מכתב לישיבה – ביקורת על החרדיות

בס”ד ח’ אדר התשס”ו

לכב’ הרב … משגיח דישיבת …

שלום רב

בעת עזיבתו של בני … את הישיבה, מצאתי לנכון לכתוב כמה מילים. ראשית, להודות על הטובה, ואחר כך להוסיף עוד נושאים כלליים שנראים לי חשובים עד למאד, ואשמח אם תחשבו עליהם.

המכתב פונה אליך מפני שאתה היית זה שמצוי בקשר שוטף עם … לכל אורך הדרך, ועקבת אחר כל התהליך מקרוב (ואף היית מעורב בו). אך למעשה זהו מכתב לצוות הישיבה בכלל, ולכן שלחתי ממנו עוד העתקים, כמפורט למטה.

ראש דבריי, ברצוני להודות לך ולישיבה על הרבה תורה, בעיון ובבקיאות, ש… קנה בישיבה. על חברה טובה ונעימה ובעלת דרך ארץ. על תלמידי חכמים מובהקים ומרביצי תורה שהוא זכה לפגוש, ואני בטוח שזה ילווה אותו בכל אשר יילך.

הדברים להלן הם בעיקרם דברי ביקורת, אך אני מקווה ומאמין שהיא נכתבת לתועלת. בסוף דבריי אשוב ואציין את הטוב והחיובי הרב שמצאנו בישיבה ואת הכרת הטוב שלי על כך.

א. בתחילת שהותו של … בישיבה נהגתי לבוא מירוחם וללמוד אתו מדי שבוע בימי שלישי אחה”צ (ולאחר שאילת רשות אף נכחתי בכמה שיעורים כלליים).

עם הזמן הוברר לי כי ל… ישנן בעיות השקפתיות. אציין כי הנושא הגיע לידיעתי בדרך עקיפין, והנהלת הישיבה, על אף שהיתה מודעת למצב, לא מצאה לנכון ליצור עמי קשר בנושא זה.

לאחר שהדבר נודע לי, יצרתי קשר עמך כדי לראות מה ניתן לעשות, וקיבלתי יחס אדיב אך לא חשתי ברצון של ממש לשתף פעולה.

לאחר שנכנסתי לעובי הקורה, והשקעתי זמן ומאמצים רבים, ובאתי לא מעט פעמים מירוחם לישיבה, המצב התייצב, ולפי מיטב התרשמותי … נכנס למסלול הלימודים בצורה טובה מאד.

לא ברור לי מדוע לא נוצר עמי קשר, ומדוע שיתוף הפעולה לא היה ברצון ובאופן מלא. אולי כבר אז היה בידכם מידע (ראה בסעיף הבא) שהעיב על היחס כלפיי, או שמא זוהי המדיניות כלפי כל ההורים. לענ”ד כך או כך ההתעלמות הזו אינה מוצדקת, שכן היא היתה יכולה לגרום להידרדרות בלי ליידע אותנו כהורים.

עוד אציין כי למיטב הבנתי אף ש… כל הזמן אמר לנו שהקשר שלו אתך הוא מצויין והוא אף מעריך אותך מאד, נראה היה כי הוא לא קיבל מענה של ממש לקשייו. מצב בו אין אפשרות לענות על קשיים של תלמיד דורש התייעצות ושיתוף של ההורים, ואולי גם של גורמים נוספים.

זהו מצב סימפטומטי, אשר משקף חוסר יכולת נפוץ מאד בצוותי הישיבות להתמודד עם בעיות אמיתיות שתלמידים מעלים (לא תמיד מסיבות אמיתיות, שהרי כידוע לפעמים יש קושיות שהן בבחינת תירוצים). בשנים האחרונות, מאז פורסם ספרי ‘שתי עגלות וכדור פורח’, טלפנו ואף הגיעו אליי לירוחם עשרות בחורים ואברכים חרדיים (וגם אחרים), חלקם ממש מהמצויינים בישיבותיהם ובכוללים, שמתלבטים בבעיות קשות מאד ולא מוצאים להן מענה. יתר על כן, מרוב חשש ופחד הם אינם מוצאים אפשרות לשוחח על הבעיות הללו עם אף אחד (מחשש לשידוכים, לתוויות של אפיקורסות, הדרה חברתית וכדו’). חלקם, כאשר הם ניסו לשוחח על הדברים, נתקלו ביחס עויין ובהיעדר מוחלט של יכולת להתמודד (סיסמאות ודיקלומים ללא התייחסות של ממש, ובודאי ללא מוכנות להיוותר בצ”ע. לפעמים המוכנות להישאר בצ”ע נותנת מענה בלתי רגיל, הרבה יותר מאשר תשובות מאולצות ודיקלום סיסמאות, כנהוג במחוזותינו).

חוסר ההתמודדות הזה עם הבעיות הוא הרסני ומסוכן מאד. לענ”ד חלקו הגדול נובע מחוסר יכולת של הצוותים עצמם להתמודד עם בעיות שלא מכירים (מי בעולם הישיבות מכיר את תחומי הפילוסופיה, התרבות הכללית, ביקורת המקרא וכדו’?). המוצא הקל הוא האשמת המתלבטים במניעים אפלים וביצר הרע, מה שאינו נותן להם מענה של ממש, ורק מסבך אותם יותר ויותר.

