על המתודה הראויה בחקר מחשבת ישראל ומדעי הרוח

בס”ד

בסוף שנה שעברה התנהל מעל דפי מוסף זה דיון לגבי הגישה הראויה במחקר במחשבת ישראל. מה שעורר את הדיון הוא כתבה על המחלוקת בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בין ה”מפלגה” הפילולוגית-היסטורית ששואפת למחקר אובייקטיבי נטול פניות ונטול משמעויות אקטואליות לבין אבינועם רוזנק שדוגל בהעלאת נושאים אקטואליים ושילובם בלמידה בחוג. דווח שכתוצאה מהמאבק הזה הועבר רוזנק, לשעבר ראש החוג, על כורחו למחלקה אחרת באוניברסיטה (המחלקה לחינוך). שלום רוזנברג, אבי שגיא ומרדכי רוטנברג תקפו כולם את הגישה הפילולוגית-היסטורית. הם טענו שהיא מבצעת המתת חסד לתחום של מחשבת ישראל, שכן היא מקפידה על היצמדות לטקסטים ולקונטקסט, תוך ניתוק מהשאלות הרלוונטיות והאקטואליות שהם מעוררים. איני מכיר את פרטי המקרה וגם לא את המעורבים בו, אבל הגעתי למסקנה שהויכוח הזה מדלג על נקודת העומק של הויכוח. זו נוגעת לאושיות המחקר האקדמי ולתפקידה של האקדמיה בכלל. רציתי כאן להציע הסבר לצד של המפלגה המותקפת, דווקא כמי שלא שייך אליה.

כמה שנים אחרי שיצא לאור ספרי הראשון, שתי עגלות וכדור פורח, צלצל אליי אדם ידוע ממכללת אריאל (כתוארה אז), ובישר לי שהם עומדים להקים כתב עת חדש למחשבת ישראל. הוא ביקש שאכתוב מאמר לגיליון הראשון, אבל הוסיף שזה לא יהיה כמו הספרים שלי. זה צריך להיות שפיט, כי מדובר בכתב עת אקדמי. הבנתי מיד למה כוונתו, ואמרתי לו שאני כותב כמו שאני כותב, ואם זה לא מתאים לכתב העת כי אז יהיה עליהם להסתפק בכותבים אחרים. אנשים שסיפרתי להם את הדבר לא הבינו. הרי גם אני כותב במינוח לועזי, לפעמים יש גם הפניות למקורות שונים, אני עוסק בפילוסופיה ובניתוח המישור הרעיוני של הדברים ובמשמעותם של מקורות קודמים. אז מה בעצם ההבדל? כדי להסביר את ההבדל עלינו להיזקק לכמה דוגמאות, חלקן בנאליות.

האם יעלה על דעתו של מישהו שמשורר יכתוב שיר וישלח אותו לכתב עת לחקר השירה? או שמא שיחזיקו אותו במשרה אקדמית והוא יכתוב שם שירים? ודאי שלא. הוא הדין לסופר או מחזאי. מדוע? מחקר אקדמי על שירה לא עוסק בכתיבת שירה אלא חוקר את השירה. חוקרים אקדמיים לא עוסקים בדבר עצמו אלא דנים על הדבר. הוא הדין לחקר הספרות והאמנות בכלל. אפילו בפסיכולוגיה, מחקר אקדמי לא עוסק בטיפול אלא לכל היותר בחקר שיטות טיפול. אף אחד לא יעלה בדעתו להחזיק ספורטאים במשרה אקדמית, על אף שיש מחלקות אקדמיות שעוסקות בחקר הספורט (ההיסטוריה, הפיזיולוגיה, הטכניקות השונות וכדומה). גם תעשיינים ואנשי כלכלה לא פועלים במסגרת פקולטאות לכלכלה ולניהול. אפילו מרצים לחינוך הם לא בהכרח מורים טובים, ובדרך כלל גם לא עוסקים בהוראה (ברוך ה’).

