מהי פילוסופיה: על אושר ומשמעות (טור 159)

בס”ד

לשלוש נכדותיי, אוריה, סופי והדר, שמחקו עבורי את הדילמה בין אושר למשמעות

 

בארבעת הטורים האחרונים ניסיתי להגדיר מהי פילוסופיה והתייחסתי לביקורת של רון אהרוני על התחום המוזר הזה. חשבתי להקדיש את הטור הבא לביקורת יותר מייצגת ופחות רצינית, שהוזכרה בתחילת טור 157 (הביקורת של ביל ניי על הפילוסופיה מזווית מדעית. ראה כאן). הזכרתי שעל הביקורת הזאת נכתב מאמר של אוליביה גולדהיל שמתייחסת לרוב טענותיו, תחת השם המאלף: Why are so many smart people such idiots about philosophy? (היא מביאה בתחילת דבריה שם כמה אנשי מדע נודעים ששותפים לסוג הזה של הביקורת.) יש לא מעט מה להעיר על דבריה וכמובן גם על דבריו, אבל בסופו של דבר חשבתי שאחרי הדיון שערכתי כאן בטורים האחרונים כל זה כבר נראה מיותר.

אמנם הביקורות הרבות על הפילוסופיה, גם אם הן חוטאות בהכללה, מעידות על בעייתיות של התחום הזה. אז אחרי שהגנתי עליה בחירוף נפש והסברתי את מהותה, חשבתי שמן הראוי בשלב זה ליטול טקסט שיכול להדגים את הבעיות ומדוע נוצרות הביקורות הללו, וקצת לנתח אותו מנקודת המבט הזאת.

כבר כאן אוסיף שהטור הבא יסיים את הסדרה, ואני מאד ממליץ גם למי שדילג על הנוכחי לקרוא את הבא (יש שם קצת עבודה אבל הוא משאיר הרבה חומר למחשבה).

שורש הרע

בגלל שפילוסופיה אינה מדע אלא כפי שראינו התבוננות אינטואיטיבית במציאות, רבים רואים בה הזיות סובייקטיביות, ואחרים מערבבים אותה עם פסיכולוגיה. אהרוני מניח שאין שום דבר מעבר לשתי האפשרויות הללו (ראינו שלדעתו פילוסופיה היא או הזיות כושלות או פסיכולוגיה של החשיבה), ולכן מסיק שאין חיה כזאת פילוסופיה. אבל כפי שטענתי הוא טועה בהנחתו וממילא גם במסקנתו.

אמנם הביקורות הללו לא צמחו בחלל ריק. יש לא מעט טקסטים פילוסופיים שבאמת לוקים בכשלים הללו. חלקם עוסקים בפסיכולוגיה ומציגים אותה כפילוסופיה (בעניין זה כדאי לראות את ביקורתי על האקזיסטנציאליזם בטור 140). חלק אחר, כמו הפילוסופיה הקונטיננטלית של הדורות האחרונים, למיטב הערכתי עוסקת בעיקר בהזיות. אלו טקסטים שעיקרם הוא מטחנת מילים ומושגים שבדרך כלל לא מוגדרים היטב, בלי לומר הרבה (פה ושם תוכלו למצוא גם שם קורט של פסיכולוגיה).

כדי להדגים זאת רציתי לבחור טקסט שלא מגבב מושגים וטוחן מילים, אלא משהו שלכאורה טוען טענות ענייניות ואפילו משכנעות, ועושה זאת באופן בהיר יחסית. ובכל זאת טקסט שדרכו אוכל להראות כמה מהר ניתן לגלוש לאחד משני הכיוונים הבעייתיים הנ”ל, וגם להסביר מהי הדרך להימנע מכך. זהו בעצם תרגול על ארבע ההרצאות האחרונות.

המאמר

בחרתי במאמר שנשלח אליי מזמן על ידי אורן, ששאל לדעתי עליו. מדובר בראיון בכתב העת ליידי גלובס (שלמרות שמו המנמיך ציפיות ראיתי כבר כמה מאמרים טובים שהתפרסמו בו), שעורכת ורד רמון ריבלין עם שמעון אזולאי. אזולאי הוא מוסיקאי שעשה דוקטורט בפילוסופיה וכיום הוא איש סגל במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

אזולאי מכונה על ידי המראיינת “הרוקסטאר של הפילוסופיה” (טוב, בכל זאת זה ליידי גלובס), לא פחות. אני מקדים ואומר זאת כי באמת צריך להתגבר על לא מעט פוזות שאופפות את הדברים (גם מעבר לכינוי הרהבתני והמרתיע), כדי לנסות ובכל זאת לבחון את טיעוניו ואת משמעותם באופן ענייני. הטיעונים שלו הם אקטואליים ונוגעים בנקודות אנושיות ורלוונטיות מאד לרובנו, ולכן אני מניח שלא מעט קוראים עשויים להתחבר אליהם (אני מרשה לעצמי לשער שבכתב העת הזה לא היה נערך ראיון דומה עם קאנט, לייבניץ, או דקרט). אבל אולי דווקא בגלל זה שווה להתבונן קצת בדברים ולנסות לברור את הבר מהתבן.

לפני שתמשיכו, אני מאד ממליץ שתקראו את הריאיון, או לפחות תרפרפו עליו. אחרת אני חושש שכמו שקרה לגבי החתול של אהרוני, גם כאן הביקורת עלולה להרוס לכם את הקריאה ולכן גם להיות פחות אפקטיבית. כאמור, בקריאה ראשונית אני מניח שלרבים מכם המאמר ייראה די מרשים ומעניין, וגם משכנע.

אני כבר אומר שהקריאה שלי את הריאיון תהיה קצת קטנונית, שכן אנחנו עוסקים כאן בתרגיל על ההרצאות הקודמות. לכן המטרה שלי היא לא לבחון את הדברים עצמם (שלרובם אני נוטה להסכים), אלא את הקטגוריה שאליה הם שייכים: האם זו פילוסופיה ובאיזה מובן. לצורך כך אעבור ואעיר על החלק הראשון של הריאיון, שכן די בו כדי להדגים את טענותיי.

הכותרת והמחבר

נתחיל עם הכותרת של הריאיון: “הפילוסוף ד”ר שמעון אזולאי: ‘החתירה לאושר מסוכנת’ “. אז קודם כל, המרואיין מוצג שם כפילוסוף. כבר הזכרתי שאם אדם שייך למחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה זה בהחלט לא אומר שהוא פילוסוף. הוא אמור להיות חוקר פילוסופיה. אבל כמובן זה גם לא אומר שלא. למרות שזה די נדיר, חוקר פילוסופיה יכול להיות גם פילוסוף (זו לא זכות ששמורה רק לסנדלרים, או נהגי מוניות). אז בינתיים אין סיבה לא לקבל את הגדרתה של המראיינת.

לגבי תוכן הכותרת, ניתן לתהות לפחות בשני מישורים שקשורים ביניהם: 1. מה היא אומרת? 2. האם זאת אמירה פילוסופית?

לגבי משמעותה של האמירה הזאת, השאלה היא באיזה מובן החתירה לאושר מסוכנת? זה מסכן את החיים, או את החברה? האם זה מסוכן ערכית? זה מתקשר לשאלה השנייה, שכן אם מדובר באזהרה מפני תוצאה צפויה הרי יש כאן אמירה עובדתית, פסיכולוגית או רפואית, אבל בהחלט לא אמירה פילוסופית. אם הכוונה לאמירה פילוסופית – כי אז לא ברור לי באיזו סכנה מדובר? אפילו אם מדובר באזהרה מפני הידרדרות מוסרית, אנחנו נמצאים בתחום העובדתי. נניח שהחתירה לאושר מביאה לכך שאנשים לא יתחשבו בזולת ולא יסייעו לו. הטענה שלא לסייע או להתחשב בזולת זה לא מוסרי היא אכן טענה פילוסופית. אבל הטענה שהחתירה לאושר מביאה למצבים כאלה היא טענה שבעובדה. אם כן, בכל מקרה לא נראה שיש כאן אמירה פילוסופית אלא טענה עובדתית. אז למה יש ערך מוסף לאמירתו של פילוסוף ביחס לעובדות? מדוע לא יראיינו את רואה החשבון שגר בשכנותי, נהג המונית שלו, פסיכולוג כלשהו, או אולי מנכ”ל משרד הרווחה?

טוב, אלו תהיות ראשוניות למקרא הכותרת. כדי לבחון זאת טוב יותר כדאי גם לקרוא מה נאמר שם בפנים.

הפתיח

אזולאי אומר כפתיחה את הדברים הבאים:

לפעמים נוח לנו מדי. הנינוחות הזאת גורמת לזה שאנחנו לא עושים דברים שהם מספיק בעלי ערך. אנחנו מבזבזים זמן ואנרגיה על דברים שוליים. אתה צריך לאמן את עצמך להיות מודע למוות כדי לעשות יותר ויותר דברים משמעותיים.

שוב, האם מדובר בטענה פילוסופית? אני לא חושב. אכן יש כאן טענת עובדה (אולי טענה פסיכולוגית), שאם אתה לא רואה את הסוף מול עיניך אתה שאנן ולא מנצל את הזמן. לכן כדאי לאמן את עצמך להיות מודע למוות כדי לעשות יותר דברים משמעותיים. יפה.

לאחר מכן הוא נשאל: “למה קשה להבין את רעיון המשמעות?”, ועונה:

מצד אחד זה הכוח שמניע בני אדם באמת. שאלת המשמעות נוגעת לשאלה: מהו הדבר שתהיי מוכנה להקריב ולוותר למענו. יש כאלה שיאמרו כסף, סקס, עוצמה. מצד שני, יש כאלה שיאמרו אושר – שזה האויב הכי גדול לחייו של אדם.

יש לנו כאן שאלה פסיכולוגית: מה מניע את האדם, כלומר למען מה הוא מוכן לשלם מחירים. והתשובה, שגם היא במישור הפסיכולוגי כנראה: כסף, סקס ועוצמה. אחרים אומרים שהאושר מניע אותנו (מה היחס בינו לבין כסף, סקס ועוצמה? לא ברור). אבל איך כל זה קשור למשמעות?

לתמיהתה של המראיינת, הוא מפרט מדוע האושר הוא האויב הגדול ומבהיר את המשפט הקודם:

אושר זה מושג מסוכן. אנשים חושבים שמה שמניע אותם זה אושר, ואת זה הם צריכים להשיג, והכי גרוע שכך הם מחנכים את ילדיהם. הרעיון הזה מביא לנזק חברתי ואישי אדיר. על בסיס מה אתה בונה משפחה, קהילה, עבודה? על בסיס משמעות. לפעמים מקומות עבודה נכשלים בזה. הדבר המרכזי שיניע את העובדים שלך זה אם תציע להם לשחק במשמעות, אחרת הם יעזבו אותך. מה שבאמת מניע אנשים וחברות שלמות זה משמעות. ראי את הפוליטיקה של הזהויות, מלחמת הזהויות שמוציאה היום מאנשים את המקום הכי אגרסיבי ואלים. זה מה שקורה כשאתה נוגע לאנשים במשמעות.

