למשמעותם של קואנים (טור 211)

בס"ד

לא מזמן קיבלתי בדוא"ל לינק להרצאת טד של פילוסוף קנדי בשם ד"ר פוקון לי ולמאמרון של בועז מזרחי שמתאר ומסביר אותה. לפי תת הכותרת של המאמר, ההרצאה מביאה דוגמאות לקואנים שהם ניסויים מחשבתיים שמסייעים לנזירי זן להשלים עם הלא ידוע ומגבלות הידע וההבנה, וזו התמצית שמופיעה בפתיחת המאמר:

נזירי זן בודהיזם מאמינים שעל האדם ללמוד לחיות עם ספק וחוסר הבנה כחלק אינטגרלי מחייו. כדי לקבל בהשלמה את המצב המנטלי הזה, שבאופן טבעי מעורר באדם חרדות, הם משתמשים בקואנים – סיפורי זן קצרים וחידתיים שמספקים הרבה חומר למחשבה ומעט תשובות ברורות. סרטון שלTEDEd  מסביר מה סוד הקסם שלהם.

נשמע מאד עמוק, אבל במבט נוסף נראה שמה שמוצע כאן אינו אלא כדור פסיכיאטרי נגד חרדות. טוב, אמנם זה בלי כימיה, אבל עדיין העבודה שהוא עושה דומה באופן מהותי. בכוונתי לטעון שהקואנים שמוצגים כאן (ועוד רבים כמותם) הם ענף של הפסיכולוגיה/פסיכיאטריה ולא של הפילוסופיה. כדי לחדד זאת אני ממליץ לקרוא את סדרת הטורים (155160) שעוסקים בשאלה מהי פילוסופיה. אקדים ואומר שדבריי כאן אמורים בעיקר לגבי הנהייה המערבית אחרי הזן בודהיזם ופחות עליו עצמו (ראה הערה על כך בסוף הטור).

כמה  מילים על זן בודהיזם וניו אייג'

המזרח תמיד היה רחוק, ולכן נראה לרבים מאתנו אוריינטלי וקסום. אבל הנהייה אחרי המזרח בכלל והזן בפרט החלה להתפשט יותר עם התעוררות הניו אייג'. יש שמתקשרים עם חייזרים או קוראים בקפה, ואחרים עושים מדיטציה ומפריחים לאוויר מכתמי זן חסרי פשר. הרעיון נראה לי בסך הכל די דומה (להתרשמותי ההתעניינות הזאת קצת פוחתת בזמן האחרון, אולי בגלל שאנשים כבר הבינו שמדובר באשליה). דומני שסוד קסמן של התורות המזרחיות נעוץ בייאוש מהשכל. זה מוביל לניו אייג', לפוסטמודרניות, לפונדמנטליזם (ראה בהקדמתי לאמת ולא יציב) וגם לתורות המזרח.[1] קסמם העיקרי של הקואנים הוא שהם אינם חשיבה מערבית, הם שונים ומוזרים, ולכן מעוררים תקוות שמא ביכולתם למלא את הנהייה המיואשת אחר הוודאות או הרוגע בתוך הוואקום המערבי המתסכל שכולנו חיים בתוכו. רובם הגדול מתמקדים בשאלות וכלל לא מציעים תשובות (ראו בפסקה המצוטטת למעלה), מה שמתאים עוד יותר לאידיאולוגיה העכשווית שהפכה את הספק לאידיאולוגיה. לאנשים יש תקווה שגם אם לא יגיעו משם אמת או וודאות, אולי נקבל משם משהו אחר (אחרי שהתייאשנו מהחייזרים, או מהרבי יודע הכל. בבסיס, כל אלו הם אותה תופעה).

אני כליטווק מושבע, מתייחס לקואנים הללו בערך כמו לסיפורי חסידים (יש דמיון לא מבוטל בז'אנר), או לתקשור עם חייזרים. בדרך כלל סיפורי הזן והקואנים אולי מחדדים נקודה ונותנים לנו מבט מעניין עליה, בחלקם יש חידוד ניסוחי משעשע, אבל ברוב מוחלט של המקרים לדעתי מדובר במשהו חסר ערך למדיי. את הנקודה, גם אם ישנה כזאת, ניתן להבין היטב גם בלעדיהם.

תזכורת: בין מתח לסתירה

אני מזכיר לקהל הקדוש את הוויכוח שהיה לי עם תומר פרסיקו בעקבות טור 208. בתוך דבריי שם הבחנתי בין מתח לסתירה. כאשר יש מתח בין שני רעיונות או ערכים (כמו אמונה דתית או שמרנות לבין ליברטאניות) בהחלט ניתן לחיות עם שני הקטבים ביחד, הגם שלפחות פסיכולוגית יש אצל רבים נטייה לבחור באחד מהשניים. במקרים אלו הנטייה הזאת היא פסיכולוגית בלבד, שכן פילוסופית שני הקטבים מתיישבים זה עם זה. לעומת זאת, כשיש בין שני ערכים או אידיאות סתירה לוגית, הדבר אינו אפשרי. טיעונים כושלים רבים מציגים מתח כסתירה (כמו שהראיתי אצל פרסיקו), ונופלים בפח הלוגי הזה.

כך למשל מיסטיקנים והוגים דתיים רבים מדברים על "אחדות הניגודים" כשאיזה דוק של עומק מיסטי מצעף את עיניהם.[2] לרגע אפשר ליפול בפח הזה, ולשכוח שמדובר בנונסנס עצלני. אם מדובר בסתירה לא תועיל שום הצהרה על "אחדות ניגודים", וכשמדובר במתח אין צורך בהצהרות כאלה. עלינו לבצע ניתוח של הסוגיה ולהראות שאין סתירה, כלומר ליישב אותה. אבל אלו הנזקקים לקואנים, במקום לנתח ולפוגג את הסתירה מעדיפים להתחמק ממנה באיזו אמירה לא מחייבת. אגב, תופעה דומה קיימת בפילוסופיה של תורת הקוונטים. גם שם יש ש"מסבירים" את מוזרויותיה באמצעות הצהרה על "לוגיקה קוונטית", ששונה מהלוגיקה הרגילה שלנו. הם כמובן מתעלמים מהעובדה שלוגיקה היא אפריורית ויחידה, ותורת הקוונטים לא יכולה לבקר את הלוגיקה שכן היא חלק מהפיזיקה. במאמרי "מהי חלות" עמדתי על התופעה המוזרה הזאת, וטענתי שהמכשירים שבאמצעותם מודדים את התופעות הקוונטיות מבוססים על מתמטיקה ולוגיקה סטנדרטיות לגמרי. לו יצויר שהלוגיקה הסטנדרטית הייתה מופרכת אמפירית על ידי תורת הקוונטים, הדבר היה מפיל יחד עמו גם את תורת הקוונטים עצמה.

בחזרה לקואנים

קואנים לא מעטים עוסקים בסתירות לוגיות, ולכן למיטב הבנתי נופלים לתוך אחד משני סוגים: 1. במקרה הטוב – הם מציעים הצגה ספרותית מחודדת של הסתירה, וזהו. 2. במקרה הרע והרווח יותר – הם מבוססים על סתם טעות (שכן אין כאן סתירה אלא לכל היותר מתח, אם בכלל). במקום שבו קואן כזה מציע סוג של תשובה (מיעוט נדיר) – זה בדרך כלל מבטא עצלות מחשבתית. מימרא מחודדת מוצעת במקום ניתוח שיטתי ומסודר שמפרק את הבעיה ומציע פתרון. אפשרות אחרת היא שמדובר בסתם נונסנס, דמוי תשובה (ראו על כך עוד בטור 17).

בקיצור, אני טוען שסיפורי זן לא יכולים לעשות שום דבר שהפילוסופיה לא יכולה לעשות, ממש כמו סיפורי חסידים או קבלה. הם לא תחליף לחשיבה אלא לכל היותר מציעים כדור הרגעה למי שאינו רוצה לחשוב. לכל היותר הם יכולים לסייע לנו להפנים תשובה או קושי כלשהו או לתת להם ניסוח קולע יותר. זה בהחלט יכול להיות בעל ערך כלשהו, אבל לא הייתי מפריז בו. כדי להדגים את טענותיי אלו, נעבור לקרוא באופן ביקורתי את המאמר הנ"ל.[3]

מסגרת הדיון

לי ומזרחי פותחים בכך שהאדם (המערבי?) שואף לידע עד כדי אובססיה. הידע מרגיע אותו ונותן לו ביטחון וסיפוק, וכשאין בידו את מלוא המידע הוא עלול להיכנס לחרדות. האסטרטגיה המקובלת אצלנו היא לאסוף מידע ככל הניתן, אבל הזן מציע אסטרטגיה שונה: להתרגל להיעדר המידע וחוסר בהירות והבנה ולהשלים עמם.

והרי קטע מדבריו של מזרחי שמעיד על עיסתו:

מכיוון שהגישה הזו מנוגדת לפסיכולוגיה הבסיסית שלנו, היא דורשת תרגול. לשם כך פותח הקואן – סיפור קצר ואניגמטי שבסופו אין מסר אחד ברור. הקואנים נועדו לשמש כניסוי פילוסופי מחשבתי שמותיר את העוסקים בו ללא תשובות חד משמעיות. המטרה, בסופו של עניין, היא להשלים עם מצב קיומי שבו אין לנו הסברים לכל דבר. ד"ר לי מציג מספר דוגמאות לסיפורי זן וכיצד הם עושים זאת.

מרן המחבר בעצם מסביר כאן שהקואן הוא כדור פסיכיאטרי (ללא כימיה. הוא מהפנט אותנו בלי זה) שנועד להרגיע אותנו ולהביא אותנו לנירוונה הפילוסופית. בעצם מדובר בסוג של תרגול שמביא אותנו להשלים עם מצב קיומי שבו אין לנו הסברים לכל דבר. הוא אשר אמרתי: מדובר כאן בענף של הפסיכולוגיה.

