כמה טוב שיש שמרנים! (טור 444)

בס"ד

אני מניח שיהיו כאלה שיופתעו מכך שבטור הזה ברצוני לדבר בשבח השמרנות. ללמדכם שיש הפתעות בחיים, וטוב שכך.

בין מורכבות לתוצאתנות

ראייה פשטנית של אדם או רעיון שופטת אותו כמכלול בלי לשים לב לצדדים שונים שקיימים בו, שלפעמים מושכים לכיוונים מנוגדים (ראו לדוגמה בטור 30). אדם טוב יכול להיות עם צדדים רעים, ולהיפך. גם רעיון רע יכול להיות עם אספקטים חיוביים, ולהיפך. שיפוט פשטני מתייחס רק לשורה התחתונה. שיפוט מורכב, לעומת זאת, מוכן להתבונן בצדדים השונים ולתת לכל אחד מהם יחס כראוי לו, ורק לבסוף, אם בכלל, להגיע לשורה תחתונה. אבל על כך כבר כתבתי לא מעט. כאן רציתי לגעת במשהו דומה לכאורה, אבל בעצם מאד שונה.

ישנם מצבים שבהם דבר מוטעה מביא לתוצאה מבורכת. זה לא אומר שהוא לא מוטעה וגם לא שאני כעת צריך לתמוך בו ולהצדיק אותו, אבל אני לפחות יכול להיות שמח שהוא קיים. רק כדי לחדד, אני לא מדבר על ראייה מורכבת, כלומר על שימת לב לצדדים החיוביים שבו. אני מדבר על תופעות שמצד עצמן יכולות להיות לגמרי שגויות, כלומר שגם ראיה מורכבת לא תראה בהם שום דבר חיובי, אבל בכל זאת יש להן תוצאות חיוביות. אפשר לשמוח שהן קיימות בלי להסכים עם שום דבר בהן. זהו שיקול תוצאתני, סוג שיקול שאני נוהג להשמיצו נמרצות בהקשרים רבים ושונים.

השואה והמדינה

דוגמה מובהקת לעניין זה היא הטיעון החרדי הנפוץ (מיוחס לחזו"א) שמדינת ישראל לא תחזיק מעמד יותר מחמישים שנה. הנחתו היא שמפעל שמבוסס על ערכים שגויים או מרושעים לא יכול להחזיק. ולאידך גיסא, ציונים-דתיים מביאים ראיה לעמדתם נגד החרדיות מעצם הצלחת המפעל הציוני. שוב, יש כאן הנחה שמה שמצליח הוא כנראה נכון. אני מניח שברקע הדברים מונחת עמדה שרואה במה שמתחולל בעולם מעשי ידיו של הקב"ה, והוא לא אמור לתת למפעלים עברייניים להצליח. לכן אם משהו מצליח כנראה שהקב"ה מעוניין בו.

מעבר לוויכוח על עצם המעורבות האלוקית בעולם, כלומר האם באמת כל מה שקורה כאן הוא מעשה ידיו, יש מקום לדון במדיניות שלו עצמו. גם אם הוא מעורב וגם אם הוא אכן מחולל את כל מה שקורה כאן, עדיין אין הכרח לומר שהוא לא ייתן לשום אדם או מפעל כושל ועברייני להצליח ולשרוד. קשה להכחיש שאנשים בעולם עושים עבירות והקב"ה לא מונע זאת מהם (כנראה בגלל חשיבותה של הבחירה). ובכלל, השאלה "מדוע דרך רשעים צלחה" לא נולדה בימינו.