באופן כללי אעיר כי זהו מחיר לסגירות החרדית בכלל, ולאו דווקא בישיבה כזו או אחרת. בדרך כלל מקובל שלפתיחות יש מחיר כבד, וזה אכן נכון. מאידך, בשנים האחרונות אני נוכח שוב ושוב שגם לסגירות יש מחיר לא קטן. במקום שהרבנים יסייעו ויתמודדו יחד עם התלמידים עם הבעיות ועם תחומי הידע השונים, התלמידים נותרים בודדים במערכה.

אציין כי השיחות שלי עם אותם פונים שהוזכרו לעיל למיטב הערכתי סייעו להציל כמה וכמה מהם מרדת שחת. זוהי דוגמא טובה לתועלת שבפתיחות (ראה על כך עוד להלן).

אם יורשה לי להוסיף, לענ”ד זו היתה אחת הבעיות הקשות בתקופת ההשכלה: במקום ‘להרים את הכפפה’ ולהיכנס לתחומים הנדונים, להתמודד, ולעזור לברור את הבר מהתבן, נקטו במדיניות של איסור, נידוי והחרמה. כיום אנחנו כבר יודעים שעצומים היו כל הרוגיה של מדיניות זו (פוק חזי איך נראה עם ישראל כיום. קל להאשים את כל המשכילים במניעים אפלים וברצון להתיר לעצמם את העריות, אבל זה פתרון קל מדיי ולא נכון. חלקם היו בעלי מוטיבציות טהורות, ורק רצו להוסיף דעת. ואנחנו איבדנו אותם במו ידינו).

אין ביכולתי, וגם לא ברצוני, לבקר את גדולי הדורות ההם שקוטנם עבה ממותניי, אבל בהחלט לגיטימי ללמוד משגיאות העבר, ולו כננס על גבי ענק, ולהבין שאנחנו חוזרים היום שוב על השגיאות של העבר.

הבעייתיות מתחדדת לאור העובדה שכיום ישנם כלים שונים שההיכרות עמם יכולה לסייע בהתמודדויות הללו, וההתעלמות מהם מותירה אותנו עם אותם כלים (או היעדר כלים) שאפיין את ההתמודדויות של אז.

ב. לאחר זמן מה נודע בישיבה בדרך כלשהי שאני כותב דפים שבועיים לבתי הכנסת אודות המידות שהתורה נדרשת בהן (הדפים קרויים ‘מידה טובה’).

בעקבות כך, בני נקרא לשיחה עמך, ושם ביקשת ממנו להודיע לי שלא לבוא יותר לישיבה. ככל שהבנתי ממנו, החשש היה שתלמידים עלולים לקרוא את הדפים או להיות מושפעים מהם. ידוע לי שהיו כמה תלמידים שהדפים הגיעו לידיהם בצורות שונות (בימינו קשה למדיי לסגור את העולם. ראה להלן), ואחד מהם, שתפס אתי טרמפ, אף שאל אותי כמה שאלות, ועניתי לו עליהן. אני מניח ששיחה זו היתה המקור לפנייתך הנ”ל.

כללית יש לציין כי הדפים אינם מחולקים בבתיכ”נ חרדיים, שכן אני מודע לרגישויות. כמובן שלישיבה עצמה לא הבאתי דפים לחלוקה (פעם אחת הבאתי לאותו פלוני הנ”ל ששוחח עמי, לפי בקשתו, דף לשבוע מסוים). אינני יודע עד כמה צוות הישיבה מכיר את הדפים, אך חשוב לציין כי אין בדפים מאומה נגד רוח ישראל סבא, והדברים הולמים את התפיסה המקובלת, ואף מתמודדים עם תפיסות ביקורתיות ואחרות. אכן, המקורות מהם אני מצטט רחבים מן המקובל, והכלים בהם אני משתמש לניתוח מידות הדרש גם הם רחבים מן המקובל (פילוסופיה, לוגיקה וכו’).

הדפים זוכים לתגובות נלהבות מכל רחבי הארץ, ואף מחו”ל. כידוע, הנושא של מידות הדרש הוא בבחינת ‘מת מצווה’, ועל כן הטיפול בו חשוב מאד, ואין לנו מסורת של ממש כיצד לעשות זאת. מצב זה מכתיב היזקקות ל’כלים מכלים שונים’. אני לא ממש מבין מדוע כל דף שבועי שמספר סיפורים ‘ספוגי יר”ש’ על הקרעפלאך של הסבתא של החפץ חיים (שבד”כ לא היו ולא נבראו) נראה לכם יותר חיובי מאשר דפים שעוסקים במידות הדרש בעיון למדני, ומביאים לעמל תורה ולגאולה של נושא כל כך יסודי בתורה, שהוא מוזנח כבר מזה דורות רבים.

אני הייתי מצפה שהישיבה דווקא תתעניין מאד בנושא חשוב זה, ואף תשתף פעולה עם הרצון לגאול אותו. משום מה, נראה היה כי זה אינו חשוב בעיניכם, ובמקום זה אתם העדפתם דווקא לדכא את ההתעניינות המעטה שהתעוררה בנושא (אצל בחור אחד בלבד, ובאופן חד פעמי, ככל הידוע לי).

בכל אופן, מאותו זמן הפסקתי להגיע לישיבה, ולמדתי עם … בכל שבוע בבני ברק (הוא גם השתתף בשיעור קבוע לציבור של אברכים ובחורים שמסרתי שם על השורשים לרמב”ם). אך בנסיבות אלו קשה היה לי לדעת מה מצבו בישיבה. יכולתי להתרשם שבאופן כללי המצב הוא סביר, ושהוא לומד יפה, ואני מקווה מאד שצדקתי בכך (משתיקתכם כמובן לא יכולתי ללמוד מאומה, לאור ניסיון העבר).

