למשמעותם של קואנים (טור 211)

בס”ד

לא מזמן קיבלתי בדוא”ל לינק להרצאת טד של פילוסוף קנדי בשם ד”ר פוקון לי ולמאמרון של בועז מזרחי שמתאר ומסביר אותה. לפי תת הכותרת של המאמר, ההרצאה מביאה דוגמאות לקואנים שהם ניסויים מחשבתיים שמסייעים לנזירי זן להשלים עם הלא ידוע ומגבלות הידע וההבנה, וזו התמצית שמופיעה בפתיחת המאמר:

נזירי זן בודהיזם מאמינים שעל האדם ללמוד לחיות עם ספק וחוסר הבנה כחלק אינטגרלי מחייו. כדי לקבל בהשלמה את המצב המנטלי הזה, שבאופן טבעי מעורר באדם חרדות, הם משתמשים בקואנים – סיפורי זן קצרים וחידתיים שמספקים הרבה חומר למחשבה ומעט תשובות ברורות. סרטון שלTEDEd  מסביר מה סוד הקסם שלהם.

נשמע מאד עמוק, אבל במבט נוסף נראה שמה שמוצע כאן אינו אלא כדור פסיכיאטרי נגד חרדות. טוב, אמנם זה בלי כימיה, אבל עדיין העבודה שהוא עושה דומה באופן מהותי. בכוונתי לטעון שהקואנים שמוצגים כאן (ועוד רבים כמותם) הם ענף של הפסיכולוגיה/פסיכיאטריה ולא של הפילוסופיה. כדי לחדד זאת אני ממליץ לקרוא את סדרת הטורים (155–160) שעוסקים בשאלה מהי פילוסופיה. אקדים ואומר שדבריי כאן אמורים בעיקר לגבי הנהייה המערבית אחרי הזן בודהיזם ופחות עליו עצמו (ראה הערה על כך בסוף הטור).

כמה  מילים על זן בודהיזם וניו אייג’

המזרח תמיד היה רחוק, ולכן נראה לרבים מאתנו אוריינטלי וקסום. אבל הנהייה אחרי המזרח בכלל והזן בפרט החלה להתפשט יותר עם התעוררות הניו אייג’. יש שמתקשרים עם חייזרים או קוראים בקפה, ואחרים עושים מדיטציה ומפריחים לאוויר מכתמי זן חסרי פשר. הרעיון נראה לי בסך הכל די דומה (להתרשמותי ההתעניינות הזאת קצת פוחתת בזמן האחרון, אולי בגלל שאנשים כבר הבינו שמדובר באשליה). דומני שסוד קסמן של התורות המזרחיות נעוץ בייאוש מהשכל. זה מוביל לניו אייג’, לפוסטמודרניות, לפונדמנטליזם (ראה בהקדמתי לאמת ולא יציב) וגם לתורות המזרח.[1] קסמם העיקרי של הקואנים הוא שהם אינם חשיבה מערבית, הם שונים ומוזרים, ולכן מעוררים תקוות שמא ביכולתם למלא את הנהייה המיואשת אחר הוודאות או הרוגע בתוך הוואקום המערבי המתסכל שכולנו חיים בתוכו. רובם הגדול מתמקדים בשאלות וכלל לא מציעים תשובות (ראו בפסקה המצוטטת למעלה), מה שמתאים עוד יותר לאידיאולוגיה העכשווית שהפכה את הספק לאידיאולוגיה. לאנשים יש תקווה שגם אם לא יגיעו משם אמת או וודאות, אולי נקבל משם משהו אחר (אחרי שהתייאשנו מהחייזרים, או מהרבי יודע הכל. בבסיס, כל אלו הם אותה תופעה).