אחד ההבדלים העיקריים בין שני סוגי העיסוק היא השפיטות. משורר כותב מה שעולה בליבו ולא מחויב לשום כללים. לעומת זאת, החוקר כשהוא טוען טענה כלשהי על שירתו של המשורר, או של קבוצת משוררים, הוא אמור לעגן את קביעותיו באופן שתהיינה שפיטות. שהקורא יוכל לקבוע לגביהם באופן אובייקטיבי ככל האפשר, נכון או לא נכון. כמובן שלא מדובר במתמטיקה וברור שיש ויכוחים וגישות שונות, ועדיין ההבחנה הזאת חשובה ונכונה. כשאתה מצדד בפלורליזם זו עמדה שלך, ויכול כל אחד להחזיק בעמדה משלו. זה לא שפיט. לכל היותר יכול הקורא לטעון שהוא נגד פלורליזם, וגם זה בסדר (סה”כ אני פלורליסט). לכן מאמר כזה מקומו או בספר פילוסופיה או במאמר פובליציסטי בעיתון יומי. אבל כשאתה טוען שהרמב”ם היה פלורליסט, הקורא יכול להעמיד את טענותיך למבחן אמפירי מול המקורות שהבאת. הוא יבדוק האם הבאת ראיות סבירות לטענתך או לא, ויוכל לשפוט אותן. לכן זוהי טענה שפיטה, ומקומה בחיבור אקדמי. אם נשוב כעת לסיפור הפותח, הספרים והחיבורים שלי לא עוסקים בחקר ההלכה או הפילוסופיה, אלא בהלכה ובפילוסופיה עצמן. מבחינתי אני שחקן על המגרש ולא חוקר של מה שנעשה בו. לכן צדק אותו עורך כשביקש ממני לכתוב את המאמר בצורה שונה (וגם אני צדקתי כשלא הסכמתי). משמעות הדבר היא שאקדמיה עוסקת בידע, בצבירתו וניתוחו. יצירה, לעומת זאת, לא עוסקת בידע. ידע במובנו האקדמי מנסה להיות (עד כמה שניתן) אובייקטיבי, ולא מוטה. לא תלוי בדעות ומגמות (עד כמה שאפשר). זו משמעותה העמוקה של דרישת השפיטות.

במסגרת זאת לא מעט חוקרים יצרו לעצמם דרכי עקיפין. הן חוקר במחשבת ישראל לא יכול לכתוב מאמר בשבח הפלורליזם ביהדות. הוא יכול להראות שהרמב”ם היה פלורליסט, אם הוא מנמק זאת כראוי מתוך מקורות בכתביו. אז מה עושים? כדי לצדד בפלורליזם מראים שהרמב”ם היה פלורליסט. כדי לצדד בשוויון האישה מראים שהרשב”א היה פמיניסט. כל זה בסדר גמור, כל עוד ההנמקות עומדות במבחני השפיטות מול המקורות. האג’נדות והמוטיבציות של הכותב אינן עניינו של המבקר האקדמי (זוהי ההבחנה הידועה בפילוסופיה של המדע, בין הקשר הגילוי והקשר הצידוק). הרב או ההוגה לא מחויבים לכל זה. הם יכולים לכתוב חיבור או מאמר פובליציסטי (או שיחה בישיבה) ובהם הם יטיפו לפלורליזם, או נגדו, באופן לא שפיט בעליל.

ישנם תחומים במדעי הרוח שההבחנה הדיסציפלינארית הזאת ממש לא ברורה בהם. יתר על כן, תחושתי היא שיש קבוצות שמנסות באופן מגמתי להוסיף ולטשטש אותה עוד יותר. ההבדל בין משורר לחוקר שירה או ההבדל בין סופר לחוקר ספרות הוא חד וברור. אבל בתחומים כמו פילוסופיה, מחשבת ישראל, חקר התלמוד וההלכה (חכמת ישראל) והדומים להם, קשה לפעמים להניח את האצבע על ההבדל בין חקר הדבר לבין עיסוק בדבר עצמו. מאמר שנכתב על ידי חוקר מחשבת ישראל נראה לכאורה דומה לחיבור שכותב הוגה או יוצר כלשהו שעוסק במחשבת ישראל. גם הרמב”ם מנסה להבין מה מונח ביסוד מדרשי חז”ל ומקורות אחרים, ולהוציא מזה מסקנות. זה לכאורה גם מה שעושה החוקר (הן לתלמוד והן לרמב”ם עצמו). אז מה ההבדל בין היוצר לחוקר בתחום מחשבת ישראל? כך גם לגבי פילוסופיה, או חקר ההלכה. הרי גם הפוסק וגם החוקר עוסקים במקורות ההלכה, משווים, מנסים לרדת לחקרם ולהבין מה משמעותם ומה עולה מהם למסקנה. אז מה בעצם ההבדל?

