3 שאלות שמנקרות בי

תודה הרב. אני מבין שאי אפשר להגיע לוודאות מוחלטת, ושאלת ה-peer disagreement אכן רלוונטית. אבל אני חושב שהשאלה שלי עדיין קצת אחרת, ואולי לא הסברתי אותה מספיק טוב.
אני לא שואל מה לעשות כשיש עמית אחד שחולק עליי. במקרה כזה אני מבין את הבעיה, ויכול להשוות את הטיעונים שלו לטיעונים שלי ולנסות לבדוק איפה טעיתי.
השאלה שלי היא מה קורה במקרה קיצוני יותר: נניח שאני חוקר את שאלת האמת הדתית ומגיע למסקנה שהיהדות היא האמת, אבל מול העמדה שלי עומדת קבוצה גדולה מאוד של אנשים חכמים, רציניים, כנים ומחפשי אמת, שחקרו את הנושא במשך שנים, מכירים היטב את הטיעונים בעד ונגד, ומגיעים דווקא לנצרות, לאסלאם או למסקנה שאין דת אמת.
כאן נראה לי שיש לי סיבה רציונלית לא רק "לכבד את דעתם", אלא ממש להוריד את הביטחון שלי במסקנה שלי. הרי ייתכן מאוד שהמסקנה שלי נובעת ממגבלות של נקודת המבט שלי, מהטיות שאני לא מודע אליהן או מטעות בהערכת הראיות. אם עשרות או מאות אנשים שאני מחשיב כאנשים אינטלקטואליים רציניים בדקו את אותן ראיות והגיעו למסקנה אחרת, למה שלא אעדכן את האמונה שלי בהתאם?
אני מנסה לחדד את זה באמצעות אנלוגיה: נניח שאני רואה עצם מרחוק מזווית אחת וחושב שהוא נראה כמו A. אחר כך אני מגלה שמאה אנשים אמינים, שכל אחד מהם בחן את העצם מזוויות שונות, אומרים שהוא B. במצב כזה נראה לי רציונלי מאוד לחשוב שאולי הראייה שלי מוגבלת, ולא פשוט לומר "אני רואה A ולכן אמשיך להאמין ל-A".
לכן השאלה המדויקת שלי היא:
מהו העיקרון הרציונלי שמאפשר לי להמשיך להחזיק בעמדה שלי כאשר רוב גדול של אנשים שאני מחשיב כעמיתים אינטלקטואליים רציניים, כנים ומחפשי אמת מגיע למסקנה הפוכה?
ובמיוחד, האם עצם העובדה שמספרם גדול יותר ושיש להם יותר שנות מחקר ונקודות מבט שונות לא אמורה להגדיל משמעותית את ההסתברות שהם צודקים ואני טועה?
ואם התשובה היא שלא, הייתי רוצה להבין למה. מה ההבדל העקרוני בין המקרה הזה לבין מצב רגיל שבו כמות גדולה יותר של ראיות בלתי תלויות גורמת לנו לעדכן את ההסתברות שלנו?
אני לא מחפש כאן תשובה של "אי אפשר להיות בטוח", אלא להבין איך אמורה להיראות רציונליות אפיסטמית במצב שבו רוב גדול של אנשים שאני מעריך כעמיתים אמיתיים חולק עליי.

הרבה אנשים חושבים שפסיכיאטריה זה מה שצריך למחלות נפש. אבל אם תחפש ביוטיוב תראה אינספור סרטונים שמראים איך שכל עניין ה"סרוטונין" בכלל לא מוכח ועוד אלף הוכחות שפסיכיאטריה זה קשקוש.
האם יש משהו יותר רציני מפסיכיאטרים שלומדים מי יודע כמה שנים, בתי חולים פסיכיאטריים שממומנים במיליארדים כל שנה וכו'?

דוגמא אחרת, הרבה אנשים רציניים מאד מעשנים למרות שיודעים שזה רע להם.

דוגמא אחרת, אינספור אנשים רציניים מאד מהמרים בקזינו ומפסידים מיליונים ויותר.

