ בספר הקנה בעניני מילה]:

ג) אבל הריגת ז’ עממים לא מבעיא לדעת הראשונים פרק קמא דקידושין [לד. עיין שם בר”ן ותוס’ רעק”א שם אות ז’] דכשיש לא תעשה גם בעשה חייבין. הכא נמי הא איכא לא תעשה לא תחי’ כל נשמה. אך גם לפי הנראה מפשט תוס’ קידושין (דף ל”ד ע”א) להיפוך הלא הריגת ז’ עממין הוא למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות. ודומה להריגת המזיקין. דחשיב מלאכה שאין צריכה לגופה דלרוב הפוסקים פטור והוא נוהג מן התורה גם בשבת:

ד) ולכאורה יש לומר דכיון דהריגת ז’ עממין נוהג בשבת. חשוב זמן מצוה גם לגבי הריגת עמלק. כמו שחשוב זמן קרבן יחיד משום שראוי לקרבן ציבור. אך אינו דמיון דהריגת עמלק על העבר לנקום ממנו והריגת ז’ עממין על העתיד למען אשר לא ילמדו. ולאו בני בקתא חדא נינהו:

בקצרה, הוא אומר שיש מצווה גם על יחיד להרוג עמלקים ולכן אין כאן חיובי מלחמה דווקא, ולכאורה זה אמנם אמור לחול גם על נשים אבל בו בזמן זה לא אמור לדחות שבת (איסור נטילת נשמה). אלא שלפי זה המצווה הזאת חלה רק בששת ימי המעשה ולא בשבת, ולכן היא מצוות עשה שהזמן גרמה, וממילא נשים פטורות ממנה. לעומת זאת, לגבי הריגת שבעה עממין, החינוך כותב במפורש (ראו בציטוט למעלה) שהיא נעשית כדי שלא ניווקש בדרכיהם. אם כן, זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, כמו הריגת נחש ומזיקים שנעשית כדי שלא יזיקו לנו (ראו שבת ג ע”א). ומכאן, שהריגת שבעה עממין מחויבת גם בשבת ולכן אינה מצוות עשה שהזמן גרמה,[2] וממילא נשים גם הן חייבות בה.[3] לא יאומן כי יסופר שהיהודי כותב את התירוץ הזה ברצינות.

למדנו מכאן שהריגת שבעה עממין, וכנראה גם איבוד פסיליהם, נעשים רק כדי שלא ניווקש בהם. מכאן הסיק הרב זילברשטיין, שהניפוץ של הפסל בשבת היה בגדר משאצל”ג, ולכן איסורו הוא רק מדרבנן, ולפיכך מצוות עשה דאורייתא של איבוד ע”ז מתירה את האיסור דרבנן הזה.

אני חייב לומר שהסטנד-אפ המוקלט הזה, ששמעתי אותו בעודי מאושפז בבית חולים, עשה לי את היום (תמיד אהבתי פלפולי דאורייתא). אני חב לו תודה על שנטל אחד משישים מחוליי, ונראה כי אפשר לראות בו הליצן הרפואי הראשון (כאן מובא שהפעילות הזאת החלה בשנת 1986. זו בדיוק הייתה השנה שבה שמעתי את הקלטת הזאת).

כעת נשוב לתהיותיו של חגי משגב (אני ממליץ לקרוא כעת את  הטור שלו). אקדים שהוא מציג את התהיות הללו לא כאמירות מוחלטות, והוא עצמו כותב שניתן להכריע בניגוד להן. ביקורתו היא על הרב שכלל לא לקח אותן בחשבון (לא ברור מניין לו זאת, אם כי לפחות לגבי חלק מהרבנים די ברור שהוא צודק). בכל אופן, אני אדון בהן כאן לגופן.

גזל הרבים

הנקודה הראשונה שמעלה משגב היא שעל פי החוק אסור למכור את הפסלון (כמו כל ממצא ארכיאולוגי) גם בלי קשר לאיסור, ולכן יש כאן גזל הרבים. אם נניח כרגע, לפחות לצורך הדיון, שיש חובה הלכתית לנתץ את הפסל, אזי להבנתי דבריו הם טעות הלכתית.

אפילו אם הפסל היה סתם איסור הנאה, לא היה בו גזל (לצד שאין בעלות על איסוה”נ)[4] ולשיטות אחרות יש בזה גזל אבל בוודאי אין חובת השבה.[5] אבל כל זה אמור אם היה מדובר כאן באיסור הנאה רגיל. אלא שבאיסורי ע”ז זה לא רק איסור הנאה אלא יש חובה הלכתית לנתץ ולאבד את הפסל, ובמצב כזה פשיטא שאין בעלות ואין גזל. דינא דמלכותא לא קיים באיסורים אלא רק בממונות, והוא לא יכול להתיר שימוש באיסורי הנאה או לבטל את החובה לנתצם. לכן ברגע שאני רואה צלמית כזאת חובה עליי לנתצה. ואפילו רק מצד כפייה על המצוות יש חובה לנתץ את הפסל כדי לגרום לאחרים שמתעלמים מחובתם ההלכתית לא לעבור עליה.

הסיפור הזה מזכיר לי מעשה שהיה בדידי. בחור שלמד בישיבה החרדית בירוחם, בן של חברים שלנו, היה מתארח מדי פעם אצלנו בבית. יום אחד הוא שאל מאיתנו ספר של ג’וזף הלר (בעהמח”ס מלכוד 22 וש”ס). בהיותו בישיבה, המשגיח ראה אצלו את הספר החילוני הנ”ל ר”ל והחרים לו אותו. היה לו לא נעים, אבל בסוף הוא אזר עוז וסיפר לי על כך. אמרתי לו שימסור למשגיח שאם הוא לא מחזיר את הספר אני תובע אותו לדין תורה על גזל. הבחור הלך למשגיח והלה אמר לו שאינו מוצא את הספר (אולי זה היה נכון ואולי לא). בין לבין, המשגיח טען שאין כאן גזל כי אסור לקרוא את הספרים הללו ודינם כאיסור הנאה (השתמע מכאן שהוא השמיד את האיסור, ולא סתם לא מצא אותו). אמרתי לו שכשאשאל לדעתו ההלכתית לגבי המותר והאסור בקריאת ספרות הוא יהיה הראשון שיידע מזה. בינתיים, הוספתי, אני מצפה לתשלום מלא של ערך הספר, שאם לא כן אתבע אותו לדין תורה. לבסוף קיבלתי את התשלום, ובהחלט לא מחלתי לו על הגזל (אני מניח שהוא גם לא עשה תשובה על כך. בכל אופן, אליי לא הגיעה בקשת פיוס וריצוי).