מסיבה זו, פרופסורים לפילוסופיה נתפסים (גם על ידי עצמם) כפילוסופים, ולכן חוקרי מחשבת ישראל מחשיבים את עצמם כהוגים במחשבת ישראל בעצמם. למיטב שיפוטי זוהי טעות. פרופסורים לפילוסופיה אינם פילוסופים, וגם לא צריכים להיות כאלה. הם מומחים לחקר הפילוסופיה. המומחיות הזאת כוללת ידע לגבי שיטות ומגמות בתולדות הפילוסופיה, יכולות לערוך השוואות וניתוחים של השיטות השונות ובחינה של משמעותן. זה כרוך כמובן בידע בפילוסופיה, אבל אין שום סיבה לצפות מהם להיות פילוסופים. פילוסוף מחדש רעיונות ושיטות חדשות בפילוסופיה. הוא יוצר, בדיוק כמו משורר או סופר (עם כל ההבדלים ביניהם כמובן), ולא מחויב למתודה כזו או אחרת. הוא נוקט עמדות ומביע את דעתו, בנימוקים שונים ולפעמים בלעדיהם. הוא ממש לא מחויב להיזקק למקורות קודמים (אם כי הוא יכול כמובן לעשות זאת), והוא גם לא בהכרח משתמש בטכניקות הניתוח וההשוואה הפלוסופיות של החוקרים. הוא פשוט כותב את דעתו, ואין לגביו דרישה לשפיטות. מן המפורסמות הוא שחיבוריהם של קאנט, הגל או ניטשה, לא היו מתקבלים בשום כתב עת פילוסופי שמכבד את עצמו, ובצדק. קאנט היה פילוסוף ולא חוקר פילוסופיה, וכתביו מביעים עמדות משלו, ולא עוסקים בחקר הפילוסופיה.

אני עוסק כאן בעיקר במדעי הרוח, אבל הדבר נכון גם למדעי הטבע. פיזיקאי עוסק בעיקר בחקר חוקי הטבע. הוא לא יוצר את הדברים אלא חוקר אותם ומדבר עליהם (אם כי במחקר שלו יכולה להיות יצירתיות כמובן). אפילו בפקולטה להנדסה ניתן להבחין בין פיתוח שנעשה בתעשיה לבין מחקר בסיסי באקדמיה. לצערי יש כיום הידרדרות גם בתחומים הללו (בגלל אינטרסים ומצוקות כלכליות), וחבל. הפיזיקאי האקדמי אמור לחקור את חוקי הטבע שיצר הבורא, ואיש מדעי הרוח אמור לחקור את מה שיוצר האדם (לא במסגרת “אשר יצר” כמובן J). איש מדעי הרוח לא עוסק ביצירה אלא בחקר היצירה, בדיוק כמו שאיש מדעי הטבע עוסק בחקר הטבע ולא ביצירת טבע או הוספה על הטבע.

אגב, בעיניי זה גם ההבדל בין פוסקים לחוקרי הלכה. הפוסק אמנם עוסק גם הוא במקורות שקדמו לו, אבל הוא לא בוחן מה חשב הרמב”ם אלא משתמש ברמב”ם כדי להוציא פסק הלכה משלו שיהיה נכון לזמנו ומקומו. לכן הוא גם לא נזקק לקונטקסט שבו נכתבו דברי הרמב”ם, זאת בניגוד לחוקר אקדמי (שאמון על המתודה הפילולוגית-היסטורית). להיפך, פוסקים שכן נצמדים לתקדימים ומקורות קדומים (אני מכנה זאת “פוסקי משנה ברורה”) אינם פוסקים בעיניי, אלא חוקרי הלכה. הם מביאים את מה שכתבו הפוסקים. אבל פוסק אמיתי הוא יוצר או שחקן, ולא חוקר. הוא צריך לגבש עמדה הלכתית על המצב שמובא בפניו, והתקדימים משמשים בדרך כלל לסיוע והכוונה. משום מה יש פוסקים שנוהגים כחוקרים (=פוסקי משנה ברורה), ובה במידה יש חוקרים שנוהגים כפוסקים. ההבחנה הזאת קשורה בטבורה למה שכיניתי כאן פעם “פסיקה מסדר ראשון” לעומת “פסיקה מסדר שני”. פוסק אמור לעסוק בסדר הראשון. הוא אמור להוציא את ההלכה הנכונה לזמנו ומקומו. חובת ההנמקה והשפיטות לא חלה עליו באותו מובן כמו על החוקר. לפוסק מותר להשתמש בחוש הריח שלו, במסורת ודרכי חשיבה לא מנוסחות ולא מומשגות שקיבל מרבותיו או משלו עצמו. לחוקר כל זה אסור. הוא אמור לתאר ולנתח את הקיים, ולא לשחק על המגרש בעצמו.

