על תופעת היציאה בשאלה (טור 36)

בס”ד

לפני כמה ימים פורסם באתר סרוגים המאמר הבא שעוסק בתופעת היציאה בשאלה בציבור הדתי לאומי. המחברים עומדים בו על היקף התופעה (איני יודע אם יש מחקרים אמינים בעניין), על ההתעלמות של החברה ושל המחנכים ממנה, ובעיקר על חוסר היכולת להתמודד עמה. מכיון שאני עוסק בעניין כבר כמה וכמה שנים ונתקל באותן תופעות חשבתי שזה הזמן והמקום להתייחס לסוגיא הכאובה הזאת בצורה ישירה ורחבה יותר.

יציאה בשאלה

התיאור ההיסטורי שיבוא הוא הכללה שלא נעשתה על בסיס מחקרים או בדיקה שיטתית אלא על סמך התרשמות. אין ספק שיש לתהליכים הללו הרבה ניואנסים, אבל מטרתי כאן היא רק לתת רקע לדברים. גם קורא שלא מסכים לתיאור הזה, יכול להמשיך לקרוא את מה שיבוא בהמשך.

תופעת הנטישה של העולם הדתי והמחוייבות הדתית אינה חדשה, אבל היא לובשת ופושטת צורה והיקפים עם הזמן. בתקופות מסויימות בעבר (שנות החמישים-שישים) היה מדובר בנטישה גדולה שמקורה הוא חוסר הזדהות או ידע, חינוך לא תורני דיו (מיזרוחניקים), חיפוש של חיים קלים, או סתם הליכה עם הזרם (אחרי שנפגשים עם הזרמים בחוץ, בצבא או במקומות אחרים).[1] הנוטשים עזבו את החברה בה גדלו, ופעמים רבות חשו מנוכרים וזרים אליה. זמן לא רב אחר כך הם הפכו חילונים לכל דבר ועניין. בתקופה מאוחרת יותר היה חלק מהם שפיתח תחושות אנטי, ואחת האינדיקציות לכך היתה נטישת התפיסות הלאומיות והימניות. זו היתה תופעה של נטישה מהותית עם התנכרות לעבר, אבל ברוב המקרים היא לא היתה מבוססת על שאלות וקשיים באמונה. בתקופה מאוחרת יותר, כשאני הייתי בשנות התיכון שלי (בשנות השבעים), נערים עסקו בקושיות, תורה ומדע, הוכחות פילוסופיות לאמונה באלוקים וכדומה. השכל והשיקול הרציונלי שלטו בכיפה. בשנים האחרונות התופעה הזאת לובשת צורה חדשה, ודומני שיש לה שתי פנים סותרות: הפניה לרגש הקיומי והסתמכות על ידע וטיעונים ביקורתיים. בסעיפים הבאים אפרט יותר.

היוצאים החדשים

לפני כמה שנים ראיתי הצגה של הרב השחקן חגי לובר, שאחריה התנהל דיון על תופעת היציאה בשאלה. בדיון הוא סיפר שבמסגרת עבודתו כמדריך במדרשת עפרה הוא חוזה בשינוי מהיר מאד באופי הפעילות. לפני כמה שנים, הוא סיפר, כולנו ישבנו סביב המדורה עם קבוצות של בני נוער שבאו למדרשה, והיה מתח באוויר. האם אצליח להוכיח להם שיש אלוקים, ואז כולם יקפידו על קלה כבחמורה, יילכו לישיבות ויקדישו את חייהם לתורה, או שלא – ואז כמובן כולם יעזבו את הישיבות והאולפנות, וכבר בשבת הקרובה כולם יילכו יחד לחוף הים במקום לבית הכנסת. כמה שנים אחר כך, יושבים סביב אותה מדורה והמדריך (=לובר) קובע שיש אלוקים. כולם מהנהנים בהסכמה. לאחר מכן הוא טוען שהוא התגלה בהר סיני ונתן תורה. ההנהונים ממשיכים גם כאן. לאחר מכן הוא קובע בנחרצות שצווים אלוקיים הם מחייבים וכל אחד חייב לציית להם. לתדהמתו ההנהון לא פוסק. כאן הוא כבר נתקע ושואל את הנערים בקבוצה, אז מה הבעיה? היכן אנחנו תקועים? כאן הוא מקבל מענה טיפוסי שניתן בשלווה אולימפית, משהו כמו: “לא מתאים לנו כרגע” (אנחנו לא מתחברים). הוא חש חוסר אונים, שכן ארסנל הטיעונים שלו לא יועיל כאן. הוא יכול להוכיח באותות ובמופתים שיש אלוקים שנתן תורה ושהיא מחייבת, זה לא ישנה מאומה. הדור הזה מתעלם בגסות משיקולים הגיוניים. הוא לא נותן בהם אמון רב, ומעדיף על פניהם רגש ותחושות אקזיסטנציאליסטיות (קיומיות).

מצד שני, אני פוגש כל העת אנשים (בעיקר צעירים) שבאים עם שאלות קשות ונוקבות, מהן על קיומו של אלוקים, אחרים על מתן תורה וביקורת המקרא, על סגולת ישראל, על עיקרי האמונה ועוד ועוד. חלק ניכר מהאנשים הללו משכילים ונבונים מאד, מלאי ידע בתחומים רבים ומגוונים (אבולוציה, חקר המוח, היסטוריה וארכיאולוגיה, ביקורת המקרא ועוד), והשאלות שמטרידות אותם הן נוקבות ולא פשוטות. בעידן האינטרנט  כל אחד יכול להיחשף למאגרי ידע ולטיעונים ביקורתיים שונים, שחלקם מוצגים בצורה משכנעת ומבוססת עובדות, וקשה מאד להתעלם מהם.

אני אישית פגשתי ועדיין פוגש עשרות ומאות אנשים כאלה. חלקם פונים במייל, בטלפון, או באים לפגישות. רבים באו אליי פיסית עד ירוחם (והיום לאוניברסיטה או לביתי) כדי לשוחח. אני מנהל המון תכתובות מייל (חלקן מופיעות באתר הזה) בנושאים שונים, שחלק ניכר מהם סביב הטיעונים הביקורתיים השונים.[2] הפונים הם בני גילאים שונים. זה מתחיל בילדים בסוף יסודי וחטיבת ביניים (מעטים), ממשיך בנערי תיכון וישיבות תיכוניות, ממשיך בתלמידי ישיבות הסדר וישיבות חרדיות, ולאחר מכן בתלמידי כולל וסטודנטים. יש מהם בעלי משפחות, וחלקם אפילו סבים לנכדים. היו אצלי כבר גם כמה רבנים בישיבות (חרדים ושאינם כאלה). הדברים שבכאן מבוססים בעיקר על התובנות שלי מהפגישות והשיחות הללו.

בשנים האחרונות מתלווה ליציאה בשאלה גם תהליך חברתי שמאפשר לנוטשים להישאר חלק מהחברה בה גדלו. רבים מהם נותרים בקשר מצוין עם חבריהם הקודמים, כמובן עם משפחותיהם, ובעצם הנטישה כבר אינה כרוכה במשבר כה גדול. דומני שאחת האינדיקציות לכך היא שרבים מהם נותרים בתפיסה לאומית ימנית. ההתנכרות היא בעיקר לאמונה ולא בהכרח לאווירה ולערכים שמסביבה. יוצאים בשאלה נמצאים בקשר עם הר”מים שלהם, מופיעים בכנסי בוגרים של ישיבות ומתקבלים שם בברכה. פעם זה לא היה עולה על דעת. הניכור שמלווה את הנטישה פחת מאד, ולכן אין פלא שהתופעה מתגברת. יותר ויותר אנשים מרשים לעצמם לנטוש שכן המניעות החברתיות והמכשולים הפסיכולוגיים פחתו מאד.[3]

היחס לשאלות

מי שפוגש את האנשים עם הקשיים הם בעיקר מחנכים ורבנים במוסדות חינוך ובישיבות. את המבוגרים אנחנו פחות פוגשים (ולכן נוכחים בקשיים רק אחרי שהם כבר מקבלים החלטות ועושים צעד של נטישה). לפעמים רבני קהילות נחשפים לחברי הקהילה שחווים קשיים כאלה.

בחברה ומוסדות שמרניים אין לגיטימציה להעלות את השאלות והקשיים. אנשים בחברות כאלה נותרים עם הקשיים בבטן, ואם בכלל הם מעלים אותם – התגובה היא שמדובר בכפירה ושאסור לחשוב כך (“לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”).[4] אומרים להם שאלו לא שאלות אלא תשובות (אתה מחפש חיים קלים ולברוח ממחוייבות קשה). טוענים נגדם “וכי אתה יותר חכם מרבי יהודה הנשיא, הרמב”ם, רבי עקיבא אייגר, או הרב אלישיב/שפירא?”)[5] ועוד ועוד.

מה קורה בחברות ומוסדות פתוחים יותר? שם יש לגיטימציה להעלות את השאלות, אבל גם שם לא מתקבלות תשובות. בכנסי רבנים ניתן לשמוע התייחסויות שהצעירים שמעלים את הקשיים הללו לא מחפשים תשובות. הם מחפשים חום ואהבה, ולכן אם נזמין אותם לסעודת שבת, נשב איתם לקומזיץ בלילה ונלך לטיול מסעיר, הבעיות ייעלמו. עולמנו המנוכר, שבו הרשת מחליפה את הקשר הבינאישי ושבו הביטוי האישי והאוטונומיה הם ערכי יסוד, מוליד מצוקות וקשיים שבאים לידי ביטוי בשאלות ובכפירה. לכן הפתרון הוא להעניק הרבה חום, איכפתיות ואהבה, ואז הכל יסתדר. כך הנער הנבוך לא מקבל תשובות אלא חום ואהבה. המסקנה היא שבחברה הפתוחה יותר השאלות אמנם עולות, אבל גם שם תשובות אין. לפעמים מסבירים לו שאמונה היא עניין סובייקטיבי וצריך להתחבר אליה רגשית ולא להרהר בשאלות וקשיים שכליים. המהדרין מצטטים את הרב שג”ר על הפוסטמודרניות שנותנת לגיטימציה ל”מעגל השונויות”, ובסאבטקסט: גם שטות אינטלקטואלית כמו אמונה דתית היא מותרת ולגיטימית בדורנו. אל לך לחוש רגש נחיתות כלפי החילונים והמדענים החכמים. ובכלל, סוף סוף האמונה נותנת מענה חשוב למצוקותינו, אז מה רע בזה?! כולנו מחפשים את זה, לא? המחנכים הישרים יותר לפחות מוכנים להודות שאין תשובות, אבל הקב”ה הרי יודע כל, ואם הוא עצמו אומר לנו שהכל בסדר עלינו להתעלם מהקשיים ולהמשיך הלאה (שנאמר: “שב תלמד יהיה בסדר”).

“תשובות” כאלה בעצם מותירות את המתלבט בתחושה שמדובר באופיום להמונים, כלומר האמונה היא לכל היותר טכניקה פסיכולוגית (סוג של טבליה רפואית לשיכוך מצוקות) ולא שיטה הגיונית, סבירה ומחייבת, שניתן להגן עליה. מי שבאמת חיפש חום ואהבה אולי מקבל אותם וקשייו נעלמים. אבל מי שמתלבט באמת נותר עם לבטיו. במקום לענות לקשיים שלו, ה”תשובות” שהוא מקבל רק מעמיקות אותם.

תוצאות

כתוצאה מהמצב הזה, נוצרות בין בוגרי החינוך הדתי כמה קבוצות: 1. אלו שלא מוכנים לגעת בקשיים (בין אם זה נובע מצדקות של “לא תתורו” ובין אם מפחד מההשלכות). 2. אלו שפגשו את הקשיים אבל אינם מספיק ישרים אינטלקטואלית או אמיצים ולכן מתעלמים מהקשיים ונשארים חברים, נאמנים יותר או פחות, בחברה הדתית (עם רגשי הנחיתות וחוסר הביטחון בתוכם). 3. אלו שמספיק אמיצים וישרים שמסיקים את המסקנות ונוטשים.

כדאי לשים לב למשמעות התהליכים הללו. בסופו של דבר, רבים מהמשכילים והחכמים, הישרים והאמיצים, נוטשים. מי נשאר דתי? אלו שלא היו מספיק משכילים, או לא מספיק ישרים, או לא מספיק אמיצים. מבין אלו שנשארים יש לא מעט שמלאים ברגש נחיתות וחוסר ביטחון, שהרי הם מודעים היטב לכך שמדובר בשיטה שסובלת מקשיים ושאין עליהם תשובות. הם בעצם מבינים שהם כאן רק בגלל חוסר יושר או חוסר אומץ, כלומר בגלל חסרונותיהם. האחרים בחוץ, שבמקרים רבים היו המוכשרים והאמיצים בכיתה, היו טובים מהם והסיקו את המסקנות. זה מחזק עוד יותר את חוסר המוכנות להתמודד עם קשיים ולהיחשף אליהם ואת חוסר הביטחון. איני יודע מה הורה כזה יכול לומר לילדו שמגיע עם קשיים כאלה ומגלה יותר אומץ ויושר מהוריו.

אנלוגיה אקטואלית

לפני כמה ימים שמעתי ברדיו ראיון עם עיתונאי (כמדומני חמי שליו) שנשאל (שוב) על כישלון הסקרים לגבי הבחירות לנשיאות בארה”ב. איך ייתכן שכל הסקרים כשלו. האם סוקרי ועיתונאי ניו יורק ווושינגטון חיים בבועה ולא מכירים את השטח (ע”ע ‘מדינת תל אביב’)? הטיעון הזה שחוזר שוב ושוב נענה בשלילה. הרי הסקרים לא בודקים את תושבי ניו יורק או וושינגטון, אלא מדגם של אזרחים מכל המדינות. לכן אין חשיבות להיכרות עם השטח. אך זוהי טעות. הרי יש המון סקרים, והעיתונאי או העורך צריך להחליט את מי מהם לפרסם. במקרה הגרוע שהוא לא ישר ויש  לו אג’נדה הוא מחליט לא לפרסם את הסקרים שלא מתאימים לו. אבל גם במקרה טוב יותר שמדובר בעורך ישר, עליו להחליט מה משלל הסקרים (הסותרים) סביר בעיניו ומה לא. סקר שמראה שטראמפ מנצח נראה לו לא אמין, ולכן הוא יעדיף לפרסם את הסקר שמראה ניצחון של הילארי. הוא עושה זאת משיקולי אמינות, אבל השיקולים הללו מוטים.

אותו עיתונאי טען עוד דבר מעניין, דומה לטענה הקודמת. כשסוקר שואל אנשי איגודים מקצועיים בעלי צווארון כחול בפנסילבניה לדעתם, הוא לעולם לא יקבל תשובה שתומכת בטראמפ. הרי האיגודים הם דמוקרטיים, ותמיכה ברפובליקנים, ובוודאי בטראמפ, היא בל ייראה ובל יימצא. וכך הסקרים מראים שהילארי מנצחת בהליכה. אבל בקלפי מאחורי הפרגוד האדם מצביע לפי דעתו והבנתו. שם אף אחד לא רואה, ואותו איש איגוד מקצועי שם בקלפי את הפתק של טראמפ. כך מקבלים תוצאות כה שונות מהסקרים.

לידיעת כל עיתונאינו הנחרצים שמסבירים לנו השכם והערב שיש לנו תקשורת מאוזנת, עצם השגיאה בתוצאות הסקרים לעומת תוצאות הבחירות מצביע על חוסר איזון. להתרשמותי כיוון הטעות הוא בדרך כלל שמאלה, וזה מצביע על כיוון ההטייה, כפי שהסברתי למעלה.

שני ההסברים הללו משקפים דבר אחד: הלחץ וההטייה של אמצעי התקשורת ומובילי דעת הקהל הוא גופו גורם להטייה של התוצאות. הלחצים החברתיים נגד אלו שמבטאים עמדות “לא לגיטימיות” יוצרים תמונה מעוותת, ובנוסף גם גורמים לריאקציה בציבור שנדחף לזרועות העמדה המנוגדת לזו של האליטות (דיברו רבות על ההצבעה בארה”ב כביטוי למיאוס ומרד נגד משטר הפוליטיקלי קורקט).

אם נשוב לנמשל, גם בחברה הדתית כשאסור לשאול שאלות, כשלא מציגים את הקשיים ולא מתייחסים אליהם, הם ממשיכים לתסוס בפנים ובחוץ זה פורץ החוצה ביתר עוצמה. בו בזמן, אם מטאטאים את הקשיים לא ניתן לטפל בהם (שהרי אנחנו בהכחשה, ובעצם לא יודעים עליהם). ניתן להצביע על ארבע תוצאות של הלחץ שלא מאפשר לאנשים לשאול ולהקשות על המסורת והדוגמות המקובלות בה: 1. התמונה שמוצגת בפנינו היא שגויה. אנחנו חיים בסרט. 2. ההתעלמות לא מאפשרת להתמודד עם העמדה האחרת כי לא יודעים עליה ולא מכירים את נימוקיה. 3. הקשיים גדלים לממדים דמוניים, והמתלבט הצעיר בטוח שיש כאן פצצת אטום גם אם מדובר בקושי מקומי, קטן ולא מאד משמעותי. 4. הלחץ עצמו גורם לריאקציה נגד האליטות (הרבנים) ולאימוץ תפיסות עולם מנוגדות. גם כאן כמו במשל הפוליטי (פוליטיקלי קורקט) המחאה האנטי ממסדית ניזונה מהלחץ הממסדי.

המסקנה היא שיש צורך חיוני להציף את הקשיים ולהתמודד עימם. הן כדי לאפשר לדיון ולהכיר את המצב, והן כדי לאוורר אותם כך שהמתלבטים לא יאבדו פרופורציה ויוכלו להתמודד עמם.

למה באמת לא נותנים תשובות?

אז אם יש כל כך הרבה יתרונות, מדוע באמת החברה אוסרת להעלות את הקשיים, או לפחות לא נותנת להם מענים? כדי להודות על האמת, במקרים רבים למחנכים ולרבנים אין תשובות מפני שהתלמידים חכמים ומשכילים הרבה יותר מהם. התלמידים בימינו הם אושיות רשת ולומדי אינטרנט מיומנים שכבר שמעו וראו הכל. המחנכים והרבנים עומדים חסרי אונים מול השאלות הללו כי הם לא באמת מכירים אותן, או לפחות לא בניסוחים והנימוקים המוחצים יותר. הם מכירים קריקטורות של הקשיים ומתמודדים איתן. אין להם זמן ומיומנות להתעמק בחומרים ובבעיות הללו, ולעסוק בניתוח סדור ושיטתי שלהם. אם הם עצמם היו ישרים ואמיצים מספיק, כמו תלמידיהם – היה עליהם להסיק את המסקנות המתבקשות, אבל הם כבר לא בשלב הזה בחיים. הרי גם הם בוגרי אותו תהליך (אחרת מה הם עושים כאן?!), אז איך הם יענו לקשיים שהם עצמם לא התמודדו איתם.

החום והאהבה שמחליפים את התשובות הם איזור הנוחות שלנו. יחס חם שנותן מבוגר לנער המתבגר הוא מוצא מתבקש ונוח. קל הרבה יותר לתת חום ואהבה שבאמת חסרים היום לנערים, מאשר לענות לשאלות קשות שדורשות התעמקות, הכרה עם הקשיים ועם שלל החומרים העובדתיים, המדעיים והפילוסופיים, ובוודאי אם כל זה כרוך בחשיפת הנוער (וגם הרבנים והמדריכים) לתחומים “מסוכנים”. אנחנו עלולים לגלות שאין לנו תשובות. קל לנו יותר לתלות את השאלות ביצרים וברצון להתחמק מהמחוייבות ולחיות חיים קלים, שכן זה לא מחייב אותנו עצמנו להתמודד. חשוב להבין שהחלק המוכשר שבין הצעירים הללו חש היטב שמדובר בהתחמקות וחוסר יכולת. שמעתי זאת לא פעם מהפונים אליי.

צריך להוסיף כאן עוד הערה לא נעימה ומכלילה. רבים מהמחנכים והר”מים במוסדות החינוך אינם האנשים החריפים והמחודדים ביותר שיש אצלנו. אפילו לא ברמתם התורנית, אבל בוודאי לא ברמה האינטלקטואלית ובהשכלה שלהם. הם לא בהכרח הסיירת של החכמים והמשכילים שבין בוגרי החינוך הדתי, ואולי בצדק. רבים מהם מגיעים לחינוך אחרי שנות לימוד בישיבה שבהן הם לא הגיעו להישגים מספקים או לסיפוק אישי, ואז פנו לחינוך ברמות שונות. בהחלט ייתכן שיש לרבים מהם אידיאלים ושהם אנשים טובים, אבל דומני שהחתך האינטלקטואלי וההשכלתי שלהם אינו מאד גבוה. לעומת זאת, בין התלמידים יש את כל הסוגים. הפער הזה נעוץ בחוק חינוך חובה. כל הצעירים חייבים על פי חוק לחבוש את ספסל הלימודים, אבל בהחלט לא כל הבוגרים הם מחנכים. הזכרתי שמחנך מן השורה בדרך כלל היה במקום טוב באמצע בכיתתו כתלמיד, ופתאום הוא מוצא את עצמו מתמודד מול תלמידים מכל הסוגים. חלקם שייכים לעשירונים העליונים בכישרון ובהשכלה ובוודאי בשליטתם ברשת האינטרנט ובמידע שמצוי בה. יש להם גם יותר זמן מהמורה העסוק שלהם להתמקצע ולעסוק בנושאים השונים. אין פלא שהמחנכים לא יכולים להתמודד מול החזקים שבתלמידיהם. כך בדיוק אנחנו מאבדים אותם ונשארים עם הבינוניים, אלו שהמחנכים יכולים להתמודד איתם.

אני יודע שלא נעים לדבר על זה, וזה לא ממש פוליטיקלי קורקט לדרג אינטליגנציה והשכלה של אנשים, ובוודאי לא של מחנכים ורבנים. ברור שזה גם לא נכון לגבי כולם. ועדיין בפרפרזה על דבריו הידועים של השופט ברנדייס, אני חש שאור השמש הוא המרפא הטוב ביותר לכל תחלואינו. אין מנוס מעיסוק אמיץ וישיר בנושאים הללו אם רוצים לנתח ולשפר את המצב. את תחלואי הפוליטיקלי קורקט כבר תיארתי כאן למעלה.

הכשרה וייעוץ

הפתרון המתבקש הוא לשלוח את מאורי הדור לחינוך. אבל זה כמובן לא ישים מכמה סיבות. ראשית, לא כולם ירצו. שנית, לא כולם מתאימים להיות מחנכים. שלישית, יש תחומים נוספים פרט לחינוך שדורשים כישרונות ולא כדאי להזניח אותם.

פתרון מתבקש הוא להכיר בזה שרוב הר”מים לא באמת מסוגלים להתמודד עם הקשיים הללו. עליהם לעבור הכשרה ולקבל ייעוץ. את המקרים הקשים בין התלמידים המתלבטים צריך להפנות לאנשים שמכירים את התחומים הרלוונטיים ויכולים לדון בבעיות ולסייע בניתוח והסקת מסקנות. אין כוונתי לומר שיש למי מאיתנו ארגז כלים עם פתרונות בית ספר לכל הקשיים. יש קשיים טובים וחזקים מאד, ובוודאי שאין חכם אחד שיש באמתחתו פתרונות מלאים לכל הבעיות. אבל הדיון הפתוח יכול לעורר שיח ציבורי וכך לאגד את הכוחות השונים ותחומי המומחיות השונים כדי ללבן את הבעיות ולהתמודד יחד עם הקשיים.

מה לעשות עם קשיים?

דומני שבנוסף לכל זה, גם למחנכים עצמם חשוב בכל זאת לנסות ולהיכנס לדיון אמיתי וכן על הקשיים הללו, למרות כל המניעות. אני הייתי מציע להם ללוות את החניך בהתלבטות ולסייע לו לראות את הדברים ואת משמעותם בפרופורציה. אם יש קושי שלא יודעים להתמודד עמו, אפשר להציף אותו ולהתייעץ.

ובכלל, אדם מבוגר יודע שלא כל קושי מפיל את המערכת. יש קשיים שניתן להשאיר לעיון עתידי. אחרים ניתנים לפתרון אם מוותרים או משנים עיקרון לא ממש הכרחי במסורת ובאמונה שלנו. עדיף לוותר עליו או לשנות אותו מאשר להתעקש על קדושתו של כל פרט. זאת משתי סיבות עיקריות, מהותית וטקטית:

  • מפני שהפרטים הללו לא נכונים וחשוב לתקן אותם. יש לא מעט עקרונות שגדלנו עליהם והם ממש לא מחייבים ולא בהכרח באים ממקור מוסמך, ובעצם הם כנראה לא נכונים. הדיון בקשיים הוא הזדמנות טובה שנקרתה לנו להתמודד עם הקשיים ולרענן את המערכת עליה גדלנו. האלוהים בו אנחנו מאמינים הוא באמת לפעמים לא נכון. ה”כופרים” צודקים (כמו בקטע הידוע של הרב קוק של אמונה שהיא ככפירה וכמשל הפיל של הרמב”ם במו”נ).
  • במישור הטקטי ההתעקשות הזאת מביאה לכך שבמחיר השמירה על פרט שולי נגיע לאבד את הכל (נטישה של כל המחוייבות הדתית).