תוך כדי המעשה תהיתי האם באמת יש בסיטואציה כזאת איסור גזל. לשיטתו מדובר באיסור גמור, בואו נניח לצורך הדיון שזהו איסור הנאה (למרות שגם אם נניח שיש איסור לקרוא, לא ברור מניין יצא איסור הנאה). אם אכן זהו לשיטתו המצב, אזי הוא לכל היותר גזל איסור הנאה, ותוך כדי כך אפילו קיים מצוות “הוכח תוכיח” וכפייה על המצוות. הוא מנע ממני איסור ואם מותר היה לו להכות אותי אז ודאי מותר לו לכפות אותי בממוני (כסברת הרמב”ן הידועה בסוף ב”ב: עד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו). למעלה כתבתי לגבי גזל באיסורי הנאה, וטענתי שם שבהחלט יש מקום להתיר.

אבל במקום שבו יש מחלוקת האם זהו איסור הנאה, שם פשיטא שאין לך רשות לגזול ממני חפץ שלדעתך הוא איסור הנאה אם לשיטתי הוא אינו אסור בהנאה, וכמובן גם אינך יכול לכפות אותי לנהוג כשיטתך. הוא (יש לזכור שמדובר במשגיח, מה שמחמיר  טובא את הטענה) ממנה עצמו לדיין, מכריע מה אסור ומה מותר, ואף כופה זאת עליי למרות ששיטתי היא אחרת. אני לא תמים, וברור לי שהוא כחרדי לא מכיר בשיטתי כשיטה לגיטימית. בשלב הבא, כופרים כמוני עוד עלולים להתיר סמס בק”נ טעמים רח”ל עפ”ל.

אם נחזור לענייננו, בפשטות נראה שניתוץ הצלמית אין בו גזל.

התודעה והזהות הלאומית

טענתו הבאה של משגב היא שלצלמיות כאלה, ולארכיאולוגיה בכלל, יש משמעות חשובה לתודעה ולזהות הלאומית שלנו, וגם לשיקול כזה יש מקום ומשקל בהכרעה ההלכתית. נכון שהצלמית המסוימת הזאת לא באמת חשובה במישור המקרוסקופי, אבל הצטברות המידע יש לה חשיבות, וכל פיסה תורמת את שלה לתמונה הכללית.

אפילו אם היה מדובר בממצא קרדינלי, אני לא בטוח שזה היה מתיר את החובה לאבד את הצלמית הזאת (שהיא בגדר אביזרייהו דע”ז). אבל להעלות את הטיעון מכוח התרומה השולית של הצלמית הזאת לתמונה הכללית שחשובה לתודעה וזהות לאומית, נראה לי שיקול רחוק מאד כדי להתיר אביזרייהו דע”ז.

צרכי הציבור

משגב עובר אחר כך לדיון על חשיבותה של ‘דעת הציבור’ בהלכה. לא הבנתי למה בדיוק כוונתו, ולמה הוא מציג את זה כהמשך לנקודה הקודמת (התודעה והזהות). מהדוגמאות שהוא מביא נראה שכוונתו לצרכי ציבור. הוא מדמה את זה להיתר לפנות קברים מפני צרכי הרבים. אני מתרשם שכוונתו כאן לטענה כפולה: א. רואים שצרכי רבים מתירים איסורים. ב. מה שקובע את צרכי הרבים הן הנורמות המקובלות בציבור (לכן אין צורך להסתפק במגורים בבתים קטנים כדי למעט בצורך לפנות קברים). אולי לזה התכוון משגב כשדיבר על דעת הציבור, כלומר שאם הציבור חושב שזה חשוב לו תודעתית וזהותית יש לזה משקל הלכתי (ולא דווקא הפוסק אמור להכריע האם זה חשוב או לא).

ושוב, נדמה לי שקשה להתיר איסור של אביזרייהו דע”ז בגלל שיקול כזה, בפרט אם מדובר בתרומה שולית זניחה לתמונה הכללית.

ביטול עבודה זרה

הזכרתי למעלה את דין ביטול ע”ז. אם בעל הע”ז ביטל אותה (במחשבה או במעשה) אזי האיסור שבה אינו קיים. אמנם בע”ז של יהודי מקובל שאין לה ביטול לעולם, ולא ברור האם צלמית כזאת שימשה גוים או יהודים שסטו לעבוד ע”ז של גוים. כאן אין ראיה לכך שהצלמית הזאת בוטלה, ולכן בהחלט סביר לחשוש לאיסור שבה. בשיטות המקובלות להלכה, הימצאות באשפה כשלעצמה אינה מתירה את הצלמית, ובוודאי אם היא נמצאת בחפירה ארכיאולוגית, נראה שהיא מעולם לא נזרקה לאשפה.

בהקשר זה חשבתי על סברה אחרת, שנראית לי פשוטה וברורה לגמרי גם אם איני מוצא לה מקור ברור. ביטול ע”ז נעשה במחשבה או במעשה (הוא רק בפניה, או קוטע חלק ממנה), ונחלקו הפוסקים בפרטי הביטול. אבל כאן מדובר בע”ז שכל סוגה כבר נכחד ולא קיים בכלל בעולם. זהו ביטול שנעשה על כל צורת הפולחן והדת הזאת, ולא כמו ביטול רגיל שנעשה על פריט מסוים. במצב כזה הסברה נותנת שאין צורך בביטול על הפסל המסוים הזה, והוא מותר ואינו חייב באיבוד. יש לזכור שכל הדיון על איבוד ע”ז נערך מסברתם של חכמים (אין לזה מקור בלשון התורה עצמה), ולכן בוודאי אין מניעה להשתמש בסברות שלנו, גם אם מדובר על היתר של איסור חמור (או ביטול של חובה חמורה).

בתגובות לטור של משגב ראיתי הפנייה של יצחק ליפשיץ לדברי החזו”א יו”ד סי’ סא, שכותב בדיוק את זה, ואף מפרש כך כמה סוגיות בגמרא בע”ז:

הוא טוען שזה סוג אחר של ביטול, שאינו כמו מי שרק בפניה או שקטע חלק ממנה. כאן הע”ז מצד עצמה בטלה ולא שמישהו ביטל אותה. נדמה לי שזוהי בדיוק הסברה שהעליתי למעלה.

עד כאן עסקתי בדיון הלכתי פרטני על המעשה הזה. אבל ישנה ברקע תחושה לא נוחה ביחס לכל הדיון הזה, בפרט בימינו. לכך אקדיש את הסעיף האחרון.