מה הנקודה – זה ש"אנשים חכמים, רציניים, כנים ומחפשי אמת, שחקרו את הנושא במשך שנים, מכירים היטב את הטיעונים בעד ונגד" הגיעו לנקודה מסויימת – לא אומר שהשכל שלהם לא מוטה כמו בדוגמאות למעלה (פסיכיאטריה, עישון, הימורים ואם היה לי זמן הייתי חושב על עוד הרבה דוגמאות).
למה ללכת לאיסלאם ולנצרות, גם ביהדות יש אנשים חכמים, רציניים, כנים ומחפשי אמת שחקרו את הנושא במשך שנים והגיעו לכל מיני מסקנות הזויות כמו נטורי קרתא או חסידויות קיצוניות עם החמרות מטורפות.

בקיצור – כשאתה "בתוך" משהו זה מעוות את השכל שלך לחשוב שהוא אמיתי.

אני מבחינתי פשוט רואה את זה בתמימות כי אני לא תיאולוג ולא חקרתי דתות וכו' – לי זה לא סביר כל הנושא של ישו ומריה הבתולה. ומבחינת האסלאם, תקרא קצת על מוחמד ותראה שזאת "דת" שטנית. דרך אגב, האסלאם והנצרות (וגם היהדות) אינן דתות. מבחינתי רק היהדות היא ה"דת" והשאר זה עבודה זרה, פשוט האסלאם והנצרות עבודה זרה יותר מתוחכמת. אולי חלק ממנה גם לא עבודה זרה וכו' אבל זה כמובן לא הדרך הנכונה הישרה.

חוץ מזה, יש גם הרגשה פנימית. אני פשוט מרגיש בלב את השם, כשאני לומד תורה ושומר שבת אני מרגיש דבקות, אז למה שאתחיל לחפש דברים במקומות אחרים שאצלם אני מרגיש אנרגיות רעות וטומאה?

כתבתי מהר ובקיצור בלי לערוך כי זה 5:30 לפנות בוקר. זה קצת הרהורים שלי.

ישראל, זו בדיוק שאלת ה-PEER DISAGREEMENT. לא מבין מה אתה שואל. אם יש רוב מוחלט בין החכמים נגד עמדתך בהחלט נכון לחשוש, ועדיין הכלים שלך הם מה שיש לך. שקול זאת ותגיע למסקנה שלך. אם יש מחלוקת אז איני רואה מה זה משנה. עדיין הכלים שלך הם מה שיש לך.

אבל הרב, אתה מתחמק…

בטור דיברת כמעט רק על אחד מול אחד.

כששאלו על רבים כתבת שזה אותו עיקרון אבל זו פשוט קפיצה לוגית ללא שום הסבר…

אחד מול אחד ≠ אחד מול מאה.

אז שוב אני חוזר ואומר שנניח תיאורטית שאותם האנשים רציונליים, עצמאיים, כנים, מחפשי אמת, באותה רמה שלי או גבוהה ממנה, ויש לכולנו אותו מידע.

100 כאלה אומרים X ואני לבד אומר לא-X.

מה מונע ממך לומר בפשטות: במקרה כזה סביר יותר שאני טועה?

אם בעזרת ה' בחול המועד סוכות תצא הרב לטיול עם החברה' ותראה מרחוק חיה ותחשוב שזה כלב ג'ינג'י.

אם החברה' שלך (באותה רמה שלך, עצמאיים, כנים…) אומרים לך שזה שועל אתה רוצה לומר לי שאתה לא תשנה את דעתך מיד ותלך לפי דעתם?

הרי ברור שתסכים… אז למה פה, כשמדובר בטענה מופשטת, אתה לא מוכן להגיד את אותו דבר?

אפשר להפסיק עם ההטרלות? בהחלט ייתכן שאחליט שאני טועה. כתבתי שההחלטה בכל מקרה היא שלי. זה הכל.

הכוונה לא הייתה להטריל הרב.