אני כליטווק מושבע, מתייחס לקואנים הללו בערך כמו לסיפורי חסידים (יש דמיון לא מבוטל בז’אנר), או לתקשור עם חייזרים. בדרך כלל סיפורי הזן והקואנים אולי מחדדים נקודה ונותנים לנו מבט מעניין עליה, בחלקם יש חידוד ניסוחי משעשע, אבל ברוב מוחלט של המקרים לדעתי מדובר במשהו חסר ערך למדיי. את הנקודה, גם אם ישנה כזאת, ניתן להבין היטב גם בלעדיהם.

תזכורת: בין מתח לסתירה

אני מזכיר לקהל הקדוש את הוויכוח שהיה לי עם תומר פרסיקו בעקבות טור 208. בתוך דבריי שם הבחנתי בין מתח לסתירה. כאשר יש מתח בין שני רעיונות או ערכים (כמו אמונה דתית או שמרנות לבין ליברטאניות) בהחלט ניתן לחיות עם שני הקטבים ביחד, הגם שלפחות פסיכולוגית יש אצל רבים נטייה לבחור באחד מהשניים. במקרים אלו הנטייה הזאת היא פסיכולוגית בלבד, שכן פילוסופית שני הקטבים מתיישבים זה עם זה. לעומת זאת, כשיש בין שני ערכים או אידיאות סתירה לוגית, הדבר אינו אפשרי. טיעונים כושלים רבים מציגים מתח כסתירה (כמו שהראיתי אצל פרסיקו), ונופלים בפח הלוגי הזה.

כך למשל מיסטיקנים והוגים דתיים רבים מדברים על “אחדות הניגודים” כשאיזה דוק של עומק מיסטי מצעף את עיניהם.[2] לרגע אפשר ליפול בפח הזה, ולשכוח שמדובר בנונסנס עצלני. אם מדובר בסתירה לא תועיל שום הצהרה על “אחדות ניגודים”, וכשמדובר במתח אין צורך בהצהרות כאלה. עלינו לבצע ניתוח של הסוגיה ולהראות שאין סתירה, כלומר ליישב אותה. אבל אלו הנזקקים לקואנים, במקום לנתח ולפוגג את הסתירה מעדיפים להתחמק ממנה באיזו אמירה לא מחייבת. אגב, תופעה דומה קיימת בפילוסופיה של תורת הקוונטים. גם שם יש ש”מסבירים” את מוזרויותיה באמצעות הצהרה על “לוגיקה קוונטית”, ששונה מהלוגיקה הרגילה שלנו. הם כמובן מתעלמים מהעובדה שלוגיקה היא אפריורית ויחידה, ותורת הקוונטים לא יכולה לבקר את הלוגיקה שכן היא חלק מהפיזיקה. במאמרי “מהי חלות” עמדתי על התופעה המוזרה הזאת, וטענתי שהמכשירים שבאמצעותם מודדים את התופעות הקוונטיות מבוססים על מתמטיקה ולוגיקה סטנדרטיות לגמרי. לו יצויר שהלוגיקה הסטנדרטית הייתה מופרכת אמפירית על ידי תורת הקוונטים, הדבר היה מפיל יחד עמו גם את תורת הקוונטים עצמה.

בחזרה לקואנים

קואנים לא מעטים עוסקים בסתירות לוגיות, ולכן למיטב הבנתי נופלים לתוך אחד משני סוגים: 1. במקרה הטוב – הם מציעים הצגה ספרותית מחודדת של הסתירה, וזהו. 2. במקרה הרע והרווח יותר – הם מבוססים על סתם טעות (שכן אין כאן סתירה אלא לכל היותר מתח, אם בכלל). במקום שבו קואן כזה מציע סוג של תשובה (מיעוט נדיר) – זה בדרך כלל מבטא עצלות מחשבתית. מימרא מחודדת מוצעת במקום ניתוח שיטתי ומסודר שמפרק את הבעיה ומציע פתרון. אפשרות אחרת היא שמדובר בסתם נונסנס, דמוי תשובה (ראו על כך עוד בטור 17).

