תפקידו וסמכותו של מרא דאתרא (טור 393)

בס”ד

אתמול שלחו לי כתבה שעסקה בהתנהלות בעייתית של רבו של המושב נחלים, שאסר על הרב אילעאי עופרן (הרב של קיבוץ יבנה) לתת שיעור במושב, ובעצם דרש שהשיעור יינתן מחוץ למבני הציבור (אני מניח שזה מפני שאת השיעור באוויר הפתוח אין לו סמכות לאסור). הרב עופרן עוסק לא מעט במוגנות מפני הטרדות ופגיעות מיניות, בעיקר בחברה הדתית, ובמסגרת זו הזמינו אותו כמה מאנשי נחלים להציג את הנושא והשלכותיו אצלם במושב. הרב גרינוולד כנראה לא אהב את הנושא, ומדבריו ניכר שהוא אהב עוד פחות את הדובר (לפי המתואר בכתבה הוא אף הצמיד לו תיאורים לא מחמיאים, אם כי הוא עצמו הכחיש זאת). בכל אופן, דבריו המצוטטים בראיון לא נראים כמו פסגת היחס הנאות לרב עמית (שזה עקרונית בסדר מבחינתי, ראו הערה בסוף הטור).

אציין כי זה אינו המקרה הראשון ששמעתי עליו, שבו רב של יישוב דתי (לא חרדי) מתנהל באופן המקובל בציבור החרדי (במובן השלילי של המושג), כמו איסורים על תפילת נשים (גם בזמן ומקום נפרדים) או דרישות על צורת התפילה במניין, ושאר איסורים על דברים שלא מוצאים חן בעיניו (שברובם הגדול אין בכלל בעיה הלכתית ובאחרים יש מחלוקות וניתן אולי להתווכח). זה מעורר את השאלה איך צריך להתייחס לרב של מקום ובפרט להתנהלויות שכאלה. התשתית לדיון היא שאלת מעמדו וסמכותו של רב קהילה או מרא דאתרא, ולכן אפתח בזה.

הסמכות בהלכה

לא פעם הבחנתי בין שני סוגים של סמכות: סמכות פורמלית ומהותית. סמכות פורמלית ניתנת לאדם או מוסד מעצם היותו מה שהוא. לכנסת או לבית המשפט יש סמכות פורמלית, שכן מה שהם קובעים מחייב, בלי קשר לשאלה האם הם צודקים או לא. סמכות מהותית, לעומת זאת, היא סמכותו של מומחה, כמו רופא למשל. אין חובה לציית לו, אבל ההיגיון נותן לתת לדבריו משקל כי הוא מתמצא ובעל ידע. הסמכות המהותית אינה באמת סמכות, שכן אין שום חובה לציית למומחה, ומי שלא מציית לו אינו עובר עבירה וכמובן לא יבואו אליו בטענות. הוא פשוט נוהג באופן לא הגיוני. יתר על כן, במקרה שאדם בודק את הדברים היטב ומגיע למסקנה שלמרות המומחיות במקרה מסוים המומחה טעה, סביר ומתבקש שהוא לא ישמע בקולו במקרה זה (מה שלא אמור לקרות בסמכות פורמלית, למעט מקרי קיצון). אז למה זה מכונה אצלי סמכות? מפני שגם במקרה זה אני מקבל דברים בגלל מי שאמר אותם, זאת להבדיל ממקרה שבו מישהו שכנע אותי לגופו של עניין ולכן קיבלתי את דבריו.

והנה, שיטת החינוך (במצווה תצו) היא שהסמכות הפורמלית מכוח “לא תסור” מסורה לכל חכם בכל זמן. אמנם בכותרת המצווה הוא כותב:

שלא להמרות על פי בית דין הגדול שיעמדו לישראל.

לכאורה הוא מדבר רק על בי”ד הגדול (=הסנהדרין). אבל בסוף דבריו שם הוא כותב:

ונוהגת מצוה זו לענין זקן ממרא בזמן הבית, ולענין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.

כאן הוא מרחיב זאת לכלל חכמי התורה בכל דור.

אך זוהי שיטה יחידאית, ולהבנתי גם בלתי סבירה בעליל. מהפסוקים, מהתלמוד ומהפוסקים עולה בבירור שסמכות פורמלית בהלכה ניתנת רק לסנהדרין, ויסודה בפסוק “לא תסור” (לפחות לשיטת הרמב”ם. לא אכנס כאן למחלוקתו עם הרמב”ן לגבי מקור הסמכות בדיני דרבנן). אם לא מדובר בסנהדרין אלא בחכמי כל דור, מי יקבע את האנשים או המוסד שלהם מסורה הסמכות? מניין היא נלמדת? האם לדעתו יש דין זקן ממרא במי שהמרה פי בית דין שאינו סנהדרין? ודאי שלא. בוודאי קשה לקבל שסמכות של חכם בזמננו היא סמכות “מלמעלה” (כלומר מהקב”ה, דרך הציווי “לא תסור”. להלן אגדיר סמכות “מלמטה”). בגלל כל הקשיים הללו, ניתן אולי לומר שגם החינוך מסכים לכך שסמכות פורמלית מסורה רק לסנהדרין, אלא שהוא מדבר כאן על סמכות מהותית ולא פורמלית.[1]

שימו לב שמדובר כאן בסמכות שניתנת “מלמעלה”, כלומר מהקב”ה דרך משה רבנו ובהמשך בתהליכי הסמיכה והמינוי לסנהדרין (סמוך מפי סמוך). אין שום שלב בתהליך שבו מעורב הציבור.[2] זה אינו המצב בדמוקרטיה, ששם הסמכות באה “מלמטה”. לגבי הסמכות ההלכתית הפורמלית, נראה שלציבור אין מה לומר. אבל זה לא לגמרי מדויק. לדוגמה, סמכותו של התלמוד מקובלת כסמכות פורמלית, למרות שהאמוראים לא היו סמוכים וכמובן לא כיהנו בסנהדרין. מקובל לבסס את סמכות התלמוד על קבלת והסכמת הציבור (ראו כס”מ רפ”ב מהל’ ממרים ובית ישי – דרשות, לר”ש פישר, סי’ טו). אם אכן זהו הבסיס לכך, אזי ניתן לראות כאן הסמכה “מלמטה” שמקבלת תוקף פורמלי. דברי התלמוד מחייבים לא בגלל שהם תמיד צודקים (כנראה שהם לא. כולנו בני אדם), אלא מפני שהתלמוד קיבל מעמד קנוני ומחייב בהלכה. שאלה מעניינת היא מהו הבסיס למכניזם הזה, וככל הזכור לי הרב פישר תולה זאת במעמד הר סיני (גם שם קיבלנו את התורה “מלמטה”, בהסכמתנו). אציין כי כמו במקרים אחרים, מקור הדברים הוא אצל הרב קוק (הרב פישר, כמו לא מעט מגדולי ירושלים החרדים, משום מה לא נוטה לשים זאת על השולחן).

בכל אופן, גדולי הראשונים והפוסקים (ראו למשל אריכות ברא”ש סנהדרין פ”ד סי’ ו, שמסקנותיו מובאות גם בשו”ע סי’ כה. ראו גם במאמרי על אוטונומיה וסמכות בפסיקת ההלכה, וגם דיון משיק בטור 304) כבר עמדו על כך שכלל החכמים הבתר תלמודיים אינם בעלי סמכות פורמלית, אלא לכל היותר יש להם סמכות מהותית. הם מומחים להלכה. פירוש הדבר הוא שאין חובה לשמוע להם, גדולים ככל שיהיו, אם כי בהחלט יש משקל משמעותי לדבריהם. אדם יכול להגיע למסקנה שבעניין מסוים נראה לו שהם טעו או שדבריהם לא נוגעים אליו, בזמנו, מקומו ומצבו, ולנהוג אחרת ממה שהם קובעים. אם טעה הוא ייתן את הדין בפני הקב”ה, אבל אין עליו תביעה בגלל עצם הסטייה מדבריהם. דברים אלו ודאי אמורים לגבי קביעות שאינן הלכתיות, אלא השקפתיות או אחרות. בעניינים אלו אין לחכמי ההלכה (לדעתי זהו התחום היחיד שבו יש מומחיות תורנית) אפילו סמכות מהותית, שכן ספק עד כמה מומחיות שייכת בתחומים כאלה (בעיניי לא) וספק עוד יותר גדול עד כמה המומחים לתחומים הללו הם אנשי ההלכה, הרבנים או הפוסקים (בעיניי לא).

מעבר לכל זה, יש לציין כי סמכות מהותית לא תלויה בקבלת הציבור או בהליך פורמלי כלשהו. אם אדם הוא מומחה אז הוא מומחה. מדובר בשאלה עובדתית ולא בהכרה ציבורית וכדומה. לכן אין דמיון בין הסמכות של פוסק בתר תלמודי לבין סמכות פורמלית מכוח “לא תסור”, או אפילו סמכותו של התלמוד.

מרא דאתרא

מרא דאתרא הוא יצור כלאיים, ולא ברור היכן הוא ממוקם על המפה הזאת. כחכם בן זמננו (בהנחה שהוא חכם. לא כולם כאלה) יש לו סמכות מהותית כמומחה. אבל בכך הוא לא שונה משאר חכמי דורנו. אלא שמקובל לחשוב שלפחות לגבי אנשי מקומו יש לו גם סמכות פורמלית. דבריו אליהם אינם רק בגדר עצה או חוות דעת, אלא יש לו סמכות להחליט ולפסוק עבור בני קהילתו. מניין צמחה הסמכות הזאת, לאדם או גורם שאינו סנהדרין?