מבט כללי לסיום: עקרון ה’ספאסט נישט’

אי אפשר להכחיש שיש משהו מטריד בהלכה הזאת בימינו. העולם כולו מזועזע מהחרבת אתרי עתיקות על ידי דעא”ש בסוריה ובעיראק, כמו שהיה אמור להיות גם ביחס לתעלולי הוואקף בהר הבית, ובעצם זה בדיוק מה שההלכה עצמה מורה לנו לעשות. כעין זה, פגיעה וחילול בתי כנסת ואתרים דתיים בעולם, מעוררים בכולנו זעזוע, ובצדק, אבל שוב ההלכה בעצם מורה לנו לעשות בדיוק את זה לגוים (כשידינו תקיפה וכו’).[6]

הרחבת המבט הזאת מביאה להסתכלות אחרת על ההלכות הללו, ואיכשהו נראה שבימינו זה ספאסט נישט. ישנה תחושה שכיום לא נכון לנהוג כך (בעצם, התחושה היא שלא בא בחשבון לנהוג כך), והנימוקים השונים מנסים רק להכניס את זה לקטגוריות הלכתיות מוכרות. זה קיים ביחס ללא מעט הלכות, ואני חושב שיש משקל הלכתי או מטא הלכתי לתחושות הללו. ומכאן שגם אם לא נקבל את הטיעונים על גזל הרבים, צרכי ציבור וכדומה, זה נראה פרימיטיבי להשמיד ערכים, אובייקטים ואתרים דתיים של אחרים, אפילו אם הם קדומים ולא קיימים היום. ייתכן שזה מה שעומד בבסיס הנטייה של משגב ואחרים לא ליישם את ההלכה הזאת בימינו, אלא שהם חשים מחויבים לעגן זאת בקטגוריות הלכתיות, ולדעתי אין הכרח כזה.

ייתכן שחלק מהזעזוע נובע מההסתכלות שאותו זולת מאמין באמת ובתמים בעבודה שלו, שטותית ככל שתהיה בעינינו. בעבר, ההנחה אולי הייתה שע”ז הייתה עצת היצר אבל היה ברור לכולם שה’ הוא האלוקים. אבל איני בטוח בזה.

חשבו על האיסור להציל חיי גוי בשבת (וגם בחול). גם אם לא היה שיקול הלכתי שמתיר זאת (ולדעתי בהחלט יש כזה. ראו כאן), התחושה היא שכיום זה ספאסט נישט. הרב אונטרמן במאמר ידוע שלו (שבט מיהודה ח”ג סי’ ע ועוד) כתב להתיר זאת משיקול של דרכי שלום. מקובל לחשוב ששיקול כזה הוא טכני, כלומר נובע מחששות איך הגויים יראו אותנו ומה הם יעשו לנו בתגובה וכו’. אבל הרב אונטרמן שם טורח להסביר שזה אינו שיקול טכני גרידא. לשיטתו ‘דרכי שלום’ הוא בדיוק שיקול הספאסט נישט שתיארתי. יש לזכור שהמקור לשיקול ‘דרכי שלום’ הוא הפסוק “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”, ובאמת מלשון הפסוק עולה שהוא אינו עוסק בעניין טכני אלא באפיון דרכיה של התורה. גם שיקול של ‘דרכי נועם’ שמופיע בכמה מקומות בתלמוד הוא בעל אופי כזה.

הטענה היא שאם יש הוראה הלכתית שנראית לנו ספאסט נישט היא בטלה. זה מאד מרחיק לכת, ואין ספק שהיישום של עיקרון כזה יכול להוביל אותנו רחוק מאד. אין פלא שאנשים חשים רתיעה מפירוש כזה, אבל דומה כי זהו הפירוש הנכון. ההידחקות לפרשנויות טכניות לעיקרון הזה היא היא הדחוקה. אין צורך לומר שגם אם פרשנות כלשהו נראית לנו מסוכנת והרת השלכות, אין זה אומר שהיא לא נכונה. היא צריכה להיבחן לגופה, ועם הסכנות יש להתמודד אחר כך.

קשה להציע קריטריונים חדים ליישום הכלל הזה. הוא תלוי באינטואיציות מוסריות וחברתיות. לפעמים אנחנו עצמנו חשים שזה לא בא בחשבון, ולפעמים אנחנו מבינים שכך זה לפחות ייתפס בעיני מי שמחוץ למערכת ההלכתית, יהודי או גוי. את הסוג השני, לפעמים מכנים שיקול של ‘חילול השם’, אבל נדמה לי שגם כאן מדובר בשיקול מהותי ולא טכני. העובדה שזה מוביל לחילול השם בעיני אחרים עשויה לרמוז לנו שיש משהו פגום בהוראה הזאת מצד עצמה. ולהיפך, במקרים שבהם ברור שאין להסתכלות החיצונית הזאת אחיזה, והיא נובעת מערכים מקולקלים או מעוינות לתורה ולהלכה, שם דווקא הנטייה היא לא להשגיח בה. אף אחד לא מעלה בדעתו להפסיק לשמור שבת כי ההישמרות לא להדליק אור או לא לברור נראית לאנשים חשוכה ופרימיטיבית. הבעיה היא שיש רבנים ואנשים רבים בציבור הדתי והחרדי שרואים כל ביקורת כזאת כביטוי של עוינות, ולא מוכנים לקבל שלפעמים מדובר בביקורת אותנטית. כנגד זה יצא הרב אונטרמן, ובצדק.

בהקשר הזה יש מקום להוסיף שאפילו ברמה של הרגישות לזולת, אותו בעל תשובה היה אמור לחכות קצת עם ניתוץ הצלמית, ואולי להסביר לאורחו את העניין ולא ישר לעשות זאת בפניו (כך כנראה קרה שם, לפי התיאור ששמעתי). ואולי אולי, אם באמת להערכתו זה היה לא קביל בעליל בעיני האורח שלו, היה מקום לא לעשות זאת כלל (לפחות לא בפניו).

מה באשר לשיטתי על הלכה ומוסר?

איני יכול להימנע מלהעיר שכפי שכתבתי כמה פעמים בעבר אני סבור שההלכה והמוסר הן שתי מערכות בלתי תלויות, וההוראות ההלכתיות לא אמורות להיבחן בפריזמה המוסרית (ראו טור 15 ועוד הרבה). אם כן, לכאורה לשיטתי אין לשיקולי ‘ספאסט נישט’ מקום בהלכה. אבל בה במידה אני טוען שהמוסר גם הוא רצון ה’ ויש לו מעמד בעבודת ה’. לכן כשיש קונפליקט בין הלכה למוסר – לא בהכרח נכון שההלכה גוברת. לפעמים העיקרון המוסרי יגבר על ההלכה, אלא שזה ייעשה במישור המטא הלכתי ולא בשיקול ההלכתי עצמו.

אם כן, גם בנדון דידן ניתן לטעון במערכת השיקולים המטא הלכתית, שבמקום שמדובר בהוראה שהיא ספאסט נישט ברמה החברתית-מוסרית, יש לדחותה מפני הערך המוסרי והחברתי, בבחינת “עבירה לשמה”. יש לכך דוגמאות שונות בספרות ההלכתית, ואין כאן המקום לזה.

[1] ראה מאמר מידה טובה לפרשת ניצבים-וילך, תשסז, שם עמדתי על כך שמצוות המוטלות על הציבור מחייבות כל אדם, כולל נשים (גם אם הן תלויות בזמן, כמו הקהל) ואפילו קטנים. אגב, ראייתי העיקרית שם הייתה מהחינוך לגבי מצוות הקהל.

[2] ובזה החינוך כמובן נוטה מדרכו של הרמב”ם שפסק כרבי יהודה שמשאצל”ג חייב עליה.

