מסכת חגיגה

שאלה מבורות, האם בגמרא גם אמוראים דורשים פסוקים ומוציאים מהם הלכות או רק תנאים?

מעט. עיקר הדרשות הן של תנאים

אם כך משתמע לכאורה שכבר האמוראים איבדו את רוב היכולת לדרוש. ואם כן מדוע הם לא חקרו ודרשו בזה בגמרא בכל פעם שיש דרשה (יוצרת) לשאול למה לא דרשו אחרת ולמה לא דרשו באופן הזה בפסוקים אחרים?

או שאיבדו את היכולת או שחשבו שאין להם סמכות לעשות זאת (לחדש ההלכות). בכל אופן, איני יודע מדוע לא שאלו ודרשו.

ושאלה לא באגב לגבי שינוי דרשות.
אפשר לתלות את המחלוקת על חז"ל במצווה עצמה – האם בעלי מומים מחויבים בעלייה לרגל, או במחלוקת מושגית – האם בעלי מומים הם "כמו" אנשים שלמים (תצפית על מושג ערך האדם או משהו כזה).

מה יכול להצדיק מחלוקת על חז"ל במצווה עצמה. לחלוק עליהם ישירות זה נראה קצת מוגזם, כי למה רק על דרשות ולא על כל סברא ורעיון שאמרו, למשל דוגמה אקראית זו באה בפני עצמה ומעידה וכו'. אלא הדרך כאן היא לומר שהייתה להם עמדה מוסרית אחרת ולכן דרשו (או סברו), ולנו שיש עמדה מוסרית שונה נדרוש (או נסבור) אחרת, וכך אין עם חז"ל ויכוח ישיר בהלכה אלא שהויכוח בהלכה מסתעף מחוסר סמכותם לגבי נושא אחר, ובעצם זה כמו שינוי במציאות. אבל האפשרות הזאת לכאורה נפסלת לפי שיטתך שההלכה היא עולם בפני עצמו שאינו קשור למוסר (או שחז"ל לא ידעו את זה?). ואם כן נראה שאין מה שיצדיק מחלוקת על חז"ל במצווה עצמה.

נותרה האפשרות לחלוק על חז"ל במחלוקת מושגית וממנה תסתעף השלכה הלכתית. כלומר שהם תפסו איזה מושג אפלטוני בצורה מסוימת (ולא שתפסו את הדרישה המוסרית בצורה מסוימת), כאן – תפסו בצורה מסוימת את מושג האדם, ואילו אנו תופסים היום אחרת, ולכן נדרוש אחרת, ותסתעף תוצאה הלכתית אחרת ובעצם זה גם כן כמו שינוי במציאות. אבל, הנקודה כאן היא שבבואנו לחלוק כך אסור לנו להתבסס על התפיסות המוסריות שלנו, אלא רק על התפיסות האסנציאליסטיות שלנו. זה גם דורש להניח שבאמת ההלכה (ואולי גם המוסר) נקבעת לפי המושגים שכבר קיימים בעולם בלי קשר אליה, ולא שההלכות הן לפי סיבות משלהן כך שאין סיבה שההמשגה ההלכתית תחפוף את ההמשגה האובייקטיבית בעולם. האם הפלפול נכון?

[שמעתי פעם הרצאה ממישהו בשם גולן להט. הוא תיאר שהדמוקרטיה ביוון הקיפה תחילה את הגברים העשירים, ובמהלך ההיסטוריה התרחבה גם לגברים עניים ואח"כ היה גם שחרור עבדים והתרחבה גם אליהם, ועוד התרחבה להקיף נשים. ואז הוא טען ש"ההתפתחות לא הייתה במושג הדמוקרטיה אלא במושג האדם השווה". כלומר מאז ועד היום כולם החזיקו בעיקרון הדמוקרטי שלכל אחד מקבוצת האנשים השווים מגיעה זכות לקחת חלק בשלטון, ואם כן מה השתנה במהלך ההיסטוריה – השתנתה התפיסה של קבוצת האנשים השווים והיא הלכה והתרחבה (וממילא הסתעפה התרחבות בדמוקרטיה). ואז הוא זקף קומתו והטיף להנהיג דמוקרטיה לכולם.
לא ברור אם זה קל להפריד בין התצפית האנציאליסטית לבין ההשלכות שעתידים לגזור ממנה אחר כך. וגם לא ברור כלל וכלל האם שיקולים מוסריים למשל אמורים לנבוע מתצפיות עקיפות כאלה, כמו שעלה כמה פעמים באתר וכתבת לולדימיר הרופא לגבי הגדרת אדם ומוות]