ועדיין אלו האוחזים בתפיסה של השגחה אקטיבית יאמרו שגם אם מפעלים, אנשים וקבוצות עברייניים מצליחים ופועלים בעולם, יש לכך מטרה כלשהי. כנראה יש תועלת בפעולותיהם, וזו הסיבה שהקב"ה מאפשר זאת. זה מוביל אותנו לתופעה של גישות בעייתיות או קבוצות בעלות עמדה בעייתית שיש להן תוצאות חיוביות. הדוגמה המובהקת לכך היא השואה, שיש לה חלק לא מבוטל בהצלחת הציונות והקמת המדינה ובקיבוץ היהודים לתוכה. האם זה אומר שהשואה הייתה מפעל ציוני מבורך? האם זה אומר שלא נכון היה להילחם בה ולגנות אותה? כנראה שלא (לידיעת כמה הוגי דעות חשובים מנטורי קרתא). זה בהחלט לא היה מפעל ציוני וגם לא ממש מוצלח. אבל עדיין יש לו, בין היתר, גם תוצאות חיוביות.

יש לנו נטייה לפסול תוצאות של מפעלים עברייניים מחד גיסא, או להצביע על כך שאינם עברייניים לאור תוצאותיהם מאידך גיסא. אלו כמובן שני צדדים של אותה מטבע, כלומר של ההנחה שקושרת את היחס למפעל או קבוצה עם התוצאות של מעשיהם. אך זוהי הנחה שגויה. ייתכנו מפעלים שליליים שיש להם תוצאות חיוביות, או מפעלים חיוביים עם תוצאות שליליות. כל מפעל כזה, אפשר להתנגד לו בחריפות ואף להילחם בו, ובו בזמן לשמוח, לפחות מבחינות מסוימות, על כך שהוא קיים או שהוא התקיים בעבר.

על השמרנות

בערב פסח האחרון מישהו אצלנו סיים את מסכת הוריות, ונגע בסוגיא האחרונה במסכת שדנה בשאלה האם סיני עדיף או עוקר הרים עדיף. זו סוגיא מעניינת מכמה בחינות, ובעיקר בשאלת משמעותה הכללית. ברור שישנם צדדים לטובת המודל של סיני וישנם צדדים לטובת עוקר ההרים, כמו בכל דבר. אבל כאן ההכרעה נראית קצת חסרת משמעות ושרירותית, או לפחות תלויה חזק בנסיבות. מה טעם לדון מה עדיף מבין שתי אפשרויות טובות? בנסיבות מסוימות עדיף עוקר הרים ובאחרות סיני. גם אם המתדיינים בתלמוד סברו שסיני עדיף, או שעוקר הרים עדיף, לא מדובר באמירה אוניברסלית. למשל, בזמננו המידע קיים ונגיש לכולם (ולכן אין כבר דין רב מובהק לפי הרמ"א), נראה שמשקלה של הסינא-יות אמור לרדת.

אחד המשתתפים בסיום העיר שאמנם כיום משקלו של הידע ירד בגלל מאגרי המידע והדפוס, אבל עדיין סיני עדיף כי יש ערך לשמרנות. הוא אמר שעקירת הרים מובילה לחדשנות יתירה, וטיעונים עוקרי הרים ומפולפלים יכולים להרוס את המסורת כולה. אני מניח שאתם מבינים שאני ממש לא נמצא שם. לדעתי שמרנות היא הרסנית וגם מטופשת בדרך כלל, אבל כאן ברצוני לטעון שזה לא אומר בהכרח שאין לה תוצאות חיוביות.