יורשה לי להעיר כי התנהלותכם בנושא זה היתה שגויה מעיקרא. ראשית, היה עליכם לפנות אליי ישירות, ולא דרך … . הרי הוא עצמו יכול היה להיפגע ולחוש רע מאד בישיבה שהצוות שלה מתייחס כך לאביו.[1]

שנית, הסגירות, ההיסטרית כמעט, בפני לימוד מעט שונה, גם היא מקרינה חוסר בטחון והיעדר כלים להתמודדות. מדוע לדעתך אני לא יכול להגיע וללמוד עם בני בישיבה, כאשר כל העת אנחנו רק עוסקים בסוגיות שהוא לומד (ולא בשום דבר אחר)? אני פשוט לא מצליח להבין את הגישה ההיסטרית הזו.

אני לא מבין מה רע בדפים הללו, ועוד פחות אני מצליח להבין מדוע הם מהווים סיבה לכך שאני לא אוכל ללמוד עם בני פעם בשבוע בישיבה בה הוא לומד? כמה הורים לתלמידים בישיבה מוכנים להשקיע את הזמן ולבוא ללמוד כמה שעות בכל שבוע עם בנם בישיבה (מירוחם, שעתיים נסיעה לכל כיוון)? האם זה נראה לכם מסר נכון לתלמידים? ולהורים?

ג. כללית אני מתרשם שהישיבה מתנהלת באווירה סגורה מאד (אינני מתכוין ללחץ התנהגותי ומשמעתי על הבחורים, אלא להשקפה ולפתיחות הרעיונית). לדוגמא, מספריית הישיבה הוצא ח”ד של ה’שרידי אש’ וכדו’. הרב … חיווה דעתו באוזני התלמידים כמה וכמה פעמים על כמה גדולי ישראל בצורה לא הולמת, הכל לפי מה שנראה בעיניו כ’השקפה’ נכונה או לא נכונה (ואני לא מדבר על מזרוחניקעס, ה’ ירחם, שבהם כידוע מצווה לזלזל, אלא גם בתוך המחנה החרדי), תוך ביטויים של צמצום ושטחיות מחפירים בהתבוננותו. אעיר כי אותי אישית זה הפתיע מאד, שכן מניסיוני בדרך כלל אנשים מבוגרים הם מאוזנים ושקולים יותר, והקנאות מאפיינת את הצעירים יותר שגדלו בתוך השטיבל ואינם מכירים שום דבר אחר, ובוחנים הכל דרך הסיסמאות (בד”כ הלא כ”כ מבוססות) שהם ניזונו מהן.

לענ”ד זהו חינוך קלוקל, הרסני, ואף מזיק. הוא מצביע בעיקר על חשש ופחד, ועל חוסר יכולת, ובהחלט לא על השקפה נכונה ואמיתית, או על שלימות והרמוניה. לענ”ד זה גם המסר המשודר לתלמידים בהתנהגות כזו (וידועות ההלצות על המשגיחים בישיבות, שהן תוצאה של התייחסויות כאלה, בין היתר).

יש ספר של חיים גראדה (שכבחור חי בביתו של החזו”א, ולאחר מכן ‘השכיל’, ונעשה משורר וסופר יידי ידוע), שנקרא ‘צמח אטלס’ (אחד מספרי המוסר החזקים שאני מכיר, מפני התיאור האמין והמרשים, ובעיקר המאד לא פלקטי של מרן החזו”א), ובו הוא מתאר שתי דמויות מנוגדות: צמח אטלס, ראש ישיבה נובהרדוקר צעיר וסוער, מול החזו”א (שקרוי שם בשם הספרותי בעל ה’מחזה אברהם’). גראדה מתאר ניגוד חד בין שניהם: צמח אטלס אכול בספיקות וביצרים, ודווקא הוא נוקט מדיניות היסטרית וחרדית לוהטת, מלאה בהטפות, בקנאות מוסרית ובהסתגרות. לעומתו, בעל החזו”א הוא שקט והרמוני, אינו נוטה להיסטריה ומתמודד בשקט עם כל דבר.

אציין כי זה אינו נוגע לקיצוניות, ולאיגרתו הידועה של החזו”א אודותיה. יש הבדל בין קיצוניות לבין קנאות וסגירות, ור’ גדליה נאדל – האמיתי, לא זה המשוחזר – יוכיח.

מספר זה ניתן לראות בצורה יפה, מה שידוע עוד מקודם לכן, שדביקות יתר וקנאות מצביעות לעיתים על חששות ויצרים והתלבטויות סמויות, ועל חוסר שלימות בדרך ועל חוסר יכולת להתמודד. פעמים רבות הקנאי נלחם עם פנימיותו שלו עצמו דרך קנאתו לסביבתו.