תיאולוגיה “רזה” ועדכנית

כבר כתבתי לא פעם שאני עוסק כעת בכתיבת טרילוגיה שמנסה להציג תמונה עדכנית ו”רזה” ככל האפשר של תיאולוגיה יהודית. מטרתי היא ליצור תמונה שאני מוכן לעמוד מאחוריה ולהגן עליה, ולנקות את המסך מכל התוספות המיותרות והמפוקפקות, שלא לומר תימהוניות, שנספחו למסורת שלנו עם השנים. בין היתר יהיו שם אמירות מחודשות (חלקן כבר עלו באתר כאן, שגם הוא משמש אותי לאותה מטרה). רבים מבקרים את דבריי בשני מישורים עיקריים: 1. זו כפירה (נגד המסורת שקיבלנו). 2. זה מזיק (כי אני חושף אנשים לדעות וטיעונים שעלולים להוביל אותם לנטישה, כשקודם לכן הם כלל לא נחשפו אליהם ולא היו מוטרדים מהם). תשובתי היא שהגישה ההפוכה לא פחות מסוכנת, וגם אם לטווח הקצר היא מועילה לשרידות הדתית, בטווח הארוך יש לה מחירים כבדים וקשים. האנשים הישרים והאמיצים שמתמודדים עם הקשיים כל אחד לבדו (או בעזרת יועצים באתרים אתיאיסטיים שונים), ינטשו את המערכת כולה בלי סיבה אמיתית. האלוהים שאותו הם נוטשים הוא אלוהים שגוי שבהחלט ראוי לנטוש אותו.

בהקשר זה אביא סיפור שהווה בדידי. העיתונאי יאיר שלג ערך עמי ראיון במוסף דיוקן של מקור ראשון. בין היתר אמרתי שם שרוב ככל הפרטים ההלכתיים שהגיעו אלינו לא באו מסיני. כנראה שמשה רבנו, ואפילו הקב”ה בכבודו ובעצמו, לא חלמו עליהם. ידעתי כמובן שרבים רגילים לחשוב אחרת (פרטותיה וכללותיה מסיני), ואני מכיר היטב את אפקט “תורת הבעלבתים”, כלומר הדתיות העמארצית (כל החרב מחברו דוס מחברו). אבל חשבתי לתומי שלמביני דבר זו אמירה פשוטה, ואפילו טריביאלית. מי שמכחיש אותה או שלא פתח גמרא מימיו, או שהוא משקר לעצמו או לי. והנה, כמה ימים אחרי פרסום הכתבה הגיעה לאוזניי ביקורת שבאה מאחד מראשי הישיבות הידועים (איש פתוח ומשכיל) על דבריי. הוא היה מזועזע מהדברים ואמר שאי אפשר לשלוח תלמידים ללמוד בכולל של בר אילן אם הם ישמעו שם דברי כפירה כאלה. למרבה האירוניה, כשבוע לאחר מכן הגיע אליי מכתב מתלמיד באותה ישיבה שמתלבט בקשיים שונים (הקשיים הרווחים). שאלתי אותו למה הוא לא מברר זאת עם צוות הישיבה (ישיבת הסדר טובה מאד, שהצוות שלה בוודאי לא עונה למה שתיארתי למעלה לגבי צוות חינוכי של תיכונים וישיבות תיכוניות), והוא אמר לי שאין לו עם מי לדבר שם.

אותו בחור חונך על התפיסה שכל פרטי ההלכה ירדו מסיני, אבל הגיע למסקנה שהדבר אינו כן. כעת עומדות בפניו שתי אפשרויות, או בעצם שלוש: 1. להתעלם מהקשיים. 2. לנטוש את הכל. 3. לבחון ביקורתית את המסורת שהוא גדל עליה, לאכול את תוכה ואת קליפתה לזרוק. גישתו של אותו ראש ישיבה מכריחה את הבחור לבחור באפשרות 1 או 2, וכך בדיוק נוצרת החברה של הבינוניות הדתית (מבחינת כישרון, אומץ, או יושר) כפי שתיארתי למעלה. לעומת זאת, הדיון הפתוח שניסיתי לפתח אתו מאפשר לו לבחור באפשרות 3.

גישה זו יכולה להציל בראש ובראשונה את מחוייבותו הדתית של אותו בחור, אבל במבט רחב יותר זה משליך על כלל החברה הדתית. גישה זו בונה חברה דתית שיש בה גם אנשים בעלי מחשבה חופשית שמוכנים גם להסיק ממנה מסקנות. הוא מאפשר לבחון ביקורתית את המסורת שלנו ולעדכן אותה, הוא משאיר בחברה הדתית גם את החלק המצויין (טובי בחורינו) שהגישות המקובלות בעצם מאלצות אותו לנטוש אותה. ובנוסף לכל, דיון כזה גם נותן תחושה טובה יותר ומסלק את רגשי הנחיתות וחוסר הביטחון של אלו שנותרו במערכת מתוך אינרציה.

ניסיונות לקדם פתרון

לאור האמור למעלה, הגעתי למסקנה שחשוב מאד לעשות סדנאות לר”מים וגם למתלבטים צעירים. כדאי להכשיר אנשים שיטפלו בזה, וליצור קאדר של אנשים שזו מומחיותם בתחומים שונים (פילוסופיה, מדע, ביקורת המקרא, היסטוריה וארכיאולוגיה וכדומה). מעבר להשתלמויות, יש לתת לצוותים החינוכיים חומרים וכתובות שיוכלו לפנות אליהן עם השאלות הללו, ובמידת הצורך גם להפנות אליהן חבר’ה שמתלבטים.

ניסיתי כמה פעמים לפנות לר”מים וראשי ישיבה שונים ולא נעניתי. תחושתי היא שהם לא מוכנים להודות שאין בכוח הר”מים ובכוחם שלהם עצמם לטפל בבעיות הללו. אולי הם גם חוששים מהשקפותיי הרדיקליות (לדעתם), שבחלקן נובעות מאותם קשיים שאני שומע ומזדהה איתם. הקשיים הללו מצריכים אותנו לערוך בדיקת עומק של כל תפיסת העולם שלנו. כלומר לא נכון שצריך “לענות לשואלים”. השאלות הללו מחייבות את כולנו לבחון את תפיסותינו מחדש ולשנות חלק מהן. מזה אנשים מאד פוחדים כמובן. אני מניח שאנשים גם חוששים מלשים את הבעיות על השולחן כי זה יעורר בעיות גם אצל כאלה שלא מתלבטים (את זה אפשר לפתור חלקית אם מטפלים רק באלו שמעוררים שאלות. אבל כמובן שאי אפשר להסתיר זאת לגמרי מהאחרים). התחושה הכללית היא של הכחשה והדחקה של הבעייה, בדיוק כפי שתיארו המחברים במאמר שהוזכר למעלה.

כאמור, אני פוגש לא מעט מהמתלבטים הללו. איני יודע מה אחוז ההצלחות שלי, כי רובם לא חוזרים אליי ואיני יודע מה עלה בסופם. אוכל לומר שמניסיוני ברוב המקרים השואל מגיע אליי בשלב מאוחר יחסית, אחרי שהוא כבר חצה את הרוביקון והחליט שאינו מאמין, או לפחות בשלבים מתקדמים של הכרה בכך. במקרים רבים זה השלב שבו מתערבים מחנכים או הורים ושולחים אותו אליי, אבל במקרים כאלה התרשמותי היא שהסיכוי שהבחור יקבל בפתיחות את התשובות שאני נותן הוא קטן. ככל שהדבר קורה בתחילת התהליך הסיכוי לכך גדל. זה עוד שיקול לטובת התמודדות ישירה וחזיתית עם הבעיות והקשיים. הדחייה עד למצב שבו אין מנוס מהתיייחסות לקשיים מקטינה משמעותית את סיכויי ההצלחה.

בחזרה לשני סוגי נוטשים

יש שרואים את הנוטשים ככישלונות חינוכיים. עליי להוסיף שבעיניי במובן מסויים אלו הצלחות חינוכיות, ודווקא אלו שנשארים דתיים מתוך אינרציה הם הכישלונות. למיטב שיפוטי המטרה החינוכית שלנו צריכה להיות לא רק לחנך אדם שומר מצוות אלא לחנך אדם שבוחר לשמור מצוות מתוך הכרה. אדם שפועל מתוך הבנתו ומגיע למסקנה שהמערכת הזאת לא נכונה ונוטש את מחוייבותו אליה, יש בכך הצלחה חינוכית בבניין אישיותו, ביחד עם כישלון של המערכת בבנייתה שלה ושלנו בהגנה עליה. למעלה עמדתי על כך שהיציאה בשאלה בימינו מורכבת משני סוגי נוטשים. לכן ברור שלא כל הנוטשים הם מהסיירת הנ”ל, אבל אני פגשתי לא מעט כאלה, ואני בטוח שהרבה יותר משפגשתי יש כאן.

לכאורה מתבקש למיין את המתלבטים לשני סוגים. אלו שמונעים מיושר אינטלקטואלי ומקשיים אמיתיים, להם יש לנסות לענות לשאלות ולקשיים. לעומת זאת, אלו שסובלים ממצוקות רגשיות (חיפוש  חום ואהבה), ששאלותיהם הן תשובות, עדיף להתעלם מהשאלות ולתת להם חום ואהבה כמקובל במחוזותינו. כעת ברצוני לטעון שהדבר אינו כן, כלומר שחשוב מאד לענות לקשיים גם אם אלו באים ממקום רגשי, מאג’נדות, או ממצוקות שונות (שאלות שהן תשובות). זאת לא רק מפני שלעולם אי אפשר לדעת מתי עסקינן בטיפוס הראשון ומתי בזה השני. כפי שאראה כעת, יש גם סיבה מהותית לדבר.

כאשר אדם חש לא נוח ומחפש דרך לנטוש את מחוייבותו הדתית (להתיר לעצמו את העריות), הוא יכול פשוט לקום וללכת. רבים לא עושים זאת. הם מציגים קשיים וקושיות, ומחפשים עוגן אינטלקטואלי לצעד שאותו הם רוצים לעשות. מתברר שגם אם יצריו של אדם מביאים אותו לרצון לנטוש, עדיין הוא לא יעשה זאת אם יהיה ברור לו שהוא טועה, כלומר אם אין לו עוגן פילוסופי או אינטלקטואלי. כולנו בוחרים בדרכנו משיקולים מורכבים, פסיכולוגיים ופילוסופיים, וחשוב לנו שיהיה גם גיבוי פילוסופי למאוויים שלנו. אם המתלבט לא מקבל תשובות לשאלותיו ולקשייו אלא רק חום ואהבה, אז אולי פתרנו את הצרכים שלו בחום ובשייכות, אבל אם המוטיבציה לצאת עדיין קיימת, הותרנו לו עוגן רציונלי ואינטלקטואלי ליציאה ולנטישה. יש לו קשיים שלא קיבלו מענה, ולכן בעצם תחושתו היא שהוא צודק בהחלטתו וזה מקל עליו לנטוש. כלומר גם לגבי אדם שהמוטיבציה שלו היא יצר, או מצוקה (חוסר חום), התשובות לקשיים עשויות למנוע את הנטישה שלו. לא נכון שחום ואהבה הם הפתרונות האולטימטיביים, לפחות לא הם לבדם.

מישורי דיון מקבילים

זה מזכיר לי את המשל בו כבר השתמשתי לא פעם, לגבי החוזר בתשובה. חבריו החילוניים תולים את צעדו במשבר כזה או אחר. כלומר הם מביטים על העניין מהזווית הפסיכולוגית. לעומת זאת, חבריו החדשים, הדתיים, מסבירים שהוא גילה את האור ואת האמת. הם מנתחים זאת במישור הפילוסופי. וראה זה פלא, כאשר אדם יוצא בשאלה חבריו הדתיים מסבירים את צעדו בכך שרצה להתיר לעצמו את העריות. כלומר הם אוחזים כעת בפלך הפסיכולוגיה, ואילו חבריו החילוניים מסבירים שהוא הבין את השטות בדרכו הקודמת, כלומר הם נעשו פילוסופים. אז האם החילונים פילוסופים או פסיכולוגים? והדתיים? ובכלל, מי צודק?

התשובה היא שכולם צודקים. כל צעד של אדם ניתן לניתוח והסבר בשני המישורים, הפסיכולוגי והפילוסופי. כל אחד מתמקד במישור שנוח לו כמובן. כשהצעד נוגד את תפיסת עולמך – אתה מעדיף לפרש אותו במישור הפסיכולוגי (כי אז אינך צריך להתמודד עם הקושי הפילוסופי שמציג בפניך אותו אדם). ואם הצעד הוא לכיוון שנראה לך – או אז אתה נעשה פתאום פילוסוף ושכל נבדל. למען האמת, דומני שבשני המקרים אין שום סיבה לעסוק במישור הפסיכולוגי. הוא לא רלוונטי אלא לפסיכולוג שיתבקש לסייע לאותו בחור. מבחינתנו כאנשים אחרים שמדברים אתו ושופטים אותו ואת דרכו, מה שרלוונטי הוא רק המישור הפילוסופי. שם נמצאות הבעיות ויש לבחון האם יש בהן ממש או לא, ולדון בהן. הן כדי לסייע לו והן כדי לסייע לנו עצמנו לסלק את הפסולת מהאוכל, כנ”ל.

שלוש מטרות לדיון

מטרת הדיון כאן אינה רק הצלת הנערים המתלבטים מהקשיים. כפי שהסברתי, מדובר גם בהצלת החברה הדתית ובמובן מסויים בהצלת הדתיות עצמה. החברה הדתית זקוקה לאנשים מסוג 3 למעלה, אלו הישרים, החכמים והאמיצים, שהיא עצמה במו ידיה מאלצת אותם לנטוש אותה. חבל מאד שנפסיד אותם. אבל כפי שתיארתי למעלה, גם התורה עצמה תימצא נשכרת מתהליך כזה. המסורת שלנו זקוקה בדחיפות לריענון שורשי. הפער בין מה שאנחנו באמת חושבים לבין מה שאנחנו חושבים שאנחנו חושבים או חונכנו לחשוב הוא כל כך גדול, שהוא יוצר בעייה תיאולוגית ואמונית חמורה. המתלבטים רק מבטאים את מה שיש בלב רבים מאיתנו. העסק הזה לא ממש משכנע. נראה שאנחנו חיים בסיסמאות ובסתירות, או לפחות במסגרת מאד לא מבוססת. איך אפשר לפתח חיים דתיים אותנטיים בדיכוטומיה ובמתח שכאלה. אנחנו מחונכים לקיים ואף להגן בפלפולי הבל על עקרונות ומושגים אנכרוניסטיים. בהיעדר אפשרות לעשות זאת, אנחנו תוקפים את המקל במקום את מי שאוחז בו. את השואל והמתלבט במקום את השאלות והקשיים.

הדחיפות

אינני נכנס כאן לשאלה האם המצב הזה מחייב הסתגרות חרדית, כלומר האם אין כאן פירכא על הדרך הדתית המודרנית. דומני שהתשובה לכך שלילית בתכלית מכמה וכמה סיבות, אבל לא כאן המקום לעסוק בזה. בשורה התחתונה זה לא קורה וכנראה גם לא יקרה (וטוב שכך), ולכן בין אם זה נכון ובין אם לאו יש לתת את הדעת מה עושים במצב הנוכחי.

אשוב כעת להתחלה. לאור ניסיוני התחושה שלי היא שמצבנו רק מידרדר. דומני שחשוב לכנס את הגורמים והאישים הרלוונטיים כדי לטקס עצה, שכן כמו שכתבו המחברים במאמר הנ”ל, ובצדק רב, המצב הזה הוא איום קיומי על החברה הדתית. הדבר דורש מאמץ רב ואינטנסיבי, יצירת ספרות רלוונטית, השתלמויות, והקמת מוסדות שייתנו מענה לקשיים הללו. כמי שמקדיש לזה הרבה מאד מזמנו במשך לא מעט שנים, יש לי תחושת חוסר אונים. אני פוגש חברה נפלאים ומרשימים ביותר, וברור לי שחלק גדול מהם אבד, אובד, או יאבד לנו. חוסר האונים הוא גם מפני שלא תמיד יש לי תשובות, בוודאי לא בכל התחומים, וגם מפני שאין לי זמן ואפשרות לעשות זאת לבד, ובעיקר מפני שאין שיתוף פעולה ציבורי בעניין. אנחנו כולנו בהכחשה, לפחות עד שהבעיה מתעוררת בביתנו, ואז היא כבר נמצאת בשלב שהסיכוי לתת לה מענה הוא קטן מאד.

מוסדות חינוך וישיבות, ובוודאי מרכזים כמו מרכז ישיבות בני עקיבא, או המרכז לחנוך דתי במשרד החינוך (חמ”ד) וכדומה, חייבים לתת את הדעת על הבעייה הזאת כי היא בנפשנו.

גם קשור: השאלות שמתדלשו”ת אותם

[1] כמובן שגם דתיוּת יכולה לבטא הליכה עם הזרם.

[2] אגב, מעניין לציין שהפונים הם כמעט רק גברים (כמעט אין נשים בכלל. אני מדבר על תופעה חד משמעית. מספר הנשים לא מגיע לאחוז אחד מהפונים), וזה עצמו אומר דרשני (בעבר הערתי על כך גם באתר. ניתן לראות שמספר  הנשים כאן הוא אפסי). הדברים שנכתבים בטור הזה מתייחסים בעיקר לגברים (רק לגביהם יש לי ניסיון).

[3] רק כדי למנוע אי הבנות. הדברים הללו לא נכתבים בשיפוטיות. זהו תיאור עובדתי של המצב. כשלעצמי אני שמח מאד שכך הוא, שכן זה מאפשר יחס ענייני וליבון הבעיות באופן ישר ולא באמצעות לחצים ושיקולים לא ענייניים. יחסים בין אנשים ראוי שיהיו ענייניים ולא רק כדי לקדם אג’נדות, חשובות ככל שיהיו. חברות היא ערך, ולא רק אמצעי לקידום רעיונות.

[4] ראה על כך בטור 6 כאן באתר.

[5] אני זוכר שהסטייפלר בספרו חיי עולם כותב זאת כטיעון מוחץ.

123 תגובות בנושא “על תופעת היציאה בשאלה (טור 36)

  1. שלומי

    לרב מיכאל שלום

    ישנם כמה עניינים שיש לתת עליהם את הדעת

    א. מקומה של התפילה. התפילה (לרוב הארוכה) בישיבה והתפילה חסרת הרגש המאפיינת את קהילות אשכנז באשר הן, היא משבר גדול לאדם הדתי. במובן זה, יחסך- למשל- לתפילה (בכתובים ולמעשה) מעיד על כנות אך חושף- לדעתי- את העירום הדתי. וביותר שהוא בית הכנסת היא הקהילה הוא מקום השטחיות (=דבר תורה טיפוסי בבית הכנסת) ודאבון הלב. וזהו משבר גדול שהשיח עם הא-ל נעלם.

    ב. רבותיי בעולם הישיבות היו אנשים משכילים ונעימים, אולם מקום השיח הרגשי- היינו יכולות אמפתיות מפותחות- שלהם היה מוגבל. כך לענ”ד על פי רוב מוחלט. את זה קשה ללמד. ואגב, השיח הזה אינו חשוב רק לחום אנושי, אלא לא פחות לקריאת דף גמרא או רס”ג (למשל, מה שיודע לעשות מיכה גודמן, לעיתים באופן דרשני, או כלך לך לרב בני לאו).

    ג. היחס למיניות וללהטביות נגוע בעיניי בשטחיות רבה. החל מן הרב של עלי וכלה במאמרו של מנוסי ב”השילוח”. הטיעונים השונים נראים כ”כ רחוקים מן המציאות, וכ”כ לא מכבדים את הזולת.

    ד. עיתון מקור ראשון. בעבר הייתי שש אל מוסף שבת של מקור ראשון כמוצא שלל, אולם מהר מאד השתעממתי. הקהילתיות הציונית- דתית חוזרת על עצמה שוב ושוב. אין אתגר אינטלקטואלי עמוק, אפילו ביחס למוסף ספרים של הארץ. בעצם הציונות הדתית מסתגרת לה בשירי סרלואי, וגם כשהיא נדרשת לענייני השעה, היא די משמימה.

    ריענון שורשי מתפרש כרפורמה לא רק אצל הרבנים נושאי דבר ה’ אלא גם אצל השמרנים נותני הבון טון הגבאים ומתפללי בתי הכנסיות. שהרי ריענון שורשי הוא למשל במקומן של נשים בעבודת ה’ ושם ניצבים וניצבות רבים בפני הפרץ ר”ל. והנושאים זאת בגאון הם נאמני תורה ועבודה- למשל- שחשודים על השמאליות, ואף במאמר שלך שקראתי לאחרונה הם זוכים ללגלוג על ריבוי עיסוקם בכבוד הבריות בהצהרות, ולא בעומק בשב שמעתתא, בויטגנשטיין וכיו”ב.

    1. מיכי מאת

      שלומי שלום.
      תודה על ההתייחסות (אני משתאה למהירות).

      א. התפפילה אכן ארוכה, אבל דומני שזה מובנה ללא תקנה בתפילת הקבע. איני רואה בזה התדרדרות אלא תוצאה מתבקשת וצפויה. הפתרון אינו להתפלל טוב יותר אלא לעשות שינוי יסודי בתפילה שלנו. לקצר מאד ואולי להפחית את מספר התפילות.
      קהילה כמו כל חברה אנושית היא ביטוי לשטחיות. זו לא קבוצה אליטיסטית והתקווה שתהיה כזאת אין לה על מה שתסמוך. חברה אנושית לא סלקטיבית עולם תהיה שטחית.
      על דברי התורה השטחיים אכן יש לתת את הדעת. כבר שנים שזה מטריד אותי. אולי הפתרון הוא שהרב או מישהו שיודע יסייע דרך קבע למכיני הד”ת (בהנחה שהרב כן אומר דברי טעם. גם זה ללא תמיד נכון, אבל גם כאן הקהילה צריכה לעזור לו בפידבק ובתביעות לרמה טובה יותר).

      ב. אני דווקא חושב שראשי ישיבות ההסדר הם בד”כ אנשים טובים מאד עד כמה שאני מכיר (לפחות הישיבות הטובות). לגבי מידת הקיומיות בלימוד זו סוגיא קשה ואין כאן המקום לפרט בה. אני לא בטוח שאני מסכים איתך בזה (אפרופו מה שהבאת בשמי בסעיף האחרון על נאמני תו”ע).

      ג. אני לגמרי מסכים שהיחס למיניות וללהטביות נגוע בשטחיות רבה. בעולם החילוני זה עוד הרבה יותר נכון. כיבוד הזולת הוא סוגיא בלתי תלויה בשטחיות. מעבר לזה, קל לכבד את הזולת כשאין לך בעיה איתו (כלומר לחילוני). לכן ההשוואה לא במקומה.

      ד. אני מסכים חלקית. אבל עיתון פונה לקהל הרחב אחרת לא יקראו אותו. אין בארצנו מספר מספפיק של אנשים כדי לייצר עיתון ברמה שמחזיק את עצמו.

      יש מקום ללגלג על שני הצדדים, ואני די מקפיד לעשות זאת 🙂 כל אחד ומגרעותיו (ויתרונותיו). חבל שמוכנות לחשוב ולהתיייחס בכבוד לאחר חייבת לבוא עם ניתוק מלמדנות מעמיקה ומפילוסופיה.

    2. לחיזוק התפילה

      בס”ד ט”ו בחשון ע”ז

      ‘גדול תלמוד שמביא לידי מעשה’ – כשמבינים בפשט ובעומק את מה שמתפללים, נקל להתחבר אל התפילה ולכווין בה. הרי בסדר התפילה אצרו אנשי כנסת הגדולה את כל מאוויי האומה, ולימוד עיוני שלה פותח בפני המתפלל אוצרות אלה.

      לעזר רב יהיו הספרים: ‘עולם התפילות’ מאת הרב אליהו מונק (2 כרכים) ו’נתיב בינה’ מאת הרב יששכר יעקבסון (5 כרכים), המהווים אוצר בלום של ביאורים ומנהגים לסדר התפילות לימי החול, השבתות והמועדים. סידור ‘עולת ראי”ה’ עם פירושו של הרב קוק, וסידור ‘תהלת ישראל’ עם פירושו של רש”ר הירש – הפותחים צוהר לעומק הרעיוני הגנוז בתפילה.
      י

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. יוסף

    שלום הרב,
    מה דעתך על מה שמוצע במאמר, להכשיר יועצים באמונה? אני חושב שזה הפתרון, לא לפנות לרבנים ולרמי”ם שמתכחשים לבעיה אלא לפתח ענף מקצועי חדש כמו יועץ זוגיות, יועץ חינוכי וכו’. ברגע שזה יהיה תחום מוכר לציבור, אנשים יידעו שיש כתובת לקבל תשובות או לפחות ליווי בתהליך. כדאי להקים בית מדרש, או מכון שייעודו הבלעדי יהיה להכשיר אותם היועצים. אני חושב שאם הרב יוביל מהלך שכזה, תהיה כאן פריצת דרך משמעותית.

