תרי הרב אלישיב הוו – דברים לזכרו של הרב אלישיב קנוהל ז"ל (טור 139)

בס"ד

לפני כשבוע וחצי נפטר הרב אלישיב קנוהל, רבו של כפר עציון וראש אגף הנישואין של צהר. לא היינו ידידים קרובים, אבל הכרתי את הרב אלישיב ז"ל בכמה שבתות משותפות שערכנו ביחד עם קבוצת רבנים שדנה בנושאים שונים שעל הפרק. פגשתי איש הלכה מובהק, אדם חייכן ושמח, ידידותי וחביב מאד, איש מעשה נמרץ עם שתי רגליים על הקרקע, עם יראת שמים פשוטה ועמוקה, ובעיקר איש מלא התעניינות באנשים ואוהב אדם.

מאד חיבבתי אותו והצטערתי לשמוע על מחלתו ופטירתו בגיל צעיר יחסית (כשבעים). שמו מזכיר לי אסוציאטיבית את הרב י"ש אלישיב שנפטר לפני כמה שנים, וזה עורר בי כמה מחשבות. הדומה והשונה בין שני האישים הללו מזכיר לי מאמר שכתבתי לפני כמה שנים על שתי דמויות רבניות בעיר דווינסק, הרוגצ'ובר ור' מאיר שמחה (בעל אור שמח ומשך חכמה), ועל ההבדלים ביניהם כשני ארכיטיפים שונים של רבנים. אתייחס כאן שוב להבחנה היסודית הזאת בהקשר דידן, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו של הרב אלישיב קנוהל ז"ל.

בין הרב י"ש אלישיב לרב אלישיב קנוהל

נדמה לי שבמידה רבה מדובר בשני הפכים. הרב י"ש אלישיב היה חרדי בכל רמ"ח אבריו, בעל השקפת עולם די קיצונית ודי מצומצמת (לפי התרשמותי). אדם שהסתגר בד' אמותיו ולא הפסיק ללמוד תורה, עשרים וארבע שבע. סיפורי ה"מופתים" עליו כוללים אי היכרות וחוסר התייחסות למשפחתו הקרובה עקב התמקדותו והתמדתו העצומה בלימוד. המנהיגות הציבורית נכפתה עליו בסוף ימיו, וניכר שהיתה לו לזרא. פסיקותיו היו מלומדות מאד וניכר שהוא בעל ידע פנומנלי, אבל לפעמים הן נדמו קצת מנותקות מהציבור ומהעולם. לעתים יצאו מחדרו פסיקות שהצביעו על מדיניות התייעצות לקויה, הן פוליטית והן מדעית וטכנולוגית. לפחות בסוף ימיו, דמותו הציבורית תווכה לנו על ידי משמשים ומקורבים שונים, ובקרב יודעי דבר אף התהלכו בדיחות על כך (כמו הגרי"ש אפרתי וכדומה). זכורים לי סרטוני יוטיוב שמראים כיצד אינטרסנטים ואידאולוגים שונים מנסים לחלץ ממנו אמירות שונות שמתאימות לצרכיהם (אם כי בד"כ הוא דווקא הראה פיכחון מרשים ביחס לאדם בגילו).

הרב אלישיב קנוהל, לעומתו, היה בעל תפיסת עולם ציונית מובהקת. איש מרכז הרב שמעורב בדעת עם הבריות. אוהב אדם ומתעניין בכל אחד. מתייעץ בכל נושא עם כל אדם שלדעתו יוכל להוסיף לו. מההספדים שנישאו בלוויה למדתי שהיה לא רק רב הקיבוץ כפר עציון אלא עוד לפני כן חבר הקיבוץ מעת הקמתו, ואחד מעמודי התווך שלו. עבד בענפים שונים, היה מזכיר המשק (ארבע פעמים), ועד סוף ימיו היה מעורב בקידום תכנית המתאר של הקיבוץ, בפרוייקטים של הנצחה לגוש עציון של 1948 ואנשיו (בעקבות אביו דב קנוהל) ועוד. הרב קנוהל דאג גם לצורתו החיצונית של הקיבוץ ולאסתטיקה שלו והתהלך עם האנשים וביניהם.

הספרים שכתב, ואכלת ושבעת – על הלכות ברכות, ואיש ואשה – על זוגיות, שניהם רבי מכר במונחי ספרים תורניים, הם ספרי הלכה נגישים לציבור הרחב, וניכר שקהל היעד שלהם הוא העם שבשדות, כלומר האדם הפשוט ברחוב. כפי שמעידים אלו שהכירו אותו בעבודתו (ראה למשל בהספד של הרב שמואל אריאל במוסף שבת של מקור ראשון, פ' אמור), הוא חשב על כל ניסוח כדי שלא תבוא תקלה על ידו ושאנשים לא יתקשו ולא ייכשלו ויקיימו את ההלכה. היה מאד קשוב להערות ומקבל ביקורת (הוא ממש ביקש הערות) והיה מוכן להודות שטעה ולתקן כל דבר שנדרש. הספרים מסודרים באופן שיאפשר לכל אדם ללמוד, לקרוא, לאתר את ההלכה הדרושה לו, וכמובן ליישם.

בקצרה, מדובר ממש בשני הפכים בהרבה מאד מובנים. אני חושב שרבים מהקוראים יתקשו להזדהות עם דמותו של הרב י"ש אלישיב ויעדיפו דמות כמו של הרב קנוהל. למיטב הבנתי יש חשיבות רבה לשני סוגי הדמויות הרבניות הללו, ולכן חשוב לעמוד על יתרונה היחסי של כל אחת מהן.

דילמת גוגן היהודית

ישנה נטייה טבעית להסתייג מדמויות שמתמסרות לתחום מקצועי או אחר, חשוב ככל שיהיה, על חשבון בני המשפחה. מה שנחשב כסיפורי מופתים בציבור החרדי על כך שלרב לא היה זמן לשוחח עם אחותו שלא פגש שנים רבות או לא ממש הכיר את נכדיו, נחשב בציבור המודרני יותר כלשון הרע. כאן רציתי דווקא ללמד סנגוריה על הדמות הזאת, ואעשה זאת דרך מה שידוע כ"דילמת גוגן".[1]

הצייר פול גוגן חי במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. בשלב כלשהו הוא חש כי אינו מתקדם מקצועית, וקם ונטש את משפחתו לטובת שיטוטים בעולם לצרכי השתלמות והשראה אמנותית. בפילוסופיה של המוסר מדברים בהקשר זה על "הדילמה של גוגן". מעשה כזה נראה על פניו מרושע, שכן גוגן לא קיים את מחויבותו הבסיסית של אדם למשפחתו. מאידך, הוא כנראה סבר שהתרומה האמנותית הייחודית שלו לעולם חשובה יותר מדאגה לכמה אנשים שקשורים אליו. מבחינתו זו היתה דילמה שמתנגשים בה שני ערכים, והוא הכריע לטובת האמנות. פול גוגן: דיוקן עצמי

גם בהקשר של לימוד תורה קיימת בעיה דומה. מקובל שאדם לא אמור להזניח את משפחתו כדי ללמוד תורה. אבל גם כאן אם הדבר מוסכם עם בת הזוג (רצוי מראש, אבל אפשר גם בדיעבד) בהחלט יש לכך מקום. אני חושב שהדבר מוצדק עוד יותר אם מדובר באדם בעל יכולות מיוחדות, בהתמדה, בכישרון, במקוריות וכדומה. אם אותו אדם יכול לתרום תרומה ייחודית לחברה ולתורה, יש בהחלט מקום להעדיף זאת על השקעת זמן במשפחה, עד כמה שהדבר נשמע אכזרי.להבנתי זהו טיעון פסול, שכן מחויבויות יש לקיים. מאידך, אם גוגן היה מתנה עם אשתו מראש שהוא מתכוין לנהוג כך והיא היתה  מסכימה – או אז היה מקום להתנהגות כזאת. אמנם יש מקום לדון לגבי הילדים שלא היו שותפים להכרעה הזאת. אך כדאי לשים לב שגם ילדים למשפחה חד הורית אינם שותפים להכרעת הוריהם או אמם, וכאן משום מה אני מתרשם שחלק ניכר מהציבור לא רואה את ההחלטה להביא ילד כזה כהחלטה בעייתית.