מעבר לכל זה, חינוך שעיקרו הוא מצוות לא תעשה הוא חינוך בעייתי: אסור לנהוג. אסור לקרוא ספרות יפה. אסור ללמוד שום חכמה חיצונית. אסור לשמוע מוסיקה. אסור להסתובב בשום מקום. אסור לטייל. אסור לעסוק בשום דבר שאינו במסגרת המאד מצומצמת אותה מתווה הישיבה. אסור ללמוד מקצוע, ואף לעסוק בו. אסור להקל בהלכה במקום שבו נהגו העולם להחמיר, גם אם אין לכך בסיס של ממש. אסור להיפגש עם אנשים, או לחשוב על רעיונות שהם ‘מבחוץ’. אין לעסוק באמנות בצורה כלשהי. ספרי ילדים בנויים בצורה סטריאוטיפית ומזיקה. מידע מסוגים שונים מצונזר בצורה בוטה וגסה, ומוצג באופן חד צדדי ומגמתי. ההיסטוריה, הן החרדית והן הכללית (עד כמה שבכלל עוסקים בה), משוכתבת בצורה לא אמינה. אסור לשאול שאלות ולהעלות נושאים מציקים. אין להתלבש באופן שאינו כמקובל. ועוד ועוד…

אני מציע לקרוא שוב את הרשימה שבפיסקה הקודמת, שנכתבה מקופיא, ולנסות להתרשם במבט כללי.

כאשר הכל אסור והכל מסוכן, בין מה שבאמת אסור ומסוכן ובין מה שלא. כאשר מכל דבר יש להתרחק, והעולם כולו הוא אוסף ניסיונות ריקים מתוכן ‘ואין לנו שיור רק התורה הזאת’, אז קורה מה שקרה לחווה עם איסור הנגיעה בעץ. כאשר לא מכירים מאומה ממה שקורה בחוץ, והרי יש שם דברים שהם בעלי ערך, אז זהו חינוך מדכא. בסופו של דבר, למרבה האירוניה, הוא יוצר פעמים רבות הערצה למה שקורה בחוץ, שמבוססת בעיקר על חוסר היכרות וחוסר בטחון (כמה תלמידים שיפגשו איש אקדמיה, או ספר, יעיזו בכלל להתמודד אתו, ויחושו בטחון לעשות זאת?). איסורים גורפים והסתגרות מצביעים על חוסר יכולת להתמודד, ומשדרים מסר כזה בעוצמה רבה לתלמידים. דרך כל כך מצומצמת מעוררת בלב מחשבות נוגות על הרוחב והעוצמה של התורה. אין צורך לציין שגם רוב גדול של הציבור אינו יכול לחיות כך, ואז הוא נכנס למבוכות ולפוילשטיקים, ולעניינים מחתרתיים.

ד. בשבועות האחרונים נודע להנהלת הישיבה ש… שוקל לעזוב את הישיבה לכיוון שונה. אתה עצמך ביקשת ממנו תשובה עד ה’ אדר, ודרשת ממנו לעזוב את הישיבה קודם לסוף הזמן למען שמה הטוב של הישיבה (שלא יחשבו ח”ו שתלמיד עוזב את הישיבה לישיבת הסדר).

הדרישה הזו הדהימה אותי, שכן אני חונכתי שהדבר החשוב ביותר בישיבות הוא לא להותיר את התלמידים להשפעות חיצוניות. לשלוח תלמיד שאינו מזיק ושלומד היטב הביתה, שיישב שם חודשיים (כולל ניסן), רק מפני החשש (המעוות כשלעצמו) לשמה של הישיבה, נראה לי כצעד שמצביע גם הוא על המחירים של הסגירות ושל אורח החיים החרדי. כל זאת בניגוד לסיסמאות שמזינים בהם את הבחורים ואת הציבור כולו שהתורה ולימודה הם מעל הכל.

זוהי תופעה נפוצה, שאילוצים שונים מובילים את הציבור לנהוג בדרכים לא נכונות ומעוותות גם בתחומים אחרים (ראה ערך ‘שידוכים’, ‘סידור מלא’ וכדו’).

כפי שהבנתי מ…, בסופו של דבר הגזירה בוטלה בלחצו של חבר כלשהו. חבל מאד שדווקא הבחורים מבינים את שהנהלת הישיבה צריכה היתה להבין.

והנה בסופו של דבר בכל זאת … מצא את עצמו נאלץ לעזוב (בעצתך שלך) מפני חמת המציק (חשש לשערוריות, כנראה בעיקר מכיוון ההנהלה). אם כן, המציאות היא אכן עגומה, וצר לי על כך. האם זהו מצב ראוי בעיניך?

(ה.) בסוגריים אוסיף כי הדברים דלעיל מצטרפים אצלי לאירועים שהתרחשו בירוחם במהלך השנה האחרונה. שם ראינו לבושתנו כיצד הקהילה החרדית מצטרפת (לבדה) לראש מועצה מושחת, ופועלת נגד כל היישוב (ובסופו של דבר גם נגד האינטרסים שלה עצמה) והורסת בו כל חלקה טובה, וזאת רק משיקולים של כסף. אני השתתפתי במאבק נגד המועצה המושחתת והמזיקה הזו (חלק מצעדיה הנלוזים נגעו לדיני נפשות ממש), ולכן מצאתי את עצמי מוצא אל מחוץ לקהילה החרדית. הואשמתי בחילול השם, לפי הקריטריון הידוע שהתנהגות מושחתת היא כשלעצמה קבילה ורק חשיפה והתרעה עליה הם בבחינת חילול השם.