    1. המענה כבר קיים

      אף אם בחור מרגיש שאינו מוצא מענה לשאלותיו האמוניות בצוות הישיבה שלו – הרי יש כיום בכל החוגים רבנים בעלי ידע נרחב הן במחשבת היהדות והן בהגות הכללית שניתן לדבר איתם בכל השאלות המעיקות. יש גם מוקדים אליהם ניתן לפנות באנונימיות, כגון ‘חברים מקשיבים’ או ‘לב שומע’ וכיו”ב, שאליהם ניתן לפנות בשאלות אמונה ובבעיות אישיות ולמצוא אוזן קשבת והדרכה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    2. יובל ש

      איני יודע למי כוונתך אך איני רואה בשטח את הרבנים עליהם אתה מדבר.
      צודק הרב מיכי שבישיבות התיכוניות המצב גרוע בהרבה ששם אין את מי שיודע לענות והיכולות שלהם מוטלות בספק בתחומים הנדרשים.
      המוקדים ממש לא נותנים מענה, אלה שציטטת נותנים מענה תמים בכיוון דתי אחר מזה הפילוסופי כפי שדרוש בצדק כאן במאמר. ממה שקראתי, נראה שגם אלה שמתנדבים במוקדים אלה זקוקים בעצמם לייעוץ מהסוג המוצע כאן.

    3. בירור האמונה בדורנו - קל וקשה

      בס”ד ט”ו בחשון ע”ז

      ליובל – שלום רב,

      מחד, בירור האמונה בדורנו קל ונגיש מאד.

      כפי שהזכרתי יש רבנים רבים בדורנו הבקיאים במחשבת ישראל ובהגות כללית, וה’ חנן אותם ב’לשון לימודים’ לבאר עניינים עמוקים בלשון נהירה וברורה, בכתב ובעל פה. למשל: הרב שבתי והרב חיים סבתו; הרב שלמה והרב אלישע אבינר; הרב אליהו זייני והרב אורי שרקי,, הרב יובל שרלו והרב רא”ם הכהן, הרב זאב קרוב (מחבר: ‘דע מה שתשיב לעצמך’) והרב אלי שיינפלד, הרב חיים נבון והרב יוני לביא ועוד.

      וכמובן, מונחים לפנינו ספרי גדולי המחשבה שלנו – ראשונים ואחרונים: ובהם הרמב”ם וריה”ל, מהר”ל מפראג ורמח”ל (שספרו ‘דרך ה” מבאר את יסודות האמונה בשפה ברורה),

      ובדורות האחרונים האירו לנו רש”ר הירש, הראי”ה קוק והרי”ד סולובייצ’יק, שמפיהם ומפי תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם אנו ניאותים. כדאי לציין את ‘פרקים במחשבת ישראל’, שבו מסכם הר”ש ישראלי זצ”ל סוגיות יסוד באמונה; ‘והארץ נתן לבני אדם’ להר”י עמיטל ו’באור פניך יהלכון’ לר”א ליכטנשטיין, הנותנים תשתית להשקפה אמונית מגובשת. ספרה של הרבנית רות סופר ‘ישראל קדושים’ מברר סוגיות יסוד לאור הגותו של הרצי”ה קוק זצ”ל. בירור שאלות יסוד ימצא המעיין בספרו של הרב יעקב אריאל שליט”א, ‘הלכה בימינו – מורשתה לימודה ויישומה’, ובספרו של הרב נחום רבינוביץ שליט”א, ‘מסילות בלבבם’.

      מאידך, יש קושי רב.

      לכל אחד יש את הדגשים המיוחדים לאישיותו הייחודית. יש המתמקדים בעיון פילוסופי ויש בשאלות מוסר, יש המבקשים את אושר היחיד ויש המחפשים את תקנת החברה, האומה והעולם כולו. יש המחפשים את הניתוח השכלי ויש המבקשים את החוויה והרגש. מה שמלהיב את ראובן -‘לא מדבר כלל’ לשמעון. וצריך חיפוש רב עד שהאדם מוצא את ‘המזון הרוחני’ המתאים לאישיותו – אין ‘מפתח אפס’ הפותח את דלתי כל הלבבות.

      אין מנוס מללכת בדרך הארוכה והקצרה, כדברי הראי”ה בראש ‘מוסר אביך’, שכל אחד צריך ‘לסדר לעצמו ספר ביראת ה”, לברר לעצמו את השיטות השונות, להקשות ולפרק, למצוא את מה שמחזק ומחיה אותו באמונה ובעבודת ה’, ולברר איך מיישמים את האידיאלים הגדולים בעולמו הוא.

      אשרי הנער והנערה שיתחילו עוד בנעוריהם לכתוב עבודות (‘חבורעס’ בלשון ישיבעש; ‘מחברות באמונה’ בלשון רמד”א), שבהן יבררו לעצמם נושא אחר נושא. המורים והספרים עוזרים בליבון ובבירור, אך משהגיע האדם לגיל בר/בת מצווה – מוטלת עליו האחריות לברר את עולמו הרוחני ולעצב את נתיבותיו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    4. איתמר

      הרב מיכי כבר ענה על כך שכל התשובות שהארגונים האלו נותנים לא באמת משכנעות את אותם אלו שיש להם שאלות נוקבות על המסורת. לכן ההצעה שלו לא כוללת רק הכשרה של אנשים שידעו מה לענות אלא גם ובעיקר בירור של המסורת עצמה ומה ועל אלו חלקים ממנה אפשר לוותר, וממילא ע”י כך יותר אנשים יוכלו להזדהות עם המסורת.

    5. ישנים גם חדשים - השלןמה ביבליוגרפית

      בס”ד ב”ך בטבת ע”ז

      עוד ספרים חשובים למבקשי הבנת האמונה, שלא נס ליחם גם אחרי עשרות שנים, הם: (א) ‘דורנו מול שאלות הנצח’, מאת ד”ר אהרן בארט ז”ל. (ב) ‘מכתבים לטליה’ מאת דב אינדיג הי”ד, שנפל במלחמת יום כיפור.

      על שיטתו המחשבתית של הרמב”ם ב’מורה נבוכים’, יצאו לא מכבר: א) ביאורו של הרב שלמה אבינר. (ב) ספרו של ר’ יוחאי מקבילי ‘הזמנה למורה נבוכים’. (ג) ספרו של ר’ חיים וייסמן, ‘בירורי אמונות ברמב”ם – בריאה נבואה והשגחה ב’מורה נבוכים’ (בהוצאת ‘מכון הר-ברכה’). השוואה בין שיטות הרמב”ם ור’ יהודה הלוי – בספרו של הרב יצחק שילת ‘בין הכוזרי לרמב”ם’.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. קהלת

    לרב מיכי שלום,

    קראתי את מאמרך בשקיקה, אני בטוח שעוד רבים עשו ויעשו כמוני, דבר שכנראה מלמד שלכולם מסתתר כופר קטן בלב, והנה אולי בא הגואל עם פתרון הקסם, ויצליח להשמיד את החיידק ההרסני. – אמרתי פתרון קסם כי זה מה שכולנו – אלו שגדלו בחברה אורטודוקסית קלאסית – מייחלים לפתרון שיחזיר לנו את החוסן הנפשי ואת להט האמונה שהיה לנו טרם פרוץ מפץ הנפש הגדול, שמאמונה תמימה תרתי משמע, נפלנו למערבולת של סחרור שאין ממנה מוצא.

    כאחד מן השורה שמתבונן על התהליכים בחברה הדתית והחרדית, נראה לי שלא יהיו הרבה כאלה שיחלקו על דבריך, ואף אם רבנים כאלו ואחרים [וכנראה רובם] לא ישיתו לבם למה שעניהם רואות, בבוא היום הנגע יפשה בביתם שלהם אצל אחד מהילדים או בנפשם פנימה ואז כנראה שכבר יהי מאוחר.

    אם הבנתי נכון אני אנסה לתמצת את שורש הבעיה לדעתך: א. האדם חשוף ע”י האינטרנט לכמות מידע ענקית, המידע המצוי באינטרנט הוא ממיטב ‘המוחות הכופרים’ בשלל טיעונים משכנעים [שבהרבה מהם יש יותר מגרעין של אמת].

    ב. האדם התרגל להאמין ולחשוב שרק האמונה הדתית המקובלת היא היא הנכונה, ועל כן שאלות ומחשבות הגורמות לו לנטות באי אלו דברים מהאמונה שעליה גדל יגרמו לו לעזוב את הכל. בבחינת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

    ג. היחס החברתי הן מהאנשים בעלי הסמכות והן מהסביבה עצמה הוא יחס שאינו אוהד שאלות באמונה בלשון המעטה [כנראה סוג של לחץ חברתי שמונע ע”י גלגל שכזה, שכל אחד חושב שהשני מאמין במה שהוא אומר ובמה שמקובל להאמין] – דבר זה גורם להבנה פנימית של האדם שכל המערכת מונעת בחוסר יושר אינטלקטואלי, כבמשל בגדי המלך העירום.

    לדעתך הפתרון: הכשרה של מחנכים/גופים שידעו להתמודד עם השאלות באמת. לא לפחד לדבר על הבעיות. והכי חשוב להתחיל להשיל מעלינו את הכמות האדירה של ‘האמונות הטפלות’ שדבקו בנו לאורך הדורות. [מזכיר את ניסיון הרמב”ם במו”נ, כנראה שמאז צברנו עוד כמה טונות של פסולת חדשה, ובה בעת לא נפתרנו מהאשפה הישנה].

    אני קצת לא מבין, הרי אותם אלו שנוטשים והם המוכשרים והאמיצים והיפים לא מוצאים את התשובות בעצמם ומחכים לאיזשהו ר”מ בעל זקן מדובלל שייתן גושפנקא של אישור לשאלות שהם מעלים? או שהם ממתנים לחברה מכילת השאלות והתהיות שיש בליבם על מנת שירגישו [ואני מדגיש ירגישו כי יש כאן הרבה פסיכולוגיה ולא רציונאליות] שהחברה לא מרמה אותם?, זה נראה לי נכון אבל לא רק.

    אני זוכר לפני כשנה ישבתי אצלך בשיעור [אני לא אפרט מחשש לעינא בישא …] ולאחר טיעונים אונטולגים וקוסמולגים, וביטולם של בעיות פסיכולגיות ואמוציונאליות [מהסוג שאתה מתעב] ושאר פיקנטריה, עלתה השאלה אז מדוע בכל זאת הרבה עוזבים את הדת? היה שם סטודנט אחד שאמר: שגם אם נקבל את זה שאבולוציה היא תוצר אלוהי זה לא נכנס בסיפור הבריאה. במילים אחרות: אדם סביר יותר קל לו להאמין [רציונאלית ופסיכולוגית – כן כן מה ששמעת אמונה פסיכלוגית, הרי אתה במאמר הזה מודה שהרבה מהאמונה והחזרה בשאלה הם תוצר פסיכולגי] שיש קשר בין אבולציה לאלוהים, לבין קשר ישיר בין סיפור הבריאה כמתואר בבראשית לבין האבולוציה בתיאורה המדעי. לדעתי זו בדיוק הנקודה, ואסביר.

    מה בעצם אני רוצה לומר? אתה מדבר על האדם והאינטרנט, השאלות וההכלה של החברה לשאלות, ואפילו על אימוץ של מערכת אמונות חדשות. אבל לדעתי הבעיה המרכזית היא שפשוט התשובות לשאלות הם לא מספיק טובות.

    כמובן שהתיאור לגבי סיפור הבריאה הוא רק דוגמה, זה יכול להיות נכון לגבי, המבול, חיי הקדמונים, נחש שמדבר, לחם שנופל מהשמיים, ובעיקר להרבה קושיות שיש במקרא ובביקורת המקרא.
    כשאדם רואה מציאות דתית שמונחת לפניו והמציאות הזו משתלבת גם בחיי המעשה של העם, וגם בכתבים המכוננים של אותה דת, הוא נוטה לומר שמה שהוא רואה זו הדת, והטקסט שמופיע בפניו הוא הספר, ופירושו הנראה לעיין הוא הנכון. וזה קשה לאדם המצוי המשכיל להאמין ובימנו בעידן ריבוי הדעת כמעט בלתי אפשרי.

    ממה שהספקתי להכיר אותך שאלות כמו ביקורת המקרא/ דת ומדע פחות מעניינים אותך, חשיבתך היא פילוסופית ועל כן אתה מתמקד בדת מהבחינה הפילוסופית. אדם רגיל רוצה תכלס : תסביר לי איך אבולוציה הולך עם המקרא, וכשהוא שומע תירוצים כמו משל וכדומה, הוא הולך לישון בלילה עם הרגשה שהשאלה הרבה יותר טובה מהתשובה. [כמובן שזה נכון לרוב השאלות של תורה ומדע וביקורת המקרא, וכן לשאלות מסוג שהעלת: מה בפועל קיבלנו מסיני וכדומה].

    לזה אתה מציע פיתרון : לרענן את מערכת האמונות שלנו. רעיון מצוין. אבל מה קורה כשאדם תופס שהוא צריך מהיום להאמין: שתחיית המתים היא אפשרית אך לא חזקה במסורת דייה ואפשר שהיא אגדת עם. המשיח המפורסם כנראה שלא בפתח. התורה שבידנו לא ממש ירדה מהשמיים ונעשו בה עריכות ושיפוצים [ומי בכלל יכול לדעת מה היה שם במקור] אבל יתכן שהבסיס אמת, השגחה פרטית הייתה בעידן הנביאים ומאז אלוהים כבר יצא לחופשה ארוכה -פשוט נמאס לו להיות גננת ולהסתכל עלינו כל היום, ועולם הנשמות הוא לא נזכר בתורה והמסורת עליו לא מי יודע מה,

    האדם מבין שהוא פשוט צריך לבנות דת חדשה, או שיש כאלה שבונים דת כזו. ואם זה כך אני מעדיף או להישאר בזו הישנה עם השאלות הוא לא להיות שותף ביצירת דת שתציק לאנשים דתיים ב’דת העברית’ בשנת 3016, זה פשוט לא יפה, הרי עשו לי את זה כבר, וכתוב בתורה מה ששנוי עליך אל תעשה לחבריך.

    לסיכום נראה לי שיש קצת נתק בינך לבין השטח, וזה כמובן בגלל שאתה מטפס גבוה מידי, או יש שיאמרו שהטופורגפיה של מציאות חייך הציבה אותך על הר גבוה, לרדת משם זה כבר ממש קשה…

    בברכה,

    אוהב ומעריך

    1. מיכי מאת

      שלום רב.
      אתה מתאר את המציאות לאשורה. בגלל שאני בעל מזג פילוסופי ברור לי שיש אלוקים. סביר מאד בעיניי שהוא התגלה ויצר איתנו קשר ומצפה מאיתנו למשהו. זאת נקודת המוצא שלי. כעת מגיעה אליי מסורת ואני נתקל בקשיים ומנסה להסביר אותם. אם אני מנסה להיות ישר זה אכן משנה לא מעט ממה שקיבלנו, אבל מה לעשות זוהי האמת (להבנתי). בעיניי אלו לא תירוצים אפולוגטיים אלא עיבוד של האמת ככל שאני מבין אותה.
      אי הרצון לעשות זאת ולקבל זאת נובע לדעתי מהחינוך הקלוקל שקיבלנו ונגדו אני מנסה להילחם. אתה מציע להיכנע לו (מסיבות פסיכולוגיות). מה אעשה? אבי שבשמים גזר עליי לא להיות פסיכולוגיסט ולא לאהוב פסיכולוגיות ולחשוב שאמונה או דעה אינן קשורות לפסיכולוגיה. (אולי זו הפסיכולוגיה שלי?…)
      אנשי 3016 ידאגו לעצמם, הדת שאני מנסה להנחיל להם לא כופה אלא פותחת פתח לעיבוד שלהם שייעשה בזמנם (אם בכלל עוד יהיה שם משהו), בדיוק כמו שאנחנו נעשה לקודמינו. ואם בסוף לא יישאר כלום זה ממש לא מפריע לי. אז כנראה שהאמת היא שלא צריך להישאר כלום (כמאמרם ז”ל, תורה ומצוות בטלות לעתיד לבוא).
      אגב, התהליך הזה עצמו מביא אותי לכך שדברים במסורת שלנו שנראים בעייתיים לא מפריעים לי. אני תולה אותם בפרשנות של דורות קודמים שעשו את מה שאני מציע לעשות כעת. לכן גם אין לי בעיה פסיכולוגית לומר שזה מוטעה, וגם איני רואה בזה קושי תיאולוגי. המסורת אמורה לעבור עיבוד מתמיד, ולא עליי המלאכה לחשוב מה ייצא בסוף. בהדי כבשי דרחמנא למה לי? עביד מאי דבעית למיעבד.

    2. שחר

      “בגלל שאני בעל מזג פילוסופי ברור לי שיש אלוקים. סביר מאד בעיניי שהוא התגלה ויצר איתנו קשר ומצפה מאיתנו למשהו. זאת נקודת המוצא שלי.”
      אני מבין שבטח קצרה היריעה כאן, אבל אני מוצא נקודת מבט שאין אלוהים הרבה יותר טבעית, בטח לא כזה שיצר יקום שלם לפני כ15 מיליארד שנים רק כדי לדבר עם שבט קטן לפני כמה אלפי שנים ולצפות ממנו למשהו. (ואם הוא לא קשור לעולם אז בחזרה גם הקיום שלו ממש מיותר פילוסופית לטעמי)
      אני חושב שנקודת המבט ההפוכה שלך מקובלת בציבור הדתי בגלל חינוך מגיל צעיר, למרות שאולי אצלך המצב אחר.
      כמו שכתבו פה אחרי, עם נקודת מבט כזו, הרבה יותר נקי, פשוט וסביר לטעמי להישאר עם המסורת כמסורת ולא כמערכת ציווי אלוהי

    3. מיכי מאת

      טוב, אז יש לנו מחלוקת. איני יודע האם אתה סבור שאין אלוקים או שלא היה ציווי או שהציווי לא מחייב. בכל אופן, הסברתי את עמדתי בארבע המחברות שבאתר, ומעבר לזה קשה לי להוסיף. בעיניי להיות אתיאיסט זה בלתי רציונלי בעליל.
      בכל אופן, להישאר עם המסורת נשמע לי לגמרי אבסורדי. בשביל מה לקיים את כל השטויות הללו אם אין בהן ממש?

    4. שחר

      שאין, אבל כמו שניסיתי להסביר למעלה, הרעיון שיש ציווי נראה לי בלתי סביר בעליל. בלי ציווי והשגחה נשאר אלוקים שבגדול אי אפשר להגיד עליו כלום, וככזה הקיום שלו מיותר (רעיונית)
      קיום של חלק (לא גדול) ממצוות הוא אקט קהילתי ומשפחתי (אם הקהילה והמשפחה דתיים) ולפחות למי שגדל איתם, או לפחות לי שגדלתי איתם 🙂 הם לא מעיקים, כל עוד אני לא צריך להתחבא מאחורי אמונה שאין לי

  4. שמוליק ש"ב

    מתוך מייל ששלחתי לרב

    לפני כחמש שנים, עת יצאתי מה’בועה’ והגעתי למכון ויצמן כבר לא יכולתי לנקוט בגישת ‘כולם מאמינים’ ו’אנחנו רצים לחיי העוה”ב והם רצים לבאר שחת’, אני זוכר את פירוש תפארת ישראל לתפילת בית המדרש כעומדת בבסיס אחת השיחות היותר יסודיות של הרב סבתו. בקיצור, לפני ארבע שנים כבר חדלתי משמור תומ”צ, ולפני שלוש הורדתי את הכיפה והייתי כאחד החופשיים.
    בהקשר לדבריך, אציין שלעיתים כשאני מספר את הסיפור שלי אני פונה למישור הפילוסופי ולעתים לפסיכולוגי, ולפעמים משלב ביניהם.
    כפי שענו לך באחת התגובות, בשלב שאדם מוצא את עצמו שואל שאלות, כשהן כבר מטרידות אותו, אז לזרוק את הקליפה ולהישאר עם התוך קצת דומה ללהחליף דת. אחד המאמרים שלך שיותר אהבתי הוא על התינוק שנשבה, בו אם זכרוני אינו אתה טוען שבמידה רבה השאלה באיזו תפיסה לנקוט מושפעת בתפיסת העולם בה הוא גדל. ואם האמונה לא השתנתה באופן רציף מאמונה משובשת לאמונה מזוקקת, הרי פתאום קם אדם בבוקר ומבין כי הוא לא מאמין. לפחות כך ממש היה לי.
    אז כששמעתי טענות כמו ‘למה לשפוך את התינוק עם המים’ ממש לא הבנתי את הנמשל, לי זה היה כמו לשפוך ברווז גומי ישן עם המים. גם אם אני מכיר בכך שיש מאמינים רבים שאמונתם רציונלית ומבוססת.
    חבר ילדות שלי שיצא לי להעביר איתו כמה ימים בניכר לאחרונה טען שלדעתו כל העניין הוא ‘יידישקייט’, ולכן הוא שגדל בבית ש’ינק’ תורה, עם סבא רב חרדי ואבא איש חינוך ישאר דתי עם השאלות, ואני שגדלתי בבית מזרוחניקי, גם אם מתחזק, וגם אם למדתי בישיבה ובאמת הייתי צדיק ליום או יומיים נידונתי לעזיבה. אולי זה פשר דברי חז”ל שצדיק מעיקרו לא נהיה רשע אבל רשע ונהיה צדיק יכול להיות רשע. אני לפחות מעדיף את הפירוש הזה הרבה יותר מאשר לחשוב שמי שהיה רשע ואז צדיק ונהיה רשע התברר שבעצם לא היה צדיק. אולי יש עוד אפשרויות.

    1. מיכי מאת

      שלום רב.
      אני לגמרי מבין את הדברים ואף חוויתי אותם בעצמי. בסופו של דבר מסקנתי היתה אחרת (אף שאני מבית מזרוחניקי רגיל).
      אני מבין כעת שכבר אינך מבאי בתי הכנסת. חבל, אבל זו מסקנתך ואני לגמרי מסכים שאתה צריך לפעול על פיה.

    2. טוביה

      סליחה על ההערה הקטנונית, אבל יחד עם נכונות הקביעה ש’זו מסקנתך ואתה צריך לפעול על פיה’ (שהיא טריביאלית, כמובן), אני חושב שיש הרבה מה להוסיף על כך. זאת משום, שלענין הדתי מתלווים ענינים נוספים. אני חושב שאפשר וצריך לדרוש, גם מחילונים, התנהגות מוסרית. במילים אחרות – יש לומר לשואל, אף אם אתה לא מאמין, הרי בהנחה שאתה אדם מוסרי ומאמין בערכים מוחלטים – עליך לשים לב שאתה שומר עליהם ומקפיד עליהם. או במילים אחרות – עליך לגבש לעצמך מערכת ערכים של טוב ורע ולפעול על פיה בצורה מוחלטת.
      נדמה לי שאתה בעצמך עומד על כך, שחילונות אין משמעה כפירה בעיקרי האמונה בלבד, אלא חוסר איתנות מוסרית, מכיון שאין כנגד העיניים ‘צו מוחלט’ האוסר על האדם לרמות, לגנוב וכיוצא בזה (ראה על כך בהרחבה בספר האחרון של דן אריאלי).

    3. מיכי מאת

      טוביה. במחילה זו לא הערה קטנונית אלא הערה לא רלוונטית. ברור שצריך להיות מוסרי, אבל מה זה קשור לדיון שבכאן? אולי גם אומר לו שעליו לקיים את החוק, לאכול ארוחת בוקר, לגדל משפחה וכו’. אלו דרישות שמופנות כלפי כל אדם ואין מה לעסוק בהן כאן.
      אני לא חושב שמדובר בחוסר איתנות מוסרית אלא בחוסר בסיס תיאורטי למחוייבות המוסרית. ראה במחבר הרביעית חלק שלישי.

  5. אייל

    שלום וברכה,
    גם בפוסט זה וגם בקודמיו, אתה קורא בצורה מנומקת מאוד ומרשימה לפעולות חשובות, אך האם המקום (הבלוג) הוא המקום הטוב לכך? למשל מאמר זה והקודם יכולים היו להתפרסם בשבת, ושם להכות גלים משמעותיים לאין ערוך. וגם אם רוצים להישאר בבלוג, מדוע לא לפתוח גם דף פייסבוק שיקשר לבלוג וגם בו יהיה שיח? ודאי לי שדף כזה היה מגדיל משמעותית את כוח הבלוג, ואין היום כמעט בלוגים ללא דפי פייסבוק (שכן כולם בפייסבוק) ואנשים היו משתפים והדברים היו מגיעים לקהל גדול ורחב לאין ערוך (ובמובן הזה הפייסבוק בהחלט היה יכול להתאים לך ולבלוג מאוד להערכתי, ואולי אתה זוכר אותו מהעבר, אך כיום יש שם הרבה מאוד דברים ברמה גבוהה, והגיוני שאנשים איכותיים ישתפו הרבה מהפוסטים שיגיעו ככה לעשרות אלפי אנשים (אולי יותר) ויעוררו שיח רחב).