[3] נראה שהוא מניח שגם בשבעה עממין זהו דין במלחמה וגם על היחיד.

[4] ראו רשב”א ור”ן נדרים פה ע”א, שכתבו להדיא שאין בזה איסור גזל.

[5] ראו שו”ע הרב ‘קונטרס אחרון’ סי’ תלה, שדייק מרש”י בפסחים לא סוע”ב, ד”ה ‘ולאו מידי אפסדיה’, שיש בזה איסור גזל. ובנתיה”מ סי’ רעה סק”א כתב שגם אם יש בעלות באיסורי הנאה מותר ליקח אותם, הבעלות היא רק כל עוד אף אחד לא לקח אותם (זה כמו ייאוש, לפי חידושו הידוע, ולא כמו הפקר).

[6] כך גם לגבי הזעזוע מזה שבעלות הברית לא הפציצו את אושוויץ להצלת יהודים, מה שלא ממש מפריע לנו להסתייג מכל מעורבות של גורמים ישראליים (צה”ל) בפעילות מסוכנת בעולם להצלת אנשים שנמצאים בסכנה ובמצוקה (כוונתי לאלו שאינם נכללים ב”אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה”, שלגביהם ברור לנו שאין להשאיר את מצוקתם למקום ש”ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה…”).

50 תגובות

  1. א. אני מתקשה להבין איך אפשר להתיחס היום לממצאים הארכיאולוגיים כאילו הם עדיין חפצי עבודה זרה. העולם השתנה והתרבות השתנתה, וההלכה נראית מגוחכת.מבחינה ארכיאולוגית התרומה של צלמית אחת אולי שולית, אבל אם נלך על פי העיקרון הזה, שבו דנים היום בחפצי עבודה זרה כאילו הפולחן ממשיך היום ולא כאילו זה חפץ שתפקידו לימודי – הרי שנמצאנו הורסים כל צלמית וצלמית לפי ההלכה ובטל המחקר (של הצלמיות לפחות). לא חבל?

    1. אני הבנתי שכך גם הייתה המסקנה ההלכתית בסוף הדיון:
      “אבל כאן מדובר בע”ז שכל סוגה כבר נכחד ולא קיים בכלל בעולם. זהו ביטול שנעשה על כל צורת הפולחן והדת הזאת, ולא כמו ביטול רגיל שנעשה על פריט מסוים. במצב כזה הסברה נותנת שאין צורך בביטול על הפסל המסוים הזה, והוא מותר ואינו חייב באיבוד.”
      אולי לא הבנתי נכון

  2. אקשור העניבה שהושארה כתרגיל. כך שיעור הדברים. המשגיח אינו רשאי לקיים איבוד בספר כיון שבעל הספר הוא בעל שיטה ואוחז בשיטתו שמותר. ואם כן גם אנו כיום איננו רשאים לקיים איבוד בצלמיות (אפילו אם משום מה לא בטלו) כיון שאותם עובדי עבודה זרה היו בעלי שיטה ואחזו בשיטתם שזו האמת. [אלא שהזכות לאוטונומיה הועילה לבעל הספר כנגד המשגיח רק כדי שלא יפר את זכויותיו הממוניות מכח חובת האיבוד, אבל בצלמיות עבודה זרה אתה טוען שהזכות לאוטונומיה של אותם עובדי עבודה זרה מפקיעה מעיקרה את חובת האיבוד, שהרי אין כיום הפרה של שום זכות ממונית לעובדיה שהם אבדו, וכאן זכות האוטונומיה נעשתה לשיפוט בלעדי לשיטתו].
    כלומר לפנינו הטיעון שיש חשיבות לעמדתו של הזולת, כזו המורכבת מזכות לאוטונומיה ומשיפוט לשיטתו. במקרה המשגיח הטיעון הזה פעל בתוך המערכת ההלכתית והכיר בזכויותיו של בעל שיטה בתוכה. ובמקרה הצלמיות אתה מפעיל את הטיעון הזה מחוץ למערכת ההלכתית ומכיר בזכויותיו של בעל שיטה באופן כללי. ואף שהטיעון הזה יופעל מחוץ למערכת ההלכתית אתה מוסיף להעניק לו גושפנקא פנים יהודית כעין עבירה לשמה. חזון הפלורליזם והשלום.

    1. אני לא חושב שמדובר על זכויות שלהם. מדובר על חובות שלי לכבד את הזולת ולא לפגוע בו. לכן זה לא תלוי אם הוא עדיין חי וקיים.
      לפי הגדרותיי, זה לא חזון הפלורליזם אלא חזון הסובלנות.

      1. אלא שההבדל למעשה בין פלורליזם לסובלנות (בהגדרותיך) הוא שאפשר לשרטט מתחם לגיטימי ומתחם לא לגיטימי. ואילו כאן מחקת לגמרי את בחינת התכנים והכל עומד על רצינות שיטתו של בעל העמדה, שהרי אפילו החטא שבין אדם למקום החמור ביותר מתייחסים לחוטאים בו בכבוד אם מחזיקים בשיטתם. נמצא שלמעשה זהו פלורליזם גמור, ורק התשתית המחשבתית שונה.

        1. ראשית, לא זה ההבדל. זו רק נפ”מ להבדל. ההבדל המהותי הוא האם אני סובר שהוא צודק כמוני (=פלורליזם) או שאני רק מכבד את עמדתו השגויה (=סובלנות). גם את ההבדל לא מחקתי כלל ועיקר. במקרה הזה נראה לי שהאיזון הוא לא לפגוע בצלמית. כמובן שאי אפשר לשרטט קו וקריטריון חד, אבל זו משמעות הספאסט נישט. ספאסט נישט פירושו שלא עולה על הדעת לעשות דבר כזה ולא רק שסתם לא ראוי.

          1. (‘הבדל למעשה’ היינו נפ”מ להבדל המהותי).
            אם כאן האיזון אומר לא לפגוע בצלמית אז במה כן מתייחסים כשלילית לעבודה זרה שבשיטה. יש כאן מקסימום בציר הטעות (עבודה זרה) ומינימום בציר הפגיעה בכבוד (כיון שכלו עובדיה ורק זכרם נשמע ברמה) והאיזון שלל פגיעה. זה כמו שברק יגיד שהוא מקבל כמובן שני דברים יהודית ודמוקרטית אבל נותן ליהודית משקל כגרגר חיטה.

            1. אני מדבר על מדיניות קבועה ומוצהרת של ניתוץ ולא על פעולה ספציפית שעושה אדם פרטי בביתו. זו מדיניות שנראית כיום מאד בעייתית. הפגיעה אינה במתים הקדמונים אלא בכבוד למורשת ההיסטורית של האנושות ויחס לא נאות לרעיונות.
              לגבי שאלת הקו, הבחנתי בדבריי בין ביקורת עניינית לבין ביקורת עוינת שבה בד”כ אין להתחשב.