אולי זה יתחבר לטור העתידי על נפקא מינות שגם הוא כרוך במהות האמת ההלכתית 🙂

שתי הערות:
1. אני מדבר על סנהדרין עתידית שתשנה זאת, כלומר כשלא תהיה בעיית סמכות. לכן שאלת היכולת לחלוק על חז"ל אינה רלוונטית כאן.
2. לשיקולי מוסר יש מקום כמוטיבציה לחיפוש דרך הלכתית אחרת. המוסר אינו הסיבה להלכה עצמה (כמו שאצל חז"ל החרגת הנכים לא נועדה להשיג מטרות מוסריות), אלא מוטיבציה לחיפוש דרך הלכתית אחרת.

1. התייחסתי לרכיב "לא רק במובן של סמכות אלא גם של מהות. מי מתמצא בדרשות" שכתבת לעיל.
2. לחיפוש אבל לא להכרעה? אם חיפשנו חיפשנו ומצאנו עוד אפשרות אפשרית בהלכה והיא תואמת למוסר, האם אפשר פשוט לבחור באפשרות הזאת, או שצריך גם לחשוב 'הלכתית' שהיא צודקת?

1. אם הייתה לנו סמכות והיינו בקיאים בדרשות היינו יכולים לשנות.
2. אם מצאנו אפשרות סבירה כמו האלטרנטיבה, אז בהחלט אפשר לבחור בזו המוסרית יותר. כמו שעת הדחק או שיקולים זרים אחרים שמאפשרים הכרעה בין אלטרנטיבות. הסברתי בטור האחרון (453) את המכניזם של ספק בשעת הדחק.

1. אה הבנתי סליחה. אמרת שאפשר גם לחלוק ישירות על ההלכה כי מדובר בסנהדרין עתידית והיא אכן יכולה לחלוק גם על סברות כמו חתיכה נעשית נבלה או הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכל דבר אחר בהלכה, והיא גם תוכל לחלוק על דרשות אם היא תדע איך דורשים. [אם כי אם זאת הכוונה אז זאת תשובה כללית לכל שאלה שאולי סנהדרין העתידית תשנה, ואולי הקב"ה יתגלה מחדש ויעדכן את התורה. או שבאת להדגיש שגם סנהדרין העתידית תצטרך את הידע איך דורשים ובלעדיו היא דה-פקטו לא תוכל לדרוש].

לא סביר לחלוק על מישהו בלי יכולת להבין אותו. אמנם אני יכול לדמיין מצב שבו סנהדרין עתידית מגיעה למצב שאין לה הבנה בדרשות אבל נראה לה שיש הרבה שינויים מחויבים בהלכה. היא יכולה אולי להחליט לבצע אותם בלי הבנה בדרכי הדרש לצורך השעה. אולי רק זמנית.

אולי כן אפשר לחלוק. כי אפשר למשל לאבחן טענה סטטיסטית שדרשות חז"ל נוטות מאד להיות תואמות לדעתם המוסרית/מושגית באופן כללי. ואז אם יטען טוען שהוא חולק עליהם ברמה המוסרית/מושגית הוא יכול להניח שאילו היה יודע את דרכי הדרשות הוא היה דורש דרשה אחרת שכן תואמת די טוב את דעתו המוסרית/מושגית. זאת טענה שנראית לי סבירה לגמרי. האם היא מספיקה כדי לשנות? או שזה יותר "אמגושי" מאשר לסמוך על מה שכבר יצא מהמכניזם הסודי של חז"ל?

