זורק אבן לגו – אפיסטמי או אונטי?

שלום הרב.

הגמרא בסוגיית "זורק אבן לגו" (סנהדרין עט א), לומדת שדין "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" מקורו בפסוק "וארב לו וקם עליו", המלמד על מקרה שבו זורק אדם אבן לקבוצת ישראלים וכותי אחד, ובו מדין "קבוע" קובעת ש"כמחצה על מחצה דמי" ולכן פטור מספק נפשות.

הגמרא בפסחים ט א תשתמש בכלל זה כדי לקבוע באיזה מקרים עכבר שלקח מצה חמץ מתערובת מצריך בדיקה מחודשת של הבית.

קשה לי מאוד ההשוואה בין המקרים האלה. לכאורה ההשוואה הנכונה הייתה במקרה שבו מת אדם מהקבוצה ולא ידוע לנו מי הוא – במקרה כזה נכון לפסוק דין "קבוע" מכיוון שהספק נולד בזמן שהוא היה בתוך התערובת. אבל זו לא בכלל השאלה – השאלה היא על מי התכוון הזורק לזרוק את האבן. או יותר נכון – לפחות לשיטת חכמים, האם הוא התכוון לזרוק אבן על ישראלי או כותי?

בשיעוריך התייחסת להבדלים בין ספיקות "אפיסטמים" הנובעים מחוסר ידע לבין ספיקות "אונטי" הנובעים ממציאות עמומה.

מקרה העכבר הוא אפיסטמי למהדרין, אם היינו שמים מצלמה היינו יודעים בדיוק איזו חתיכה נלקחה.

אבל מה לגבי מקרה האבן? האם בכלל הגיוני להשתמש באותו הכלל ("קבוע") לשניהם? האם לא מדובר במקרים שונים לגמרי?

הרי ב"זורק אבן לגו" המציאות ברורה: ידוע לנו בוודאות שנהרג ישראל. ידוע לנו שהייתה כוונה להרוג מישהו מהקבוצה, לא משנה מי. השאלה אינה ספק במציאות בכלל, אלא משפטית-הלכתית: האם ניתן להחשיב את מטרתו של זורק האבן כ"כוונה להרוג ישראלי"? (שהרי לפי רבנן, אדם מתחייב גם אם לא התכוון להרוג איש ספציפי, כל עוד נתכוון להרוג וישראל נהרג).

אם השאלה אינה בירור של מציאות נעלמת אלא הגדרת ה"כוונה", מדוע הגמרא מכילה כאן את דיני רוב, פריש וקבוע? האם בשביל לדבר על "פריש" ו"קבוע" לא צריך לדבר על חתיכה חלק שיצא מתוך מחוץ לתערובת? מיהו החלק הזה?

אם כבר, לא יותר נכון להשתמש כאן בדיני תערובת?. אם בגלל שיש רוב ישראלים היינו יכולים לקבוע שהתערובת כולה נחשבת כישראלי והכותי "בטל" בה, אז באמת ניתן לקבוע את המטרה כמטרה להרוג ישראלי (שהרי זה זהה למקרה שזרק אבן לקבוצה בה יש אך ורק ישראלים) ולכן יהיה חייב. אמנם פחות מתאים לדבר כאן על תערובת מכיוון שכאן החלקים הם בדידים ולא רציפים, אבל זכוך לי משיעוריך שבכלל את דין הביטול בתערובת לומדים מבית דין שבו הדיין השלישי בטל לשניים האחרים ופסק הדין הוא כפסק של שלשה.

תודה!