    1. אייל

      לא צריך לכתוב דברים בשביל הפייסבוק (ואין משמעות לכניסה לכאן מהפייסבוק, ודאי שאפשר לקשר) מספיק שיהיה לך דף פייסבוק שבו רק תקשר את הפוסטים שלך עם שלושה משפטי פתיחה וכו’ וקישור, כדי שהתכנים (שאמורים לעשות משהו כמו הקריאה האחרונה ועוד ובכלל) יגיעו לקהלים גדולים בהרבה פי כמה (הן לעוקבים קבועים, ואם כאן יש 120 מנויים שם תוך כמה שבועות זה יכול להגיע לאלף ויותר). תוך זמן קצר אנשים רבים יציעו לך חברות (אחרי שכמה יפרסמו שאתה שם), פתיחת דף משתמש (עדיף רגיל) לוקחת כעשר דקות רבע שעה, והתפעול השוטף (כאמור, די בקישור שלך לפוסטים חדשים בבלוג עם כמה משפטי פתיחה קצרים). כמובן שיהיה שם גם שיח על הפוסטים עצמם בע”ה, אך קל ונוח לנהל את השיח הזה בפייסבוק (שהרבה יותר מתאים לכך מכמה וכמה צדדים, ולא סתם כל העולם שם) ויכול להיות ברמה גבוהה יותר, עם קהל מגוון וגדול יותר (והשיח כאן אינו נוח כ”כ) ומאמין שאדרבה תמצא בו עניין (כפי שאתה מגיב לתגובות כאן). סוף דבר, ולו ככלי לחיזוק הבלוג – זה כלי עצמתי מאוד שלא דורש כמעט משאבים וזמן. ממליץ מאוד לחשוב על כך בכובד ראש (ולדעתי אין כמעט בלוג טוב היום שאין לו גם דף פייסבוק שמלווה אותו, שכן כ”כ הרבה אנשים נמצאים בפייסבוק ורגילים לצרוך את כל התוכן שם וזה כ”כ נח, למעקב ולשיח).

  6. בני

    כתבת שצריך לכנס את “הגורמים והאישים הרלוונטיים” – מיהם לדעתך אותם גורמים ואישים? האם הם קיימים? (כוונתי לא מי הם אמורים להיות, אלא האם הגורמים שאמורים להיות רלוונטים באמת רלונטים?)

  7. יהודה עטר

    תודה על מאמר חשוב זה.

    לדעתי נוצר איזשהו חוסר מענה בעת הנוכחית- דור הסמארטפון.

    לאחר דור הישיבות התכוניות הסמי- חרדיות בעבר, בו היו ממששים חולצה לוודא שיש ציצית..
    ולאחר דור הישיבות ‘המחבקות’ בהם שרים קרליבך בהשתפכות בריקודגלים בירושלים ובד בבד מגדלים נוער עצל ובטלן (בזמן התיכון) בכל מה שקשור ללימודי חול

    – נוצר כאן דור שלדעתי תפס את המחנכים ללא מענה וללא כלים מתאימים
    וכעת אנחנו בשלב התעלמות חריג- בדומה לחברה החרדית המסרבת לסגל כלים ולהכיר בתמורות בחברה.
    – התגובה לכך- הקצנה.
    או מזרוחניקיות/ נוחות/ מסורת/ לייט/חילוניות
    או ‘הר המור’.

    1. מיכי מאת

      איני יודע אם הבעיה היא הסמרטפון. יש שאלות אמיתיות שזוקקות התייחסות. אני גם לא חושב שדרושות תשובות אחרות ממה שהיה ראוי פעם, אלא שגם פעם לא נתנו תשובות ראויות והיום זה יותר בא לידי ביטוי. אנשים היום לא מקבלים יותר את הלוקשים המקובלים. כאמור, לא מדובר רק על תשובות אלא על בחינה אמיתית של המסורת שלנו עצמה. בראש ובראשונה אנחנו צריכים לתת לעצמנו תשובות.

  8. צביקה (אח של שי בן מחזור שלך)

    לא ידעתי שיש תורה אחרת מזו הפילוסופית שאתה מדבר עליה, ולא ידעתי שיש בכלל איזה סיכוי להתמודדות עם שאלות, מלבד אעפס – התמודדות עם השאלות…
    ומכאן אני שואל ברצינות – למה שלא נצליח בשיא הרצינות והעומק ללמד בישיבות שמכשירות מחנכים, להתמודד עם השאלות? באמת ובתמים אני מאמין שיש לנו תשובות מעולות, וגם ראיות לא רעות שהקושיות אינם כה חזקות כמו שהן נראות בהתחלה.
    לא שיש לי כמוך כה הרבה היכרות עם שאלות של אנשים. יש לי את שלי והתשובות שחיפשתי ומצאתי לי, עוד כנער בפעילות במסגרת גשר עם הרב בנג’י לוין ועוד רבים וטובים, ובין השאר במהלך השנים גם בעזרת ספריך המעולים (שתי עגלות ואלוהים משחק בקוביות) ובעזרת רבותי (בעיקר מו”ר הרב ד”ר זייני שלמדתי אצלו בתקופת לימודי הפיזיקה בטכניון לפני שנים רבות), אבל אני מרגיש שבאמת מי שברצינות וביושר אינטלקטואלי מחפש תשובות, יכול למצוא אותם. בעיקר אלו מהקבוצה השלישית שאתה מדבר עליה. זה נכון שאם כבר למחנכים יהיה את הכיוון הנכון, זה מאוד יעזור בתהליך, ויכול למנוע ממנו להפוך מתהלך בירור לתהליך התרחקות.
    בקיצור, כמו שהוזכר כאן, נוכחות שלך והפצה של דבריך ומאמריך בעזרת פלטפורמת הפייסבוק כמו שהוזכר פה בתגובות בודאי תעזור למחפשי בירור בשלבים מוקדמים, וכן הצטרפות שלך להד שיצר המאמר המדובר, כולל אולי הצעה ןפיתוח תכנית הכשרה לנושא הזה בישיבות ההסדר (לא חסר תלמידים ששם מתחילים את הבירור שלהם) או אולי בעיקר בסמינריונים למורים שמסונפים להם, זה דבר מאוד נצרך.

    1. מיכי מאת

      שלום צביקה. אני מסכים לרוח הדברים, אבל אתה מתמקד מדיי ב”תשובות”, כאילו הבעיה היא של השואלים. כפי שכתבתי, דרושה גם בחינה של המסורת שלנו עצמה (תשובות לעצמנו). חלק מהשאלות אין עליהן תשובה (למיטב הבנתי) והן מחייבות אותנו עצמנו לבדק בית.

    2. צביקה (אח של שי בן מחזור שלך)

      זה ברור, אבל זה לא קשור ישירות לדעתי למאמר המדובר, אלא בכללי לתהליך של חיפוש ובירור האמת והבנת העלם שהוא בודאי חובתו בעולם של מחפש אמת – למיטב הכרתנו כאנשים מאמינים. האמונה בין השאר היא תביעה להמשך הבירור.
      וחוץ מזה שיהיה ברור, לרגע לא חשבתי שיש בעיה לשואלים. לטעמי יש בעיה לאלו שאינם שואלים. רק מצד שני נראה לי שלרבות מהשאלות ישנן תשובות, שאמנם הם לא זבנג וגמרנו, הם עמדה פילוסופית אמונית מורכבת ולא פשטנית, אבל הם גם לא בשמים. ז”א בפירוש ניתן ללמד את הגישה הזאת, שיודעת היטב להתמודד עם מרבית השאלות המוכרות.

  9. תסיסה חיפוש ומציאה

    בס”ד י”ד בחשוון ע”ז

    האחוזים של ‘חזרה בשאלה’ כיום קטנים בהרבה ממה שהיה בעבר. יתירה מזו, לפי מחקר שנערך במכללת ‘תלפיות’ בשנת 2011 (מובא בויקיפדיה, ערך ‘יציאה בשאלה’, ליד הערה 6), אחוז ניכר מהיוצאים בשאלה חוזרים לדת עד גיל 28, כשם שטבעי שבשנות הנעורים מלאים בשאלות ומחפשים תשובות בכל מיני מקומות – כך טבעי שכשעומדים להקים בית ומשפחה, שבים לדרך היחידה שעמדה במבחן הדורות, דרך האמונה והתורה.

    כל השאלות של ‘תורה ומודרנה’, כבר נשאלו ונידונו בהרחבה במשך 200 השנים האחרונות. מיגוון התשובות שניתנו לשאלות על ידי הוגים מחוגים שונים, מצוי בתכנית הלימודים במחשבת ישראל הנלמדת בכל ישיבה תיכונית ואולפנא. ולימודי מחשבת ישראל תופסים מקום נכבד בישיבות הסדר, מכינות, מכללות ומדרשות מי שראשו נתון ללימודים זוכה לקבל את הידע המקיף כבר בשנות לימודיו. מי שלא היה לו ‘קשב’ בשנים אלה, צריך לקחת את האחריות בבגרותו, לבקש ולמצוא את התשובות. לעזר רב יכול להיות למשל ספרו של ד”ר אהרן בארט, ‘דורנו מול שאלות הנצח’, שלא נס ליחו עד היום.

    וכפי שהוזכר, חלק גדול מן הבעיות אינן ברמה האינטלקטואלית גרידא, אלא ביכולת לחבר את התורה לחיים. ככל שהדור הצעיר רואה לנגד עיניו דוגמא אישית של אנשי תורה חדורי אמונה, האוהבים את המקום ואת הבריות, ופועלים ליישובו של עולם מתוך נאמנות לתורה ומתוך שמחה וטוב לבב – מרגיש הדור הצעיר שיש כאן ‘תורת חיים’.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    1. מיכי מאת

      שצ”ל היקר. אתה ניחנת באופטימיות מזהרת, ואתה חוזר עליה כאן שוב ושוב. לעומת זאת, אני פסימי (ואולי ריאלי), שכן מניסיוני (הלא מבוטל) המצב שונה בתכלית. לא דיברתי על אחוזי החילון ולא על שאלות של תורה ומודרנה. אני מדבר על השאלות הוותיקות והטובות (והאמיתיות לגמרי) שלא קיבלו מענה מעולם וגם כיום. אלא שכיום האנשים ישרים ופתוחים יותר ופחות מוכנים לחיות על פי לוקשים. כפי שכתבתי, כיום יש גם פחות מניעות חברתיות מהסקת המסקנות המתבקשות.
      איני יודע אם אחוזי החילון קטנו או גדלו, שכן כפי שכתבתי לא בדקתי מחקרים בעניין (וגם אין לי בהם אמון רב). אני מדבר על שינוי בתופעה עצמה ולא בהכרח בהיקפה. אנחנו מאבדים כיום את מיטב הנוער, בעוד שפעם היה מדובר בשוליים (לא מספריים, אלא באיכות האנשים).
      “אנשי תורה חדורי אמונה” שאתה מתאר ממש לא מרשימים אותי, וכנראה גם לא את אותו מיטב הנוער שתיארתי. אני יכול להעריך אותם על אישיותם, אבל לקשיים צריך לענות ולא להסתפק בשידור של אמונה חדורה. את זה הם בד”כ לא עושים. אין פלא שהנוער (ולא רק נוער) שאני פוגש ממש לא מרגיש שיש כאן תורת חיים. אם יורשה לי להתבטא בכנות ובבוטות, התחושה היא של בית קברות מאובן ולא רלווונטי.

    2. אופטימיות - היא ריאליות

      בס”ד י”ד בחשוון ע”ז

      מי שעיניו פקוחות רואה את ההתעצמות של התורה בעשרות השנים האחרונות. כמה נשארו דתיים בין בוגרי החינוך הדתי בנעורינו וכמה כיום? כמה מוסדות תורניים תיכוניים וגבוהים היו בנעורינו, ואיזה ריבוי ומיגוון קיים כיום? לנגד עינינו קמים לתחייה זרמים ישנים ומתחדשים, קבלה וחסידות, מוסר ומחשבה, וכל אחד מציע דרך משלו להתמודד עם שאלות התורה והחיים. כך שכל אחד יכול למצוא את המזון הרוחני המתאים לנפשו.

      לעומת פריחה זו, בולט הניוון של אותם שראו ביהדות ‘בית קברות מאובן ולא רלבנטי’, ושאפו לנפות ממנה את ‘אוסף הלוקשים’ כדי ליצור ‘יהדות חדשה ונאורה’, ובסופו של דבר טובעות קהילותיהם בים הניכור וההתבוללות. בסיפור הזה כבר היינו…

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לגבי השאלות הנושנות של ‘תורה ומדע’ – כבר הפניתי לספרו של ד”ר אהרן בארט, ‘דורנו מול שאלות הנצח’. שדן בהרחבה בשאלות אלה. יגעת ומצאת – תאמין!.

    3. מיכי מאת

      כמי שעיניו פקוחות אני רואה את היתרונות והחסרונות. כבר עסקתי באחוז החילון (או בעצם בזה שאני לא עוסק בו) ולא אשוב לכך.
      מה שאני כן רואה הוא את הפריחה הגדולה של אלו שראו ביהדות בית קברות מנוון, שבניגוד לתעמולה הדתית דווקא פורחים (גם אם לא בהתאם למחשבה שלי ולאמונתי). רוב העולם היהודי כיום אינו אורתודוכסי אלא חילוני ורפורמי. וזאת בין היתר בגלל ההתייחסות שאתה מבטא כאן. אכן בסיפור הזה כבר היינו, ולצערי לא ממש הפקנו לקחים.
      וחוצמזה, בעיניי שרידות של רעיון או תפיסת עולם אינה קריטריון לנכונותו. מי שחושב שאצל אהרון ברט נמצאות התשובות לשאלות תורה ומדע לא יודע מה הוא שח. יש שם כמה נקודות ראשוניות שרחוקות מלמצות. אפשר כמובן ללקט משם ניצוצות. אמירה כזאת שוב משקפת את חוסר ההיכרות עם וההבנה של המצב.

    4. יובל ש

      שמואל, אני מעריך אותך אך אתה איש חינוך מהדור הקודם, תשובותיך אופטימיות אך נראה לי שאינן עדכניות ומחוברות לדור הנוכחי.
      כמי שחיפש תשובות כבר לפני לא מעט שנים ב’דורנו מול שאלות הנצח’, אני יכול להעיד שאין כיום אף ספר, כולל זה, שנותן מענה (זה אולי ענה לשואלים לפני דור). ספרי המחשבה בתכנית הלימודים שהזכרת, מלאים בדברי ראשונים ואחרונים שכלל לא נותנים מענה. בתקופת הישיבה התיכונית הם שיעממו והבגרות עסקה בשינון. בגיל מאוחר יותר חזרתי לספרים אלה לחפש עומק והתאכזבתי עמוקות! אמנם יש בהם סקירה רחבה של המקורות, אך בולט חוסר מענה עמוק ופילוסופי לרפואה.
      כפי שכתב כאן הרב מיכי, דרוש עדכון של הפילוסופיה הדתית ככזה שייתן מענה (כולל סינון של אמונות מיושנות ומוטעות) וזה בניגוד לסקירה וציטוט של הוגים מיושנים שהאמינו באמונה תמימה שלא עונה על הבעיות האמיתיות. והדבר נדרש גם אצלנו, זו ממש לא בעיה של הנוער בלבד!

      * לשם ההדגמה, כולנו למדנו גישות שונות לשאלת הידיעה והבחירה. ציטטנו את תשובות הראשונים אך כל מי שמעט שכל ישר בקדקודו הבין שאין מענה, אך פחדנו לצעוק שהמלך הוא עירום (זה הרי הרמב”ם, רס”ג והרב קוק..). רק הרב מיכי העז לומר את האמת הזו ולנסות לתת מענה אמתי הכולל ידע מדעי ופילוסופי. בישיבות התיכוניות מחנכים לאמונה תמימה (לא רק בעיה של הר”מים זו התכנית עצמה!) שמי שלא מאמין בה אינו כופר ,אלא הוא אדם אמתי עם עצמו.

    5. בלי תרבות אין פילוסופיה

      ליובל – שלום רב,

      בינתיים אני שומע מפיך רק דברי ביטול וזלזול – ‘מנוגד לשכל הישר’, ‘לא רלבנטי’ , ‘משמים’, מיושן’, ‘המלך עירום’ – כמיטב התת-תרבות הטוקבקיסטית, חרפת דורנו.

      כשנשמע מפיך ביקןרת מפורטת ומנומקת על עמדות רס”ג, ריה”ל והרמב”ם בשאלות ‘הידיעה והבחירה’ או בשאלות אחרות, ונוכל לנסות לשאת ולתת בדבריך!

      בברכה, שמשונוזאורוס לוינגרקס, מאובן חי

    6. איש חינוך או ספרן?

      לגבי התואר ‘איש חינוך’ שנתת לי. אינני ‘איש חינוך’ אלא ספרן. לענ”ד ‘איש חינוך’ טוב צריך להיות בראש ובראשונה ‘ספרן’, המתווה את הדרך לחניכיו ונותן להם כיוונים למחשבה ו’כלי עבודה’ שבהם יחפשו וימצאו בעצמם את התשובות לשאלותיהם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    7. יובל ש

      הכנסתי לפי כמה ביטויים שכלל לא אמרתי ושפטת שאני ‘טוקבקיסט’ כ’חרפת דורנו’. ניחא, אבליג על העלבון. רק אעיר שתגובתך הטוקביסטית מעידה שכנראה הפנמת את רוח הדור היטב 😉 (זה אגב היה סמיילי קורץ)

      לא זילזלתי כלל. אני מתמודד עם המציאות. מה שנכתב אולי התאים לזמן מסוים, לתפיסות וידיעות שהיו. כיום זה לא נותן מענה. נראה לי שזו נקודת המוצא ממנה יצא הרב מיכי ואני רק מסכים לדבריו. אני בהחלט חושב שבתחום המחשבה מצטטים הוגים רבים ואף אחד לא מעז להודות שההסברים לא נותנים מענה לוגי ובהחלט בתחום זה רבים שותפים לתחושה אך בניגוד לאותו ילד מבגדי המלך, מפחדים לומר בקול כי זו האמת ועוצמים עיניהם מראות. הרי הכי קל להיתלות האילנות גבוהים.

      לא נכנסתי לדוגמאות לעומק, כי אין זה הנושא אלא דובר במסגרת בלבד.
      לגבי הספרים שנתת כדוגמא, אין לי כרגע לידי אך כשאבקר אצל הורי אוכל לעיין ולהיזכר בנקודות ספציפיות ולהעלותם. לא בכדי אלו ספרים שאינם משווקים כיום ונשארו מאחור למרות תפקידם בעבר. ובכלל אין הרבה צעירים מעשרות השנים האחרונות שמכירים את ‘דורנו מול’, לעומת ספרים אחרים שכן המשיכו הלאה, ולא בכדי.
      לשם הדוגמא הזכרתי את עניין הידיעה והבחירה מבלי להרחיב. את הניתוח על עניין זה שמעתי מהרב עצמו. אני מניח שאולי יש כאן באתר משהו כתוב או הקלטה של אחד משיעורים אלה. תורף הדברים היה כי אין מענה אמיתי בתשובות שניסו לתת לאורך הדורות בסוגיה והרב ניסה לתת הסבר לוגי וברור.
      הרבה רבנים גדולים וחשובים ניסו לתת מענה שלא שיבר את אוזננו כתלמידי תיכון (וגם לא כיום) ההודאה בזה אינה מהווה זלזול. להיפך זה מה שמביא את האפשרות להגיע לסוג השלישי שהוזכר בפוסט. הלימוד לצערי אכן היה שינון דעות ואי מתן תשובה רציונלית. לא דנים בתכנית הלימודים במה התשובה הנכונה אלא סוקרים מגוון. כתלמידי תיכון לא העזנו לומר שהתשובות הללו אינן לוגיות בעליל. כל התשובות מביאות בסופו של דבר לשלוש אפשרויות, הן נעות בין כך שאין לקב”ה ממש ידיעה על מעשנו (לא מעזים לטעון כך במקומותינו כי זה יחשב כפירה) לבין כך שלנו אין ממש בחירה או שאיננו מבינים בידיעת הקב”ה כיון שהוא מעל הזמן וממילא רוקנו את מושג הידיעה מתוכן. איך שלא מסתכלים על זה, אף תשובה לא הגדירה שאכן יש ידיעה מראש ובכל זאת יש בחירה בזמן הווה מבלי להיכנס לסתירות לוגיות או להמציא מושגים מחודשים שממילא לא אומרים דבר.

      והשלום והאמת אהבו,

    8. הידיעה והבחירה

      בס”ד ט”ז בחשון ע”ז

      ליובל – שלום רב,

      לגבי הכחשתך בשורה 1 –
      קרא היטב את תגובתך הקודמת ותראה שלמרבה הצער הדברים אמורים שם, אני משער שלא שמת לב להתבטאויות אלה בשעת הכתיבה, אך ראוי שגם שלא במודע ניזהר מסגנון כזה.

      לגבי הידיעה והבחירה –

      הריב”ש בתשובותיו, (סימן קיח) מבאר:
      ‘שעל כרחנו יש לנו להאמין שהאדם יש לו בחירה על מעשיו, כדי לקיים מצוות התורה ותגמוליה… וכן יש לנו להאמין שידיעת הש”י מקפת בכל מה שיעשה האדם בבחירתו טרם שיצא הדבר ההוא לפועל… ואין ידיעה זו מכרחת כלל, כי אחרי שהונח שהאדם יש לו בחירה והיה אפשר לו לעשות ההיפך – הנה כשיידע ה’ שהוא יעשה פועל פלוני – יידע שיעשה זה בבחירתו ושהיה אפשר לו לעשות הפכו, ואם כן אין ידיעה זו מכרחת, שהרי הידיעה היא שיעשה הפועל ההוא בבחירה… שאין מעשה האדם נמשך לידיעת לידיעת ה’ אותו מעשה קודם יצא לפועל, אבל ידיעתו נמשכת למעשה ההוא הנעשה בבחירה ובאפשרות לעשות הפכו, ואם יידענו ה’ טרם שיצא לפועל…’

      אם אני מבין נכון, ידיעת ה’ מראש היא כידיעת האדם את העבר, ידיעה שאינה סיבת ההתרחשות. לאדם זה בלתי אפשרי שהרי אין מצב שלפני ההתרחשות הוא יהיה אחריה. אך הקב”ה לא כפוף למגבלות הזמן (וכפי שביאר הרמב”ם, שידיעת ה’ אינה כידיעת אדם). אני משער שאת דברי ריב”ש אלה הסביר רמד”א בשיעור ששמעת.

      את שיטת הראי”ה (המיוסדת על דברי ר’ צדוק הכהן מלובלין) מסביר הרב אורי שרקי (בשיעורו על ‘שאלת הידיעה והבחירה’, משנת תשע”א, הנמצא ברשת), שגם מה שאדם עושה בבחירה, הרי נעשה גם בפעולה אלקית, שהרי באותו רגע שהחליט לעשות את המעשה, ה’ נתן בידו את הכח לבצעו ולא מנעו ממנו.

      ולפיכך, לפני שחזר בתשובה מתייחס המעשה לאדם שהרי נעשה עקב רצונו, אך אחר התשובה עקר האדם את רצונו מהמעשה, והמעשה מתייחס מעתה לה’ לבדו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  10. חיים

    תודה רבה הרב. מאמר יפה מאוד.
    מה דעתך על הראיות של ספר הכוזרי כמבססות אמונה?(דברי הגרא שעיקרי אמונת ישראל ותורתו תלויים בו וכו’..)-
    ראיית מעמד הר סיני הלא ניתנת להפרכה, וכן הסברו במהלך המאמרים שני- שלישי על השתלשלות וההתפתחות תורה שבעל פה? האם אנו צריכים להשקיע את משאבינו ההסברה מודרנית שלו? להשוות את הכחשת הר סיני להכחשת שואה לדוג’. אשמח לשמוע את דעתך.
    מכל מקום אין ספק שהמחנכים הבאים צריכים להיות מוכשרים לנתינת תשובות עומק בשפה פשוטה לבעיות הדור.

    1. מיכי מאת

      איני מכיר מספיק את הכוזרי, שכן איני מתעניין כל כך בספרות הזאת. בד”כ אני מוצא אותה מיושנת ולא כ”כ רלוונטית. אני בספק רב האם אמונת ישראל צריכה להיות תלויה בו. מכאן בין תבין שאינני חושב שצריך להשקיע מאמצים בכוזרי. צריך להשקיע מאמצים בהסבר ובחינה של המסורת שלנו, בכל דרך שהיא. אם הכוזרי נראה לך מועיל – עשה זאת דרכו.
      אחזור שוב כעל שתי נקודות שכבר הסברתי: 1. הצורך הוא לא רק בהסברה אלא גם בבחינה עצמית. 2. לא מדובר בשאלות חדשות בהכרח, אלא בתשובות טובות לשאלות ישנות.

  11. עוזי לב

    גם אני מצטרף לקריאת הפייסבוקיזם (שם קורים הדברים האמיתיים ובהקיפים ענקיים ראה ערך האביב הערבי וכו’)שבקעה מהמגיבים הקודמים.
    רק הערה אחת. יש איזו תחושה בדבריך שנועצים את החץ ואח”כ מסמנים את המטרה.
    אסביר: אתה דן בדבריך איך להסביר, איך להכשיר, איך לחנך. אני חושב שאם לא לוקחים בחשבון את האופציה שאולי באמת השואלים צודקים, אין ערך לדיון כזה. ואף אוסיף שהשואלים עצמם לא יתרשמו מ”מכון” שיוקם כדי לתת תשובות, כי מעצם הגדרתו הוא “חייב” לתת תשובה. ולפעמים פשוט אין כזו.