אגב, כך בדיוק גם לגבי חדשנות. בטורים 217 ו-249 הסברתי שאני מתנגד לכל שיקול של מדיניות מטא הלכתית במסגרת ההלכה או לשיקולי מדיניות במסגרת דיון ענייני בכלל. שיקולים של שמרנות או של חדשנות אינם שיקולים רלוונטיים בדיון לגופו של עניין. אם עולה על הפרק שאלה לדיון, עמדתי לגביה אמורה להתגבש במישור הענייני, האם אני בעד או נגד, ולא בפריזמה של שיקולי מדיניות. שאלות כמו האם זה חדשני או שמרני, האם זה פתוח או סגור, האם זה מקורי או לא, האם זה רפורמי, אפיקורסי או אחר וכדומה, כל אלו שאלות שיכולות לעניין את החוקר של משנתי אבל אינן רלוונטיות אליי עצמי. אפילו שיקולי מדרון חלקלק (ראו עליהם בטור 429) אינם רלוונטיים בדיון המהותי. אני אמור לקבוע את עמדתי בנושא מתוך שיקולים לגופו של עניין, והחוקר של משנתי יכול לבוא אחר כך ולאבחן האם אני שמרן או חדשן, רפורמי או כל דבר אחר. המציאות תוכיח האם עמדתי הובילה לתוצאות טובות או גרועות (שאלת המדרון).

מה באשר לדיון על עצם השמרנות או החדשנות? ניתן לדון האם שמרנות היא עניין חיובי או לא, ובדיון הזה מה שעומד לבירור הוא שיקול המדיניות עצמו. דיונים כאלה נערכים לא מעט בשנים האחרונות, אבל לדעתי גם דיון כזה הוא מיותר. אני לא רואה ערך בדיון האם שמרנות/חדשנות היא מבורכת או לא, מפני שאין לזה שום השלכות. קודם כל, אם אני שמרן אמשיך להיות שמרן גם אם זה לא מבורך, כי זה האופי שלי ואולי גם כי זה הדבר הנכון בעיניי. ואם אני חדשן אמשיך להיות כזה בלי קשר לשאלה האם חדשנות היא מבורכת. שמרנות וחדשנות אינן עניין ערכי אלא אולי עניין של אופי. אבל מעבר לזה, כפי שהסברתי למעלה אני בכלל לא מוכן לתת לעצמי דין וחשבון בשאלה האם אני שמרן או חדשן, מפני שהשאלה הזאת אינה רלוונטית לדיונים התוכניים עצמם. עליי לדון בכל שאלה שעל הפרק לגופה, ולא לפי הכותרות שמתנוססות מעל התשובות השונות אליה ("שמרנית", "חדשנית" וכדומה). לכן אני מתנגד לתוצאתנות כמעט בכל הקשר שבו היא עולה, וכך בדיוק גם כאן.

ניתן כמובן לטעון שנקודת מוצא שמרנית היא טובה, שכן מי שבא לשנות צריך לבחון היטב את ההצדקה לכך. ניתן גם לטעון שבהיעדר שיקולים חד משמעיים ברירת המחדל היא להותיר את המצב על כנו (בגלל חכמת ההמון או אינטליגנציה קולקטיבית). אני לא בטוח שאני מסכים, אבל זה טיעון רלוונטי ובהחלט ניתן לדון בו. אבל כפי שהסברתי בטורים הנ"ל, לקבל או לדחות טענה רק בגלל שהיא שמרנית או חדשנית זו סתם שטות.

ובכל זאת דיון על שמרנות

עד כאן דעתי על השמרנות כעמדה. ובכל זאת, כתופעה חברתית ניתן בהחלט להצביע על חשיבותה של השמרנות. לדוגמה, לפני זמן מה החלפתי כמה וואטסאפים עם שכן לגבי היתר המכירה בשביעית. שנינו קוננו על האיוולת החרדית שמתייחסת ליבול נכרי כ"שמיטה למהדרין". זו באמת פסגת טמטום נישאה שמעטות כמותה אפילו בעולם החרדי (שכידוע סובל מלא מעט "פסגות" כאלה). בידם האחת הם מתנגדים למכירת הקרקעות, בין היתר, בגלל שיש בזה איסור של "לא תחנם" – לא תיתן להם חניה בקרקע (ע"ז כ ע"א), ובו בזמן בידם השנייה הם בוחרים באלטרנטיבה של קניית פירות וירקות מפלסטינאים היושבים בארץ ישראל ובכך כמובן מחזקים מאד את אחיזתם בקרקע ומערערים את שלנו. במדיניות כזאת הם נותנים להם חניה בקרקע, וזאת כדי להימנע מהאיסור לתת להם חניה בקרקע. עכשיו לך תסביר למוכר הירקות או הפלאפל שאני מקפיד לא לאכול מתוצרת של "שמיטה למהדרין", ושכך ראוי לכל ירא שמים למהדרין לעשות (אי אפשר. בדוק ומנוסה!).