בקיצור, אני טוען שסיפורי זן לא יכולים לעשות שום דבר שהפילוסופיה לא יכולה לעשות, ממש כמו סיפורי חסידים או קבלה. הם לא תחליף לחשיבה אלא לכל היותר מציעים כדור הרגעה למי שאינו רוצה לחשוב. לכל היותר הם יכולים לסייע לנו להפנים תשובה או קושי כלשהו או לתת להם ניסוח קולע יותר. זה בהחלט יכול להיות בעל ערך כלשהו, אבל לא הייתי מפריז בו. כדי להדגים את טענותיי אלו, נעבור לקרוא באופן ביקורתי את המאמר הנ”ל.[3]

מסגרת הדיון

לי ומזרחי פותחים בכך שהאדם (המערבי?) שואף לידע עד כדי אובססיה. הידע מרגיע אותו ונותן לו ביטחון וסיפוק, וכשאין בידו את מלוא המידע הוא עלול להיכנס לחרדות. האסטרטגיה המקובלת אצלנו היא לאסוף מידע ככל הניתן, אבל הזן מציע אסטרטגיה שונה: להתרגל להיעדר המידע וחוסר בהירות והבנה ולהשלים עמם.

והרי קטע מדבריו של מזרחי שמעיד על עיסתו:

מכיוון שהגישה הזו מנוגדת לפסיכולוגיה הבסיסית שלנו, היא דורשת תרגול. לשם כך פותח הקואן – סיפור קצר ואניגמטי שבסופו אין מסר אחד ברור. הקואנים נועדו לשמש כניסוי פילוסופי מחשבתי שמותיר את העוסקים בו ללא תשובות חד משמעיות. המטרה, בסופו של עניין, היא להשלים עם מצב קיומי שבו אין לנו הסברים לכל דבר. ד”ר לי מציג מספר דוגמאות לסיפורי זן וכיצד הם עושים זאת.

מרן המחבר בעצם מסביר כאן שהקואן הוא כדור פסיכיאטרי (ללא כימיה. הוא מהפנט אותנו בלי זה) שנועד להרגיע אותנו ולהביא אותנו לנירוונה הפילוסופית. בעצם מדובר בסוג של תרגול שמביא אותנו להשלים עם מצב קיומי שבו אין לנו הסברים לכל דבר. הוא אשר אמרתי: מדובר כאן בענף של הפסיכולוגיה.

חשוב לחדד יותר את הדברים. לכאורה ניתן היה לטעון שגם הפילוסופיה הרגילה מיועדת להרגיע אותנו, כלומר לתת לנו תשובות (אם כי כיום נוטים לחשוב, בטעות לדעתי, שעיקר עניינה הוא לחדד את השאלות, מה שמטשטש מאד את ההבדל בינה לבין הקואנים של הזן). אך זוהי טעות. חשבו על אדם שבגלל חוסר נחת הולך לעדור את שדהו בכדי להירגע. מה שהוא עושה אינו עיסוק בפסיכולוגיה אלא עבודה בשדה. אלא שביחד עם זה יש לו רווח פסיכולוגי צדדי. הוא הדין גם בנדון דידן. אם אדם עוסק בפילוסופיה בגלל חוסר מנוחה, העיסוק עצמו אינו פסיכולוגי. הפילוסופיה מחפשת תשובות לשאלות, והרגיעה שבאה בעקבותיהן, אם בכלל, היא בונוס (שלפעמים הוא גם מטרת העיסוק, אבל זה לא משנה). לעומת זאת, קריאת קואנים היא עצמה עיסוק בפסיכולוגיה (ולא עיסוק שרק מביא לנו ערך מוסף פסיכולוגי). רוצה לומר, ההבחנה שלי בין פילוסופיה לזן בודהיזם לא עוסקת במטרת העיסוק (שיכולה אולי להיות דומה) אלא באופי העיסוק עצמו. הקואן לא עושה כלום חוץ מלהרגיע אותנו, ואילו הפילוסופיה הרגילה נועדה למצוא תשובות, מה שבסוף אולי גם ירגיע אותנו. מי שמשווה ביניהם, בזה גופא בעצם מזהה פילוסופיה עם פסיכולוגיה.