    וע”ז אמר הגר”ח שעל כמה שאלות עדיף לענות תשובה אחת!

    בהקשר לזב אשמח לשמוע ממך האם הראיות שיש באמתחתך היו משכנעות אותך מבחוץ( גוי, חילוני) לבחוד בדרך חיים זו. או שלמי שכבר שם ומאוד רוצה להישאר רציונאלי יש לו מוצא בשאלות אלו.

    מעריך מאד ונהנה מהאתר מאד
    עוזי

  12. תומר

    שלום הרב מיכי,

    תודה רבה על המאמר המפורט והמעניין.

    1. מבלי לגרוע מהצורך להתמודד עם שאלות ולברר את יסודי אמונתנו,
    לאורך דבריך אתה מציג את שאלת האמונה כשאלה דיכוטומית. האם אדם דתי או חילוני? מאמין או כופר?
    לענ”ד ההצגה הזו לוקה בחסר. מדובר בשאלות כבדות מאוד שבחלקן דנים כבר אלפי שנים (למשל אלוקים, בחירה חופשית). כמדומני שקשה לצפות “לפתור” אותן באחת, ואכן, אנשים רבים חיים בענווה מסוימת עם הידיעה שהם לא יודעים תשובות להכל, כאשר בפועל יש להם נטיות להאמין באלמנטים מסוימים מתוך המסורת ולהסתפק באחרים. כמדומני שתיאור זה קולע למדי לאופן שבו חיו בני עדות המזרח עד לאחרונה, ואולי גם למצב בארה”ב, ויתכן שהחברה הדתית בארץ מתקרבת לכך אף היא.

    תפיסה רחבה ולא דיכוטומית כזו יכולה להוות פתרון ברמה החברתית. כל בני האדם ממוקמים איפשהו על רצף הספקנות, והחברה גמישה מספיק כדי להכניס גם קטני אמונה תחת כנפיה. המודל הזה הולם במיוחד את היהדות, שבייסודה היא הרבה יותר אמנה מעשית מאשר קרדו של דוגמות מחייבות.

    2. לצד העניין החברתי, אכן יש צורך אמיתי בבירור אמוני והלכתי בן זמננו. לענ”ד בירור כזה הוא עניין ציבורי ולא פרטי. האתגר האמיתי כאן הוא לעשות זאת באופן רחב וגדול ככל האפשר, כך שישקף את התפיסות של רבים ויתקבל על רבים. לשם כך צריך הרבה ענווה מצד אנשים גדולים, שיסכימו להתכנס ולהתדיין עם אנשים גדולים אחרים ויידעו גם לכבד ולוותר זה לזה.

    1. מיכי מאת

      תומר שלום.

      1. האמונה היא אכן שאלה דיכוטומית. או שאדם מאמין או שלא. כמובן שאפשר לדון במה מאמינים וכאן תהיינה הרבה תשובות. אפשר גם לדון באיזו רמה מאמינים וגם כאן יהיה רצף של תשובות. אפשר לדון למה מחוייבים מתוך האמונה הזאת, ואולי גם כאן יש רצף (איני בטוח). אבל אמירה לא מחוייבת מהסוג שלך נראית ללי התחמקות שמונעת דיון במקום שבו יש מקום לדון.
      אם אתה רוצה להישאר בתמונה אמורפית שכל אחד יעשה מה בראש ויצהיר הצהרות כרצונו בלי שהוא אמור לעמוד למבחן ביקורתי זהו פוסטמודרניזם שבעיניי הוא נונסנס עצלני.
      אני לא מחפש פתרון חברתי לשום דבר. מבחינתי המצב הרצוי הוא שאנשים יהיו מאמינים ומחוייבים. פתרון שיכיל את כולם לא ממש מעניין אותי. אני לא מוטרד מקיטובים בחברה ושאר עניינים דומים, וגם לא רואה באמונה או בעיצובה כלים שמשמשים מטרות חברתיות.
      ואם היהדות היא עניין מעשי אזי קיום מצוות לא בא סתם כך. אנשים צריכים הצדקות והסברים. מי שסתם עושה מעשים מטעמים של פולקלור וכדומה זה בעיניי חסר ערך דתי.

      2. כאן לא הבנתי. מה פירוש ציבורי ולא פרטי. אנשים צריכים לברר את אמונתם וכדאי להיעזר זה בזה. הוא אשר כתבתי. ולמה לוותר זה לזה?

    2. תומר

      1. ובכן. במאמרך חלק משמעותי היה מוטיבציה חברתית (רבים עוזבים את הקהילה הדתית). על כך אני טוען שהפתרון הוא שהקהילה תוכל להכיל גם קטנות אמונה. וזה אכן קורה, ולכן אני לא רואה את החברה הדתית מתפרקת, ואף להפך.

      אגב. אני לא מצליח להבין באיזה מובן האמונה דיכוטומית בעיניך אם “אפשר לדון באיזו רמה מאמינים וגם כאן יהיה רצף של תשובות”. הרצף הזה הוא תיאור מציאותי של רצף אמוני.

      2. דת, ובטח היהדות, אינה זרם פילוסופי. היהדות נוסדה כמערכת אמונית ונורמטיבית של לאום. לכן הדיון על יסודות האמונה החשובים יותר ופחות, ועל איך צריכה להיראות ההלכה, מוטב לו שיהיה כלל-לאומי ככל הניתן. לו היה מדובר רק בדיון על עובדות והיסקים לוגים, באמת לא היה משנה עקרונית אם התהליך היה נעשה לבד או באופן ציבורי. אך מכיוון שמעורבים פה גם עניינים של שיקול דעת (מה יותר חשוב / מרכזי ומה פחות, ובוודאי כשמדובר בחלק הנורמטיבי של הדיון), ומכיוון שאנחנו מעוניינים לקחת את היהדות (ולא רק את עצמנו) למקום טוב ונכון יותר, כדאי לערב בתהליך ת”ח שייצגו חלקים רחבים של הציבור, במידת האפשר.

    3. מיכי מאת

      1. מאמרי לא עוסק בבעיות חברתיות. עזיבת האמונה אינה בעיה חברתית אלא אוסף של בעיות של פרטים. זה שהקהילה תכיל קטני אמונה, היא כבר מכילה. זה לא פותר את הבעיה שהם קטני אמונה. וזאת הבעיה מבחינתי, ולא אופי החברה.

      אם אדם מאמין באלוהים הוא מאמין ואם לא אז לא. הוא יכול להחליט שהוא מאמין על סמך ראיות של 60% או של 70%, אבל בסוף צריך להחליט מה הוא עושה ולמה הוא מחוייב.

      2. לא מבין את הטענה. היהדות היא עבודת ה’ ולא אוסף מעשים. אם כולם יקיימו את כל המצוות קלה כבחמורה כמו אחד העם (בשביל הלכידות והתרבות הלאומית) זה חסר כל ערך דתי. מבחינתי זה כמו חילון גמור.
      מבחינתי שישתתפו כולם בדיון. מי אמר אחרת?

    4. תומר

      1. האמונה רציפה עד הסוף. כלומר, מידת המחויבות המעשית תלויה ברמת האמונה, ושניהם משתנים רציפים. זה דבר פשוט, אבל מאיר בוזגלו עשה מזה תורה שלמה.
      אני חושב שהתפיסה (הנכונה) הזו של המציאות משליכה גם על הבעיה החברתית (שבבירור פחות מטרידה אותך) וגם על הבעיה האמונית. ההצגה של האמונה כדיכוטומיה היא בדיוק מה שמרחיק קטני אמונה מלהישאר קטני אמונה ודוחקת אותם להיות חילונים (חברתית ואמונית). אני מעדיף אותם קטני אמונה. אני חושב שבנושאים רבים גם לא סביר לדרוש אמונה גמורה, כי הדברים אינם מוכחים מתמטית ולכן תלויים בשיקול דעת ומבנה אישיות. לכן, הדבר הנכון הוא לשדר את המסר (הנכון) שבנושאים רבים הרצף האמוני קביל, הן ברמה הפילוסופית והן ברמה החברתית.
      שים לב שאני לא מדבר פה על פוסטמודרניות. בכל דבר שניתן להוכחה של ממש, צריך ואפשר לדרוש זאת. אבל באזורי הדימדומים – אין צורך, וזה רק מזיק ומרחיק.

      2. האמירה “מבחינתי שישתתפו כולם בדיון” היא חלשה מדי. הטענה שלי היא שרמת התוקף של המסקנות של דיון כזה תהיה שונה לגמרי אם ישתתפו בו למשל רק אתה והרב ביגמן, או שישתתפו בו ת”ח רבים המייצגים מחוזות דתיים שונים. התוקף בשאלות לוגיות טהורות כמובן לא ישתנה; אבל התוקף הנורמטיבי, והתוקף בשאלות של שיקול דעת – בהחלט כן. לכן אם ברצוננו באמת לתקן את היהדות, צריך לדאוג ולפעול לכך שאכן רבים ומגוונים יקחו חלק בדיון הזה – לא בשבילם אלא בשבילנו. אחרת זה לא יהיה יהדות אלא כת זניחה.

    5. היק רודוס היק סלטו

      לר’ תומר – שלום רב,

      דומני שבמקום לדון מי ומי צריך להשתתף בדיון – אפשר פשוט לפתוח בדיון. אם לפלוני יש קושיא על אחד מעיקרי האמונה המקובלים; או אם אלמוני רוצה להציע עיקר אמונה חדש – שיציע הצעתו מגובה בטיעונים ונימוקים ונוכל לקיים דיון. ושלום על ישראל!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  13. אריאל

    ערב טוב מיכי,

    קראתי את דבריך (פוסט 36) בענין החוזרים בשאלה, וראיתי (לעצמי) צורך להגיב.

    תרצה תשלב זאת באתר שלך, ואם לאו לא תהיה לי קפידא.

    אני כותב זאת כדי לפרוק ולא כדי לפרק.

    אריאל

    —————————
    נדמה לי שיש הדחקה והתעלמות מגורם ​ראשוני בחשיבותו, ש​מכריע ומשפיע על היווצרות השאלות הניצבות בפני האדם המאמין. הנסיונות לגמד את השפעת​ו​ ​של ​גורם זה, הם כטמינת ראש בחול, ולכן הפתרונות המוצעים הם בבחינת חיפוש המטבע שאבד, מתחת לעמוד החשמל.

    חלק רב וכבד משקל במרידת האדם הדתי הצעיר, תופסים הפליאה והכעס על קיבעונה של ההלכה שעצרה מלכת, ואינה מצליחה להדביק את המודרנה ואת ההתפתחויות הטכנולוגיות והמדעיות, ואף לא את הילכי הרוח והדעות המנשבים היום בעולם; דעות והילכי רוח שאבותינו מעולם לא שיערום ואפילו לא ידעום (ע”ע מעמד הנשים).

    הפתרון לאלה לא מונח בהשתלמויות לרמי”ם ולראשי ישיבות, ולא בהכנת חומרים כתובים ובהפנייה לפתרונות המרוכזים ברשת.

    · כשהאדם הצעיר רואה עד היכן הגיעו תולדותיהן של תולדותיהן של צאצאי צאצאיהם של אבות המלאכה האסורים בשבת,

    · כשהוא רואה את הצביעות בפתרונות דחוקים לקשיי החיים דהעידנא, על דרך ההערמה (על ההלכה גופה),

    · כשהוא שומע הסברים קלושים ותפלים לשאלותיו בדבר תפילה בשפה שאינה מובנת (ארמית) ושימוש בפייטנות וחריזה מסורבלת וחסרת כל פשר (“שנאנני שחק”),

    · כשהוא חש באי הרלבנטיות של תפילות מסויימות (לשלום ראשי הגולה ולקהילות מיינץ שנטבחו בעת מסעי הצלב),

    · וכשהוא שואל על טיפשות הויכוח האם לומר הלל בברכה או בלי ברכה ביום העצמאות

    · וכשהוא שומע את אטימות הלב בעת מתן תשובה לשאלתו על העדר איזכור למליוני הניטבחים בשואת אירופה,

    · וכשהוא מתייסר בתפילות ארוכות עד אין קץ.

    · כשהוא שואל את עצמו על השימוש בחשמל בשבת,

    · ועל ההרחקות של איסורי בשר בחלב (6 שעות?, 3 שעות?, חצי שעה?, כלי זכוכית, פיירקס, נירוסטה, שני כיורים, שני ספוגים …) והוא תמהה על ה”איגיון” שבפסיקה זו,

    · וכשהוא לא מצליח להבין את פרשת הקטניות, ואת רפיסות קומתם השחה של פוסקי הדור,

    · וכשהוא שומע את הקול הגואה, את סערת “קול באשה ערווה”, וחוזה באוטובוסים בהם יש חציצה בין גברים לנשים הלבושות כבנות הטלי-בן,

    · או את ה”כהני הצדק” המתעטפים בשקיות ניילון בעת שהמטוס טס מעל חולון.

    כשכל אלה נערמים על ליבו ומנקרים במוחו, או אז ורק מאז, הוא שואל את עצמו ואת רבותיו שאלות תיאולוגיות, פילוסופיות, עמוקות מיני ים.
    אבל, לו היה יכול להבין מדוע אסור לשתות יין מבקבוק אטום וסגור שנגעה בו יד המלצר הגוי, והנימוק שנותנים לו לא היה “משום בנותיהם”, יתכן והשאלות “הגדולות” לא היו נולדות ולא היו צצות כלל.

    הסיפור על “המדרון החלקלק” הוא מדרון חלקלק בעצמו, וכבר אינו משביע את השואלים, הרעבים להסברים. כשהפחד מפני שינויים הוא הבריח התיכון הנועל את שערי הקידמה, נותרנו “שומרי חומות” מעטים וספורים. הרוב הלך לרעות בשדות אחרים, ומנסה לראות מה מראים שם. אי אפשר להתכחש לעובדה שהאורתודוקסיה על גווניה ופלגיה, מהווה מיעוט קטן בקרב יהדות העולם, בשונה מהמצב שהיה בעבר.

    יתכן, וכך אני מאמין, שלו היתה הבנה והענות לחלק (!) מהלכי הרוח, לו הפוסקים לא היו מפסיקים להבין את חשיבות מלאכתם, היינו מצויים כיום במציאות שונה. ואם ימשיכו הפוסקים דהעידנא לקפוא ולהקפיא, ולפחוד מהחרב שלדבריהם מונחת על צוארם ומאיימת עליהם, תלך תופעת החזרה בשאלה ותגבר.

    אבל על כך, לא יסכימו ראשי הישיבות והרמי”ם לדון מעיקרא. הרבנים המכהנים כראשי הקהל, ראשי הישיבות, הפוסקים והדיינים, ימשיכו להפטיר כדאשתקד, ולא יתירו לצאן מרעיתם להרהר ולערער על דרכי הנהגתם. כל מי שיעז, יחשב מיד כמרים יד בתורת משה, חו”ח.
    את צעקת העשוקות הם – “עיני העדה” – אוטמים אוזניהם משמוע, ואתה ניצב “משוגע ממראה עיניך”, הכיצד לא יתירו אשה מכבלי עגינותה כשהכלים לכך מונחים על שולחנם?!

    “החזרה בשאלה” נוהגת בזמן הזה גם בזכרים וגם בנקבות, בוגרים ובוגרות. אלא שהבוגרים והבוגרות מתקשים להשתחרר מכבלי הסביבה החובקים אותם טפי. כבר יש להם משפחות, ילדים וילדות, ולמרוד בחברה שבקירבה הם צמחו ושבה הם מצויים, קשה ומורכב, וכמעט בלתי אפשרי לדידם. לא הרי הם כהרי הצעירים והצעירות שרואים את הבוגרים שסביבותיהם, ומנסים להחלץ טרם שיאזקו את עצמם.
    כשהצעירים רואים את האיוולת שבהלכות הנוגעות לכיסויי ראשן של נשים נשואות, “המקפידות” לכסות ראשן בפאה שמשווה להן שיער יפה ומעורר תאווה פי כמה וכמה משערן שלהן, או שהפאה שהן חובשות עשוייה משערן שלהן (!), ואין מי שיכול להבחין ברמיה זו כלל, או שדי להן בפרח חמוד מבד, המונח על שערן הטבעי הגולש, והן “יוצאות” בכך ידי חובת ההלכה (לטעמן ולטעם החברה שסביבן), או אז הם שואלים ושואלות שאלות על עיקרי האמונה. ובצדק.

    לא ניתן יהיה לכנס פורום שידון ברפיון ידיו שלו עצמו. ולמעשה גם אין בכך כל צורך. כל שאנו זקוקים לו הוא תעוזה בפסיקה, תוך שימוש בכללים שמונחים מיני אז בארגז הכלים של הפוסק. אין צורך בכלים חדשים. עת לשוב ולהשתמש בכלים הקיימים ומחלידים (שהרי לא משתמשים בהם), וכל עוד לא יעשו כך תבואנה השאלות והקושיות, והנוטשים את הדרך ילכו וירבו.
    יש מה”מורדים” שבריש גלי יאכלו קטניות בפסח.
    מהם שיסירו את הכיפה בהפגנתיות ואע”פ כן ימשיכו ללכת עם ציציות בחוץ ולא יפסיקו להקפיד על קלה כחמורה, מדאוריתא ומדרבנן,
    מהם שיפגינו את מרידתם ויחבשו קסקט כמחאה.
    מהם ש”יסמסו” בשבת.
    מהם שילבשו שחורים וילכו לעיר אחרת.
    מהם שליבם גס ברבנים “הקפואים” ולא יסכימו שרב הוא שיסדר את חופתם, אע”פ שהם עצמם שומרי מצוות.

    ועדיין, “עיני העדה” טחו מראות כל זאת! דרכי פסיקתם ודרכי הוראתם הן הן אמהות כל חטאת.

    אמת! לא לכל השאלות תימצֵא תשובה, ולא לכל הקשיים שהזמן גרמם יהיה פתרון. אבל כשהפרדוקסים יצטמצמו וכשהגישה תשתנה, יהיה קל יותר להשלים עם עניינים שהתורה ציוותה עלינו, שאין לנו לגביהם פתרון או הסבר. לא יהיה עוד צורך לנטוש. גם מערכות חוקים אזרחיות שאינן קשורות לדת כלל, מעוררות בעיני רבים קשיים ושאלות מהותיות, ואי הסכמות. אבל כשהסה”כ ניראה סביר, מקבלים את מציאות החיים, לפיה יש להסכין לדעת שלא הכל מובן ומקובל ואעפ”כ “נוע תנוע”, ואין עוזבים את הארץ.

    החום, האהבה, השיחות הפתוחות עם הרבנים, כל אלה לא עוזרים למי שניצב בפני שאלות שבהחלט מעוררות חשק לעזוב את הדתיות. המתלבטים רוצים לדעת למה ממשיכים לדחות את הבקשה על הגשם עד ז’ בחשון, אע”פ שכבר אין עולי רגל מבבל, ואע”פ שאנחנו משוועים לגשם ומאמינים שלתפילותינו יש ערך. דוגמה ט אמת! לא לכל השאלות תימצא תשובה, ולא לכל הקשיים שהזמן גרמם יהיה פתרון. אבל כשהפרדוקסים יצטמצמו וכשהגישה תשתנה, יהיה קל יותר להשלים עם עניינים שהתורה ציוותה עלינו, שאין לנו לגביהם פתרון או הסבר.
    יפיקלית לקפאונה של ההלכה.

    קפאונה של ההלכה אינו הגורם היחידי שמוליד את השאלות התיאולוגיות, אבל ללא ספק (בעיני) הוא גורם בעל משקל סגולי רב מאד.

    1. עורך ראשי

      אריאל שלום.
      ראשית, אתה יכול להגיב באתר עצמו והדברים יתפרסמו. לא צריך לבקש ממני רשות להגיב שם. האתר מיועד לשיח בין הקוראים לביני ובינם לבין עצמם. אני שולח את המייל שלך ואת תגובתי לפרסום שם.

      לעצם העניין, כבר שמעת ממני לא פעם דברים ברוח זו. אני מסכים לרוח הדברים שלך. גם כתבתי בדבריי כאן שהשאלות הללו הן הזדמנות שנקרתה לנו לבחון את המסורת שלנו ולא רק “לענות לשואלים”.
      אבל אני לא יכול להסכים לכמה מהפרטים בדבריך. במקום לעסוק בפרטים אתייחס לשתי נקודות כלליות:
      1. הסברים שמתבססים על מדרון חלקלק הם בעייתיים, ובוודאי כשהשימוש בהם מופרז ומסרס את היכולת שלנו לפעול ולהתאים את ההלכה לזמן ולמקום. אבל צריך לזכור שהשיקול של מדרון חלקלק נכנס לתוך ההלכה עצמה, וכעת הוא מחייב מחמת עצמו גם אם לא מוטרדים באמת ממדרונות חלקלקים.
      כל המכיר את ההלכה יודע שיש לה את הדרכים שלה. שינוי נעשה במכניזמים הלכתיים ראויים ותקפים, ולא די במצוקה כדי להצדיק שינוי. כשבאה עגונה לפני פוסק הוא לא מתיר אותה כי היא מסכנה. זה שהיא מסכנה זו מוטיבציה לחפש מכניזם תקף שמתיר אותה (ראיות שמת בעלה). לכן לא די להצביע על המצוקות כדי להצדיק שינוי. המצוקות הן מוטיבציה לחפש מכניזם תקף לשינוי.
      והנה ידוע שאין לנו כיום מוסדות הלכתיים. זוהי טרגדיה שכמובן יש לנו חלק באשמה לה (ואולי כל האשמה). אבל יש לזכור שמדין הגמרא דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו (ואם הוא מדרבנן בעינן גדול בחכמה ומניין. ראה רמב”ם רפ”ב מהל’ ממרים). זהו כבר עיקרון הלכתי מחייב ולא רק חשש ממדרונות חלקלקים. לדעתי יש מכניזמים תקפים גם בימינו, ואני כעת מנסה להסביר ולפתח אותם בטרילוגיה שאני כותב. אבל זה תנאי הכרחי לשינוי.
      2. יש בהלכה ממדים פורמליים, כמו כל מערכת משפטית או נורמטיבית. כיסוי ראש הוא איסור פורמלי וככזה יש לשמור עליו. מאחוריו יושבת תפיסה, אבל אחרי שקבעו את ההלכה זוהי ההלכה. לכן כשעושים זאת עם פאות יש בכך אמנם טעם לפגם, אבל עדיין יש בזה ערך של שמירה פורמלית של ההלכה. למיטב הבנתי יסוד הדברים הוא שכיום לא נכון שצריך כיסוי ראש כדי להיות צנוע. בד”כ בנורמות של היום אישה שללא מכסה את ראשה יכולה להיחשב צנועה לגמרי. אבל האיסור במקומו עומד, שהרי הוא מדינא דגמרא (בפשטות לפי התלמוד זהו איסור דאורייתא). הפתרון שמצאו בנות ישראל המתוחכמות הוא הפאה, ולכן איני רואה בזה פסול. הדבר מכניס אותנו כמובן לדיון על הערמות (אני מניח שגם אתה לא מתנגד להיתר המכירה בשביעית), ואכ”מ.
      מי שחפץ בהמשך קיומה של ההלכה לא יכול להתעלם משני השיקולים הללו. ואחרי כל זה אני מצטרף לתחושה הכללית הנושבת מדבריך, שבמגרת האפשר צריך לעשות ככל הניתן לשינוי והתאמה של ההלכה שתצא מקיפאונה. האיבון יסודו בחשש מרפורמה, אבל תוצאותיו חמורות מרפורמה (חילון ונטישה). הגולם קם על יוצרו.

  14. א'

    רציתי להעיר כמה דברים ,ראשית שאני מזדהה עם מה שכתבת שם ועם הרעיון להקמת סדנאות שמיועדות לעזרה למתלבטים והנבוכים בעניינים המתוארים ולרמי”ם ואנשי החינוך שיוכלו לתת מענה לתלמידים מתלבטים

    כדאי לך לקרוא את התייחסותו לעניין של חברי ותלמידך משה רט בעלון שבת “שבתון” של שבת האחרונה שכתב דברי טעם

    עוד דבר שרציתי להעיר שטבעי שבמוסד לימודי וחינוכי לא כל הרמי”ם יהיו “שפיצים” בכל נושא מה שכן לדעתי מספיק שיהיה ר”מ אחד בישיבה שיהיה על תקן העוסק בנושא ושיעסוק בכך זה יכול לתת מענה טוב לתלמידים שמתעניינים או נבוכים מהנושאים המדוברים ,לדעתי ברגע שיש “נציג” אחד כזה זה כבר לא מפריע ששאר הרמי”ם פחות בעניין

    בישיבה שאני למדתי בה כל הרמי”ם הם תלמיד חכמים ראויים לשמם ומכולם למדתי וספגתי אך היה ר”מ אחד שעסק יותר מהשאר בנושאים המדוברים וכשהיו לי בתקופת הישיבה שאלות או רצון להעמיק בנושאים האלו מתוך מבטה של תורה הייתי יודע שהוא הכתובת [ולא ,הוא לא התייחס לנושאים האלו בסוג ההתייחסות של אתר “הידברות” וכיו”ב -ממש לא] כיום אני ממשיך להתייעץ איתו בנושאים אלו ולאחר שבאתי לבר אילן והתחלתי ללמוד אצלך בכולל אז התחלתי להתייעץ גם איתךsmile

    כללו של דבר שלדעתי דיינו אם בכל מוסד חינוכי יהיה לפחות איש חינוך אחד שיהיה על תקן ה”מיישיב” בנושאים אלו זה יכול להועיל מאוד ,לא חובה שכל הרמי”ם יהיו כאלו [אם כולם כאלו אז מה טוב!] אבל אכן חשוב שיהיה אחד שכן

  15. נ'

    הרב מיכאל אברהם שלום וברכה,

    שמי נ’, מחנך בתיכון דתי, ובנוסף לומד לתואר ראשון במחשבת ישראל ובתנ”ך.