במהלך הדיון הנ"ל כתבתי לאותו שכן שבכל זאת יש ערך לשמרנות החרדית האווילית והמעצבנת הזאת, שכן אם יצורים כמוני היו מקבלים את השליטה על החיים ועל ההלכה לא היה נותר מהם הרבה. השינויים היו כה תכופים, כך שבכל זמן ומקום היינו מתנהלים אחרת, בתזזיתיות ובלי המשכיות. לכן בלי השמרנות, עד כמה שהיא שטחית ומעצבנת, לא היה נשאר הרבה מההלכה כמסגרת שמנהלת את חיינו האישיים והקבוצתיים.

הרב קוק כתב ואמר לא פעם שיש לחפש בכל תופעה את הצד החיובי. לפעמים כוונתו הייתה לראיה מורכבת, שבה עסקתי למעלה. אבל בהקשר שלנו כוונתי להסתכלות על תופעות שליליות גם כשאין להן צד חיובי, אבל מבחינת תוצאותיהן יש להן תפקיד חיובי בהתנהלותנו בעולם. זה לא אומר בהכרח שהאנשים והקבוצות שמובילים את התופעות הללו יש בהם צד חיובי. לפעמים כן, אבל גם אם לא – עדיין ניתן לראות בתופעות הללו תהליכים שיש להם תוצאות חיוביות. כך לשמרנות, שכשלעצמה היא תופעה מעצבנת וטיפשית (בדיוק כמו החדשנות), יש גם תוצאות חיוביות (שוב כמו לחדשנות). על כך כותב הרמב"ם בסוף פ"ב מהל' ממרים (ה"ח):

וכל בית דין שהתיר שני דברים אל ימהר להתיר דבר שלישי.

אני חושב שהוא הדין לבי"ד שאסר שני דברים. כלומר כוונת הרמב"ם כאן אינה דווקא למדיניות של החמרה והקלה אלא למדיניות עם נקודת מוצא שמרנית, שמטרתה שמירה על המסגרת ההלכתית.

במבט של השגחה אקטיבית ניתן אולי לראות בשיקול כזה ביטוי ליד ה' בעולם. מובילי התופעות הם טמבלים מעצבנים, אבל הם מטה זעמו של הקב"ה, כלומר שבאמצעותם הוא מוביל את העולם למקומות טובים. שיקול כזה עדיין לא אומר שלא נכון להילחם בתופעות הללו. כאמור, הקב"ה מאפשר גם לתופעות שליליות להתחולל ולהצליח. יתר על כן, לדעתי השאלה האם להילחם או להצטרף לא אמורה להיות מוכרעת לפי שיקול תיאולוגי מטפיזי של מגמות של הקב"ה בעולם אלא לפי התופעות כשלעצמן (ראו על כך בהרחבה כאן). ובכל זאת, יש מקום לראות טוב בתופעות המעצבנות הללו. זה גם לא אומר שאני צריך להפוך לשמרן. זו רק נקודת מבט אקדמית שלי על התופעה הטיפשית והמעצבנת הזאת. לכן אין לראייה המפרגנת הזאת, גם אם היא נכונה, השלכות אופרטיביות. כדי לאמץ עמדה שמרנית שאיני מאמין בה, רק בגלל תוצאותיה, אני צריך לשקר שקרים קדושים, דבר שאני מתנגד לו נמרצות (ראו למשל בטור 21).

