על האקזיסטנציאליזם (טור 140)

בס”ד

מאחר שבזמן האחרון נשאלתי כמה פעמים (ראה למשל כאן, כאן וכאן) על האקזיסטנציאליזם, מהו ומה דעתי עליו, חשבתי להקדיש לו טור (על אף שזה טור אחד מעבר למה שמגיע לו). כבר הרמב”ם לימד שגם תארים שליליים מלמדים אותנו משהו. כך הסבר מדוע לימוד חסידות או תנ”ך אינו לימוד תורה (לפחות לא איכותי) הוא עצמו מהווה לימוד תורה. וכך הסבר מדוע אקזיסטנציאליזם אינו פילוסופיה גם הוא מלמד אותנו משהו על פילוסופיה.[1] אז אפשר לברך על הטור הזה ברכת התורה, מה שלא ניתן לעשות על לימוד של סארטר או בובר.

הגדרת האקזיסטנציאליזם

האקזיסטנציאליזם (תרגום: פילוסופיה קיומית) הוא זרם בפילוסופיה שהתפתח בתחילת המאה העשרים כתגובה לפילוסופיות התיאורטיות, הספקולטיביות והמופשטות הגדולות, בעיקר אלו של קאנט והגל. בעוד אלו עסקו בהפשטות מטפיסיות לגבי העולם ותפיסתנו אותו, האקזיסטנציאליסטים מעדיפים לעסוק בתובנות שעולות מהאדם הפרטי וחוויותיו. במקום ספקולציות מטפיסיות וכלליות על העולם הם מנסים לחצוב תובנות מעצמם, מהאישי, מהחיים עצמם. לפעמים מתבוננים בחיים, אבל המהדרין פשוט חיים וחווים אותם (כך חלק מהאקזיסטנציאליזם מצוי בעיניי על סף המדיטציה).

בויקיפדיה ע’ ‘אקזיסטנציאליזם’, הוא מוגדר כך:

אֶקְזִיסְטֶנְצִיָּאלִיזְם (מהמונח השגור אצל הפילוסוף קירקגור בדנית: existents-forhold) או הפילוסופיה הקיומית, היא גישה לפיה הפילוסופיה מתחילה באדם הפרטי, החי, המרגיש והפועל. נושאים עיקריים המעסיקים את ההוגים האקזיסטנציאליסטים הם האבסורד, חופש הרצון, משמעות החיים והבדידות הקיומית. זרם זה נמשך מסוף המאה ה-19 ועד המאה ה-20, ההוגים המרכזיים בו הם: סרן קירקגור, פרידריך ניטשה, פיודור דוסטויבסקי, מרטין היידגר, ז’אן-פול סארטר ואלבר קאמי. בנאומו האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, טען סארטר שהאקזיסטנציאליזם הוא הרעיון כי “הקיום קודם למהות“, כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך בעל משמעות.

המרד האקזיסטנציאליסטי ליווה מהצד את הפוזיטיביזם שהתנגד גם הוא לטענות המטפיסיות הגדולות, ואף הקדים והיה בין המחוללים של המרד הפוסטמודרני. שלושת הזרמים הללו שוללים עיסוק באמיתות גדולות ואובייקטיביות, והראשון והשלישי, כל אחד בדרכו, מעדיפים את האישי והחווייתי. השני (הפוזיטיביזם) מצמצם את הפילוסופיה לדברים שניתן להגדיר היטב ולמדוד ישירות. לכאורה הפוך, אבל בעצם הצד השני של אותה מטבע.

אקזיסטנציאליזם וחסידות

לולא דמיסתפינא הייתי מוסיף שלימוד חסידות במקרים רבים מזקק ומשלב בצורה אופטימלית את המירע שבשלושת הגישות הללו. למרות שהוא מבוסס במידה רבה על ספקולציות קבליות-מטפיסיות, הוא מנסה להעתיק אותן למישור הפסיכולוגי-קיומי. מכאן קבע בעל הלשם, המקובל הידוע מתחילת המאה העשרים, שלימודי חסידות אינם לימוד קבלה. כשלומדים קבלה, הוא כותב, עוסקים בעולמות העליונים. החסידות (ועוד מקובלים שרואים את הקבלה כמשל לכוחות הנפש או לדברים שונים בעולם), לעומת זאת, עוסקת באדם ובעולם שלנו (ועושה זאת בשפה ובמערכת מושגית קבלית) ולא בעולמות העליונים, ולכן היא לא יכולה להיחשב עיסוק בקבלה.

באופן דומה אני טוען שפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית אינה פילוסופיה. אין כאן המקום להאריך בהגדרת הפילוסופיה, ולכן רק אומר בקצרה שהפילוסופיה עוסקת בעולם ובהכרתנו אותו. הפילוסופיה נמצאת תמיד במישור אחד מתחת לתחום הידע בו היא עוסקת. פילוסופיה של המדע עוסקת בצורת ניהול המדע ומשמעותו (ולא בעובדות ובתיאוריות המדעיות עצמן). הפילוסופיה של האסתטיקה או האתיקה עוסקת גם היא בעיקר במתודות לנתח ולגבש עמדות בתחומים אלו. פילוסופיה מדינית, להבדיל ממדע המדינה (זהירות: ביטוי ריק), עוסקת במתודולוגיה ובמשמעות של הרעיונות השונים בתחום של מדע המדינה (ובשיפוט שלהם, להבדיל מהמדע שאמור לעסוק בתיאור)[2]. התחום שמכונה משום מה “הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית” עוסק בחוויה, או באוסף של תובנות פסיכולוגיות, אבל זה לא עיסוק במטא תחום כלשהו, ולכן זה לא פילוסופיה. להלן אבהיר זאת יותר.

אקזיסטנציאליזם: מתודה ותכנים

ייחודו של האקזיסטנציאליזם הוא בעיקר בשני מישורים: 1. בנושאים בהם הוא עוסק (הבדידות, הניכור, הסבל, הרצון למות או לחיות וכו’). 2. המתודה (חציבת תובנות מהחוויה והביוגרפיה האישית). ניתן לראות בשני המישורים הללו שלא מדובר בפילוסופיה. המתודה אינה פילוסופית (איזה תוקף יש לחוויות לגבי עובדות בעולם?), וגם הנושאים הם נושאים פסיכולוגיים ולא פילוסופיים.

חשוב כאן להבהיר נקודה שנשאלתי עליה גם באתר. כל פילוסופיה מבוססת על אינטואיציות של ההוגה, ובמובן הזה יש ממד אישי בכל הגות פילוסופית. אבל בפילוסופיה הרגילה האינטואיציה משחקת תפקיד של כלי לצבור הכרות יסודיות של העולם.[3] אם האקזיסטנציאליזם היה טוען שיש להשתמש באינטואיציות הוא לא היה מחדש מאומה. בזה אין שום ייחוד. אבל האקזיסטנציאליזם לא מתבסס על אינטואיציות על העולם, כי הוא לא עוסק בעולם. הוא מתבסס על חוויות קיומיות (ולא על הכרות אינטואיטיביות), ומתוכן עוסק באדם, בחוויותיו ובמשמעותן. לכן זה בעצם ענף של הפסיכולוגיה, אלא שבניגוד למדע הפסיכולוגי (עד כמה שיש כזה. לדעתי, לא ממש) שאמור לעסוק בתיאור עובדות ובניית תיאוריות שיסבירו אותן, האקזיסטנציאליזם מדבר על משמעותם הסובייקטיבית של הדברים. אבל משמעות באיזה מובן? לפי מה קובעים האם המשמעות היא זו או אחרת? משמעויות שאדם מכונן לעצמו הן עניין סובייקטיבי. מה חשיבותן הפילוסופית, ולמה הן בכלל קשורות לפילוסופיה?

ויקטור פראנקל, למשל, בנה תורה פסיכולוגית (לוגותרפיה) שבה במסגרת התהליך התרפויטי האדם בונה ומוצא משמעות סובייקטיבית לחייו וכך הוא נושע. האם גם זאת פילוסופיה? זו טכניקה פסיכולוגית, ויש לבחון אותה ככזו. מי שיבוא לבחון האם המשמעות שאותה בניתי לעצמי בהנחייתו התרפויטית של ויקטור קשישא כדי להתמודד עם הקשיים שחוויתי בתוך אושוויץ היא תקפה, נכונה, אמינה, עומדת במבחנים כלשהם, פשוט לא מבין את המדיום. הדבר היחיד שהוא יוכל לבדוק הוא האם זה עובד, כלומר האם זה מסייע לי להתרפא ולתפקד. זוהי בדיוק משמעותה של פסיכולוגיה. אם מה שהיה עוזר לי היה לראות את עצמי כנפוליאון – אזי פראנקל היה ממליץ לי לעשות את זה. האם זה אומר שאני נפוליאון? האם יש טעם לגשת כעת להיסטוריון ולבדוק האם אכן לנפוליאון באמת קראו מיכאל אברהם? (זה לא היה נפוליאון אלא בן דוד שלו שגם לו קראו נפוליאון) בה במידה גם תזה אקזיסטנציאליסטית לא יכולה להיבחן במונחי נכון או לא נכון. זו מסגרת שאדם בונה לעצמו שבתוכה מתפרשות חוויותיו וחייו. בעצם זו ממש לוגותרפיה. לבחון תובנה כזאת במונחי נכון ולא נכון זהו חוסר הבנה, ולכן איני מצליח לראות כיצד ניתן להתייחס לתובנות כאלה כפילוסופיה. לכל היותר ניתן למצוא שם תובנות פסיכולוגיות או מתן פרשנות סובייקטיבי, ויש לבחון אותן במונחי תועלת תרפויטית ולא במונחי אמת או שקר. בעצם מדובר בספרות יותר מאשר בפילוסופיה (ראו את רשימת ההוגים הקצרה שהובאה למעלה, ותוכלו להבחין שחלק ניכר מההוגים האקזיסטנציאליסטיים הם סופרים ולא פילוסופים)[4].