דבר אחד ברור: אין לזה שום קשר ל”לא תסור”, שהרי כפי שראינו הפסוק הזה עוסק רק בסנהדרין. דומני שההסבר הסביר יחיד הוא שמדובר בקבלת הציבור (לא כלל ישראל, אלא בני קהילתו). כלומר סמכותו של מרא דאתרא יסודה בהסכמת הציבור לקבל את הוראותיו ולקיימן. זוהי סמכות “מלמטה”, והיא כנראה מבוססת על דיני חוזים. יש חוזה בינו לבין הציבור, שמכוחו הם מקבלים על עצמם את סמכותו והוראותיו, בלי קשר לשאלה האם הוא צודק ובלא תלות בעובדה שיש חכמים תורניים אחרים גדולים ממנו. הדבר דומה למכניזם של “קבלו עלייהו”, שלפיו יכול הציבור או יכולים שני בעלי דין לקבל על עצמם דיין או עד שפסולים מן הדין. גם המכניזם הזה פועל כנראה מדיני חוזים.[3]

השלכות

אם כן, סמכותו של מרא דאתרא דומה מאד לסמכותו של התלמוד, אבל בהבדל יסודי אחד: כאן ישנו חוזה, ולחוזה יש שני צדדים ושניהם עדיין עמנו. יש לעניין זה כמה השלכות:

  1. סמכות חכמים מסורה להם “מלמעלה”, כלומר מהקב”ה, ולכן היא אינה מותנית בהסכמת הציבור (ראו הסתייגות בהמשך). אבל ביחס לסמכות “מלמטה”, הסברא נותנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. לכן גם ביחס לתלמוד, אם כלל ישראל יחליט שהוא לא מקבל יותר את הוראותיו וסמכותו של התלמוד היא אכן תתבטל. אבל נדרש לשם כך קונצנזוס של כלל ישראל (או כלל חכמי ישראל. ראו רמב”ם הל’ סנהדרין פ”ד הי”א). בה במידה, ביחס לרב קהילה מעמדו תלוי בהסכמת הציבור שבחר בו, והציבור יכול כמובן שלא להסכים. לגבי התלמוד זה עניין די היפותטי, בעוד שביחס לרב קהילה זה לגמרי מעשי.
  2. יתר על כן, הסמכות מסורה למרא דאתרא רק בתחומים שבהם הוא קיבל מנדט (סביר שלא בנושאים שמתנהלים בבית פנימה, אלא רק בעניינים הציבוריים של הקהילה). צדה השני של המטבע הוא דווקא לטובת המרא דאתרא. ייתכן שניתנה לו סמכות גם בנושאים הנהגתיים ולא הלכתיים טהורים, ובזה סמכותו רחבה מזו של התלמוד. הדבר תלוי בחוזה שבינו לבין הקהילה (שלא תמיד כתוב בפירוש, ולפעמים צריך להתפרש מכללא).
  3. מעבר לזה, יכול אדם פרטי לומר שעם כל הכבוד לרב הקהילה, יש לו רבנים נוספים (אישיים שלו. כולל הרב שהוא פוגש במראה כל בוקר – לולא היה כאן כלי אישה על גבר כמובן), ולכן לפחות בתחום האישי שלו הוא לא חייב לציית להוראות המרא דאתרא.
  4. כהרחבה לסעיף הקודם, החוזה הזה לא בהכרח גובר על כל שיקול אחר, ובפרט לא על האמת. אם אדם מגיע (בעצמו או לאחר התייעצות עם רבנים אחרים) למסקנה שרב הקהילה טועה, אזי אמנם החוזה מחייב להישמע להוראותיו, אבל האמת מחייבת לא לעשות זאת. במצב כזה יש קונפליקט, וכדרכם המעצבנת של קונפליקטים תמיד יש להם שני צדדים. לכן ההתנהלות המתחייבת במצב כזה אינה בהכרח ציות להוראות הרב.

מסקנות

לאור האמור עד כאן, החובה של הציבור לציית להוראות המרא דאתרא במצבים כמו אלו שתוארו בפתיח אינה ברורה מאליה. בעת ההתלבטות הציבור צריך להחליט בכמה מישורים: א. האם הוראות אלו שייכות להלכה (גם אם הרב אומר שכן. זו דרכם של רבנים לא להקפיד על ההבחנה בין הלכה למה שמחוצה לה. מאד נוח לנטרל ביקורות אפשריות בדרך כזאת). ב. אם זה מחוץ להלכה, האם זה נכלל במנדט שניתן לרב מכוח החוזה (במפורש או מכללא. לפעמים צריך לראות מה הנוהג המקובל בקהילות מסוג כזה). ג. ולבסוף, גם אם זה נכלל במנדט שניתן לו, האם אין כאן טעות חמורה שמצדיקה גם הפרה של החוזה. לתשומת לבכם/ן.

אסיים בשתי הערות כלליות יותר.

תפקידו של הרב

בחלק העשירי של הספר השלישי בטרילוגיה עמדתי על כך שתפקידו של הפוסק (לאו דווקא מרא דאתרא, אלא סתם חכם שמשיב לשאלות של אנשים) אינו להכריע בשאלה ההלכתית. הפוסק הוא מומחה הלכתי, וככזה הוא נותן ייעוץ הלכתי לאנשים. תפקידו למסור להם את המידע ההלכתי, כלומר להצביע על המחירים והמשמעות של כל דרך פעולה שבה הם עשויים לבחור. אבל הבחירה עצמה מסורה להם ומוטלת עליהם. הם צריכים לשקול את כל הדרכים האפשריות ואת תג המחיר שבצידן ולהחליט מה הם עושים. במקרים רבים יש כמה דרכים הלכתיות, גם אם יש היררכיה של עדיפויות ביניהן, וההכרעה באיזו מהן לבחור מסורה לאדם עצמו ולא לרב. הבאתי שם ראיות לדבר והסברתי את ההיגיון שבו. הבאתי שם פוסקים שטענו כי הרב אמור להציג בפני השואל את כל האפשרויות, כולל אלו שאינן מקובלות עליו (הגרש”ז במנחת שלמה טען זאת רק לגבי הלכות דרבנן, אבל הכתב סופר כתב זאת גם לגבי הלכות דאורייתא).

המסקנה היא שבניגוד למקובל רב אינו מכריע בהלכה אלא מייעץ לאדם עצמו ומציב בפניו את האפשרויות השונות, והוא זה שמכריע. מכאן תוכלו להבין שאנשים שבאים לרב כדי “לקבל היתר” פשוט טועים בהבנת תפקידו (וגם הרב שנותן היתרים כאלה טועה בהבנת תפקידו). הרב לא יכול לתת היתר. דבריו לא מעלים ולא  מורידים. השאלה מה ההלכה אומרת לא תלויה בהיתרים כאלה או אחרים שהרב נותן או לא נותן. אמירתו של הרב לא משנה את ההלכה ולכן מתן ההיתר אינו מעלה ולא מוריד. אם הוא קיים אז ניתן להקל גם בלי שהרב מתיר ואם הוא לא קיים אין להקל גם אם הרב מיקל.

לדוגמה, מצב רווח הוא שבני זוג באים לפוסק לבקש היתר לדחות היריון מטעמים שונים. זהו אולי המצב הנפוץ ביותר ששמעתי לגביו את הביטוי “לקבל היתר”. אך, כאמור, זוהי טעות. הרב יכול לומר להם עד כמה רצוי או לא רצוי לעשות זאת, מה  מותר ומה אסור הלכתית, אבל השקלול של הדרכים השונות עם מצבם האישי של בני הזוג יכול להיעשות רק על ידם. רק הם יודעים עד כמה חשובה להם ההלכה, עד כמה המצוקה שלהם גדולה, ולכן רק הם יכולים לקבל את ההחלטה עצמה. לפירוט, ראו מאמרי כאן.