אביא כאן דוגמה. פעם כתבתי מאמר על גיור ובו טענתי שאין דעה בהלכה שמוכנה לוותר על קבלת מצוות (לא על הצהרת הקבלה, אלא על הקבלה שבלב). לאחר מכן התפרסמה תגובה כעוסה של חוקר משפט עברי ידוע שציטט מתשובתו של רד”צ הופמן (שהיתה מוכרת לי). מבחינתי העובדה שהרב הופמן כתב זאת לא אומרת מאומה. אז הוא כתב וטעה. העובדה שספרו כתוב בכתב רש”י וכרוך באותיות זהב לא הופכת זאת לדעה הלכתית על המפה. אבל זה רק מבחינתי, כמי שנמצא על המגרש ומתווכח עם הרב הופמן סביב השולחן ההלכתי. אבל החוקר מבחינתו צדק. הוא לא אמור להתייחס לדברים כשחקן במגרש (או סביב השולחן) אלא כחוקר שעוסק בנתונים האובייקטיביים. הוא לא יושב ליד השולחן שאנחנו יושבים ומתגוששים סביבו. מבחינתו יש דעה כזאת בשדה ההלכתי ולכן הוא מחויב להביא אותה ולהתחשב בה. הוא צריך לשרטט את המפה הכללית. היוצר עצמו (הפילוסוף, הפוסק, המשורר או הסופר) ממש לא חייב לערוך סקירה כזאת. הוא יכול לברור דעות כהבנתו. זוהי עוד דוגמה להבדל בין יוצר שמשחק במגרש עצמו לבין חוקר שבוחן אותו מבחוץ באופן שפיט. הכעס של אותו מגיב נבע מאותו טשטוש בין פוסק לחוקר. הוא קרא את המאמר שלי כאילו מדובר במחקר על הגיור שסוקר את הדעות. אני לא חוקר אלא שחקן על המגרש.

חשוב לציין שלא מדובר בהבחנה בין אישים אלא בין דיסציפלינות. אדם שעוסק בחקר הפילוסופיה יכול כמובן גם לעסוק בפילוסופיה, ולכתוב חיבורים שנוקטים עמדות משלו ולא רק לעסוק בחקר משנתם של אחרים. אבל את זה הוא עושה בכובע אחר. כאן הוא מתפקד כפילוסוף ולא כחוקר פילוסופיה. זה יכול להיות אותו אדם, אבל מדובר בשתי דיסציפלינות שונות (ראה על כך ויכוח ביני לבין הרב בני לאו לגבי הרא”ש רוזנטל, באקדמות יג-יד, לגבי דוגמה של ערבוב חמור בין שני הכובעים שמראה עד לאן הדברים מגיעים). הוא גם לא אמור לקבל קרדיט אקדמי על חיבורים כאלה, ואפילו לא לפרסם אותם בהוצאות אקדמיות ולא לעסוק בזה במסגרת האוניברסיטה. את זה הוא יעשה בעצמו, או במכונים פרטיים להחזקת פילוסופים, בדיוק כמו פילוסוף, צייר או משורר, שאינם אנשי אקדמיה. את המאמרים הוא יפרסם כפובליציסטיקה בעיתונות, בז’ורנלים, או כספרים בהוצאות ספרים שונות.

יש מקום להבחין בעניין זה בין הוראה למחקר. במסגרת ההוראה באוניברסיטה יש יותר מקום להכניס אספקטים קיומיים וחווייתיים. הרי הפקולטה להנדסה מייצרת מהנדסים ולא רק חוקרי הנדסה. גם המחלקה למחשבת ישראל אמורה לתרום ליצירת הוגים ולא רק חוקרים. לכן בהחלט יש מקום לעסוק עם סטודנטים בהיבטים של משמעות וגיבוש עמדות עכשווי. אבל לא במסגרת המחקר האקדמי. זה צריך לעסוק רק בגיבוש הכלים במובן האובייקטיבי ביותר האפשרי.