כאן כבר מתבהרת הטענה: אנשים חושבים שמה שמניע אותם הוא האושר (כנראה השילוב של כסף, סקס ועוצמה. אמנם הביטוי למעלה “מצד שני” צל”ע) בעוד שהאמת היא שמה שמניע אותם הוא המשמעות. יש לו אפילו ראיה אמפירית: מקומות עבודה נכשלים בזה שהם חותרים לאושר. המקומות הללו היו מצליחים אם היו מציעים לעובדיהם משמעות. המשמעות היא משהו עמוק יותר, כפי שניתן לראות מהפוליטיקה של הזהויות.

האם הוא מכחיש את העובדה שאנשים פועלים בשביל כסף, סקס ועוצמה? שזה חשוב להם? נראה שהוא טוען שהם אמנם פועלים למען המטרות הללו, אך הם עושים טעות. למה? כי בסוף הם יתאכזבו. בסופו של דבר זה לא יספק אותם.

הדוגמה שהוא מביא היא מניהול של מקומות עבודה. טוב, שוב זו טענה בתורת הניהול: מקומות שישחקו במגרש של המשמעות יצליחו יותר מאלו שמשחקים במגרש האושר (כסף, סקס ועוצמה). את זה אפשר לבדוק אמפירית, ואכן יש לא מעט תורות ניהול שטוענות זאת. אבל היכן כאן הפילוסופיה?

כעת הוא מבהיר עוד:

לפי התפיסה הזו, אם אתה סובל – משהו פגום בחיים שלך, שזה אולי הדבר המרכזי שצריך לקעקע. צריך להבין שכל פעילות בעלת ערך כרוכה בסבל. אני השתחררתי מעולו של האושר, מהציווי הטוטאלי הזה.

אם אתה חי על אוטומט או חי חיים של מישהו אחר, זה הדבר הכי נורא. אתה יכול בזוגיות לחיות חיים אידיאליים, אבל אלה האידיאלים של בן הזוג שלך, לא שלך. כשאתה מגלה את זה – זה נורא ואיום.

אם מדובר בדיון פילוסופי ולא פסיכולוגי, היה עלינו להבין שזה “נורא ואיום” ערכית (ולא תחושתית). אבל אז הייתי מצפה לבדל נימוק כלשהו. מדבריו נראה יותר שכוונתו היא לטענה פסיכולוגית לגבי התחושות. כלומר שכוונתו לומר שמצבים כאלה מתגלים כמשהו “נורא ואיום” במובן של התחושה שלנו. אם כן, זו שוב אמירה פסיכולוגית (נכונה או לא. אפשר לבדוק אמפירית).

אגב, האם תחושת הנורא ואיום פירושו שאתה לא מאושר? אז מה הבעיה בזה, אם אושר אינו הדבר החשוב?! בעצם יש כאן ערבוב בין האושר והמשמעות, שכן טענתו היא שרק משמעות נותנת לנו אושר. אז זה לא עימות בין משמעות לאושר אלא בין מובנים שונים של אושר. שוב חזרנו למחוזות הפסיכולוגיה (טענת עובדה: מה נותן אושר לבני אדם, שיכולה וצריכה להיבחן אמפירית).

האם דבריו של אזולאי הם פילוסופיה?

בשלב זה הגיעה העת של המראיינת להציג את אזולאי:

הפילוסוף ד”ר שמעון אזולאי, 47, שעוסק בחקר המשמעות באוניברסיטה העברית, ואף כתב את הספר ‘קץ האושר’, מנפץ בראיון ל’ליידי גלובס’ שורה של אקסיומות ושוחט פרות קדושות שעומדות בבסיס תפיסות מבוצרות. הוא מנתח כיצד התרבות העכשווית טורפת את הקלפים.

הוא עוסק בחקר (פילוסופי כנראה) של המשמעות. עד כאן ראינו שהוא הציג כמה קביעות פסיכולוגיות שניתנות לבחינה אמפירית די פשוטה. יתר על כן, יש לי חשד לא מבוסס שהמחקר שהוא עושה על המשמעות נעשה בכורסה ולא בשטח על ידי בחינה אמפירית של ממש (אולי היזקקות לתוצאות של מחקרי שטח שעשו אחרים).

טוב, תאמרו שזו מהותה של הפילוסופיה, לא? הרי אני עצמי טענתי שהיא אמורה להתבצע על ידי תצפיות אינטואיטיביות ולא חושיות-מדעיות. הבעיה היא שמדובר במחקר לגבי שאלות פסיכולוגיות מובהקות, ולכן כאן מחקרי כורסה הם לא כלי ממש מומלץ. כשאפשר לבדוק דברים אמפירית ובמקום זה עושים מחקרי כורסה, זה בין היתר מה שמוציא שם רע לפילוסופיה, ובצדק. זה דומה למדע האריסטוטלי שבמחקר כורסה הגיע למסקנה מרחיקת הלכת שעצמים נופלים לקרקע במהירות שפרופורציונית למסה שלהם (וכבר הערתי שלא צריך מאיץ חלקיקים כדי לבחון את זה אמפירית ולהיווכח שזו שטות). אבל כבר עברו מאז כמה אלפי שנים, וכבר למדנו כמה דברים מאז על חשיבותן של תצפיות במדע. תצפיות אינטואיטיביות, שהן מהותו של הדיון הפילוסופי, מיועדות לחקר של מושגים ונושאים שלא נגישים למחקר מדעי-תצפיתי רגיל, ולא להחליף את המחקר המדעי בספקולציות שנשלפות מהשרוול.

אז מה כן יכול להיחשב טענה פילוסופית ביחס לאושר או משמעות?

למשל הטענה שראוי לחיות למען המשמעות ולא למען האושר. זו טענה על ערכים, ולכן אין דרך לבחון אותה אמפירית. היא כמובן גם לא תלויה בעובדות, פסיכולוגיות או אחרות (כגון האם זה יעשה אותך מאושר או שתחוש “נורא ואיום”).

הרי לנו עוד קטע פסיכולוגי:

האדם הוא יצור שמה שמניע אותו זה רעיונות ואידיאות לגבי מה זה כסף, מה זו אהבה, מה זה צדק. הרעיונות האלה מגיעים מהרבה מקומות: מפרסומות, מהוליווד, ממערכת החינוך – הרעיונות הם אלה שמעצבים אותך, אלא שהרבה פעמים הם מטופשים, מקולקלים. לא פעם, אם אתה לא מבין למה לא הולך לך – אתה הרי עושה הכול נכון – הסיבה לזה היא שה’ווייז’ שלך דפוק.

טוב, זה מעניין, אבל עדיין בתחום הפסיכולוגיה של ההמונים. אפשר לנסות לבדוק זאת אמפירית (למשל לבדוק האם מי שלא חווה את הוליווד חי אחרת). לרגע ניתן לקבל תחושה שכוונתו לומר שאלו “רעיונות מקולקלים” במובן הערכי, ואז באמת עסקינן בפילוסופיה. אבל מיד אחר כך הוא מסביר שיש תוצאות (“שלא הולך לך”). אולי יש ברקע דבריו הנחה פילוסופית שמה שערכי גם מצליח ומעניק אושר, ולהיפך? זו טענה מעניינת, אבל גם לגביה הייתי שמח לנימוק כלשהו. בעצם קודם כל הייתי מצפה מפילוסוף שהיא תנוסח ותונח על השולחן.

הגדרת תפקיד הפילוסוף

בשלב זה אזולאי עובר להגדרת תפקידו של הפילוסוף. זה קטע מרכזי שכן הוא יכול לשפוך אור על טענותיו ומשמעותן הפילוסופית:

כפילוסוף מה העבודה שלי? התפקיד שלי לרפא רעיונות, להציע תיקון של מושגים ורעיונות. ייחודה של הפילוסופיה ביכולתה לנפץ מרחב אחד ולייצר מרחב אחר במקומו.

אותי מעניין מה מהדהד בראש של האנשים לגבי מה זה אושר. אושר נתפס כהיעדר מוחלט של סבל, קושי ומאמץ. התפיסה הזו מונעת התמודדות. תראי את דור ה-Y, תראי איזה נזק קרה פה. דור שלם חונך על ידי דור שרצה את טובת ילדיו תחת הרעיון של אושר אושר אושר. יצרו פה דור שלא מוכן להתאמץ וידחה מעליו כל סבל וקושי.

הם מתקבלים לעבודה ואחרי שבועיים הם עוזבים, כי פתאום הם מגלים שצריך לעבוד. במשך 20-30 שנה עטפו אותם במעטפת של ‘העיקר זה האושר שלי’. אם שנייה עצוב לך משהו פה פגום, עד כדי כך שגרמו לביטול ערך המציאות. ילד בא מבית הספר עצוב, וההורה שואל: ‘למה’. הוא עונה: ‘נכשלתי במבחן’, וההורה מנסה לעודד אותו: ‘לא נורא נשמה, זה לא כל כך חשוב’. הוא מבטל את ערך המבחן כדי להציל את העולם הרגשי של הילד.

המציאות מציבה כישלונות וקשיים והוא מסלק אותם כדי למנוע קושי. מבחנים? לא חשוב, אתגרים? לא חשוב. אם זה כך, אז לא אתאמץ בפעם הבאה. בסופו של דבר זה מזיק להתמודדות העתידית שלי.

כאן עברנו מתחום הפסיכולוגיה לקואצ’ינג (פסיכולוגיה שימושית, או פסאודו אקזיסטנציאליזם). אם תרדוף אחרי אושר לא תשיג אותו, לא תצליח בחיים, ואז גם תרגיש אכזבה ותסכול. אם לא תתמודד עם קשיים לא תצליח. שוב, נראה לי די נכון, אבל איפה כאן הפילוסופיה?

אכזבה ושברה

בשלב כלשהו הוא מציג את אכזבתו מהפילוסופים:

שאלת המשמעות עולה כשיש קריסה של משמעות, כשאין משמעות. היית מצפה שבהגות זו תהיה השאלה שהכי יתעסקו בה, אבל העולם הפילוסופי כמעט לא מתעסק בזה, ובעיניי זו כמעט בגידה. הוא התנתק מהאתגרים של החברה, הוא נטש את עולם הרעיונות לטובת כוחות מטופשים כמו ניו אייג’ ותעשיית האושר

למה זו שאלה שההגות צריכה לעסוק בה? לפחות בהגדרות שלו זו שאלה בפסיכולוגיה. השאלה האם ראוי לחיות חיים של משמעות זו שאלה בפילוסופיה. אבל השאלה מה קורה כשחיים בלי משמעות ואיך מצליחים להתאמן לחיי משמעות הן שאלות מדעיות.