אני יכול לספר מניסיוני האישי, שהדמות הקרובה ביותר לרב שהייתה לי אי פעם היה אדם ליטאי מבני ברק שלמדתי אצלו בישיבה. התייעצתי עמו רבות, בוודאי בלימוד אבל גם בשאלות אחרות, ועם הזמן התברר לי שההתייעצויות הללו נושאות אופי שונה מהמקובל. אני לא בא לבקש הנחיות אלא לבקש סיוע בחשיבה ובקבלת ההחלטות. רק לאחר זמן הבנתי שמנהגו כלפיי היה שונה מאד מהמקובל בבני ברק, ונדמה לי שגם אצלו. הוא ייעץ לי לשיטתי מה כדאי לעשות ועל מה כדאי לחשוב, אבל לא נתן לי הוראות (אלא במקום שזה היה מקרה ברור של אסור ומותר). הדוגמה הכי יפה שאני זוכר היא בעת הבחירות לכנסת השתים-עשרה (1988), עת הוקמה מפלגת “דגל התורה” על ידי הרב שך זצ”ל. באותה עת למדתי בישיבת “נתיבות עולם” בבני ברק, ישיבה ליטאית תחת נשיאותו והנחייתו של הרב שך. הרב שך היה לחוץ משאלת אחוז החסימה (הליטאים שרצו לבדם כמפלגה נפרדת, היו על הגבול), וצד כל אדם שהיה יכול כדי לגרום לו להצביע להם. אני כנון-קונפורמיסט מושבע הודעתי כמובן לכולם שאני הולך להצביע מפד”ל (מה שלא עשיתי אף פעם בחיי עד עצם היום הזה, ככל הזכור לי). הרב שך ששמע על כך הזמין אותי אליו לשיחה (היה לנו קשר אישי כלשהו). לא הלכתי אליו, כי ידעתי שאם אלך והוא יורה לי להצביע לדגל התורה אעשה זאת (בסופו של דבר הצבעתי להם גם בלי זה). אבל הנקודה שלי כאן היא אחרת. במהלך ההתלבטויות דיברתי עם אותו רב שלי, ושאלתי אותו מה יקרה בבית דין של מעלה אם כשאגיע לשם יבואו אליי בטענות מדוע לא הצבעתי מפד”ל (נדמה לי שגם הוא וגם אני מאד התאפקנו לא לצחוק בשיחה הזאת). האם אוכל לטעון כלפיהם שקיבלתי הוראה מהרב שך, ולכן האחריות היא עליו? הוא ענה לי תשובה מפתיעה: בהחלט לא. אם טעיתי האחריות היא עליי. אבל סביר להניח שהרב שך קולע לאמת יותר ממני (דעת תורה) ולכן בכל זאת הגיוני וראוי לשמוע לו. זה היה מאד מפתיע מבחינתי, בפרט כשהתשובה באה מפיו של רב ליטאי חרדי. אני חושב ששם הבנתי בפעם הראשונה את תפקידו של הרב ואת ההבדל בין סמכות מהותית לפורמלית. אם שמעת לרופא והוא טעה – אתה תמות. אם שמעת לכנסת והיא טעתה לא תישפט כמובן (למעט מקרי קיצון, כמו נאצים במשפטי נירנברג. וראו גם הוריות ב ע”ב, “טעו במצווה לשמוע לדברי חכמים” ובמפרשים). ומה לגבי הרב? הוא כנראה דומה לרופא ולא לכנסת.

אני נוהג לאמץ את המדיניות הזאת כלפי אנשים שבאים לשאול אותי. אני לא מכריע ולא נותן הוראות. אני מוכן להציע את מה שאני חושב ולנסות לסייע לאנשים לקבל החלטות. האחריות והחובה לקבל את ההחלטה היא על האדם עצמו, גם אם אינו תלמיד חכם. אני מאד ממליץ גם למי שמכהן כמרא דאתרא של קהילה או של יישוב לאמץ את המדיניות הבריאה הזאת. תפקידו לא לקבל החלטות אלא לכוון את הציבור ואת האנשים לקבל החלטות נכון. תפקידו הוא בעיקר בהכוונה, כלומר במתן מידע הלכתי וסיוע בהכרעה. לפעמים אין מנוס, ובסוגיות שבמחלוקת ציבורית ייתכן שהרב צריך לקבל החלטה. אבל ראוי שינסה להימנע מכך ככל האפשר. אגב, גם כשיש מחלוקת, הרב יכול להביע את דעתו, או עדיף לשרטט את האפשרויות השונות ואז להביע אותה, ולבסוף להשאיר לציבור לקבל את ההחלטות בדרכם שלהם (הצבעה, מוסדות הקהילה וכו’). נדמה לי שברוב המקרים לא רק שכך נכון לנהוג מהותית אלא שזה נכון יותר גם טקטית.

הדחה

ולסיום, איני יכול להימנע מאסוציאציה מתבקשת שעלתה אצלי למשמע הדברים. כידוע, הגמרא בברכות כז-כח (ראו גם מאמרי כאן) מספרת על הדחת רבן גמליאל מנשיאותו. הדבר אירע בעיקר בגלל מקרים שבהם הוא לא נהג כבוד ברבי יהושע. לא אחזור כאן על כל ההשתלשלות כי היא מוכרת היטב, אבל כדאי לשים לב לשתי נקודות חשובות.

  • רבן גמליאל היה נשיא הסנהדרין. המעמד הזה הוא האבא של הסמכויות הפורמליות בהלכה. לכאורה אין שום דרך לגעת בו, שהרי סמכותו היא “מלמעלה” ולא “מלמטה”, ולכן אין כאן שיקול של “הפה שאסר”. לציבור אין מעמד ואין מה לומר ביחס לזה. יתר על כן, באחד הוויכוחים שלו עם רבי יהושע דובר על העיתוי של יום הכיפורים, כלומר שאלה שקשורה ללוח השנה, דבר שמסור באופן בלעדי לנשיא הסנהדרין, וסמכותו היא מוחלטת (ראו ר”ה כה ע”א, באותו הקשר של רבי יהושע): “אמר לו הרי הוא אומר אתם אתם אתם שלש פעמים אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין”. כלומר מה שנשיא הסנהדרין קובע ביחס ללוח השנה זו האמת בהגדרה. ובכל זאת, הוויכוח הזה היה אחת העילות להדחתו של רבן גמליאל.

למדנו מכאן שגם אם למישהו, אדם או מוסד, יש סמכות פורמלית עליונה, שום דבר לא חסין בפני הציבור. בשורה התחתונה אם הציבור מחליט הוא יכול להדיח את נשיא הסנהדרין. תשאלו היכן המקור לזה? מניין שאבו החכמים את הסמכות לעשות זאת? לכאורה הם עוברים על עשה ולאו דאורייתא של “לא תסור”. איני יודע. כנראה מהשכל הישר. במקום שבו האמת מורה דרכה, השיקול הפורמלי נדחה, גם אם אין לנו מקור ברור לזה. כך מוצאים במקומות רבים בתלמוד (על היחס לכללים ואופיו האנרכיסטי של התלמוד עמדתי לא פעם).

  • העילה להדחתו של רבן גמליאל הייתה יחסו לעמיתיו. מעבר להתנהגותו כלפי רבי יהושע, אחרי שרבי אלעזר בן עזריה החליף אותו התרבו ספסלים בבית המדרש, והגמרא מספרת שרבן גמליאל הרגיש נקיפות מצפון על כך שמנע את הכניסה לבית המדרש ממי שאין תוכו כברו (לדעתו. ראו ברכות כח ע”א, והערה מעניינת ביומא עב ע”ב). כלומר היחס הלא מכבד לעמיתים ולאחרים הוא שהיווה עילה להדחתו של רבן גמליאל.[4]

את המסקנות וההשלכות למקרים שתיארתי אשאיר לקוראים. ולהשומע ינעם.

[1] דרכו של החינוך לעשות הרחבות כאלה במצוות נוספות. אם כי כאן הניסוח הוא שונה, שכן הוא מכניס את הסמכות הזאת בקטע הסיכום הגנרי שלו “ונוהגת מצוה זו…”, ומשמע שהוא רואה את זה כחלק בלתי נפרד מהמצווה.

[2] אמנם נחוצה הסכמת (מתן רשות) המלך או ריש גלותא, כפי שהסברתי בטור 164.

[3] איני עוסק כאן בזבל”א (זה בורר לו אחד), שהוא כנראה חלק מעיקר הדין ולא שייך למכניזם של “קבלו עלייהו”.

[4] אני מניח שחלק מהקוראים חושבים לעצמם: הוא (=אני) מדבר על יחס מכבד?! על כך אומר לכם: אז היכבדו והדיחו גם אותי. כוונתי כאן לשתי טענות שונות:

  • איני נושא בתפקיד ציבורי-רבני, ולא בכדי. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא הרצון שלי לשמור על חופש הביטוי והמחשבה בלי צורך להתנהג לפי הנורמות המחייבות רב מכהן (מכמה אספקטים).
  • יתר על כן, אין לי ביקורת על הרב של נחלים שנהג כפי שנהג. אני כמובן לגמרי לא מסכים איתו, אבל אם זה מה שהוא חושב על הרב עופרן ועל נושא שיעורו אז אולי נכון עשה מבחינתו (אם כי כפי שהסברתי להערכתי הוא חרג לגמרי מסמכויותיו). אני רק אומר לאנשי נחלים להסיק לגביו את המסקנות מבחינתם.

בקיצור, מי שנוטל על עצמו תפקיד רב – שינהג בהתאם או שייקח בחשבון שהוא יכול להיות מודח.

96 מחשבות על “תפקידו וסמכותו של מרא דאתרא (טור 393)”

  1. האם מעמדו של רב עיר יהיה דומה למעמדו של רב של ישוב קטן? השאלה מבקשת לברר האם גם ברב עיר יש “חוזה”? רבני ערים נבחרים ע”י אסיפה בת כמה עשרות אנשים ולא שואלים לדעת תושבי העיר עצמם. הרכב האסיפה הוא:
    (1) מחצית החברים ימונו בידי מועצת הרשות המקומית; לכל הפחות מחצית מחברי האסיפה לפי פסקה זו יהיו נשים;
    (2) רבע מהחברים ימונו בידי בתי הכנסת בהתאם להליך המפורט בתקנה 12;
    (3) שמינית מהחברים יהיו רבנים הנושאים במשרות רבניות בעלי מעמד ציבורי בתחומי הרשות המקומית; ובכלל זה רבני שכונות, רבני קהילות וראשי מוסדות תורניים, שימונו בידי השר, בהסכמת ראש הרשות המקומית;
    (4) שמינית מהחברים יהיו נציגי ציבור מתחומי הרוח, החינוך, האקדמיה והמינהל, שימונו בידי השר בהסכמת ראש הרשות המקומית; לכל הפחות מחצית מחברי האסיפה לפי פסקה זו יהיו נשים;

  2. שאלה שמתלווה לנושא זה כמעט תמיד, היא שאלת ה’אתרא’ עצמו – כלומר הציבור והתנהלות הפרטים בתוכו. האם הפרטים שאין דעתם נוחה מפסיקותיו של הרב יצאו ל’מלחמת אחים’ זוטא עם שכניהם, בעקבות הפער בין התפיסות הללו (נניח, כשרוב הציבור מגבה את הרב ומקבל על עצמו את עמדותיו ופסיקותיו).
    אני מכירה (לא מקרוב, מן השמועה) רבנית חשובה, תלמידת חכמים שמוותרת על האפשרות לתת שיעור במקומה, כדי לא לפגוע ברב ואולי בציבור עצמו). לפעמים עושים שיקולים מעבר לנכון והמוטעה ההלכתיים. שיקולים חברתיים, שיקולים של מחירי פיצוץ חברתי, וכדומה. מה עמדתך באשר לזכות\חובה לכלול שיקולים אלה במערך השיקולים הכללי?

