בעיית יום, אינטואיציה ועיני השכל

תודה על התשובה.

אם ניתן להסביר את האינטואיציות היסודיות כתוצר של המבנה הקוגניטיבי שהקב”ה נתן לנו, אינני רואה מדוע יש צורך להניח את קיומן של “עיני השכל”.

מה בדיוק התופעה שהמודל של “עיני השכל” מסביר, בעוד שהמודל של אינטואיציות אמינות הנובעות ממבנה קוגניטיבי אינו מסביר? לכאורה ההסבר האחרון פשוט וחסכוני יותר.

עיני השכל הן הן האינטואיציות שניטעו בנו. העיניים או החושים לא נותנים לנו את מה שעיני השכל נותנות. אני לא מבין את הדיון.

אני חושב שאני מבין את המחלוקת בינינו כך:

לפי ההסבר שאני מציע:

אני רואה חפץ נופל.
המידע החושי מעובד במוח.
תהליכים פיזיקליים, נוירונליים וקוגניטיביים במוח יוצרים בי את האינטואיציה של סיבתיות.

כלומר, כל הסיפור נשאר בתוך העולם הפיזי.

לעומת זאת, אם אני מבין נכון את דבריך:

אני רואה חפץ נופל.
המידע החושי מעובד במוח.
"עיני השכל" – חוש נוסף ולא־פיזי – תופסים באופן ישיר את עקרון הסיבתיות, שהוא עצמו ישות או עיקרון לא־פיזי.
התפיסה הזו מתבטאת בתודעה כאינטואיציה של סיבתיות.

אם זו אכן עמדתך, אינני מבין מה מחייב את שלבים 3–4. לכאורה ההסבר הראשון פשוט וחסכוני יותר. מה בדיוק "עיני השכל" מסבירים, שהתהוותה של אינטואיציה אמינה מתוך תהליכים פיזיקליים, נוירונליים וקוגניטיביים אינה מסבירה?

אולי המחברת תצליח יותר:

המודל שהצעת (המודל הפיזיקלי-נוירונלי) לוקה בבלבול יסודי בין פסיכולוגיה לאפיסטמולוגיה (תורת ההכרה). אתה מציע מנגנון שמסביר כיצד נוצרת אצלך התחושה או המחשבה הפנימית על סיבתיות, אך המנגנון הזה לא מסביר מדוע התחושה הזאת משקפת אמת אובייקטיבית כלשהי על העולם שמחוצה לך.

כבר דייוויד יום הראה שבתצפית החושית שלנו על חפץ נופל (או על כדורי ביליארד שפוגעים זה בזה) אין שום נתון של "סיבתיות" או "גרימה", אלא רק עקיבה זמנית. אם כן, המידע החושי שעובר עיבוד במוח שלך (שלב 2 ו-3 במודל שלך) אינו מכיל סיבתיות. אם המוח שלך, באמצעות תהליכים פיזיקליים, "מייצר" בתוכך אינטואיציה של סיבתיות, הרי שזו בסך הכל צורת החשיבה שכפויה עליך בגלל האופן שבו אתה בנוי ביולוגית. אם זהו רק תהליך חשיבתי שקורה בתוכך פנימה, אין שום סיבה להניח שהעולם בחוץ אכן מתנהל באופן סיבתי. מנגנונים נוירונליים שניטעו בנו (למשל על ידי אבולוציה) נועדו לדאוג לשרידות שלנו, ולא בהכרח לאמיתיות התפיסות שלנו.

כדי שתוכל לטעון שעקרון הסיבתיות הוא עובדה על העולם (ולא רק אשליה פסיכולוגית או תבנית נוירונלית שלך), אתה חייב דרך להכיר את העובדה הזו. כאן נכנסת ההבחנה הקריטית שעליה אני חוזר שוב ושוב בין "חשיבה" (תהליך עיבוד פנימי) לבין "הכרה" (אינטראקציה ושאיבת מידע מהעולם). "עיני השכל" (או אינטואיציה במובנה הפילוסופי) אינן עוד שלב בעיבוד נתונים, אלא הן כלי תצפיתי לכל דבר. כשם שהעיניים הפיזיות צופות בעצמים, עיני השכל צופות באידיאות, בחוקים וביחסים (כמו סיבתיות) שקיימים בעולם עצמו.

לכן, המודל שלך אינו "פשוט וחסכוני יותר" שעליו ניתן להחיל את תערו של אוקהם. תערו של אוקהם מכריע בין שני הסברים שקולים שמסבירים את התופעה. אבל ההסבר הנטורליסטי-נוירונלי שלך פשוט לא מסביר את התופעה – הוא לא מסביר כיצד יש לנו גישה לאמת אובייקטיבית על העולם שאינה נגישה לחושים. אם תאמץ את המודל שלך, תישאר אולי עם מוח שעובד ביעילות, אך תיאלץ להפוך לספקן מוחלט לגבי תקפותו של המדע ושל עקרון הסיבתיות בעולם האמיתי. מנגד, אם אתה נותן אמון בכך שחוקי הלוגיקה והסיבתיות אכן קיימים במציאות, על כורחך עליך להניח שיש לך כלי (לא חושי) שצופה בהם – ואלו הן עיני השכל.