כל זאת אירע אף ששמרתי שבמהלך המאבק לא יפגעו בקהילה וברב, וביקשתי מהרב כמה פעמים, בכתב ובע”פ, לשקול את החלטותיו עוד לפני היציאה שלנו למאבק. הרב כלל לא היה מוכן להקשיב ולשקול את הדברים. גם שם ראיתי שהחלטות אשר מתקבלות בחדר קטן וסגור וללא התייעצות, תחת איצטלה של ‘דעת תורה’, מועדות לכישלון. הרב, שלמיטב הערכתי הוא אדם חכם וישר, ואף ת”ח גדול, נפל בפח של האילוצים שנגרמים מן הדרך שהציבור התלותי שלנו מוצא את עצמו בתוכה, ונפל קרבן לחוסר המוכנות לקבל ביקורת, או אפילו עצה. שם ראיתי היבט נוסף של מחירי הסגירות (התלות בפרנסה ובתמיכות, אשר מכופפת את כל הערכים והמוסר).

ו. כל הדברים הללו גרמו לי לשקול שוב את החלטתי להשתייך (סוציולוגית, ובעיקר בחינוך הילדים, לאו דווקא מבחינה השקפתית) לציבור החרדי. אמנם תמיד חשבתי שהסגירות אינה נכונה באופן אידיאלי, אך סברתי כי היא הרע במיעוטו. הדברים אותם פגשתי במהלך השנתיים האחרונות הובילו אותי למסקנה שלסגירות יש מחירים כבדים, והם לא פחותים ממחירי הפתיחות. אז אם לשני הצדדים יש מחיר כבד, כבר אין מניעה לנהוג באופן הנכון לכתחילה (=הפתוח). מדוע לנהוג בדיעבד כשגם הדיעבד לא טוב יותר מאשר הלכתחילה?

ז. על אף האמור בסעיף הקודם, לאורך כל הדרך עודדתי את … להמשיך בדרכו, ואמרתי לו שאנחנו מאושרים שהוא מתקדם בלימודו, ומקווים שימשיך בכך לאורך ימים. אמרנו לו שההחלטה על הכיוון שלו מסורה אך ורק בידיו, והוא יקבל מאיתנו את מלוא התמיכה בכל כיוון בו יבחר.

בסופו של דבר, … החליט גם הוא לשנות כיוון. חשוב לי לומר לכם שהדבר נעשה ללא כל קשר ישיר או השפעה מאיתנו בעניין זה. עוד שנה שעברה הוא נסע לראות את הישיבה בגוש עציון (בלי שידעתי על כוונה כזו בכלל), והתרשם שם מאד.

הוא הגיע למסקנה שהוא מאמין יותר בכיוון ההוא, על אף הערכתו הרבה והכנה לרבים מן האישים שהוא פגש בישיבה, ובציבור החרדי בכלל.

אגב, אציין כי זוהי דוגמא נוספת להשפעה ההרסנית של אותן סיסמאות שמחדירים בנוער ובציבור החרדי כולו, שהכל בחוץ הוא ‘טרף’ ובלי רמה רוחנית ויר”ש וכדו’. הנטייה לראייה של ‘שחור/לבן’ גם היא ממאפייני החרדיות. על אף שהיא נראית בטוחה וחינוכית יותר, יש גם לה מחירים כבדים מאד. ברגע שמישהו יוצא מהחממה החרדית ופוגש בחוץ תלמידי חכמים, אנשים טובים, ישרים ויראי שמים, מן המעלה הראשונה (ויש לא מעט כאלה), הוא מתחיל להטיל ספק בכל מה ש’מכרו’ לו. יש שמגיעים מתוך כך לכפירה גמורה (“אם כל זה לא היה נכון, אז מי יימר שכל השאר כן נכון?”). הדבר חוזר על עצמו אצל כמה וכמה מאותם אלו שפונים אליי, כפי שהזכרתי לעיל.

בעולם הפרוע שבתוכו אנחנו חיים, היכולת לסגור את האנשים באופן הרמטי הולכת ופוחתת, ויש יותר ויותר סיכויים שהם יפגשו בסופו של דבר את המציאות שתוארה בסיסמאות, ואת הספרים ה’נוראים’ האסורים עליהם. מפגש כזה יכול להיות הרסני, בגלל ההשוואה בין הסטריאוטיפים עליהם הם גדלו לבין המציאות המורכבת יותר, וכנ”ל.

ח. לסיום, על אף הביקורת שמתחתי כאן, הן על הישיבה והן על החרדיות בכלל, כפי שפתחתי בתחילת דבריי, אנחנו חייבים הרבה הכרת הטוב (לישיבה ולחברה החרדית בכלל). הדברים נכתבים על ידי לתועלת, ואני מקווה שהם ימצאו אוזן קשבת. כדאי לחשוב אולי בכל זאת יש מקום להסיק מסקנות לפחות ביחס לחלק מן הנקודות שהועלו כאן.

כחלק מאותה הכרת הטוב טרחתי וכתבתי את הדפים הללו, שכן אני חש מחוייבות לנסות ולהוכיח על דברים שעליהם לענ”ד יש חובה להוכיח. אני מקווה שדווקא במקום כמו ישיבה, אשר מגדלת אנשים על קבלת תוכחה וביקורת עצמית, תהיה מוכנות לחשוב עליהם ולשקול אותם.

ט. כאמור לעיל, למיטב התרשמותי האווירה החברתית בישיבה היא נעימה מאד. הדרך ארץ מרשימה. הבחורים טובים וחיוביים מאד, והלימוד הוא טוב וברמה גבוהה. אף אם הדרך החינוכית בחלקה אינה מוסכמת עליי, אין ספק שראשי הישיבה והר”מים הם תלמידי חכמים ומרביצי תורה מובהקים, ש…, כמו שאר תלמידיהם, קיבל מהם הרבה מאד.