  3. איך שהוא הנושא הזה נראה לי קרוב לעניין של רב עובד ציבור שמקבל משכורת מהמדינה שמרשה לעצמו להביע דעות פוליטיות כדוגמת הרב של צפת ומעניין אותי מאד דעתו של מיכאל אברהם בזה

    1. דעתי כבר נכתבה כאן בעבר, מעבר לאי ההסכמה עם הדעות של הרב שמואל אליהו ואיתו באופן כללי, הוא עבריין וצריך להדיח אותו לאלתר. כתבתי זאת בעבר על עוד רבני ערים שעושים כינוסים פוליטיים. למעלה כתבתי כעת בטוקבק למעלה שלרב עיר אין אפילו מעמד של מרא דאתרא, שכן הציבור לא מינה אותו. הוא פקיד ממשלתי, וככזה ודאי שאינו יכול להתבטא ולפעול פוליטית.

      1. רב עיר נבחר ע"י בני עירו

        בס”ד ער”ח תמוז תשא”ף

        רב עיר נבחר ע”י גוף בוחר, שרוב חבריו הם נציגי הציבור בעירו – נציגי העיריה, המועצה הדתית ובתי הכנסת הגדולים שבעיר. רק חלק קטן מהגוף הבוחר הם נציגי השר לשירותי דת והרבנות הראשית (שהם עצמם נבחרים ע”י גוף בוחר רחב).

        תפקידו של רב הוא לחוות את דעת התורה, ומה לעשות? לתורה יש אמירה גם בעניינים הנוגעים לפוליטיקה, למשל: פסילת בחירתו של נבחר ציבור שהונה את בוחריו.

        בברכה, שימאלע ימיני-רעכטמאן, גוש השינוי מפני השלום

  4. אני מבקש לנצל את הבמה לשאול משהו, ואני אעשה זאת “בעילום שם”. אבל תורה היא וללמוד אני צריך.

    הרב ואני גדלנו באותו אזור בחיפה, בה היה משקל רב ל”מרא דאתרא”, שמאוד הקפיד כל עך.
    כשבור משכונה אחרת היה שואל שאלה, היה שואל אותו היכן גר, והיה אומר לו שהרב של השכונה שלו יענה לו.
    וכן הנהגות מהנהגות שונות, שלטעמו חייבו את כל תושבי המקום

    מבקש לשאול
    מה דעתו של הרב על הנהגות מעין אלו.
    כמובן עפר אני תחת כפות רגליו של אותו רב, ואני שואל בצניעות הראויה

  5. אני מבקש לנצל את הבמה לשאול משהו, ואני אעשה זאת “בעילום שם”. אבל תורה היא וללמוד אני צריך.

    הרב ואני גדלנו באותו אזור בחיפה, בה היה משקל רב ל”מרא דאתרא”, שמאוד הקפיד על כך.
    כשבחור משכונה אחרת היה שואל שאלה, היה שואל אותו היכן גר, והיה אומר לו שהרב של השכונה שלו יענה לו.
    וכן הנהגות מהנהגות שונות, שלטעמו חייבו את כל תושבי המקום, ולא רק את אנשי קהילתו

    מבקש לשאול
    מה דעתו של הרב על הנהגות מעין אלו.
    כמובן עפר אני תחת כפות רגליו של אותו רב, ואני שואל בצניעות הראויה

    1. כוונתך לרב בנדיקט ז”ל כמובן. הוא אכן היה רב קלסי. אני חולק עליו בזה, כי מעמד הרב כמרא דאתרא בימינו אינו כזה ועל דעת כן הוא נבחר. הוא למד את הנהגותיו ממקורות שעסקו במצבים שונים בתכלית ממצב בימינו.

  6. שלום כבודו,
    שתי הערות:
    1. לסמכות התלמוד – מה לגבי “אין בית דין רשאי לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין”? לא נראה שאחד כזה הולך לקום בקרוב.
    2. בשאלה בסוף, “היכן המקור לזה? מניין שאבו החכמים את הסמכות לעשות זאת? לכאורה הם עוברים על עשה ולא תעשה דאורייתא…” – למה לא להניח בפשטות, שסמכות *פורמלית* מסורה למכלול החכמים, והם הקובעים את מעמדו של הנשיא, ולכן בידיהם הכח להדיח אותו? וכי מי המליך אותו אם לא הם? וכי מאיפה שאב הרמב”ם את רעיונו בדבר כינון הסמיכה מחדש ע”י הסכמת רוב חכמי ישראל אם לא מהמחשבה הפשוטה הזו?

    1. 1. התלמוד אינו בי”ד וחכמיו לא היו סמוכים.
      2. כי להנחה זו אין מקור. ואם תרצה אמור שהנחה זו גופא היא הסברא שעליה אני מדבר. כל או כך, היא לא נלמדת ממקור כלשהו אלא מסברא. ואכן, זה כנראה גם המקור של הרמב”ם.

      1. 1. גם אם כן – האם תחלק לגבי כל ההלכות שנשתקעו בתלמוד וברור שמקורן בבית דין? (לא חסרות כאלו שניתן להסיק בקלות שהן הכרעת בית דין. כמובן שלא כל התלמוד הוא כזה).
        2. אז ברמה הסברתית אתה מסכים לרעיון? כי נראה שזו ממש הנחת יסוד של הסמכות של תושב”ע (ואולי גם של מרא דאתרא, בהנחה שמה שתקף לגבי כל ישראל ביחס לסמכות-על תקף לגבי אנשי עיר ביחס לחכם שהכתירו לראשם)

  7. בס”ד ז”ך בסיון תשא”ף

    הושא סמכותו של ‘מרא דאתרא’ נדון לא מעט בספרות הפוסקים, המעוניין ימצא חומר רב במאמרים המקושרים לערך ‘מרא דאתרא’ בויקיפדיה.

    אבל סמי מכאן הלכה – זה עניין פשוט של דרך ארץ. מי שרוצה להעביר שיעור תורני במקום שבו יש רב, ובפרט ביישוב בעל אופי קהילתי – פונה לרב היישוב ומבקש את הסכמתו. זה ‘היחס הנכון ‘לרב עמית’. מי שמתייחס ל’רב היישוב’ כאל ‘שקוף’ – חורג מכללי הנימוס המקובלים.

    אמנם יש לרב עופרן, יתד גדול להיתלות בו, הוא סבו הגדול 🙂 – אבל מן הראוי שכשהוא הולך למקום שבו נוהגים כבוד ברב המקום – מן הראוי שינהג ‘כחומרי המקום’ כרמי בר תמרי מפומבדיתא שהגיע לפומבדיתא ואכל כחל כמנהג מקומו רק מחוץ לתחום (חולין קי,א).

    בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

    1. בס”ד כ”ח בסיון תשא”ף

      רב מקומי הוא הרבה יותר מ’מגיד שיעורים’ ופוסק בשאלות בהלכה, שגם זה מצריך נכונות לענות לשואלים בשאלות הלכתיות קשות וסבוכות כמעט ‘סביב לשעון’, רק משימות אלה מצריכות את הרב להקדיש זמן הרבה מעבר ל’חצי משרה’ שעליה הוא מקבל משכורת צנועה.

      ומעבר למתן שיעורים ופסיקה בשאלות, צריך הרב להקדיש כמה ערבים בשבוע לעריכת חופות, חלקן במקומות לא קרובים, ולהשגיח על כשרות של כל מי שחשקה נפשו לעסוק ב’קייטרינג’ או להקים ‘דוכן פלאפל’ וכיו”ב. .ולא פחות חשובה מהשגחה על כשרות האוכל – היא השגחה על כשרות שיעורי התורה וההרצאות ביישוב, שלא אחת צריך הרב לחסום בתקיפות את מי שמציע לציבור ‘מזון רוחני מקולקל’ באיצטלא תורנית.

      ורב יישוב טוב לא מסתפק במענה לפניות ולשאלות – אלא נוקט יוזמה לעורר ולעודד את הציבור והיחידים להוסיף בלימוד התורה ובדקדוק והידור במצוות בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. אמרתי על דרך צחות, שהרב נקרא ‘מרא’, בארמית ‘מעדר’ כי הוא המעדר המטפח את בני עדתו לגדול ולצמוח מהבחינה הרוחנית.

      אך מעבר להרבצת תורה ופסיקת הלכה, עריכת חופות והשגחת כשרות – משמש רב מקומי ככתובת לפניות בעל הבעיות האישיות והמשפחתיות של קהילתו. מישהו נקלע לבעיות כלכליות או בריאותיות – פונים אל הרב לעזרה, והוא משתדל להשיק עזרה כספית ועידוד נפשי.