דווקא על רקע ההבחנה החדה שהצגתי כאן, חשוב לי לשוב ולציין שמעבר לאג’נדות המכוונות, גם מבחינת העניין עצמו הקו בין התחומים אינו חד. בדורות האחרונים לא מעט מהרעיונות הפילוסופיים עלו ועולים במסגרת חיבורים אקדמיים (אם כי, להתרשמותי, עדיין מדובר במיעוט קטן). לפעמים חקר הפילוסופיה מביא את האדם לרעיונות משלו, והוא גם מביע אותם במאמר האקדמי עצמו. בה במידה, גם לכיוון ההפוך, ייתכן שיהיה קטע מביקורת התבונה הטהורה של קאנט שיוכל להיכנס לכתב עת אקדמי, אבל זהו מקרה בלבד. בדרך כלל זו לא אמורה להיות תכליתו של המאמר האקדמי ולכיוון השני גם לא של החיבור הפילוסופי.

כאמור, מעבר לטשטוש הטבעי בתחומים הללו, דומני שיש לחוקרים שונים אינטרס בטשטוש הזה. קשה להם עם ההבחנה בין פרופסור לפילוסופיה לבין פילוסוף. הם מאד נהנים מהאיצטלה של הפילוסוף (זה עם המקטרת, שיכול לדבר ברדיו ולומר את דעתו כמומחה לדבר בנושאים הפילוסופיים והאתיים שעל הפרק), שבמקרים רבים ממש לא מגיעה להם. מעט מאד מביניהם ראויים לתואר פילוסוף, וחבל ששדרני הרדיו או עיתונאים אחרים לא תמיד מודעים להבדל החשוב הזה. האינטרס הזה מתלבש על הטשטוש הכללי שהשתרר בעידן הפוסטמודרני, ולא פסח גם על האקדמיה. כיום נכנסים לאוניברסיטה תחומים ו”מחקרים” שונים ומשונים שכל קשר בינם לבין מחקר אקדמי הוא מקרי בהחלט. החל מהתנסות בקבלה מעשית חווייתית, המשך בחיזוי העתיד, שברובו אינו אלא כישוף מודרני חסר כל ערך שמשתמש במינוח לועזי מרשים ובשפה של מספרים ואחוזים שלא אומרת מאומה, ממש כמו האורקל מדלפי או אחד ה”בבות” השרלטניים בימינו. זה ממשיך בחקר המגדר, שברובו אינו אלא אידיאולוגיה פוליטית באיצטלה אקדמית ותו לא, היסטוריונים עם אג’נדות שמעוותות את המחקר שלהם ועוד ועוד.

אגב, רבים מה”חוקרים” אומרים זאת על השולחן, ומסבירים כמובן בטוב טעם שאין דבר כזה מחקר נטול פניות. לשיטתם הכל פוליטי והכל מבוסס על אג’נדות והגמוניות ומזימות ועמדות כוח ונרטיבים ושאר הזבל הפוסטמודרני המעורפל שתפקידו ליצור את הטשטוש המבורך שמונע הבחנה בין טפל לעיקר, בין איכות לזבל, בין יוצר לחוקר, ובין כל דבר לכל דבר אחר. בדרך כלל אלו שמסבירים לנו שאין מחקר נטול פניות הם הראשונים שלוקים במגמתיות הפסולה הזאת, והערפל הפוסטמודרני משמש אותם כאסטרטגיית הגנה. כדי להסתיר את חוסר הערך האקדמי שבעבודתם הם מאשימים את כל העולם במום שנמצא בעיקר בהם. מאמרו של הפיזיקאי אלן סוקל שנשלח לכתב עת הפוסטמודרני social text (מי שמכיר את הניואנסים יכול להבין כבר מהשם את מה שצפוי לו בקריאה. ע”ע “תיאוריה וביקורת” העברי), שיוצא באוניבסיטת דיוק,  והכיל גיבוב של ציטוטים מתחומים שונים שאין כל קשר ביניהם עם שטויות פסאודו-מדעיות, והנונסנס הזה התקבל ופורסם שם, וכך גילה את ערוותם ואת קלונם ברבים.