אחת ההשלכות של ההבחנה הזאת היא שמבחינת איש הזן אם האדם נרגע המטרה הושגה, מה שאי אפשר לומר על עיסוק בפילוסופיה. שם אם התשובה לא עונה לשאלה אזי גם הושגה רגיעה היא אינה רלוונטית. הקואן, השאלה או התשובה (במידה שישנה כזאת), לא נבחן במונחי נכון ולא נכון אלא במונחי התוצאה הפסיכולוגית (הרוגע והשלווה). לעומת זאת שום פילוסוף לא יכול להביא לטובת עמדתו את הנימוק שהיא מאד מרגיעה (גם אם היא אכן כזאת).[4]

כדאי לראות בעניין זה את הבחנתי בטור 159 (וכן כאן) בין הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל לבין חיפוש משמעות אמיתי (הראשון עניינו בפסיכולוגיה, והוא נמדד דרך השפעתו על האדם, והשני עניינו פילוסופיה והוא נמדד דרך מושגים של אמת ושקר, טוב ורע, ראוי ולא ראוי, נכון ולא נכון וכדומה). כדי להבהיר יותר את הדברים, הבה ניכנס קצת לדוגמאות שמובאות בהרצאונת הזאת.

דוגמה ראשונה: הלכות צניעות בודהיסטית

לי מביא את הדוגמה הבאה (הציטוט ממזרחי):

אחד הקואנים המפורסמים מספר על שני נזירים שהילכו בדרך ופגשו צעירה נאה שלא הייתה מסוגלת לחצות את הנהר. אחד מהם נשא אותה לגדה השנייה והם המשיכו בדרכם. הנזיר השני שראה את העבירה על החוק הבודהיסטי הזדעזע אך שתק. אלא שאחרי זמן מה לא הצליח לעצור עצמו ושאל את חברו כיצד ביצע מעשה כה בוטה. בתגובה השיב לו: “אני הורדתי את האישה על גדת הנהר, אתה עדיין נושא אותה“.

זה מזכיר מאד את הסיפור על הרבי מקוצק שנשאל על ידי מישהו מדוע הוא בורח מהכבוד ובכל זאת הברנש הלזה לא רודף אחריו. הרבי ענה לו שזה מפני שהוא מסתכל אחורה. אפשר כמובן לשאול מה המסר בסיפור הזה? ניתן לנסח אותו בצורה מאד פשוטה: בריחה מהכבוד היא רק בריחה אמיתית ולא פסאדה של בריחה. מי שעושה זאת רק כדי שהכבוד ירדוף אחריו אינו באמת בורח מהכבוד (בהסתכלותו אחורה הוא נושא אותו עמו, בדיוק כמו נזיר הזן).[5] גם נזיר הזן שמוטרד מאותה אישה בעצם נושא אותה עמו למרות שלכאורה הוא בורח ממנה.

מה, אם כן, רע בניסוח הזה? הוא אמנם פחות חד וחריף, אבל אומר את אותו דבר. אבל זה רק הבדל שבניסוח. השאלה היסודית יותר היא האם הקואן הזה מאפשר לנו בצורה כלשהי לחיות עם עמימות? האם הוא מטפל בדילמה כלשהי? אני לא רואה כאן שום עמימות. זו “חקירה” ישיבתית רגילה האם צניעות עניינה המעשים או שהמעשים הם רק אמצעים כדי לשמור על צניעות במחשבה. מזווית אחרת, ניתן לשאול האם אדם שאדיש לאישה על כתפו הוא צנוע יותר מזה שנרעש מכך? לדעתי האישית לא, אבל כמובן ניתן לדון ולהתווכח על כך. אבל באיזה מובן ניתן לראות כאן עמימות, ומה מועיל הסיפור שלא יכול להיות מושג בניתוח שיטתי רגיל? היכן כאן אותה שלווה שלא קיימת אצל ליטווק כמוני, ואמורה להתקיים אצל מי ששומע את הקואן הזה? לא זכיתי להבין. מה שיש כאן הוא התחמקות עצלנית מניתוח מחשבתי לא מסובך במיוחד של סוגיה די פשוטה.