אפשרי.

למעלה השחלתי שאלה מה היחס בין מחלוקת מושגית-מוסרית שממנה מסתעפת מחלוקת הלכתית ובין 'מחלוקת' בעובדות שמהן מסתעפת מחלוקת הלכתית למעשה. אולי, כמו ב'מחלוקת' עובדתית כך גם במחלוקת מושגית שמובילה למחלוקת הלכתית למעשה – אנו בעצם משמרים את ההלכה המקורית עצמה.

בס"ד כ"א באד"ר פ"ב

מעבר לדרשות וללימודים מנכתובים, הפטור מעליה למקדש למי שמתקשה בהליכה, בראיה ובתקשורת – מתבקש מהטעם הפשוט: קשה להם. הליכה, ובפרט הליכה במקום צפוף ודחוק – קשה היא למי שמוגבל בהליכה, בראיה ובתקשורת.

מי שמוכן לעלות למרות הקושי, ולפלס את דרכו בהמון הצפוף – תבוא עליו ברכה, ואיש אינו מונע ממנו לעלות אל 'חצרות בית ה", אך לחייב את המתקשה?

אולי לעתיד לבוא תתקדם הרפואה עד ש'ידלג כאייל פיסח ועיני עוורים תיפקחנה' ואז לא תהיה כלל בעיה, אך כל עוד יהיו אנשים סובלים – תנהג ההלכה כלפיהם בחמלה ולא תטיל עליהם עול של בריאים.

בברכה, חסדאי בצלאל דובדבני קירשן-קוואס,

חסדאי, אבל היום יש קלנועית. כלומר, יוצא שהטעם לדרשה כבר לא רלוונטי היום, וא"כ למה שהיא תישאר בתוקף?
אולי תאמר שהתורה מצווה לפי המורגל והמתאים בזמן מתן תורה (או אלפיים שנות תורה) ומאז נוקטים שמרנות פשטית, אבל זה לא סביר כי לכאורה התורה מצווה את העיקרון ולא את המימושים.
ואולי תאמר שאמנם הטעם לדרשה כבר לא רלוונטי וא"כ בוודאי חז"ל היום היו דורשים אחרת אלא שאעפ"כ אין סמכות לחלוק עליהם למעשה. אבל גם זה מוזר כיון שלכאורה בזה אין לחז"ל סמכות כי מה שהוביל את חז"ל לא היה חלק מהתורה אלא נולד ממה שנראה להם באמת מתאים על רקע זמנם. וביחס לעצם התורה לא חולקים בכלל על חז"ל.

דומני שהרב מיכי כותב או שפיתגמו בשמו שאף אם טעמא דקרא לא דרשינן, טעמא דדרשה דרשינן. כי בעניין טעמים מחשבות חז"ל מחשבותינו

בס"ד כא באד"ר פ"ב

לט"ג – שלום רב,

גם בזמן הבית היו אנשים בעלי אמצעים שיכלו להרשות לעצמם לעלות למקדש כשהם נישאים באפיריון, ועל פניו מותר להם לעשות זאת. אבל לחייב כל אחד לטרוח ולשכור אפיריון ומשרתיפ שיישאוהו – לא חייבה התורה.

והכי נמי לגבי 'קלנועית' – מי שידו משגת לרכוש קלנועית וללמוד לנהוג בה, יוכל לעלות לפחות בימות החול בקלנועיתו, אך לא מסתבר שההלכה תחייב כל אחד לעשות זאת. ואולי תהיה בעיה שהקלנועית תדחק את המקום להולכי הרגל, ואולי יהיה שם 'מסלול ודרך' לקלנועיות 🙂

אך יתירה מזו מבשר לנו הנביא ישעיהו: 'אלקים הוא יבוא וישעכם, אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה, אז ידלג כאיל פסח ותרן לשון אלם… ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה' (לה, ו-י).