אבל כל זה לא יכול להיות מנותק מההגדרה למשמעות. אז נעבור כעת לזה.

מהי משמעות?

אזולאי מציע את הגדרתו למשמעות:

בשבילי משמעות קשורה בעקבות. בשביל להיכנס למשחק של משמעות צריך לעשות, לבצע. לפעמים אנחנו לא מבצעים, כי אנחנו פוחדים, כי יש ממד של אי ודאות ואני מונע את זה מעצמי. לא, אני לא אלך ואעמוד על במה, לא אאפה עוגה, כי אולי יגידו שהיא לא טעימה, לא אעזוב את העבודה. בגלל הפחד מזה שהעקבות לא יצליחו לשגשג. משמעות, כשם שהיא מבטיחה, היא משתקת, כי מה יהיה אם לא תצליח? אם הכתבה שכתבת תזכה ללגלוג או גרוע מזה – להתעלמות.

משמעות היא לעולם משהו שמחוץ לך. משמעות זה העקבות שלך בעולם. זו הדרך הסמויה להתגבר על המוות, לעקבות שלי יש סיכוי להדהד בעולם אחרי מותי. הביטוי הכי עמוק של משמעות הוא שיתוף, כי ככה העקבות שלי מהדהדים בעולם…

אדם מוכן למות למען העקבות שלו הרבה יותר מאשר למען עצמו. תשאלי כל הורה סביר אם יעדיף שיקרה לו משהו ולא לילדיו. פרויד, שסבל נורא לפני מותו וצרך אופיום, העדיף לא לקחת אותו כדי לא לפגוע בעבודה שלו. כך גם ספורטאים, הם מוכנים לסבול כל כך הרבה למען רישום עקבותיהם בהיסטוריה. אולימפיאדה זה לא משחק של ספורט, זה משחק של משמעות. מיליארדים צופים במשחק של משמעות. המטרה שלי להציל את הדור הבא, לחנך ילדים למשמעות ולהתאמן במשמעות.

אני נוטה לקבל את הצעתו שמשמעות היא משהו שמעבר לך. אמנם הוא מפרש זאת כחיים שבהם אתה מותיר חותם בעולם, סוג של הנצחה של עצמך. גם לזה אני מסכים, אבל זה לא ממצה את הטענה שמשמעות היא “משהו שמעבר לך” (בכך אדון בהמשך).

בכל אופן, גם כשדנים במשמעותו של המושג משמעות צריך להבהיר האם זו הגדרה של מושג בשימושו המקובל (מילון), הצעה ליישום כדי להגיע לתחושת משמעות (קואצ’ינג), או התוויית ערך כלשהו (כך ראוי לחיות), שאז באמת מדובר בפילוסופיה?

אם זו התוויית ערך, השאלה על מה היא מבוססת? למה ראוי לחיות כך? אפשר כמובן לטעון שאין אפשרות לבסס ערכים (בעקבות לייבוביץ). למה יש ערך לחיים? ככה. למה יש ערך לעזור לזולת? ככה. מעשים יכולים להיות מסווגים כטובים או רעים בהינתן מערכת ערכים. אבל הערכים עצמם לא יכולים לקבל הסבר על בסיס משהו שמחוצה להם (אחרת המשהו ההוא היה הערך ומה שכינינו כאן ערכים הוא רק נגזרות שלו). אבל אם כך, אז אולי ניתן להתייחס לקביעות כאלה כקביעות פילוסופיות, אבל זה לא דיון בעל ערך מוסף כלשהו. באותה מידה הקביעה שאסור לרצוח שייכת לפילוסופיה, אבל כל עוד לא עשית איתה משהו אינטליגנטי קשה לראות בזה דיון פילוסופי בעל ערך.

אז מה פילוסוף בכל זאת יכול לחדש בתחום זה?

אני לא בטוח שכל כך הרבה, אבל בכל זאת יש לו מקום גם כאן. ראשית, עליו לדון בשאלה מהי המשמעות ולא לדבר על משמעות. דיון בשאלה מה ראוי לעשות ומדוע הוא דיון פילוסופי. דיון בהשלכות, בקשרים לערכים ורעיונות אחרים וכדומה, גם הוא יהיה דיון פילוסופי. גם הדיון בשאלה מהי משמעות במובנה הפילוסופי (להבדיל מהפסיכולוגי), אם בכלל יש כזה, הוא דיון פילוסופי. את כל זה אזולאי לא עושה כאן, ולכן דבריו לא קשורים בשום צורה שאני מבחין בה לפילוסופיה.

נדמה לי שהדבר היסודי ביותר בחקר פילוסופי של המשמעות הוא ההבחנה בין משמעות במובנה הפילוסופי למשמעות במובן פסיכולוגי. ויקטור פראנקל (שכמובן היה פסיכולוג), בספרו האדם מחפש משמעות, מציע את המשמעות כמוקד פסיכולוגי. יש שראו בו מייסד של אסכולה וינאית פסיכולוגית חדשה, אחרי האסכולות של פרויד ואדלר שתלו את המנוע האנושי במין (פסיכואנליזה) ובכבוד (או אינדיבידואליות), הוא מציע לתלות את המנוע האנושי היסודי במשמעות. אצלו זוהי כמובן טענה בפסיכולוגיה ולא בפילוסופיה. אמנם נכון שבניסוח כללי כל כך היא לא ניתנת לבחינה אמפירית, וכדי לעשות זאת יש לצקת בה תוכן קונקרטי יותר, אבל עדיין המיון הנכון של טענותיו של פראנקל הוא תחת פסיכולוגיה ולא תחת פילוסופיה. פראנקל מציע לנו דרך לחיות חיים מאושרים ומסופקים יותר ולא חיים נכונים יותר במובן אובייקטיבי כלשהו. זו טענת עובדה פסיכולוגית ולא טענה פילוסופית. אז מהי משמעות במובנה הפילוסופי? יש בכלל מובן כזה?

משמעות סובייקטיבית ואובייקטיבית

דומני שהעיקרון היסודי בו יש לדון בדיון פילוסופי על משמעות, הוא בשאלת הקשר למה שמחוצה לך (שהוזכרה למעלה). אצל ויקטור פראנקל הטענה היא שאדם צריך למצוא לעצמו משמעות ככלי פסיכולוגי. אם הדבר ממלא את האדם ונותן טעם לחייו זוהי משמעות. אין צורך שהטעם הזה יהיה מעוגן במשהו שמחוצה לו. אדם יוצר את המשמעות לחייו במו ידיו, וכל אחד והמשמעות שלו. אחד מסופק מאימון בריצת מרתון, אחר בהקמת גמ”חים, ושלישי בהצטיינות מדעית כלשהי. כל אלו הן משמעויות שאדם יוצר עבור עצמו, והיא נבחנת במונחי התחושות והסיפוק שלו.

אבל זו לא יכולה להיות משמעות במובנה הפילוסופי (שכן זו טענת עובדה). משמעות פילוסופית חייבת לכלול התייחסות למשהו אובייקטיבי מחוצה לי. אחרת, כאמור, מדובר בפסיכולוגיה. אלוהים, או יש טרנסצנדנטי אחר יכולים לתת משמעות לדברים, או לחיים של אדם. בעולם נטול יישים כאלה אין מקום למשמעות במובנה הפילוסופי. בעולם כזה המשמעות שייכת בהכרח לעולם הפסיכולוגי. במובן הפילוסופי שלה, המשמעות מתפקדת כמו ערך, שכן גם ביחס לערכים (כפי שהראיתי במחברת הרביעית ח”ג) אין אפשר שהם יתקיימו בלי מקור כלשהו מחוצה לנו. אחרת מדובר בפסיכולוגיה (מה אני חש) ולא באתיקה (מה ראוי ומה נכון).

אם כן, כדי שלחיינו תהיה משמעות, לא במובן הפסיכולוגי (כלומר שנרגיש שהם משמעותיים) אלא במובן הפילוסופי (שבאמת תהיה להם משמעות), צריך להיות קנה מידה חיצוני שמולו נמדדת המשמעות הזאת. אלוהים יכול להציב קנה מידה שנותן משמעות למי שחי בעולם שהוא ברא. האדם לא יכול לעשות זאת, כי “אדם בתוך עצמו הוא גר“. הוא לא יכול ליצור קנה מידה בלתי תלוי שימדוד אותו (ראה על כך בסדרה על חופש וחירות, בעיקר בטור 128).

השלכות להגדרתי לפילוסופיה

הדיון הקצר שערכתי כאן מחדד את הגדרתי לפילוסופיה כתצפית אינטואיטיבית. כדי שנוכל לדבר על משמעות במובנה הפילוסופי חייב להיות עוד משהו שם בחוץ שמגדיר אותה, ובו אנחנו עוסקים כשמדברים על משמעות. זהו ביטוי לכך שפילוסופיה היא סוג של תצפית החוצה ולא נבירה בתוכי. המשמעות במובנה הפסיכולוגי היא נבירה בתוכי, אבל כדי לעבור למישור הפילוסופי אנחנו חייבים לעסוק במשהו שמחוצה לנו, לערוך סוג של תצפית.

פראנקל הוא פסיכולוג ולא פילוסוף, כי הוא עוסק בנו ולא במשהו שמחוצה לנו. העיסוק הפסיכולוגי במשמעות יכול להיות או תצפית, למצוא בתוכנו תחושה מה יכול לתת לנו משמעות – ואז זה מדע, או להמציא משמעות ולשכנע את עצמנו לחוש שהיא ממלאת אותנו – ואז זו הזיה. אלו בדיוק שתי האפשרויות שמניח רון אהרוני, וכן מסיק שהפילוסופיה לא קיימת. כפי שהראיתי, האלטרנטיבה היא להבין שמדובר בתצפית לא חושית-מדעית על העולם.

לכן דבריו של אזולאי בריאיון לא יכולים להשתייך לספירה הפילוסופית. הוא לא מדבר על מהותה של משמעות, על תכניה, על מקורותיה (אלוהים), אלא בעצם נותן עצות של קואצ’ר שעוזר לנו למצוא משמעות פסיכולוגית לחיינו ולשפר אותם (לא במובן של אושר אלא במובן של משמעות, שגם היא בעצם סוג של אושר). לכן גם המדדים שלו הם מה אנחנו חשים כשאנחנו חיים ללא משמעות. זהו דיון פסיכולוגי, באחד משני מובניו שהוגדרו למעלה (הזיה או תצפית פנימית).