חשוב לחדד יותר את הדברים. לכאורה ניתן היה לטעון שגם הפילוסופיה הרגילה מיועדת להרגיע אותנו, כלומר לתת לנו תשובות (אם כי כיום נוטים לחשוב, בטעות לדעתי, שעיקר עניינה הוא לחדד את השאלות, מה שמטשטש מאד את ההבדל בינה לבין הקואנים של הזן). אך זוהי טעות. חשבו על אדם שבגלל חוסר נחת הולך לעדור את שדהו בכדי להירגע. מה שהוא עושה אינו עיסוק בפסיכולוגיה אלא עבודה בשדה. אלא שביחד עם זה יש לו רווח פסיכולוגי צדדי. הוא הדין גם בנדון דידן. אם אדם עוסק בפילוסופיה בגלל חוסר מנוחה, העיסוק עצמו אינו פסיכולוגי. הפילוסופיה מחפשת תשובות לשאלות, והרגיעה שבאה בעקבותיהן, אם בכלל, היא בונוס (שלפעמים הוא גם מטרת העיסוק, אבל זה לא משנה). לעומת זאת, קריאת קואנים היא עצמה עיסוק בפסיכולוגיה (ולא עיסוק שרק מביא לנו ערך מוסף פסיכולוגי). רוצה לומר, ההבחנה שלי בין פילוסופיה לזן בודהיזם לא עוסקת במטרת העיסוק (שיכולה אולי להיות דומה) אלא באופי העיסוק עצמו. הקואן לא עושה כלום חוץ מלהרגיע אותנו, ואילו הפילוסופיה הרגילה נועדה למצוא תשובות, מה שבסוף אולי גם ירגיע אותנו. מי שמשווה ביניהם, בזה גופא בעצם מזהה פילוסופיה עם פסיכולוגיה.

אחת ההשלכות של ההבחנה הזאת היא שמבחינת איש הזן אם האדם נרגע המטרה הושגה, מה שאי אפשר לומר על עיסוק בפילוסופיה. שם אם התשובה לא עונה לשאלה אזי גם הושגה רגיעה היא אינה רלוונטית. הקואן, השאלה או התשובה (במידה שישנה כזאת), לא נבחן במונחי נכון ולא נכון אלא במונחי התוצאה הפסיכולוגית (הרוגע והשלווה). לעומת זאת שום פילוסוף לא יכול להביא לטובת עמדתו את הנימוק שהיא מאד מרגיעה (גם אם היא אכן כזאת).[4]

כדאי לראות בעניין זה את הבחנתי בטור 159 (וכן כאן) בין הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל לבין חיפוש משמעות אמיתי (הראשון עניינו בפסיכולוגיה, והוא נמדד דרך השפעתו על האדם, והשני עניינו פילוסופיה והוא נמדד דרך מושגים של אמת ושקר, טוב ורע, ראוי ולא ראוי, נכון ולא נכון וכדומה). כדי להבהיר יותר את הדברים, הבה ניכנס קצת לדוגמאות שמובאות בהרצאונת הזאת.

דוגמה ראשונה: הלכות צניעות בודהיסטית

לי מביא את הדוגמה הבאה (הציטוט ממזרחי):

אחד הקואנים המפורסמים מספר על שני נזירים שהילכו בדרך ופגשו צעירה נאה שלא הייתה מסוגלת לחצות את הנהר. אחד מהם נשא אותה לגדה השנייה והם המשיכו בדרכם. הנזיר השני שראה את העבירה על החוק הבודהיסטי הזדעזע אך שתק. אלא שאחרי זמן מה לא הצליח לעצור עצמו ושאל את חברו כיצד ביצע מעשה כה בוטה. בתגובה השיב לו: "אני הורדתי את האישה על גדת הנהר, אתה עדיין נושא אותה".

זה מזכיר מאד את הסיפור על הרבי מקוצק שנשאל על ידי מישהו מדוע הוא בורח מהכבוד ובכל זאת הברנש הלזה לא רודף אחריו. הרבי ענה לו שזה מפני שהוא מסתכל אחורה. אפשר כמובן לשאול מה המסר בסיפור הזה? ניתן לנסח אותו בצורה מאד פשוטה: בריחה מהכבוד היא רק בריחה אמיתית ולא פסאדה של בריחה. מי שעושה זאת רק כדי שהכבוד ירדוף אחריו אינו באמת בורח מהכבוד (בהסתכלותו אחורה הוא נושא אותו עמו, בדיוק כמו נזיר הזן).[5] גם נזיר הזן שמוטרד מאותה אישה בעצם נושא אותה עמו למרות שלכאורה הוא בורח ממנה.

מה, אם כן, רע בניסוח הזה? הוא אמנם פחות חד וחריף, אבל אומר את אותו דבר. אבל זה רק הבדל שבניסוח. השאלה היסודית יותר היא האם הקואן הזה מאפשר לנו בצורה כלשהי לחיות עם עמימות? האם הוא מטפל בדילמה כלשהי? אני לא רואה כאן שום עמימות. זו "חקירה" ישיבתית רגילה האם צניעות עניינה המעשים או שהמעשים הם רק אמצעים כדי לשמור על צניעות במחשבה. מזווית אחרת, ניתן לשאול האם אדם שאדיש לאישה על כתפו הוא צנוע יותר מזה שנרעש מכך? לדעתי האישית לא, אבל כמובן ניתן לדון ולהתווכח על כך. אבל באיזה מובן ניתן לראות כאן עמימות, ומה מועיל הסיפור שלא יכול להיות מושג בניתוח שיטתי רגיל? היכן כאן אותה שלווה שלא קיימת אצל ליטווק כמוני, ואמורה להתקיים אצל מי ששומע את הקואן הזה? לא זכיתי להבין. מה שיש כאן הוא התחמקות עצלנית מניתוח מחשבתי לא מסובך במיוחד של סוגיה די פשוטה.

מזרחי עצמו מביא שהפילוסוף לי דנן מסביר זאת כך:

לי מסביר כי המסר שמעביר הקואן על פני השטח עוסק בהימנעות מהיקשרות מנטלית. הנזיר שהעיר לחברו אפשר לתרעומת לאחוז בו למשך זמן רב. ואולם, כשהופכים במשל מתגלה כי זהו "קונפליקט הבוחן את השטח האפור שבין החוק כלשונו ובין רוח החוק". בואו ננסח זאת בצורה יותר מבלבלת כדי להבין את הטכניקה של קואנים. מי צודק? הנזיר שעבר על החוק הבודהיסטי, או הנזיר שעבר על החוק הבודהיסטי? אם האינסטינקט שלכם הוא לתת תשובה, זה בדיוק מה שהקואן לא מבקש מכם. כל שהוא מפציר בנו זה פשוט לקבל בשלווה את העמימות.

וואלה, את זה כבר ממש לא הבנתי. מה הבעיה לחשוב שאחד משניהם צודק והשני טועה? או לחילופין שאצל שניהם יש צד של צדק וצד לא צודק. את כל זה ניתן לומר בהיגיון מערבי רגיל, ולהגיע לשלווה פילוסופית בלי כדורים פסיכיאטריים נטולי כימיה כמו הקואן הזה. כדאי להשוות זאת לדבריי בהרצאה על פוסטמודרניזם דתי. שם תוכלו להבין טוב יותר את הטיעון ולראות את הדמיון בין היומרה הזן בודהיסטית ליומרה הפוסטמודרנית והניו אייג'ית, שבשני המקרים מחפה לכל היותר על ואקום עצלני.

גם אם נאמץ לצורך הדיון את הפרשנות שמדובר כאן בתיאור המתח שבין החוק לרוח החוק (מה  שנדון לעייפה גם בהקשר ההלכתי), הרי יש לכך דוגמאות אינספור בחשיבה פילוסופית והלכתית, ואני לא באמת רואה מה מוסיף הקואן הזה (למעט הצעת ניסוח חד וחביב לדילמה כמובן. לזה יש ערך ספרותי כלשהו, כמו לסיפור של הרבי מקוצק). בעצם הטענה היא שלעתים קיום החוק מוביל לפגיעה ברוח החוק ולהיפך. כעת ניתן לדון מה עדיף, לשמור על החוק או על רוח החוק. לחלופין אפשר לדון מהו החוק (איסור על המעשה או על ההרהור). אדם יכול לגבש עמדה כזאת או אחרת ביחס לשתי השאלות, או אפילו להישאר בצריך עיון. אבל מה רע אפריורי בגיבוש עמדה? למה במקום לדון עדיף לקחת כדור פסיכיאטרי, להיכנס לנירוונה, לקרוא סיפורון ובכך לוותר על התשובה ולחיות עם העמימות. שוב אנחנו נוכחים בתשתית הפוסטמודרנית והניו אייג'ית שעומדת ביסוד ההצעה של הזן בודהיזם. כפי שהסברתי, זהו סוד קסמו בעולם שלנו. בגלל העצלות והייאוש מהשכל, אנשים אצלנו אוהבים להפוך את הספק לאידיאל, גם כשאין שום הכרח להימצא בו.

דוגמה שנייה: האם הבייגלה הוא בצק סביב חור או חור בתוך בצק?

דוגמה נוספת שלי מביא עוסקת בצורות שונות לתאר תופעה כלשהי (שוב, הציטוט ממזרחי):

קואן אחר מספר על שלושה נזירים שהתבוננו בדגל מתנופף ברוח. אחד קבע שהם חוזים ביריעת בד מתנועעת, ואילו השני טען שהם רואים למעשה את הרוח. השלישי שתק בזמן שהללו התנצחו ביניהם, עד שלבסוף אמר להם כי לא היריעה ולא הרוח נעות, אלא המחשבות שלהם.

ממש עמוק, לא? האמת הפשוטה, הבלתי מעורערת ובלתי עמומה, היא שהם רואים יריעת בד מתנופפת ברוח. אמת נוספת היא שדרכה אפשר גם להבחין בקיומה של רוח (שכשלעצמה אינה גלויה לעיניים שלנו). יש סתירה בין שני אלו? יש כאן משהו עמום? אם אתה סוליפסיסט, תוכל גם להסביר כמו הנזיר השלישי שמה שאנחנו רואים הוא התמונה בהכרתנו ולא המציאות עצמה, שזוהי בעצם ההבחנה הקאנטיאנית בין פנומנה  לנואומנה. שוין, גם בזה אין שום דבר חדש. מהו ההבדל בין הקואן לבין קאנט המערבי בעליל? אצל קאנט ההבחנה הזאת מומשגת ומוגדרת היטב וניתן לדון בה, ואילו כאן מעדיפים להשאיר אותה עמומה וחסרת פשר אמיתי. למה? הרי אפשר כאן להגדיר הכל היטב בלי שום בעיה. סתם, כי בא לנו להישמע עמוקים ולא לומר שום דבר ברור.