מזרחי עצמו מביא שהפילוסוף לי דנן מסביר זאת כך:

לי מסביר כי המסר שמעביר הקואן על פני השטח עוסק בהימנעות מהיקשרות מנטלית. הנזיר שהעיר לחברו אפשר לתרעומת לאחוז בו למשך זמן רב. ואולם, כשהופכים במשל מתגלה כי זהו “קונפליקט הבוחן את השטח האפור שבין החוק כלשונו ובין רוח החוק“. בואו ננסח זאת בצורה יותר מבלבלת כדי להבין את הטכניקה של קואנים. מי צודק? הנזיר שעבר על החוק הבודהיסטי, או הנזיר שעבר על החוק הבודהיסטי? אם האינסטינקט שלכם הוא לתת תשובה, זה בדיוק מה שהקואן לא מבקש מכם. כל שהוא מפציר בנו זה פשוט לקבל בשלווה את העמימות.

וואלה, את זה כבר ממש לא הבנתי. מה הבעיה לחשוב שאחד משניהם צודק והשני טועה? או לחילופין שאצל שניהם יש צד של צדק וצד לא צודק. את כל זה ניתן לומר בהיגיון מערבי רגיל, ולהגיע לשלווה פילוסופית בלי כדורים פסיכיאטריים נטולי כימיה כמו הקואן הזה. כדאי להשוות זאת לדבריי בהרצאה על פוסטמודרניזם דתי. שם תוכלו להבין טוב יותר את הטיעון ולראות את הדמיון בין היומרה הזן בודהיסטית ליומרה הפוסטמודרנית והניו אייג’ית, שבשני המקרים מחפה לכל היותר על ואקום עצלני.

גם אם נאמץ לצורך הדיון את הפרשנות שמדובר כאן בתיאור המתח שבין החוק לרוח החוק (מה  שנדון לעייפה גם בהקשר ההלכתי), הרי יש לכך דוגמאות אינספור בחשיבה פילוסופית והלכתית, ואני לא באמת רואה מה מוסיף הקואן הזה (למעט הצעת ניסוח חד וחביב לדילמה כמובן. לזה יש ערך ספרותי כלשהו, כמו לסיפור של הרבי מקוצק). בעצם הטענה היא שלעתים קיום החוק מוביל לפגיעה ברוח החוק ולהיפך. כעת ניתן לדון מה עדיף, לשמור על החוק או על רוח החוק. לחלופין אפשר לדון מהו החוק (איסור על המעשה או על ההרהור). אדם יכול לגבש עמדה כזאת או אחרת ביחס לשתי השאלות, או אפילו להישאר בצריך עיון. אבל מה רע אפריורי בגיבוש עמדה? למה במקום לדון עדיף לקחת כדור פסיכיאטרי, להיכנס לנירוונה, לקרוא סיפורון ובכך לוותר על התשובה ולחיות עם העמימות. שוב אנחנו נוכחים בתשתית הפוסטמודרנית והניו אייג’ית שעומדת ביסוד ההצעה של הזן בודהיזם. כפי שהסברתי, זהו סוד קסמו בעולם שלנו. בגלל העצלות והייאוש מהשכל, אנשים אצלנו אוהבים להפוך את הספק לאידיאל, גם כשאין שום הכרח להימצא בו.

דוגמה שנייה: האם הבייגלה הוא בצק סביב חור או חור בתוך בצק?