מבחינת אזולאי המשמעות היא סוג של יצר. האדם מחפש משמעות, ולכן כל עוד היצר הזה לא יסופק הוא יחוש רע. זוהי קביעה פסיכולוגית בעליל. ניתן לטעון כלפיו, שחיפוש המשמעות אינו אלא מקרה פרטי של נהייה אחרי אושר, אלא שלטענתו (העובדתית) האושר בא ממשמעות ולא מכסף או הנאות רגילות. אז מה ההבדל המהותי? אבל משמעות במובנה הפילוסופי, אם בכלל יש כזאת, קשורה לאמת ולא לסיפוק והנעה פסיכולוגית.

ניתן כמובן לטעון שאין משמעות במובנה הזה, ולכן אין מקום לדיון. אתאיסט או מטריאליסט כנראה יסבור כך. ואכן ראינו בטורים הקודמים שמטריאליסט חייב לקבל את הניתוח של אהרוני, ולכן מבחינתו באמת אין ספירה פילוסופית. כל דיון כזה הוא או תצפית מדעית-עובדתית או הזיה.

רפלקסיה

מה טיבו של הדיון הזה עצמו שערכתי כאן? נראה שגם הוא עצמו דיון פילוסופי. יש בו בירור של מושגים והבחנה בין מישורי דיון, והוא גם כרוך בתצפית אינטואיטיבית על המושגים הללו ועל היחס בין פילוסופיה לפסיכולוגיה. דיון על היחס בין שתי אלו הוא עצמו פילוסופיה.

מעבר לזה, יש מקום לעוד דיונים פילוסופיים בנושא המשמעות. אלא שאלו ייקחו אותנו למחוזות המטפיזיקה (אם יש או אין אלוהים ומה הוא דורש). אלו שמנסים ליצור פילוסופיה במקום שהיא איננה, כלומר או אתאיסטים או לפחות כאלה שמנסים להימנע משרבוב של אלוהים לדיון, בהכרח נופלים לפח שאותו הציג אהרוני.

סיכום

בסופו של דבר אני נוטה להסכים לרוב דבריו (גם זה, רק מכורסתי הנינוחה כמובן, ובלי יומרה לומר זאת כ”חוקר משמעות”, ואפילו בלי משכורת מהאוניברסיטה על “מחקריי” אלו). אם כן, ודאי תשאלו, למה כל זה בכלל חשוב? אם הדברים הם מעניינים ו/או אמתיים, מדוע זה משנה אם זו פסיכולוגיה או פילוסופיה? (וגם אם לא – אז תגיד שלא, וזהו.) ראשית, זו נפ”מ לקידושי אישה (בדיחה ישיבתית). מעבר לזה, יש כאן הדגמה חיה לביקורת של אהרוני על התחום הזה, וגם לדרך הנכונה להימלט ממנה. אמירות שנשמעות מאד עמוקות ויסודיות מתבררות כטענות עובדה שנגישות למחקר אמפירי או הזיה. אבל פילוסופיה אינה מדע אמפירי מהכורסה וגם לא הזיות. פילוסופיה אמורה להתמקד בתחומים שלא נגישים למדע ולתצפית המדעית, אבל לומר עליהם משהו בעל משמעות (לא הזיות ולא טענות טריוויאליות). לשם כך היא נזקקת לתצפית אינטואיטיבית על אותו חלק בעולם שרלוונטי לדיון הזה. הדיון שערכתי כאן חשוב כדי להבהיר היכן מקומה של חשיבה ותצפית אינטואיטיבית (פילוסופיה), לעומת מדע ותצפיות חושיות ולעומת הזיות, וגם להדגים מדוע וכיצד נוצר הבלבול הגדול סביב הנושא הזה.

אהרוני שחשב שאין שום דבר מעבר למה שנתפס בתצפית המדעית והחושית טוען שהתחום ריק, והוא צודק מבחינתו. אחרים שלכאורה עוסקים בפילוסופיה אבל במובלע בעצם שותפים לתפיסתו, מציגים טענות עצלניות (מהכורסה במקום מהשטח) בפסיכולוגיה שימושית, או הזיות גרידא, כאילו היו פילוסופיה עמוקה. אהרוני מבקר אותם, ובצדק גמור. האלטרנטיבה היחידה שמאפשרת להגדיר פילוסופיה ולהבין את תפקידה היא לאתר את אותם תחומים שלא נגישים לתצפית מדעית, ולנסות לומר עליהם משהו לא טריביאלי (רצוי שיהיה גם אינטליגנטי) באמצעות תצפית אינטואיטיבית.

ועוד הערה לסיום

חשבו מה נאמר בריאיון הזה שלא נאמר כל יום על ידי כל משגיח מצוי בישיבה מסוג ג (או בעצם משגיח מסוג א בישיבה מסוג א)? מאומה. כל יום תוכלו לשמוע מהמטיף התורן בישיבה או בבית הכנסת שצריך לסבול ולא להירתע מעבודה קשה, שלא נכון לרדוף אחרי ההנאות, ושאם כך תעשו או אז תגיעו אל המנוחה ואל הנחלה (הן מבחינת הראוי הערכי-רוחני והן מבחינת המצוי הפסיכולוגי). אז למה אצל המשגיחים זה תמיד נשמע בנאלי, משעמם ורדוד, ואצל אזולאי משום מה הדברים נשמעים לרבים מאתנו עמוקים, מסעירים ומחודשים? אני באמת לא רואה הבדל מהותי, פרט לזה שהוא דוקטור. אה, וגם רוקסטאר…

23 תגובות בנושא “מהי פילוסופיה: על אושר ומשמעות (טור 159)

  1. יעקב מ.

    מעוררת התפעלות שוב ושוב הסבלנות שיש לך לנתח ברצינות גיבוב רעיונות נדושים, (משגיחיים כהגדרתך) ולא מוגדרים להחריד.
    הערה,
    הגדרת תחומה של הפילוספיה כפי שניסתה לעשות במאמרים האחרונים, היא בעצמה פילוסופיה, (כמו שכתבתה בסיכום) מאפשרת גם למי שחולק על הגדרתך לדבר בשמה של הפילוסופיה, בזכות הגדרתו הלא מוגדרת של תחום הפילוסופיה, הרי זכותו לא להגדיר, עצם החובה להגדיר היא תפיסה פילוסופית, שהוא לא רוצה לקבל, למה מי אמר שצריך הגדרה, וחוזר חלילה …….
    לפחות משפט אחד מוסכם על כל הפילוסופים יוצא מהמהלך הזה (ממש קוגיטו):
    ‘כל רעיון שמישהוא חושב שהוא פילוסופיה הוא פילוסופיה’.
    מישפט כללי ומדכדך שמתאים לט’ באב (לא למוצאי ט’ באב)
    ניגזר עלנו ליראות מאמרים וסיפרי פילוסופיה שלא עוברים את סף הגדרת התחום,
    ניגזר עלנו לכלות זמן יקר בקריאה אין סופית של הבלים כי אין לנו יכולת לשפוט מרואש מה איכות החומר.
    והחמור מכל, מרוב הבלים אנחנו מאבדים את האמון שיש סיכוי שיפול לידנו ספר, מאמר, או אפילו פיסקה, שיש בה תוכן פילוסופי שראוי לתת לו תשומת לב ראויה ולנסות להבין מה הוא אומר,
    כך שגם אם התמזל מזלנו ונפל לידנו משהוא אמיתי אנחנו מפספסים אותו, (תופעת זאב זאב)

    1. mikyab מאת

      שמא זהו תמה זכור לטוב שהחליף לינק? התוכן והסגנון ממש מזכיר לי אותו.
      אגב, אני לא חושב שהרעיונות כאן לא מוגדרים. אבל לגבי הסבלנות, באמת אין לי. מבחינתי זה היה תרגול והדגמה של דברים שכתבתי בטורים הקודמים. הפאנץ’ האמתי יבוא בטור הבא.

    2. יעקב מ.

      תמה אני למה שתמה ישתמש בשמי?
      אבל מאחר ואנחנו חשודים, בקשה לי לתמה, אנא כתוב למורנו הרב ר’ מיכאל שליט”א בכבוד הראוי לו, דברים ראויים שאוכל להתכבד בהם גם אני, כי כותב אתה מהיום גם בשמי,
      אני מצידי אשתדל לכתוב דברים שיכבדו אותך.

    3. תמה

      יעקב מ. אם כי בדרך כלל נטיתי להסכים לתגובותיך ולדעותיך הפעם הנני חלוק מכל וכל על הכתרתך את מיכאל אברהם כמורינו הרב וכו’.. 

      אפרש לפניך ולפני עורך האתר את שיחתי.. נחשפתי לאתר זה תוך חיפוש ועיסוק בנושא פילוסופי כלשהו שאינני זוכר כעת, הפילוסופיה (במשמעות הנידונית בפוסטים האחרונים) נתפשת בעיני ככלי רב עוצמה, ולמעשה הכלי היחיד שמאפשר לאדם להכיר הכרות כלשהם באמצעות כלי ההכרה, לבקר אותם, להפריד בין מוצקות ההכרות השונות, לעמוד על אופיים, לברר מושגים ורעיונות עמומים לשבט או לחסד, והעיקר להבדיל בין הכרות אובייקטיביות שמקורן בשכל ובחושים שניתן לדון בהם, לבין תחושות סובייקטיביות שעניינם ברגש, ברצון ובדמיון, שהדיבור בהם הוא חסר ערך אמיתי (אם כי הוא יותר מהנה). 

      יחד עם זאת גם אני סובל רבות מפתפותי ביצים הנהגים מפי רבים המתחזים לרעיונות פילוסופים, ומוציאים שם רע על הפילוסופיה כולה, בעוד שלהבנתי לא קיימת לאף אדם אפשרות להתכחש לרעיונות הבסיסיים שלה.. ולכן בהיתקלי באתר זה, עלץ ליבי, שכן מצאתי בו הרבה דברים שתאמו את השקפתי במישור זה של אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה, עם אפס סובלנות לרעיונות עמומים או כאלה שאינם עומדים במבחן ההגיון (טוב אולי פה ושם יש חריגות אבל נניח להם).

      אמנם אט אט ראיתי שחלק ניכר מהרעיונות המופיעים בו בענייני יהדות הם מוזרים עם נגיעות של כפירה, מינות ואפיקורסות לא רק לדעת הרמב”ם, העיקרים או הכוזרי, אלא לפי מה שמבואר בגמרות מפורשות. אינני מדבר על הדיונים ההלכתיים שנמצאים פה ושם שלהבנתי לוקים בשטחיות רדודה ולא יורדים לגופם של דברים ממקורות ההלכה ועד לבירור ההלכתי הנדון (ומזכירים את דרך הלימוד של יושבי הקתדראות ולא של יושבי הישיבות והרבנים מאז ומעולם)  אלא על אותם עיקרי האמונה שמצווה כל יהודי להאמין בהם.