אגב, כשמתבוננים בהבחנה הקאנטיאנית ולא מתעצלים לחשוב עליה (מה שלא קורה בתרגול זן באמצעות קואנים), מבינים שזו אינה אלטרנטיבה לשתי ההצעות הראשונות. התמונה של התנופפות הדגל אכן מצויה רק בהכרתנו, אבל היא שיקוף של המציאות עצמה מתורגמת לשפת ההכרה שלנו (ממש בימים האחרונים נשאלתי על כך כאן).

תהרגו אותי אם אני מבין איזה עומק מוצאים החבר'ה הללו בסיפור הטיפשי הזה? איך החליט לי לבחור דווקא אותו מבין מאות ואלפי סיפורי ומכתמי זן כדי להדגים את העומק והיופי המיוחדים שיש בקואנים. אתמהה!

מזרחי מתאר את פשר הזן בודהיסטי של הקואן הזה כך:

שוב, גם כאן יש מסר בודהיסטי מובהק, "להגחיך טיפוסים שטענו להבנה שלמה של העולם שמסביב". המסירות של כל אחד מהם לתובנה לגבי הדגל דוחפת אותו לחשיבה בינארית שעל פי הבודהיזם אינה גישה נכונה לעולם. הנזיר השלישי לכאורה פותר את הדיון, אבל לתשובה שלו יכולות להיות מספר משמעויות. האם הוא מתכוון לכך שלא משנה מה הם טוענים, המציאות שהם חווים מתרחשת אך ורק במוחם? ואולי הוא מתכוון לכך שמחשבותיהם נעות הרחק מהתורה הבודהיסטית? גם הפעם ניאלץ לחיות בלי תשובה "כי מטרת הקואנים האלה אינה להגיע לפתרון פשוט" מסכם לי, "אלא עצם המאבק בחידות פרדוקסליות אלה הוא שקורא תיגר על תשוקתנו לפתרון ועל הבנתנו את ההבנה עצמה".

לא הבנתי. מה רע בהבנה שמורכבת מכמה צדדים כפי שתיארתי (רואים דגל ודרכו את הרוח). הרי לכם הבנה שלימה לגמרי שמחברת את האספקטים (הבנאליים לגמרי, אני חייב לומר) שהקואן מתאר. האם מחבר הקואן רצה להעביר לנו את כל המסרים הללו? אז שיאמר את כולם. הוא רצה להעביר את אחד מהם? שיעביר אותו. הוא רצה לומר שיש מחלוקת? שוין, שיגיד. ואולי הוא רצה סתם לבלבל אותנו? אני חייב לומר שלפחות לגביי הוא לא ממש הצליח. עליי כליטווק, או סתם פילוסוף מערבי חסר תקנה, זה לא עובד אפילו במובן של תרגול פסיכולוגי. סתם בלבולי מוח, ותו לא  מידי. מי בכלל מצליח להתבלבל מסיפור כזה, אפילו אם הוא מאד מאד משתדל?! אדם כזה צריך להיות בעל יכולות אינטלקטואליות מוגבלות למדיי. לאחד כזה הייתי ממליץ לשבת ולעסוק קצת בפילוסופיה או בלוגיקה ולא להתכרבל בסיפורי נונסנס במקום לפתח את יכולותיו. יש כאן ספקנות בגרוש שמנסה להישמע עמוקה מיני ים. פוסטמודרניות וניו אייג', כבר אמרתי?…

סיכום

לי מסביר לנו שהקואנים הם בלתי ניתנים להסבר ומעמידים אותנו בפני חוסר יכולת להבין וחוסר התוחלת שבחיפוש אחר הסבר. הוא רואה אותם כחידות פרדוקסליות. מוזר לשמוע זאת מד"ר לפילוסופיה בקנדה של ימינו (שאפילו נבחר לשאת הרצאת TED, ולכאורה אמור להיות אדם מוכשר במיוחד). אדם כזה אמור להיות מצויד בכלי חשיבה מודרניים סבירים למדיי, וכאן לא נראה שזהו המצב.

התחושה שלי למקרא הקואנים הללו (ואחרים) שמדובר בתרבות שהחשיבה בה אינה מפותחת דיה, כלומר שחבריה עוד לא הגיעו ליכולת מגובשת לדון במצבים מורכבים. אנשים נטולי יכולת פילוסופית של המשגה הגדרה וניתוח, שבמקום לפתח את היכולות הללו הופכים את היעדרן לאידיאל עמוק ונשגב. בל נשכח שמדובר בסין של המאות 9-13 (מה שמעורר אצלי כמה מחשבות נוגות על תזת "ירידת הדורות" שלנו), אבל ממרצה באוניברסיטה מערבית בזמננו הייתי מצפה ליותר. במקום לסתום, לעמעם ולבלבל, כשאין שום צורך אמיתי בכך, היה טוב יותר אם היו משקיעים את מרצם בפיתוח יכולת פילוסופית סבירה שתטפל בבעיות הפשוטות הללו.

אבל גם אם זה מצליח לבלבל מישהו, הדבר לא נובע מחידוש כלשהו אלא מתעתועי חשיבה. הוא אשר אמרתי, זה ענף של הפסיכולוגיה (הלא קונסטרוקטיבית) ולא של הפילוסופיה. אם אתם מחפשים פרדוקסים מעניינים ומעוררי מחשבה, כל חידה פשוטה שישאלו אתכם בחידון תעשה עבודה טובה יותר. כל פרדוקס שתשמעו, לפחות אם הוא מופיע בטקסט מערבי, יציג את הדברים בצורה יותר מדויקת ויותר חדה, ובכך יתרום שבעתיים אפילו לפגישה המבורכת עם מצבי ספק ומבוכה, ועם מציאות עמומה ובוודאי לטיפול בהם והתמודדות עמם.

ועוד הערה לסיום

לסיום רק אומר שראיתי כבר קואנים יותר מורכבים ויותר מעוררים למחשבה משתי הדוגמאות הללו (ראו למשל כאן ואולי קצת כאן). לא ברור לי מדוע לי ומזרחי בעקבותיו התמקדו דווקא בשתי אלו. אמנם להערכתי בכולם ניתן להציע ניתוח שיטתי ורקורסיבי שיסביר את הנקודה בצורה הרבה יותר טובה מה"שירה" (ראו בטורים על השירה, 113107) הבודהיסטית העמומה של הקואנים. כאמור, במקרה הטוב יש  לקואנים ערך ספרותי משעשע וחביב, אבל בדרך כלל הם נטולי ערך פילוסופי. אני לא יכול להתאפק מלהזכיר כאן את חידת הזן הידועה ביותר, התוהה על הקול שמשמיעה מחיאת כף אחת. אף פעם לא הבנתי את העומק בעסק הזה. למי מקוראיי שתוהה, היא לא משמיעה שום קול. כמו שכבר אמרו רבותינו: צריך שניים לטנגו (הנה מכתם מערבי מקביל, בלי יומרות של עומק פילוסופי. פויה).

בכל אופן, דבריי כאן לא אמורים על הזן בודהיזם באשר הוא, בטח לא על כולו, אלא בעיקר על הנהייה המערבית אחריו, שבחפשה אחרי מזור לתחלואי הוואקום הפוסטמודרני רואה בכל ערימת בוץ פנינה ייחודית ומבטיחה. ההתבטלות בפני תרבויות פרימיטיביות היא אופנה רווחת במחוזותינו, ויש לה ביטויים לא מעטים גם בתחום הפוליטי והתרבותי, מהאוריינטליזם של אדוארד סעיד ועד תופעת היחס האוהד והמפרגן (ובוודאי בלתי תובעני) למדינות מפגרות (כמו אלו שבמזרח התיכון ובסביבתו). על כך כבר אמרו רבותינו: לא כל ממזר מלך ולא כל מה שאינו נוצץ הוא זהב…

[1] אגב, בפילוסופיה ההודית יש ענפים שהם מאד לוגיים ושיטתיים (ניתן לקרוא על כך בכמה מחיבוריו של שלמה בידרמן). באומרי כאן 'תורות המזרח' כוונתי לאותו חלק מהן שמציע אלטרנטיבה לחשיבה הלוגית השיטתית הרווחת במערב, שהזן בודהיזם וקואניו (ושמואל בקוראי שמו) הם חלק מובהק מהן.

[2] דומני שבשתי עגלות הבאתי שתי הערות של בני איש שלום בספרו על הרב קוק שבו הוא משתמש בלוגיקה התלת ערכית של לוקשביץ כאילו היא מציעה פתרון לבעיות וסתירות לוגיות. בשתי ההערות הוא התייחס למתח כאילו היה סתירה.

[3] אני כבר צופה את טענות הביקורת שמאשימות אותי בהנחת המבוקש: חיפוש של מבנה לוגי ופשר בקואן של זן בודהיזם שמנסה לברוח בדיוק מהמיצרים הללו. צר לי, אבל אם מישהו רוצה לעזור לי בבעיות פילוסופיות או לוגיות עליו להשתמש בכלים שאני מבין ולא לפטם את מוחי בפטפוטים חסרי פשר. ושוב, כוונתי לסיוע פילוסופי ולא בכדור פסיכיאטרי.

[4] יוצאים מהגדר הזה הפרגמטיזם (שבו כבר נגעתי לא פעם) וגם האקזיסטנציאליזם, שהוא ענף של הפסיכולוגיה. כל קשר בינו לבין הפילוסופיה מקרי בהחלט (ראו על כך בטור 140). ואכן כל קשר בין שני אלו לבין פילוסופיה מקרי בהחלט.

[5] זה מזכיר לי את הסיפור הידוע על המשכיל אד"ם הכהן, שחשב לעשות תשובה על ערש דווי רק כדי להפריך את מאמר חז"ל שרשעים אפילו על פתחו של גיהינום לא עושים תשובה.

59 תגובות

  1. לא מובן לי מדוע חוסר ידיעה מעורר פחד. אני באופן אישי נמצא בחוסר ידיעה של הרבה נתונים ופרשנויות וזה לא מעורר בי שום חרדה, רק ענווה. יש לך רעיון לפסיכולוגיה הזאת של האימה מחוסר הידיעה ?