דוגמה נוספת שלי מביא עוסקת בצורות שונות לתאר תופעה כלשהי (שוב, הציטוט ממזרחי):

קואן אחר מספר על שלושה נזירים שהתבוננו בדגל מתנופף ברוח. אחד קבע שהם חוזים ביריעת בד מתנועעת, ואילו השני טען שהם רואים למעשה את הרוח. השלישי שתק בזמן שהללו התנצחו ביניהם, עד שלבסוף אמר להם כי לא היריעה ולא הרוח נעות, אלא המחשבות שלהם.

ממש עמוק, לא? האמת הפשוטה, הבלתי מעורערת ובלתי עמומה, היא שהם רואים יריעת בד מתנופפת ברוח. אמת נוספת היא שדרכה אפשר גם להבחין בקיומה של רוח (שכשלעצמה אינה גלויה לעיניים שלנו). יש סתירה בין שני אלו? יש כאן משהו עמום? אם אתה סוליפסיסט, תוכל גם להסביר כמו הנזיר השלישי שמה שאנחנו רואים הוא התמונה בהכרתנו ולא המציאות עצמה, שזוהי בעצם ההבחנה הקאנטיאנית בין פנומנה  לנואומנה. שוין, גם בזה אין שום דבר חדש. מהו ההבדל בין הקואן לבין קאנט המערבי בעליל? אצל קאנט ההבחנה הזאת מומשגת ומוגדרת היטב וניתן לדון בה, ואילו כאן מעדיפים להשאיר אותה עמומה וחסרת פשר אמיתי. למה? הרי אפשר כאן להגדיר הכל היטב בלי שום בעיה. סתם, כי בא לנו להישמע עמוקים ולא לומר שום דבר ברור.

אגב, כשמתבוננים בהבחנה הקאנטיאנית ולא מתעצלים לחשוב עליה (מה שלא קורה בתרגול זן באמצעות קואנים), מבינים שזו אינה אלטרנטיבה לשתי ההצעות הראשונות. התמונה של התנופפות הדגל אכן מצויה רק בהכרתנו, אבל היא שיקוף של המציאות עצמה מתורגמת לשפת ההכרה שלנו (ממש בימים האחרונים נשאלתי על כך כאן).

תהרגו אותי אם אני מבין איזה עומק מוצאים החבר’ה הללו בסיפור הטיפשי הזה? איך החליט לי לבחור דווקא אותו מבין מאות ואלפי סיפורי ומכתמי זן כדי להדגים את העומק והיופי המיוחדים שיש בקואנים. אתמהה!

מזרחי מתאר את פשר הזן בודהיסטי של הקואן הזה כך:

שוב, גם כאן יש מסר בודהיסטי מובהק, “להגחיך טיפוסים שטענו להבנה שלמה של העולם שמסביב”. המסירות של כל אחד מהם לתובנה לגבי הדגל דוחפת אותו לחשיבה בינארית שעל פי הבודהיזם אינה גישה נכונה לעולם. הנזיר השלישי לכאורה פותר את הדיון, אבל לתשובה שלו יכולות להיות מספר משמעויות. האם הוא מתכוון לכך שלא משנה מה הם טוענים, המציאות שהם חווים מתרחשת אך ורק במוחם? ואולי הוא מתכוון לכך שמחשבותיהם נעות הרחק מהתורה הבודהיסטית? גם הפעם ניאלץ לחיות בלי תשובה “כי מטרת הקואנים האלה אינה להגיע לפתרון פשוט” מסכם לי, “אלא עצם המאבק בחידות פרדוקסליות אלה הוא שקורא תיגר על תשוקתנו לפתרון ועל הבנתנו את ההבנה עצמה“.