      משפחה מתמודדת עם בעיות של ‘שלום בית’, ילדים הנושרים מהמסגרת וכיו”ב – הרב נקרא להקשיב ולייעץ, ולעיתים לדאוג למימון של טיפול מקצועי. סכסוך בין שכנים, או של יחיד מול מוסדות הקהילה – נקרא הרב לשמש כבורר או כמגשר.

      אמרתי על דרך צחות שהרב נקרא ‘מרא דאתרא’ מפני שכל המרירויות והצרות של בני המקום מתנקזות לפתחו, ודורשות את הקשבתו, עצתו ועידודו.

      ובקיצור:
      הרב המקומי אינו רק פוסק הלכה, אלא גם מחנך ועובד סוציאלי. נושא באחריות של כמה משרות מליאות בשכר זעום של ‘חצי משרה’. על זה מגיעים לרב כבוד והערכה. גם אם מישהו חושב שהרב צריך לנקוט בנושא מסויים בדרך שונה – הרי עליו להעיר לו בעדינות מתוך יראת כבוד, ומתוך הבנה שיש צדדים שרק מי שנושא באחריות כוללת יכול לראות.

      אם יישוב מתברך בדמות תורנית המקדישה את זמנה לטובת הציבור, לעיתים על חשבון ההתקדמות והנוחות האישית – צריכים בני היישוב להעריך זאת ולתת לרבם את המעטפת המכבדת, הראויה לו הן בשל גדלותו בתורה והן בשל מסירות נפשו למענם.

      בברכה, נהוראי שרגא אגמי-פסיסוביץ’

      1. תיארת דמות אידאלית של רב מסור אוהב ואהוב, איש שלום, מכיר את אנשי קהילתו ומעורב לטובה בחייהם, דואג ללימוד תורה של ילדי קהילתו, אכפתי, עוזר… ומה כשרב הישוב אינו כזה?
        ומה כשזה רחוק מלהיות המצב בשטח? ומה כשחלק ניכר מהציבור חווה רק ניכור, אדישות, אטימות וזלזול, השמצות וגידופים, הטחת עלבונות ברבים ואף מילה טובה אף פעם? גם אז עליהם לתת לרבם את ה”מעטפת המכבדת”…?

        1. וכאן 'המעטפת המכבדת' ניתנה

          ובמקרה דנן, בנחלים, הציבור עמד מאחורי הרב. ועד היישוב הוא שמנע את קיום ההרצאה, במבני הציבור, שהם רכושה של האגודה השיתופית.

          רב יישוב לא יכול להיות המלך אחשוורוש, המצליח ‘לעשות כרצון איש ואיש’. רב מחוייב להלכה כפי שהורוהו רבותיו , ולהלכה יש גבולות גזרה. ובקהילה צריך לקבוע ‘גבולות גזרה’ הלכתיים. אי אפשר לרצות את כולם.

          אנשי נחלים הם אנשי עבודה הנאמנים לתורה, אך לא ‘נאמני תורה ועבודה’. אני רק מדמיין מה תהיה תגובת ‘יבנה וחכמיה’, אם אחד התושבים יביא מרצה מ’הר המור’ ללא בקשת אישור מהרב המקומי.

          בברכה, אבי תיסאם מרעננה

          1. בשיעורו ‘הוכחה בלשון רכה’ (באתר ‘ישיבה’) מבחין הרב ח”ד גרינוולד, בין ‘מחאה’ בשעת עשיית דבר שלא כדין, שעליה להיות תקיפה, לבין ‘תוכחה’, שלא בשעת מעשה, שצריכה להיות בלשון רכה, כדברי המלבי”ם ש’תוכחה’ היא מלשון ‘הוכחה’ ושכנוע.

            בברכה, נשא”ף

            1. בס”ד כ”ח בסיון תשא”ף

              על הצורך לשמור על מעמדם של רבני המקום והקהילה, עומד רבה של ירושלים, הרה”ג אריה שטרן, בסיכום מאמרו ‘מעמדם של בתי הדין שבעיר’ (‘פרי יוסף – ספר זכרון לר’ יוסך פרוכטר, ירושלים תשנ”ה, עמ’ רלח):

              ‘המסקנה היוצאת מכאן היא, שיש חשיבות רבה לבית הדין הקבוע בעיר, לא רק בעצם קיומו, אלא שחייבים לפנות אליו. ואין להקים בתי דין נפרדים במקומו אלא בדרך של זבל”א, ולפי הרמ”א – אף זה לא, במרום שיש בי”ד קבוע.

              למסקנה זו ערך רב לחינוך הציבור ולגיבוש סדרי החיים בערינו, לפי שיש הרבה החותרים תחת היסודות האלה מסיבות שונות, ולא תמיד זוכים הם לתגובה הנכונה על פי ההלכה…

              אולם באותה מידה הראה שיש לבסס בדרך זו גם את מעמדם של רבני הקהילות, שאינם משרתים את הציבור רק בעצם קיומם, אלא שצריך הציבור לדעת לפנות אליהם בכל שאלה ולקבל את דעתם.

              שכן אף תפקיד הרבנות הוא חלק ממצוות מינוי השופטים, שצריכים לצוות את העם לעשות טוב, להעמיד את הגדרים המתאימים לעוברי עבירה, עד שלא יהיו מצוות התורה ואזהרותיה נידונות לפי אמונת כל איש, כלשון הרמב”ם בספר המצוות (עשה קעו).

              ***

              כדאי לציין, שאף תקנות שהקהל מוסמך לתקן, טעונות הסכמה של ‘אדם חשוב’, אם ישנו כזה באותו מקום, כמבואר בפרק ‘לא יחפור’ ומכאן בין השאר הביא הגר”א שפירא זצ”ל (תחומין ד’) מקור לתוקפם של חוקי המדינה, שכן בדרך כלל מתייעצות המפלגות הדתיות שבקואליציה עם רבנים בהקשר לחוקים שעומדים לחוקק, ובכך יש לאותם חוקים הסכמה של ‘אדם חשוב’

              בברכה, יפאו”ר

          2. כדי לא להלאות את ציבור הקוראים כאן, נסתפק בלומר שדבריך מאוד לא מדויקים. אין טעם להמשיך להתעלם מבעיה קשה. סיסמאות ארכאיות ומילים יפות לא יכסו זעם, עלבון ושבר חברתי.

            1. לאה”ע – שלום רב,

              בהנחה שאכן מדובר ביוזמה תמימה לזכות את בני היישוב בהרצאה של פסיכולוג בענייני ‘מוגנות’, האם חסרים פסיכולוגים המומחים בנושא, שאינם בעלי תפיסה הלכתית שאינה מקובלת על רב היישוב?

              יש רבנים חשובים ב’מיינסטרים’ הדתי-לאומי המתמחים בבעיות מסוג זה – כגון הרב יעקב אריאל והרב שמואל אליהו. מן הסתם הם יכולים להמליץ על מומחים המקובלים עליהם, שמן הסתם יהיו מקובלים גם על רב היישוב.

              פנה אל הרב ואל הקהילה מתוך כבוד – ותזכה ‘כמים הפנים לפנים’ בהתייחסות תואמת. זו כל ‘תורת היחסות’ 🙂

              וכבר לימדונו דורשי רשומות שב’עושה שלום’ – צועדים קצת אחורה, וכדברי ליפא העגלון ‘שקצת פחות – זה קצת יותר’ 🙂

              בברכה, פייביש ליפא סוסנוביצקי-דהארי

              1. פייביש אתה לא בכיוון. למשוואה צריך שני צדדים. מדובר באנשים רציניים אל תכוון נמוך. ישנה בעיה הרבה מעבר למקרה הספציפי.
                יש כבוד אצלנו, והרבה כבוד, והרבה יראת שמיים וחשש, ודווקא זה מנציח את הבעיה.
                דברי הרב מיכי מאוד רלוונטיים במקרה הזה, נקווה שיגיעו לאוזניים המתאימות.

    1. אין שום דבר מעניין במיוחד. היה לנו קשר עם המשפחה שלו כי אשתי עבדה עם בתו ודרכה התיידדנו עם המשפחה. מעבר לזה הוא היה קצת מעורב (לשלילה) בקשר הזוגי שלנו, ואכ”מ. 🙂

  8. לפי דברי הבית ישי שהזכרת והרב קוק באדר היקר, אם קבלת חכמים ותוקף סמכותם חלה כתוצאה מהציבור, מתוקף מה אני בתור יחיד מחוייב בקבלת הציבור וכפוף להחלטתו כאשר אני מתנגד לכך?

            1. מה פירוש לגיטימית. הלכתית אסור לך, אבל אתה בוחר לזנוח את ההלכה. אתה שואל מה יאמר הקב”ה? לא יודע. אני מניח שזה יכול להיות תלוי בשאלה מדוע אתה בוחר לעזוב את הציבור. אבל את זה כדאי לשאול אותו.

      1. שאלתי מתוקף מה אני מחוייב להיות חלק מהציבור, וענית מתוקף זה שאני חלק מהציבור?

        חוץ מזה, לשאלתו של מא”ש, השבת ”מה פירוש לגיטימית. הלכתית אסור לך”.
        ואני שואל שוב, מצד איזו הלכה בדיוק אסור לי?