      הרעיון המרכזי שעליו תלויים כל הדעות הבעייתיות הנ”ל הוא הטיעון שכל טענות עובדה (שבעבר, בהווה ובעתיד) שנאמרו על ידי התורה שבכתב/בעל פה או חז”ל בין בהקשר הלכתי ובין בכל הקשר שהוא, איננו מחויבים להאמין בהם (אפילו מפי הקב”ה בכבודו ובעצמו), אלא מוטל עלינו לבחון אותם בכלים כאלו ואחרים אם הם אכן מקובלים עלינו.

      מהיסוד הזה יוצא למשל שחז”ל שקבעו שמותר להרוג כינה כי היא איננה פרה ורבה, טעו, ועוד כמה דוגמאות כיוצ”ב שההלכה בהם מבוססת על קביעות עובדתיות שלכאורה לא מתיישבות עם מה שנראה לנו, אז ברור שחזל טעו בזה. (תירוץ שלא נאמר על ידי אף אחד מהפוסקים המקובלים לאורך הדורות).

      אותו דבר עם כמה מעיקרי האמונה, תחיית המתים, עולם הבא, שכר ועונש, השגחה מכל סוג שהוא, כוחה של התפילה/תורה להגן על האדם, תורה מן השמיים (בשלימות!) ועוד, כולם הן טענות עובדה, ולמרות שהן מקובלות כל כל היהודים יראי השמיים כבר כמה אלפי שנים, ועדיין לא נשמעה אי פעם טענה מוזרה ותמהונית כזו לכפור בכל הנ”ל, בצורה כזו גורפת, ולקבל רק את אלו שמתיישבות עם הממצאים האמפריים שלנו. זה לא טורד את מנוחתו של הוגה דעות אלו..

      אז גם עורך אתר זה אולי מצטיין באמונה במציאות ה’ ואי הגשמה שלו, בכל מה שנוגע לשאר עיקרי האמונה דעותיו מוזרות וחסרות תקדים, ולא נשמע כמותן מאז ומעולם.

      אני יודע שהטענה שהרעיונות האלו חדשניים לא יגרמו למיכאל אברהם לחזור בו מדעותיו, אבל אני בטוח שכל מתבונן מבחוץ שיבין היטב על מה מדובר פה, ומי הם הניצבים על כפות המאזניים, שבצד אחד ניצב הוא ודעותיו, ומהצד השני ניצבים פסוקים מפורשים בתורה גמרות מפורשות, תנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים, ועוד לא קם אחד מכל אלו וטען שכל טענות העובדה הנ”ל צריכים לעבור מבחן אמפירי בטרם נאמץ אותם, קשה לי להאמין שיהיה מי שיבחר ללכת אחריו, ולא לדבוק במסורת המקובלת.

      אני מביא פה מדברי הרמב”ם על היסודות שמחויב כל יהודי להאמין, ובלעדיהם אין לו חלק לעולם הבא (שלכשעצמו איני בטוח שאברהם מאמין בו), והייתי מצפה מאברהם שיברר האם הדעות האלו עולות בקנה אחד עם הרמב”ם או עם כל פרשן או פוסק אחר אי פעם, ובכך אולי יחסך מאיתי נסיון לעבור עיקר עיקר, ולבדוק האם הוא מקובל על אברהם או לא.

      אציין שאין לי כל נגיעה בענין ואינני רוצה להגרר לתיוגים וניאוצים אלא לדון בצורה הגונה וישרה בדעות הנ”ל. 

      הלכות תשובה פרק ג הל’ ו -ח

      ו. ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים. המינים והאפיקורוסין והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל המורדים ומחטיאי הרבים..
      ז. חמשה הן הנקראים מינים. האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג. והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר. והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה. וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל. וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין: 
      ח. שלשה הן הנקראים אפיקורסין. האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם. והמכחיש נבואתו של משה רבינו. והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים. שלשה הן הכופרים בתורה. האומר שאין התורה מעם ה’ אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה. וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס..

    4. י.ד.

      ואוסיף כאן עוד נקודה ברשותך.
      מעודי תמהתי על הגמרא בסנהדרין שהסתפקה בהגדרת אפיקורס כמי שמבזה חכמים ולא דרשה את כל יג עיקרים שברמב”ם ואת כל המסתעף שהרמב”ם דורש בענין מינים וכדומה. ואילו היום אני חושב שזה מספיק. עפר ואפר אנכי ומי אני שאדבר ועדין פסיקת התלמוד מספיקה לי ואינני צריך גם את יג עיקרים ברמב”ם. וכבר אני עוקב אחרי האתר שנה ויותר ולא ראיתי את הרב מיכי מבזה תלמידי חכמים. היחידי שראיתי שהוא מבזה זה את הרב יצחק יוסף שליט”א, שמולו יש לרב מיכי, ונדטה אישית משום מה, ושאותו הוא רואה בבחינת “משנאיך ה’ אשנא” (משנאך במובן שהוא משניא את ה’ על אחרים, אך משום מה את השנאה הזו הוא לא מחיל על משניאים אחרים).
      תגיד – מי אני י.ד., שאדבר? לא מדבר. ועדין אני מבקש אל נא באפך.

    5. יעקב מ.

      לתמה ידידי,
      כמוני כמוך מחפש אני אנשים כלבבי או ליתר דיוק כשיכלי, גם אני מצאתי באתר זה של מיכאל אברהם שיח שמבחינת רמתו והיושרה שבו הוא חידוש מרנין, בנוסף לכך למרבה הפלא רמת וצורת התגובות באתר היא עינינית ומכובדת, אתר מסוג זה שמביע דעות ביחס לנושאים בוערים מושך כמו מגנט אנשים חסרי דעת שמבישים את הדיון. ופה למרבה הפלא נס ופלא…שימשיך כך ב”ה.
      לגבי מיכאל אברהם ברור שלפי הרמב”ם (ורוב הראשונים) דעותיו מזכות אותו בתואר אפיקורס למהדרין, ניראה לי שגם מיכאל עצמו מודה בזה, (הוא אדם ישר בדרך כלל).
      אבל במחילה מכבודו מה הטעם להביא לפילוסוף פסקים של הרמב”ם אתה עצמך אומר שאתה מחפש פילוסופיה, הרי להבין פשט ברמב”ם למדתה בישיבה (כנירה לפי סגנונך, ‘בחברון’ או אחת מגרורתיה ‘עטרת ישראל’ וכ”ו) אתה לא זקוק לאנשים כמיכאל בעינינים אלו, הרי ראיתה דבר או שתיים…
      ניראה אותך נילחם בדעותיו במיגרש שלו, בפילוסופיה,
      הרי אתה עצמך נילחם עם האפיקורס שבך, אם הפסק ברמב”ם היה מספיק לך, מה לך ולפילוסופיה?
      אני אישית מחזיק טובה למיכאל לא על כך שהוא מלמד אפיקורסות אלא על כך שהוא מחזק אותי להלחם בדעותיו על כך שהוא עוזר לחדד נושאים, הוא לא מסתיר דבר או מדבר בעמימות אלא הכל בצורה קשה וצורמת.
      הצעה למיכי, (או למנהל האתר)
      נא לאפשר למי שרצה לחשוף את כתובת המייל שלו בפני מגיבים מסוימים שהחושף רוצה להיות איתם בקשר, אולי יווצר מכך שיתוף פעולה פורה בין המגיבים באתר.

    6. mikyab מאת

      רק אעיר כמה הערות:
      1. אני לא דורש ראיה אמפירית לכלום. טענתי היא שאין משמעות לסמכות בתחומים עובדתיים. אם השתכנעתי אז אני מאמין בה ואם לא – אז לא. טענות של סמכות אין להן שום משמעות. ועל כך לא נחלק אדם מעולם, יען כי זו קביעה פילוסופית-מושגית מוכרחת. האם כדי להשתכנע צריך ראיה אמפירית? לא בהכרח. הקדשתי כמה ספרים כדי להראות שאין חיה כזאת ראיה אמפירית (שהרי גם חוקי הטבע מבוססים על הכללות וסברות).
      ובפרט דבריי אמורים ביחס לאמירות של הקב”ה. הרי אין ספק שהן ודאי נכונות שכן הוא יודע הכל. אבל גם זו אינה סמכות אלא שכנוע (אני לא מקבל את זה כי יש לקב”ה סמכות אלא כי אני מניח שהוא יודע ולכן צודק). כמובן שיש לדון מהן אמירות של הקב”ה ומה הוא פרשנות של אנשים לדבריו (הרוב הגדול שייך לסוג השני).
      נכון שאני לא רואה בחכמינו לדורותיהם שרפי מעלה שלא יכולים לטעות, ולכן גם מה שמקובל על כל חכמי הדורות לא בהכרח נכון בעיניי. וגם זה נראה לי פשוט כביעתא: בני אדם יכולים לטעות.
      2. כבר כתבתי שאני לא חושב שהרמב”ם היה מגדיר אותי כאפיקורוס. אני לא כופר באף עיקר אלא תוהה האם הם נכונים ובאיזה היקף (בעיקר לגבי ההשגחה). נכון שגם אם הוא היה מגדיר אותי ככזה זה לא היה משנה לי. ואגב, גם אותו היה מי שהגדיר ככזה, כך שבכל אופן אני בחברה טובה.
      3. ולסיום, אשמח מאד בכל מי שלא יראה בי רבו ומורו. כל העושה כן זה על אחריותו הפרטית. לכל היותר יש לראות בי רבכם ומורכם במובן ב של החזונאי”שניקיות. דכידוע תרי גווני חזונאישניקעס איכא בשוקא: א. אלו העושים ככל הכתוב בספריו. ב. אלו העושים מה שנראה בעיניהם נכון, כמו שהוא עצמו עשה.

      מי שרוצה לפרסם את כתובת המייל שלו, יעשה זאת בהודעה עצמה.

    7. תמה

      י.ד.

      1. הרמבן שהבאת כלל לא מדבר על טענות עובדה, אלא טוען ספציפית נגד שיטת הרמבם שיש מצוה להאמין, שלכאורה יש כשל לוגי בציווי כזה, כי כדי לקבל אותו ולציית לו צריך להאמין עוד לפני כן שהבורא קיים, ואם אתה כבר מאמין בה’, אין טעם בציווי כזה, אין לזה קשר כלל לטענות עובדה.