אנחנו מודים על כל זה, על הרבה תורה ולמדנות ש… קיבל בישיבה במהלך שנה וחצי, על האווירה ועל החברים.

לסיום, אנו מאחלים לכל הצוות שירבו גבולם בתלמידים, ושיראו ברכה הצלחה הם ותלמידיהם, ויזכו לעלות מעלה מעלה בתוי”ש.

בברכה,

מיכאל אברהם

העתקים:

הרב … ראש הישיבה

הרב … ראש הישיבה

הרב … משגיח

[1] ובאמת כמה אנשים שסיפרתי להם על כך שאלו אותי כיצד אני מסכים ש… ימשיך ללמוד במקום כזה. אך אני סברתי שאם … לומד טוב ומפיק תועלת משהותו בישיבה, ואם הוא עצמו לא נפגע מכך (וטרחתי לוודא שהדבר אכן לא קורה), אין כל סיבה למנוע טוב מבעליו. בסופו של דבר המטרה היא לעלות בתוי”ש, והעניינים האישיים אינם חשובים בהקשר זה.

25 מחשבות על “מכתב לישיבה – ביקורת על החרדיות”

  1. תורה בגויים אל תאמין- חכמה בגויים תאמין והמבין יבין

    הרב, אני חש דברים שאתה צריך להגיד בע”פ לא היית צריך לכתוב
    אגב, מה ענו? לא ענו? סחטיין!

  2. היא הנותנת. הם הבינו יותר טוב ממך כמה אתה מסוכן. אתה היית אז תמים וחשבת שדפי מידה טובה יכולים לחיות בשלום עם האמונות המקובלות, והנה היום אפשר לראות לאן הגעת. הרי אז האמנת כמעט באופן מוחלט בכל עיקרי האמונה הנצרכים, והיום אתה כופר בחלק לא קטן ומפקפק בעוד חלק אחר. בהחלט אפשר להבין מדוע לחשוש מההשפעה שלך.

    1. אשרינו שרבותינו מרחיקי הראות שומרים עלינו מכל רע. הרי מי שמתחיל לחשוב עלול גם להגיע למסקנות ח”ו ור”ל. אז הכי טוב לא לחשוב. כך בדיוק סברו גם מאו, סטלין, היילה סלאסי ועוד (טוב, להם מותר היה לחשוב). ראה בפוסט 62 על עמארצות ועוד.

  3. לא התייחסתי לשאלה האם לשאול או לשאול. כאן ברור שטענותיך עומדות.
    דם אתה במכתב נגעת בזה רק מעט מזעיר. כשאתה אומר שאינך רואה פסול במידה טובה, אז אתה עושה ‘לשיטתם’, כלומר מקבל כהנחת יסוד שיש דברים בעייתיים כי הם יכולים להביא לכפירה. המכתב בכלל לא מנסה לשכנע את הישיבה לשנות את דרכה ולהפוך פתאום להיות הר עציון, אלא לומר שיש גבול לסגירות, ושהימצאותו של הבן שלך בישיבה לא מסכנת אותה. בעניין זה אני אומר שהם צדקו – הרי לא היית כותב להם “על מה המהומה? מקסימום בחורי הישיבה יאמינו שבסיני ניתנה רק חלק מהתורה והשאר הוא המצאה אנושית”, שהרי בדיוק מזה הם חוששים. מה שאני טוען הוא שהוכח שהחששות שלהם מוצדקים פתיחות אכן מביאה לידי כפירה, וגם אם זה יכול להיראות מינורי (רק משתמש גם בלוגיקה) החכמים יודעים מראש שסיכוי טוב שזה ייגמר אחרת.

    1. ומה שאני טוען הוא שלא מוכח מאומה וכל דבריך אינם אלא כשל אחד גדול. לפי הלוגיקה שלך אסור ללבוש שם מכנסיים כי אני לובש מכנסיים וכן לגבי משקפיים. פוק חזי שלבשתי מכנסיים והנה הגעתי להיות אפיקורס. מה עניין מידה טובה להשקפותיי בנושאים אלו? אלו קשקושים בעלמא.
      וכפי שכתבתי לך, לכן גם אסור לחשוב ולשאול, שהרי מי שחושב ושואל עלול להגיע גם למסקנות.
      אבל באמת מיצינו את ההבלים הללו.

    2. במחילה הרב, כצופה מן הצד אני מוכרח להסכים עם המגיב הנ”ל.
      אני לגמרי מסכים לדבריך שצריך להיות פתוח ולשאול את כל השאלות, ושאסור להיסגר.
      ועם זאת אני מודע לגמרי לעובדה שהפתיחות והחקירות האינסופיות מובילות לכפירה (ויאמרו הכופרים: כי אז מגיעים לאמת. איני שולל זאת).
      וגם ברור שעלוני ‘מידה טובה’ הם תחילת הפתיחות והדרישה והחקירה (שוב, המבורכת) בענייני מטא הלכה ואמונה.
      כך שברור שהם תחילת החקירות היותר “כפרניות”, שהן אלה שמובילות לכפירה.
      לא הבנתי מדוע הרב נאלץ לא להסכים עם המגיב בחלק הזה.