כמובן שבמבט שאינו מקבל את ההשגחה האקטיבית והמעורבות האלוקית בעולם, עוד יותר ברור שאין לאמירה הזאת השלכות למעט במישור הפסיכולוגי. אם התופעה היא שלילית יש להילחם נגדה בכל הכוח, אבל כשנכשלים ניתן לפחות להתנחם בכך שיש לה גם תוצאות חיוביות. זו תחושתי בדרך כלל סביב המאבקים בשמרנות. הם בדרך כלל נכשלים ("הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם", כמאמר המשורר שם, שם), אבל ניתן להתנחם בכך שלתוצאה הזאת יש גם ממד חיובי. אם לא בהשגחה, יש שיתלו זאת ב"חכמת ההמונים", אבל אני תולה זאת במזל, בבחינת "שומר פתאים ה' " (אפילו ספר תורה שבהיכל תלוי במזל).

פעם הייתה לי שיחה עם הרב בלומנצווייג, ראש הישיבה בירוחם, סביב סוגיה של שמרנות שעלתה בבית הספר המקומי. אני דגלתי כמובן בגישה המהפכנית והרדיקלית, והוא אמר לי שקל לי להיות מהפכן כשאני חי בקהילה חרדית ושולח את ילדיי לחינוך חרדי (כך היה אז). על מצע כזה קל ונוח להיות מהפכן ורפורמיסט, כי יש מי שמאזן אותך ומונע תוצאות בעייתיות, שלא לומר הרסניות, שעלולות לצאת מגישתך. אבל כשאתה חי ופועל בסביבה לא שמרנית, נדרשת ממך זהירות יתר באמירות מהפכניות כאלה, שכן בסביבה כזאת אין מי שיאזן אותך ויוודא שההתנהלות בפועל לא הולכת לקצה רחוק מדיי.

ובכל זאת, שיקולי מדיניות

כל מה שכתבתי עד כאן נכון לשיקולי שמרנות כמו גם לחדשנות, ולשיקולי מדיניות בכלל. שיקולי מדיניות אינם רלוונטיים בדיון ענייני. אני יכול לשמוח בדיעבד שיש שמרנים, ובאותה מידה לשמוח על כך שיש חדשנים, אבל שני סוגי השיקולים הללו אינם אמורים ליטול חלק בדיון עצמו.

על אף כל זאת, ברור שלעתים יש מקום לפעול משיקולי מדיניות, כמו שמרנות או חדשנות. במקרי קיצון יש מקום לקבל החלטות משיקול להימנע מעשיית מהפכות רבות מדיי (אבולוציה ולא רבולוציה), ודוגמה לכך ניתן לראות ברמב"ם שצוטט למעלה על בי"ד שהתיר שני דברים. אבל מכיוון שאלו תמיד מצבים שבהם ההלכה עצמה מורה לנו אחרת, יש לזכור שהחלטה מכוח שיקולי מדיניות היא החלטה לחרוג מההלכה.

אי לכך, יש לפעולה כזאת כמה תנאים:

1. לפני שמגיעים לשיקולי מדיניות יש לשקול את השיקולים ההלכתיים עצמם, ורק לאחר מכן לבחון האם יש מקום לשיקולי מדיניות.
2. עושים זאת רק בנסיבות חריגות מאד שמצדיקות חריגה מההלכה.
3. הגורם שקובע זאת חייב להודיע לציבור שומעיו שיש כאן הכרעה מכוח מדיניות ולא הלכה מעיקר הדין. אחרת יש כאן שקר, ובנוסף הוא גם עובר ב"בל תוסיף" (הרמב"ם בהל' ממרים פ"ב ה"ט פוסק שאפילו בי"ד שפועל בסמכות ומתקן או גוזר דין דרבנן חייב להודיע זאת כדי לא לעבור ב"בל תוסיף").
4. מי שעושה זאת יש לו סמכות לקבל החלטות כאלה. לדוגמה, חכמים בימינו לא יכולים בכלל לפסוק הלכה מכוח שיקולי מדיניות, שכן אם זו אינה ההלכה האמיתית דרוש בי"ד מוסמך שיקבע שכעת יש לחרוג ממנה. במצב שההלכה היא Y ופוסק כלשהו מורה לי לעשות X בגלל שיקול מדיניות, אין שום חובה לציית לו. זוהי לכל היותר המלצה. רק גורם בעל סמכות פורמלית (ולא מהותית. ראו על כך בטור 393) יכול לקבוע הלכה כזאת.