הרב י"ש אלישיב היה אדם מאד מיוחד. יש המדברים על כישרונות מיוחדים, ואחרים חולקים על כך (יש הטוענים שאין בדבריו חידושים מקוריים ושיעוריו הם שיעורים לבעלבתים).[2] אבל אין חולק על יכולת ההתמדה והמסירות שלו, ועל הידע העצום שהוא צבר מחמתה. קיומו של אדם כה מיוחד בקרבנו, ממש ספר תורה מהלך (בעצם יושב), הוא תרומה ייחודית לציבור ולתורה. ספק כמה אנשים אחרים יכולים להוות לו תחליף אם היה מחליט להשקיע יותר זמן במשפחתו. למיטב שיפוטי התרומה שלו לא בהכרח באה לידי ביטוי בזה שהוא יפסוק הלכה לשואלים, או אפילו שיכתוב חיבורים מקוריים ומיוחדים או שייתן שיעורים. התרומה היא בעצם קיומו של אדם כזה שמסור לתורה, מכיל אותה ויכול לדון אתך בכל תחום תורני. זהו ספר תורה חי, וערכו הציבורי וההיסטורי לא נובע מהשירות שהוא נותן לציבור. תלמיד חכם כזה הוא ערך לעצמו. אולי על כך אומרת הגמרא (מכות כב ע"ב:

אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנן בצרו חדא.

תלמיד חכם הוא ספר תורה חי, וכמה טיפשים אלו שנותנים כבוד לספר תורה שהוא חפץ דומם ולא לספר תורה חי.

אמנם הגמרא כאן תולה זאת במתן פסק הלכה (הפחתה באחד של מספר המלקות), ומכאן עולה לכאורה שהערך של תלמיד חכם אינו בעצם היותו תלמיד חכם אלא בתרומתו לתורה ולהלכה, בפסיקותיו. אבל נדמה לי שזו רק אינדיקציה ולא סיבה. האדם יכול לפרש את התורה וליצור תורה, ומכאן שערכו גדול מהספר הכתוב, שעם כל קדושתו הוא חפץ דומם שלא משתנה ולא יכול ליצור שום דבר.

בעבר תלמידים שאלו אותי כמה פעמים האם יש הצדקה להשקיע זמן בלימוד תורה על חשבון המשפחה (הזמן והפרנסה), ואמרתי להם שלדעתי בהחלט כן, בשני תנאים: א. שיש להם כישרון ויכולת לתרומה ייחודית שאחרים לא יוכלו לתרום. ב. שבת הזוג מסכימה לשאת בעול הזה. אם שני התנאים הללו מתקיימים, אזי בני הזוג מוכנים לתרום מאמץ ולשאת בקושי כדי לתרום משהו לתורה במובן ההיסטורי.

הבאתי על כך את הדוגמה של הסיני העני שקיבל שתי פרוטות וקנה בהן פרוסת לחם ופרח. כששאלו אותו מדוע לא קנה שתי פרוסות, ענה שפרוסת הלחם היא בשביל לחיות, אבל הפרח הוא כדי שיהיה עבור מה לחיות. אם כולנו נדאג לעצם הקיום ואיכות החיים, עולה השאלה בשביל מה הקיום והחיים הללו. מה כל שרשרת הדורות הזאת באה להשיג וליצור. אם אנחנו רואים את התורה כמטרה הקולקטיבית של ההיסטוריה שלנו כולה, אז הקיום אמור לשרת אותה ולא היא אותו. לפי זה בהחלט יש מקום לאנשים מיוחדים שיקריבו את איכות החיים והקשיים למען המטרה הגדולה.

כעין זה ניתן לראות בגמרא שקובעת (קידושין כט ע"ב):

ת"ר הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו.

אם כל אדם ידאג לימוד של בנו וגם הבן ידאג ללימודו של בנו, מי ילמד בעצמו וייצור את התורה שהיא מטרת כל התהליך? בשביל מה מיועדת כל השרשרת הזאת? לכן השיקול אמור להיות מי יכול לתרום תרומה ייחודית וחשובה יותר, האב או הבן, והוא זה שצריך ללמוד. השני משרת אותו, שכן שניהם משרתים את התורה. לכן במקרים מסוימים "הוא קודם לבנו", שזו אמירה קצת "גוגנית" של הגמרא (אם כי יש כמובן הבדלים, ואכ"מ).

שני רבניה של דווינסק

במאמרי הנ"ל הראיתי שהבדלים דומים לאלו שתיארתי כאן מופיעים בין הרב מאיר שמחה לבין הרוגצ'ובר, ששניהם כיהנו כרבנים בדווינסק (הראשון של המתנגדים והשני של החסידים). הרב מאיר שמחה היה איש רעים אוהב אדם שמתעניין בכל אחד ושואל לשלומו. קשוב ומייעץ לכל פונה במאור פנים, עוסק בפרשנות לתורה ובמדרש רעיוני ולא רק בהלכה. הרוגצ'ובר לעומתו מיהר תמיד ללימודיו (אפילו בתפילה היה  מזרז את בעל התפילה שיפסיק לבלבל את המוח לאנשים ולקב"ה), לא ענה לאנשים בדרך ולא הרבה לענות גם לשאלות הלכתיות. הוא כמעט לא יצא מחדרו ולא באמת פעל כרב במובן המקובל.

במאמרי תהיתי מדוע בכלל שקהילה תבחר לעצמה רב כמו הרוגצ'ובר? הוא לא מועיל לאף אחד ובעצם אולי מנצל אותם. הם משלמים לו משכורת ולא מקבלים תמורה פרט לפנים חמוצות, התעלמות ואף נזיפות. האנשים שהיו בקשר אתו היו כמה גדולי תורה (שחלקם ספגו גם הם מנחת פיו וזרועו), אבל לא העם שבשדות ובוודאי לא בני הקהילה.

הסברתי שם שהיו קהילות רבות באירופה (וכנראה לא רק בה) שראו כבוד לעצמן להחזיק רב בסדר גודל שגדול עליהן בכמה מספרים. הם ראו את עצמם כמשרתיו של הרב ולא אותו כמשרת אותם. מבחינתם לקיחת רב לקהילה היא שירות שהקהילה עושה לו, ובאמצעותו לתורה, לקב"ה ולעם ישראל לדורותיו. הם מחזיקים אדם שתרומתו הסגולית לתורה לא תסולא בפז ואם הם לא יחזיקו אותו אולי עם ישראל והתורה יפסידו אותו. זהו רב שהקהילה משרתת אותו ולא רב שמשרת קהילה.

המצב העכשווי

במאמרי טענתי שכיום יש לנו נטייה לחפש רב מהסוג השני (האור שמח והרב אלישיב קנוהל), אבל יש מקום חשוב לשני הדגמים. נראה שאיבדנו קצת את ההבנה והחשיבות של התרומה אותה ביכולתנו וחובתנו לתרום לתורה לדורותיה, ואנחנו מצפים לרב שיהיה משרת ציבור. לתחושתי חסרים לנו רבנים "גוגניים". כמובן יש להם הצדקה רק אם הקהילה מוכנה להחזיק אותם ולשאת בעול ובקשיים בלי לקבל תמורה, אבל בהנחה שהקהילה מבינה את החשיבות ומוכנה לכך, יש נחיצות רבה לרבנים מסוג זה ויש הצדקה להתנהגותם ה"אנטיפתית".

בחזרה לרב הפתוח

זה לא מוריד כי הוא זה מחשיבותם של רבנים כמו האור שמח כמובן. להיפך, הם מוכיחים שיש לחכמת התורה גם פנים מאירות שפונות כלפי הציבור, ובסך הכל הציבור באמת זקוק להנהגה והכוונה רבנית. אבל דווקא בגלל זה חשוב לא פחות להדגיש את חשיבותם ותפקידם של הגוגנים והרוגצ'וברים.

יתר על כן, גם ביחס ללימוד ופסיקה יש יתרון יחסי לכל אחת משתי הדמויות. החכם המסתגר בחדרו ומנותק מהוויות העולם יכול להעמיק ולמצוא פרשנויות מקוריות. הוא בדרך כלל בקיא יותר ויכול למצוא תקדימים וטיעונים שמסייעים לפסוק הלכה נכון. הוא לא מוטה על ידי יצרים ואינטרסים שכן הוא ספון בחדרו ולא מעורב בנעשה בעולם. אבל זו גופה גם המגרעת שלו: הוא מנותק מהעולם ולא תמיד מבין את משמעות הפסיקה ואת המצב העובדתי של הציבור או האדם שכלפיו אמורים הדברים. יתר על כן, טענתי בעבר שצורת פסיקה כזאת היא שגויה מפני שהתורה אמורה להתאים למצב העולם ולחיים. זה לא שהפסיקה שלו היא האמת הצרופה אלא שהעולם עדיין לא זכה להיות במדרגה. הפוך, הפסיקה הזאת היא שגויה שכן תורה צריכה להתיישם בעולם כפי שהוא. "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" (וגם לא ל"אוכלי המן").

זה יתרונו של הפוסק והרב הפתוח יותר, זה שמעורב בדעת עם הבריות וקשוב לעם שבשדות. הוא מבין את משמעות הדברים ואת המצב שאליו הוא מתייחס. הוא מפעיל גם שכל ישר ולא רק היגיון ולוגיקה מנותקת. לדעתי כותב ספרי הלכה כדאי שיהיה מהסוג הראשון, אבל פוסק הלכה (למקרים שבאים בפניו) בעצם כותב שו"תים שעוסקים במקרה מסוים ולא בהכרעות הלכה עקרוניות (אם כי כמובן הוא גם עושה את זה במהלך הפסיקה). לכן הוא חייב להיות דווקא חכם מהסוג השני. הראשון, גם אם הוא עוסק בהלכה למעשה, הוא בעצם למדן ולא פוסק, והוא יכול לכתוב ספרי הלכה אבל לא לפסוק. פוסק הוא רק חכם מהסוג השני. זהו אולי ההבדל שמשפטנים רגילים לעשות בין מלומד (איש התיאוריה המשפטית, חוקר ומרצה באוניברסיטה) לשופט. המודל האידיאלי הוא כמובן פסיקה שנוצרת משילוב או דיון בין שני אלו. הפוסק אמור להתייעץ עם הלמדן ולהסתייע בו כדי לסקור את כל האפשרויות ולחשוב על כל האספקטים, אבל בסוף עליו לקבל את ההחלטה המעשית בעצמו.[3]

הערה בשולי הדברים

כעת ראיתי בקונטרס הספיקות כלל ג מחלוקת מעניינת שאולי נוגעת לענייננו. הנשוא הוא דין "תפיסה", כלומר היכולת של אחד מבעלי הדין לתפוס מהשני את הממון שעליו נסוב הדיון (או במקרים מסוימים לתפוס שווה ערך). הש"ך בקונטרס תקפו כהן טוען שאם שאלה כלשהי נותרה בגמרא בתיקו אזי במקרה כזה לעולם לא יכולה להועיל תפיסה. מדוע? מפני שהכלל הוא שתפיסה מועילה רק לפני לידת הספק. אחרי שהספק כבר נולד מי שמחזיק באותו רגע בממון הוא המוחזק. רגע לידת הספק הוא הזמן שבו הגמרא עסקה בנושא הזה (כלומר לפני למעלה מאלף וחמש מאות שנה), שכן כשהיא מסיימת בתיקו, אין רשות לאף פוסק בעולם להכריע בשאלה זו לפי דעתו. לידת הספק היא ההסתפקות של הגמרא ולא דעתו של הדיין שיושב כעת בדין. לעומת זאת, אם יש פלוגתא דרבוותא, כלומר מחלוקת בין אמוראים או ראשונים בשאלה כלשהי, כאן רגע לידת הספק לגבי מקרה מסוים הוא הרגע בו שני בעלי הדין במקרה הזה באים לפני הדיין.

והנה, בעל קונטרס הספיקות שם מקשה על שתי קביעותיו של הש"ך. הוא טוען שרגע לידת הספק הוא מתי שנוצר הספק במציאות. לכן גם כשיש תיקו בגמרא רגע לידת הספק הוא בזמן שקורה המקרה שמעורר את הספק המסוים שלפנינו, ולא רגע הדיון בתלמוד. וגם אם יש פלוגתא דרבוותא, רגע לידת הספק אינו הרגע בו בעלי הדין מגיעים לפני הדיין אלא רגע ההתרחשות עצמו (שהוא קצת קודם).

חשבתי לעצמי שנקודת המחלוקת בין שני הפוסקים הללו היא בשאלה במה בעצם עוסק דיין בבי"ד. הש"ך כנראה מבין שתפקידו של הדיין לעסוק בשאלה ההלכתית. אם זה כך, הרי רגע לידת הספק במקרה של תיקו הוא בזמן הדיון התלמודי, שכן אז התעוררה השאלה ההלכתית עצמה. אבל בפלוגתא דרבוותא הספק ההלכתי מתעורר כשהמקרה בא לפני הדיין (ולא כשהמקרה התרחש). אבל בעל קונטרס הספיקות סובר שהדיין עוסק במקרה ולא בדין. לכן בשני המקרים הספק הוא ספק על המקרה ולא ספק הלכתי תיאורטי וכללי, וזה לעולם מתעורר עם התרחשות המקרה (בשני המצבים שתיארתי, תיקו או פלוגתא דרבוותא).

טענתי היא שהחכם המסתגר בעצם פוסק הלכה כמו הש"ך. הוא עוסק בשאלה ההלכתית המופשטת והתיאורטית ולא במקרה המסוים שבא לפניו. גם אם הוא נכנס לכל פרטי המקרה זה רק כדי להגדיר היטב את הסיטואציה כדי שיוכל לקבוע את ההלכה. לעומת זאת, החכם הפתוח, הפוסק, עושה פעולה של דיין במודל של קונטרס הספיקות. הוא עוסק במקרה ולא בשאלה הלכתית מופשטת. פסיקת ההלכה אמורה להתבצע בשני המישורים הללו, כשלדעתי ההכרעה צריכה להתקבל דווקא על ידי הפוסק הפתוח.

הרב אלישיב קנוהל ז"ל אמנם כתב ספרי הלכה, אבל די ברור שהם יותר דומים לשו"תים מאשר לספרי הלכה תיאורטיים. הספרים האלה רואים מולם את בני האדם ולא רק רעיונות מופשטים. לכן הם יכלו להיכתב רק על ידי חכם מהסוג השני. חבל על דאבדין. תנצב"ה.

[1] ראה על כך בספרו של ויינרב בעיות בפילוסופיה של המוסר, האוניברסיטה הפתוחה, כרך 1, עמ' 19-20.

[2] ראה על כך קצת בדיון כאן.

[3] ראה על כך בטור 62 וגם במאמרי כאן (ראה גם את הדוגמאות והמקורות שהבאתי שם). במצבים קיצוניים ולא מוכרים הטעות של פסיקה על ידי חכם מסוגר תהיה כמובן חמורה יותר. ראה על כך במאמרי כאן.

57 תגובות

  1. מאמר יפה ומעניין הכתוב בבהירות ובצורה משובחת. תודה. ש לציין שמאמר זה חריג בסנגוריה שלו על הטיפוס הראשון. ורק בשביל כך – דיינו!

    ואעפ"כ צריך עוד ביאור: לשם מה זקוקים לרב הראשון?

    כלומר, נראה שטמונה כאן הנחת יסוד שיש ערך בתורה כשלעצמה (ולכן יש מקום להעריך אדם כהרב אלישיב או הרגצובער), אבל הנחה זו עצמה מצריכה איזה ביסוס יסודי "מי אמר?!", אולי מטרת התורה היא לחיות חיים טובים לצידה (כהרב השני).

    בקיצור: הטיפוס הראשון מרשים ומאוד יפה, אך מי אמר שהוא מוצדק? מי בכלל אמר שזהו רצון ה'?

    1. ברור שמדובר בסברא. אנסה להבהיר מדוע אני חושב כך, אבל אלו רק הרהורים ראשונים. חן חן על שגרמת לי לעסוק בהם ולנסות קצת לגבש אותם.
      ראשית, הנחתי היא שאנחנו לא המטרה של הבריאה, אלא נועדנו לשרת מטרה שהיא מחוצה לנו. אם הכל נעשה בשבילנו אז יכול היה הקב"ה בכלל לא לברוא אותנו ואז לא היה צורך לפעול למעננו (ואכן, יש כאן רגרסיה, שהרי ניתן לשאול זאת גם על בריאת העולם עצמו. זהו סוד "העבודה צורך גבוה" שכבר נגעתי בו כאן בעבר, ואכ"מ). מאותו שיקול, כפי שכתבתי במחברת החמישית, לא סביר בעיניי שהמוסר הוא מטרת הבריאה. המוסר נועד לבנות חברה בריאה ואנשים ראויים, אבל אם החברה והאנשים הם המטרה אז הקב"ה היה יכול לא לברוא אותנו ואז שוב לא היה צורך לתקן ולשפר אותנו.
      ומכאן שבריאתנו נועדה בשביל משהו מחוצה לנו (עבור הקב"ה עצמו), והמוסר והמצוות והחברה הבריאה הם אמצעים לזה.
      אם אנחנו וחיינו לא המטרה אלא נועדנו לשרת מטרה שמחוצה לנו, עולה השאלה מהי? איך משיגים זאת? מתוך המסורת שלנו נראה שהמטרה או לפחות הדרך להשיג אותה היא לימוד וקיום התורה. כפי שהסברתי בפוסט, ייתכן שלכן קבעו חז"ל: הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו (אם הוא ראוי יותר).
      מכאן עולה שגם כשמסתכלים על התורה ולימודה, לא סביר שתרומתו של הלומד היא בכך שהוא מעביר תורה לאחרים או פוסק הלכה לאחרים. אם התורה היא המטרה ולא אנחנו, אז העיסוק בה ופיתוחה הם הם עיקר המטרה: ות"ת כנגד כולם. גם תרומה תורנית לאחרים לא נועדה להם אלא כדי לעזור להם שבסופו של דבר התורה תתפתח גם על ידם.
      מכאן עולה שמשמעותו של הת"ח אינה בתרומתו לחברה (גם לא תרומה תורנית) אלא בעצם קיומו. להיפך, החברה קיימת עבורו ולא הוא עבורה. בסוף בסוף, אחרי שכולנו "נחזיר ציוד", מה שנשאר מאיתנו הלאה הוא התורה והחכמה שיצרנו. פרט לשינויי אנטרופיה ובלגן, זו השארית (הנשורת?) שכולנו מותירים אחרינו. בסוף בסוף, זה מה שכל התהליך של האנושות לדורותיו יצר.
      אגב, במובן הזה גם יש עדיפות לעיסוק בתורה על שאר חכמות (שאני כידוע מאד מאמין בחשיבותן). החכמות נועדו לשרת ולשפר אותנו (עצם הכרת המציאות על ידי בני האדם וגם השימוש בה לצרכיהם). אבל בתורה שאני, שכן אנחנו מיועדים לשרת אותה. אמנם יש עיסוק בחכמות שתורם להבנת ופיתוח התורה עצמה, ולזה יש כמובן ערך עצמי שתורם למטרה הכללית.
      טוב, גם כאן אלו דיבורים שדורשים עוד פיתוח (בעצם ואני לא בטוח שבאמת שיחת המשגיחים הזאת יצאה מפי…)

      אגב, אני לא מפסיק לסנגר על הטיפוס הראשון (ראה טור 62). להיפך, החידוש כאן שלכבוד הרב קנוהל מצאתי צד זכות גם בצד השני.

    2. לא רק שזה לא משכנע, אלא שזה ממש נראה כמו ציור המטרה מסביב לחץ.
      אפשר לקבל שהמטרה היא קיום המצוות, אבל לא הראית שום עדיפות למצוות לימוד תורה על מצוות אחרות. הרי זה לא שיש לך איזשהו מושג איך המנגנון של השפעת המצוות עובד כדי שתוכל להעריך את זה. זה בעצם מה שכתבת ב'לימוד וקיום התורה'. ואז קשה לראות מדוע "לא סביר שתרומתו של הלומד היא בכך שהוא מעביר תורה לאחרים או פוסק הלכה לאחרים". הרי אם נטילת לולב כדין עושה נחת רוח לקב"ה, הרי שפסיקת הלכה לאחרים בהחלט תורמת למטרה הזו. גם גמילות חסד היא מצווה (וכידוע לשיטתך אי אפשר לתת למצווה טעם מוסרי), כך שגם עצם גמילות החסד עם מישהו אחר היא מצווה. לימוד תורה הוא אחת מהמצוות, ולפי ההלכה אחת החשובות שבהן אבל עדיין רק אחת, וכלל המצוות הן לשיטתך מה שבשבילו נברא העולם. אז הייתי מבין אם היית אומר שללימוד תורה יש עדיפות על מצוות אחרות (והרי אפשר לומר זאת בקריטריונים הלכתיים), אבל לומר שהיא המטרה זו דבר שלא הצלחת לבסס, ובוודאי שלא הצלחת לבסס את הטענה על 'פיתוח' התורה.
      יש בזה שמשהו שמתקשר לטורים האחרונים שלך – הניסיון לטעון שמה שאתה אוהב לעשות הוא גם מה שצריך (בתחילת הטורים על התנ"ך תמהת למה אנשים עושים את זה, ולבסוף באמת רק אמרת שאתה לא בעניין). המתאם הזה בהחלט מעלה ספקות, ובמיוחד כשההסברים שלך הם די חלשים. בהקשר זה די מדהים מה שכתבת בתחילת התגובה "אלו רק הרהורים ראשונים. חן חן על שגרמת לי לעסוק בהם ולנסות קצת לגבש אותם", כלומר זה לגמרי הסבר בדיעבד של עצמך.

    3. תיארתי לעצמי שיבואו תגובות כאלה, אם כי ברור שהן חסרות שחר כמובן. כאן כתבתי הרהורים ראשוניים ולכן קשה לי להמשיך ולפתח את זה (צריך להקדיש לזה עוד זמן מה שלא יכולתי לעשות כפי שכתבתי). אבל הבעיות אינן אלו שהעלית אלא פשוט יש צורך לחדד ולהבהיר יותר.
      באשר למה שאתה כתבת:
      1. אין לי בעיה לקבל שגם קיום המצוות הוא מטרה כמו מצוות תלמוד תורה (אני אפילו נוטה לחשוב כך, אף שכנראה יש היררכיה ביניהם). אבל זה רק לשיטתי (ולא לשיטתך) שגם המצוות לא באו (רק) לתקן את החברה. לכן טענותיי בעינן עומדות גם אם המטרה היא תלמוד תורה ומצוות. אז לא הבנתי את ההתלהבות בדבריך מה"פירכא" הזאת על דבריי.
      2. אתה מניח שתלמוד תורה היא מצווה, אבל כבר כתבתי כמה פעמים שלא. לפחות לחלק מהשיטות, וכך פשט הגמרא, מה שמעבר לפרק בבוקר ובערב זה לא מצווה. והסברתי שזה גופא כדי לחדד שיש בזה ערך עליון שמעבר למצוות. זו בדיוק טענתי כאן. ראה שיעור כאן:
      https://www.youtube.com/watch?v=oAFe4p7SDrw
      3. להערות הלא מבוססות על מניעיי הפנימיים ועל הקשר (המפוקפק, בלשון המעטה) שמצאת לטורים הקודמים (שגם בהם עצמם אתה טועה) איני רואה טעם להתייחס. אלו הצהרות בעלמא. רק אומר שהקישור שעשית בין זה לבין הטענה שמדובר בהצדקת טעם אישי היא ספקולציה שאין לה בדל תימוכין. כאמור, אתה פוסל במומך (מניח דברים ואז טוען אותם). כפי שכתבתי, אלו אכן הרהורים ראשוניים, ואינטואיציה ראשונית צריך לנסח ולחדד כדי להציגה כמשנה סדורה. אבל מניין אתה שואב את הרעיון שאינטואיציה ראשונית מעידה על כך שמדובר בטעם אישי (ועוד מתייחס לזה כלא פחות מ"מדהים")? זה כנראה טעמך האישי. טוב, על טעם וריח…

    4. העניין הוא שיש פה בחירה בין מצוות. גם מי שמשמח את אשתו ברגל עושה מצווה. הטור הזה בא לומר שיש להעדיף את מי שעושה מצווה מסוימת כי דווקא היא החשובה.

    5. איבדתי אותך לגמרי. אנחנו לא מדברים על הטור אלא על ההודעה שכתבתי כאן בתגובה למוש. מעבר לזה, כפי שהסברתי כאן טענתי לא באה לחלק בין לימוד תורה למצוות אלא בין לימוד תורה למטרות של תיקון החברה. לגבי המצוות זה תלוי איך אתה תופס אותן (כפי שכתבתי), ובכל אופן אני נוטה לחשוב שגם אם הן חלק מהמטרה הן במקום נמוך יותר. אבל זה לא מהותי לטיעון.

  2. בביוגרפיה של הרב משה פיינשטיין שהובאה בתחילת כרך ט של אג"מ מסופר כיצד האגרות משה היה מסביר שהסיבה שהוא איננו עוזר בבית איננה בגלל שאשתו משרתת אלא בגלל שכך הותנה ביניהם בחתונה שהוא יתרכז בדבר החשוב והיא במסביב (מה שקרוי יתרון יחסי בכלכלה).
    והרב שייך לקבוצה הראשונה או השנייה?

    1. אגב, רמ"פ היה שייך גם לסוג השני וגם לראשון. הוא היה טרוד מאד במהלך כל היום, והלילה שלו היה מוקדש כולו ללימוד. שמעתי פעם סיפור על אישה שצלצלה אליו מהצד השני של ארה"ב באמצע הלילה, הפריעה לו בלימודו, כדי לשאול על כשרות של מוצר כלשהו שקנתה. הוא השיב לה בסבלנות רבה ושוחח איתה באריכות והסביר לה הכל. כשסיים שאלו אותו בני משפחתו למה הוא לא מפנה אותה לרב המקומי. זו לא שאלה שצריך לשאול את רמ"פ מהצד השני של ארה"ב ולבזבז את זמנו. הוא ענה להם שאדרבה הוא הרוויח זמן, מפני שאם אנשים נזקקים לו הוא יקבל מהקב"ה יותר שנות חיים. לכן המענה לכולם רק מגדיל את זמן הלימוד שלו בסה"כ.
      אני יודע שזה נשמע לא מתאים לי ולא רציונלי, אבל גם אנוכי הקטן הושפעתי מאד מהסיפור הזה. מה לעשות, לפעמים נופלים למלכודת האירציונליות. דומני שכאן יצאתי יד"ח גם בהתייחסות לעצמי.

  3. אהבתי

    מצד שני , היא היתה צריכה לעשות לה רב. ומה היא קונה מוצר לפני שידועה לה הכשרות שהיא רוצה?

    1. בסדר, אז היא טעתה או לא שמה לב. זה הדבר היחיד שאתה לא מבין אצל בני אדם? אם יש לך קושיות על התנהלותה של האישה, שאל אותה או הישאר בצ"ע.

  4. נושא ההערכה לרב שלא תורם לחברה אלא הוא "ספר תורה חי" לא כ"כ מתיישב אצלי. לא מצליח להבין את מושג ההערצה הזה לרב שאינו תורם לקהילה אלא צריך לשרת אותו כי הוא לומד לעצמו?! מה שווה כל הגאונות אם אינה באה לידי ביטוי בציבור ואין מי שיוכל להעריך אותה.? הסוג "הראשון" אכן לא מפותח דיו במאמר ואשמח באמת להבין זאת כי לא השתכנעתי. מה שכן לאורך ההסטוריה "הבנים של" תמיד "נפלו" בין הכסאות…על הבנים של משה התורה כבר לא מספרת והיא כן מספרת שמשה לימד את בני אהרון אולי הסיבה לכך היא שאהרון היה שם בשבילם? ומשה בחר בכוון שבחר והמחיר הינו בניו שיצאו מהקונצנזוס? התורה לא נועדה לשרת אותנו? התורה צמחה בחלל ריק? החוקים שבתורה לא צמחו בריק. איפשהו בני אדם היו שם כדי לנסח אותם. אשמח שתתקן אותי ותבהיר יותר את משנתך בעניין

    1. לא מדובר על הערצה (אם כי דווקא הערצה בהחלט אפשר להבין. השאלה היא על תרומה שלו ולא על ההערצה אליו).
      הסברתי זאת גם בפוסט וגם במאמרים שלינקקתי אליהם בפוסט, והוספתי בתשובתי למעלה למוש. נראה לי שזה די ממצה את מה שאני יכול לומר כעת. ליתר פירוט, אולי לכשאפנה ואגבש יותר אסביר יותר.

  5. מנהג קהילות אשכנז מדורי דורות היה לבחור ברבנים גאונים הבקיאים בכל תחומי התורה כעטרת תפארת לקהילות. המנהג נתקלקל בדורות האחרונים, שנתמעטו הגאונים ונתרבו הגבירים. באשר לרוגוצ'ובר, היה משיב תשובות הלכתיות על גבי גלויה לרבבות אנשים שפנו אליו מכל קצוי תבל, את רובם לא הכיר, ולא בדק בציציותיהם.

  6. כשם שיש ערך למתמטיקה תיאורטית, בדר"כ מוצאים אחר זמן יישומים, כך יש ערך לתורה תיאורטית

    1. זה ברור, אבל הדיון אינו על תורה תיאורטית אלא על תורה שלא מופצת אלא נוצרת בחדר אצל אדם ספציפי.

  7. בס"ד ל"א בעומר ע"ח

    מעלתה של התורה מעבר למעשה המצוות, מבואר בירושלמי ריש פאה, שהקשו שכתוב אחד אומר על התורה: 'וכל חפציך לא ישוו בה', שמשמע שהיא יתירה על חפציו האישיים של האדם, וכתוב שני אומר: 'וכל חפצים לא ישוו בה, שמשמע שאפילו 'חפצי שמים' אינם מגיעים למעלתה של התורה.

    התירוץ של הירושלמי הוא: 'כאן באפשר ליעשות ע"י אחרים, וכאן בשאי אפשר ליעשות ע"י אחרים'. כשיש מי שיקיים את המצווה – יכול וצריך אדם לעסוק בתורה שמעלת תלמודה גדול ממעלת מעשה המצוות, שהרי התורה מקדשת את החלק העליון של האדם, את שכלו. אך כשאין מי שיעשה את המצווה – צריך הלומד 'לסגור את הגמרא' ולרוץ לעשות את המצווה.

    לפיכך, אין במציאות כמעט מצב, שגדול בתורה יהיה סגור לגמרי ב'מגדל השן התורני'. ככל שאדם גדל ומעמיק בתורה ובקי בכל מרחביה – כך גדל הצורך בו לפתרון בעיות חמורות העולות מחיי המעשה המתפתחים ומשתנים חדשים לבקרים, ומורי הוראה ויושבי על מדין, ואנשי חינוך ורפואה, ביטחון וטכנולוגיה – יבקשו הוראה מרב גדול בשאלות המתחדשות כל הזמן..

    כך שיש השלמה הדדית בין הגדול המעמיק והמפתח את התורה לבין מורה ההוראה המנגיש את התורה לעם, והקשר המתמיד ביניהם מביא לפיתוח התורה כך שתיתן מענה לשאלות המורכבות, וכך יש קשר מתמיד בין 'הרב אלישיב קנוהל' וכיוצא בו לבין 'הרב י"ש אלישיב' וכיוצא בו.

    בברכה, ש"צ לוינגר

    ובדרך כלל, מאוחדות שתי הדמויות. הגדול המעמיק והחדשן – הוא גם זה שמעמיד תלמידים ומשיב לשואלים. משום מה, דווקא 'לאנשים עסוקים – יש זמן', והם מצליחים לעמוד במיגוון המטלות'.

    אחת העצות לכך היא מה ששמעתי היום מהרב מרדכי גרינברג נר"ו ראש ישיבת 'כרם ביבנה' בהספדו על הרב ישעיהו הדרי זצ"ל, מייסדה וראשה של 'ישיבת הכותל' (בהספד לרגל סיום השבעה, ניתן לצפיה ב'ערוץ 7'), שרב צריך להיות כמלאך ה' ש'אינו עושה שתי שליחויות', במובן שהרב מרוכז כל כולו במה שהוא עושה באותו רגע. כאשר הוא מעיין בסוגיא – הוא כל כולו בתוכה, וכאשר הוא עונה לשואל – הוא מרוכז כולו באדם שלפניו. כך יכול הרב לדלות מכל מכמני התורה ומרחביה, מענה קולע לבעיה המובאת לפתחו.

    עצה אחרת שנתן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, לבל יקפחו ההתעלות האישית והאחריות הציבורית זו את זו, היא 'מעשר זמן'. כשאדם קוצב לעצמו זמנים להתעלות אישית בתורה וזמנים לפעולה למען הזולת – זה וזה עולים בידו!

  8. לענ"ד יש כאן ערבוב מושגים ודוגמאות מאישים אשר אינם שייכים לנושא זה
    בקראי קצת על הביוגרפיה של הרב אלישיב נראה שכל מטרתו בחיים היה לשבת וללמוד בבדידות ובלי שאף אדם יזדקק לו לשאלה הלכתית כזו או אחרת וגם כשהוא מונה להיות דיין מצד הרב אלישיב הוא ראה את זה כמקור פרנסה למשפחתו וכשעזב את המקום חזר ללמוד תוך שהוא מסתגר בבית כנסת כמעט בכל שעות היממה ולא מחפש למסור שיעור או לכתוב איזשהו חיבור כדי לפרסם או להתפרסם הכל נראה שזה לעצמו ולא לשום מטרה אחרת. עניין זה צריך יכול להיות דיון בפני"ע האם יש חשיבות בלימוד שלא מביא לידי מעשה כלפי אחרים ולא לשם איזושהי שררה או כל דבר אחר שוודאי יש לו חשיבות מרובה כעין "ות"ת כנגד כולם" כלו' שאין לו שיעור בעצם מעשה בלימוד ולאו דווקא בלימוד לאחרים ועיין בנפש החיים בשער ד' וכו' ויש עוד המון מקורות שמצווה זו גדולה יותר וחייבים בה בכל עת גם בלי שום מטרה מעשית.
    לכן הדיון צריך להתבצע אל מול רב ששם לו מטרה ורצה להיות רב כעין הרב קנוהל זצ"ל או דיון על הציבור איזה רב הוא מעריך ולמה
    ואגב בדוגמאות לרוגוצ'ובר אני חושב שטעות להשוותו לרב אלישיב כי אמנם הרוגוצ'ובר היה חד לשון אבל כל הסיפורים עליו מתארים אדם שהיה נחמד לכולם שכתב אלפי תשו' בכל חייו והיה נהנה מאוד כשהיו באים לשוחח איתו (כך תיארו זאת ר"י חברון הרב ברוידאז"ל והרב קרייזוירט ז"ל).
    וכן בדיון שהרב הפנה מעצכ"ח מראה שאותו אדם שהעלה את הדיון מעולם לא עמד על כל פסקי הדין שכתב בהיותו דיין שהרב עובדיה יוסף ז"ל כתב באחת מתשו' שהוא הגדול בביה"ד וכן כל הדיינים דאז כדון הרב גולדשמידט ראו בו כסמכות העליונה בנושאים הקשים ביותר בהלכה של יוחסין ועגונות אני חושב שיש משהו בדור הזה שלא מוכן לקבל שיכול להיות אדם שהוא גאון בקנה מידה עצום בוודאי בדור הזה ואין לו חי' עם ברק או פסיקות מחודשות אלא הוא שמרן ויבש דבר זה לא ממעיט מעצם העובדה שהוא גאון
    סליחה על אי הקוהרנטיות שבתגובה

  9. מאוד נהניתי מהמאמר, תודה רבה!

    בקשר לר' משה פיינשטיין, זכורני שמסופר שהוא הקפיד מאוד לא לעיין בכלל בספרים בעת שהוא ישב בסעודה עם בני משפחתו או עם אורחים, והוא הקדיש את כל תשומת ליבו אליהם.

    להבדיל מהמסופר על ר"ח קנייבסקי שבקושי מרים את עיניו מהספר בסעודות השבת, כדי להכניס כפית אוכל לפה.

    1. כאמור, אין רבותא ברורה לזה על זה. יש מקום להנהגה כזאת או אחרת, והכל תלוי בנסיבות ובנטיות והסכמת הסביבה.

  10. טור נפלא, תודה רבה.

    גם ההתרשמות שלי (מהסיפורים וכו') על הרב אלישיב ועל הרוגצ'ובר הם כמו שהרב כתב, אבל לפי כמה שנים היה לי חברותא שהוא נין של הרב אלישיב. לדבריו, לפחות בשנותיו האחרונות (שאז חברי הכיר אותו) הרב אלישיב היה מתעניין בנכדיו ונהנה מחברתם מאוד (כמובן כל שיחותיו אתם בלימוד, ועדיין).
    יש לציין גם שהרב אלישיב היה דיין בבית הדין הרבני הגדול משך עשרות שנים, וכן ענה אלפי תשובות הלכתיות במשך חייו, כך שללא ספק עם ישראל קיבל הרבה מתורתו.
    בקשר לרוגצ'ובר, מעניין לקרא את עדותו של העיתונאי נח זבולוני ששהה אצל הרוגצ'ובר בדווינסק, ומספר על רב שהשיב אלפי תשובות לכל שואל, ושבניגוד לתשובותיו בכתב הרי שבעל פה היה בעל יכולת הסברה מיוחדת, והשקיע הרבה מזמנו להסביר דברי תורה לאנשים פשוטים.
    הוא גם מציין שהרבה בחורי ישיבות שנקלעו לדווינסק היו נוהגים לבקרו. נשמע שממרחק השנים מקצינים את דמותו של רבה של דווינסק.
    נח זבולוני, במחיצתו של הרוגצ'ובר:
    http://www.ranaz.co.il/images/PDF/n19750113_1PDF.pdf

    1. מה שחשוב לענייננו הוא לא האנשים אלא האתוס שמעבירים דרכם.
      ברור וידוע שהרב אלישיב נתן שיעורים והיה דיין, ועדיין במהותו היה לומד שספון בחדרו. על יחסיו עם בני משפחתו איני יודע אלא מפי הסיפורים עליו, ואני מוכן לקבל את התיקון.
      ברור וידוע שהרוגצ'ובר היה אחד מגדולי המשיבים בכל הדורות (כך כותב הרב זוין באישים ושיטות), וגם יש לנו שו"ת שלו עם חלק מכל זה. אבל כרבה של דווינסק הוא כנראה לא תרם הרבה לקהילה שלו. להיפך, הוא התכתב עם גדולי תורה אחרים, עסק בלימוד ויצירה תורנית ואם אתה אומר אז הוא גם פגש הרבה צעירים שבאו אליו מבחוץ. כל זה אינו שירות לקהילה.

    2. בס"ד ל"ג בעומר ע"ח

      לרמד"א – שלום רב,

      בקישור שהביא יואב למאמרו של נח זבולוני, הוזכר בין השאר מכתב של הרוג'צובר לבני הקהילה לתרום לעניי הקהילה הסובלים מהקור בחורף (מלבד שהוא עצמו נתן את מעילו החם לבחור).

      בברכה, ש"צ לוינגר

      הגרי"ש אלישיב היה רב ברמלה עוד לפני שנתמנה לדיין (מדובר בשנים הראשונות למדינה); הוא המשיך את אביו בשיעור היומי ב'חברת תפארת בחורים', שכשמה יועדה לבחורים עובדים, שהרב בשיעורו בהדרכתו וביחס האישי שנתן להם – בנה אותם כבני תורה. ובהיותו דיין וגם אחרי פרישתו, היה נגיש לעשרות שואלים מדי יום ביומו, הן ראשי ישיבות רבנים ודיינים, והן תלמידים ו'בעלי בתים' – שזכו ממנו לתשובה מהירה וקולעת.

  11. כמובן. לא ביקשתי לתקן אותך, אלא לציין עובדה ביוגרפית כהערת אגב.

  12. שני המושגים :
    'לא אנשוי' . 'על-אנשוי'
    דומים ושונים מאוד.
    לא אנשוי' מתאר דמות שלילית שטנית משהוא.
    'על אנושי' מתאר דמות גדולה מהחיים.
    במאמרך אתה מנסה לתת הצדקה לדמות לא אנשית מצד אחד, ולדמות אנושית שלא צריכה הצדקה, מהצד השני.
    המעבר מהצגת דמות 'על אנשוית' לדמות
    'לא אנושית' די קל, משום שההתנהגות החיצונית שלהם די דומה בהרבה מיקרים, מה שמבדיל בינהם הוא 'היסוד הנפשי'
    העל-אנושי הוא אדם שהתגבר על עצמו ועל הנטיות האנושיות שלו (הטופוגרפיה הנפשית, בלשונך).
    הלא אנושי, הוא אדם שמבנה האישיות שלו הטבעי הוא לא אנושי, ללא כל התגברות.
    אין מקום להצדקה ולכבוד לאדם 'לא אנושי'.
    ניראה לי שהציבור יודע להבחין טוב באיזה אדם מדובר. "פוק חזי מאי עמא דבר"
    הרב אלישיב ניתפס בציבור החרדי כדמות
    על אנושית, אדם שהתגבר על עצמו.
    (אפשר להבין את הרצון לדמוניזציה של הרב אלישיב בציבור המודרני/ ציוני)
    נ.ב ראיתי באחד ממאמרך או ברעיון לעיתונות, שאתה מיחל שהציבור יתעורר וישנה את יחסו לרבנות הראשית.
    ניראה לי (בגדר אינטואיציה),
    כדי שציבור ישנה את דעתו הוא צריך גיבוי מדמות על אנושית.

    1. כל כך אוהבים להשמיץ את הרבנות הראשית ועדין יש טעם לפגם כאשר הרב אלישיב נטע אשרה ליד מזבח ומינה את מצגר לרבנות (והרב סתו במר נפשו הגיש בג"ץ נגד המינוי).

      סתם שאלה: האם יש הבדל בין רב עיר הממונה על ידי הציבור לרב מדינה הממונה על ידי הציבור?

    2. יעקב, לא הבנתי את הטענה שלך. מי דיבר על הרב אלישיב כלא אנושי. דווקא תיארתי אותו כעל אנושי. הלא אנושיות אינה רעה כשלעצמה (אגב, ההבדל אינו רק המוטיבציה והכוונה. עמדתי על כך שיש הבדל בין מצב שבו זה מוצדק כי יש לך יכולות מיוחדות למצב שזה לא מוצדק. בלי קשר לכוונות. אגב, גם ביחס לעבירה לשמה יש טעויות נפוצות באותו ציר. גם שם זה ממש לא משנה הכוונה).
      בנוסף, אני לא מעריך אדם על תכונות שלו שלא עבד עליהן, אנושי או לא אנושי, טובות או רעות. ממש לא משנה. הערכה מגיעה לאדם רק על מה שהוא עצמו עושה.

    3. י"ד, לא הבנתי את מה שאתה כותב. אוהבים להשמיץ את הרבנות ועדיין (?!) יש טעם לפגם. בגלל הטעם לפגם הזה בין היתר אוהבים להשמיץ אותה. היא מרוויחה זאת ביושר.
      עקרונית לא אמור להיות הבדל. השאלה האם תהליך המינוי הוא הוגן וסביר או לא. אם לא – אז זה כנוטע אשרה, וזה מה שקורה בד"כ ברבנות הראשית.

  13. דיברו כאן על חשיבות עצמית ללימוד תורה, ועל נתינה לאחרים, אבל לדעתי יש נקודה נוספת.
    גם כשמדברים על השפעה, יש השפעה דרך הנהגה מכוונת מכוונת ויש השפעה על ידי דוגמא אישית של אחד ש'עובד ה", שאחרים מושפעים מהיותם סביבו.