    קראתי בעיון את מאמרך על היוצאים בשאלה. שאלה זו מציקה לי מאוד, אם בשל העובדה שרבים מחברי אינם דתיים כיום או שהם בדרך “החוצה” אם בשל העובדה שאני מתעניין ומתעסק בשאלות אלו יום יום.

    ברצוני לשתף אותך מעט ברקע שלי האישי, אם זה בסדר מבחינתך: גדלתי בבית מעורב של אבא שומר מצוות ואמא חילונית. אבי, חינך אותי תמיד לפתיחות מחשבתית ולחקירה.

    בסיום שנות התיכון שלי, יצאתי למסע הקלאסי של מכינה -ישיבה- צבא. למדתי במכינה ובישיבה המכונה “קו”, התגייסתי, והתחתנתי ב”ה. לאורך כל שנות לימודי במכינה ובישיבה בפרט, הרגשתי קצת כנטע זר מבחינה אמונית. בעוד שכולם הלכו ולמדו אותם ספרים[בעיקר מהר”ל והרב קוק} אני הרגשתי שנפשי לא מסתפקת בבניין אמונה זה, אך לא מצאתי ולו אף דמות רבנית אחת שתוכל לתת לי אלטרנטיבה נוספת לעוד רעיונות שונים ודעות שונות באמונה. אהבתי את הישיבה והחברים, אך את לימודי האמונה שלי רכשתי מבחוץ. [שיעורים, ספרים וכו’].

    רק כדי לסבר[או לסמר] את אוזניך, היו ספרים מסוימים שאמרו בפירוש לא להכניס אותם לבית המדרש, שמא זה יכניס רעיונות שונים בלב התלמידים[הרב שג”ר וכו’]. אותי אישית זה תסכל, אך לא עברתי ישיבה מסיבות של נוחות וכד’. סיימתי את לימודי שם, ולאחר שהתחתנתי התחלתי ללמוד לתואר ראשון.

    מחשבות רבות ליוו אותי מאז סיום לימודי כבוגר ישיבת הסדר[למדתי 7 שנים סה”כ ב”ה]. הרגשתי שבהחלט רכשתי עמלתי תורה ודיבוק חברים, אך בניין אמונה פתוח וחוקר- לצערי לא. אולי זו הרגשה אישית שלי, אך משיחה עם חברי שלמדו או שלומדים עדיין בישיבה- אני מגלה שהם פשוט “לא מוכנים” לדבר על נושאים מסוימים כי “ראש הישיבה אמר”.
    כמובן שכמעט כולם רואים בעין לא יפה את העובדה שהלכתי ללמוד מדעי הרוח באקדמיה. מבחינתם זה כמעט התאבדות.

    אין לי ספק שלהיפתח ולהתעסק עם השאלות זה דורש אומץ, כמו שהרב כתב. דרוש עומק, דרוש בניין איתן של אמונה. אך דרושה גם הידיעה שבדרך הבירור של הדברים מגלים ונפתחים דרכים חדשות, שלעיתים מערערים את הבניין הקודם, ועליו נבנה בניין חדש.
    אני אומנם מחנך. אך אני משתדל כבר עכשיו לחנך את תלמידיי עד כמה שניתן ונכון בגיל זה, לברר. לשאול.
    ברצוני לחדד בפניך עוד נקודה אחת.
    אני קורא כעת את ספריו של הרב זקס. אני מתחבר מאוד לדרך חשיבתו, ולקחתי בעיקר את הנקודה שאליה התחברתי ביותר: עלינו לחדד לעצמנו ולאחרים שאמונה היא אחריות. בחירה. קבלה לברר את הנקודות. אל לנו להאשים רק את המחנכים, הרבנים, והיהדות.
    אנחנו צריכים לחנך את הדור לברר בעצמו, לבקש בעצמו, ולא לזנוח כשאין הם מקבלים תשובה. מובן שהמחנכים והרבנים צריכים להיות מגדולרים בעצמם לאלה המבקשים ושואלים מהם, אך בד בבד לחנך שהתורה מונחת בקרן זוית, ומחכים לכל אחד ואחד שיבוא ויטול אותה.

    מקווה ב”ה שמתוך בירור זה נזכה להגדיל תורה ולהאדירה. יישר כוח.

    1. עורך ראשי

      נ’ שלום.
      שמחתי לקבל את מכתבך. מסכים לכל.
      לגבי שאלת האחריות, רק אפנה אותך למאמר שכתבתי פעם, בצהר 2005 בתגובה לבחור שהתלונן שהמחנכים לא מכינים לתלמידיהם תורה ראויה: http://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95-%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%A3-%D7%A9%D7%A0%D7%AA-73/

  16. גיל

    הדיון בהחלט מרתק. אני מאד מזדהה עם תומר. למה לא לקבל ספקטרום כמה שיותר רחב של אמונה ומחוייבות לתו”מ. דודי, ייקה צרפתי, לא שומר שבת וכשרות אך מרגיש מחוייב לחגים, לקדיש על הוריו, אך כייקה הרואה הכל בשחור לבן הוא משוכנע שמי ששומר יותר ממנו הוא חרדי ומי ששומר פחות הוא יהודי מתבולל. אני מאד שמח ממה שקורה עכשיו בחברה הישראלית, כי הדיון הפתוח על זהות יהודית הקיים גם בחברה הדתית וגם בחברה החילונית רק מחזק את המחוייבות להשתייך לעם היהודי. מותר להגיד לנוער שאין תשובה לכל שאלה. נדמה לי שיש הרבה יהודים חכמים וטובים, המחוייבים לתו”מ שאינם מרגישים צורך להתממודד עם שאלות קשות של בחירה חופשית או צדיק ורע לו. הם אינם חיים בשקר עם עצמם.
    צודק הרב מיכי שאסור להתעלם מהשאלות, אך לא בטוח שלכל שואל מתאימה אותה תשובה.
    יישר כוח על הדיון

  17. א"ש

    לדעתי מיעוט שבמיעוט מתדתל”ש בגלל שאלות באמונה ועל קיומו של אלוהים, והם כנראה אלה שהרב מיכי פוגש. הרבה יותר יוצאים בשאלה בגלל הלך רוח חברתי-ציבורי וחוסר השתייכות למגזר. לגבי הלך הרוח החברתי והעדר השתייכות למגזר (בעיקר למגזר הדתי-לאומי), אני חושב שקיימת תנועת מטוטלת בנושא, והמצב היום מזכיר במידה רבה את המצב שהיה בשנות החמישים בהן צעירים דתיים רבים הרגישו בושה להיות חלק מהזרם הדתי ורבים מהם החליטו לנטוש. אמנם, מאז הציונות הדתית צברה כוח ורבים הרגישו גאווה מסוימת להשתייך אליה, אך בשנים האחרונות הציונית הדתית הולכת למקומות לא טובים ורבים רוצים להתנתק ממנה וממה שהיא מייצגת. הניתוק החברתי מוביל בהרבה מקרים לניתוק דתי. אגב, תופעה מעניינת שמתרחשת בשנים האחרונות היא הדתיות ללא כיפה (או “הכיפה השקופה” כפי שכינה זאת בזמנו יואב שורק) ואני חושב שזה מגיע מאותה הנקודה. תופעה נוספת יותר רחבה היא האפשרות לחפף ועדיין להשאר דתי, שעם כל היתרונות שבמודל הזה (שפעם בכלל לא היה מקובל), הוא מוביל במהירות רבה לניתוק מוחלט מהדתיות (ראו למשל תופעת הסימוסים בשבת. אני עד ללא מעט חברים שהתחילו בקטנות האלה ובשלב מסוים שחררו עצמם מכל עול). בקיצור, הרב מיכי מתייחס לפן אחד ולדעתי שולי בכל התופעה ואם באמת רוצים להתמודד עם התופעה צריך להסתכל על התמונה בכללותה.

    1. כיום אנחנו ה'מימסד'

      בס”ד ט”ז בחשון ע”ז

      לא”ש – שלום רב,

      אינני חושב שאנחנו נמצאים במציאות של שנות החמישים שצעירים הרגישו בושה להיות דתיים ושאפו להתחבר ל’הגמוניה’ החילונית. כיום המצב הפוך. דווקא גודלו ועוצמתו של הציבור הדתי-לאומי והיותו משולב בכל מערכות ההנהגה, מביאה לתחושה של צעירים שהנהגת הציבור הדתי והתורני היא ה’מימסד’ שיש ‘לנערו ולרעננו’ . זה מחיר הגודל והעוצמה…

      לגבי היחס הסבלני והמכיל לצעירים הנוטשים את הדרך – זה דווקא לברכה, במחקר שנערך ב’מכללת תלפיות’ בשנת 2011 (מצוטט בויקיפדיה, ערך ‘יציאה בשאלה’, ליד הערה 6) התברר שרבים מהנוטשים חוזרים לדת עד גיל 28, משום שהמשפחה והחברה המשיכה לשמור איתם קשר אוהב.

      זו היתה הדרכתו של הראי”ה קוק, עליה חזר שוב ושוב באיגרותיו לרב דוב מילשטיין, לנהוג בסבלנות ובאהבה עם בניו שמרדו בדרך הוריהם, וחזר והדגיש שברית כרותה לאהבה שאינה שבה ריקם וסופה שתשפיע, בטווח הקרוב או הרחוק.

      ובכלל, כבר לימדנו הרצי”ה ששלושת יסודות החינוך הם: סבלנות, סבלנות וסבלנות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    2. מיכי מאת

      שלום רב.
      רק כעת ראיתי את התגובה (משום מה לא הופיעה אצלי).
      אכן דבריי מכוונים לאנשים מסויימים שנוטשים בגלל קושיות וקשיים פילוסופיים. אבל כמו שהערתי חשוב לזכור שני דברים: 1. גם מי שנוטש מסיבות אחרות מסתייע בקושיות (אנשים רבים צריכים עיגון וגיבוי אינטלקטואלי למה שהם עושים), וגם לאלה חשוב לענות. 2. אני מתעניין בסקטור שלא מקבל מענה, שמכיל רבים מטובי בחורינו (בניגוד לשנות החמישים), וחבל להם ולנו שהם עוזבים.
      מהתרשמותי אני גם לא חושב שהניכור שאתה מתאר קשור ל”מקומות לא טובים” כלומר לכיוונים שתופסת החברה הדתית (איזה כיוונים? יש לא מעט כיוונים שונים מאד אלה מאלה, הרבה יותר ממה שהיה בעבר, ולכאורה כל אחד יכול למצוא את עצמו באחד מהם ביתר קלות לעומת העבר). לכן לדעתי זהו ניכור מהדתיות וזהו.

    1. מיכי מאת

      שמיל שלום רב.
      אני חייב להוסיף כאן שלא התייחסתי לעולם החרדי למרות שאני פוגש לא מעט חרדים שיש להם לא פחות שאלות ותופעת הנטישה שתיארתי קיימת גם שם. הסיבה לכך היא שיש שם מאפיינים מעט שונים שמחייבים אופן פעולה שונה, וגם בגלל שלא ניתן לפתוח שם בדיון פתוח וגלוי בנושא כזה. התחושה ששם הבעיה כמעט לא קיימת, אבל זה גם בגלל שהמחנכים והממסד והעיתונות לא מדברים עליה וגם בגלל שאנשים לא חושפים את מה שקורה מחשש לעינא בישא ומחמת הבושה. זה באמת חבל.

  18. אלי

    הרב כתב על מאמצו הספרותי לכתוב ‘תיאולוגיה רזה’. אני מניח שהרב מכיר את ספרונו של הרב עמית קולא ‘הויה או לא היה’. אני מניח שהרב לא יחתום על כל הנאמר שם (כפי שגם הרב קולא מתבלט בעצמו) אך נדמה ששניכם מתבססים על אותה מצוקה ומכוונים לאותה מגמה

  19. אני

    אני רוצה להוסיף פן נוסף לבעיה שהעלית, בעיני עצם מושג ה”דתיות” מהווה בעיה, במקומות המחנכים בנוקשות יתירה ובדוגמטיות, בד”כ ישנה עסקת חבילה מהו ומיהו דתי, וממילא נגזר מיהו ומהו “לא דתי”, שחרור מעסקת החבילה של התוויות, מאפשר לנוע על רצף שבו אדם, לא מתוך אידיאולוגיה של החשבת מצוות ושלילת אחרות, אלא פעמים מתוך קושי, אידיאולגי, יצרי, אינטלקטואלי ועוד, יוכל לא להיות מוגדר על פי מעשיו, וגם אם החליט (יותר או פחות) שהוא לא מזדהה עם המקום שבו הוא צמח, אין זה מחייב אותו by definition לזרוק את כל החבילה.
    דא עקא, שאותם אלו שזקוקים יותר מכל לשחרור מהתוויות הם אלו שמייצרים אותם ובכמויות.
    ניתוח סוציולוגי שטחי יעמיד כאן את האשכנזיות מול הספרדיות, אין זה מחזה בלתי שכיח לראות בחור עם כיפה מסתובב עם חברתו יד ביד ברחוב, ושני הדברים לא סותרים אצלו, שחרור התוויות יאפשר לענ”ד לכל אחד לנוע יותר להשליך פחות וישחרר את בעיית אי האמו שצומחת פעמים מול הממסד הדתי והחינוכי

    1. מיכי מאת

      זוהי שוב התייחסות לפי תוצאות ותועלות ולא התייחסות מהותית. דומני שחשוב להפריד את הדיונים, קודם לדון מה נכון (מיהו דתי) ואחר כך לדון בתועלת/נזק שבתוויות. אני מתנגד בכל הקשר לערבובים הפרגמטיסטיים בין תועלת לאמת. אני לא אוהב תוויות שגויות, אבל אין לי בכלל בעייה עם תוויות. דומני שאי אפשר לחשוב בלעדיהן. לכן הכללות וסטראוטיפים שנחשבים בד”כ כינויי גנאי הם דבר מאד חשוב בעיניי. אלא שיש לעשות אותם במדויק ולא להסיק מסקנות מעבר למה שהנתונים אומרים. מי שדוחה הכללות בעצם מתחמק מחשיבה. במקום להתאמץ ןלדייק יותר מוותרים בכלל על מיון וסיווג.
      בקיצור, הדרך שאתה מציע היא ויתור על האמת. אני לא מוכן לקבל את החילוני כדתי רק כדי להרוויח משהו (גם בהנחה שיש בזה רווח). לעומת זאת, אם תציע הגדרה עניינית של המושג דתי במקום כמושג בינארי כרצף של זהויות (ותגדיר את הרצף ואת הדרגות עליו, ומי שייך אליו ומי לא) – זו הדרך הנכונה בעיניי.

    2. גיל

      לא נראה לי שאפשר לדבר על דת ואמונה במושגים מטמטיים ולוגיים. ככל שתנסה לתת הגדרה יותר מדוייקת ליהודי דתי, יהיו מספיק יהודים אחרים שישללו אותה. ידוע שככל שניסו בכל אידאולוגיה להגדיר ולדייק, הדבר גרם לפילוגים, מריבות ומלחמות. לכן ניתן לכל אחת להגדיר את עצמו בתחום האמונה והדת. החיפוש האישי של כל אחד אחרי האמת הוא יותר חשוב בעיני מהשגת האמת,

    3. מיכי מאת

      חבל שאחזור שוב על מה שכתבתי. טיעונים מהסוג שמשהו הוא מזיק/מפלג/מביא למלחמות הם בלתי רלוונטיים לחלוטין בעיניי. השאלה האם זה נכון ולא מה זה עושה.
      במחילה, אבל בעיניי טענות מהסוג הזה משקפות בד”כ עצלות מחשבתית. במקום לחשוב ולהגדיר, יוצאים ידי חובה בטענה שהכל מורכב ולא עניין של לוגיקה וכו’, וכך נפטרנו מהצורך לחשוב.
      אבל אני באמת לא מבין איך הגענו כאן ללוגיקה והגדרות. מה מכל זה נוגע לדבריי בפוסט?

    4. השגחה בימינו

      ליאיר – שלום רב,

      הטיעון שיש אלקים אך אינו משגיח, ‘עזב ה’ את הארץ’ (המוצע בתשובה על ‘השגחה בימינו’), כבר הוצע ע”י פילוסופי יוון. מה הבשורה בזה?

      דומני שקיומו של עם ישראל בין שבעים זאבים ושיבתו לארצו אחרי גלות של אלפים שנה, כאשר עין בעין רואים אנחנו תחילת קיום נבואות הנביאים על קיבוץ נדחי ישראל,- מסייעים לכיוון שה’ לא נטש ולא ייטוש את עמו..

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  20. אדרבה, יציע מר את תשובותיו החדשות

    לרמד”א – שלום רב,

    בינתיים לא ראיתי בפוסט זה, שום הגדרות חדשות.למושגי האמונה ולא תשובות חדשות לשום שאלה אמונית .

    אם יש באמתחת כת”ר שאלות חדשות או תשובות תדשות, מוזמן כת”ר להציען לרבים למען נדון בהן. ואם אין – לשם מה להכריז מראש על ‘מהפכה’ צפוייה?

    לא סותרים ‘בית כנסת’ ישן לפני שבונים חדש, לבל נישאר קרחים מכאן ומכאן.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    1. מיכי מאת

      בתוך עמי אני יושב, והמספרים שפגשתי אינם קטנים כלל ועיקר. וחוצמזה, הם מוצלחים בהגדרה. הרי אלו האנשים שחושבים ומוכנים להסיק מסקנות. הקביעה שהם מוצלחים היא שיפוטית ולכן משקפת את דעתי שלי.

  21. חנה

    לרב מיכי שלום קראתי את מאמרך בעניין והסכמתי מאד. למרות שהפוסטמודרניזם איננו ראוי בעיניך, נראה לי שיש הרבה משותף בגישה שלנו לאופן ההתמודדות הראוי עם הקשיים הרעיוניים שאתה מתאר. כתבתי לעניין זה מאמר ל”מים מדלייו” וגרסה פופולארית שלו התפרסמה במוסף שבת. אני מלמדת קורס במדרשת לינדנבאום שאני קוראת לו “חז”ל פוגשים את המאה ה -21” ובו אני מנסה לעשות בדיוק מה שאתה ממליץ עליו. לימדתי את הקורס בשנה שעברה לנשים ומורות במת”ן בחשמונאים ועכשיו התלמידות צעירות. אני מודה שהוא פונה בעיקר לאינטלקטואלים אבל בהחלט אפשר לבנות גרסה שלו לתלמידי תיכון או לרבנים שלהם. אשמח לשוחח איתך חנה השקס קישור למאמר שלי במוסף שבת.
    עולם שבור על הרצפה / חנה השקס

    1. עורך ראשי

      חנה שלום.

      תודה על דברייך ועל המאמר. כצפוי, אנחנו נמצאים בכיוונים הפוכים לגמרי. אנסה לתאר בקצרה מדוע.

      נקודת המוצא שלך במאמר (ובכלל, הרי כבר הספקנו להתווכח) היא שהמדע, התרבות והפילוסופיה הם זמניים ומשתנים (פוסטמודרניות) בעוד הדת קבועה. לכן את מציגה את הניסיון להסביר את הדת במונחי התרבות המדע והפילוסופיה כסוג של אבסורד (אם כי חיובי כנראה בעינייך, אם הבנתי נכון). לעומת זאת, אני רואה את כל אלה כתהליך מתפתח (כמעט ליניארי). המדע הוא הדוגמה הכי מובהקת לכך. הרי ברור שהוא מתקדם ולא משתנה (כתפיסתך). אמנם יש טעויות בדרך אבל הפונקציה אינה סינוס אלא קו בעל ממוצע עולה (מודרניסט. מודה בעובדות וכופר באשמה). אנחנו היום מגיעים לירח ואריסטו לא הגיע לשם. אנחנו היום מרפאיים מחלות ואריסטו לא ידע לעשות זאת. לשיטתך אריסטו הגיע לירח וריפא מחלות רק בדרך אחרת מאיתנו. אבל זה כמובן לא נכון (אבסולוטית). דומני שאם גם על עובדות לא נסכים יהיה קשה לדון. גם הפילוסופיה לא משתנה אלא רק משתכללת ומשתפרת. אני חושב שבשאלות המהותיות כמעט אין מחלוקות בין פילוסופים. מחלוקות רבות הן מדומות (כי משתמשים בשפה אחרת או מדברים על היבט אחר). טיעון טוב הוא טיעון טוב. לגבי התרבות אני מוכן יותר להסכים, אם כי גם שם תלוי למה את קוראת תרבות. מוסר אינו כזה, אבל נימוסי שולחן הם כן כאלה (במונחי הרמב”ם בתחילת מו”נ, בדבריו הידועים על חטא אדם הראשון, אלו מושכלות מול מפורסמות).
      בה במידה אני מאמין באמת במובנה רגיל והמקובל גם בהקשר הדתי. מי שהדת מבחינתו היא צורת התמודדות או שפה אינו דתי בעיניי. הוא לא מאמין אלא לכל היותר אדם שחווה חוויות רליגיוזיות או חי בתרבות דתית. מבחינתי הוא לא מצטרף למניין. יש אתיאיסטים גמורים שמדווחים על חוויות כאלה (איינשטיין למשל). לעומת זאת, לי כאדם דתי למשל אין שום חוויות כאלה (ליטווק יבשושי).
      המטרה שלי במאמר היתה להציל את האמת ולא להחליף אותה. אין שום עניין להגן על תרבות. אני דן, מברר ומגן על אמת ושקר. תרבויות שיבחר לעצמו כל אחד כפי שהוא רוצה. לכן כשאני מדבר על כך שיש לבחון את אמונותינו לאור השאלות הטובות של הנוער והמבקרים, כוונתי לבחון מה נכון ומה לא ולא לעשות התאמות של שפה. כאמור, שיפור אינו סתם שינוי. לשינוי אין בהכרח כיוון אבל לשיפור יש. אני מחפש שיפור ולא התאמה. יש אמיתות שמתגלות לנו, אבל כשזה מתגלה מתברר שזה היה נכון מאז ומעולם בדיוק כמו היום. רק שבעבר חיו בטעות וכיום יש לנו כלים לגלות זאת ולשפר זאת. זה לא שינוי נרטיב אלא התקדמות.
      מי שמבחינתו הקב”ה הוא סוג של שפה ותרבות (ולא טענות עובדה) פשוט לא מאמין בקב”ה (הוא לכל היותר הוזה עליו). מבחינתי אמונה בקב”ה היא טענת עובדה פשוטה. אם תורה לא ניתנה בסיני (לפחות במובן כלשהו) אין לי מה לחפש כאן. אולי אני טועה ואין אלוהים או שלא היה מעמד הר סיני, אבל זו טעות ולא שינוי נרטיב, ואשמח אם מישהו יוכל להסביר לי זאת ולאשש את טענותיו. אמונה אין פירושה וודאות כמובן. אבל מאידך היא גם לא מאפשרת רלטיביזם פוסטמודרני.

      ד”ש לפנחס ולהתראות,

    2. חנה

      תודה על תגובתך.
      כנראה אני לא מסבירה את עצמי כראוי.

      אני מסכימה בהחלט שהדת היא לא חויה. ואני מסכימה גם לגבי התפתחות המדע, אם כי ברור לי שכמו שאנחנו מתקדמים היום ביחס לפעם אנחנו פרימיטיביים ביחס לעתיד ולכן אני מתייחסת בקצת הומור וריחוק ל”אמת” שאנו “יודעים” היום גם אם היא הצליחה להביא אותנו לירח, לרפא מחלות מסוימות, וכו’.

      מה שאני טוענת במאמר הוא לא שהדת היא שפה, אלא התרבות היא שפה מתחלפת. הבעיה שלנו היא שהנוער של היום החליף את השפה. ואני לא מתביישת לדבר בה איתם בד בבד עם העובדה שהעולם הדתי שלי הוא אמיתי וקיומי ומוחלט.