לצערי פוסקים רבים, ולא רק בימינו, אינם מקפידים על הסייגים הללו ויום יום ניתן לפגוש דוגמאות של פעולה של פוסק או פוסקים שלא בסמכות. הם מכריזים על איסורים כאילו הייתה כאן הלכה מסיני, בעוד שהאמת היא שיש כאן מחלוקת, שיקול מדיניות, מנהג, או סתם משהו שנראה להם מועיל לאסור. משום מה, פוסקים לא נוהגים לומר בקול רם שהחלטה כלשהי היא הכרעה מכוח שיקול מדיניות, ואפילו לא מקפידים לומר  כאשר מדובר בסתם החמרה שלהם (כי לדעתם כך ראוי לנהוג, ואוסרים כשההיתר נראה להם מסוכן). כבר כתבתי לא פעם על הנזקים שיש במדיניות הזאת. מטרתה כנראה לחזק את הפסק, אבל בטווח הארוך הציבור מאבד אמון בהכרזות הלכתיות, ובצדק.

אני יכול כמובן לשמוח על תוצאותיה של מדיניות כזאת, שבמקרים מסוימים מסייעת לשמר את המסגרת ההלכתית, אבל עדיין מדובר בשקר ובפעולה שלא בסמכות, וראוי להתריע ולהילחם נגדה.

מבט דומה על העמארצות

באופן דומה ניתן להתייחס לתופעת העמארצות. כידוע, קשה עם עמארצים. הם לא מוכנים לקבל אמירה שלא הורגלו אליה. בגלל הבורות שלהם, מבחינתם כל מה שחונכו עליו ירד למשה בסיני. הם לא מודעים לדעות השונות, לדרכי המו"מ, לאופן גיבוש העמדה ההלכתי, לתפקידו של הפוסק (האדם) בגיבוש ההלכה, ולכן כל אמירה חריגה תיתקן בהתנגדות נחרצת שלהם (ראו על כך בטור 62). גם בדיון על העמארצות שומעים לא פעם שבחים על נוקשותם ועל חשיבותה לשמירת המסורת שלנו. אימהות צדקניות שלא ידעו קרוא וכתוב שמרו עלינו מפני שינויים מהפכניים למיניהם, וכפי שכתב החסיד יעבץ עמי הארץ הם ששמרו על גחלת היהדות בעת גירוש ספרד (ראו בטור שם). לך נסה לשכנע נשים או סתם עמארצים שמותר לאישה לעלות לתורה או לומר קדיש. אין לך סיכוי. הקיבעון הטוטלי הזה שומר עלינו גם מפני שינויים לא ראויים או שטף גדול מדיי של שינויים.

יש להתייחס לטיעונים כלפי העמארצות בשני המישורים שתיארתי ביחס לשמרנות (אגב, הדמיון בין התופעות לחלוטין אינו מקרי): יש להילחם בעמארצות ולנסות לבער אותה ביד קשה, וביחד עם זה ניתן לשמוח שאנחנו לא ממש מצליחים בכך. העמארצים היא כמו עשבים שוטים, מאד קשה לעקור אותם והם מתרבים בלי שליטה, מעצבן אבל יש לזה צדדים משמחים.