        1. ההלכה המחייבת שלא לפרוש מהציבור (לבניה)

          בס”ד כ”ח בסיון תשא”ף

          לבניה – שלום רב,

          ההלכה המחייבת את האדם להיות חלק מהציבור, מבוארת ברמב”ם בהל’ תשובה ג,יא: ‘הפורש מדרכי ץיבור, ואע”פ שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן – אין לו חלק לעולם הבא’

          וכמבואר בהגדה, שהאומר ‘מה העבודה הזאת לכם’, ‘לכם -ולא לו’ – הרי דינו ‘לפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר’, וכיוון שמקהים את שיניו – לא יוכל לאכול אלא שוקולד רך 🙂

          בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

          1. אתה צוחק? אתה מנסה להוכיח לי את חיוב הציות לחכמים דרך הרמב״ם? אתה מבין שיש כאן משהו בעייתי כן?

            הרי אם אין לי אף חיוב להיות חלק מהציבור אני לא מחוייב בהלכות שהציבור קיבל על עצמו, וכן, אפילו לא להלכות תשובה ג, יא.

            1. סמכותם של החכמים (לבניה)

              לבניה – שלום רב,

              סמכותם של החכמים ממבוארת בדברי התורה ‘ועשית ככל התורה אשר יורוך’, וכבר ביאר הרמב”ם בהקדמותיו למשנה ולמשנה תורה את סדר השתלשלות של מסירת התורה שבעל פה מדור לדור ממשה רבנו עד לחכמי התלמוד, שפרשנותם לתורה ותקנותיהם מחייבות את כל ישראל.

              דברי הרמב”ם בהל’ תשובה, ככל דבריו במשנה תורה (חוץ מאשר כשאומר ‘ייראה לי’) מיוסדים על מקורות בדברי חז”ל, ואחד מהם ציינתי לך, בדברי חז”ל בסדר ההגדה: ‘ולפי שהוציא עצמו מן הכלל – כפר בעיקר’.

              בברכה, עי”ש

              1. לכבוד עי”ש, הואל נא ותעיין שם ותראה שהרב אברהם כבר כתב לעיל שדברי התורה ”ועשית ככל אשר יורוך” מיוסדים דווקא בנוגע לשמיעה וציות לפסקי בי”ד(וכ”כ גם הרמב”ן שם ועטד מפרשני הפשט), לקחת ציווי כזה ולהפוך אותו לציווי תמידי, על זמני ובלתי פוסק זה פשוט סירוס מוחלט של הכתוב.

                1. לבניה – שלום רב,

                  ראה להלן בתגובתי ‘פרשנות תכליתית’, שלא סביר שהתורה תתפורר עם הגלות וביטול ‘בית הדין הגדול’. גם בזמן שהיו סמוכים בא”י ניתנה סמכות לדון בדינים הנצרכים גם בבי”ד שבבבל מכוח ‘שליחותייהו עבדינן’, ולאחר ביטול הסמיכה ניתנה סמכות לבתי הדין של הדורות הבאים מכוח אותו עיקרון של ‘שליחותייהו עבדינן’, ו’אין לך אלא שופט שבימיך, יפתח בדורו כשמואל בדורו’.

                  בברכה, עיי”ש

                  למעשה, המשיכו בתי דין מרכזיים – ישיבות סורא ופומבדיתא וישיבת גאוני א”י – גם בתקופת הגאונים. אחר כך עקב הגלות גבר הפיצול ונוצרו מרכזים איזוריים. ה’בית יוסף’ היה המשך לשאיפה לחידוש הסנהדרין, ע”י איסוף שיטות הראשונים וניסיון להכריע ע”פ רוב. יצירת השו”ע עם הסתייגויות הרמ”א – יצרה תשתית לצמצום ההבדלים, ועל כל פנים, היוותה מעין ‘חתימה’ ליצירתם ההלכתית של הראשונים, כשם שהמשנה חתמה את תקופת התנאים, והתלמוד – את תקופת האמוראים.

        2. שאלת מאיזה תוקף אתה מחויב להיות חלק מהציבור ועניתי שאתה לא מחויב אלא עובדתית אתה חלק ממנו.
          ההלכה מחייבת כל אדם מישראל, ולכן ההלכה אוסרת לא לקיים את ההלכה. מה לא ברור כאן? אתה שואל היכן בהלכה כתוב שצריך לקיים את ההלכה?

          1. יש דברים בהם אני מוציא את עצמי מן הכלל והולך כנגד הציבור(נניח – דעה פוליטית ייחודית, הרגלי אכילה ייחודיים וכדו’), מה עוצר בעדי מלהחליט שקבלת ההלכה תהיה גם היא אחד מהדברים הללו?
            (או שמא הציבור מסוגל לכפות עליי גם את הרגלי האכילה שלו?)

            1. שאל אותו דבר על המחויבות לחוק. אתה מחויב למה שהתחייבת אליו, גם כשזה נעשה כחלק מהתחייבות שלקח הציבור שאתה חלק ממנו. ממש כמו החוק. וכך גם התחייבות שחברה לקחה עליה, שמחייבת את עובדיה. מה זה קשור להרגלי אכילה?
              מבחינתי הדיון מוצה לגמרי.

              1. התשובה שלך, מיכי, תמוהה בעיניי.

                1. עובדתית כל אדם שייך לאינספור קבוצות (“ציבורים”). מכאן לא נובע שהוא מחויב בהכרח לחוקים או נורמות של אחת הקבוצות האלו. והרי יש גם מערכות ערכים שונות וסותרות. איזה מין טיעון זה?

                2. האנלוגיה לחוק המדינה כושלת: ההלכה היהודית נוצרה אמנם בידי בני האדם, כמו החוק, אבל מאחוריה עומד- לפחות בעיניי היהודי המאמין- מסמך (התורה) הנחשב כבעל תוקף אלוהי ונצחי. אתה ברצינות מנסה לטעון שהיחס הדתי להלכה שקול ליחס האזרחי לחוק המדינה..? איזו מין אנלוגיה פגומה זו?

                3. הנקודה הבעייתית ביותר העומדת ברקע (ולא ממש צצה בדיון הזה): המודל של התורה מציע לנו את המוזרות הבאה: עלינו לאמץ הנורמה המטא-הלכתית האומרת שההלכה (או לפחות הרצון האלוהי) קודם לכל מטא-הלכה באשר היא. “נעשה ונשמע”.
                זהו הכשל הנטורליסטי במלוא תפארתו.

                1. דורון לא הבנתי את החילוק שלך ב2. רצונו של הרב (לדעתי) לומר שכשם שאתה ישראל ולכן כפוף לחוקי הכנסת, כך אתה גם יהודי וכפוף לחוקי ההלכה. אם בנאדם לא רוצה לקבל אותם, שיתגייר. כמו שאם בנאדם לא רוצה לקבל את חוקי הכנסת, שילך למדינה אחרת. האנלוגיה ברורה.

                  1. הטיעון שלי שיש יותר מפריד מאשר מאחד בין החוק הדתי (ההלכה) לחוק המדינה. רק הראשון מעוגן, ובאופן מוצהר, בתפיסה מטפיזית.
                    ממילא משקלו כמקור סמכות הוא “אינסופי”.
                    אתה לא רואה את ההבדל הזה?

                    1. אינסופי ליהודי. כוונתי לומר שבסיידר יש חילוק (אולי) אבל הוא לא מחלק. מאחורי ההלכה עומד מה שאתה רוצה, אבל המחויבות אליה נובעת מזו שאתה יהודי, כמו המחוייבות אל חוקי הכנסת נובעת מזה שאתה ישראל.

                2. ההנחה כאן היא שהמחויבות הדתית לא נכפתה עלינו אלא חלה מכוח ברית שנכרתה. לכן אין הבדל מהותי בין ההקשרים. אחרי השלב הזה, ברור לגמרי שיש הבדל בגלל שמקור ההלכה הוא האלוקים ויש לה יותר תוקף וחשיבות מחוק המדינה. אבל אנחנו דנים כאן על המישור הראשוני.
                  שום בדל קשר לכשל הנטורליסטי. בבסיס כל מחויבות למערכת נורמטיבית עומדת מטא נורמה, כלומר טענה שאינה עובדה אבל היא גם לא חלק מהמערכת עצמה. ובמקרה שלנו, המחויבות להלכה מבוססת על השתייכות לציבור שקיבל אותה על עצמו, והמחויבות לעמוד בחוזים שחתמת עליהם. לא כשל ולא נטורליסטי.

                  1. EA
                    הטענה שלך טאוטולוגית או לפחות קרוב מאד לכך.
                    ברור שיהודי, ככל שהוא יהודי לפי ההגדרה ההיסטורית והמושגית, “מחויב” להלכה. מה הרבותא בזה? זה כמו לומר שאזרח ישראלי מחויב למערכת החוק הישראלית… אמירה נכונה אולי אבל טריביאלית והכי חשוב- לא נוגעת למישור הדיון המהותי.
                    האדם רוצה לדעת קודם כל מה נכון לו כאדם (ורק מתוך זה מה נכון לו כיהודי, כאזרח ישראלי, כג’ינג’י וכדומה). מיכי מחמיץ את מישור הדיון הרלוונטי.

                    מיכי
                    הטענה המוזרה בעיניי שהחוזה (“הברית”) לא נכפה עלינו מעוגנת במה בדיוק..? האם אלוהים ציווה עלינו או שרק “המליץ” לנו למלא את רצונו ולאמץ את התורה וההלכה? עניינינו הוא לא בשאלה העובדתית פסיכולוגית (האם אלוהים הכריח אותנו “לרצות” את התורה באיזושהי נקודת זמן בהיסטוריה?) אלא נורמטיבית.
                    שוב, זהו כשל נטורליסטי (=התנהגות אקטואלית של קבוצה מסוימת, במקרה זה בעבר הרחוק, המכתיבה את נכונות הנורמה).