      מבחינה חינוכית אני מקבלת את דבריך שצריך להתמודד אחרת, אבל לא בדיוק באותה דרך. אני סבורה שאנחנו יכולים לתת לנוער מענה בכלים המחשבתיים והלשונייים “הפוסטמודרניים” שתיארתי במאמר ורק בכלים האלה. אבל אם נמשיך לדבר איתם בשפה של אריסטו או הפילוסופים המודרניים – כפי שעושים הר”מים בישיבות. – נאבד אותם. וכבר איבדנו. השפה שבה גידלו את הדור שלנו היא השפה המודרנית שנותנת הרב אמון בתבונה האוניברסאלית. לכן כשאנחנו שולפים את כל ה”תשובות” ההגותיותת האלה אנחנו מאבדים את הנוער. אבל כל מקרה לגופו ואם ישנם אנשים שאפשר לדבר איתם מתוך השקפתך הרציונליסטית (?) – מצוין. אני אשמח לשתף פעולה אם תכנית שנותנת מקום לשפות שעובדות (פרגמטיסטית עד הסוף…)

      טענתי היא שההיכרות הפילוסופית שלי עם “הנרטיב” הפוסטמודרני מאפשר לי לתפוס את השור בקרניו. נכון שיהיה לי קשה לדבר על ה’אמת’ במונחים שלך, וכמו שאמרת, כבר היינו שם, אבל אני חושבת שאם תשים את ההבדל הזה בצד תמצא שבמובן החשוב – יראת שמיים, סמכות חכמים, מחויבות הלכתית, אמונה בנצח ישראל – אנחנו חולקים (ולא חלוקים) אותו עולם מושגים ובודאי וודאי שאותו פרוייקט.

      להתראות
      חנה

  22. י

    הרב כתב שבחורים שמגיעים אליו בשלבים מאוחרים, כאשר הם כבר החליטו(חלקית או לגמרי) שאינם מאמינים – קשה להם יותר לקבל את התשובות.
    ממה זה נובע? האם לא מפני שאדם דתי אינו מחפש את האמת, אלא רק שאמונתו תיהיה סבירה והגיונית גם אם לא מוכרחת, ולכן רף הסבירות שהוא דורש נמוך יותר, ואדם שכבר אינו מאמין מחפש יותר את האמת בצורה אובייקטיבית?

    1. מיכי מאת

      גם זו אפשרות. אבל אפילו לפי האפשרות הזאת אפשר לראות זאת בעין טובה יותר: מי שנטייתו הראשונית להאמין צריך ראיות פחות חד משמעיות לכך שהרי זה מצד עצמו נראה לו סביר.
      אבל כמובן שגם ההסבר ההפוך יכול להיות נכון: שאלו שכבר החליטו לא פתוחים לשמוע טיעונים.

  23. המושיע האקדמי

    משתאה אני בכול פעם מחדש על היכולת הכתיבתית, הניתוחית, מעוררת העניין, מקורית, תעוזתית ומתסיסה. חסד עשה ה’ שבדורנו יש מיכי… ואני לא ציני. אתה מבטא דברים בקול רם, באומץ, שובר מוסכמות וקורא תיגר. גם הרצאתך במעלה החמישה לפני שבועות – הייתה מרתקת ומאפילה מעט על האחרות.
    כמעט אתה מחזיר אותי בתשובה.
    הלוואי והיה לי ר”מ כמוך במדרשיה (אני בוגר מחזור כ).
    אבל לא רק להם, גם מפיך – אין אני חי. אני, כנראה, דתיאיסט = מאמין-לא מאמין (כנגד הדיכוטומיות שציינת). רוממות ה’דילמא’ בגרוני וה’גם וגם בידי’. איני יודע אם יש מנהיג לבירה ואיני שולל שיש בירה למנהיג.
    איני מבין את הכול – מלבד הערך הפסיכולוגי בידיעת האדם הריבוני (לא הרבני) כי יש משהו שהוא לא כוחו ועצם ידו – והמצוות, אכן, לא באו אלא לצרף בהן את האדם לבל יגבה ללבו וידע כי יש נסתרות אבל ישאף דווקא לדרוש בהן.
    אז המעלה החמישה – לא ענית לי (ענית כדרכך באדיבות מחוייכת אך לא ספקתני) על שאלה אחתץ אם תניח את דעתי הענייה – הדרך סלולה, אולי ובעזרת ה? לחזרתי לעצמי בתשובה בסגנון רייש לקיש.
    ושאלת ר’ ירמיה שלי: גם אם נחשוב על הנימוק הפסיכולוגי דלעיל – מדוע אנו כול הזמן משבחים ומברכים אותו יתברך. זה לא מוגזם אפילו בשביל בורא עולם, ריבונו של עולם, שאולי הוא פרי יצירתו של האדם?

    1. מיכי מאת

      חן חן.
      אם הקב”ה הוא המצאה שלנו אז כל השאלות לא רלוונטיות. לא כדאי להניח את המבוקש אם רוצים לנהל דיון.
      לעצם שאלתך דומני שאמרתי לך גם שם (איני זוכר) שהשבחים הללו הם בשבילנו ולא בשבילו. אגב, ההחלטה כמה שבחים ואלו שבחים היא לא שלו אלא שלנו (של חז”ל ואנשי כנסת הגדולה). לרמב”ן תפילה היא דין דרבנן, וגם לרמב”ם נוסחה של התפילה הוא מדרבנן. לכן גם אם המינון נראה לך מופרז אין כאן קושיא על הקב”ה אלא לכל היותר על חז”ל.

  24. בן אלישע

    גופא קשייא:
    בוודאי, שהשבחים הללו הם בשבילנו ולא בשבילו. מלבד ההסבר הפסיכולוגי – יש לך עוד הסברים?

    אבל איני יודע ואיני חש – כלום הוא הוא הנמצא ולא המומצא, או דלמא….
    ואני אנא אני בא?
    אולי אם הייתי נולד צועני – הייתי פטור משאלות אלו.
    אבל, משנבראתי ונולדתי כיהודי ופגשתי אותך – בעל כורחי אמסה כל לילה מיטתי.

  25. יונתן

    הרב מיכאל שלום!
    רציתי לציין שהרב קוק במאמרי הראיה מסביר שהרמב”ם ביקש בהגותו להעמיד את היהדות על היסודות הכי בסיסיים ואיתנים שלא ימוטו. בזה הוא השיב כמדומני לאדם שהתקשה בהשקפת הרמב”ם שהאדם אינו מהווה תכלית לכללות הבריאה. זאת בהתאם לדברי הרב במאמר. ישנם תפיסות רבות שמושרשות בתודעת הציבור המאמין שאינן מעיקרי הדת ואינן מוכרחות, ובהחלט ניתן להצביע על חוסר המחוייבות כלפיהן.
    מצד שני מפריעה לי הנטיה של הרב לראות את אותן תפיסות ככנראה לא נכונות. לעניות דעתי מסתבר שדעה שהושרשה במשך דורות בציבור המאמין יסודה בהררי קודש והיא התקבלה בלב הציבור מתוך נטיה אינטואיטיבית בריאה וישרה.
    הרב מציב דוקא את הדתלשי”ם החכמים והאמיצים כקבוצה היותר איכותית שבבנינו, זאת מצד חריפות שכלם ויושרם האמיץ. לעניות דעתי קבוצה זו לרוב אינה ראויה להערכה כזאת. לרוב המבדיל בין הנאמנים לדבר ה’ לכופרים בו מתוך האנשים החריפים והאמיצים שבחברה שלנו הוא המידות שלהם, ובעיקר כמה מידת הענוה נתונה בליבם. הענוים מעריכים, קשובים ומתמסרים אל ההבנה. הגאותנים בקלות יתירה מלהטטים בה, מתוך חוסר קשב אמיתי אל התוכן הפנימי של הדברים. אמנם יש ציבור רחב שחושש מבירורים נוקבים מתוך עמדה מהוססת וחלושה, אך לפחות הם חוטאים בשב ואל תעשה ולא מוחקים מתוך גאותם בקום עשה את כל היקר.
    להבנתי ההבנה השיכלית הלוגית יכולה להבין את המציאות באופן שמהווה תשתית לאמונה. היא קולטת את התשתית הזאת ויכולה לשפוט אם היא מתאימה ומכוינה לאמונה או להיפך. אך האמונה עצמה היא דבר החל על גבי רבדי ההבנה האלה ושורה בחלקים גבוהים יותר בתודעה. השיח הדתלש”י המשכיל נוגע רק ברבדים הנמוכים של התשתית ולא מגיע לתובנות החלות על גבה. לעומתם פשוטי עם רבים שאותה תשתית לא בהירה ואחוזה בדעתם דיה, בכל זאת, מה שכן מובן להם מובן בדרך ישרה באופן שמאפשר לאמונה לחול עליהם. לכן אני מעריך אותם יותר מהראשונים וחושב שיש לתת לתפיסותיהם הרווחות משקל חשוב.
    עם הערצת הרב קוק את דרכו של הרמב”ם המובאת בראשית דבריי, הוא בנה את השקפתו בעיון ברובד האמונה באופן עיקרי ולא הסתפק במה שקראתי לו תשתית בסיסית. המישורים משלימים זה את זה, ועיון והערכה רק באחד מהם לענ”ד חסר, לא מבורר, ומציג תמונה שאינה נכונה באמת.
    בהערכה רבה והסכמה לאמירה העיקרית של המאמר
    יונתן

    1. מיכי מאת

      לי אין אמון כזה בדעות שהושרשו בציבור. בעיניי במקרים רבים הרוב דווקא טועה (ראה בטור קרוב שיעסוק בשאלה האם הרוב צודק). אני רואה בכמה שטויות רוב הציבור מאמין היום ובקלות רבה, ולכן אין לי אמון כזה בדעתו.
      לא כתבתי שהדתלש”ים הם בד”כ חכמים ואמיצים. כתבתי שיש לא מעט כאלה וחבל לי עליהם. בכל קבוצה יש ויש כמובן. אבל ההתרשמות הזו היא תוצאה של המדגם שאותו כל אחד מאיתנו פוגש.

    2. והשאלה (לרמד"א)

      בס”ד א’ לסדר אמור תשע”ז

      למד”א – שלום רב,

      האם את מה שאתה מציע – ‘החכמים והאמיצים’ יקנו?. יש מאלה הרבה שימחאו כף לתעוזתך ‘לשחוט חלק מהפרות הקדושות’, אך יראו בך ‘מודה במקצת’ העושה כך משום שאינו מעז לכפור בכל. ימחאו כפיים ויילכו הלאה בדרכם, ומה הועלת?

      הראי”ה קוק הלך בדרך אחרת לגמרי. הוא מבאר בעומק את השאלות הקשות, כך שהשואלים מבינים ‘שהרב הזה מבין את נפש הדור’, אך בדבריו הוא מבאר גם את השיטות השונות באמונה, לא רק את שלו. כך יכול למצוא המתלבט את הדרך שתתקבל על דעתו., ומשום ש’אין דיעותיהם שוות’, רבות בהתאם השיטות השונות בהבנת האמונה ובדרכי עבודת ה’..

      כשננסה להבין לעומק את השיטות השונות, להבין לעומק את טיעוניהן ואת דרכה של כל שיטה להתמודד עם הקשיים – נוכל למצוא את הדרך המתאימה לנו, ועם זאת להבין גם את הדרכים האחרות. גם כשאין מסכימים, חשוב שתהיה הבנה הדדית והערכה הדדית. הרי אנחנו חיים ביחד.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  26. יהושע

    מקריאתי את דבריך בזמן האחרון, לא כל כך ברור לי למה כל כך חשוב לך למנוע מאנשים להתדתל”ש? בפרט שרוב ההלכות הם מוסכמה וקבלה חברתית ולא אמירה אלוקית, יסודות האמונה הם בכלל לא דבר מחייב, אז מה זה משנה שמישהו רוצה להיות חילוני?
    אתה החלטת שאתה מקבל את המסגרת הזו שאין לה באמת שום הוכחה ומחוייבות רציונאלית אמיתית משיקוליך שלך (שאינם ברורים לי עד הסוף) אבל מה אתה רוצה מאחרים?

    1. מיכי מאת

      קרא שוב את דבריי. ההלכות הן ציווי אלוקי, אלא שיצירתן על ידי בני אדם. מחויבות אינה תלויה באותנטיות. ובהחלט יש בסיס רציונלי למחויבות הדתית, בשביל זה כתבתי את המחברות. ראה שם.

    1. ושאלת תם (למד"א)

      והמחשבה שאלקים ברא עולם משוכלל ומתוחכם, והפקירו למקריות עיוורת – זה רציונלי?

      (בטיעון זה דוחה הרמב”ם את שיטת אפיקור ששלל השגחה בנבראים ואת שיטת אריסטו ששלל השגחה פרטית. מורה נבוכים חלק ג, סוף פרק יז).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  27. מיכי מאת

    זו ממש לא מקריות עיוורת. אלו החוקים שהוא עצמו חוקק בבריאה, והם מוציאים לפועל את רצונותיו (כידוע, הרמב”ם עצמו כותב זאת, שהקב”ה לא מעורב אלא הנסים והמעורבות שלו הם טבע שטבוע בבריאה מעיקרא). נכון שכשאדם בוחר לעשות משהו שלא טוב בעיני הקב”ה הוא מאפשר זאת. וגם נכון שאם החוקים יוצרים תוצאה לא טובה אבל אין מנוס מכך, אז גם זה יכול לקרות.
    ומעבר לכל, שיקול הגיוני אינו עיקר אמונה. גם אם אקבל את השיקול שלך ואסכים למסקנתו, זה עוד לא אומר שיש מסורת של מעורבות של הקב”ה וממילא גם לא עיקר אמונה כזה. במקרה כזה יש היגיון שמוביל למסקנה הזאת, אבל טיעונים הגיוניים לעולם יכולים לנבוע מכך שלא שמנו לב לאפשרויות נוספות ולפירכות למיניהן. אי אפשר להפוך שיקול הגיוני לעיקר אמונה.

    1. אבל הרמב"ם)

      בס”ד כ’ בסיון ע”ז

      לרמד”א – שלום רב,

      אבל הרמב”ם (מו”נ ח”ג פי”ז) הסיק את המסקנה המתבקשת מטיעונו שאין לייחס לא-ל אי צדק של אי מתן גמול לאדם על בחירתו, ובעקבות דברי התורה והנביאים המעידים חד משמעית – הוא קובע בהקדמתו לפ’ חלק את עיקרון הגמול כאחד מעיקרי האמונה.

      אכן לדעת הרמב”ם עיקר הגמול למעשי האדם הוא רוחני, עושה הטוב זוכה שנפשו תדבק בה’ דבקות נצחית כדברי אביגיל: ‘והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה’ אלקיך’, וחלילה בהיפך: ‘מי אשר חטא לי אמחנו מספרי’.,הגמול החומרי בעולם הזה הוא תמריץ וסיוע שניתנים לעושה הטוב ונשללים מעושה הרע (כהסברו של הרמב”ם בפרק ט של הלכות תשובה), או בבחינת ‘פירות’ על התועלת שהביאו מעשיו בעולם הזה, בעוד ‘הקרן’, שלימות הנפש שקנה האדם במעשיו הטובים, תבוא לביטוי שלם בעולם הנצח (כפי שפירש הרמב”ם בתחילת מסכת פאה’).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    2. מיכי מאת

      שצ”ל, לא הבנתי את טענתך. בעצם אתה אומר שמותר לרמב”ם לכפור במסורת שהקב”ה מתערב בעולם ובלבד שיכפר על כך באמונה לוהטת במסורת על עוה”ב? אז המסורת והנביאים כולם שמלמדים שהקב”ה כן מתערב קדושים וצודקים או לא?
      רק אזכיר בהקשר זה את כפירתו הבוטה של הרמב”ן בפירושו לשיר השירים (מהדורת שעוועל) בבריאה יש מאין. טענתו הנאו-אפלטונית היא שהעולם נברא מחומר היולי כי יש מאין זה בלתי אפשרי (ואפילו הקב”ה לא יכול לעשות זאת. מה שאני אישית בעוניי לא רואה כבעיה אמיתית). וחילו מאותו מדרש בפרקי דרבי אליעזר שכבר הרמב”ם במו”נ העיר שלא ראה מעודו תמוה ממנו (“שמים מניין נבראו משלג שתחת כיסא כבודו…”).

    3. אל תכניס מילים לפי זולתך

      בס”ד כ’ בסיון ע”ז

      לרמד”א – שלום רב,

      כתבת: ‘אתה אומר בעצם שלרמב”ם מותר לכפור במסורת שהקב”ה מתערב בעולם’, בעוד שהבאתי את דבריו המפורשים בפרק ט’ מהל’ תשובה, שה’ נותן גמול חומרי בעולם הזה על מעשי האדם לטוב ולמוטב, אך אין זה עיקר השכר, אלא תמריץ לאדם המסייע לו להמשיך ביתר שאת בדרך הטוב. .הרי מפורש בדברי הרמב”ם שהקב”ה מתערב בעולם הזה, מסייע לעושה הטוב ומונע סיוע מהחוטא.

      אני מבין שטרדותיך קשות כל כך, עד שלא הצלחת להבין שתי פיסקאות קצרות שכתבתי. ולא אכלא שפתיי מלברכך שיזכך ה’ למנוחת הנפש שתאפשר לך ריכוז והבנת הדברים על בוריים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ולמשב”ב –

      דברי הרמב”ם שעיקר שכר המצוה הוא שלימות הנפש הנצחית שתלווה את האדם גם אחר חיי העוה”ז, ומה שניתן בעולם הזה ע”י הקב”ה הוא תמריץ וסיוע (כדברי הרמב”ם בפ”ט מהל’ תשובה) או ‘פירות’ על התועלת שהביא האדם בעולם הזה לאחרים במעשיו הטובים (כדבריו בפיה”מ ריש פאה) – מתיישבים מצויין עם דברי הגמ’: ‘שכר מצווה בהאי עלמא ליכא’. כאן נותן לנו ה’ ‘צ’ופרים’, אך על עצם המעשה הטוב, ‘כל חללי דעלמא’ לא’ ישוו לקורת הרוח שבהתענגות על ה’ שתגיע לשיאה רק עם השתחררותנו מטרדות העולם וממגבלות החומר.

    4. ולגבי הרמב"ן

      בפירוש הרמב”ן לתורה, בראשית א,ח, עמ’ יט-כ: ‘והנה ביארו הכתובים כי הנבראים הראשונים הם יש מאין, והשאר מוצאם מן החומר הראשון הנברא. ואל יקשה עליך מאמר רבי אליעזר הגדול שאמר: “שמים מהיכן נבראו, מאור לבושו של הקב”ה”… כי בעבור שירצו החכמים עןד להעלות החומר הראשון עד תכלית ולעשותו דק מן הדקים, לא יראו שהשמים שהם גוף מתנועע בעל חומר וצורה, אבל אור הלבוש הוא הנברא הראשון…’ (ובהערות הרב שוול הביא מהציוני, שהנברא הראשון נברא יש מאין.

      בפירוש המיוחס לרמב”ן על שיר השירים (ולדעת הרב שוול הוא מרבי עזריאל), עמ’ תצג: ‘…”מעצי הלבנון” ר”ל: משפע החכמה ומזיוה נתעצם האור ההוא ונתאצל ממנו… ה”שלמה” היא הזמנת המשכת החכמה הסובבת את הכל., ו”נתעטף” ר”ל קיבל זוהר מן השפע ההוא ונתנוצץ אור ממש .. והוא על דעת אפלטון האומר כי שוא הוא שימציא הבורא דבר מלא דבר, ועל זה אמר שלמה בחכמתו… “מעצי הלבנון” – משם היה אצילת הכל וההוויות, והאצילות מחודש. וזהו שאמרו ז”ל… “ויהי אור – כבר היה”, כי כבר נאצל מאור העליון שכבר היה בכח העליון’.

      על פניו, לפי זה נאצל הכל ‘משפע החכמה ומזיווה’, מ’אידיאה’ שבה גנוז הכל ‘בכוח’, ומה עניין זה לקדמות העולם? הרי העולם נאצל לדעת בעל הפירוש לשיר השירים מהחכמה בנקודת זמן מוגדרת, ביום הראשון, ככתוב שם (עמ’ תפג-ב):
      ‘ידוע כי החשך הוא אפיסה…והבריאה עצמה ר”ל שבירר מן החושך שאין לו קץ וסוף כלל אחר ואצילות אחר. ובאמרו “קץ שם לחשך” ר”ל הגביל מן החושך גבול ונתן לו קץ ותכלית… ולכל מידה ומידה העומדת בכח האפיסה ההיא. ר”ל אחר שהוציאו מן הכח אל הפועל, פעל בפועל ההוא ועשה מידות וכלים שיש להם חקר וגבול… ובכלל ההוויות שנאצלו ביום הראשון הוא עשרה דברים ומעורבים זה בזה: שמים וארץ, תוהו ובוהו, אור וחושך,, רוח ומים, מידת יום ומידת לילה…
      משמע, איפוא, שלפני האור היתה ‘אפיסה’ שבה היה הכל רק בבחינת ‘בכח’ וביום הראשון נאצלו ההוויות ש’בפועל’. והדברים רחוקים לחלוטין מסברת ‘קדמות העולם’

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    5. moishbb

      חכם שצ”ל
      זה שניתן לבאר ולדחוק את דברי הגמרא בכל צורה שמתחשק
      ואפילו להביא פשט טוב ומתקבל על הדעת
      עדיין לא מונע מלבאר אחרת לאלו שחשקם או הבנתם נוטה להבין את הגמרא כפשוטה
      כמו שרובנו היו מסבירים את דברי התורה בכל מקום אם המציאות מכחשתם
      היה תמיד ניתן למצוא הסבר המוציא דברים מהקשרם הפשוט

    6. המציאות מכחישה? (למשב"ב)

      לא רק שהכבשה שרדה בין שבעים זאבים, אלא שהחלה לשוב לארצה אחרי אלפים שנות גלות. הנהיה דבר הזה או הנשמע כמוהו? האין רואים עין בעין שיש מנהיג לבירה. יהודים יושבים בארץ ישראל ‘דוכתא דמשה ואהרן לא זכו’, ואינם רואים את יד ה’ והשגחתו?

      בתמיה, ש.צ. לוינגר

    7. moishdd

      אשאלך את שאלת מיכי
      האם אתה רואה שינוי מציאות משהו נגד חוקי הפיזיקה
      ניסים הקורים במסגרת הטבע לא גרע כוחם מהזוכה בלוטו שגם כאן יהיה קשה עד בלתי אפשרי לנבא את תוצאותיו
      אך במציאות ישנם כאלו המצליחים
      וישנם גם כאלו שזכו יותר מפעם אחת

    8. מיכי מאת

      רבנו שצ”ל הלוינגרי שליט”א.

      אני תמיד שמח לקבל ביקורת, אבל הייתי עוד יותר שמח אם היה בה ממש. לצערי אין בה. על אף שאכן זמני קצר ושטף התגובות של הזמן האחרון באמת נחת עליי כרעם ביום בהיר ואף התישני במקצת, קראתי והבנתי היטב עד דק את כל דבריך, וגם עניתי להם עניינית.

      כתבתי בהודעתי שהרמב”ם אומר שהקב”ה לא מעורב בבריאה ולא עושה נסים אלא דרך הטבע הטבוע בה. מה ענית על כך? שהוא מסיק את המסקנה מדבריו ואומר שיש גמול על מצוות. שאלתי אותך כיצד זה עונה על מה שכתבתי? הרי לשיטתך הוא כופר במסורת ובדברי הנביאים שמדברים על מעורבות של הקב”ה בבריאה. וכי אמונתו שיש גמול מכפרת על כפירתו בעיקר זה? מה ענית על כך? עיני הקהה לא זכתה לשזוף תשובה עניינית שלך לנקודה זו.
      יתר על כן, כל מעורבות של הקב”ה בעולם היא נס, ואם לפי הרמב”ם אין ניסים שלא טבועים בבריאה – אזי לשיטתו אין שום מעורבות של הקב”ה בעולם כלל, והוא מתנהל על פי חוקי הטבע ומה שהושם בהם מעיקרא. זו תפיסת הרמב”ם, והן הן דבריי. ולכן לשיטתו גם אין לדבר על גמול חומרי בעוה”ז כלל, אלא מה שהושם בטבע העולם. לא מעורבות של הקב”ה שנותן גמול בעוה”ז. ודבריו בפ”ט מהל’ תשובה (אם נתעקש ליישבם עם דבריו הנ”ל) כנראה מדברים על טבע העולם שנברא כך שיינתן גמול טבעי לאלו העושים את רצון ה’. אז אני כופר שנמצא בחברה טובה גם לשיטתך. זה מה שכתבתי, ושוב לא זכיתי לראות מה ענית לזה.
      אוסיף ואומר שלעומת הרמב”ם אני עוד מאמין שמרני יחסית, שכן בניגוד אליו אני כן מוכן להודות באפשרות של מעורבות אלוקית ספורדית שנסתרת מעיניי. ואילו הוא שולל קטגורית כל מעורבות.

      ולגבי הרמב”ן (או רבי עזריאל) ידועה הסתירה מול דבריו בבראשית (שזו אינדיקציה לכך שבאמת זה לא הוא). אבל שים לב שמה שכתוב שם הוא שבריאה יש מאין היא נמנעת. הרי הציטוט (לקחתי אותו מדבריך):

      והוא על דעת אפלטון האומר כי שוא הוא שימציא הבורא דבר מלא דבר, ועל זה אמר שלמה בחכמתו… “מעצי הלבנון” – משם היה אצילת הכל וההוויות, והאצילות מחודש. וזהו שאמרו ז”ל… “ויהי אור – כבר היה”, כי כבר נאצל מאור העליון שכבר היה בכח העליון’.

      כלומר המדרש הזה הוא אפלטוני, והוא סובר שאי אפשר שהקב”ה יברא יש מאין כי זוהי סתירה לוגית (כאמור, אני אישית לא מקבל זאת). ובזה נפלו כל תירוציך וחילוקיך בבירא.