יש להבחין בין מה שהגדרתי כאן בעמארצים לבין בעלבתים. בסוף טור 62 הסברתי שבעלבת הוא אדם שפועל וחי מחוץ לבית המדרש והוא נחוץ לפעמים כדי לתקן את השכל העקום של יושבי בית המדרש (לכן צריך אישור של הציבור לתקנות וגזירות כדי שיקבלו תוקף). עם הארץ אינו בעלבת. לעם הארץ יש סתם שכל עקום וזהו, אבל מתברר שבכל זאת שמרנותו וקיבעונותיו לפעמים שומרים עלינו.

סיכום

אסיים בכך שבנעוריי הייתי בטוח שאני צודק וחבל על כל אלו שטועים (=אלו שחושבים אחרת ממני. ראו כאן). אחר כך הגעתי למסקנה שכולם צודקים (פלורליזם), וכיום אני שוב חושב (אבל לא בטוח) שאני צודק אבל שמח שיש כאלו שטועים. היום אני נלחם נגדם ברוב מרץ ובדרך כלל גם בז להם, אבל מודע לכך שלפעמים בזכותם העולם קיים.

אולי הדברים הללו הם הרחבה לדברי הרמב"ם הידועים בהקדמתו למשנה:

ונשארה כאן שאלה אחת, והיא, יש למקשה לומר, אתם כבר אמרתם שלא המציאה החכמה האלקית שום דבר לבטלה, ושכל הנבראים תחת גלגל הירח האדם הוא הנכבד שבהם, ושתכלית המין האנושי הוא השגת המושכלות, אם כן מדוע המציא ה' כל בני אדם שאינם משיגים מושכל, ואנחנו רואים שרוב בני אדם ריקים ממדע רודפי התאות, והאדם המלומד הפרוש נדיר ופלאי, לא ימצא אלא יחיד באחד הדורות. התשובה, שכל מציאות אותם הנבראים לשתי סבות, האחת, לשרת את אותו היחיד, כי אלו היו כל בני אדם למדנים מתפלספים היה העולם אבד, והיה האדם כולה ממנו בזמן קצר, לפי שהאדם חסר מאד זקוק לדברים רבים, והיה מוכרח ללמוד חרישה וקצירה ודישה וטחינה ובשול, ועשיית כלים לכל אלה עד שיושג לו המזון, וכן היה צריך ללמוד טוייה ואריגה כדי לארוג מה שילבש, ובנין כדי לבנות לו מקום לחסות, ויעשה כלים לכל אלה, ולא יספיקו חיי מתושלח כדי ללמוד כל המלאכות שאדם זקוק להם בהכרח למען קיומו. ואם כן מתי ילמד אותו אדם חכמה ויבין במדע, לפיכך נמצאו כל אלה כדי לעשות את העבודות הללו שהעולם צריך להם, ונמצא המלומד בשביל עצמו, ובכך נבנה העולם ונמצאת החכמה, וכמה יפה פתגם האומר "אלמלי השוטים היה העולם חרב" ואין לך שטות גדולה מזו שאדם חלוש הנפש, בנין גופו רופף, נוסע מקצה האקלים השני עד קצה הששי, ועובר בימים בימי החורף ובמדברות בשרב בקיץ, ומסכן עצמו לחיות הטרף למיניהם כדי שאולי ירויח דינר, וכאשר יקבץ מאותם הדינרין שמסר כל רוחו עליהם, יתחיל לחלקם לאומנים לבנות לו יסוד איתן על בתולת קרקע בסיד ואבנים, כדי להעמיד עליו בנין שיעמוד מאות בשנים, והוא יודע ברור שלא נותר מחייו אפילו כדי לבלות בנין של גומא, היש קלות דעת חמורה מזו. וכך כל תענוגות העולם ותאותיו קלות דעת בהחלט כדי שיבנה העולם, ולכן כנו חכמים עליהם השלום מי שלא למד "עם הארץ", כלומר שלא נבראו אלא לבנין הארץ ולפיכך יחסום אליה.

ולהשומע ינעם.