      2. הגמרא לא מדברת רק על מבזה תלמידי חכמים, אלא כל העיקרים שהרמבם מביא שם בהלכות תשובה מקורם בגמרות מפה ומשם (רובם מהסוגיות בפרק חלק בסנהדרין), כידוע הרמבם לא ממציא הלכות בלי מקורות מהגמרא, דוקא מבזה תלמידי חכמים לא מוזכר שם ברמבם.

      בכל אופן זה לא המקום לפתוח את כל ההלכות אבל תלמד את הרמבם שם עם הנושאי כלים ותמצא את המקורות.

      יעקב מ.

      1. אני לא חושב שלרוב הראשונים אברהם הוא אפיקורוס אלא לשיטת כולם, תמצא לי סמכות רבנית אחת בהסטוריה שערערה על כל טיעוני העובדה שלא מתיישבים עם הממצאים האמפריים או הסברה שלנו, (גם משה רבינו התקשה בסוגיית צדיק ורע לו כלומר על הנגלות של שכר ועונש בעולם הזה ונשאר מאמין), לא מדובר פה על פרשן או פוסק מסוים אלא על סוגיות שלימות בגמרא שנפסקו להלכה, אדרבה הייתי שמח למצוא מישהו כזה, גם לי יש הערכה לאברהם במה שנוגע ללוגיקה ולפילוסופיה, אבל בעניינים אלו דעותיו מוזרות, חדשניות ולא מתיישבות עם שום שיטה מסורתית.

      2. אני לא עוסק בנושאים אלו מתוך רצון להתנצח עם האפיקורוס שבי, אלא בכדי לברר ולהבין אותם היטב.

      ככלל בכל דיון פילוסופי יש מקום להפריד בין הבנה של מושגים וטיעונים וכן בירור תוקף ההיקשים שנובעים מהם (וכן למצות את כל ההיקשים, ולבחון את תוקפם), לבין בדיקה האם הטיעונים שמונחים לפנינו תקפים או שמדובר בסוג של אקסיומות.

      ביהדות ישנם הרבה אקסיומות, גזירות הכתוב שאנחנו מקבלים כהנחות ולא מנסים לבחון את התוקף שלהם, זה נכון הן בתחום ההלכה המעשית והן בתחום המחשבה וההגות (שלהבנתי הוא גם כן הלכתי, אבל לא במישור המעשי אלא במישור החשיבתי), אני לא משתמש בכלים פילוסופיים/לוגיים כדי להתמודד עם אותם הנחות ולנסות לברר את את התוקף שלהם בעיני. השימוש שלי בכלים אלו הוא רק לברר מושגים וטיעונים, לסלק עמימות, ולדרוש עקביות בכל אלו, כמו כן להתבונן בכל מה שניתן להסיק מכל אותם הנחות. כאמור דברים אלו תקפים הן בתחום ההלכתי מעשי, הן בתחום ההלכתי עיוני, אני מקווה שהדברים פחות או יותר ברורים.

      3. מהסיבה הזו אני לא חושב שאפשר להלחם על אותם אקסיומות במגרש הפילוסופי. הן לא עומדות במבחן הלוגיקה והפילוסופיה, ואף פעם לא נזקקו לביקורת זו.

      מיכי

      1. אתה טוען שמבחינה מושגית אין אפשרות לצוות להאמין בטענות עובדה, אלא כל אחד אמור לשקול על סמך ממצאים כאלו ואחרים אם הם אכן מקובלים עליו.

      ראשית אני לא מסכים שלא שייך לצוות להאמין בטענות עובדה, הנה עובדה רוב עיקרי האמונה הם ציווים להאמין בטענות עובדה (והם מעוגנים היטב בתורה שבעל פה, בגמרות מפורשות ובכל הפוסקים), אז איך אתה יכול למחוק את כולם ולטעון שיש כשל בעצם הציווי להאמין?

      שנית רוב ככל יראי השמים שבכל הדורות ראו בחז”ל סמכות פורמלית גם באשר לעיקרי האמונה, על מי/מה אתה מסתמך 

      שאתה מוחק זאת בכזו קלות?

      2 לפי מה שראיתי במקומות שונים באתר הבעיה שלך לאו דוקא בענין השגחה אלא בכל טענות עובדה שאין להם סימוכים טובים, כלולים בזה כמעט על העיקרים, וביחס לכולם אני כמעט בטוח שאם תנסה לדון בהם בצורה אובייקטיבית מדעית יבשה, דעתך תהיה נוטה לא לקבל אותם (אף אחד לא קם בתחיית המתים, חזר מעולם הבא וכו).

      הרי אתה בעצמך טוען שאין אפשרות להביא ראיה אמפירית ישירה לשום דבר, אז איך אפשר בנושא כזה מהותי להכריע על סמך כל מיני ראיות נסיבתיות?

      3 על סמך מה אתה קובע סמכות פורמלית לחזל בענייני הלכה? מה המקור לכך? ולמה אתה מקבל את המקור הזה?

      אגב זו טעות שיש לחזל סמכות מחייבת גם אם טעו, דבר זה נכון רק במקרים מאוד מסוימים כמו קידוש החודש (שנאמר ‘אתם אפילו טועים, אפילו שוגגים וכו), בשאר מקומות טעות בפסק, מבטלת את הפסק , יש חילוקים איזה סוג טעות מדובר בין לגבי הוריות בי”ד (שבזה עוסקת מסכת הוריות) ובין לגבי פסק מוטעה של בי”ד (גמרא סנהדרין, שו”ע חו”מ סימן כה), והאבחנה העיקרית שם היא בין טעות בדבר משנה לטעות בשיקול הדעת.

      4. אתה כותב שלהבנתך אתה לא אפיקורוס לשיטת הרמבם משום שאינך מפקפק בעיקרים אלא לא מקבל אותם בצורתם הנוכחית.. מה בדיוק ההבדל בין שני הניסוחים?

      5 אני חושב שמן הראוי שתעלה משנה סדורה של כל דעותיך עם התייחסות מפורטת ומדוקדקת לכל המקורות ההלכתיים הנוגעים בענין, ותבהיר האם וכיצד הם מתיישבים עם כולם.

    8. mikyab מאת

      תמה היקר, שלום רב.
      באופן כללי יש בדבריך ערבובים משונים. גם אם נניח שאני אומר דברים שלא שמעתם אוזן מעולם, זה לא הופך אותי לאפיקורוס (כידוע, גם ר”א עשה זאת). גם אם אף אחד מחכמי ישראל לא מסכים לפרשנותי, גם זה לא הופך אותי לכזה. וכי כל מי שכותב דעה חריגה הוא אפיקורוס? (גם הרמב”ם היה אפיקורוס לפי הגדרה זו). מאיפה שאבת את הטענה המוזרה הזאת? אם כל העולם ואשתו נוהגים לראות בגמרא מקור סמכות גם לעובדות, האם זה הופך אותה לכזו? ממש לא. אם יש טעויות דמוכח בגמרא, האם עלינו להכחיש את המוחש? מה עשה הרמב”ם עם הכשפים והשדים ורוח רעה וכדומה? הרי הוא עצמו כותב להדיא לא כך במו”נ (ודבריו הובאו באיגרת בנו שנדפסה בריש עין יעקב), שאין סמכות לגבי עובדות ויש לקבל האמת ממי שאמרה (מסוגיית פסחים דגלגל עומד ומזלות חוזרים). טוב, כבר אמרתי שגם הוא היה אפיקורוס.
      אגב, לפי הגדרתך גם אתה אפיקורוס. יען כי אתה מחזיק בדעה מוזרה שאף אחד לא מסכים לה (שמי שמחזיק בדעת מיעוט או בדעת יחיד הוא אפיקורוס)
      באשר לטענתך העובדתית, גם כאן אתה טועה ומטעה. היו שאמרו כמה וכמה מהדברים שכתבתי. גם אם הם בדעת מיעוט, לא שמעתי מעולם שיש איסור להיות בדעת מיעוט ומי שמחזיק בה הוא אפיקורוס. ובפרט כשהוא צודק בעליל כמובן. וידועים דברי הקוצקר שנגד האמת אין רוב (ותשלך אמת ארצה).
      אבל כאמור גם אם היה איסור כזה – זוהי שטות ברמה הלוגית. כיון שכך הוא לא היה מטריד אותי.
      באשר לבקשתך להציע את משנתי באופן מסודר, עשיתי זאת לגבי כמה וכמה מהסוגיות באתר הזה עצמו (ללא הצלחה, כי אתה כנראה לא קורא או לא מבין). אני עושה זאת ביתר הרחבה ושיטתיות בטרילוגיה שאני כותב. תצטרך לחפש כאן ו/או להתאזר בסבלנות.

      ועתה, לטענותיך הפרטניות כלפיי:

      1. שאלה זו מבוססת על טעות. גם אם יש ציווי שמדבר על עובדות, הוא בטל ומבוטל כעפרא דארעא. זה כמו ציווי לומר על היום שהוא לילה (על ימין שהוא שמאל), או על משולש שהוא עגול. הסיבה לכך היא כפולה: אי אפשר לקיים ציווי כזה (אלא אם תשכנע אותי שזה נכון). וממילא ברור שגם אין ציווי כזה (שהרי הקב”ה אינו שוטה כפי שאתה מתאר אותו). נניח שאני חושב שאין השגחה. כעת יש ציווי עליי להאמין שיש השגחה. מה עליי לעשות? אם השתכנעתי, כי התורה ודאי צודקת, אז השתכנעתי. כעת אני עושה זאת לא בגלל הציווי אלא בגלל שהשתכנעתי. אבל אם לא השתכנעתי, האם הציווי הזה מצפה ממני לדקלם משהו שאיני מאמין בו? הציווי הוא להאמין בהשגחה לא לומר שיש השגחה. אז אנא בטובך, הסבר לי כיצד עליי לקיים את הציווי הזה? לשון אחר, הסבר לי בטובך איך תיתכן סמכות לגבי עובדות.
      לדוגמה, הרמב”ם מביא את איסור “לא תתורו” ובעצמו עסק בכל הספרות האסורה (ספרי ע”ז וכפירה למיניהם). איך אתה מסביר זאת? אני מציע לכך הסבר פשוט: ברור שאין איסור כזה, כי לא יכול להיות איסור שאוסר עליי לבדוק את המערכת שאליה אני כפוף (בפרט שאין סמכות לגבי עובדות כמובן). זה מגוחך וילדותי. אלא מאי? מי שמקבל את האיסור הטיפשי הזה – אליו מופנה האיסור הזה כי הוא באמת לא בעל יכולת חשיבה. אז הוא שיקבל הוראות מגבוה מה לחשוב. אבל מי שמבין שלא ייתכן איסור כזה ממילא יודע שהוא פטור ממנו. לחלופין, האיסור הוא לעיין בספרות הזאת מתוך יצר הרע. אבל מי שעושה כן כדי לברר את האמת אין ולא יכול להיות בזה שום סרך איסור כמובן.
      אבל כאמור גם אם לא היה לי שום הסבר, לא הייתי מקבל איסור סתירתי וטיפשי כגון דא. על כך נאמר “האלוהים אלו אמרה יהושע בן נון לא צייתי ליה” (הנה עוד אפיקורוס אחד מחכמי הגמרא).
      הרמב”ם עצמו שכתב את עיקרי האמונה גם כתב בכמה מקומות שאין פסיקת הלכה בדבר שלא נוגע למעשה. ועוד לא נכנסתי כאן למחלוקות עליו בנושא העיקרים ולהערת הראב”ד לגבי ההגשמה (רבים וטובים ממנו…).
      אותם רבים וטובים שחשבו כך, כדבריך, הם אולי רבים אבל לא ממש טובים. אני מסתמך על ההיגיון שלי כשאני דוחה את שיטתם. קצת לוגיקה פשוטה (למה לי קרא סברא הוא). וכי לכל מה שחשבו רבים וטובים אני אמור להסכים? מוזר.