      ולגבי הכבשה בין הזאבים, הרי מילתי כבר אמורה כמה פעמים: 1. באירועים היסטוריים בגלל מורכבותם קשה מאד, ובעצם כמעט בלתי אפשרי, לאבחן נסים. יש אירועים חריגים, אבל אין אינדיקציה ברורה לכך שזה נס של מעורבות אלוקית ולא סתם אירוע לא מסתבר שקורה מדי פעם. 2. גם אם זה חריג, אולי לא מדובר במעורבות של אלוקים (ראה דברי הרמב”ם לעיל שמעורבות כזאת לא אפשרית בכלל) אלא בתוצאה של האופי הלאומי והתרבות המיוחדת שלנו כשומרי התורה, שבגללם באופן טבעי שרדנו והצלחנו לשוב לארצנו. כך כתבתי גם במחברת החמישית (והיו שם דיונים על זה). כך או כך, אי אפשר לטעון לנס (=מעורבות אלוקית) על אירוע כזה. זו ספקולציה, שאולי היא נכונה ואולי לא. אבל התמיה על מי שאומר אחרת הוא עצמו מן המתמיהין.
      והנלענ”ד כתבתי.

    9. ולמשב"ב

      בס”ד כ’ בסיון ע”ז

      למשב”ב – שלום רב,

      דברי הרמב”ם ברורים שהקב”ה מתערב בעולמו ונותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו (כדברי ירמיהו), וכבר ציינתי לדבריו במו”נ ג,יז (שהעתקתי חלקם בדיון על ‘לעבור את הקיר’), ולדבריו בפ”ט מהל’ תשובה ובפיה”מ ריש פאה ובהקדמתו לפ’ חלק, שם קבע את הגמול לאחד מעיקרי האמונה. לאלה יש להוסיף גם את דבריו בהל’ תענית שאסור לאדם לחשוב שייסורים הבאים עליו הם מקרה, אלא חובה עליו לחוש שבאו עליו בחטאו ולחפש דרכיו כדי לשוב מדרכו הרעה.

      התערבות אלקית יכולה להיות על ידי שינוי חוקי הטבע, הרי הרמב”ם אומר (כמדומני בפירושו לאבות, למשנה: ‘עשרה דברים נבראו בין השמשות’) שהקב”ה התנה מראש עם מעשי בראשית שבשעת שיהיה צורך תהיה חריגה מחוקי הטבע. ומה הבעיה שגם הצורך בהנהגת הגמול, יחייב לעיתים חריגה מהנהגת הטבע. אך כבר ביארתי בתגובותיי בדיון על ‘לעבור את הקיר’, שיש מקום רב להתערבות שאין בה חריגה מחוקי הבע. יעויין שם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      חוק פיזיקלי שבדרך כלל אין בו נסים הוא, שאם מציינים למקור, כדאי מאד לעיין בו בפנים, ואז מתקיים הכלל: יגעת ומצאת – תאמין’! 🙂

    10. אין בגמול שינוי רצון

      הנחתו של הרמב”ם שנסים דורשים תנאי מששת ימי בראשית, נובעת מהבעייתיות לייחס לבורא שינוי רצון, אך כשההתערבות נובעת מעיקרון הגמול המחוייב על פי עקרונות הצדק האלקי, לסייע לעושה טוב או לשלול סיוע מהחוטא ולתת לאדם בעוה”ז פרי התועלת או הנזק שהביא לחברה – אין בזה אלא יישום עקרונות הצדק שגזרה חכמתו יתברך, עקרונות נצחיים שקדמו לעולם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  28. מיכי מאת

    אנחנו מסתובבים סביב הזנב. אני יכול לחזור שוב ושוב על טענותיי ששוב ושוב לא מקבלות מענה, ובמקום זה שוב ושוב מגיעות האשמות חסרות שחר שאיני קורא או לא מבין.

    אני דיברתי בדיוק על הרמב”ם הזה בפיהמ”ש לאבות (ויש בעוד מקומות. מהר”ל בהקדמת גבורות שהזכרת מתייחס אליהם).
    באשר להערתך על התערבות במסגרת הטבע, כבר הסברתי שם ובעוד מקומות שאין חיה כזאת. זו פשוט טעות. הטבע הוא דטרמיניסטי לגמרי (ברובד המקרו. והמיקרו לא משפיע על המקרו), ולכן כל התערבות היא חריגה מחוקי הטבע. זאת כמובן אלא אם יש לך מידע פיסיקלי חדש שלא מצוי בידי.
    עקרונות הגמול שהצעת יכלו לגרום גם לנסי ים סוף (יש לקרוע את הים כגמול למצרים וליהודים) וגם לכל התערבות אחר. אז לפי הצעתך בשום מקרה אין שינוי רצון ואין צורך בנס. הוא יכול בכל המקרים להטביע בבריאה את הטבע שמי שעושה מצווה מגיע לו נס כזה וכזה ואין שום צורך בהתערבות אף פעם. זה בדיוק מה שאומר הרמב”ם, ולכן הוא טוען שאין התערבות אלא טבע טבוע. הסברתי זאת כבר, אבל כנראה שוב לא תקרא או לא תתייחס לדבריי.

    1. לרמד"א

      בס”ד כ’א בסיון ע”ז

      לרמד”א – שלום רב,

      אכן אין דרכי לחזור על דברים שנתבארו כל צרכם, והסתפקתי בהפנייה לדיון ב’לעבור את הקיר’ (וכן בפוסט’ על חנוכה),

      שם הבאתי מספר דוגמאות שבהם יכולים להיות מספר תרחישים שאינם מנוגדים לטבע. כך למשל, מאד טבעי ששר החוץ הבריטי שכיהן ב-1917 שגדל על ברכי התנ”ך, יקדם הכרה בזכות עם ישראל ל’בית לאומי’, ומאידך מאד טבעי ששר החוץ הבריטי ב-1947, אף שהיה בעברו ידיד גדול של הציונות, יעדיף בהגיעו לשלטון את האינטרס המדיני לשמור על הקשר עם עשרות מיליוני ערבים.

      שני התרחישים אינם מנוגדים לטבע, אך משום מה פעל כאן איזה ‘עיקרון אנטרופי’ שכשקיום הבטחת ‘ושב ה’ את שבותך’ דורש זאת מתקיים התרחיש המתאים. ב-1917 תומכת בריטניה ומאפשרת ליישוב לגדול ולהתבסס, וב-1947 כשהיישוב בשל להפוך למדינה – קורה התרחיש ההגיוני ההפוך, המביא לסילוקה של בריטניה.

      לגבי דברי הרמב”ם. הרי שיטתו העקבית שהקב”ה מביא גמול בעולם הזה מבוארת בכל כתביו. החל בפירוש המשנה (ריש פאה והקדמת פ’ חלק), המשך במשנה תורה (הלכות תשובה והלכות תעניות) וכלה ב’מורה נבוכים’ (ח”ג פי”ז), הרי שקושיה מדבריו בפיה”מ לאבות אינה יכולה לסתור. ואף אינה קושיה ממשית, מה הבעיה לומר שנסי ים סוף עליהם אומרים חז”ל, והרמב”ם בעקבותיהם, שהותנה עמם מששת ימי בראשית שייבקעו בעת הצורך, הם ‘אבטיפוס’ לכל מצב שבו מחייבים עקרונות הגמול שינוי בטבע?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לגבי טענתי שלא הבנת את דבריי. כשתלית בדבריי דברים שברור שלא אמרתי, וכתבת: ‘בעצם אתה אומר שהרמב”ם היה מוכן לכפור במסורת…’, העדפתי לדונך לכף זכות (כמצוות הרמב”ם בפיה”מ אבות א,ח ובס’ המצוות עשה קעז) שהדברים נאמרו בטעות. אך אם אתה עומד על כך ששינית את דבריי במכוון – לא אעמוד על דבריי 🙂

    2. מיכי מאת

      שצ”ל שלום.
      כשאתה מדבר על שתי אפשרויות שמתיישבות עם חוקי הטבע אתה שוב מתייחס ל”טבע” ברובד ההיסטורי, כלומר המקרוסקופי. אבל בסופו של דבר פעולה של אדם או אירוע של הטבע מורכבים מאינספור פעולות של מכניקה ניוטונית.
      נסתכל על הצהרת בלפור למשל. חשוב, מה היה קורה ללא התערבות של הקב”ה? אתה מניח שהוא לא היה מצהיר, ורק הקב”ה גרם לו להצהיר. אם כן, יש כאן חריגה מההתנהלות הטבעית (+בחירה חופשית של הלורד בלפור), קרי: נס נגד חוקי הטבע.
      כמובן שברמה ההיסטורית (המקרוסקופית) אתה לא רואה את זה, כי ברמה ההיסטורית אנחנו מסתכלים ברובד מקרוסקופי, ושם לכאורה שתי האפשרויות קיימות (אף אחת לא היתה מפתיעה אותנו). אבל בהסתכלות פיסיקלית זה לא נכון. כל התערבות, ללא יוצא מן הכלל, היא נס שחורג מהטבע (+בחירה). רק אעיר ששינוי בחירה של אדם הוא כמו שינוי חוקי הטבע. בשני המקרים מדובר בנס, כלומר התערבות שמשנה את מהלכם הטבעי של הדברים.
      מעבר לזה, גם אם יש כאן התערבות (שכאמור היא לעולם בגדר נס), אם אתה טוען ששתי האפשרויות קיימות בהתנהלות הטבעית אז מכאן גופא יוצא שלך אין שום דרך לדעת שמדובר בנס או התערבות. לכן לשיטתך שלך ששתי האפשרויות קיימות בטבע ומתיישבות עמו, הקביעה שמדובר בנס היא ספקולטיבית (אולי נכונה ואולי לא).

      לגבי דברי הרמב”ם, אתה חוזר שוב על דברים שכבר הסברתי למה אינם נכונים. אני שואל מדבריו בפיהמ”ש. גם אם הוא סותר זאת במקומות אחרים (אני בכלל לא בטוח בזה. ייתכן שבכל המקומות מדובר על התנהלות שהוטבעה מראש בטבע) – מה אתה אומר על דבריו אלו? היישוב שהצעת לא נכון, כפי שכבר הסברתי (ואתה מתעלם). כל התערבות שהיתה אי פעם אינה שינוי רצון לפי הצעתך (כי תמיד התגובה היא בגלל משהו שקרה, והרצון מראש היה שאם יקרה כך יש לגמול כך), ולכן אין שום מניעה לומר שכל האירועים שעליהם מדבר הרמב”ם (כמו בקיעת הים ועוד) היו התערבויות ניסיות ולא טבע מוטבע מראש. אז למה הוא לא אומר זאת בפיהמ”ש? לחלופין, אם הקב”ה לא מתערב והתנה הכל מראש (כדבריו בפיהמ”ש), ניתן לומר זאת בכל המצבים (בכולם אין שינוי רצון מהותי). תביא לי דוגמה אחת שבה אי אפשר לומר זאת. סוף דבר, על כורחך אתה חייב להסיק שלשיטת הרמב”ם אין שום התערבות בבריאה בשום מצב, והכל הוטבע בה מעיקרא. וגם כשהוא מדבר על גמול בעוה”ז (כמו בפ”ט מהל’ תשובה) זהו גמול שמוטבע בטבע ולא התערבות בבריאה.

      ועוד לא הזכרתי קושי מרכזי על תזת המעורבות. אם אכן הוא מתערב כל אימת שקורה משהו שלא לרוחו, איני מצליח להבין מדוע יש אסונות טבע שנופלים על חפים מפשע. האם לדעתך כל נפגעי הצונאמי היו חייבי מיתות ביד”ש? היתה התקבצות מטורפת של חייבי מיתות מכל העולם דווקא לאותו איזור? הרי זו ספקולציה מטורפת ובלתי סבירה בעליל. הסבר פשוט יותר הוא שההתנהלות הטבעית יכולה להביא לתוצאות שאין למונען גם אם הקב”ה לא רוצה בהן (זו תוצאה הכרחית של החלטתו לנהל את העולם לפי חוקי טבע קבועים ולא לחרוג מהם). וכעין זה דברי הר”ח בחגיגה: “יש נספה בלא משפט” – כגון אדם שהרג חברו. כלומר שאם אני מחליט להרוג את פלוני, זה יכול לקרות גם אם הקב”ה לא רוצה בזה ובוודאי שהוא לא החליט על כך (בדיוק כמו שאם אני מחליט לחלל שבת אני עושה זאת למרות שהקב”ה לא רוצה בזה. הוא לא מתערב למנוע זאת ממני). משמעות הדברים: הוא לא מתערב בהתנהלות הטבעית (+בחירה).

    3. ולחומר נוסף

      יעויין עוד בפירוש הרמב”ם לאבות, פרק ה’ משנה ד-ה, ובמקורות שהביא הרב יצחק שילת בביאורו (מעלה אדומים תשנ”ח, עמ’ צד-צז). בתגובותיי ‘יכולת הבחירה מחייבת השגחה’ ו’מדרכי ההשגחה’, בדיון על ‘פוסט 39: לעבור את הקיר’, הבאתי מדברי הרמב”ם במורה נבוכים, חלק ג, פרקים יז-יט, שם נתבארה שיטתו באר היטב, ו’תן לחכם ויחכם עוד’.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  29. ישראל

    טוב, קושיית הצונאמי לא קשה. לא התקבצות מטורפת, אלא אוכלוסיית המקום (רובה) היתה מטורפת (בעוונותיה הרבים, כידוע – לדעת המְסַפְּרִים, שהיו פרוצים בעריות, וכבר לימדונו חז”ל שאחד מחוקי ההנהגה הוא שעריות מביא אנדרלמוסיה לעולם) וחייבת מיתה בידי שמים. ולגבי המיעוט החף מפשע, הרי כבר לימדונו חז”ל שאחד מחוקי ההתערבות של הקב”ה הוא שכאשר ניתן רשות למשחית אינו מבחין וכו’.
    איני בא לסתור את תזתך המבוססת על הרמב”ם. אני רק אומר שאירוע הצונאמי אינו ראיה, שכן הוא ניתן לפרשנות של התערבות אלוקית נסית.

    1. מיכי מאת

      תמיד אפשר להציע ספקולציות לא סבירות אד הוק כדי להציל כל טענה וכל עמדה. זה לא רציני. אני שואל האם לדעתך נפגעי הצונאמי של 2004 היו קיבוץ אנשים מרושע במיוחד בתולדות האנושות (ולו על דרך הרוב. כלומר אפילו אם נתעלם ממיעוט צדיקים שהיו שם, אף שבסדום כבר סוכם שלא משחיתים את העיר בעבורם)? לי אין מידע כזה, לך יש?
      מעבר לזה, העיקרון של “ניתנה רשות למשחית” שהבאת, מה הוא אומר אם לא שאין התערבות אלוקית (אלא אולי בסקלות הגדולות)? מה אתה מוכיח משם? הרי זו ראיה לסתור. כשהמשחית משחית (בגלל חוקי הטבע?) אין התערבות אלוקית.
      ראה תזכורת כאן:
      http://www.mako.co.il/hix-nature/environment/Article-68e9f153bc09a41006.htm

  30. מודה במקצת

    שלום הרב,
    1. לדעתי חסר נדבך נוסף שממש מתבקש מדבריך. צריך להיות שינוי גישה בנוגע לשכוייח שמקבלים הפתיים. התגמול הזה למי שמיישר קו עם העמדות האמוניות מעודד בינוניות ומייאש את אלה שכן מעיזים לחשוב .
    2. אולי יעזור אם נפתר ממיתוס הנעשה ונשמע, עם המנהג להשתמש כמה שיותר פעמים במשפט בב”ה, בעז”ה, אי”ה ודומיהם, ביטויים כמו “כתוב בספרים” וכו’ כולם מלבים את הבורות והתמימות.
    3. לי מאוד הפריע שרבנים ומחנכים לא עודדו לקרוא ספרים שמאתגרים את האמונה בידיעה שיש תשובות. זה תמיד הריח ריח של תבוסתנות והודאה בחוסר היכולת להתמודד (ואני בכלל לא מדבר פה על עידוד לרכישת ידע כללי משיקולי ביטול תורה)
    4. לגבי הצעותיך, שאיתם אני מסכים לגמרי- לדעתי אין לך סיכוי להשיג שיתוף פעולה מרבנים ומחנכים אחרים:
    לגבי השינויים- זה די טריביאלי, השמרנות היא בעיה שלא תפתר בקרוב. לגבי המענה לשאלות- לדעתי אתם חלוקים בבסיס- מה שנראה לך מובן מאליו, שהשכל הוא הכלי העיקרי לבירור שאלות כאלה ושהולכים איתו לאן שהוא יוביל לא מקובל עליהם. מבחינתם, אם השכל יוביל אותך לכפירה (אפילו בסיכון מסויים) אז אין להשתמש בו. אגב, זה ההסבר שלי לכך שכ”כ הרבה תלמידי חכמים אינטילגנטיים ורציונליים מאמינים כפתיים בניגוד למקומות שבהם הם מותרים לחשוב (שקלא ותריא בגמרא, במסגרת הכללים כמובן) הם מראים יכולות ספקנות ועומק גבוהות מאוד – הם פשוט בוחרים לא להשתמש במוח (הייתי מאוד רוצה לשמוע את דעת הרב בעניין הזה)

    1. מיכי מאת

      אני מסכים לגמרי.
      שתי הערות:
      א. לדעתי בכל זאת יש סיכוי כלשהו לגבש הסכמה (יותר רחבה ממה שנדמה), והתחלנו כבר לעשות צעדים בעניין. אי אפשר התעלם מהנטישה העכשווית (של אליטות ולא שוליים), אז לפחות טקטית צריך להתמודד עם השאלות. ראה כאן:
      http://www.yedahaya.com/
      מתחילים כעת בפעילות, ונראה איך יתפתח.
      ב. אני לגמרי מסכים לאפיון שלך על ת”ח שמגלים אינטליגנציה מופלאה וביקורתיות מעולה לגבי הלמדנות (אם כי במגבלות הדוגמטיות הלמדנית כמובן), וחשיבה ילדותית ממש ולא ביקורתית בעליל בתחומי האמונה. זה הפריע לי מאז ומעולם, כד הוינא טליא בבני ברק המעטירה. בביהמ”ד שבו התפללתי (נאות יוסף, צפון העיר, רחוב יואל), היו אריות למדניים שהיה תענוג לדבר איתם בלימוד. מדי פעם הגיע איזה משגיח או ר”מ ונתן שמועס בליל שבת, והייתי מסתכל סביבי לראות אם כולם חשים כמוני (שהאיש אידיוט), אבל לא התרשמתי שיש שותפים לתחושותיי (לפעמים אפילו שאלתי אנשים, אם כי היה קצת לא נעים וגם אני הייתי אז יותר צעיר וזהיר). חלק נמנמו וחלק אחר הקשיבו רוב קשב כאילו יש כאן מתן תורה מסיני. באמת מרתק.
      זה מזכיר לי את ההתייחסות ל”גדוילים”, שמצד אחד היתה מאד מפוכחת (כולם לגלגו על הגרי”ש אפרתי והתופעה של משמשים שקובעים את דעת הרב), ובו בזמן התייחסו בחרדת קודש להוראות הפוליטיות וההנחיות הרוחניות שיצאו משם כאילו היתה שם התגלות שכינה ממש. כאן נדמה לי שהיתה תפיסה מובלעת שאמנם הכל מגולגל מאינטרסים אבל מה שיוצא חזקה עליו שמושגח מלמעלה, כי צדיקים אין הקב”ה מביא תקלה על ידם. נדמה לי שזו התקלה הכי גדולה שיצאה מתחת ידם של אותם צדיקים (=התפיסה שאין תקלה יוצאת מתחת ידי צדיקים).

  31. איתי

    כאחד שמתעסק עם עולם הישיבות החרדי אני יכול לומר שהתמימות הזו כבר פאסה, כל השוטים האלו שאומרים ווארטים בשם המשגיח זצ”ל שאמר בשם המשגיח שהוא עוד יותר זצ”ל שהכל נגיע’ס רבייתי וכדו’, כבר מזמן זוכה לקיתונות של לעג, הציבור החרדי בהליך התבגרות, וכמובן החשיפה לתכנים חיצוניים רק מועילה לעניין הזה.

    ואם כבר, המכתב של הרב לשניידר מגרודנא “מסתובב” בישיבות, ונתקלתי בו פעמים רבות, וכמעט ולא ראיתי מי שלא הזדהה עם הדברים.

    1. מיכי מאת

      אני כמובן לא מעורה בפרטים, אבל אני בספק עד כמה באמת אין את הדיכוטומיה שתיארתי (ביחד עם הלעג שאתה מדבר עליו ויחד עם ההזדהות עם המכתב שלי לגרודנא). מדובר במספרים הגדולים, ולא בין כמה רציונליסטען שאינם מייצגים. הרי עדיין המפלגות החרדיות זוכות לאותו מספר מצביעים בקלפי, לא? לא תמיד מה שאנחנו מכירים הוא מדגם מייצג.

  32. חיים עמוס

    שלום הרב מיכאל,

    קראתי את מאמרך בעניין רב. כאחד שלמד בישיבות חרדיות ועזב את הדת בעקבות שאלות אותם העליתי שוב ושוב בפני רבנים שהכרתי הן בישיבה והן בשכונה, ולא קיבלתי עליהן מענה. את התשובות שקיבלתי יכולתי לרשום מראש, לשים במעטפה, ולהוכיח יכולת ניבוי וחיזוי העתיד.. 🙂 כמובן, זאת מאחר והתשובות היו כה צפויות וכה מוכרות למי שגדל וחונך במסגרת החרדית.
    מה שחשוב לי לשתף זה את התובנות הבאות אותן אכתוב בפשטות ובתמצות, שבאו לי בעקבות מפגש עם אדם מיוחד אותו פגשתי במקרה.
    1. העולם בנוי משכבות כעין הבצל. כמו גוף האדם, שיש לו עור, רקמות, עצמות וכו’.. כך גם ברבדים הרוחניים של האדם יש נרנח”י וכו’. העובדה הזאת היא אקסיומה וממנה נקודת ההתחלה.
    2. את העולם הרוחני, קרי רבדים פנימיים, ניתן להשיג בהרגש (הקשבה פנימית עדינה מאוד)בלבד, בשונה מרגש או הרגשה שהם עבים וגסים יותר.
    3. הבחירה קשורה למימד הרגשי, זה המימד בו האדם מרגיש שהוא חי, נפרד וכו’.. הידיעה היא גבוהה, ופנימית יותר, אך מנותקת מהרגש, ככל שהיא תתחבר לרגש, האדם יהיה במצב טוב יותר (מתוקן, אלוקי, וכו’)
    4. הנתק בין השכבות הפנימיות לחיצוניות שהזכרנו בין המחשבה לרגש, קיים גם בעולמות העליונים ובכמה רבדים, וזה נקרא מצב של שכינה בגלות, הסתר פנים, וכו’..
    5. תוצאת חיבור הרבדים בצורה הרמונית, מתגלה באופן של אהבה ללא תנאי, שהיא המצווה העיקרית הכוללת את כולן “ואהבת לרעך כמוך”. שמטרתה, השוואת הצורה בין הבורא לנברא. כלומר, כל שכבות הבצל מתקשרות ביניהן והופכות לדבר אחד..
    6. בעניין המצוות המעשיות וכו’, יש בהן 2 עניינים. א. הן נועדו לצרף את הבריות, כלומר יש בהן סגולה להביא לחיבור הרבדים שהזכרנו. (בעיקר ע”י ההכנעה שזו תכונה קריטית לשיתוף פעולה ראשוני בין הרבדים השונים, שהקטן מקבל את העובדה שהוא קטן בפני הגדול ממנו)
    ב. משמעות חברתית, קהילתיות וכו’.
    7. בכדי שתודעות שונות ברבדים שונים יתמסרו זה לזה, יש צורך בסיסי באמת. (ללא מניפולציות מכל סוג..)
    8. יש ביקום כמה ממדים, אחד מהם הוא החשיבות.. כלומר אפילו שהתינוק תופס מקום בתלת מימד פחות מכל בני הבית, אעפ”כ חשיבותו וחביבותו גדולה. והנמשל מובן.
    9. החכמים הם מועטים, וגם מעשה מרכבה דורשים ליחיד ומבין מדעתו, לכן, מן האמור לעיל, יסיק כל חכם את מסקנותיו האישיות, ובלבד שיתחשב בהמון אשר זקוקים לאשר כתבתי בסעיף 6.ב.
    10. לסיכום: הכל בנוי ברבדים כבצל, כאשר הרובד הפנימי ביותר הוא מקור החיות של הבצל כולו. הכנעה של רובד חיצוני לפנימי הכרחית להתפתחות, ההרגש מתפתח במטרה להשיג ולהתחבר לפנימי, החיבור עצמו אפשרי רק כשיש אמת כלומר יושר (אינטלקטואלי ורגשי) ופשטות. ייחודיות ישראל היא ברובד עמוק יותר שקיים רק אצלם שמאפשר להם לחוות את האחדות בצורה עמוקה יותר. מאחר וזו היא התכלית, רצה הקב”ה לזכות (מלשון זיכוך) את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות..

השאר תגובה