    1. פסיכולוגיה זה השטח שלך. 🙂
      אבל לי זה נראה מאד מובן. חוסר ידע יכול בהחלט להטריד, וכתלות בביטחון ובאופי של האדם זה יכול להגיע גם לחרדות וכו'.

  2. שי. נזיר זן וודאי היה עונה לך שאתה לא פוחד כי אתה פוחד מהפחד

    1. גיל, הרעיון הזה רק מראה עד כמה פסיכולוגיה עלולה להיות "מדעי החירטוט' …

  3. גיל, לא הבנתי מה אותו נזיר רוצה מהחיים שלי …

    אני חושד שהפחד מחוסר הידע מגיע מפחד מחוסר בשליטה על החיים (מה שהאסכולה של המתנגד של פרויד, אלפרד אדלר, מאוד מחזיקים בה, שהאדם מרגיש חלש וחסר אונים בעולם ומחפש עוצמה).

    ה"פתרון" שלהם שבאמת לא ניתן לדעת כלום סתם טפשי, אדם צריך להיות אמיץ ולדעת שהוא עושה ככל יכולתו בשביל להגיע לאמת, כך שמבחינה מוסרית הוא יצא ידי חובה גם אם הוא לא יצליח.

    אולי כדאי להמליץ להם לעבוד על הדרכת הורים במקום ההתפלספות המוזרה הזאת, שילמדו את ההורים איך יוכלו להקנות לילד חווית ביטחון בקיומו. פילוסופיה לא אמורה להיות תרופה אלא פעולה ערכית של קירבה לאמת.

  4. בהתייחס לתגובות רוצה לומר אני שהפחד הוא מצב רגיל אצל אנשים והוא נובע מחששות לגבי תוצאות עתידיות. יש פחד קטן זמני ויש פחדים גדולים לטווח ארוך. אדם צריך לדעת למזער את הפחד. לכן חוסר ידיעה במובנים מסויימים מעורר פחד. לדעתי חוסר ידיעה במצוות לא אמור לעורר פחד כי אדם שלומד ומשנה מעשיו בהתאם לתלמודו הוא מסודר.

  5. שלום רב
    ראשית אקדים ואומר שאני מסכים עם הניתוח שלך אם כי חסר לי הסיפור על שני החברה שיורדים בארובה…
    מצד שני נראה לי שהניתוח נובע מכך שאתה אישית מגיע עם עשרות שנות עיון תלמודי והקואנים נראים לך ילדותיים. זה לא מוצר ליהודים…עושר התרבות היהודית והחינוך היהודי נותנים לנו מספיק נסיון בהתמודדות עם זוויות שונות מאותה סיטואציה ובהתקלות עם הלא מובן.
    זה גם מסביר למה המרצה מביא רק את הדוגמאות הפשוטות יותר: כנראה שזה כבר הרבה למוח הממוצע המערבי…
    אגב יש אגדה אורבנית על ישראלי שהגיע לדאלאי למה ורצה ללמוד ממנו והוא שאל אותו למה הוא צריך אותו בכלל שכן ביהדות יש מספיק דברים בשביל להתקדם ל״אדם חכם וטוב״.
    לסיום קוריוז: https://www.google.ch/amp/s/www.newyorker.com/books/page-turner/how-the-talmud-became-a-best-seller-in-south-korea/amp

    פסח כשר ושמח
    אברהם

    1. טוב, כאן נסחפת. אדם מערבי מן המניין הוא בעל יכולת ניתוח לא פחותה מהיהודי המצוי, ואני חושב שהקואנים הללו טיפשיים גם מבחינתו. אני לא אוהב את התזות ההזויות על כך שאנחנו המצאנו הכל ואנחנו טובים יותר מכולם. לפעמים זה נכון, אבל פעמים רבות לא. והאגדה האורבאנית הזאת על הדלאי למה נאמרת על עוד רבים אחרים. היא מצביעה על כך שהדלאי למה כנראה לא מכיר את התלמוד, וגם על כך שיש בו צניעות ומוכנות ללמוד שברבים מאיתנו אין. ואת אותו דבר אומר לך על דרום קוריאה. מה שהמציאו בתחומי המדע ועוד יותר הטכנולוגיה בדרום קוריאה לא החלו להבין בכל הישיבות כולן. גם שם זה מצביע על רצינות וצניעות שלהם בניגוד אלינו.
      הקואנים והנהייה אחריהם מאפיינים את הניו אייג' ולא את העולם המערבי בכללו. במקרה הטוב זהו ביטוי לצניעות (מופרזת במקרה זה) של החשיבה המערבית שנותנת קרדיט (מופרז) למה שמחוצה לה.

  6. הקואן הראשון על שני הנזירים הזכיר לי את הסיפור על רב אחא (כתובות י"ז ע"א) שהיה מרכיב את הכלה על כתפיו. "אמרי ליה רבנן: אנן מהו למיעבד הכי? אמר להו: אי דמיין עלייכו ככשורא – לחיי, ואי לא"…

  7. הרב מיכי,
    אולי אפשר לדון את הטיפוסים האלה לכף זכות מבחינה פילוסופית. הם התייאשו מהחשיבה, כי הכושר הזה לא יציב ויש בו פוטנציאל גדול לטעות. מה שאין כן לגבי התחושה שהיא יציבה ובטוחה, החוויה הישירה היא לא משהו שבונים אותו על ידי הלוגיקה אלא רק נפגשים עם האובייקטים שלה. לכן, אמנם אני לא מסכים עם היאוש המוחלט מהחשיבה, אבל כן מזוהה עם העלאה על נס את החוויה הישירה והבלתי אמצעית.

    1. אני חושב שאין סתירה. האינטואיציה הראשונית נותנת לנו את עקרונות היסוד והחשיבה משתמשת בהם.
      בכל אופן, הקואנים הללו לא נותנים שום דבר ממה שתיארת. זהו תיאור הצהרתי בנאלי של אפשרויות טריביאליות בסוגיא פשוטה להפליא, רק בלי המשגה ובלי ניתוח.

  8. הרב מיכי. כמה מחבריך הפילוסופים כבר נתנו הרצאה בted ואף הישראלי יובל נח הררי קצר הררים של הצלחה. מדוע שלא תכין הרצאה בת 20 דק על משנתך הסינטטית ותהנה את כולנו בהופעה פול סייז בted? כך תוכל גם להשיג חשיפה לתרגום ספריך באנגלית. וכבר ציווה המשיח :"לכשיפוצו מעיינותך חוצה"!

    1. השאלה האם לא צריך להיות "טיפוס צבעוני" בשביל זה. הרב מיכי רציונליסט בעל שכל קר ומדויק ואני בספק אם אנשים מתעניינים בפילוסופיה טהורה, זה לא מספיק cool.
      בכל אופן, חיפשתי ברשת ומצאתי את זה:
      http://liorz.co.il/ted/
      (איך מתקבלים ל'טד', עושה רושם של סלבריטי).

    2. אני די בטוח שאין שום ארגון שכזה שצריך להיות חלק ממנו. אם כבר הארגון הוא בדיוק בשביל אנשי רוח מכל העולם שיציעו את מרכולתם. בזמנו קראתי בעברית את ספר ההנחיה של הרצאות טד (בעברית) שכעת המקים של המיזם, ואם בנקיונות הפסח אמצאהו אחפש שם את ההנחיות להגשת הצעה. אני רק מתרשם מהספר שיש להכין הרצאה מלוטשת, מעניינת, שמכילה בתמצית את הרעיון ומלווה בכמה דיאגרמות\מספרים\סיפורים – ושיש לשלוח אותה אל טד ועושים לה איזו בחינה שכזו וביקורת – ולאחר מסלול מסויים המזכיר נסיון של פרסום מאמר בכתב עת מדעי (אך באופן שונה) אתה רוכש כרטיס טיסה והולך לפנק את העולם במה שאתה ורק אתה יכול לתת. אעדכן,אפוא, כשיהיה לי קצה של חוט

  9. מאמר נפלא! ישר כוח!

    בתוך הדברים נכצב:

    "מזווית אחרת, ניתן לשאול האם אדם שאדיש לאישה על כתפו הוא צנוע יותר מזה שנרעש מכך? לדעתי האישית לא, אבל כמובן ניתן לדון ולהתווכח על כך"

    הרב יכול להרחיב מעט בזה? האם כל העיסוק האובססבי בצניעות הוא עצמו חוסר צניעות? אדם שאדיש לכך פשוט צנוע יותר, הלוא כך? (אני מבין שיש גם סיטואציות הפוכות. שאדם כל כך גס עד שהוא אדיש לכך)

    1. קשה להאריך כאן, כי יש לזה כמה וכמה אספקטים.
      מעבר למצב שתיארת (לגבי גסות שגורמת לאדישות), אומר בקצרה שהשאלה האם מדובר על צניעות כמידה בנפש או כקיום הלכה. זה לא בהכרח אותו דבר. ועוד שאלה האם צניעות היא מצב או צורת פעילות/התייחסות. ערכים אינם מצבים נפשיים אלא עבודה כדי להשיג את המצבים הללו. לכן אדם שאדיש לזה הוא פשוט כזה, אבל אדם שמוטרד מזה פועל למען הצניעות שלו ובמובן הזה הוא ערכי יותר.

  10. שלום,
    קצת הוצאת אותי מהקשרי 🙂 לא הייתי מספיק ברור…
    לרגע לא זילזלתי ביכולותיהם של המערביים. ואני לא קונה את הסיפורים בהם אנחנו הטובים ביותר.
    התכוונתי רק שהמשיכה של המערב לתרבויות המזרח או לקבלה לדוגמה, נובעת לטעמי מוואקום שנוצר אחרי שהחברה נטשה את המקורות המסורתיים של הנצרות.
    להסתכל על זה בתור ישראלים יהודים שומרי מצוות זה אחרת.
    אברהם

  11. להבנתי, קוואנים הם רטוריקה ייחודית, שמטרתה להחדיר תובנות ישירות לתודעה. סוג של הגעה ישירה ל"דבר כשלעצמו", אולי. מי שמבין דבר מתוך קואן לא יוכל להסביר אותו לוגית אלא אם יבצע לו אנליזה קודם, וזה חיסרון. אבל מצד שני, כדי להגיע לרמת ההבנה הזאת באמצעות לימוד רגיל תצטרך הרבה יותר זמן, ידע ויכולת.