      2. אתה חוזר שוב על השטות שלדבריי דרוש דיון מדעי בעובדות ובעיקרי אמונה. לא כתבתי זאת ולא עלתה על לבי. מה שטענתי הוא שאין סמכות ביחס לעובדות (אלא אם ברור לי שבאו במסורת מהקב”ה בסיני, וגם אז מדובר בסמכות מהותית ולא פורמלית. ראה למעלה בדבריי על השכנוע). אכן לגבי חלקם אני מפקפק האם מקורם מסיני או שחודשו לאורך ההיסטוריה. שוב מדובר בטענת עובדה, ולכן זה שאנשים חושבים אחרת לא ממש משנה לעניינה.
      כתבת שאף אחד לא קם בתחיית המתים או חזר מהעוה”ב, זו שטות שבדיוק מצביעה על כך שאי אפשר לבדוק זאת מדעית. אבל זה לא אומר שאין אפשרות להפעיל כאן היגיון. יש שיקולי היגיון וסברות, יש בחינה ביקורתית של המסורת שהגיעה אלינו, ודרכים פילוסופיות-היסטוריות שונות (לא אמפיריות). ראה בטור 155 לגבי דרכים אלו. אם אתה מגיע בצורה כלשהי למסקנה (העובדתית-היסטורית) שהעקרונות הללו לא עברו במסורת מסיני. למה עליך לקבל אותם בכל זאת? בגלל החובה הקדושה לחשוב כמו “הרבים והטובים”?

      3. כי כאן לא מדובר בעובדה אלא בנורמה. בדיוק כמו שאני מקבל את סמכות הכנסת לחוקק, אבל לא לקבוע לי עובדות, וכמו שאני מקבל את הסמכות והמחויבות לתושב”כ.
      וזהו, שזו לא טעות לייחס לחז”ל סמכות מחייבת גם אם טעו. שוב לא קראת היטב (אם בכלל) את דבריי (גם בנקודה זו). כתבתי חזור וכתוב שאיני נכנס לסוגיית שוגג במצווה לשמוע לדברי חכמים דריש הוריות (אגב, נדמה לי שאתה נכנס היטב לקטגוריה הזאת, ועמוק. ראה את דבריך שנדונים בכל ההודעה הזאת). טענתי היא שגם אם יש חשש שהם טעו, ובעצם ברור לי שהם טעו בדברים מסוימים, כמו כל אדם שטועה מדי פעם, עדיין הדבר לא פוגע בסמכותם העקרונית. אם הוברר לך על דבר מסוים שהוא טעות דמוכח, זה מה שנכנס לסוגיא הנ”ל, וכידוע רבו לגביה חילוקי הדעות ואכ”מ.

      4. יש הבדל בין האמירה אין השגחה למרות מה שכתוב בתורה לבין האמירה שאמנם היתה השגחה אבל הקב”ה מסיר אותה בהדרגה עם חלוף הדורות (כמו הנבואה והנסים). זו פרשנות לפסוקים ולא יציאה נגד מה שכתוב בתורה. הרמב”ם עצמו עשה כזאת בכמה וכמה נושאים, ולכן לא סביר שהוא לא יתייחס לעמדה כזאת כמחלוקת לגיטימית (גם אם הוא עצמו לא מסכים לה, ואני בכלל לא בטוח בזה) ויגדיר אותה ככפירה.
      עוד יש לזכור שכשאתה מביא חכמים שחיו לפני הרבה דורות, אזי גם אם הם כותבים נגד עמדתי, זו לא בהכרח מחלוקת, שהרי גם אני אומר שזה קורה בהדרגה, ובימינו ההשגחה סרה הרבה יותר ממה שהיה בזמנם. לכל היותר תוכל להביא את חכמי דורנו. אז דל מהכא ראשונים ואמוראים.
      יתר על כן, כתבתי שזו שאלה של מינון (אולי הוא מתערב, אבל מעט מאד, אם בכלל. לאפוקי ממעורבות שוטפת בכל דבר גדול וקטן). כעת עליך לקבוע מאיזה מינון זו כפירה ועד מתי זו מחלוקת לגיטימית. הרי כבר הראשונים חלוקים על מה בדיוק הוא משגיח (על המין, על הפרט, על בני אדם, יהודים, גויים ועוד).
      ולבסוף אוסיף שבנושא זה כבר כתבו גם אחרים כדבריי ואני לא דעת יחיד. אבל כאמור זה לא ממש משנה לי.

      5. כפי שהזכרתי, זה מה שאני מנסה לעשות באתר (וגם בטרילוגיה). אלא שזה לא עוזר, כי קנאים זועמים שכמותך לא קוראים את דבריי, ובחמת זעמם מפרשים דברים שלא בכוונתם ומתעלמים מדברים שאני כותב להדיא, וכן על זו הדרך.
      אני כמובן לא אבהיר “האם וכיצד דבריי מתיישבים עם כולם”, כי “כולם” לא ממש מעניינים אותי. אני כותב את דעתי המנומקת, וממש לא משנה לי עם מי זה מתיישב ועם מי לא. את זה אתה תעשה, אם זה מעניין אותך (אני רק מציע שתעשה זאת ביתר זהירות ממה שאני רואה כאן).

      כל טוב ורוב נחת דקדושה,

    9. תמה

      אתה מנסה להוציא אותי קנאי זועם, אבל דע לך שאני רחוק מזה כרחוק מזרח ממערב.

      1. הטענה שיש כשל מובנה ב’ציווי להאמין’ אינה מקובלת עלי, אני מסכים שביחס לטענות עובדה שניתנות לבחינה אמפירית ישירה אין משמעות לציווי אם אני נוכח שהוא לא נכון (לטעון שעכשיו יום במקרה שכעת לילה) אבל כאן מדובר בטענות עובדה שלא ניתנות לתצפית ישירה, אם מפני שארעו בעבר או יארעו בעתיד (מתן תורה, ניסים, תחיית המתים וכו’) או מפני שמדובר בעקרונות כמו השגחה, אז עם כל הכבוד לכל אותם ראיות נסיבתיות שיש לך נגד עיקרי אמונה כאלו ואחרים, דומני שהמשקל שיש לאמירות של רוב ככל חכמי הדורות הוא רב מאוד, וכל עוד לא מדובר בטענות עובדה שמוכחשות מתצפית ישירה, ניתן לצוות עליהם וחובה להאמין להם, ואין בזה כל כשל לוגי.

      2. לא ראיתי באף מקום תקדימים לדעות כשלך, אשמח אם תפנה אותי.

      3. אני לא נותן סמכות מוחלטת לאף אדם (המין האנושי לא ימלט מטעות), אבל זו האפשרות האחרונה שאני לוקח בחשבון כשאני דן בדברי חז”ל. אני לא מצפה מהם שיעשו טעויות חובבניות, ואעשה כל מאמץ להבין את דעתם. קושיות כמו הריגת כינה בשבת יכולות להתיישב בעוד מספר אופנים , לא צריך להפוך את חזל או הראשונים/אחרונים למטומטמים (על סמך מה הם קבעו שכינה לא מתרבה, תאוריות מוקרצות?, תאמין לי שהם היו יר”ש יותר משנינו ולא התירו איסור דאורייתא על סמך כל מיני סברות כרס).

      4. לא ראיתי את דעותיך באתר בצורה שיטתית מסודרת (אולי תפנה אותי), רק מפה ומשם, לכן קשה לי לדון בדעותיך בצורה זו, אחכה בסבלנות לספריך.

    10. y

      בעניין ההשגחה חבר הראה לי את דעת הר”ן (הוא גם רב וגם טוב), ציטוט מויקיפדיה:

      הר”ן מצמצם את ההשגחה הפרטית עוד יותר. לשיטתו: “העולם הזה התחתון נמסר ונוהג כפי מערכת הכוכבים” ולכן “יתחייב שיענש האדם גם כשלא יתחייב אליו כפי מעשיו העונש ההוא”.

      לפי הר”ן, הבורא ברא את העולם כך שינהג בדרך הטבע, ומתחייב מזה שגם החף מפשע יסבול מרעת המערכת, מאחר ש”ה’ לא ישנה תמיד טבע המציאות אבל ימשיכהו על הויתו כי אם לצורך גדול” ו”אין רצון השם יתברך שישתנה הטבע כפי איש איש”. אומנם, אם “יחזק זכות האדם כל כך, אז יצילהו השם יתברך ממנה בשינוי טבע”

    11. mikyab מאת

      אני לא מנסה להוציא אותך בשום צורה, אלא פשוט מתאר את אופן כתיבתך כאן. גם את שאלותיך הסברתי כאן ואתה כנראה לא מנסה להבין (קשה לי להאמין שאתה לא מסוגל).
      לעצם דבריך:
      1. זהו חוסר הבנה לוגי וחוסר הבנת הנקרא (כי הסברתי). כל טענת עובדה סובלת מאותה בעיה, בלי שום קשר לשאלה האם יש דרך לברר אותה אמפירית. הבעיה בהחלת סמכות על טענות עובדה לא קשורה לאופן בירורן. זו בעיה לוגית. כפי שהסברתי כבר בעבר, יש להבחין בין סמכות מהותית לסמכות פורמלית. סמכות מהותית היא שכנוע וסמכות פורמלית היא חובה לקבל בלי שכנוע. ושאלתי אותך כבר על דעת הרמב”ם לגבי שדים ורוח רעה וכו’. האם לדעתך יש דרך אמפירית לבחון זאת? אז איך הוא לא קיבל את דעת חז”ל? אבל אתה בוחר להתעלם מתשובותיי, ראיותיי ומקורותיי.
      2. אם תביא נקודה ספציפית אוכל לנסות ולמצוא לך תקדימים. קודם תקרא תחליט על מה אתה מדבר, ואז תחליט לצאת בהצהרות נחרצות.
      4. אתה כותב שלא ראית את דעותיי באופן שיטתי, אבל זה כנראה בכל זאת היה מספיק לך כדי לגבש עמדה נחרצת על סמך אי הבנות.

      כאמור, לא מטריד אותי ללכת נגד דעות כל הראשונים, וזו גם לא השמצה בעיניי. אני גם לא מוטרד מזה שקוראים לי אפיקורוס, כל עוד זה מנומק ותואם לעובדות, כלומר אם אכן זה מה שאני חושב. אבל בהחלט מטריד אותי שאנשים כותבים שטויות נחרצות שאינן קשורות למה שכתבתי, שמים דברים בפי בלי בסיס, ובפרט כשעושים זאת בלי להכיר בלי להבין את מה שכתבתי.
      לאור הערותיי אלו אולי תבין טוב יותר למה אתה כן קנאי זועם, למרות הכחשותיך.

      אם לא יהיה משהו קונקרטי יותר בדבריך הבאים, או לחלופין שוב אצטרך להסביר דברים שכבר הסברתי ואתה מתעלם, לא אענה יותר, פן אעבור בבל תשחית המקלדת.
      עד כאן.

      Y, כן הוא בעוד מהראשונים ובתלמוד עצמו. וגם מסברא אי אפשר לומר אחרת כמובן. אבל כאמור לא אעבור בבל תשחית המקלדת.

    12. יעקב מ.

      לתמה
      1. אתה מסכים שלא ניתן לצוות להאמין על עובדות שהחוש סותר, מה ההבדל בין מה שהחוש מגלה לבין מה ששיקול הדעת שלנו מורה לנו, יתרה מזו החוש מוגבל מאוד, אין עובדה חושית שלא מיתלוה אליה שיקול דעות והנחות יסוד, (אתה לא ירוק בפילוסופיה או בתורת ההכרה?)
      מה שיך לצוות להאמין כשאתה לא מאמין, אתה יכול לשקר לעצמך או לצפצף בלשונך עקרונות ששיקול הדעת שלך כופה עלך, אבל איך אתה יכול לשנות את מה ששיקול דעתך מורה לך?
      בזה אני מסכים אם מיכאל, אני לא יכול לחשוב אחרת.
      מצד שני מניסיוני ראיתי שהרבה פעמים חשבתי משהוא כאמיתי גילתי לאחר זמן שטעתי,
      לכן גם אם שיקול דעתי מורה לי משהוא כאמיתי אני מיתיחס אליו בערבון מוגבל ולכן כאשר שיקול דעתי מורה לי משהוא אחד ורבותנו או חכמים אחרים מורים לי אחרת אני מטיל ספק בדעתי,
      אבל זה המקסימום שאני יכול, רק להטיל ספק בשיקול דעתי.
      אני מסכים איתך שמיכאל יוצר רושם שלא איכפת לו מה רבותנו חשבו, זה ניראה שהוא לא נותן להם קרדית, יש רושם שדעתם לא מטילה ספק כל שהוא בשיקול דעתו, זה די צורם.
      2. אתה נותן לרבותנו סמכות פסיקה מכח הכרתם המושלמת והאמיתית את המציאות ואת התורה, ולכן כל כך כואב לך עינין הכינים (למשל), מיכאל לא מקבל את סמכותם מכח ידיעתם המושלמת אלא מכח הסמכות שהתורה נתנם להם אפילו אם יש טעות בדיבריהם,
      ניראה לי שדעתו של מיכאל בעינין זה מקובלת על הרבה מרבותנו.
      נ.ב הפוסקים הכי מקובלים דנים בכינים בשבת ויש שאוסרים להרוג כינים בשבת.(אלו שמתירים, זה מכל מיני סיבות לא ממש הלכתיות, כמדומני שהרב דסלר במכתב מאליהו דן בזה)

  2. בני

    שמעתי פעם מהרב משה שפירא זצ”ל “האדם מחפש לתת לקיום שלו משמעות כמו שאלוקים רצה לתת לקיום שלו משמעות כשהוא ברא את העולם (צלם אלוקים)” האמירה הזאת שבהתחלה נשמעה לי ראדיקלית עד שהתרגלתי אליה, גרמה לי לחשוב על התרגום של המילה משמעות. בעברית המילה “משמעות” מתרגמת שני מושגים שונים באנגלית. את המושג MEANING ואת המושג SIGNIFICANCE המושג השני מחייב דבר שהוא מחוצה לי והעברית בתרגום המשותף בעצם מביעה את דעתה על MEANING כדבר שמחייב משהו מחוצה לי

    1. mikyab מאת

      אני נוטה לחשוב ששתי המשמעויות דורשות משהו מחוצה לי. אני גם לא בטוח בזיהוי שעשית. לי נראה ששניהם יכולים להתפרש כמשמעות במובן של פראנקל או במובן הפילוסופי.

  3. ישי

    *שלוש נכדותיך (אלא אם כן הם טרנסג’נדרים (או טרנסג’נדריות? אני לא בטוח), ואז אולי אפשר להגיד שהם נקבעות כנכדות על פי מינן אבל נספרות על פי מגדרן)

  4. י.ד.

    אתה מאד ביקורתי כלפי מדעי החרתא אבל במאמר הזה כמו במאמרים אחרים אינך מתייחס לפסיכולוגיה כמדע חרתא. האם הביקורת שלך עליה היא רק ברמה היישומית או שבעצם אין לך כלל ביקורת?

    בענין הגדרת הפילוסופיה הפילוסוף מאמין בשיקול דעת נגד הפאנטיות הדתית וההליכה אחרי התאוות.קהלת הוא הדוגמא לפילוסוף מקראי. לוגיקה מדייקת את שיקול. מדע מעביר אותו למישור האמפירי. פעם חשבתי להציע מול המודל הקוקניקי את התיאור הבא “ירא שמים הפועל עם אל מתוך שיקול דעת”. קודם כל אנו יראי שמים. הפעולה עם האל מבטאת את האוטונומיה שלנו ושיקול דעת את המחויבות שלנו לרציונאליזם.

    1. mikyab מאת

      אני מאד ביקורתי כלפי הפסיכולוגיה ויומרתה המדעית. זה ודאי נכון במישור היישומי אבל גם עקרונית (חלק ניכר מטענותיה כלל לא ניתנות לבחינה מדעית. פסיכואנליזה למשל היא ענף של הפילוסופיה הספקולטיבית). רוב הדברים שם לא ממש מבוססים. ועדיין שאלות כמו אלה שהוא העלה ניתנות לבחינה אמפירית ולא ראוי לטפל בהן מהכורסה.

      כפי שכתבתי, אם הוא היה אומר שראוי לחיות חיים של משמעות ולא חיים של אושר זו היתה טענה פילוסופית, כי היא עוסקת בראוי ולא במצוי. אבל התרשמתי שלא זה מה שהוא טען שם. מעבר לזה, זו עצמה אמירה די בנאלית, וקשה לקרוא לה דיון פילוסופי (כמו האמירה שאסור לרצוח. גם היא אמירה ששייכת לפילוסופיה, אבל אין כאן שום דיון אינטליגנטי ולכן אי אפשר לראות זאת כדיון פילוסופי).

  5. הפילו-סופיה - חיבור בין אוריה להדר (לסבא המאושר)

    בס”ד י”ג באב ע”ח

    כבר לימדנו הגרי”ד סולובייצ’יק על התכונות המנוגדות באדם: מחד, הוא ‘איש האמונה’ המשתאה מול האור האינסופי של אלקיו, ‘אור י-ה’, ומאידך, הוא ‘איש ההדר’, היכול ליצור, לבנות עולמות ולשכללם.

    נקודת החיבור בין האמונה להדר, היא הפילו-סופיה, המנסה להיות ‘צופיה’ באור האלקי האינסופי ולהגדירו בכללים ותבניות ‘סופיות’, ולפיכך – ניתנות לצפיה ולהבנה.

    יכולת היצירה של ‘איש ההדר’ נובעת מאמונתו שלבריאה יש חוקים וכללים, ומציפיה שככל שנתייגע לבקשם – נתקרב יותר להבנתם, וככל שנבין יותר – נדע לשכלל את העולם ולהתאימו יותר לייעודו האלקי.

    ובקיצור:
    מתוך הצפיה, המגדירה את כלליו וחוקיו של העולם – יכולים אנחנו להדרו ולשכללו, ומאידך גדלה השתאותנו מאור ה’ האינסופי..

    בברכה, ש”צ לוינגר

    1. הדר חיצוני והדר פנימי (תפיסת ה'הדר' בספר משלי)

      בס”ד י”ד באב ע”ח

      התפיסה של הרב סולובייצ’יק שה’הדר’ הוא יכולתו של האדם ליצור ולפעול בעולם, יכולה להתיישב יפה בחלק מפסוקי ספר משלי.

      למשל: ‘ברב עם הדרת מלך’ (יד,כח), שהדרו של המלך הוא ביכלתו למשול על עם רב. אף בפסוק ‘תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה’ (כ,כט), ניתן לומר שהשפעתם של צעירים על העולם היא ע”י כוחם המאפשר להם לפעול גדולות, בעוד השפעתם של הזקנים היא שיבתם שבזכותה אנשים מקשיבים לחכמתם ולנסיון שצברו בחייהם.

      ברם בפרק על ‘אשת חיל’ (משלי לא) נראה שההדר קשור במציאות שמעבר לעולם, מציאות ה’גדולה מהחיים’ ולכן אשת החיל ש’עוז והדר לבושה’ אינה חוששת מהמוות ‘ותשחק ליום אחרון’. ההדר שלה הוא פנימי ואינו תלוי רק בהשפעתה בעולם הזה, אלא כמו שנאמר על המלך בתהלים מה: ‘והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק…’.

      ההדר הפנימי של אשת החיל, מביאה אותה מחד לעסוק בענייני הרוח שמעבר לעוה”ז – ‘פיה פתחה בחכמה’. אך מעלתה הרוחנית מתורגמת גם לעשייה נמרצת להטבה לעולם – ‘ותורת חסד על לשונה, צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל’.

      ההדר של אשת החיל דומה ל’אור פני ה’ המתואר בברכת ‘שים שלום’ – ‘כי באור פניך נתת לנו… תורת חיים ואהבת חסד’ – מעלה רוחנית גבוהה, הדורשת מהאדם להשפיע בעולם ‘צדקה וברכה וחיים ושלום’.

      בברכה, ש”צ לוינגר

השאר תגובה