לא הבנתי. מה רע בהבנה שמורכבת מכמה צדדים כפי שתיארתי (רואים דגל ודרכו את הרוח). הרי לכם הבנה שלימה לגמרי שמחברת את האספקטים (הבנאליים לגמרי, אני חייב לומר) שהקואן מתאר. האם מחבר הקואן רצה להעביר לנו את כל המסרים הללו? אז שיאמר את כולם. הוא רצה להעביר את אחד מהם? שיעביר אותו. הוא רצה לומר שיש מחלוקת? שוין, שיגיד. ואולי הוא רצה סתם לבלבל אותנו? אני חייב לומר שלפחות לגביי הוא לא ממש הצליח. עליי כליטווק, או סתם פילוסוף מערבי חסר תקנה, זה לא עובד אפילו במובן של תרגול פסיכולוגי. סתם בלבולי מוח, ותו לא  מידי. מי בכלל מצליח להתבלבל מסיפור כזה, אפילו אם הוא מאד מאד משתדל?! אדם כזה צריך להיות בעל יכולות אינטלקטואליות מוגבלות למדיי. לאחד כזה הייתי ממליץ לשבת ולעסוק קצת בפילוסופיה או בלוגיקה ולא להתכרבל בסיפורי נונסנס במקום לפתח את יכולותיו. יש כאן ספקנות בגרוש שמנסה להישמע עמוקה מיני ים. פוסטמודרניות וניו אייג’, כבר אמרתי?…

סיכום

לי מסביר לנו שהקואנים הם בלתי ניתנים להסבר ומעמידים אותנו בפני חוסר יכולת להבין וחוסר התוחלת שבחיפוש אחר הסבר. הוא רואה אותם כחידות פרדוקסליות. מוזר לשמוע זאת מד”ר לפילוסופיה בקנדה של ימינו (שאפילו נבחר לשאת הרצאת TED, ולכאורה אמור להיות אדם מוכשר במיוחד). אדם כזה אמור להיות מצויד בכלי חשיבה מודרניים סבירים למדיי, וכאן לא נראה שזהו המצב.

התחושה שלי למקרא הקואנים הללו (ואחרים) שמדובר בתרבות שהחשיבה בה אינה מפותחת דיה, כלומר שחבריה עוד לא הגיעו ליכולת מגובשת לדון במצבים מורכבים. אנשים נטולי יכולת פילוסופית של המשגה הגדרה וניתוח, שבמקום לפתח את היכולות הללו הופכים את היעדרן לאידיאל עמוק ונשגב. בל נשכח שמדובר בסין של המאות 9-13 (מה שמעורר אצלי כמה מחשבות נוגות על תזת “ירידת הדורות” שלנו), אבל ממרצה באוניברסיטה מערבית בזמננו הייתי מצפה ליותר. במקום לסתום, לעמעם ולבלבל, כשאין שום צורך אמיתי בכך, היה טוב יותר אם היו משקיעים את מרצם בפיתוח יכולת פילוסופית סבירה שתטפל בבעיות הפשוטות הללו.

אבל גם אם זה מצליח לבלבל מישהו, הדבר לא נובע מחידוש כלשהו אלא מתעתועי חשיבה. הוא אשר אמרתי, זה ענף של הפסיכולוגיה (הלא קונסטרוקטיבית) ולא של הפילוסופיה. אם אתם מחפשים פרדוקסים מעניינים ומעוררי מחשבה, כל חידה פשוטה שישאלו אתכם בחידון תעשה עבודה טובה יותר. כל פרדוקס שתשמעו, לפחות אם הוא מופיע בטקסט מערבי, יציג את הדברים בצורה יותר מדויקת ויותר חדה, ובכך יתרום שבעתיים אפילו לפגישה המבורכת עם מצבי ספק ומבוכה, ועם מציאות עמומה ובוודאי לטיפול בהם והתמודדות עמם.