    1. הקוואן הראשון הוא דוגמא מצוינת. הוא די מקביל למשפט "הרהורי עבירה קשים מעבירה", אבל מכיל מלבד הטענה גם דוגמא מהמציאות, גם הסבר, וגם טכניקות סיפוריות שעוזרות ליישב את הטענה על לב השומע הרבה יותר מהניסוח היבש שלה (כמו שימוש בדמויות המוכרות של נזיר ותלמיד, הפתעה בתשובת הנזיר בסוף וכו').

      בסופו של דבר מי שישמע את הקוואן הזה, כנראה שיפנים את הטענה הרבה יותר מאדם ממוצע, שיתקשה להבין למה הרהורי עבירה קשים מעבירה. זה לא כדור פסיכיאטרי מכיוון שלא יהיה כאן רק שינוי התנהגות, אלא רמה מסוימת של הבנה שעם קצת מחשבה אפשר יהיה גם להמשיג אותה במילים נורמליות.

    2. עד כאן שילוב של פסיכולוגיה וספרות. אני עדיין מחכה לתובנות שוודאי מצויות שם וניתנות להמשגה וניסוח.

  12. הרב מיכאל נר"ו
    האם לא הגזמת, אני חושב שלא עלה על דעת מי לעשות ענין מהמשל כי אם מהנמשל, אותו מאמר יכולת לכתוב על משלי המגיד מדובנא, הנמשל אכן מעורר מחשבות מעניינות וזה העיקר.

    לגבי ספק שמוליד פחד הם דברים ידועים, כל מי שאין פרנסתו מסודרת ועתידו לוט בערפל חי בחששות, כמובן שזה משתנה מאדם לאדם (על פי רוב הסכלות היא סגולה נפלאה לחוסר פחד).

    1. אף אחד לא מציג את משלי המגיד מדובנא כאלטרנטיבה לפילוסופיה ולא עושה מהם עניין. כתבתי שאין לי בעיה עם הקואנים עצמם אלא מהנהייה המערבית שרואה בהם מה שאין בהם.

  13. בהזדמנות זו אודה לך על ספריך ומאמריך המאלפים חכמה ודעת
    אתה ממש קרן אור בתוך חושך הבערות של רבים מהנחשבים כגדולי תורה בזמנינו.

  14. שלום הרב מיכי
    נראה לי שחלק מהעובדות המובאות כאן אינן מדויקות. למיטב זכרוני סוזוקי בספרו על זן טוען שאת ההבנה של הקואן תלמיד פשוט לא יכול לטעון שהוא הבין אלא הוא צריך לחכות שנים עד שהוא יבין את המשמעות לכך. הוא מספר שם על מורה שנזף קשות בתלמיד ששיחק אותה שהבין את המשמעות של הקואן. במונחים שלנו גם אם אינך מסכים עם אידיאולוגיית הזן, מדובר במעין מכיר את בוראו ומורד בו, ז"א, פוסטמודרניזט שמבין טוב פילוסופיה ובכל זאת נוטה ממנה.
    עוד הערה, אשמח אם קצת תפתח את הדיון לאיפה שהוא פותח במחקר כוונתי לכיוון הלוגי של משפט האמצעי הנמנע של אריסטו ואפשרות או חוסר אפשרות התיישבותו עם האידיאולוגיה של הזן (יש איזה סוטרה שתמיד מתייחסים אליה משהו בסגנון שיש ואין וגם אין וגם יש, בקיצור 4 האפשרויות).
    כמובן תוכל לטעון שיש כאן עוד טענה פוסטמודרנית של אחדות ההפכים וכו' אך אני לא בטוח שזו הכוונה הפילוסופית של הזן (ואולי רק הפסיכולוגית).

    1. שלום מתן.
      על אלו "עובדות" דיברת? אני מניח שהתכוונת לטענות.
      כל אחד יכול לטעון שאת הנונסנס שלו אף אחד לא מבין ולכן חושבים שזה נונסנס. לכן כיוונתי את דבריי לשתי הדוגמאות ולמביאיהן. בשתי הדוגמאות הללו הוצע הסבר לעניין ונחשפה ערוותן. אם לא היו מציעים הסבר אז הייתי חושב לעצמי שאלו שטויות וזהו. אבלך כאן אני אפילו יכול להראות זאת. אמרתי שעיקר טענותיי אינן כלפי הקואנים אלא כלפי הנהייה המערבית אחריהן. אל תשכח שסוזוקי דנן עושה את פרנסתו מהנהייה הזאת.
      ככלל, סוג כזה של טענות לחסין מפני הפרכה או ערעור, שכן כשאנתל את הדברים ואראה שזה או נונסנס (דברים חסרי פשר) או דברים בנאליים וטריביאליים, יאמרו לי שזה רק מפני שניתחתי את זה באיזמל הגיוני. כלומר אתה אמור להיווכח בגדלותם ועומקם של הדברים בלי לנתח. שוין, לא הצלחתי להבחין בזה.
      אגב, בטענה העמוקה "בלה בלה בלה" גם לא תצליח לעולם להבחין בעומק באמצעות כלי ניתוח. אבל יש כאן ממש סודות מכיבשונו של עולם. אני לא רואה טעם לפתוח כאן דיון על אחדות ההפכים (כאן אין על מה לדון) או עקרון השלישי הנמנע (כאן דווקא יש). אבל אם אתה רוצה – אתה בהחלט מוזמן, כאן או בשרשור בפני עצמו.

  15. מאמר מרתק. תודה.
    אני מסכים עם חלקו.
    לגבי פרדוקס "מחיאת כף היד האחת" אני רוצה להציע, על אחריותי בלבד, פתרון:
    הרעיון העומד מאחורי הפרדוקס – אם כי אני כמעט משוכנע שלא לזה כיוון מי שחיבר אותו- הוא תפיסה כמו-אפלטונית אודות טבעם של קולות וצלילים ושל מקורם.
    כשם שיש צליל מוחשי (בעל משמעות פיזיקלית- גלים) יש גם "צליל" מופשט ו"רוחני" העומד ברקעו. ה"צליל" המופשט משמש כעין אידיאה של הצליל המוחשי.
    ההנחה היא שהצליל המופשט קיים תמיד ברקע, גם אם אינו נשמע לאוזניי הבשר, אך "האוזן" הלא מתורגלת לא יכולה לשמוע אותו.
    והנה בא הפרדוקס ואומר כך: בהינתן שהמתרגל יצליח להשיג קשב רוחני משמעותי הוא יוכל- כמו אסיריו של אפלטון מהמערה- להתעלות מעבר לקולות המוחשיים ו"לשמוע" את אותו צליל רוחני (שהוא מקורו של הצליל הפיזי).
    "צליל" זה אמנם שקול מבחינה פיזיקלית לדממה (אין גלי קול נעים באוויר), אך אותה דממה היא היא ה"קול" האותנטי יותר (המטפיזי).
    לסיכום. גם אם משל זה לא צועד את הצעד האנליטי-מושגי (ובכך, כטענתך, לא חורג מעבר לטריביאלי), עדיין הוא מעורר בנו השראה פילוסופית בדרך משוכללת מאד. ספק אם עמודי חשמל יוכלו לעשות זאת בצורה ככ אפקטיבית.

    1. כבר אמרתי לא פעם שאין לי ויכוח על פסיכולוגיה. היא נבחנת במונחי תוצאה (השפעות עליי) ולא במונחי אמת. אמנם לי זה לא עושה הרבה, אבל אם מישהו אומר לי שקריאת הנונסנס הזה עושה לו משהו – מי אני שאחלוק עליו?!
      לגבי הטענה שמחיאת כף אחת משמיעה צליל דומם-רוחני בלי קורלט פיזיקלי, אני יכול לטעון מאה טענות כאלה בגרוש. לך תפריך אותן. ראה תשובתי לקודמך.

  16. בעובדות התכוונתי למתודה השיטתית של הזן וכנראה שלא הסברתי עצמי מספיק טוב. סוזוקי הוא חוקר זן והוא מסביר שהקואן הוא פרט שצריך להבין אותו בתורה השיטתית הכללית של הזן. לכן כשאתה מגיב בצורה שנשמע ממנה שייתכן שסוג מסויים של קואנים כן יתיישב עם החוק השלישי הנמנע של אריסטו זה מחזק את טענתי. אנסה לפרט קצת יותר. סוזוקי מנסה לארגן את התושבע של חכמי הזן ולנסות לאפיין מתוכה שיטה. נוכל לקרוא לזה שיטה פילוסופית ונוכל לא לקרוא לה בשם זה לבינתיים. סוזוקי טוען שרק בודשים מחכמי הזן התנגדו לפילוסופיה, מה שניתן להסיק שהיו ביניהם מחלוקות בנושא טיבו של הזן ונגזרתו הקואן. לכן זה לא חכמה לטעון שכל אחד יכול לומר שהדברים שלו חכמים ואף אחד לא מבין וכו' ( כמו שד"א חז"ל אמרו על תלמיד שלא מבין דעתו של רבו). הדברים מנותקים מהמסגרת.
    מה שהתכוונתי קודם לומר בשם סוזוקי הוא (שוב פעם אם זכרוני אינו מטעני) שהיו מקרים בהםבהם תלשל חכם זן קפץ למסקנה (לא כמו ביאורך לבעיות הספציות הללו על הניתוח הלוגי כמובן שאיני חולק,) המסקנה למיטב הבנתי היא מעין ידיעה של מהות הבעיה הקואנית, נאמר לעת עתה יישוב כללי של הנושא של חוק האמצעי הנמנע, עם איזה בעיה.
    ואם תקשה מה הביג דיל? אז א אני מסכים שסה"כ מדובר בצורת חשיבה שונה. ב כחלק מהטענה האפלטונית הכללית על הידיעה יש הבדל בין לדעת לבין להיות עם מושג הידיעה. בקיצור ידיעה ברמה גבוהה יותר שמובילה לחיים על פי מושא הידיעה (האם גם על זה אתה חולק? רופא יכול לעשן ?).
    לסיכום לא אמרתי שיש עומק תהומי בכל בעיה קואנית יש שמה מח' בדיוק כפי שהיו אצל חכמנו ומי שרוצה יכול לעשות מארג שיטתי נאה שמוביל למשהו בעל ערך כלשהו. אני לא מנסה רק ללמד זכות על רבותינו חכמי הזן אני מנסה סה"כ לקחת את דברי החכמים ביותר שלהם (בעדינות) ולבדוק האם ישנה מתודה כללית. ההקשר של ניתוח לוגי לדעתי הוא בעייתי כאן ולא כי זו שירה או ספרות (כמו שבהחלט חלקם), כי יש יסוד שעומד מאחורי (חלק מ)הקואן. וכן אני מסכים שהנהייה אחרי ניאוייג' בגרוש וכו'