אני לא בטוח שאני מבין את הקפיצה בטיעון.

אתה כותב שאם האינטואיציה של סיבתיות היא תוצר של תהליכים נוירונליים וקוגניטיביים, אז אין שום סיבה להניח שהעולם אכן מתנהל באופן סיבתי.

אבל מדוע?

אם הקב”ה ברא אותנו עם מבנה קוגניטיבי אמין, מדוע אי אפשר לומר שתהליכים נוירונליים מסוימים מייצרים דווקא אינטואיציות אמיתיות על העולם?

נראה לי שהבעיה שאתה מצביע עליה נובעת רק אם מניחים אבולוציה עיוורת או מנגנון חסר תכלית. אבל אם הקב”ה הוא שברא את המנגנון הקוגניטיבי, מדוע העובדה שהאינטואיציה נוצרת באמצעות תהליך פיזי במוח גורעת מאמינותה?

במילים אחרות, מדוע המעבר מ”תהליך קוגניטיבי אמין” ל”עיני השכל” הוא הכרחי?

כי מי אמר לך שזה באמת אמין? אתה רואה זאת בעיני השכל, וכעת אתה מסביר זאת על ידי מעורבות אלוהית. מעבר לזה, עיני השכל מאפשרות לך להגיע למסקנות שהחושים לא מאפשרים. למשל הכללות מתצפיות, או הבנת יחס סיבתי וכו'.

ומי אמר לך שעיני השכל אמינים? הרי גם לגבי החושים וגם לגבי עיני השכל, בסופו של דבר אתה נזקק לקב״ה כערובה לאמינותם.

לכן נדמה לי שהמחלוקת אינה בשאלת האמינות אלא בשאלת המנגנון.

אתה מניח שכדי להגיע לעקרון הסיבתיות יש צורך בעיני השכל שתופסים אותו באופן ישיר. אני מציע שהקב״ה ברא אותנו עם מנגנון קוגניטיבי שמפיק אינטואיציות של סיבתיות מתוך הניסיון.

בסופו של דבר שנינו נזקקים לקב״ה כדי להצדיק את האמינות. אני רק משתמש בו בשלב מוקדם יותר, בלי להניח את קיומו של כושר תפיסה נוסף.

ומי אמר לך שעיני השכל אמינים? הרי גם לגבי החושים וגם לגבי עיני השכל, בסופו של דבר אתה נזקק לקב״ה כערובה לאמינותם.

לכן נדמה לי שהמחלוקת אינה בשאלת האמינות אלא בשאלת המנגנון.

אתה מניח שכדי להגיע לעקרון הסיבתיות יש צורך בעיני השכל שתופסים אותו באופן ישיר. אני מציע שהקב״ה ברא אותנו עם מנגנון קוגניטיבי שמפיק אינטואיציות של סיבתיות מתוך הניסיון.

בסופו של דבר שנינו נזקקים לקב״ה כדי להצדיק את האמינות. אני רק משתמש בו בשלב מוקדם יותר, בלי להניח את קיומו של כושר תפיסה נוסף.

אם הקב"ה ברא לנו את עיני השכל זה מייתר את ההנחה לגבי קיומן? נראה לי שאנחנו חוזרים על עצמנו. סיימתי .

אולי אפשר לנסח את הקושי שלי באמצעות משל.

נניח מחשב שמחובר למצלמה ולמיקרופון. המתכנת שלו קידד בתוכנה שלו את היכולת לזהות קשרים סיבתיים, לבצע אינדוקציה ולהסיק מסקנות מתוך הנתונים שהוא קולט.

כעת נניח שהמחשב נעשה מודע לעצמו. הוא מכיר את המצלמה והמיקרופון שלו, והוא גם יודע שהמתכנת שלו בנה אותו היטב.

כאשר הוא מגלה שהוא מסוגל להבין סיבתיות, הוא מסיק שקיים בו כנראה התקן חיצוני נוסף, שאינו המצלמה ואינו המיקרופון, אשר “רואה” את הסיבתיות עצמה.

אבל אנחנו, מבחוץ, יודעים שאין שום התקן כזה. המתכנת פשוט קידד את היכולת להבין סיבתיות בתוך התוכנה עצמה, והיכולת הזו נובעת ממבנה המערכת ולא מחוש נוסף.

זה דומה לקושי שלי עם “עיני השכל”. מדוע לא לומר שהקב”ה קידד במבנה הקוגניטיבי שלנו את היכולת להבין מושגים כמו סיבתיות ואינדוקציה, במקום להניח קיומו של חוש נוסף שתופס אותם באופן ישיר?

היכולת להבין שהיה מתכנת היא עיני השכל. וגם היכולת להבחין בין תעתועים לבין חישה אמינה, ולעברו מהעובדות לרעיונות שמאחוריהן (אבדוקציה). נראה שאנחנו חוזרים על עצמנו.