ועוד הערה לסיום

לסיום רק אומר שראיתי כבר קואנים יותר מורכבים ויותר מעוררים למחשבה משתי הדוגמאות הללו (ראו למשל כאן ואולי קצת כאן). לא ברור לי מדוע לי ומזרחי בעקבותיו התמקדו דווקא בשתי אלו. אמנם להערכתי בכולם ניתן להציע ניתוח שיטתי ורקורסיבי שיסביר את הנקודה בצורה הרבה יותר טובה מה”שירה” (ראו בטורים על השירה, 113 – 107) הבודהיסטית העמומה של הקואנים. כאמור, במקרה הטוב יש  לקואנים ערך ספרותי משעשע וחביב, אבל בדרך כלל הם נטולי ערך פילוסופי. אני לא יכול להתאפק מלהזכיר כאן את חידת הזן הידועה ביותר, התוהה על הקול שמשמיעה מחיאת כף אחת. אף פעם לא הבנתי את העומק בעסק הזה. למי מקוראיי שתוהה, היא לא משמיעה שום קול. כמו שכבר אמרו רבותינו: צריך שניים לטנגו (הנה מכתם מערבי מקביל, בלי יומרות של עומק פילוסופי. פויה).

בכל אופן, דבריי כאן לא אמורים על הזן בודהיזם באשר הוא, בטח לא על כולו, אלא בעיקר על הנהייה המערבית אחריו, שבחפשה אחרי מזור לתחלואי הוואקום הפוסטמודרני רואה בכל ערימת בוץ פנינה ייחודית ומבטיחה. ההתבטלות בפני תרבויות פרימיטיביות היא אופנה רווחת במחוזותינו, ויש לה ביטויים לא מעטים גם בתחום הפוליטי והתרבותי, מהאוריינטליזם של אדוארד סעיד ועד תופעת היחס האוהד והמפרגן (ובוודאי בלתי תובעני) למדינות מפגרות (כמו אלו שבמזרח התיכון ובסביבתו). על כך כבר אמרו רבותינו: לא כל ממזר מלך ולא כל מה שאינו נוצץ הוא זהב…

[1] אגב, בפילוסופיה ההודית יש ענפים שהם מאד לוגיים ושיטתיים (ניתן לקרוא על כך בכמה מחיבוריו של שלמה בידרמן). באומרי כאן ‘תורות המזרח’ כוונתי לאותו חלק מהן שמציע אלטרנטיבה לחשיבה הלוגית השיטתית הרווחת במערב, שהזן בודהיזם וקואניו (ושמואל בקוראי שמו) הם חלק מובהק מהן.

[2] דומני שבשתי עגלות הבאתי שתי הערות של בני איש שלום בספרו על הרב קוק שבו הוא משתמש בלוגיקה התלת ערכית של לוקשביץ כאילו היא מציעה פתרון לבעיות וסתירות לוגיות. בשתי ההערות הוא התייחס למתח כאילו היה סתירה.

[3] אני כבר צופה את טענות הביקורת שמאשימות אותי בהנחת המבוקש: חיפוש של מבנה לוגי ופשר בקואן של זן בודהיזם שמנסה לברוח בדיוק מהמיצרים הללו. צר לי, אבל אם מישהו רוצה לעזור לי בבעיות פילוסופיות או לוגיות עליו להשתמש בכלים שאני מבין ולא לפטם את מוחי בפטפוטים חסרי פשר. ושוב, כוונתי לסיוע פילוסופי ולא בכדור פסיכיאטרי.

[4] יוצאים מהגדר הזה הפרגמטיזם (שבו כבר נגעתי לא פעם) וגם האקזיסטנציאליזם, שהוא ענף של הפסיכולוגיה. כל קשר בינו לבין הפילוסופיה מקרי בהחלט (ראו על כך בטור 140). ואכן כל קשר בין שני אלו לבין פילוסופיה מקרי בהחלט.

[5] זה מזכיר לי את הסיפור הידוע על המשכיל אד”ם הכהן, שחשב לעשות תשובה על ערש דווי רק כדי להפריך את מאמר חז”ל שרשעים אפילו על פתחו של גיהינום לא עושים תשובה.