  17. 1. אם אתה טוען שהקואנים כשלעצמם אינם פילוסופיה במובנה הפורמלי המדויק ואינם דורשים ממי שמעורב בהם חשיבה שיטתית וביקורתית, הרי אתה צודק.
    2. אבל אם אתה טוען שערכם הוא פסיכולוגי סובייקטיבי בלבד ולפיכך דינם כדיני עמודי החשמל- נראה לי שאתה טועה.
    3. אפשר לעשות ניסוי השוואתי ובו לחשוף אנשים לקואנים ולעמודי חשמל ולראות היכן נוצרת יותר השראה פילוסופית ממשית (כזו שכן יכולה להתנסח באופן לוגי שיטתי וביקורתי).
    4. אני מהמר שידם של עמודי החשמל תהיה במקרה זה על התחתונה.
    5. אם אני צודק בדבריי אז יש בכ"ז ערך תיאורטי סגולי לקואנים, ערך שהוא מעבר ל"פסיכולוגיה" נטו..
    6. הדוגמה החיה היא הרעיון שאני עצמי הצגתי לך הוא אודות משמעותם "האפלטונית" של הצלילים.
    7. אם זב ומצורע שכמותי הצליח להעלות בדעתו הקלושה רעיון אפלטוני שכזה כתוצאה מהשראתו של משל היד האחת, צא וחשוב מה יכול היה אותו משל לעשות למוחות מורכבים יותר.
    8. בכל מקרה אם לדעתך הרעיון אודות קורלט רוחני למציאות הפיזיקלית שווה לגרוש, אזי מבחינתך מרבית הפילוסופיה שווה לזה.
    9. בכל מקרה לפחות הקואנים שאני מכיר (כולל זה של היד האחת) מצליחים לעורר בנו את האינסטינקט הפילוסופי יותר מהגדים טריביאליים כמו בלה בלה בלה או אפילו מאמרות בפרקי אבות. עצם הנגיעה בפרדוקס (באותם מקרים שאכן הם מצליחים לעשות זאת) היא הטריגר הנדרש. בעיניי זה לא מעט.
    10. ולכל זה אין כמובן שם קשר להיקסמות-היתר של כל מיני רומנטיקנים מבולבלים הקיימים בשפע ב"מערב".

    1. דורון, מה שאתה מתאר הוא בדיוק הפסיכולוגיה שעליה דיברתי. העובדה שזה יוצר יותר השראה פסיכולוגית, גם אם היא נכונה, לא אומרת כלום. גם ישיבה בשירותים יוצרת יותר השראה פילוסופית מאשר משחק כדורסל, לכן ישיבה בשירותים היא פילוסופיה? כנ"ל לגבי שתיית יין מול קולה. כשאני שואל מה הערך הפילוסופי של קטע כלשהו איני שואל האם הוא נותן השראה אלא מה התוכן שהוא מכיל.

  18. 1. אלו פלפולי סרק. עמודי חשמל וישיבה בשירותים (פרקטיקה שאני האחרון להמעיט בערכה) אין בהם כל תוכן מצד עצמם, שהרי הם אינם טקסט (מילים).
    2. הקואנים הם כן טקסט.
    3. לא די בזה שהם טקסט (והרי גם פרקי אבות ויצירותיהם של סטטיק ובן אל הם כאלה), אלא שהם נוגעים בדרך כלל בפרדוקסים ובאופן כללי בגבולות הלוגיקה והמשמעות.
    4. העיסוק בגבולות אלו הוא הוא התוכן שלהם- המשמעות שלהם. מבחינה זו הם מחזיקים בתוכם, במובלע אמנם, עמדות פילוסופיות.
    5. לכן יש מכנה משותף רחב בינם לבין הפילוסופיה, בניגוד לפרקטיקות שאתה הבאת כדוגמאות.
    6. כבר הסכמתי איתך לגבי השאר: אכן לא מדובר בפילוסופיה במובן הפורמלי המדויק. מבחינה זו דעתי עליהם אולי אפילו קיצונית משלך, שכן אני חושב שהם מבטאים איזה עוני רוחני בסיסי הרובץ על אותן תרבויות מזרחיות "קסומות".

  19. מיכי, אני רוצה להפנות אותך לעובדה המוזרה הבאה: הפילוסופיה היא מדיום המתווך לנו באמצעות מילים (טקסטים). אין פילוסופיה, למיטב ידיעתי, המתווכת דרך עמודי חשמל.
    מכאן שהשפה היא תנאי הכרחי (וודאי לא מספיק) כדי "לקיים" פילוסופיה ולהביע רעיונות פילוסופים.
    לגבי צ'יפופו… שגם הוא "עשוי" ממילים. ובכן למרות שהוא עומד ברף ההכרחי הראשוני- שלא כמו עמודי החשמל האהובים עליך- המרחק בינו לבין פילוסופיה פרופר רחוק עוד יותר בהשוואה לקואנים. זאת בשל תוכנם המסורתי של הקואנים (גבולות הלוגיקה וכו')- תוכן שכנראה לא נמצא אצל הקופיף רב התושייה הלזה.
    עוד נקודה מכרעת שלא התייחסת אליה נוגעת לאיזה צ'יפופו אתה מתייחס: יש "צ'יפופו בטיבט", צ'יפופו בקוטב הצפוני", "בחלל" וכו'.

    1. זה סתם עניין טכני וחסר חשיבות. קואן הוא כמו עמוד חשמל אלא שזה במילים. האם ציור של אשר אינו פילוסופי באותו מובן של הקואנים (ועוד הרבה יותר), למרות שאינו מורכב ממילים?

  20. 1. איך טכני ומה טכני? אולי הטכני של חיל האוויר. מקסימום.
    2. הציורים של אשר אינם "פילוסופים" אלא מעוררים אותנו- במקרה הטוב- לחשיבה פילוסופית. הם זרז אסתטי ופסיכולוגי. סה טו.
    3. תחשוב על אנשים ללא כל יכולת לשונית שהיו נקלעים לתערוכה של ציורי אשר. לכל היותר היו הציורים (המרהיבים!!!) האלה מעוררים אצלם "מחשבות" או תנודות בנפש, אבל אפילו לא בדל של טענה פילוסופית.
    4. לעומת זאת הקואנים, למרות שגם הם משמשים באותה פונקציה (כזרזים), בו בזמן הם גם ה"חומר" שממנו עשויה הפילוסופיה במובנה המדויק. מבחינה זו, וכמובן מבחינת תוכם המסורתי, הם מגיעים קרוב מאד לפילוסופיה פרופר.
    5. אותן בריות נטולות שפה שהיו נקלעות לסביבה קואנית לא היו אפילו יכולות לדעת זאת. מבחינתן ה"כתמים" על הנייר (המילים) לא היו אלא ציורים זרים ומוזרים. אפס אימפקט.
    6. אני חושד בך ששימושך במילה "טכני" בהקשר זה בא לומר שהשפה איננה הכרחית לפילוסופיה. ולא היא.
    7. מה שמעלה לי את האסוציאציה- וסליחה שאני קופץ למשהו שלא ממש קשור- לגבי טענתך שהמתמטיקה היא הצד הפורמלי של הפילוסופיה. על פניו זו נראית לי תובנה שגויה אבל לפני שאני קופץ למסקנה פזיזה (ואני דווקא אוהב מאד מסקנות פזיזות), האם כבודו יכול להפנותני למקום שבו הרחבת מעט על כך?

    1. נראה לי שהגענו לשלב הצפוי שבו אנחנו נפרדים כידידים עד הפעם הבאה.
      לא זוכר מקום שבו הרחבתי על המתמטיקה כענף של הפילוסופיה.

  21. תזכורת למה שכתבת על מתמטיקה
    (טור 155):

    "אם מאמצים את התפיסה הזאת, קל לראות מדוע המתמטיקה היא ענף של הפילוסופיה. גם המתמטיקה וגם הפילוסופיה הן תולדות של תצפית באידיאות. בעצם המתמטיקה היא החלק הפורמלי והמדויק של הפילוסופיה. אלו תובנות של הראייה האידיתית שלנו שאנחנו יכולים לנסח במדויק ולגזור לגביהן מסקנות בכלים פורמליים. המתמטיקה אינה אלא פילוסופיה פורמלית".

  22. המממ….
    נדרשתי לעניין בגלל שמהדיון בינינו עלה, לדעתי, שאתה לא רואה קשר הכרחי בין השפה לפילוסופיה.
    כשחיברתי לזה את התיזה המוטעית שלך, שהמתמטיקה היא פילוסופיה פורמלית, עלה בדעתי שיש פה ראייה עקרונית לא נכונה של הפילוסופיה באופן ספציפי ורציונליות בכלל.
    משום מה זה גם מתחבר לי עם אמירותיך על כך שלא ניתן לחרוג מהלוגיקה כשדנים במושג האל.
    בגלגול הבא בכוונתי להשיג מוח מוגדל ואז לפרסם סדרת ספרים שיבואו להוכיח את דבריי.