          2. הערה לשונית: ‘ספאסט נישט’ הוא פשוט ‘לא מתאים’. זה התרגום המילולי. במובןשל – לא יאה. ובהחלט אין פרושו ‘לא יעלה על הדעת’. לכן אני לא בטוחה שזה המונח המתאים לדיון הזה. ‘ספאסט נישט’ הוא עניין של מה מקובל, מה ראוי. ומה לא ראוי. זה ביטוי עדין ולא חריף.

  3. אני שמח על הדיון, שמצד אחד מעיר הערה מאוד חשובה ונכונה בעיני, מצד שני, אני חושב שהוא פותח פתח גדול מאוד לדיון מי באמת ראוי ויכול לעשות שיקולים מטא הלכתיים “ספאס נישטיים” כאלו – ומכאן קצרה הדרך לויכוח על עצם יכולתו ורוחב כתפיו של פוסק זה או אחר להתייחס לשיקולים הללו (וזה מגיע לכל מקום, כמו הדיון לגבי פסקים מסויימים של הרב מלמד, לגבי מתווה הגיור, וזה יכול להגיע לכל פסיקה שיש משמעות והד ציבורי).

  4. כמה זמן יקח עד שלהגיד להומואים לא להתחתן יהיה ספאסט נישט וההלכה תתבטל? זה יקרה לדעתך?

  5. השתדלתי לקרוא ולהבין את הפסקה האחרונה לגבי הסתירה לשיטתך הכללית לגבי המערכות הבלתי תלוית, אך לא הצלחתי להבין. מחילה.
    שאלותיי:
    א. לכאורה אם יש מקום לשיקלים מוסריים בהלכה, הרי שהן מערכות תלויות.
    ב. האם ההכרעה היא תוך הלכתית או חוץ הלכתית? למה ההכרעה היא לצד המוסר?

  6. נלענ”ד שטענת ה”פאסט נישט” היא מרחיקת לכת מדי, ולפי התרשמותי היא נראית חסרת בסיס כלשהו בהלכה. לדעתי הדמיון להצלת גוי בשבת אינו מדויק. שם השיקולים וטענות הם ענייניות, ויותר ספציפיות (ולא נראות לי מספיק כל כך…). מה שהקשה נועם למעלה היא רק סימן לדבר שהיתר המוצע כאן היא בעצם – למיטב שיפוטי – חסרת כל תוכן (ולא טענת ‘מדרון חלקלק’ גרידא). הראינו היתר גורף כזאת, או הנשמע כמוהו??

    אמנם, אני הייתי מציע טענה אחרת להתיר (מלבד הטעם של ‘ביטול הכללי’, שגם הוא נראה לי הרבה יותר סביר). הייתי מציע אולי כעין מש”כ החזו”א יו”ד סימן ב’ לעניין מורידין ואין מעלין- שהוא כבר אינו משיג את תכליתו המבוקש, ואדרבא היא גורם להפכו. ומכיון שתכלית מצוות ההשמדה דידן היא כעין (או זהה) להלכה של ‘מורידין’- אולי יש מקום לטעון שלפחות בשב ואל תעשה יש להימנע מהשמדתו. ועוד זאת אומר: אולי בעצם בימינו הפרסום של עבודות זרות למיניהם שכבר עברו ובטלו זכרם מן העולם היא היא כבוד מלכות שמים, ומראה לעינינו את המצעד ההיסטורי אל מול המטרה של ‘ביום ההוא כו’. אולי יש לומר כך.

    1. ברור שהיא חסרת בסיס, הרי זו בדיוק טענתי. ובכל זאת משתמשים בה, לעתים במודע ולעתים לא. הטעמים מסוג שהדבר לא מועיל או ריבוי כבוד מלכות שמים הם חלק מהספאסט נישט, שהרי מעבר לזה שחלק מהטעמים הללו הם שטויות (ריבוי כבוד מלכות שמים), גם אם הם לא היו כאלה להלכה לא דרשינן טעמא דקרא (בוודאי במקום שהדין מופיע להדיא בתורה כמה פעמים – כמו איבוד ע”ז). לכן ברור שהיחס לחילוני לא נובע מכך שזה לא מועיל אלא מזה שלא שייך להתייחס כך לאדם. ספאסט נישט.
      הוא הדין להצלת גוי בשבת, וכן להליכה לערכאות שכמעט כולם מרשים זאת לעצמם. מדובר בהיתרים גורפים שלא נבחנים בכללי ההלכה (למרות שמנסים להציג זאת כך), ולכן ברור לי שהם מבוססים על ספאסט נישט.

  7. כבודו לא ביאר כלל מה היא הליצנות בדברי האבני נזר

    1. זה מובן מאליו. ראשית ועיקר, אין לכל הפלפול הזה, גם אם הוא היה נכון, בדל רמז בדברי החינוך. הוא כותב זאת כדבר פשוט.שנית, יש כאן דרישת טעמא דקרא, ושלישית גם אם זה נכון הסברא שזה הופך לעשה דהזמן גרמו היא רחוקה מלהיות ברורה. ורביעית לשיטת ר”י והרמבם שפסק כמותו משאצל”ג זה איסור תורה.

      1. בס”ד א’ דראש חודש אדר א’ תשפ”ב

        נראה לענ”ד שע”ז הטעונה איבוד ע”פ ההלכה – יש לאבדה, אך מכיוון שיש חשש ‘איבה’ מצד כל מיני ‘מודרנים’ – ממליצני לאבד את הצלם בצנעא, שהרי מושבעים אנו שלא להתגרות באומות, ובכלל זה כלול גם ‘שלא להתגרות באומה הישראלית’ (כמובא בשם רבי חיים עוזר מוילנא בהקדמת שו”ת בני בנים להר”י הנקין). באיבוד הצלם מתקנים אנחנו את חטא ע”ז שבעטיו חרב בית ראשון, ובעשיית האיבוד בצנעא מסייעים אנו לתיקון הפגם שגרם לחורבן בית שני.

        בברכה, חסדאי בצלאל דובדבני קירשן-קוואס

        1. ועל כל פנים, יש ‘עבודה זרה מודרנית’, הלא היא ‘מפלצת הספגטי’ שאמירת ‘עס פאסט נישט’ מבטלתה מתורת ‘פאסטה’, ושוב אין בה ממש.

          בברכה, כעיגול לאקשינגער, ישיבת איטרי

        2. יש להעיר שבימי קדם היה ניתוץ אלילי הזולת הרבה יותר ‘פאסט נישט’. הרי לאותם אלילים סגדו שאר אומות העולם ופגיעה בהם היתה ‘פגיעה בציפור נפשם’ של שכנינו. אך זו בדיוק המהפיכה שרצתה התורה ליצור, להביא למצב ש’האלילים כרות יכרתו’. עלינו הטיל בוראנו להיות ‘נושאי הדגל’ של המהפכה המונותאיסטית, ולכן להיאבק באלילות וסמליה.