אקזיסטנציאליזם ופוסטמודרניות

במסגרת השיח הפוסטמודרני נוח מאד לתופעה כזאת לדרוש לעצמה ולקבל מעמד של פילוסופיה, שהרי בני דודנו הפוסטמודרניסטים טוענים שכל משמעות היא סובייקטיבית ואין בעצם משמעויות אובייקטיביות. הקיצונים שבהם טוענים זאת גם לגבי המדע. אם כך, מדוע ייגרע חלקן של ההזיות האקזיסטנציאליסטיות במסגרת מעגל ההזיות האוניברסלי?! ואכן, אם אין משמעות לכלום אז כל משמעות שווה לחברתה, ותהא סובייקטיבית ככל שתהא. אבל הפילוסופיה מניחה שיש משמעויות ופרשנויות לדברים בעולם וניתן לגלות אותן בכלים הפילוסופיים. במסגרת השיח השפוי וההגיוני הזה האקזיסטנציאליזם אינו פילוסופיה. אפשר כמובן להתנגד לפילוסופיה ולטעון שמדובר במלל ריק מתוכן וספקולטיבי. אבל זה לא הופך את האקזיסטנציאליזם לפילוסופיה.

חשוב לציין שלפעמים ניתן למצוא תובנות פילוסופיות בספרים שנחשבים אקזיסטנציאליסטיים, אבל אז מדובר בתובנות פילוסופיות רגילות ולא באקזיסטנציאליזם. לעתים תוכלו למצוא שם גם מתכון לעוגה, אבל גם זה לא פילוסופיה ואולי גם לא אקזיסטנציאליזם. ככל שמדובר בתובנות אקזיסטנציאליסטיות, שהן אמורות להיות עיקרו של חיבור כזה, הן לא תהיינה פילוסופיה.

כדי לחדד את הדברים נתבונן כעת בכמה דוגמאות.

בדידות, חירות, סבל, אימה, ניכור ואבסורד[5]

כל המילים שבכותרת (ועוד כמה כמותן) נדונות בהרחבה רבה בספרות האקזיסטנציאליסטית. תוכלו למצוא שם אמירות כמו הבדידות מאפיינת את האדם בן זמננו. היא מלווה באימה, והיא מוזרה וייחודית ולא ניתן לשתף בה אף אחד אחר. מדובר בתיאור פסיכולוגי (בעיניי רדוד ובסיסי למדיי ברוב המקרים), שלא מלווה בכימות מינימלי (כמה אימה? האם זה נפוץ או עמוק יותר מאשר בתקופות הקודמות?) ואפילו לא מגדיר היטב  את מושגיו, ולכן ברור שאי אפשר להעמיד אותו למבחן אמפירי. אז אפילו פסיכולוגיה לא באמת יש כאן. זהו סוג של שיר או פרוזה שאולי מעורר אצל הקורא תחושות כלשהן. במונחי הטורים על השירה ועל החסידות ניתן לומר שזהו עמוד טלפון פילוסופי, כלומר משהו שאולי מעורר בנו מחשבות ותובנות, בדיוק כמו התבוננות בעמוד טלפון. אבל התחושות שמתעוררות אצל הקורא הן באחריותו שלו. אין כאן לימוד של משהו מהכותב, ומעל הכל אין כאן תוכן פילוסופי כלשהו של הכתוב (בדיוק כמו שלעמוד הטלפון אין תוכן, גם אם ההתבוננות בו הביאה אותי להשגות פילוסופיות עליונות).

כדוגמה נוספת טלו את אוסף האמירות הבאות (מויקיפדיה, שם):

האימה היא תגובה טבעית לחיים בעולם ללא משמעות וללא תכלית, שאליו הוטל האדם מבלי שבחר בכך ובו “נגזר עליו לחיות”. מעולם זה הוא עתיד להיפרד בצורה אלימה, במוות, מבלי שיבין על מה היה כל זה. הניכור הקיים בחברה המודרנית מעצים את התגובות הללו בקרב אלו החיים בה. על פי האקזיסטנציאליזם, האדם משול לבורג במכונה, אפוף ייאוש ובהלה מול עוצמתה של המכונה מחד, ומול חולשתו שלו מאידך.

זהו אוסף אמירות שמצויות בין תיאור פסיכולוגי (בגרוש) לבין טענות עמומות שלא באמת אומרות משהו. האדם משול לבורג מיואש מול המכונה ומול חולשתו שלו. מה כל זה אומר לכל הרוחות? ומה בכלל למדנו מכאן? משל יפה (או פחות יפה)? זו לכל היותר ספרות (בחצי גרוש).

טלו אפילו את הסיסמא של סארטר שנחשבת קלסיקה אקזיסטנציאליסטית שהקיום קודם למהות. מה לכל הרוחות זה אומר? “קודם” באיזה מובן? האם כוונתו לומר שהספקולציות הגדולות לא מעניינות אותו, והוא מעדיף עיסוק בחוויותיו? אוקי, לבריאות. ואותי לא מעניין לשחות בים. אז מה? זה סתם עניין של טעם. או שמא היה בכוונתו לומר שהחוויה היא מכשיר עדיף לאמת מאשר החשיבה הספקולטיבית? מה הבסיס לטענה הזאת? מישהו העמיד אותה למבחן כלשהו? ובכלל, באיזה מובן משמש כאן המושג “אמת”? זה באותו מובן כמו בדרך כלל? לא נראה לי.

ומה על הפילוסופיה הרגילה?

כל אלו הן אמירות שמשום מה נשמעות לרבים מאתנו מאד עמוקות, אבל בעצם מדובר באוסף משפטים עמומים שספק אם הם ראויים לתואר טענה. פילוסופיה ודאי אין כאן. למען ההגינות אני חייב לומר שחלקים נכבדים מהפילוסופיה הרגילה (בעיקר הקונטיננטלית) גם הם סובלים ממגרעות דומות (עמימות של מושגים וטענות, מתודה לקויה, ספקולציה חסרת ערך, משחקי מילים ועוד). אבל זה לא מכשיר את האקזיסטנציאליזם לבוא בקהל, אלא לכל היותר פוסל גם אותן. כמו שמחקר גרוע בפיסיקה לא אומר שגם משחק כדורגל הוא ביצוע מחקר בפיסיקה.

אגב, יש הטוענים זאת על כל מה שמחוץ לפילוסופיה האנליטית (שהיא ברובה אנגלו-אמריקאית, לאפוקי מהקונטיננטליים שבמקרים רבים מבלבלים את המוח). יש בזה משהו, לפחות במובן שפילוסופיה אנליטית לפחות מגדירה היטב את מושגיה וטענותיה, אבל אני חושב שזו אמירה מאד מופרזת. אבל בין זה לבין מתן הכשר פילוסופי למלל האקזיסטנציאליסטי המרחק רב מאד.

אקזיסטנציאליזם כתרפיה

הנה משפט נוסף מויקיפדיה שם:

האקזיסטנציאליזם אינו בהכרח ניהיליסטי ואינו עוסק בתיאור הסבל שבקיום בלבד. יש בידו להציע שמץ של תקווה וגאולה.

הסאב טקסט הוא שהאקזיסטנציאליזם הוא הגות שיש לה מטרה פרקטית. היא באה לסייע לנו לפתור בעיות פסיכולוגיות. אבל זה מה שמאפיין פסיכולוגיה ולא פילוסופיה. פילוסופיה באה לברר את האמת, מה נכון ומה לא. האם היא נותנת תקווה או זורעת ייאוש? זה ממש לא משנה ברובד הפילוסופי. אם לימוד של מתמטיקה או פיסיקה היה זורע ייאוש בלומד היינו צריכים להחליף אותם בלקיחת כדורי לס”ד? פילוסופיה חותרת לאמת, או לפחות מתיימרת לכך (ברמות שונות של איכות והצלחה). היא נבחנת במונחי אמת או שקר, נכון או שגוי. אבל האקזיסטנציאליזם לעומת זאת אפילו לא מתיימר לעשות את זה. הוא חותר לתרפיה, כלומר לתוצאות מעשיות. במובן הזה הוא אולי ענף (לא מאד מוצלח בד”כ) של הפסיכולוגיה, אבל ממש לא של הפילוסופיה.

אני מזכיר את דבריי על הערך התרפויטי בחסידות, ואת ההנגדה שעשיתי שם בין זה לבין לימוד. גם שם עמדתי על כך שריפוי, גם אם הוא מוצלח ומועיל מאד, אינו לימוד. הוא הדין בנדון דידן.

קירקגור: האסתטי, האתי והדתי

ניטול כעת דוגמה מפורטת יותר. סרן קירקגור, היה פילוסוף אקזיסטנציאליסטי נוצרי דני. בין היתר הוא חצב מתוך הביוגרפיה שלו מהלך בן שלושה שלבים שאותו אמור לעבור האדם הדתי:

  • השלב הראשון הוא האסתטי, שבו אדם נוהג באופן טבעי, הדוניסטי (כלומר נהנתני. משתתף במשתה של בכחוס) ועושה את מה שעולה על לבו. פשוט זורם.
  • בשלב השני, האתי, האדם פועל לפי נורמות אתיות, ובעצם משתלט על הנטיות ההדוניסטיות ששלטו בו בשלב האסתטי. בשלב זה לא כל מה שנראה לך חביב, טבעי ונעים אתה עושה, אלא אם זה עובר בכור הביקורת ההגיוני והאתי. תמצית המוסר הקאנטיאני היא ציות לצו הקטגורי, והתגברות על היצרים והנטיות הטבעיות. כיבוש היצר. יש כאן דרישה לעקידה של הטבעיות האסתטית בפני או למען הנורמות האתיות.
  • בשלב השלישי, הדתי, האדם עוקד לא רק את האסתטי והטבעי, אלא גם את האתי. הנורמות המוסריות וההגיוניות מתכופפות גם הן בפני הדתי, סמכות האלוהים.

קירקגור מכנה את האדם שהצליח להגיע לנירוונה הדתית, כלומר לשעבד באופן מוחלט את המוסר וההיגיון שלו בפני החובות וצווי הדת והאמונה, “אביר האמונה”. זהו עבד ה’ המושלם. אין פלא שהעקידה שעמד אברהם אבינו לעשות ביצחק בנו היא ארכיטיפ של התנהלות כזאת. אברהם הוא אביר האמונה של קירקגור, והוא מקדיש לו ספר שלם שנקרא חיל ורעדה.

אברהם אבינו שנדרש לעקוד את יצחק, עוקד כאן את הטבע שלו (האסתטי), את ההיגיון שלו ואת המוסר שלו (האתי), בפני הצו הדתי האלוהי. הוא עוקד את הטבע, שכן הוא נדרש להרוג את היקר לו מכל, בנו יחידו. את ההיגיון, מפני שיש לו הבטחה אלוהית שביצחק ייקרא לו זרע, וזה הרי לא יוכל לקרות אם יצחק ייעקד וימות כעת. אבל אברהם אפילו לא שואל את עצמו או את אלוהים את השאלה הזאת. ההיגיון שלו עקוד בפני הצו הדתי. ולבסוף הוא עוקד גם את המוסר. זה נעשה בעצם הריגת בנו על לא עוול בכפו, סתם כך כקרבן לאלוהים קפריזי ושתלטן שדורש ממנו דרישות לא הגיוניות ולא מוסריות (כנראה כדי לנסות אותו).

אבל לצערו של קירקגור (ושל אברהם?), המקרא עצמו לא ממש הולך עם התזה הזאת עד הסוף. בסוף המעשה יש את הציווי “אל תשלח ידך אל הנער”. אברהם בעצם אכל אותה, שכן אלוהים בסוף לא נותן לו להעלות את הקרבן האולטימטיבי, שהוא מיצוי השלב הדתי. פרשנותו של הרב קוק למעשה העקדה (בסידור עולת ראיה בתחילת תפילת שחרית) דומה מאד לזו של קירקגור, אלא שהוא מסתיים אחרת. הרב קוק דווקא רואה בצו האחרון הזה את פסגת האירועים והלקח העיקרי. מתברר לאברהם שהקב”ה לא מעלה בדעתו לדרוש ממנו לעקוד את הטבע, ההיגיון, או המוסר. אברהם מגלה שציווייו של הקב”ה אמורים להתאים לטבע, להיגיון ולמוסר, ובעצם לזה מיועדת העקידה לפי הרב קוק.

דומני שקירקגור, לעומת זאת, רואה את הצו הזה כאקורד סיום צדדי לפרשת העקידה. זו בעצם מסתיימת בשלב הקודם כשאברהם מביע נכונות ומתחיל לקחת את המאכלת לשחוט את בנו. הוא נעשה אביר האמונה בכך שמיצה את השלב הדתי ועקד בפניו את כל השאר, וכעת כבר אין צורך להרוג בפועל את יצחק. יש הרבה מה לדון בפרשנויות הללו (זהו חלק מהעמימות התנ”כית שכל אחד מוציא ממנה את מה שהגיוני בעיניו), אבל כאן זה מובא רק כדוגמה למשנה אקזיסטנציאליסטית ולכן אעצור כעת את הדיון בעקידה ובפרשנותה.

יש בנותן טעם לציין שקירקגור זיהה בחייו האישיים את שלושת השלבים הללו, והוא כותב שהמודל התלת-שלבי הזה נחצב מתוך הביוגרפיה האישית שלו.

ביקורת

הדוגמה של קירקגור היא בעיניי ממש מבחר ההגות האקזיסטנציאליסטית. הוא בהחלט מהטובים שבכנופיה הזאת, ודווקא בגלל זה יותר משמעותי בעיניי לתהות ולבחון את משנתו (קל וחומר בן בנו של קל וחומר על הוגים אקזיסטנציאליסטיים אחרים). עלינו לשאול כאן מדוע זו פילוסופיה? למיטב שיפוטי חיל ורעדה הוא בעצם חיבור ספרותי, בדיוק כמו חיבוריהם של דוסטוייבסקי וקאמי, שכאמור נחשבים גם הם פילוסופים אקזיסטנציאליסטיים. הוא מעורר תחושות עזות, ואולי גם יוצק משמעויות לחיינו, ועדיין קשה לי לראות בו פילוסופיה.

ראשית, מבחינת המתודה. בספר חיל ורעדה (וגם בשאר חיבוריו שעוסקים במהלך המשולש: אסתטי-אתי-דתי) קירקגור בעצם רק מתאר ולא טוען. לא תמצאו שם טיעון לטובת המהלך או נגדו. הוא מתאר מסלול התקדמות של אדם מהדוניסט לאביר האמונה. הוא גם קורא לנו להתקדם על המסלול הזה ולהביע כך את אמונתנו ואת מחויבותנו הדתית. האם יש כאן טענה פילוסופית? בה במידה אני יכול לקרוא לכם להתקדם לקראת עמידה על רגל אחת בכל יום בשעה עשר ורבע בבוקר, ולכתוב חיבור מרטיט על משמעות התהליך הזה. כל עוד לא נימקתי ולא העליתי טיעונים לטובת טענתי יש כאן תיאור של מהלך תיאורטי ולא טעינה לטובתו. אם קירקגור טוען שזו תמציתה של החובה הדתית, כלומר שהיא גוברת על הטבע, המוסר וההיגיון, זו אכן טענה, אבל לא ראיתי בדבריו נימוקים לכך. הוא מתאר מהלך חיים של אברהם, וברקע יש מהלך מקביל בחייו שלו (שלא מופיע בספר חיל ורעדה). ולכן? יכולתי לתאר לכם את מהלך חייו של סטלין, או הנשיא קנדי. האם תיאור כזה הוא דיון פילוסופי?

שמא תאמרו הפרשנות שלו לפרשת העקידה בתורה היא היא הטעינה. הוא מראה שהתורה מציבה בפנינו את המודל הזה כמודל אידיאלי, כלומר כמה שנדרש מהאדם הדתי בעבודת קונו. זה גופו טיעון לטובת התזה שלו שהרי אלוהים כותב התורה מורה לנו זאת. אבל אם זה כך אז הוא שוב לא פילוסוף אלא פרשן המקרא. הוא פילוסוף כמו שרש”י הוא פילוסוף או כמו שבעל קצור שולחן ערוך היה פילוסוף.[6] הוא לא מעלה טיעונים למה משהו נכון אלא לכל היותר מראה שהקב”ה דורש זאת מאתנו. זו לא פילוסופיה. יתר על כן, לפרשה המקראית הזאת יש לא מעט פרשנויות אחרות בתכלית, שגם מסקנותיהן שונות בתכלית (ע”ע עולת ראיה, אבל זה עוד דומה למדיי).

גם ההתאמה למהלך חייו לא ברורה. מה  תפקידה בעניין? האם ההקבלה הזאת היא טיעון פילוסופי בעד התזה שלו? למה, בגלל שכך קרה לו לכן זה המודל האולטימטיבי? הרי לכם שהקיום קודם למהות. אבל במבט פילוסופי זהו ממש כשל נטורליסטי, גזירת נורמות מעובדות.

כבר הזכרתי שההיזקקות לחיים האישיים היא  מרד נגד התורות הספקולטיביות הגדולות. במקום ללכת לאמיתות אוניברסליות וגדולות שלא אומרות לנו הרבה אנחנו פונים למישור הסובייקטיבי והאישי שנוגע בנו ובחיינו. אבל מרד אינו פילוסופיה. קירקגור כמו הוגים אקזיסטנציאליסטיים רבים טוענים שתורות גדולות וספקולציות מטפיסיות לא מדברות אליהם, או שהם לא נמשכים אליהן ולא רואים בהן משמעות רבה ואולי גם לא מאמינים בהן. אלו כמובן טענות לגמרי לגיטימיות. אבל מדובר בהבעת תחושות אישיות ולא בטיעונים. אתה בעצם מבטא טעם אחר, אבל לא משנה פילוסופית אלטרנטיבית. בעצם זו אפילו לא ביקורת פילוסופית אלא פשוט הבעת טעם אישי. כמו שאם מישהו יאמר אני לא אוהב פילוסופיה ולכן אני עוסק בסנדלרות, הסנדלרות לא זכאית בגלל זה להיחשב כפילוסופיה, אלא אם הוא יראה לי שמסנדלרות הוא לומד דברים משמעותיים על העולם, ושזה לא פחות משמעותי ואמין מהכלים הפילוסופיים הרגילים. זה לא מה שקורה כאן.

על אקזיסטנציאליזם ומיסטיקה

חשוב להבין שלמרות כל האמור עד כאן יש בהגות כזאת מתח בין שני מרכיבים: 1. היא לא מבוססת על טיעונים אובייקטיביים. 2. היא לא סובייקטיבית לגמרי. העובדה שרבים קוראים את קירקגור ומוצאים בדבריו טעם ומשמעות, מראה לנו שכנראה יש שם תובנות בעלות ערך אובייקטיבי כלשהו. אחרת אנשים אחרים, פרט לקירקגור, לא היו מוצאים בזה ערך וטעם. אם כן, בהגות אקזיסטנציאליסטית טובה יש תובנות שחצובות מהסובייקטיבי, מחייו האישיים של ההוגה, אבל רבים מוצאים בהן משמעות לגביהם, כלומר יש להן מה לומר גם במישור האובייקטיבי.

כך מגדיר גרשום שולם את המיסטיקה המשמעותית. הוא כותב שמיסטיקן משמעותי אינו מישהו שהוזה הזיות סובייקטיביות משורש נשמתו וזהו, שהרי כך הוא לא היה קונה את מקומו בקרב אנשים אחרים. מי שזוכה ליחס של מיסטיקן משמעותי הוא מי שחוויותיו האישיות והסובייקטיביות הן בעלות משמעות אצל אנשים רבים אחרים. כלומר במתודה הסובייקטיבית שלו הוא לכד תובנות שיש להן משמעות אובייקטיבית כלשהי.

אני חושב שהגות אקזיסטנציאליסטית טובה היא באמת כזאת. אנשים מוצאים בה משהו שאומר להם דברים במישור האישי שלהם. במובן הזה אכן התובנות הן אוניברסליות ואובייקטיביות למרות שהן חצובות מהאישי. אבל עדיין דומני שלא נכון לראות זאת כפילוסופיה. ההוגה האקזיסטנציאליסטי מתאר תהליכים וחוויות, אבל לא טוען. השפעתו על הקוראים שלו היא כמו זו של סופר שמתאר להם דברים שנוגעים בהם. זו לא פילוסופיה אלא ספרות. ואם אשוב לפוסטים על תנ”ך על חסידות ועל שירה, אומר שוב שזה לא לימוד אלא השפעה (אזכיר כאן שוב את דוגמת עמוד הטלפון מעורר ההשראה). כאמור, גם במישור המתודולוגי העובדה שזה נמצא בתוכי אינה טיעון ולא מוסיפה מאומה לתקפות.

מה בכל זאת מוציאים מהגות האקזיסטנציאליסטית, ולמה זאת לא פילוסופיה

אם בכל זאת תמצאו בחיבור אקזיסטנציאליסטי כלשהו טעינה לטובת טענה נכונה או לא נכונה, אזי מדובר בפילוסופיה רגילה. העובדה שההוגה מוצא זאת גם בחוויותיו או בחיים האישיים שלו לא מעלה ולא מורידה. כאמור, זה שחוויתי משהו לא מעניק לו תוקף כלשהו. זוהי לכל היותר אנקדוטה ספרותית מעניינת, הערה בשולי הטיעון הפילוסופי.

ואם התובנות הללו לא טוענות משהו על העולם אלא רק “עובדות”, כלומר מסייעות לי באופן יעיל למצוא דרך לחיות בריא ושלם יותר עם עצמי, או למצוא שלווה, אזי מדובר כאן בממצא פסיכולוגי-מדעי ולא בפילוסופיה. זוהי לכל היותר טכניקה לחיות טוב ולהיות שליו, אבל לא טענה על העולם. לכן זו לכל היותר פסיכולוגיה ולא פילוסופיה.

אוסיף כי במקרים רבים המושגים והחוויות בהגות הזאת גם לא מוגדרים היטב. מדובר בטענות עמומות שמתארות רגשות (אל הזולת, בדידות, רצון להתאבד וכו’ וכו’), שכדרכן של יצירות אמנות או ספרות מעוררות בנו תחושות שונות, לפעמים משמעותיות. גם זה לא לימוד וזו לא פילוסופיה אלא לכל היותר ספרות מעוררת השראה (עמוד הטלפון מקור ההשראה מכה כאן שנית).

על אקזיסטנציאליזם ואלוהים

מעניין שיש הוגים אקזיסטנציאליסטיים לא מעטים, כמו סארטר, שבניגוד לקירקגור שהיה נוצרי אדוק או לבובר היהודי מגיעים למסקנה שאין אלוהים (בעקבות ניטשה שהרג אותו על לא עוול בכפו). יש לזכור שאלוהים הוא סמל לאמת מטפיסית ספקולטיבית גדולה, בדיוק מה שהאקזיסטנציאליזם לא אוהב. חלק מהאקזיסטנציאליסטים הופכים אותו לרעיון סובייקטיבי, ואחרים פשוט מוותרים עליו. לפעמים הם שואלים מניין אנחנו יכולים לדעת עליו, ומה זה אומר שהוא קיים. אחרים טוענים שאין לזה משמעות, שכן זה לא עוסק בי אלא בעולם, או בשפתו של סארטר במהות ולא בקיום. אבל הראשונים הם סתם טיעונים פילוסופיים רגילים לטובת האתיאיזם, והאחרון הוא אמירה סובייקטיבית על טעם אישי. הטיעון שטיעוני ההוכחה לקיומו לא תקפים או שאין לנו אפשרות לדעת על קיומו, הם טיעונים פילוסופיים וככאלה בהחלט נחוץ להתמודד עמם. אך מה להם ולאקזיסטנציאליזם? אלו טיעונים פילוסופיים רגילים בעד האתיאיזם.[7] האקזיסטנציאליזם הוא האלטרנטיבה שההוגים הללו יצרו במקום המטפיזיקה הדתית והפילוסופית, כלומר חציבת תובנות מהחוויות הקיומיות שלהם, וכאן מדובר באמת סובייקטיבית (עבורי ולא עבור העולם כולו). אלו הגויות ותובנות ששאובות מחוויות אישיות שלהם ומדברות בעיקר אליהם עצמם. אבל בדיוק בגלל זה אלו לא פילוסופיות אלא חוויות אישיות, או תובנות פסיכולוגיות, והן נבחנות דרך השאלה האם הן מועילות ויעילות (האם הן “עובדות”), ולא דרך השאלה האם הן נכונות. לוגותרפיה, כבר אמרנו?…

סיכום: הקשר הגילוי והצידוק

בסופו של דבר, טענתי היא שאין באמת חיה כזאת פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית. האקזיסטנציה היא לכל היותר מקור השראה לתובנה, המקור שממנו היא הגיעה אליי וגרמה לי להבין אותה. אבל ערכה הפילוסופי של התובנה לא קשור למקורה אלא לתוכנה, מה שהיא אומרת, ועוד יותר לנימוקים וטיעונים שמצדיקים ומבססים אותה. אבל את אלו לא תמצאו בספרות האקזיסטנציאליסטית (וגם אם כן – זהו רכיב של פילוסופיה רגילה ולא אקזיסטנציאליזם).[8]

ניתן לדמות זאת להבחנה הידועה בפילוסופיה של המדע בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק. את הקהילייה המדעית לא מעניין איך איש מדע כלשהו הגיע לתיאוריה שלו. זהו הקשר הגילוי, ומצדנו הוא יכול היה לקבל את זה בגילוי אליהו או מסבתו שהופיעה אליו בחלום. מה שקובע במישור המדעי הוא הקשר הצידוק, כלומר האם זה נכון (במקרה המדעי: האם זה עומד במבחנים האמפיריים). הוא הדין להקשר הפילוסופי. גם שם הקשר הגילוי ממש לא חשוב. העובדה שמישהו שאב תובנה כזאת או אחרת ממעמקי נשמתו וחוויותיו ממש לא חשובה. מה שקובע הוא השאלה האם התובנה הזאת נכונה או לא. את זה יש לבחון לגופו בכלי ההיגיון והפילוסופיה. אם היא עומדת בבחינה כזאת, כי אז מדובר בתיאוריה פילוסופית רגילה, ומקורה הקיומי ממש שולי בדיון. ואם היא לא עומד במבחן ההיגיון הפילוסופי, או אז גם אם חצבת את זה ממעמקי ישותך המבעבעת וכולך אומר שירה כשאתה חושב על כך, אין לכל זה שום ערך פילוסופי.

קירקגור כמו הוגים אקזיסטנציאליסטיים אחרים טוענים שאין טעם לחפש אמיתות אובייקטיביות. הם מבטאים ייאוש, או חוסר עניין ותוחלת בעיסוק הפילוסופי. זה לגמרי לגיטימי. אבל מה הופך את האלטרנטיבה שלהם, שמכונה משום מה “אמת סובייקטיבית” (בתרגום לשפה הרגילה: הזיות שנמצאו מועילות לפחות עבור ההוזה עצמו), לפילוסופיה? אני לא רואה שום דבר כזה.

[1] השימוש שעשיתי כאן בתורת התארים השליליים הוא רטורי בלבד. אין להסיק מדבריי כאן שתורת התארים השליליים אומרת משהו או שיש לה משמעות. אני נוטה לחשוב שלא.

[2] יש בעניין זה ויכוחים סוערים בין אנשי מדע המדינה שמתקשים להעביר את הקו בין התחום שלהם לבין פילוסופיה מדינית. זוהי כמובן אינדיקציה לבעייתיות של הגדרת התחום הזה כמדע. האמת היא שכמו שאר מדעי החרתא אין לו כמעט כלום עם מדעיות.

[3] בספריי אמת ולא יציב ושתי עגלות עמדתי על כך שאינטואיציה היא סוג של הכרה ולא רק חשיבה. הגדרתי זאת שם כחשיבה-מכירה.

[4] כמובן שהעובדה שפלוני חוטא בכתיבה ספרותית לא אומרת בהכרח שאינו פילוסוף. אבל למיטב שיפוטי כל המנויים מעלה אכן לא היו פילוסופים. הספרות שלהם מעוררת שאלות אקזיסטנציאליסטיות, ולכן בטעות מסווגים אותם כפילוסופים. אבל זהו, שלא, אקזיסטנציאליזם אינו פילוסופיה.

[5] אפשר לראות על כך למשל בויקיפדיה ע’ ‘אקזיסטנציאליזם’.

[6] בכוונה לא הבאתי כאן את רבי עקיבא אייגר או קצות החושן. אצלם יש בהחלט ממד פילוסופי.

[7] אגב, המסקנה שאין אלוהים היא מסקנה פילוסופית מטפיסית רגילה, ובכל זאת רבים מהאקזיסטנציאליסטים מאמצים אותה ללא היסוס. הבעיה הזאת קיימת כמובן אם המסקנה האתיאיסטית נובעת מטיעונים פילוסופיים. אם החבר’ה האלה נעשים אתיאיסטים רק כי כך הם מרגישים (אתיאיזם סובייקטיבי) אז זה סתם לא טיעון פילוסופי אלא חוויה סובייקטיבית. עם זה אין לי שום ויכוח אך זו אינה פילוסופיה.

[8] בהרצאתי על ספרו של הרב שג”ר הצגתי הבחנה דומה. אמרתי שם שבחיבורים פוסטמודרניים יש רכיב שיש לו משמעות אלא שהוא אינו פוסטמודרני. טיבם של החיבורים הללו תלוי במינון של הרכיב הזה מול הרכיב השני, הפוסטמודרני, שהוא נונסנס טהור.

65 תגובות בנושא “על האקזיסטנציאליזם (טור 140)

  1. איל

    מסכים עם הרב, ואף לי יצא לטעון זאת בעבר כלפי חבר. שמח מאוד שהרב כתב סקירה רחבה על הנושא.
    עם זאת, נזקקת שאלה ברורה מאוד: אז האקזיסטנציאליזם אינו פילוסופיה; אז מה? למאי נ”מ האם דבר מסוים נופל בגדרי העיסוק במעשה מרכבה או בגדרי ניתוח אישיותי כללי?

    1. mikyab123

      הסברתי מה זה כן. זו לכל היותר ספרות שלפעמים יש לה ערך תרפויטי. אנשים חושבים שיש שם טענות, אבל אין
      אתה שואל חמאי נפ”מ בזה שאצרתי שמדובר במשפטים שלא טוענים כלום? זה מובן מאליו.

  2. כפיר כספי

    אם הפילוסופיה לא מועילה לי בכלום, לשם מה ללמוד אותה ?
    לשם מה בכלל לעסוק בשאלות של ‘אמת’ מול ‘שקר’ אם אין שום נפקא מינא ?

    אגב, הרב חולק על מרן הפילוסוף אפיקורוס שסבר ”פילוסופיה שאינה מביאה לריפוי הנפש לא ראויה לשם פילוסופיה”.
    וכן, רנה דקארט בסוף ימיו כתב ספר בשם ‘על רגשות הנפש’ לשם ריפוי פילוסופי (כך לפחות לפי המבוא לתרגום העברי של הספר …).

    1. mikyab123

      אתה יכול גם לשאול למה לעסוק במדע או במתמטיקה או במוסר. כל אלו באים לברר את האמת ולא לרפא אותי או לעזור לי. אם לטעמך יש ערך רק בחימוד רפואה, הנדסה או פסיכולוגיה, אז טעמינו והעדפותינו כנראה שונים. כך או כך, פילוסופיה אין כאן.
      אגב, אין מניעה שפילוסופיה גם תעזור למישהו אבל זה לא הקריטריון שלפיו היא נבחנת.
      לגבי ציטוטים של “בעלי סמכא” אני לא עוסק באד הומינם אלא בטיעונים.

    2. מיכי מאת

      למשל שיש אלוקים. למשל שהסיבתיות אינה ממצא אמפירי. למשל שהשכל יכול לפעול כרכיב מכיר ולא רק חושב. למשל, את ההבחנה בין משפטים סינתטיים ואנליטיים אפריורי ואפוסטריורי ועוד ועוד. אגב, המתמטיקה כולה היא ענף של הפילוסופיה, והיא ודאי גילתה לא מעט דברים (אם כי רון אהרוני טוען שהיא חלק מהפיסיקה. בעיניי הוא טועה מאד).

  3. שלומי

    א. קירקגור כותב שאדם שחוזר מהכנסיה ורוצה לעקוד את בנו, טועה. העיקר הוא הציווי האלוהי.
    וככזה, הציווי האלוקי מובן לנו יותר רק כשהוא סותר את המוסר שלנו, אך הוא באותה מידה ציווי אלוקי גם בסוף מעשה העקידה כשמתגלה האיל. לכן, נראה לי שקירקגור רואה בכל מעשה העקידה את התגלמות הדתי, שנחשף לעינינו ביתר שאת בעקידה עצמה, אך לא משנה מה האל מצווה. העיקר הוא הציווי.

    ב. מעניין מה אתה חושב על ספרו של מלכיאל: כוונה תחושה רגש: סובייקטיביות ודרכי הבהרתה הפילוסופיות.

  4. אלטר

    הרב מיכאל
    אני ממש לא מבין את הטענות שלך למה ספרות לא יכולה להיות פילוסופית? משל אלגוריה הם לא כלים פילוסופים?
    סיפורים כמו הדבר והזר הם לא פילוסופיה?

    ומה לגביא בת זוגו של סרטר סימון דבובר האם הכתבים שלה אינם פילוסופיה? הרי כל בפמיניזם שלה הוא אקזיסטנציאליזם שקובע שהנקודות פתיחה של נשים כבולות היא נמוכה בגלל הסביבה אך הן יכולות להשתחרר אם ישילו מעלהן את הזהות הנשית….. וכו?

    ואחרון האקזיסטנציאליזם לא דן רק בסובייקט שהוגה אותו אלא סולל דרך לכול הסובייקטים שיפנימו את התובנות שלו!

    1. מיכי מאת

      הסברתי את כל זה. אם השלת הזהות אכן תסייע לנשים אז זו טכניקה פסיכולוגית טובה. מה לזה ולפילוסופיה? זה נבחן במונחי מועיל או לא ולא במונחי נכון או לא.
      לגבי ספרות, ראה בסדרת הפוסטים על שירה ובדיונים סביבה.

  5. א"ח

    בפסקה “אקזיסטנציאליזם כתרפיה”
    פילוסופיה…האם היא נותנת תקווה או זורעת ייאוש? זה ממש משנה ברובד הפילוסופי.
    המשפט נראה מוזר. צ”ל “לא משנה” ברובד הפילוסופי?

  6. גלעד

    כשאקזיסטנציאליסט דתי טוען שהאדם חווה חוסר משמעות והפתרון לחוסר המשמעות הוא האמונה באל, יש פה ממש טענה פילוסופית. אמנם, זו איננה טענה המצדיקה את האמונה באל אבל זו קביעה שהאמונה באל נותנת משמעות לחיים. האין זו טענה פילוסופית?

    1. מיכי מאת

      ממש לא. זו קביעה פסיכולוגית. הקביעה שיש אל היא קביעה פילוסופית. להיפך, אמונה באל כי זה נותן לי משמעות זהו אתיאיזם, שהרי אתה לא באמת מאמין בקיומו אלא רק מאמץ את ההנחה הזאת כתרפיה (לצורך תועלת פסיכולוגית).

  7. עוז

    הרב מיכאל,
    אני מעריך את כתבתך ופועלך ולכן אני שואל: זה נראה היה לך רציני אם מישהו היה מדגים מערך הויקיפדיה על קוויין שהרעיונות הפילוסופיים שלו הם שטחיים ברמת תובנה סטודנט ממוצע לתואר ראשון? מן הסתם לא. הוכחת טענה על רעיונותיו של הוגה או של זרם פילוסופי מערך הויקיפדיה שלו משולה לדפוס החשיבה של נער שקורא לראשונה מבוא פופלרי לפילוסופיה ותמה איך קאנט מוחזק לגאון כשהוא אוחז בשיטה אתית כל כך מופרכת.
    גם הדוגמאות מקירקגור – חיל ורעדה הוא אכן טקסט ספרותי, ובכלל קירקגור הוא סופר יותר מפילוסוף. כך גם”האקסיסטנציאליזם הוא הומניזם” הוא לא חיבור פילוסופי אלא הרצאה שעיקר מטרתה הייתה רטורית.
    הדוגמאות שלא בחנת כאן הם דווקא הטקסטים שבהם אקסיסטנציאליסטים מבצעים עבודה פילוסופית שיטתית – למשל “ישות וזמן” של היידגר ו”ישות ואין” של סארטר . ייתכן שהטענה שלך נכונה, אך כל עוד לא בחנת אותה מול הטקסטים הללו וחיבורים דומים היא לא יכולה להיות מוצעת כטענה כללית לגבי האקסיסטנציאליזם.

    1. מיכי מאת

      זה בהחלט רציני, מפני שאלו אכן ההגדרות של פילו’ אקזיסטנציאליסטית. בעבודת מחקר אוכל להתייחס לכל הכתבים הללו ולעשות מחקר מקיף. זה לא המדיום הנכון לעשות זאת. למיטב הבנתי, טענותיי בעינן עומדות ביחס לכל הספרות הזאת, ותוכל לראות זאת מטיעוניי העקרוניים. הדוגמאות הן רק אילוסטרציה, ולכן ממש לא חשוב אם כיסיתי את כולן או לא. מהניתוח שלי יוצא שגם אם יש שם פילוסופיה משמעותית הרי שהיא לא אקזיסטנציאליזם.

    2. YLT

      עוז, לדעתי אתה צודק.
      היידגר הוא בהחלט פילוסופיה. אפשר לתהות אם היא לא פילוסופיה מעורפלת מדיי (כידוע, לא מעט התייחסו אליו כאל שרלטן), אבל היא עוסקת בשאלות פילוסופיות כמו מהו קיום, מהי ישות. ואלה שאלות פילוסופיות פר אקסלנס.

  8. בני

    אני תמיד הבנתי את האמירה שהקיום קודם למהות, לא כאמירה אקזיסטנציאלית, אלא כהמשך ישיר לטיעון הקוגיטו הקארטזיאני. וזה בעצם להוריד את הטענות של קאנט למשל, שהבין את התשובה של דקארט לשאלה האונטולוגית בדומה למה שאריסטו לדוגמא ענה עליה. רק שאריסטו ענה שהמהות היא החומר והצורה, ודקארט ענה שמהות היא התודעה. ועל זה קאנט טען שמכיוון שאני תופס את עצמי בתוך זמן ומרחב חלקים אלו חייבים להיות חלק מהקיום האונטולוגי עצמו. הטענה שהקיום קודם למהות טוענת שמכייון שאני לא יכול להעמיד את הזמן והמרחב במקום אחר מחוץ לתחושת האני, הרי שהדבר מגדיר אותם בעל כרחי (ובקיצור, אכן עץ שנופל ביער איננו משמיע קול, או יותר נכון, העץ אינו קיים והיער גם איינו קיים מכיוון שאף אחד איננו רואה אותם כרגע) וכל טענותיו של קאנט אינם מועילים ברגע שנכניס את התחושה להגדרת המהות

  9. אריאל

    אני כבר שנים חש אלרגיה מהניסון לשייך את האקזיסטנציאליזם לפילוסופיה, ומאד נחמד לקרוא בצורה מסודרת את הטענה. הקישור לחסידות נראה גם לי מאד מתבקש, ואכן אלה בדיוק הבעיות שלי עם החסידות. מה שמסקרן אותי, זה שהחסידות הקדימה את האקז’ בכמאתיים שנה, אז האם אכן החסידות הייתה פורצת דרך והקדימה את זמנה? או שהיו תנועות דומות אחרות (באותה תקופה כמו החסידות) שפשוט פחות מפורסמות מהאקז’ והן אלו שהובילו אליה?

    נושא נוסף שעלה, הוא הקשר הגילוי והצידוק. אני לא בטוח שההבחנה ביניהם צריכה להיות כ”כ חדה. יש הרי מקרים בהם הקשר הגילוי דווקא יכול להוליך לצידוק יותר מוצלח. למשל, נניח שיש תופעה פיזקלית, שבאופן פרקטי ניתן לבדוק אותה רק ב-9 מקרים. יש הבדל אם מוצאים את הנוסחה המתמטית אחרי שמכירים רק 3 מקרים, וה-6 האחרים מתגלים בשלב מאוחר יותר, לבין מקרה שבו מוצאים את הנוסחה המתמטית לאחר שמכירים את כל 9 המקרים. ברור לנו שהמקרה הראשון יהיה יותר מאושש מבחינתנו.

    1. אריאל

      לא מדובר על יותר מקרים, בדוגמא שלי מדובר על אותה כמות מקרים, אך שחלק נתגלו לפני מציאת הנוסחה וחלק אחריה. לכן מבחינת הצידוק ב-2 הדוגמאות מדובר על 9 מקרים שהצדיקו את הנוסחה. ההבדל הוא בגילוי (שכנראה צריך לומר שיש בו מימד של צידוק)

  10. מעוז

    שלום הרב מיכאל
    “באופן דומה אני טוען שפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית אינה פילוסופיה” עד כאן ציטוט. מעניין פרופ שמואל הוגו ברגמן, טען שהפילוסופיה האקס’ היא כן פילוסופיה. הוא אף הוציא ספר בשם הפילוסופיה הדיאלוגית על קירקגור, רוזנצווייג ובובר. ברגמן הגדיר את הפילוסופיה כמחשבת הזמן כך דיקארט מייצג את עליית המדע. לייבניץ את תקופת ההשכלה והמחשבה הקיומית את המאה ה20.
    אם מה שהיה עוזר לי היה לראות את עצמי כנפוליאון – אזי פראנקל היה ממליץ לי לעשות את זה. ממש לא אף פסיכולוג רציני קל וחומר פרנקל, לא היה ממליץ לעשות דבר שכזה. לא מדובר בסרט הוליוודי שבו האדם צריך לחשוב מה הגיבור האהוב עליו היה עושה בסיצואציה שכזו וכך הוא יחלץ מהצרה.

    1. מיכי מאת

      כבר אמרתי שאני לא רואה טעם להתייחס לטיעוני אד הומינם.
      פראנקל בהחלט היה ממליץ על כך אם אכן זה היה עוזר למטופל שלו. המשמעות אצלו היא מה שעוזר ולא מה שנכון. מה הקשר לסרט הוליוודי? נראה לי שלא הבנת את דבריי.

    1. והחווייה האישית יכולה ללמד על העולם

      כשאדם מתאר את חוויותיו האישיות והתהליכים הנפשיים העוברים עליו – יש מצב שתיאורו משקף מציאות כללית, או לכל הפחות מציאות הנוגעת להרבה אנשים, לכן מתחברים קוראים רבים להגותם של פילוסופים אקזיסטנציאליסטים, שכן הם מוצאים את עצמם בתיאוריהם.

      בברכה, ש”צ לוינגר

      לדברי האקזיסטנציאליסטים אעיר, שהתחושה של ‘בורג במכונה’, לא חייבת להביא את האדם לבדידות אימה וניכור. אדרבה, כשאדם מרגיש שהוא ‘בורג חיוני’ במכולת הפלא העולמית – הוא חש חיבור ושייכות לשאר ה’ברגים’,ואחריות גדולה שיש בה תקווה.

      הייאוש הקיומי בא מתחושה של ‘כשאני כשאני לעצמי – מה אני’. ברם כשאדם מבין שהוא חלק מעולם מלא, עולם שיש לו משמעות ותכלית, שבו ‘כל צעד קטן של האדם, הוא צעד גדול לאנושות’ – מצטרפת לתודעתו גם התחושה ש’אם אני כאן – הכל כאן ‘. ואם אני אעשה את הצעד הקטן שלי – יבואו ‘כמים הפנים לפנים’ גם אחרים שיצטרפו אליי, ובכוחות משותפים נשפר את העולם!

    2. סרן ולא אלוף (על מיגבלות הדתיות של קירקגור)

      בס”ד ט”ל בעומר ע”ח

      לרמד”א – שלום רב,

      ידעתי גם ידעתי ש’סרן’ הוא שמו הפרטי של קירקגור, אלא שיש מקום לדרוש מדוע נקרא ‘סרן’ ולא ‘אולאף’ שאף הוא שם סקנדינבי נכבד?

      וי”ל שבדתיותו של קירקגור יש צד ‘זוטר’. שיא הדתיות אליבא דקירקגור היא להיות ‘ראש קטן’ כלפי האלקים ולבטל את התחושות האתיות הטבועות באדם.

      ברם לענ”ד המאמין צריל להגיע למצב של ‘אלוף’, לעבוד את ה’ מתוך ‘ראש גדול’, מתוך הבנה שהקב”ה דורש מהאדם עשיית הטוב והישר מעל ומעבר לתביעת המוסר האנושי. ה’אלוף’ עובד מאהבה את אלוף נעוריו ‘אלופו של עולם’. כחסיד של רמח”ל רואה ה’אלוף’ מעל ומעבר לחובתו כדי לעשות נחת רוח ליוצרו.

      כמובן שיש מצבים שהאדם גדול ככל שיהיה לא מבין את טעמה של מצוות ה’, ואז הוא מקיימה בתמימות ‘ככבש אלוף’ מכיוון שברור לו שכך ציוה ה” – אבל עיקר עבודת האדם צריכה להיות מתוך שאיפה להבין את דרכי טובו של אלקיו, כדי להידבק במידות בוראו בכל אורחותיו.

      בברכה, ש”צ לוינגר

    3. מהות וקיום - בקרה הדדית

      בס”ד ראש חודש סיון ע”ח

      הקב”ה ברא את עולמו כך שההנעה אל הטוב והמועיל תבוא גם מצד הערב. טבועים באדם תחושות רעב וצמא כדי שיכל וישתה; תחושות כאב – כדי שירגיש במחלה הטעונה טיפול; יצר מיני – כדי שיקם משפחה ויביא ילדים לעולם; צרכים חברתיים – הדוחפים את האדם ליצור חברה; סקרנות – המביאה לרכישת ידע חיוני; תחושת סיפוק בעשיית מעשה טוב ותחושת בושה על מעשה שאינו טוב – הממריצים ת האדם ללכת בדרך הישר. וכן כיוצא בזה.

      אמנם, כדי שתהיה לאדם אפשרות בחירה – אין אצלו חפיפה בין התחושות לצורך האמיתי, ויש מצב שהתחושות שנועדו בעיקרן למשכו לה שצריך – יפעלו גם במקום ובאופן שלא צריך. אף יכולת הניתוח השכלי יכולה להיות מוטה, אם משום ‘לפום חורפא שבשתא’, ואם משום הטייה יצרית.

      לפיכך צריך שהשכל והתחושה ישלימו זה את זה כמנגנוני בקרה הדדית. הבנה שכלית תשפיע על עיצוב הרצון והרגש לכיוון הראוי; ולאידך גיסא – התחושה הישרה תמנע הטית המחשבה מדרך הישר. לפיכך יש חשיבות ל’תיאום כוונות’ של השכל והתחושה.

      בברכה, ש”צ לוינגר

  11. אמיתי

    נראה לי שמסקנות הפוסט לא תקפות לגבי חלק גדול מהאקזיסטנציאליזם הדתי. הרציונל שבאקזיסטנציאלזים הדתי שאני מכיר הוא כזה:
    ההוגה מתאר חוויה שלו את אלוהים. כלומר, זו לא טענה לתחושה פסיכולוגית בתוך עולמו הפנימי של ההוגה, אלא טענה להכרה ולמפגש בלתי אמצעי עם משהו במציאות- כמו ע”י אחד החושים. הרב, בוודאי תסכים (כפי שהזכרת בפוסט ובספר אמת ולא יציב) שההוגה רשאי לקבל את ההתנסות שלו כתקפה במישור העובדתי כשם שהוא מקבל את ההתנסות של חושיו כתקפה (כמובן בהתאם לרמת הוודאות שהוא חש בהתנסות). לאחר מכן האקזיסטנציאליזם הדתי יכול להתפצל לכמה זרמים או לכמה תובנות. יש מי שחווה את הגדולה של אלוהים, יש מי שחווה את אלוהים כדורש ממנו משהו, יש מי שחווה אותו כאוהב את האדם או כמתעניין בו.
    בכל מקרה כל אלו מובילים למסקנות פילוסופיות מובהקות (אלוהים הוא גדול, הוא דורש מהאדם דברים, הוא מתעניין באדם או אוהב אותו).
    ההבדל בין הפילוסופיה הקלאסית לאקזיסטנציאליזם בהקשר זה הוא שהאקזיסטנציאליזם מגיע רק למסקנות פילוסופיות שהוא יכול להסיק בצורה ישירה ובכך הוא נמנע מספקולציות ותיאוריות גדולות ולא מוכרחות שהאקזיסטציאליסט אכן לא אוהב.
    הבדל נוסף, הדרך שלי לבדוק את הנכונות של מסקנות הפילוסופיה הרגילה היא ע”י העמדתם במבחן הביקורת ובדיקת טיעוניהן. בפילוסופיה הקיומית, הדרך שלי לבדוק את הטיעונים היא ע”י משהו שהוא בעצם מבחן אמפירי- אם גם אני אחווה את אותו הדבר במציאות שההוגה חווה- גם אני אשתכנע בנכונותו. אין בזה משהו לא רציונלי. זה כמו “ללכת לראות בעצמך”. בשביל זה ההוגה צריך לגרום לי להזדהות עם התחושות שלו ולחוות אותן גם- “להראות לי” את החלק במציאות אותו הוא רוצה שאפגוש. לשם כך אכן דרושות פעמים רבות יכולות ספרותיות.
    לכן אני חושב שמסקנות הפוסט אכן נכונות, אבל לא לגבי האקזיסטנציאליזם שעובד בצורה הזו. הוא יכול להיחשב כפילוסופיה לכל דבר. ייתכן שיש עוד חלקים בהגות האקזיסטנציאלית שעובדים בצורה של
    חווית מפגש- אני לא בקיא מספיק כדי לדעת ובכל מקרה הגיוני מאוד שהאקזיסטנציאליזם הדתי יהיה כזה כיוון שהוא עוסק לא רק באדם אלא גם באלוהים- שלתובנות לגביו ודאי יש ערך פילוסופי.

    1. מיכי מאת

      טיעונים אקזיסטנציאליסטיים כאלה אולי ראויים לתואר פילוסופיה, אבל כמעט אין כאלה. מה אתה יכול ללמוד על אלוקים מ”הסתכלות חווייתית” כזאת מעבר למעט שמלמדת ההתגלות או הנבואה? לדעתי כמעט כלום.

  12. מם80

    מה זה פילוסופיה ואיך הגדרת המושג פילוסופיה השתנתה במהלך הדורות, זו שאלה אחת. מה הגדרים של כתיבה פילוסופית, זו שאלה שניה שאינה תלויה בהכרח בשאלה הראשונה. מכל מקום, היו פילוסופים, כגון אפלטון, שכתבו את ספריהם בצורה ספרותית, והיו פילוסופים, כגון אריסטו, שכתבו את ספריהם בצורה מדעית, והיו תקופות בהן היה מקובל שפילוסופים כותבים את ספריהם הן בצורה מדעית והן בצורה ספרותית.

    הפילוסופיה תולדה של הספרות והמדע תולדה של הפילוסופיה. כלומר, הספרות מושג רחב יותר מפילוסופיה והמדע מצומצם יותר. לפיכך, מהאתגרים בכתיבה פילוסופית מדעית שלא תהיה שטחית , ובכתיבה פילוסופית ספרותית שלא תהיה מעורפלת. באשר לפילוסופיה קונטיננטלית ולפילוסופיה אנליטית, סביר להניח שרוב הפילוסופים שלפני המודרנה לא היו מחשיבים את רובן כפילוסופיה.

  13. י.ד.

    נראה לי שהקיום קודם למהות כיון שהרציונאליסט לא יכול לתת נימוק למה להיות רציונאליסט ולכן ממילא הבחירה שלו ברציונאליזם קדמה לעצם הרציונאליזם שלו ומתנה אותו.

  14. מעוז

    אתה התייחסת לחצי השני של דבריי לגבי פרנקל, לא התייחסת לגבי מהי “פילוסופיה” אליבא דברגמן. אתה למעשה החלטת מה ראוי להיקרא פילו’ ומה לא אני ניסיתי להראות שההגדרה יותר רחבה ממה שהראת.
    ב. אתה טוען שעל בובר לא מברכים ברכות התורה נכון אבל “אני ואתה” זה חיבור יסודי עוד לפני קיום התורה.

  15. י.ד.

    האקזיסטנציאליזם (לפחות בגירסתו ההיידגריאנית) גם מנסה לבקר את הרציונאליזם ואת יסודותיו הכוזבים ולא רק להחליף אותו. היות והאקזיסטנציאליזם כשיטה אנליטית מניח שאין אמיתות סינטתיות עולה השאלה אז מנין צץ הניסיון הרציונאליסטי להניח הנחות סינטתיות על המציאות. התשובה היא מחרדת המוות. האדם חרד מפני מותו ומנסה להשתלט על המציאות באופן מדעי טכנולוגי. כך שוכח האדם את האותנטיות העצמית שלו לטובת הזיות רציונאליסטיות של שליטה וצריכה.

    אם לעומת זאת יזנח האדם את הניסיון הנואל הרציונאליסטי לשלוט במציאות וינסה להתחבר לאותנטיות העצמית שלו כפי שקיימת בשפה באדמה ובדם הוא יתגבר על הניכור המודרני ויקבל חזרה את היצירתיות העצמית הנובעת מגורמים אלו.

    בהערת אגב: היידגר מניח שהיהודים חסרים שפה עצמית ולכן גם אותנטיות. מכאן הנטיה שלהם לליברליזם, למרקסיזם ולשאר מרעין בישין מודרניים. הפתרון היחידי הוא הנאציזם שיפתור את האנומליה הלא טבעית הזו.

    הרב מורד באנליטיות וחוזר לסינטיות הרציונאלית. קרל פופר לעומת זאת נשאר באמצע הדרך. הוא לא הפך להיות סנטיטיקאי אך עדין ממאמין ברציונאליזם המוסרי כפי שהוא מנסח זאת בחברה החופשית ואויביה (מה אתם מצפים מיהודי? היה מפטיר היידגר). ליאו שטראוס תלמידו של היידגר בפרייברג ניסה לחזור לקדמונים אך היות והוא איננו פילוסוף הסתפק במחקר של הגות פוליטית ובביקורת על המודרניים.

    1. מיכי מאת

      יש בהחלט מקום לביקורת, אבל הביקורת היא חלק מהפילוסופיה. האקזיס’ הוא האלטרנטיבה שמוצעת ולא עצם הביקורת. אבל מעבר לזה, פסיכולוגיזם אינו ביקורת, ומה שתיארת כאן הוא פסיכולוגיזם. הביקורת צריכה להראות שהתזה המבוקרת שגויה. מאיפה היא באה ברמה הפסיכולוגית לא רלוונטי לדיון (בדיוק ההבחנה בין הקשר הגילוי והצידוק שבפוסט).

    2. י.ד.

      אני חושב שאם הפילוסופיה היא אנליטית כל מה שנשאר לחקור זה את הנחות היסוד התרבותיות של הישות כפי שהם קוראים לכך (ולא משנה הצידוק לסוג מחקר זה שהוא נדמה לי פנומנולוגי).
      בכל אופן רק באתי להציג את נקודת המבט שלהם ואת הבעייתיות שהם מוצאים בשיטת הרב על פי שיטתם (אין אמיתות סינטטיות ולכן אין צידוק לרציונאליזם). ברור לי שהרב חולק מיניה וביה ולכן לא מוצא שום טעם בביקורת שלהם או בהסברים הפסיכולוגיים שהם נותנים לו בהתנשאות.

  16. כסנופון

    שוב מקשקש בבטחון מוחלט. רק בגלל שאני חש אצלך תשוקה לאמת לרוחניות ולמופשט אתקן את בורותך. אל תתחיל בהגדרה של מה היא פילוסופיה מפני שהקיום קודם למהות. אנשים שואלים עצמם מה זה אומר להיות בן אדם. מה משמעות הדבר. ועוד ועוד. ואידך פירושא הוא…ה’ ירחם על נשמתנו

    1. מיכי מאת

      בהחלט יש דמיון, אבל דומני שיש שינוי בדגשים.
      לייבוביץ לא דורש שיהיה אבסורד ולא מזהה דתיות עם אבסורד. הוא טוען שדתיות היא מוכנות לקבל גם אבסורדים או דברים לא מובנים. התבטלות כלפי הצו הדתי. אצל קירקגור (בעקבות מסורת נוצרית ארוכת שנים, מטרטוליאן, קוזנוס והלאה) האבסורד הוא ממהותה של הדתיות. נראה שמבחינתו הצו חייב להיות אבסורדי כדי להיות דתי באמת. אמנם גם בנצרות יש דרישה דתית למוסר, ואולי גם הם מבחינים (כמוני) בין דת למוסר, שמוסר הוא דרישה אנושית אוניברסלית והדרישות הדתיות באות על גבי זה. ואכתי צל”ע בזה.

  17. תגובה

    שלום הרב.
    הגדרתך לפילוסופיה היא העיסוק בעולם ובהכרתינו אותו (ציינת שזו הגדרה תמציתית אך אני לא חושב שזה ישנה לטענתי).
    למיטב הבנתי הסיבה שבגללה ההגות האקזיטנציאלית אינה נכנסת לפי דעתך לקטגוריה זו היא משום שאין היא טוענת טענות מבוססות הגיון על המציאות, ושאין היא מוכיחה באמצעות טענות כאלו שהדרך העדיפה לעיסוק העולם והכרתינו אותו היא החוויה ולא המערכת המחשבתית המקובלת .
    אך אני רואה כשל בטענה זו, משום שהאקזיטנציאליסט שבוחר להגיע למסקנות בנושאים אלו דרך החוויה -אם הוא עקבי- זוהי (החוויה) גם הסיבה שהוא בוחר לעסוק בנושאים אלו בצורה זו, ולכן זוהי פילוסופיה, כיוון שלפחות בחלקה היא עוסקת בעולם ובהכרה, וההבדל הוא במתודה (ובכך שהיא עוסקת גם בפסיכולוגיה ועוד).

    1. מיכי מאת

      אכן, מכמה תגובות כאן עלה שההצדקה לטענה שאקזיסטנציאליזם הוא פילוסופיה היא עצמה אקזיסטנציאליסטית. אבל כך אפשר גם להצדיק שגירוד ברגל הוא פילוסופיה, שהרי ניתן להניח שגירוד ברגל מביא לתובנות על העולם, ואולי גם תוך כדי האמירה הזאת עצמה לגרד ברגל כדי לחזק את העניין.

    2. פילוסופיה רפלקסולוגית

      פילוסופיה המביאה לתובנות ןמסקנות על ידי עיסוי ברגל – ראויה לשם ‘פילוסופיה רפלקסולוגית’

      בברכה, ש”צ לוינגר

      ולגבי עצם הדיון אם הגות קיומית נחשבת לפילוסופיה –

      לענ”ד ההגדרה המדוייקת לפילוסופיה לענ”ד היא היכולת להביע רעיונות במילים לטיניות של ‘בית מרקחת’. אי לכך נראה שההגות האקזיסטנציאליסטית היא פילוסופיה למהדרין 🙂

      בברכה, לאוונימוס הגרדי

  18. תגובה

    אני מתקן את מה שאמרתי מלפני, ההצדקה למתודה האקזיטנציאלית היא כמו ההצדקה לכל מתודה פילוסופית: האינטואיציה.
    ולכן אם יש אנשים שבאינטואיציה שלהם הדרך הנכונה לעסוק בתחום הפילוסופיה היא חוויתית אז אין שום סיבה שלא יעשו כך, וגם אין שום סיבה שעיסוק זה לא יחשב פילוסופיה (לפי ההגדרה הנ”ל).
    ולמען האמת, דברים אלו נכונים גם עבור גירוד ברגל במתודה פילוסופית, אך פשוט דבר זה אינו אינטואטיבי כנראה לאף אחד.

  19. ישראל

    שלום הרב
    האם אפשר לחקור אתיקה בלי להידרש לפסיכולוגיה? האתיקה של אריסטו ושפינוזה עוסקות בפסיכולוגיה, האם הם לא כתבים פילוסופים? האם לא רלוונטי בדיון פילוסופי באתיקה גם לתאר את המצב החוויתי שיכול לעודד את האדם לקיים את הצו המוסרי? אם כן אולי נוכל למצוא תועלת פילוסופית באקזיסטנציאליזם (מהמעט שקראתי על לוינס נראה לי שהתיאור שלו על המפגש עם האחר המוחלט יכול להיות דוגמא לכך..)

    1. מיכי מאת

      אי אפשר גם לחקור אתיקה בלי ללמוד קרוא וכתוב ובלי לאכול ארוחת בוקר. זה עוד לא אומר ששני אלו הם עיסוק בפילוסופיה.
      ואכן, גם להתרשמותי לוינס הוא דוגמה מצוינת לעיסוקים מסוג זה (טענות שאינן מתחום הפילוסופיה).

    2. עצם הגדרת הפילוסופיה היא אקזיסטנציאליסטית

      בס”ד ב’ באייר ע”ח

      לרמד”א – שלום רב,

      הרי הפילוסופיה מוגדרת ע”י היותה ‘אהבה’ – ‘אהבת החכמה’. הסימן לאהבת החכמה היא שאוהב החכמה מוכן ללמוד מכל אדם (דומני שכך כותב רבנו יונה בפירושו למשנת ‘איזהו חכם – הלומד מכל אדם).

      כבודם של ניתוחים פילוסופיים במקומו מונח, אך לא פחות חשובה מהם חכמת החיים הבאה ע”י נסיון החיים וע”י התבוננות סקרנית בתובנות ובהרגשים שאחרים משתפים אותנו בהם.

      אוהב החכמה מקשיב בעניין לכל מה שנאמר, בורר לו מה שנראה לו נכון יותר או מתאים יותר לו, ואת השאר הוא רואה (כהגדרת הרמב”ם בהקדמת ‘מורה נבוכים’) כ’דבר שלא נכתב בשבילו’ לשם להשקיע מרץ וכוחות נפש בביטול ‘כל מה שזז’?

      בברכה, סמי ל’וואנז’ה
      המכון לפילוסופיה ממירה-קטליטית, שע”י האקדמיה האקזוז-טנציאליסטית

    3. כן, אבל (לרמד"א)

      עמוד הטלפון כשלעצמו אינו טקסט פילוסופי, אך אם אדם הגיע לתובנות על העולם, על החיים או על נפש האדם כתוצאה מהתבוננותו בעמוד הטלפון – שווה לשמוע את רעיונותיו, וכמובן תוך הפעלת הביקורת הנחוצה לגבי כל רעיון, הן המנוסח בשפה מדעית או פילוסופית והן המנוסח בצורה רגשית-חווייתית.

      בברכה, לינגופון השצלולרי

  20. מח

    יישר כח הרב.
    כמדומני שיש להבין את דבריו של הרב קוק באופן שונה.
    עיי’ בדבריו של הרב חרל”פ במי מרום חי”ג, לו-לז. והראי”ה בעצם מסביר איך גם המוסר וגם הציווי לעקוד – שניהם אלוקיים

השאר תגובה