  23. שלום כבוד הרב,
    נראה כי אתה מגן על טענתך בקשיחות (ובחדות יש לומר), אך למטרת הבנת החלק הראשון של התגובה שלי אנא נסה להניח לקול ההוכחה ונסה להעריך את ה״שונות״ או האלטרנטיבה אשר מציעות אמונות המזרח ובמרכזן הזן-בודהיזם (וכנראה מהווה את מוקד המשיכה של נוהרי תרבות הניו-אייג׳ המבקשים ליישב את הפרדוקס הקיומי העולה מנקודת ההשקפה האקזיסטנציאליסטית, עוד בעניין בהמשך התגובה). הזן בודהיזם היא מעין ״תורה חווייתית״ אשר מבוססת על הפילוסופיה הבודהיסטית. אחד הנושאים המרכזיים (בעיניי) בפילוסופיה הבודהיסטית היא הדואליות, מתח או סתירה, שבין ״האמת היחסית״- הקיום הפיסי הסובייקטיבי היומיומי בו יש משמעות למעשים ובחירות של האינדיבידואל ובין ״האמת המוחלטת״- הקיום הנצחי חסר הסובייקט בו האינדיבידואל הוא חסר משמעות בהחלטותיו ומעשיו. רוב התרבויות שהן תוצר של המחשבה היהודית-נוצרית, אשר אנו נוטים לקרוא להן מערביות, נוטות לבסס ולקדש מחשבה לוגית חדה ומודעת. אין ספק שכאנושות זכינו רבות מ״התבהרות״ השיח והעלאת החשיבה הלוגית הביקורתית, מערכות ידע שונות התפתחו מכך ו״טכנולוגיות״ נבנו בעזרתן. אך כל אלו הן בעלות משמעות רק בהקשר העולם הפיסי ו״האמת היחסית״. דתות ומערכות אמונה מטאפיזיות שונות מנסות ליישב או להפריד את המתח/סתירה בדרכים שונות. לתרבות המערבית החילונית הביא האקזיסטנציאליזם את הדואליות הזו כנתונה- והאדם העומד במרכזה, דינו נחרץ- הוא יתאבד, יאבד את שפיותו, לא יוכל להכיל את הפרדוקס. תוצר המחשבה הזו עם הבנת רעיון השלישי הנמנע היא בעצם הבסיס לפוסט מודניזם אשר נבנה על גבי חורבנו של המודרניזם. במידה ואין אמת אחת, ניתן לישב את המחלוקת- כל אמת, כל נקודת השקפה היא בלתי תלויה וקיימת וממשית ונכונה בפני עצמה בצורה אורתוגונלית לאחרות. אחת הבעיות עם הפוסטמודרניזם, היא שהאדם נישאר צף בריק של מלא ״אמיתות״ ללא יכולת להבדיל או לברור ביניהן. הניו אייג׳ כ״תרבות רב-אמונית״ מתקיימת ומתמודדת עם ובתוך הקושי הזה בדיוק ובשל כך חייבת לפנות לתרבויות אחרות אשר התמודדו עם קשיים מעין אלה. אחת הדרכים המרכזיות היא להגיע אל השוליים- אל היוצאים מן הכלל של כלל השלישי הנמנע, בהם יש מקום להיות לא ״אמת״ ולא ״שקר״. אלה הן מחוזות הנונסנס, השיגעון, חוסר הקוהרנטיות והקוהסיביות, מחוזות האמביוולנטי, הציורי, המשול והמרומז. הרמז (בעיני) הוא בעל מעמד מיוחד מביניהם, הוא טומן בתוכו כוח בשל היותו בעל משמעות ליודעי דבר וחסר משמעות להדיוטות. גם היהודים הקדומים ראו את הכח הרב שברמיזה. אף ביהדות הרמז מגיע כשכבה נוספת ולעתים הוא מפריע למשמעות הקוהרנטית של הטענה הישירה, גם אצל ההוגים המדקדקים ביותר והם מניחים לכך בדעת מלאה.
    החוויה אליה מכוון הזן בודהיזם היא נגזרת של ה״הארה״ הבודהיסטית, היא מעין התעלות רגעית, אשר מזהה ומתקיימת בטבע הבודהה, ברגע עצמו, במציאות ״כפי שהי״, לא ניתן לדבר עליה, ולכן לא לטעון אותה כטענה, ובשל כך גם היא אכן אינה ניתנת להפרכה. הקואנים הם גלגול של ונבנו סביב מסורות שונות אשר היו נהוגות במזרח בזמנים קדומים, היו מעין התנצחויות פילוסופיות פיוטיות בחצרות מלכים, היו נזירים שחרזו חרוזים על האמת על טבע הבודהה ועל הטבע ועל הקיום, היה הבודהה שע״פ סיפורים ״העיר״ ו״האיר״ אנשים על ידי משפטים פשוטים, ועוד דוגמאות רבות ונפלאות. הקואן מטרתו לגלות לך את טבע הבודהה בצורה חיצונית, (ובשל כך הוא אכן גם גלולה פסיכולוגית), אך הוא גם מגלה אמת פילוסופית. רוב הקואנים חבויות בהם אמיתות שונות ברמות שונות, וכנראה שע״פ מידת ההעמקה ומידת הידיעה החוויתית ידע האדם לגלות אילו מהן. לא כל ההבנות הללו ניתנות להמשגה, ויותר מכך גם אלו שכן דורשות התעמקות דיון והתייחסות ע״מ להיות ממושגות. באם הינך מחפש טענה אחת חדה וברורה בקואן תשוב ידך ריקם, ישנן אינסוף כאלו ואף לא אחת בתוכן. חיפוש הטענה בקואן היא חיפוש המשמעות בדגל המתנופף. בעבור אחד הדגל המתנופף הוא כשלעצמו כלומר מהותו של הדגל דיה בעצמה להיות בעלת משמעות, בעבור אחר הדגל המתנופף הוא ביטוי לרוח שלוקחת אותו, כלומר מהותו בלהראות לנו את כיוון הרוח ועוצמתה, ולשלישי שאינו נמנע כאן הדגל הוא ביטוי לתודעתם של המתבוננים ומהותו להצביע על שוני החוויה ושוני המשמעות אצל המתבונן.
    לגבי נהירת ההמונים אחרי אמונות שונות בעולם- אופנה היא דבר מסוכן, לעתים היא משאירה בנו את הרושם כי אין מאחוריה תוכן, מפני שסוחפת המונים בצורה עיוורת. האמונות והמסורות המזרחיות וגם אלו מדרום אמריקה הן רבות ומגוונות וניתן ללמוד מהן הרבה, ולא הייתי פוסל את תקפותן מחוץ להקשר התרבותי כל כך מהר. עדרים אשר נוהרים אחרי רעיונות ריקים ומנצנצים יש בכל תרבות, עדות לכך הם אלו הקיימים בתרבותנו (תהיה אשר תהיה) אנו. אך זו אינה סיבה לבטל את קיום המשמעות או הטענה הפילוסופית או את הבנתה. מכל מלמדיי השכלתי. אדם חכם ומבין מדעתו ידע להוציא משמעו(יו)ת גם מעמוד חשמל. כדוגמא פשוטה לכך ניתן להסיק על השעה ביום והעונה בשנה מעמוד חשמל, אמנם זו אינה טענה פילוסופית, אך זו טענה. מצד שני גם בטענה פילוסופית מדוקדקת ומנוסחת היטב, המשמעות אינה במלים הכתובות על הנייר או ברצף הצלילים אשר נרשם במוחנו, או בתנודות האוויר של הגיית הטענה. המשמעות קיימת במימד אחר, לא פיסי, בחוויה שלנו, בתודעה שלנו?
    אולי זו הנקודה בה יש לדקדק? מהי המהות הקיומית של טענה והיכן היא נמצאת? האם יש לטענה קיום פיסי? ובמידה ואין האם יכול להיות לטענה חוסר קיום פיסי? השאלות האלה כנראה שכבר תלויות יותר באמונה, ובדרך בה אדם רואה את הקיום בעולם ואת האדם בתוכו.
    בעיני, המשמעות היא סובייקטיבית והיא אינה קיימת בדברים עצמם, היא ניתנת להם או שאיננה ניתנת על ידי תודעה, סובייקט, פעולה או חוויה. צר לי שחוויתך מהקואנים אינה מלאה בתוכן פילוסופי ומיסטי. מאחל לכולם שעולמם יתמלא בתוכן מעין זה, ושגרגר אבק מתעופף יעורר אצלהם חווית הארה וישחרר אותם מכבליהם בעולם הזה. חג חירות שמח! מי ייתן וכל היצורים יהיו חופשיים ומאושרים

    1. שלום רב.
      תודה על התגובה הארוכה, ויסולח לי אם אענה בקיצור (ערב פסח).
      בשורה התחתונה יש כאן תזה שלא ניתנת להפרכה. אתה טוען שקריאת הקואנים מעוררת בך תובנות שלא ניתן לעורר בצורה השיטתית המפורשת. אני לא יכול להתווכח על כך וכמובן גם לא להפריך. אם אומר שבי לא מתעוררות תובנות תאמר לי שאני שבוי בחשיבה פילוסופית מערבית. אז איך אדע שאכן יש שם משהו? הרי הובאו כאן שתי דוגמאות שלכאורה צריכות להדגים לעם הארץ כמוני את העומק שיש בקואנים, כלומר היה שם ניסיון כם להמשיג ולתרגם. הניסיון לא צלח. כפי שהראיתי הן לכל היותר בנאליות. אתה ודאי תאמר שיש בהן עומק מופלא שאני לא משיג אותו. אבל מה אני אמור לעשות עם אמירה כזאת? בה במידה יכולתי לומר לך שבלה בלה בלה מעורר בי תובנות עמוקות. לך תפריך זאת… ואולי אתה מסכים גם לזה, אבל אז אין כבר הבחנה בין עמוק ולא עמוק אלא הכל עמוק. ושוב חזרנו לריק שבקואנים.
      מעבר לזה עוד הערה פילוסופית שנדמה לי כי היא עומדת בבסיס הדיון. התובנות אמנם נוצרות אצלנו אבל המסקנה שבגלל זה עמוד טלפון הוא טקסט פילוסופי היא מופרזת. התובנות אמורות להימצא בטקסט ולהיות מובנות על ידי. אם יש תובנות שנוצרות רק אצלי והטריגר יכול להיות כלשהו, אין לטריגר שום חשיבות ומשמעות. כך הערתי למעלה לגבי הקואנים. כבר כתבתי כאן כמה פעמים שטועים כאן פרשניו של קאנט שסבורים שהוא מדבר על עולם סובייקטיבי. הוא מדבר על עולם אובייקטיבי שמתנסח ומתורגם לשפה סובייקטיבית (או, נכון יותר: בין סובייקטיבית). כך למשל הצבע קיים רק אצלי בהכרה, אבל לא אני ממציא אותו. מקורו הוא בעולם עצמו, וזה מתורגם אצלי בהכרה לצבע. טענתי היא שבקואן אין כלום. ואם נוצרות אצלי תובנות זו המצאה ולא תפיסה מתוך הקואן, ולכן אני טוען שהקואן הוא חסר חשיבות וערך. הוא הדין לעמוד טלפון.
      כל השאר הוא רק הערות מקומיות.