          בברכה, ח”ב דק”ק

          1. לגבי ‘צלמיות פריון’ יש להעיר שמלבד היותן ‘אביזרייהו דע”ז’ – הן עוצבו בצורה שתעורר גם את ‘יצרא דעריות’, ו’אליל’ זה מרקד בתקופתנו ביתר שא”ת ויתר ע”ז, ודי בכך כדי לתעבו.

            בברכה, ח”ב דק”ק

        3. שתי סיבות אפשריות לחובת הביעור: ביטוי לסלידה ו/או הרחקה שלא להיכשל בע"ז הגיב:

          בס”ד א’ דר”ח אד”א פ”ב

          אולי יש מקום להשוות את חובת ביעור ע”ז לחובת ביעור חמץ, שנאמרו בה שני טעמים: (א) שמא לא יבטל בלב שלם. (ב) שמא יבוא לאכלו.

          וכעין זה יניתן לומר בע”ז. שיש צד שהביעור בא להפנים בלב האדם את הסלידה והשיקוץ מהצלם, ויש צד לומר שהביעור בא כדי למנוע מאנשים להיכשל בעבודת זרה.

          אולי תהיה נפק”מ בין שני ההסברים בע”ז שכבר יצאה מה’אופנה’, שהחשש שמישהו ייגרר לעובדה רחוק, אבל השיקוץ והסלידה ממנה לא בטל ויש מקום לבער כדי לבטא סלידה זו.

          בברכה, גבריאל חפצדי צוויידינימובסקי

          1. בס”ד א’ באד”ר פ”ב

            לכאורה ‘עבודה זרה שהניחוה עובדיה’ שייך באומות שנטשו את אליליהם. לכאורה זה שייך באלילים יווניים או רומים או מצרים וערבים, שהעמים שעבדום עברו לדת מונותאיסטית ונטשו את דתם האלילית. אבל בפסלים כנעניים וכיו”ב, הרי לא מצאנו שהכנענים היו למונותאיסטים, אלא נטמעו בדתות אליליות אחרות ולא נטשו את אלילי כנען אלא צירפום לפנתיאון האומות שאליהם הצטרפו, ולגבי אלילי כנען וכיו?:ב לא היתה מעולם נטישה מודעת שלהם.

            ואולי יש סברא אחרת לצדד להתיר עיסוק בפסילים לשם מחקר ארכיאולוגי שיש לומר שיש בזה מעין ‘אבל אתה למד להבין ולהורות’ שלמטרה זו הותר ללמוד את תועבות הגויים. ההיתר של ‘אתה למד להבין ולהורות’ נתפרש ע”י ראשונים כלימוד איך להינצל מהההשפעה האלילית או ללמוד כדי לדעת לדון עובדי ע”ז (ראו במאמרו של הרב צבי טל (טייך), ‘לא תלמד לעשות – אבל אתה למד להבין ולהורות’, הדף השבועי – אוניברסיטת בר-אילן, גליון 616, שופטים תשס”ה), אך י”ל שכשם שהרמב”ם למד מדרכי הפולחן האלילי שבס’ ‘עבודת האדמה הנבטית טעמים למצוות התורה שנועדו לשלילת הע”ז – כך יכול המחקר הארכיאולוגי ללמדנו זיהויי מקומות ופירושי מקראות סתומים, וייתכן שיש בזה צד של ‘להבין ולהורות’, וצ”ב.

            בברכה, אליעם פיש”ל וורקהיימר’

            1. בס”ד א’ באד”ר פ”ב

              תחושת ה’פאסט נישט’ לגבי ניתוץ פסילים נובעת מהיותנו, נרצה או לא נרצה, חלק מהעולם המערבי שחרת על דגלו ‘חיה ותן לחיות’. כמאמינים אין לנו רשות להיסחף לתפיסה של ‘איש באמונתו יחיה’ המוכנה להכיל על כפירה פריצות ואלילות.

              אך בכל זאת, מכיוון ש’כל זמן מאיר בתכונתו’ – יש לומר שבעידן של פתיחות, צריך המאבק בכפירה בפריצות ובאלילות להתמקד יותר בהסברה ובדרכי נועם.ל’פוסט-מודרנה’ יש צד שלילי של ייאוש טוטאלי מבקשת אמת – אך יש לו גם צד חיובי – שבירת הגאווה המתנשאת של האדם המערבי, המוכן יותר להיפתח ולהקשיב גם להשקפות הבאות מתרבויות מזרחיות ועתיקות יומין.

              וכאברהם שדרכו החלה בהתפרצות אלימה וצינית נגד האלילות, אך הוא פיתח דרך חדשה של קירוב הרחוקים בהסברה ובדרכי נועם – כך אולי נפתח לנו כיום ‘חלון ההזדמנויות’ של דרך הקירוב וההסברה.

              בדורותיו של אברהם לא ניכרה על כך השפעתו, יושבי הארץ כיבדוהו מאד כ’נשיא אלקים’ אך ‘עוון האמורי’ נשאר במלוא חומרתו, וה’דור הרביעי’ לאברהם צווה לחזור לדרך התקיפה של מלחמת חרמה באלילים ובעובדיהם.

              היה ניסיון קצר בימי שלמה שבימיו באו מכל העולם להקשיב לחכמתו. אף בימי בית שני (ולאחריו עד מרד בר כוכבא) – היתה השפעה תרבותית חזקה של העם היהודי שנתפס בעיני סביבתו כ’אומה של פילוסופים’ שחייהם סובבים סביב התורה ובית הכנסת, והשראתם הביאה להשפעה נרחבת של מונותאיזם, אך תלמידיה של היהדות – הנצרות והאיסלאם – סירבו להכיר טובה ל’מקור’ והסתאבו.

              המודרנה שהביאה לשקיעת השפעתה של הנצרות ולתפיסות ביקורתיות יותר – יכולה כיום להיפתח יותר ויותר למקור הטהור של המונותאיזם, וקימעא קימעא גוברת ההתעניינות של בני האומות בשיבה למציאות של ‘בני נח’ ו’חסידי אומות העולם’. במצב זה – יש מקום להדגיש יותר את ‘דרכי הנועם’.

              כמובן, לא נביא אלילים אל ביתנו, אך נוכל לעשות כאברהם שחשד שאורחיו הם ‘ערבים שמשתחווים לאבק שברגליהם’ ולכן נהג בטאקט ובעדינות והציע להם לרחוץ את רגליהם בטרם יסבו לסעודת המלכים שהכין להם. ‘שמאל דוחה וימין מקרבת’.

              בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

  8. טעות לחשוב שע”ז בטלה בעולמנו.
    ראו מקדש דמנהור בלב איטליה המודרנית.
    צריך להבין ששורש העניין שם הוא ייחוס “כוחות על” לחומר, במסווה של מילים מודרניות יפות כמו השפעת האומנות על נפש האדם. נראה ששם היו שמחים לאמץ צלמית עתיקה שכזו.
    שלא נדבר על כפרים בהודו בהם ע”ז מתרחשת עדיין בצורתה הפרמיטיבית לרבות תפילות לפסלים, הגשת מזון לאלילים.. ועוד.