    1. ע’
      ממש לא נכון. אני לא יודע מה קראת ממידה טובה, אבל אין שם מאומה מכל מה שאתה מתאר. זה ניסיון לבחון באופן שיטתי את דרכי המדרש של חז”ל. זה לא שונה מלאסור לחשוב או לשאול. ממש אותו דבר. אגב, לחשוב ולשאול באמת עלול להביא למסקנות כפרניות, ועדיין לאסור את זה זה מגוחך בעיניי.

  4. אז אתה טוען שהוכח קשר ולא סיבתיות? אני לא טענתי שמשהו הוכח, אלא טענתי שהם צדקו.
    לעצם שאלת הסיבתיות, בשביל לחשוד בסיבתיות צריך תיאוריה, ואחר כך צריך לבדוק אם יש קשר אמפירי ולהקפיד שהפתיחות תבוא לפני הכפירה (אני מקווה שלא תצפה לניסוי פרוספקטיבי כפול סמיות) אבל גם תחושה אמפירית היא משהו (מוטה מאוד אבל כלי שכל אדם עובד איתו). לגבי התיאוריה, הרי התיאוריה החרדית היא שפתיחות (והכנסת שיטות לימוד חדשות שלא מבית המדרש היא פתיחות בהגדרה) מביאה לכפירה, ויש היגיון רב בתיאוריה הזו. וזאת בניגוד לתיאוריה שהעלית על סיבתיות בין לבישת מכנסיים לכפירה (ואני באמת תמה, האם באמת אתה חושב ששתי התיאוריות דומות?!). אני מניח שלצוות הישיבה לא היו נותנים אמפיריים מהימנים לגבי העניין, אבל גם לי נדמה שלבחורים עם גישה פתוחה יותר יש יותר נטייה לכפור. מכל זה הם הסיקו שהכנסת שיטות לימוד חדשות היא מסוכנת לאמונה, ואני חושש שהם צדקו. אני גם חושב שאתה דוגמה לאדם שפתיחותו הביאה אותו לכפירה בעיקרי האמונה המקובלים. אתה כמובן חושב שזה מבורך אבל זה וויכוח אחר. בוויכוח שמקבל כנקודת מוצא את עיקרי האמונה ושמוכן לשלם מחיר כדי לשמור עליהם אני חושב שהם צדקו.

    1. אני רק יכול לחזור שוב ולומר שהם לא צדקו. אין למידה טובה קשר לכל זה. אכן לפתיחות ולשאלות וחשיבה יש. חשיבה היא אכן מסוכנת. אני חוזר ואומר שאם הם רוצים שיאסרו קודם לחשוב ולשאול, אבל מידה טובה ממש לא רלוונטי. למעשה עדיף לאסור לחשוב ובעצם גם ללמוד תורה. לשנן משנה ברורה וללמוד חומש (לא בעיון כמובן). זה הכי טוב ליראת שמים. עמארצים הם צדיקים גדולים יותר (ראה בטור האחרון שלי).

  5. בנימה אישית ,אני חייב לציין ,כמי שקרא את המכתב הזה כבר לפני כשש שנים (שפורסם אז באתר אינטרנטי בשם “ויהי אור” של חוזרים בתשובה חרדים שמתוסכלים הן מחוסר הדעת שנתקלו בו בעולם החרדי והן ממעמדם החברתי בחברה החרדית (עקב כך או שלא)) שכבר אז לא היה לי ברור אל מי בדיוק הרב חשב שהוא כותב את המכתב הזה ( אינני יודע איזה מין חרדים הרב הכיר בכולל חזון איש ובבני ברק ,אבל מהשפה של המכתב היה נראה שכאילו הרב לא פגש חרדי (פתוח ככל שיראה) מימיו).מנסיוני המוגבל ( החרדים שבעירי הם בעיקר ספרדים וחבדניקים,ומהאתרים החרדים שברשת) א”א בכלל לדבר איתם.בבית כנסת שלי אני נוהג לומר להם שלום עם חיוך ולחתוך בעדינות כל שיחה שחורגת מגבול של הלכה סטנדרטית ובטח של “השקופה” שהם מנסים לגרור אותי אליה פעם אחר פעם.