  24. מועדים לשמחה,
    ישנם אנשים אשר אינם מבדילים בין צבע אדום לצבע ירוק בשל עיוורון צבעים, מקור הקונספט של צבע הוא בעצם פוטנציאל, והכרתו של כל אחד מאיתנו עלולה לממש את הפוטנציאל הזה, ועלולה לממש אותו בצורה שונה. לכן, גם אם מקור החוויה הוא אכן אחד ומכיל בו את איכות הצבע הספציפי, הוא בעצם מהווה ״השראה״ לחוויות שונות ומגוונות, ולעיתים אף לא מהווה ״השראה״ שכזאת. האם הצבע אכן מקורו ב׳דבר האמיתי׳? מוחנו מייצר בעצמו חלק נרחב ממה שאנו חווים, ואין לנו דרך לדעת על ה׳דבר האמיתי׳ מלבד דרך חושינו- ולכן לא נוכל לדעת את מהותו. כאן נכנסת האמונה, כנראה, אני מאמין כי ה׳דבר האמיתי׳ הוא בעצם המון פוטנציאלים במקביל, מעין סופר פוזיציה שכזו, וההבנות כולם, אשר יתכנו, או יתקבלו על הדעת אכן קיימות בו כולן במקביל. העובדה שחלקנו רואים מסויימות וחלקנו לא, אינה מעידה על חוסר בדבר האמיתי, אלא על הבדלים בין הסובייקטים החווים אותו. לפעמים ההבדל הוא עולם ההקשרים, לפעמים רמת השיח שיש לסובייקט עם עצמו, לפעמים פשוט אין לאדם קולטנים לצבעים, לפעמים השפה של אחד מהם לא מבדילה בין שני צבעים. יש אנשים שלומדים לזהות איכויות בצורה מילולית ולוגית, וישנם שלומדים בצורה חוויתית יותר, ישנם אנשים שיקראו את קאנט ולא יצאו עם הבנה של משפט אחד, ישנם כאלו שיסתכלו על ציור פוסט-מודרניסטי של ריבוע צהוב ויוציאו ממנו אמירה על מהות הקיום. האם תקבל כי משמעות מסויימת קיימת רק אם אחוז מסויים מהאוכלוסיה יכיר בה? מה לגבי הצפנה? כפל משמעות? ידע איזוטרי? הבה וניקח ניסוי מחשבתי- נניח וכל העולם מבין מהשיר שלי משמעות מסויימת, אך במקרה, אני שכתבתי אותו לא הכנסתי משמעות זו בשיר, האם המשמעות קיימת בשיר? האם משמעות קיימת רק כאשר היא נוצרת בצורה מכוונת? אינני חושב שאין משמעות בדבר עצמו, אני מאמין כי ישנן אינסוף כאלו אנחנו רק צריכים לראות אותן, כך הדין לקוואן, כך הדין לעמוד חשמל, כך הדין לקאנט, כך הדין לעולם כולו. המשמעות מקורה בתודעה ואינה יכולה ללמד אותנו דבר על העולם האמיתי. כשתודעה כותבת מאמר, היא יכולה רק להאמין ולקוות שבצד השני תהיה תודעה אחרת להבין את משמעותו.

  25. אין לי אלא לחזור על מה שכתבתי:
    1. אני כן מבין אץ הקואנים הללו ומתוך כך טוען שאין בהם מאומה. גם אתה לא מעלה כאן בדל תובנה מחודשת שדלית מהקואנים הללו.
    2. אם כל דבר מעורר תטבנות אז אין דברים בעלי ערך. כעדותך קואן הוא כמו עמוד טלפון או חתיכת אבן. זה בדיוק מה שטענתי.
    3. דבריך בסוף סותרים את טענתך. אם המשמעות של הדבר לא דורשת היווצרות במכוון אז אין שום סיבה לדבר על תקוותיו של מחבר הקואן לקורא מבין.

    1. אינני חולק על שלוש נקודות אלה, אך:
      1. אתה מבין נופך מסויים מהמשמעויות החבויות בקואנים שחווית. גם אני מבין נופך מסוים אחר או חופף וכך גם כל סובייקט שהוא. עוד לא פגשתי תודעה שטוענת כי היא יכולה להבין את כל המשמעויות של משהו.
      2. אכן אין דבר בעל ערך כשלעצמו, תודעה ׳נותנת׳ לדבר ערך או שלא. אנשים בעלי מחשבה אנליטית נוטים לתת ערך לטענות לוגיות חדות, אנשים בעלי חוש אסתטי יעניקו ערך לדברים יפים וכו׳. המשמעות אינה מצביעה על איכות בדבר, אלא בתודעה.
      3.דברי אינם סותרים, התקווה והאמונה כי מישהו יבין את טענתי (ראציונלית או לא ככל שתהיה) קיימת ללא קשר להיסתברות להיתכנות הדבר שמישהו יבין אותה. כל שאמרתי כאן הוא שאנחנו (כמו האדם התקוע באי בודד ושולח פתק בבקבוק) יכולים *רק* להאמין ולקוות.

    2. 1. בלי קשר לנופך זה או אחר, לא ראיתי כאן שום דבר משמעותי שאתה הוצאת מהקואן מעבר לדברים הבנאליים שאני הבנתי ממנו. אז נותרנו עם הצהרה סתמית וכללית שאצלך נוצרו מעמקי תובנות אדירים שלא נהירים לי ושגם לא הבהרת לי אותם. נו, שוין.
      2. מה שכתבתי הוא שתודעה נותנת לדבר ערך ולא ממציאה אותו יש מאין. אם היא ממציאה אותה אז הדבר מצד עצמו הוא חסר ערך (כמו עמוד טלפון). זה ההבדל שעליו הצבעתי, ואתה רק חוזר על כך.
      3. קרא שוב את מה שכתבתי. דבריך סותרים, שכן אתה כתבת שהמשמעות כלל לא מוכנסת לדבר על ידי מחברו/יוצרו, וסיימת בזה שהמחבר/יוצר מקווה שדבריו יובנו.

  26. 1. לא הצגתי כאן משהו משמעותי אשר אני למדתי מהקואן, ולדעתי גם אם אציג, הדיון רק ידגיש את הפער התפישתי שקיים בינינו ולא יוביל להבנות כלשהן. האמת שבעיניי עניין הקואנים הוא תודעת בודהיצ׳יטה, שהיא מעין הבנה רגשית יותר מאשר לוגית. אפשר רק לחוש אותה ולתאר אותה אך לא ניתן להסביר אותה.
    2. אינני יודע את היכרותך עם קונספטים בודהיסטים, אך בבסיס הבודהיזם קיימות ארבע חותמות (בשונה מארבע האמיתות הנאצלות):

    כל הדברים המורכבים הם ארעיים.

    כל הרגשות הם כאב.

    כל הדברים נעדרים קיום עצמאי.

    הנירוונה מצויה מעבר למושגי.

    הבנות אלה על המשמעות העמוקה שלהם, הם הבסיס הפילוסופי הנדרש ע״מ להגיע לתודעה מהסוג אותו תיארתי. מאחר והנחות הבסיס הן שונות ואולי אף סותרות, קשה לנהל דיון אמיתי לגבי תקפות טענה כלשהי- אני רומז בעיקר לחותמת השלישית.

    הפרק הראשון בספר הזה- https://www.e-vrit.co.il/מה_עושה_אותך_לא_בודהיסט-details.aspx#firstchapter

    מדבר על מיסקונספציות לגבי בודהיזם וניגזרותיו, ממליץ בחום. הפרק הראשון מופיע באתר ומאפשר התרשמות כללית.

    3. הסתירה שאותה אתה מתאר מניחה שהיוצר הוא בעל מודעות גבוהה. יוצרים לרוב מאמינים כי המסר יובן מיצירתם. וטענתי היא שזוהי תקווה לא לוגית. במידה והיו בני האדם רציונאליים בבסיסם הייתה כאן סתירה, אך אז גם לא היינו מצליחים לייצר טכנולוגיה(גם ההיסק המדעי אינו לוגי). ישנו כוח בלקיחת צעד אמוני שאינו ביקורתי, ולכן למרות חוסר ההגיון בדבר, היוצר מאמין כי יצירתו תיצור השראה שתוביל להבנה אותה ניסה להביע, לפעמים זה גם מצליח?.

  27. שלום רב,
    באיחור של כמה שנים כפי שאני רואה כאן מהתגובות.
    אני חושב שבזמננו אנו מבינים את חשיבות השארת השאלה הפתוחה והדמיון שבא בעקבותיה.
    יותר מוסדות חינוך והשכלה מפנימים היום שהעברת הידע מדור לדור רק יוצר תבניות שקשה לזוז מהם אחכ.
    לראייה קצב השינוי המואץ במציאות היומיומית והטכנולוגית שנובעת בעיקרה מתלמידים 'פחות טובים' לשיטתךמאך בעל אומץ ודמיון.
    היהדות מלאה סיפורי זן וכן אנשים משפיעים שהיו תקופות ארוכות בבידוד שם מן הסתם תרגלו מדיטציה כזו או אחרת והגו בבעיות שאינן פתורות.
    כאחד שאינו עוקב אחרי ה'חדשות' המשודרות במדיה חדשות לבקרים, ושומע אותם מפי אחרים שמתי לב איך הפרשנות והבסיס ל'דיעה האישית' על כל דבר משתנה על אותו אייטם, לפי שינוי הכיוון וממצאים חדשים שמתגלים.
    בעת הבנתנו כי רוב הדברים הידועים לנו יכולים להיות גם לא נכונים עד שקרים או סובלים מחוסר בסיס תומך, אנו יכולים לקבל את השינויים האלו באופן יותר חלק.
    אסיים בסיפור זן חסידי הידוע לי, אולי אני מנסח לא טוב אך הכוונה ברורה.
    מספרים שמנהג חסידי ידוע הוא לשים שני פתקים, אחד בכעס ימין ואחד בכיס שמאל.
    על האחד כתוב 'עבורי נברא העולם' ועל השני 'מעפר באתי ואל עפר אשוב'
    שני הקצוות של הסרגל נלוגי הזה יכולים להמצא יחדיו כאשר אנו שמים את קיום הסרגל במבחן המציאות ולא מקבלים אותו כפשוטו כי כך חונכנו.

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button