                    1. המודל של המחויבות לדבר ה’ מורכב משני מרכיבים, ויש מחלוקות באשר ליחס ביניהם: הציווי שנכפה עלינו. ההסכמה שלנו להתחייב. כאן הדיון היה על ההסכמה בלבד. כשלעצמי אני חושב שזה צריך להצטרף גם לתוקף של הציווי עצמו (כפי שטוען סנדומילוף במסיבת השוקולד של הכובען המשוגע שהוא עורך).
                      המחלוקת תחילה כבר בחז”ל ובתורה עצמה שמחד כפה עליהם הר כגיגית ומצד שני אמרו נעשה ונשמע (ואף הואשמו על ידי המינים כעמא פזיזא).

                    2. ”החלטת שזו הנהגה טובה ותו לא. אני השווית יאת זה לחוזה. גם על חוזה היית שואל למה אתה צריך לקיים אותו? גם על מערכת החוק היית שואל זאת? אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותו דבר. אני סיימתי.”

                      גם אם הרב סיים, אני מרגיש צורך לחדד את עמדתי.
                      החלטתי שזו הנהגה טובה, אתה החלטת שזה דומה לחוזה. שאלתי – מדוע החלטתך טובה או נכונה יותר מהחלטתי?
                      אתה מדמה את ההלכה לחוזה ואז שואל אם גם לחוזה הייתי מתייחס ככה? אבל אני מלכתחילה שמעתי את זה להנהגה טובה, ומכאן ששאלתך למרבה הצער איננה רלוונטית.

                    3. מדוע החלטת שהחוק במדינה אינו הנהגה טובה אלא חוזה? למה החלטת שחוזה שחתמת עליו הוא חוזה ולא הנהגה טובה? אם כל המעורבים מודיעים לך שזה חוזה אז זה חוזה.
                      איני מבין את ההתעקשות המוזרה הזאת. דברים פשוטים כביעתא. אפשר להסכים ואפשר שלא, אבל אין טעם סתם להתעקש ולהעלות שוב ושוב טענות לא רלוונטיות וחסרות טעם.

                  2. “בבסיס כל מחויבות למערכת נורמטיבית עומדת מטא נורמה, כלומר טענה *שאינה עובדה* אבל היא גם לא חלק מהמערכת עצמה. ובמקרה שלנו, המחויבות להלכה מבוססת על השתייכות לציבור שקיבל אותה על עצמו, והמחויבות לעמוד בחוזים שחתמת עליהם”
                    וכאן הבן שואל: וכי ה”השתייכות לציבור” אינה עובדה???

                    1. מניין לכם שההלכה דומה יותר למערכת חוקים שבה אני לא בוחר אך עם זאת עדיין מחוייב אליה ולא אל נורמה חברתית כלשהי שמי שרוצה מאמץ ומי שלא – לא?

                      אני גר בכפר של טבעונים, האם זה מחייב אותי להיות טבעוני? לא.
                      הם קיבלו על עצמם להתטעבן כיוון שהם חושבים שזה טוב יותר לנפש ולגוף שלהם, אני לא חושב כך ובשל זאת אינני טבעוני.
                      = אני גר בתוך ציבור של שומרי מצוות, הם קיבלו על עצמם לשמור הלכה ולתת סמכות לחכמים כי הם סמוכים ובטוחים שזה יועיל להם מצד כלשהו. אני אינני סבור כך, למה כאן החלטתם תחייב אותי?

                    2. מאן דהו:
                      וכאן האב עונה: כדאי לקרוא לפני שמדפיסים שאלה

                      לכל מאן:
                      החלטת שזו הנהגה טובה ותו לא. אני השווית יאת זה לחוזה. גם על חוזה היית שואל למה אתה צריך לקיים אותו? גם על מערכת החוק היית שואל זאת? אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותו דבר. אני סיימתי.

                    3. האב הרחום הרב מיכי,
                      אתה כנראה מתכוון לדבריך על החוזים שחתמנו עליהם.
                      וכאן הבן שואל: מתי חתמנו עליהם?
                      ככל הידוע לי, חתמנו רק על קיום מצוות התורה. כדי להניח שחתמנו על המחויבות להלכה אתה צריך להניח שהמחויבות להלכה נובעת מהמחויבות לתורה עצמה, ולא מקבלת הציבור או משהו כזה. ולא כך כתבת.

                  3. מיכי,
                    לא דומה ולא קרוב.
                    הדיון הזה בא כתגובה על שאלתו של בניה ושל מישהו אחר שואל. הם לא כפרו במשקל שיש להכרעת הציבור (אני דווקא כן, אבל זה לא חשוב כרגע), אלא שאלו מה קורה כאשר יש התנגשות בין רצון זה לבין הכרעתם שלהם עצמם. ההנחה המובלעת שלהם, המוצדקת, היא שההכרעה מוסרית אקטואלית (אי אז בעבר הרחוק) לא יכולה לשמש כבסיס העיקרי להתנהלות ערכית נכונה.

                    עכשיו אתה בא ו”נזכר”: אהה, כן, יש גם את העניין העקרוני מצד עצמו (כלומר מצד המצווה) ולא רק העניין של ההסכמה החברתית….
                    מעט מידי ומאוחר מידי.

                    הדרך היחידה בעיניי להציל את משקלה של הסמכות הפורמלית (גם ביהדות) היא השתתתה על סמכות מהותית ולכן גם על תפיסה ישירה (דרך הכושר האינטואיטיבי) של האמת.
                    לא נראה לי שזו הדרך שאתה הולך בה.

        1. השוקולדים למי שחושב שהסמכות נובעת מסברא שזה רצון הקב”ה כי אחרת התורה תתפורר וכו’ ומן הסתם על דעת כך נתן את התורה שיהיה איזשהו מוקד סמכות שיוחלט על פי הציבור (כי אין אחר שיחליט). אבל אין קשר לחוקי המדינה וזאת לא סברא עצמאית אלא סברא פרשנית על רצון ה’.

          1. אם סמכות חכמים זה דבר כל כך אקוטי ומהותי לשם שמירת התורה ומניעת התפוררותה, למה התורה לא מצווה אותנו בפירוש?

            אולי מכיוון שאפשר להסתדר גם בלי זה?

            1. סמכות לסנהדרין סמוכים התורה כן מצווה בפירוש ע”פ פרשנויות די סבירות (וכיון שהגיוני שהיא תצווה בדיוק את זה אז זה מבסס גם את הפרשנות). סמכות לגמרא (ואולי לשו”ע עם נו”כ במקום שאין הכרעה חזקה נגד, נראה שכל הקורפוס הזה הולך ומתקבל ביחד לא פחות מהגמרא) היא הדיון. וזאת בעיה שנוצרה במקרה כתוצאה מגלויות וחורבנות ואחרי הרבה שנים. באמת קשה למה התורה לא כתבה את זה (ורעיונות שזה בסיס קודם לתורה וכו’ אני לא מקבל). השאלה מה האלטרנטיבה. בלי שום מסגרת – לא הדוקה מידי ולא רפויה מידי – סביר להניח שתוך כמה מאות שנים כבר לא יהיה שום דמיון בין הקבוצות השונות שעובדות את השם. למה חשוב שיהיה דמיון – לא יודע, אבל רואים שה’ ציווה מצוות לקבוצה סוציולוגית קיימת ולא ליקט שיבולים נפרדות ברחבי העולם וציווה עליהם בנפרד לכל אחד תורה משלו. אז הגיוני שצריך שיהיה איזשהו מנגנון מהדק. וחמשת החומשים כרגע ממש לא מספיקים לזה. נשארנו עם מה שיש.

              1. רק תן לי לוודא שהבנתי את טענתך:

                יש סמכות לסנהדרין סמוכה.
                סמכות לגמרא ולשו”ע – אין.
                צריכה להיות סמכות לגמרא ולשו”ע.

                לכן, מסקנה – יש סמכות לגמרא ולשו”ע.
                (?)

                  1. הכי מתאים זה מישבו מהציונות הדתית (לסנדומילוף)

                    לסנדומילוף – שלום רב,

                    אנחנו מחוייבים לפי קווי היסוד של ‘ממשלת השינוי’ לרב ראשי מהציונות הדתית. הגמרא והשו”ע הם קשורים לש”ס, ואנחנו חושבים שפרשנות ההלכה היא עניין לאנשים פתוחים ומודרניים.

                    כרגע עולה המחשבה למנות רבנית ראשית מקרב ‘רבניות בית הלל’, שחיזקו את ידיו של ידידנו עוז ח”כ ניר אורבך לתמוך ב’ממשלת השינוי’. השיני הבא עלינו לטובה – גם יהפוך את ה’דאורייתא’ ל’דרבנן’, ולכן תמיד נוכל לסמוך על הדיעות המקילות.

                    בברכת חברים ל’נאמני תורה ועבודה’, נ”ט ברנט

                    1. באמת אני לא רואה שום בעיה בעולם לסמוך תמיד על הדעות המקילות בתוך המתחם הפרשני הלגיטימי. קולי זה וקולי זה רשע מתפרש רק כשיש סתירות. אם יש כמה מסלולים בדרך ליעד אפשר לבחור בכל צומת את המסלול הקצר ביותר

                    2. ועל זה אנחנו סומכים (לסנ')

                      ואכן על הדיעות המקילות שבזה”ז אין מצוות ‘וירשתם’ ולכן אין חיוב הלכתי להחזיק בשטחי א”י, ולכן נסמוך ידינו על פשרה טריטוריאלית שישיגו לנו שר החוץ ושר הבטחון.