    אגב, בעבר תהיתי מה מקומה של טבילת כלים בימינו. עד שנחשפתי לאלה..

    https://www.masa.co.il/article/%D7%93%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%A9-%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%90%D7%99%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%94/

  9. בס”ד א’ באדר א תשפ”ב

    כפי שראיתי בויקיפדיה ערך ‘מילכוד 22’, מעלה הסופר את הסתירה שאם יגיש החייל בקשה להיפטר כחולה נפש – הרי עצם בקשת הפטור מורה על שפיות,

    על דרך זו אפשר לטעון גם נגד הטיעון שהצלם כבר בטל מתורת ע”ז, שעצם בקשת ההיתר להחזיק את הצלם, וכ”ש בכוונה למכרו או לחוקרו – מורה על החשבתו בשל ערכו הארכיאולוגי, ולכאורה ערכו הארכיאולוגי הוא בהיותו חפץ ששימש לפולחן. וצ”ב.

    בברכה, שמחה פיש”ל הלוי פלנקטון

  10. בס”ד א’ דר”ח אדר א’ פ”ב

    ראו במאמרו של הרב יוובל שרלו ‘החרמת חפצים על ידי מורה (נייר עמדה)’ (באתר ‘צהר לאתיקה’) ובמקורות התורניים שצויינו שם בהערה 2: שו”ת משנה הלכות, חלק ו סי’ רפד; הרב יהודה הרצל הנקין, החרמת חפצים מתלמידים’, תחומין ח, עמ’ 186-202; הרב צבי יהודה בן-יעקב, ‘אחריות מורה לחפץ שהוחרם’, תחומין יט, עמ’ 51-54; הרב גדעון בן-משה, החרמת חפצים ע”י מורה בכיתה’, פעמי יעקב מט, עמ’ צב-צז.

    לגבי ‘נזק הנגרם לחפץ’ מסכם הרב שרלו: ‘כאשר החפץ נמצא ביד המורה, הוא אחראי עליו ומופקד על שמירתו. אם המורה מניח את החפץ במקום המיועד לכך ע”פ הנחיות בית הספר – החפץעובר מאחריותו של המורה לאחריות בית הספר. לשאלת מקור סמכותו של המורה, ןמה כלול בסמכות זו – יש משמעות רחבה גם לגבי מעמד המורה או בית הספר ביחס לנזק הנגרם לחפץ.

    אם היתר ההחרמה – נראה כי אין ההורים מסכימים שבית הספר או המורה לא יישא באחריות מסויימת על החפץ, ועל כן יש לראות במורה שומר חינם. אם הדברים בנויים על הרחקת מזיק – נראה שאין כל אחריות על המורה, ובלבד שלא תהא פשיעה מכוונת שאין בה צורך משום שהיא לא כלולה בהרחקת ההיזק. אם מדובר בהענקת תוקף מכוח סמכות השלטון – אפשר שהוא אף פחות משומר. אכן נראה כי המורה חייב בתשלומי נזיקין אם פשע בצורת השמירה’.

    בברכה, חנוך הענך פיינשמקר-פלטי

    לגבי משגיח בישיבה, יש לענ”ד מקום לומר שכניסת תלמיד בישיבה נחשבת לקבלת ראשי הישיבה לגביו כ’מרא דאתרא’, ואם תפיסתם ההלכתית היא שספר מסויים הוא ‘ספר פסול’ הטעון גניזה או ביעור – הרי שתלמידם מחוייב כל זמן היותו בישיבה לאמץ גישה הלכתית זו.

  11. הרב מיכי, אם הדברים כנים כדבריך, שאין לעקרון ה’פאסט נישט’ שום בסיס הלכתי, ובכל זאת אנו מקבלים אותו, הלא היתרנו את הרצועה לגמרי, לא? איש כל הישר והמוסרי בעיניו יעשה!?

    אני שואל את זאת לא כהתרסה, אלא שאלה אמיתית: האם מה שאתה מציע אינו בדיוק הפלטפורמה של יהדות ה’רפורם’?

    1. שאלה טובה, וכבר בדבריי רמזתי על המדרון החלקלק והחששות מפניו. ובכל זאת אומר על כך כמה דברים. ראשית, אפשר להבין את טענתך בשני מישורים: א. זו עצמה מדיניות לא נכונה. המדרון החלקלק הוא אינדיקציה לכך. ב. זה עצמו כן קביל, אבל יש טענות על חששות עתידיים. ראה על ההבחנות הללו בטור 429. אתייחס לשתי הטענות.
      א1. גם אם בסוף לא מקבלים החלטות בצורה כזאת, עדיין חשוב להבין שכך היה ראוי לנהוג לולא המדרון החלקלק (ראה בטור 429).
      א2. לדעתי החששות מפני מדרונות חלקלקים הם מופרזים. אי אפשר לשתק שיקול נכון בגלל חששות עתידיים (ראה בטור הנ”ל). ברור שהעניין בנוי על כוונה אמיתית ויושר. מי שרוצה לעשות את העולם הפקר תמיד יכול לעשות זאת, אבל כולנו אמורים ליתן דין וחשבון על מעשינו. והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. כשנוקטים מדיניות כזאת במקומות מסוימים שבהם זה מוצדק, זה לא אומר שהותרה הרצועה. כל דבר לגופו.
      ב1. הצעד עצמו מוצדק בנסיבות מסוימות. חז”ל עצמם דיברו על עבירה לשמה, ועל דרכיה דרכי נועם, דרכי שלום, מראית עין, ענישה שלא מן הדין, הקפאת הלכות (פירטתי בספר השלישי בטרילוגיה) וכדומה. ולא חששו שתותר הרצועה. יש מצבים שמחייבים חריגה מההלכה. כל אלו הם שיקולים שננקטים במקומות מאד מסוימים. ושוב, מי שרוצה להתיר את הרצועה לא צריך אותי בשביל זה.
      ב2. ההבדל בין זה לבין רפורמה הוא בהיקף ובטיב השיקולים. אם כל שטות היא ספאסט נישט אז זו רפורמה. אבל אם משתמשים בזה במשורה בנסיבות מסוימות ומתחייבות זה בסדר גמור.

      בקיצור, אחת ההצלחות הגדולות של הרפורמה הייתה איבון של היהדות ההלכתית. מרוב חששות לרפורמה לא מרשים לעצמנו לעשות כלום. ראה שוב בדבריי על טיעוני מדרון חלקלק בטור הנ”ל.

  12. הסיפור הספציפי של ע”ז אולי שונה מכל העניין של הספאס נישט שאתה מדבר עליו. בין השאר בגלל מה שהזכרת – אותה ע”ז מזמן פשוט עברה מן העולם. עכשיו הדבר היחיד שהיא מהווה זה פריט ארכאולוגי. בעיני כולם. אין אף אחד בעולם הרואה בה ע”ז במובן שאותו אנחנו צריכים לאבד.
    ואולי זה מתחבר לזה שאנו אומרים בחז”ל ביקשו רחמים עלינו ויצר ע”ז בוטל מהעולם. כך שנוצר שינוי ממשי באיסור מרכזי של התורה.