וכולנו נעלה לבית המקדש בריאים ושלמים. אבכי"ר

בברכה, ח"ב דק"ק

והלא כשייבנה המקדש – יתקבצו כל נדחי ישראל, 'אלה מצפון יבאו ואלה מארץ סינים', והם ינהלו לכל כושל ב'ריקשותיהם'.

בברכה, צ'ינג צ'ונג צ'י איש לה-ווינג

על הכפר 'לה-ווינג' שבדרום סין, ראה בויקיפדיה ערך 'הנמרים המעופפים'

אגב אומרים (אולי קריקטורה) שלחב"ד יש שעת הדחק קבלית לפטור שינה מהסוכה כי הוא מצטער שלא מתרגש מהאור מקיף (ואם אינו במדרגה להצטער על זה הנה בוודאי מצטער על מדרגתו וכו')

בס"ד א"ך טוב באד"ר פ"ב

לט"ג – שלום רב,

בכל ענייני השינה ואי- השינה בסוכה, ובפרט במנהגי חב"ד בזה – ראה ב'חבדפדיה', ערך 'שינה בסוכה'.

לענ"ד נראה שאדמו"רי חב"ד לא נהגו לישון בסוכה, מן הטעמים שברמ"א – הן החשש לצינון (שהרי דרו בצפון רוסיה) והן כדי שלא להשאיר את האישה לבד. אך כדי למנוע מבני עליה שינסו להדר על חשבון בריאותם ו/או שלום ביתם – נתנו למנהג טעם לשבח גם על פי פנימיות התורה, שקשה לבעל רגשי קודש לישון במקום שקדושתו גדולה כל כך.

אגב, בסוף הערך (ליד הערה 61) מובא שהרב של כפר חב"ד הורה לבני קהילתו כן לישון בסוכה, וכן מבואר לפני כן שהרבי הגרמ"ש כשביאר את המנהג שלא לישון, אמר שדבריו נאמרים כביאור למנהג ולא כהוראה לציבור.

בברכה, שמחה פיש"ל הלוי פלנקטון

אני הרהרתי שאולי הם מסתכלים על עצמם כגוף ולא מחדשים את מצוות שינה בסוכה כמו שיש שלא מחדשים את תכלת.

בס"ד א"ך טוב באד"ר פ"ב

לט"ג – א גוטן טאג,

דומני שחוסר היכולת של החסידים להירדם בידעם שבסוכה שורים אורות עליונים, מובנה לתכונת הלהט החסידי, המחייב את החסיד להתלהב בחושבו על גילוי הקדושה שאיתו הוא נפגש.

ההלכה המחייבת להכניס לסוכה את כל רבדי החיים, דורשת מאדם נכונות גם לישון בסוכה, לחסות ב'צילא דמהימנותא' מתוך רוגע ובטחה שגם כשהאדם אינו שרוי בלהט של 'מוחין דגדלות' – שומרים עליו אורותיה של הסוכה ומאפשרים לו לישון בה בשלווה כתינוק בחיק אימו.

ואולי משום כך היו היקים קשטים את סוכותיהם בבצל המקושט בנוצות, הרומז ל'בצל כנפיך יחסיון'. הרי אכילת הבצל מסמלת את אי בקשת הגדולות המביאה לשלוות הנפש, כאמור: 'אכול בצל ושב בצל'.

בברכה, חסדאי בצלאל דובדבני קירשן-קוואס

שתי הפנים בעבודת ה' – הלהט והרוגע – מבוטאות בשני ההסברים למצווה 'לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', שהט"ז פירש שמצווה להתלהב ולהודות לה' בין על מפלת המן ובין על ניצחון מרדכי, עד 'דלא ידע' שאז כבר פטורים מהמצווה להלל ולהודות בלהט.

ואילו לפי הרמב"ם תכלית השמחה היא להירדם מתוך תחושת שלווה ובטחה המביאה למנוחת הנפש. ולכן הורה הר"ש אבינר למעט ב'אזני המן', ומכלל לאו אתה שומע הן – להרבות ב'רוגע לך' 🙂

בברכה, שמחה פיש"ל הלוי פלנקטון