                      בברכה, נ”ט ברנט

                  2. הנחה – סביר שצריכה להיות סמכות.
                    מסקנה – יש סמכות.

                    כשל ראוי־מצוי קלאסי.
                    אם אתה מניח שראוי שתהיינה סמכות לחכמים זו לא הוכחה טובה על מנת להוכיח שאכן מצויה אחת כזו.

                    1. פרשנות תכליתית (לבניה)

                      בס”ד כ”ח בסיון תשא”ף

                      הואיל בתורה מפורש שקיים מנגנון של פרשנות ‘וקמת ועלית אל השופט אשר יהיה בימים ההם’; והואיל והתורה קובעת ‘לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו’ ברור שהתורה לא מעוניינת במצב של התפוררות, ולכן גם אם ‘השופט אשר יהיה בימים ההם’ אינו במעלה האופטימלית – הרי מכיוון שחכמתו מבוססת על מה שקיבלו קודמיו, הנביאים והחכמים, ברור שרצון התורה שלא יהיה ‘חלל ריק’.

                      אף בזמן חז”ל, הדיינים שבבבל לא היו סמוכים, ובכל זאת הוכרה סמכותם לדון בעניינים שיש בהם צורך – אומרים אנחנו שגם כיום כשאין לנו סמוכים, שליחותייהו’ של הסמוכים שהיו עד ימי חז”ל עבדינן.

                      בברכה, נשא”ף

  9. 1. מה, לדעתך, טיבו של סמכותו של מרן השו״ע, qכולם אומרים שקבלנו הוראות מרן, אומרים שממתיים רבנים נסמך, וכו וכו? האם יש לו אותה סמכות מזו של התלמוד (דהיינו פורמלית מלמטה) ? (אני מניח שתגיד שלא, אבל למה לא?)
    2. מה החילוק בין הסמכות הפורמלית של התלמוד שכולנו חייבים לציית לה, מזו של המרא דאתרא ש״יכול אדם פרטי לומר שעם כל הכבוד לרב הקהילה, יש לו רבנים נוספים״ ? (מה שיש חוזה הוא חילוק אבל הוא לא מחלק בעניין הזה)
    3. מה החילוק בין הסמכות הפורמלית של התלמוד שאני חייב לקיים את הוראותיה גם אם אני סובר שהם טועים (חוץ אם הפסק שלהם מבוסס על הערכה עובדתית, שבזה אמרת לי פעם שאם אני חושב שהם טועים בעובדה מימלא אני יכול לא לקבל את הפסק הנובע מזה) מזו של המרא דאתרא ש״אם אדם מגיע למסקנה שרב הקהילה טועה, אזי אמנם החוזה מחייב להישמע להוראותיו, אבל האמת מחייבת לא לעשות זאת״ ?

      1. לא שאלות טיפשיות, אבל מדי פעם אני מרשה לעצמי בעוונותיי לעשות גם משהו אחר פרט למענה לשאלות באתר. כנראה פספסתי את זה וכעת הגעתי.
        1. פשוט כי העובדות לא נכונות. לא קיבלנו את סמכותו עלינו. כבר נושאי הכלים שלו חולקים עליו. אשכנזים לא מקבלים את הוראותיו כשהרמ”א חולק וכן על זו הדרך.
        2. הדבר הוסבר בטור. את סמכות התלמוד קיבלו כל הציבור כולל כל הרבנים.
        3. ראה 2. התלמוד הוא כמו חוק המדינה.

        1. 1. למה לא נכון? בגדול אחרי דור שתיים מהשו”ע (כולל הרמ”א), הוא הפך להיות בסיס הפסיקה, גם אם בפרטים לעיתים יש מחלוקות, אין מנו”כ שחולקים על עצם הקבלה הבסיסית שלו. לכן קודם כל בודקים מה הוא פסק ואח”כ דנים האם יש מקום לשנות וכן איפה שאין מחלוקת נקודתית לכאורה מקבלים את הוראותיו (וזאת בניגוד לכלל הפסיקות הקודמות של הראשונים, כך למשל אשכנזי לא מחויב לפסוק כמהרי”ל ומרוקאי לא מחוייב לפסוק לפי הרא”ש -חוץ מתימנים בלאדים שקיבלו רק את הרמב”ם)

  10. שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק

    שופטים ברבים, ולא מרא דאתרא ביחיד

    1. יש מיגבלה תקציבית (לפה"א)

      לפה”א – שלום רב,

      היינו שמחים להחזיק שני שופטים בכל שכונה, יישוב ומושב, אלא שתקציב המשרד לשירותי דת מוגבל למדיי, ובינתיים אנחנו נאלצים להסתפק בתקן של רב אחד בחצי-משרה.

      אנחנו מקווים שאם כניסתו של שר האוצר החדש, ר’ אביגדור ליברמן, הידוע בחיבתו לכל דבר שבקדושה, שיביא לפריחה ושגשוג כלכלי, ואז יוסיף לנו ‘תוספתא כפשוטה’ לתקציב שירותי הדת, ואז בני נדר נשים שני רבהים בכל שכונה ויישוב, ככתוב: ‘טובים השנים מן האחד’.

      בברכה, כהאן מתנה, השר לשירותי דת

  11. ממזרים – איסורים נובע מסמכות פורמלית או מהותית?
    ידוע שכל עוד אין הוכחה חד משמעית לממזרות נותנים לאדם להינשא. גם אם די ברור מה קרה.

    אם פוסקי ההלכה הם יועצים מהותיים מה תועלת העלמת העין של בתי הדין מממזרים?

    1. דיני נפשות דורשים הוכחות חד-משמעיות (לאדמ"ק)

      בס”ד כ”ט בסיון תשא”ף

      לאדמ”ק – שלום רב,

      הגדרת אדם כממזר פירושה: פסילת כל צאצאיו לדורי דורות לבוא בקהל. לפיכך ההלכה מתייחסת לזה כ’דיני נפשות’, שבהם צריך הוכחה חד-משמעית.

      בברכה, נהוראי שרגא אגמי-פסיסוביץ’

    2. ראשית, בממזרים הכלל הוא שספק ממזר אינו ממזר, בניגוד לדיני ספיקות הרגילים.
      שנית, רא”ו במאמר מסביר שבכל המקרים שספק דאורייתא לקולא (ממזר, מעשר, אבל, ערלה בחו”ל, טומאה ברה”ר וכו’) הכלל הוא שמה שנאסר אינו המציאות אלא הידע אודותיה. אין איסור לשאת ממזר, אלא איסור לשאת מישהו שאתה יודע שהוא ממזר. לכן הר”ן בקידושין כותב שמותר להאכיל לחברו ודאי ערלה בחו”ל, כל עוד האוכל אינו יודע. לכן כל עוד אין מידע ברור חכמים לא פוסקים עליו שהוא ממזר, ואם אנשים לא יודעים אין איסור דאורייתא. לפי הר”ן יוצא שמן התורה מותר לי להשיא אפילו ממזר ודאי ליהודייה כשרה שלא יודעת על ממזרותו. אז אם יש ספק קו”ח שמותר.

      1. ולהטעים סברת רא"וו לגבי ממזר

        ואולי יש ליתן טעם באי איסור בממזר שאין ידוע, שהרי הממזר לא חטא ואין בו שום סיבה עצמית שתאסור עליו להינשא. הסיבה לאיסור הוא חילול השם שיש בכך שהעבירה הצליחה להביא פירות ופירי פירות. ואם כן – כאשר אין ידיעה ודאית שהאיש נוצר בעבירה, אין חילול השם בכך שנהנים ‘מפרי העץ המורעל’, שכן יש מקום לתלות שלא היתה כלל עבירה.

        בברכה, נשא”ף

  12. “בכל אופן, גדולי הראשונים והפוסקים (ראו למשל אריכות ברא”ש סנהדרין פ”ד סי’ ו, שמסקנותיו מובאות גם בשו”ע סי’ כה. ראו גם במאמרי על אוטונומיה וסמכות בפסיקת ההלכה, וגם דיון משיק בטור 304) כבר עמדו על כך שכלל החכמים הבתר תלמודיים אינם בעלי סמכות פורמלית, אלא לכל היותר יש להם סמכות מהותית. הם מומחים להלכה. פירוש הדבר הוא שאין חובה לשמוע להם, גדולים ככל שיהיו, אם כי בהחלט יש משקל משמעותי לדבריהם.”

    אני מניח שהכוונה לאבן העזר סימן כ”ה סעיף א:

    סעיף א
    כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויים והידועים כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים חוזר הדין ודנין אותו כהלכה:

    הגה: מיהו י”א דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים יכול לחלוק עליו מאחר שאינו נזכר בגמרא (טור בשם הרא”ש) מ”מ אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא (פסקי מהרא”י סי’ רמ”א):

    אם הבנתי נכון, הרמ”א אכן הביא את דברי הרא”ש בסימן זה אבל לא בהכרח קיבל אותם (רק כתב שיש אומרים כך) ובכל מקרה סבר שיש סמכות ל “החבורים שנתפשטו ברוב ישראל”

השאר תגובה