  6. כמו תמיד, הדרך הנראית הכי טובה היא דרך האמצע.
    הרב מיכי וודאי צודק לגבי המצב השורר כיום בקרב הציבור החרדי. כחרדי אני יכול לומר שכל נקודה שהרב העלה לגבי הציבור החרדי נכונה ומדוייקת, ההנהגה בציבור זה אכן מעודדת בורות וזלזול בכל מה שאיננו נטו תורה. מה שמביא כמובן לבורות עצומה עד כדי שבחורים בישיבה בה למדתי (חברון) בגילאי העשרים לא יודעים שהשמש מקיפה את כדור הארץ, לא יודעים להכפיל מספר דו ספרתי באחר מבלי להזדקק למחשבון, וכמובן שהם אינם (חלקם כמובן) לא יודעים את אותיות הA-B-C.
    האינטרס בסופו של דבר הוא כפול. גם המנעות מפני חשיבה עצמאית שיכולה לשאול ולהטיל ספק, וגם… שמירה על מצבו הכלכלי הדחוק של הציבור!!!
    כן כן, מצב סוציו-אקונומי נמוך מחייב השענות וקבלת תמיכה משאר חלקי הציבור וכך מעגן עוד יותר את הנתמך לאותו תלם ששולל ביקורת וכל הבעה של ספקנות בריאה.
    מצב זה מאפשר לאותם אי אילו שכן מבוססים כלכלית או חברתית לעשות ככל העולה על רוחם וכל בקורת עליהם תחשב כפגיעה בכבוד התורה של איזשהו רב שתומך בהם פוליטית, ותואשם בחילול ה’. בעוד שהם (כוונתי לראשי כוללים מסוימים ראשי ישיבות ופרנסי ציבור מסוימים) פוגעים הרבה פעמים רגשית וכלכלית ללא שום הצדקה וכל זה בשם “דעת תורה”.
    אך מנגד, לחשוף לחלוטין ילדים לשלל דעות ורעיונות, אכן מביא לא פעם לעזיבת הדת. (במאמר המוסגר- דרכו של הרב מיכי, שהושתתה על חשיבה לוגית ועקבית, איננה כפירה בשום אופן. ומי שטוען כך פשוט לא מוכן מראש לקבל את האפשרות שהוא צודק. לא יתכן שהקב”ה ידרוש מאיתנו לא לחקור ולשאול, שכן בדרך זו אין ליהדות שום עדיפות על פני כל השקפה ודת אחרת.) מה שראוי לעשות בכל זאת (ולכך גם נראה שהתכוון הרב מיכי) הוא לתת לגיטימציה מלאה ברמה הציבורית לאותם אלו שיש להם שאלות, ולהיות נכון לדון אתם ולא לדחותם על הסף ע”י טיעונים אטומים של יצה”ר וכפירה.
    ומנגד אין צורך להכניס רעיונות ושיטות השקפתיות ל’ספירה’ החינוכית. (אין הדברים אמורים על לימודי חול, שאותם צריך להכניס ודחוף).
    בנימה אישית אני חייב לציין את פועלו הברוך של הרב מיכי, בהקמתו של אתר זה ובנכונותו לדון על כל דבר.
    האתר עזר לי אישית רבות. ומאחר ואני חרדי, אין לי שום אפשרות לדון עם חבריי ומכריי בנושאים של אמונה, תורה ומדע, ועוד. הן מפני שנדיר למצוא חרדי משכיל ברמה מספקת, והן מפני חשש אמיתי מדחייה חברתית כוללת. (אי קבלת הילדים למוסדות, זריקה מהכולל, תיוג ככופר, ועוד ועוד.)

  7. חס ושלום להגדיר אותם בהגדרה כוללת של “תתי רמה”.
    מדובר בבחורים מוכשרים בצורה יוצאת דופן, ובכל הקשור ללמודים תורניים הם עילית הציבור החרדי. (למי שלא בקי, חברון היא ישיבה נחשקת ובעלת מעמד מיוחד בציבור החרדי, עקב תפקידה כישיבת הדגל של העולם החרדי).
    זכות נפלה בחלקי להימנות על בוגרי ישיבה חשובה זו. וכלפיה יש לי רק הכרת הטוב, ללא שום טרוניה, באמת.
    אני כן קבלתי על רמת הלמידה הנמוכה מאוד של לימודי חול, כאופציה עתידית להתפרנס.
    הבאתי דוגמא מחברי לספסל הלימודים, כדי להדגיש את חומרתה של הבעיה. בבחינת “אם בארזים נפלה שלהבת…” .

  8. אני מקווה שהם סלחו לי, רק ניסיתי להבין. מאחר ואתה מבין את ההשלכות של לימודי חול על הפרנסה – האם היית דואג שבניך יקבלו בנערותם לימודי חול מה שאתה לא קיבלת. או שאתה מאחל להם את מה שקרה לך

    1. מה קרה לי?
      ולגבי שאלתך, הייתי דואג שהם יקבלו אפשרות להתפרנס בכבוד ללא תלות בנשותיהם. ובנוסף, שירכשו השכלה מינימלית שלדעתי תתרום גם ללימודים התורניים.

  9. חזק וברוך

    אז למה הממסד הדתי מונע התפרנסות בכבוד של חבריו/עמיתיו/נשלטיו/חוסיו/בניו/ילדיו/אנשיו? למה?? עדיף שאדם ירוויח לחמו ולא יצטער כשיבקש מאחרים מזונו!

    1. היגיון ושכל אמנם שונים טרמינולוגית, אך נראה לי שלא הבנתי את השאלה הראשונה.
      ולשאלתך השניה, דע לך, שלא תמיד מעוניינים להפנים את המסר, מהסיבות שלעיל.

  10. צודק קשה להבין בדיוק ולכן שאלתי שאלה ב’ שתכוון למהות השאלה הראשונה. התכוונתי שההיגיון זה המצב שבו הם השתמשו לעומת השכל בפועל במקרה הנ”ל.

    אז איך היית מגדיר אנשים שלא מעוניינים להבין מסר?! שאמורים להבין לאחר מה שקרה וקורה בימינו עם הבריחה….מהדת וכולי…

    לדעתי אתה מחזיק חזק בדעתם בהשיבך לי שהם לא מעוניינים להפנים את המסר , ולמעשה בכך אתה כאילו מקטין הבעיה בכך שאתה כביכול מחזיק בסיבותיהם שאינן סיבות ראויות. מדוע?
    איך אפשר לשחק עם הכפתור שלהם ולהגביה את הכפתור המתאים ההיגיון או של השכל .

    לדעתי היגיון זה סוג של מחשבה שמכוונת לתוצאה מסויימת. ושכל זה מידע נרכש.

השאר תגובה