כמובן שחשובה כאן גם שאלת המינונים. יכול חוקר לעסוק במחשבת ישראל בקפדנות אקדמית (פילולוגית-היסטורית), ואחר כך לשאול את תלמידיו או קוראיו מה כל זה אומר לנו/להם? אבל זה רק בשוליים. אוניברסיטה עוסקת בידע ולא בדעות. היא מלמדת ולא מחנכת (פרט לחינוך מחקרי ואקדמי כמובן). היא חוקרת וצוברת ומנתחת ידע, ולא עוסקת וגם לא צריכה לעסוק ביצירת דעות ועמדות. לפחות לא במסגרת המחקר האקדמי (להבדיל ממועדוני ויכוחים אינטלקטואליים שלצערי פסו מן העולם, בגלל שהכל עבר לשדה האקדמי). אני מתנגד לאותו אימפריאליזם אקדמי שרוצה לכבוש גם את תחומי העשייה והיצירה, וגורם בטווח הרחוק להזנייה של המחקר האקדמי, ולערבוב מחפיר בין מחקר ליצירה. הטשטוש הזה הופך את המחקר לכלי שרת לקידום אג’נדות ומגמות חברתיות ופוליטיות, כפי שאנחנו רואים לא מעט באקדמיה שלנו בשנים האחרונות.

יש מחירים נוספים לטשטוש הזה. ישנה התעלמות מספרות פילוסופית ומחשבתית שלא נוצרה באקדמיה (אבי שגיא במאמרו מזכיר את הרב שג”ר ש”מוחרם” על ידי קובעי הטון באקדמיה). ועדות פרס על ספרי עיון בוחנות את הספרים בקריטריונים אקדמיים, וספר שיוצר הגות חדשה ולא כתוב בנוסח אקדמי בדרך כלל לא יעבור אותן. בגלל האימפריאליזם הזה, אין כמעט כתבי עת רציניים לפילוסופיה (ולא לחקר הפילוסופיה), שבהם יכול להתפרסם מאמר שבו ננקטת עמדה (אלא אם אתה חוקר ידוע, ואז כמובן הכל מותר לך). זו לדעתי הסיבה העיקרית לכך שהפילוסופיה כיום נוצרת בעיקר בכתבי עת לחקר הפילוסופיה. זהו תהליך שבונה את עצמו, ובכך מדיר את מי שלא כותב באופן ה”תיקני” מהתחום. למען הסר ספק, אני לגמרי בעד ההפרדה הזאת, רק שתהיה על השולחן. שאף צד לא ישתלט על הצד האחר, אחרת כולנו נפסיד. התוצאות של הטשטוש בין מחקר ליצירה פוגעות הן במחקר והן ביצירה. אם החוקר הוא בו זמנית גם יוצר, כלומר שחקן על המגרש, אז גם היצירה ניזוקה וגם המחקר. לפני כמה שנים היה כנס באוניברסיטת בר אילן, שכותרתו היתה “אין יהדות בלי מדעי היהדות”. אז זהו, שבהחלט יש. מדעי היהדות מסייעים לפעמים להאיר פנים שונות, אבל אין לערבב בין מדעי היהדות לבין היהדות. אלו שני דברים שונים בתכלית, בדיוק כמו שחקר התרבות האינדיאנית שונה מהתרבות הזאת עצמה, ושהפילוסופיה של המתמטיקה אינה מתמטיקה. בשני המקרים השני לא ממש זקוק לראשון. כמובן שחוקרים יכולים גם לתרום ליהדות עצמה (כמו גם לתרבות האינדיאנית או למתמטיקה), ויבורכו. אבל הם עושים זאת בכובע אחר, ולא בזה של החוקר האקדמי.

נמצאנו למדים שהחוקר האקדמי אכן צריך להמית את התחום בו הוא עוסק. לנקות ממנו את לחלוחית הרלוונטיות שלו, כדי לשמור על המרחק האקדמי. אפשר להליץ על כך את דבריו הנפלאים של אוסקר וויילד (הבלדה מכלא רדינג. בתרגומו של אורלנד): “אך הן כל איש רוצח את אשר יאהב ליבו, יש עושה זאת במבט יש במילים ריבוא. מוג לב רוצח בנשיקה, וגבר בחרבו”.

 

השאר תגובה