  13. לא קראתי את רוב הפוסט ,אם זה עוזר ,רמ”א (יורה דעה סימן קמא)
    אבל צורת שתי וערב (צלב) שתולין בצוואר לזכרון, אינה נקראת צלם ומותרת בהנאה. עד כאן.

    1. לא חושב שזה קשור אלינו. שם מדובר במשהו שכלל לא משמש לע”ז. רק צורתו כשל ע”ז.

      1. בס”ד א’ באדר פ”ב

        לרמד”א – שלום רב,

        צורת צלב שתולים בצוואר לזכרון, מבטאת לכאורה שהתולה שייך לאמונת הנצרות, אך מכיוון שאין זה פסל שסוגדים לו – אינה נקראת ‘צלם’ ומותרת בהנאה.

        ומעתה יש לברר אצל הארכיאולוגים אם ה’צלמיות’ נחשבו ממש כפסל שסוגדים לו, או רק כקמיע המביא ברכה ושפע, שאול הוא פחות מפסל של האליל שאליו ממש סוגדים(אם כי יש סברא שקמיע למשיכת שפע – חמור.יותר מצורה שתולים רק לזכרון ולביטוי לנאמנות דתית)

        אולי יהיה משגב משגב לנו בבירור שאלה ארכיאולוגית זו 🙂

        בברכה, ש’ צ”ל מק”ק צעהלים

  14. לגבי מה שכתבת על הספר מלכוד 22, איך זה מסתדר עם מה שכתבת על מציל עצמו בממון חברו. הרי שם גם ניתן לכפות את החבר בממונו במצוות לא תעמוד על דם רעך ולקחת את ממונו כדי להציל את עצמך

    1. כתבתי כאן שאם באמת היה מדובר בהצלה מעבירה אז נראה שמותר. אלא שהוא החליט שזו עבירה וכעת הוא כופה זאת עליי. בשלב הבא הוא יבוא אליי הביתה לשדוד את כל האוכל בהכשר רבנות שיש אצלי.
      מעבר לזה, הוא אולי הציל את הבחור מעבירה, אבל לא אותי. אצלי יש הרבה ספרים כאלה. לכן אין לו הצדקה להשמיד את הספר אלא לכל היותר להחרים אותו.

      1. אז לפי זה מותר להציל את עצמך בממון חברך כדי להצילו מעבירת לא תעמוד על דם רעך

        1. כלומר, זכור לי שמצד אחד אסור להציל את עצמך בממון חברך, ומצד שני לפי המהלך שהסברת פה בטור זה מותר, לכאורה בסתירה לדין הזה

        2. כך כותב הרשב”א בתשובה, ואולי באמת זה הפשט בו. תמיד תמהתי עליו מדוע הוא כותב שבגלל החובה שלו להציל אותי אין עליי גזל. כעת אני חושב שאולי הפשט כדבריך. זו הערה מעניינת. אתה בעצם אומר שיש גזל אבל מותר כמו שמותר לחבול בו מדין כפייה על המצוות.
          אבל לעצם העניין, בהנחה שהחבר לא נמצא כאן, אין עליו חובה להציל אותי ולכן אין לי רשות לגזול אותו כדי להינצל. לכן בסיסית אדם לא מציל עצמו בממון חברו, אלא לכל היותר מציל את חברו מעבירה בממונו של החבר. לכן גם לא סביר שזה הפשט ברשב”א שאינו מחלק.

          1. ומעשה זמרי צ”ע לפי זה, שהרי פנחס בא להצילו מעבירה ובכל זאת מותר להרגו מדין רודף. ואולי בגלל שההצלה לא מצדיקה הריגה של החוטא. אם היה בא לפגוע בממונו של זמרי אז לא היה כאן דין רודף.

            1. בשו”ע יו”ד נפסק:

              “ריבית דאורייתא שהוא בדרך הלוואה בדבר קצוב יוצאה בדיינים, שהיו כופין ומכין אותו עד שתצא נפשו, אבל אין בית דין יורדין לנכסיו… ” (קס”א, ה).

              איך זה מסתדר עם סברתו של הרמב”ן, שעד שאתה כופהו בגופו, כפהו בממונו.

              ועוד שאלה לגבי כפייה, האם כל אחד יכול לכפות? או שרק בי”ד? והאם זה שייך בכל המצוות? או רק במצוות עשה?

                1. משום מה נעלמה ממני ההודעה הזאת. סליחה.

                  זה לא מסתדר. ראה בחידושי רבי שמואל ב”ב סי’ ט-י באורך רב. אמנם עקרונית אפשר ליישב זאת באופן הבא: אסור לרדת לנכסיו ולשלם במקומו (כי הרי משפטית הוא לא באמת חייב לי ואין כאן זכות שלי שנפגעה), אבל מותר לקחת מהם משכון כדי לאלצו לשלם. וזוהי כפייה בממון.
                  כעת ראיתי כאן שהרב שביב ז”ל מקשה בדיוק את הקושיא שלך, ודומני שעונה בדומה לי:
                  https://www.etzion.org.il/he/halakha/studies-halakha/philosophy-halakha/%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA

                  לדיון על הכפייה, ראה בנתיבות ובמשובב חו”מ סי ג באריכות. הם נחלקים האם כופים עד מוות, והאם זה בכל אדם.
                  יש סקירות ברשת. ראה למשל שתיים אלה:
                  https://daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/311-2.htm

                  https://din.org.il/2019/03/14/%D7%A7%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%9E%D7%AA%D7%99-%D7%9B%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA/

                  1. ראיתי בלינק ששלחת שסמכות הכפייה לא מצויה בידי יחידים וזה מיישב את הקושיות ששאלתי למעלה לגבי מציל עצמו בממון חברו. אבל עדיין קשה על מה שכתבת בפוסט על עניין הספר ופסילי ע”ז שהרי כל היסוד שלך מונח על עניין הכפייה ורואים שזה לא בסמכות יחידים.

                    1. האם יהיה נכון להגיד שלגבי הציווי של השמדת ע”ז התורה התירה פגיעה בממון הזולת אך לגבי שאר המקרים (ספר למשל) אין היתר כזה?

                    2. לאורן – שלום רב

                      לכאורה ע”ז שהיא ‘איסור הנאה’ אינה כלל ‘ממון’ וא”כ אינה ‘ממון הזולת’.

                      בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

                    3. איני חושב. כפי שכתב שצ”ל, ע”ז היא איסור הנאה. אמנם למעלה הערתי שאולי יש איסור לגזול איסור הנאה רק אין חובת השבה. אבל ממון גם אסור לקחת אלא אם בצורת כפייה כסברת הרמב”ן.

השאר תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: