סיבת איסור זרע לבטלה

עקרונית, צריך להבחין בין שני מישורים שנידונים כאן – המישור ההלכתי והמישור המוסרי. כפי שכתבתי פעמים רבות, ההלכה והמוסר הן שתי קטגוריות בלתי תלויות לחלוטין. רוב האיסורים בתורה (כגון איסור אכילת חזיר או טומאה וטהרה) אינם מיועדים להשיג מטרה מוסרית, חברתית או תועלתנית, אלא ערכים דתיים-רוחניים הקשורים לקדושה. החיפוש אחר רציונל מוסרי לכל הלכה הוא מהלך שגוי.

בנוגע לאיסור הוצאת זרע לבטלה ספציפית, מדובר באיסור הלכתי עצמי, שלדעת רוב הפוסקים נחשב מדאורייתא. המקורות, ובמיוחד ספרי הקבלה והזוהר, אכן הפליגו מאוד בחומרת העוון והשוו אותו לשפיכות דמים. עם זאת, ההיסטריה הציבורית והחינוכית סביב העניין (כגון הפיכתו לחטא החמור ביותר) היא כנראה תופעה מאוחרת יותר המושפעת מהקבלה, והיא מופרזת מאוד ולעתים אף מזיקה.

מבחינה רציונלית, הקשר בין הוצאת זרע לבטלה לבין "רצח" הוא קלוש מאוד. השכל הישר אומר שבטיפת זרע בלבד אי אפשר לראות אדם חי, ולראות במעשה זה רצח – עוד לפני שהטיפה מפרה ביצית – זו הסתכלות מופרזת. אפילו חז"ל עצמם לא תפסו זאת בהכרח כהריגה. כבר בתלמוד (נידה יג ע"ב) ישנם מקורות שרואים בכך "ניאוף ביד" ולא שפיכות דמים. כלומר, ההיגיון המונח בבסיס האיסור אינו מוסרי (פגיעה בזולת), אלא איסור דתי על פורקן מיני הנעשה מחוץ למסגרת הראויה של יחסי אישות. במעשה זה יש ניאוף ביד, ולכן כלל לא משנה עובדתית אם הזרע הספציפי הזה היה יכול להפרות או לא.

ניתן לטעון שבמינון גבוה ובהתמכרות, יש במעשה כזה גם פגם מוסרי מסוים הנובע מעיסוק מופרז בהנאות עצמיות. כיוון אחר הוא ההשחתה שבדבר (כמו בל תשחית).

אבל כל אלו השערות שאין בהן הרבה טעם.