    אני רואה זאת בישיבות. יש כאלו שבונות תוכניות מותאמות למה שהתלמידים יעשו (כגון לימודי רבנות בסגנון מהיר ופחות עיוני כי החבר'ה כבר הולכים לצאת), ויש מקומות כאלו שיש תחושה מסוימת שלומדים סביב התלמידי חכמים, התכניות בנויות לאלו שנהיים גדולים בתורה (ותכנית רבנות לדוגמא נעשה בקבוצה של מעונינים שהתקבצו).
    אני מכיר כולל שלומדים מסכתות שלימות בעיון, הראש כולל הוא תלמיד חכם שמצעירותו עומד בראשו ובעצם זה חלק מהותי מלימודו. כשסיימו נשים נזיקין כבר לא היה אברך שהיה מההתחלה, אבל רבו של הראש כולל הצדיק שיעברו לחולין ונימק ש'הכולל בשביל ר'…' ולא 'ר'.. בשביל הכולל'. (אמנם אחרי חולין זההיה יותר מדי והתחילו נזיקין מההתחלה).
    לכורה לשאר יש מענה פחות מתאים, אבל מצד שני יש יתרון ועוצמה לסוג השפעה זה. יש משהו מיוחד שגם אלו שיצאו באמצע הדרך מקבלים לעומת מקומות אחרים.

    זה אולי הבדל בין ישיבה וקהילה. אבל גם בתוך הישיבות והקהילות יש כאלו עם דגשים לכיוון סה או אחר.

    1. כתבת 'כידוע שיש לרב הראשי 'יועץ לענייני הלכה"

      אדרבה, ילמדנו רבנו מי הוא זה ואיזהו, ואימתיי כיהן 'יועץ הרב הראשי לענייני הלכה'?

      בברכה, ש"צ לוינגר,

    2. בס"ד כ"ב באייר ע"ח

      לרמד"א – שלום רב,

      ביקשתי בגוגל היכן הוגדר הרב אמוץ שריג כ'יועץ הרב הראשי לענייני הלכה' ולא מצאתי. במסמכים שונים הוגדר הרב שריג כ'יועץ אסטרטגי לרבנים הראשיים', כ'יועץ הרבנות הראשית' וכיו"ב, אך לא מצאתי שום מקום בו הוא מוגדר כ'יועץ לענייני הלכה לרב הראשי לישראל'.

      ממה שראיתי היה תפקידו לפתח תכניות להכשרה והשתלמות של משגיחי כשרות. היום הוא עומד בראש 'מכון אש"ה' [ראשי תיבות: אמות של הלכה], העוסק בפיתוח תוכניות הכשרה לבעלי מקצועות שונים, שתיתן להם מודעות לשאלות ההלכתיות הכרוכות במקצועם ודרכי פתרונן. שמעתי את הרצאתו ב'כנס יקיר' (באתר 'מכון מאיר'.

      ייתכן שיש לרב שריג חומר הלכתי למנהלי בלוגים, בנושא אמירת ופרסום דברי זלזול בוטים כלפי אנשים בכלל ולגבי תלמידי חכמים בפרט.

      בברכה, ש"צ לוינגר

  14. העובדה שאתה חושב שצריך עקרונית לפרק את הרבנות לא מצדיקה מינוי של רב שאיננו הוגן כל עוד היא קיימת. והיות ויש ציבור ממלכתי הנזקק לשירותיה כמו שראינו אחרי מלחמת יום כיפור כאשר שר הביטחון משה דיין פנה לרב הראשי עובדיה יוסף כדי לפתור את בעיית מאות הנשים העגונות שנותרו אחרי המלחמה צריך למנות מינוי הגון שיוכל לעמוד במשימה במקרה והיא תקרה שוב. ואם אתה ממנה מינוי שאיננו הגון כמו מצגר אז אתה עובר על איסור מופרש ולא משנה כמה זקנך ארוך או כמה תורה למדת.

    אני מסכים שהעובדה XXX [נמחק לבקשת הכותב] מחייבת מחשבה על כל המודל אבל כל עוד הוא קיים אינך פטור מהניסיון למנות את המינוי ההגון ביותר שאתה מצליח.

    1. בס"ד עש"ק בהר ע"ח

      לי"ד – שלום רב,

      נראה שהרב מצגר אינו פוסק הלכה ברמתם של הגר"י אריאל והגר"ש דיכובסקי, ודומני שמשום כך התנגד הגר"א שפירא לבחירתו כרב ראשי, אך אני מבין גם את שיקולו של הגרי"ש אלישיב. רב ראשי הוא גם תפקיד ייצוגי – לייצג את התורה בפנים מאירות ומסבירות בפני קהל רחב, וגם תפקיד אירגוני – לארגן את מערכות הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים, כדי שיפעלו ביעילות ויתנו את השירות הטוב ביותר לציבור.

      ואכן הכניס הרב מצגר בעת כהונתו כרב ראשי כמה שיפורים בנוהלי הכשרות (ראה בערכו בויקיפדיה) וכן נתן גיבוי בשבתו כנשיא בית הדין הגדול גיבוי לענישה חמורה לסרבני גט. פסיקתו שאין מקור הלכתי לאסור הספד ע"י נשים, סללה את הדרך להנחייה של משרד הדתות לאפשר הספד ע"י נשים.

      הרב מצגר הוא ת"ח שפירסם כמה וכמה ספרי הלכה ושו"ת, שזכו להסכמות של גדולי תורה. ספרו שו"ת מים ההלכה' זכה בפרס ע"ש הרב טולידאנו של המועצה הדתית בת"א. ובשאלות הלכתיות תקדימיות שהונחו על שולחנו ברב ראשי היה מתייעץ עם הגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף (ואחרי פטירת הגרי"ש אלישיב – עם הגרא"י שטיינמן), כך שאינני מבין על מה יצא קצפך על הגרי"ש אלישיב שתמך במינויו כרב ראשי

      בברכה, ש"צ לוינגר

      ענייני השוחד שבהם הורשע ב'עיסקת טיעון' אחרי פטירתו של הגרי"ש אלישיב, כמובן אינם יכולים להפקיע למפרע את כשירותו בשעת מינויו לרב ראשי. גם בית המשפט העליון הצביע על כמה כשלים ראייתיים, שהיו מעמידים בספק את ודאות הרשעתו לולא הודאתו במסגרת 'עיסקת הטיעון'. אני מקריאת מה שהודה בו, לא הצלחתי להבין איזה 'שוחד' יש בנטילת עמלה על תיווך בין תורמים לאירגוני חסד, יש כאן עבירה מנהלית של עבודה צדדית האסורה לעובד מדינה בכיר וכן העלמת מס, אבל איזה 'שוחד'? כך או כך, אין כאן פסול למפרע.

    2. היות והוא יכול להישאל וגם נשאל שאלות מהותיות הרי מינויו עובר על מינוי דיין שאיננו הגון גם אם הוא הלך להתייעץ עם שגדולים ממנו (ובחלק מהמקרים הוא לא התייעץ).
      העובדה שיש לו גם סמכות ארגונית, ייצוגית וכדומה היא רק צד נלווה לעניין המהותי.

    3. ענייני השוחד הללו קדמו לבחירתו לרב ראשי וגרמו לשלילת כושר רב עיר ממנו ב1998. לרב אלישיב זה כמובן לא שינה, שהרי אם התגלו אי סדרים כספיים בתור רב שכונה בוודאי יתגלו אי סדרים כספיים בתור רב ראשי.

      לפני כניסתו לכלא יצא שמצגר התארח בשכנותנו. ביתי ששמעה מחברתה שרב גדול עומד להתארח הסתובבה נרגשת. אשתי שלא סובלת מסנטימנטים כלפי דמויות כמו הרב אלישיב מהסוג הטורד את הרב מיכי החליטה להסביר לה את עובדות החיים ואמרה שהרב הזה גנב והולך להיכנס לכלא. כאן פרץ ויכוח בין הבת שלי לאשתי כאשר הבת שלי טוענת שגנב לא יכול להיות רב ואשתי טוענת שכן. השבוע התפרסם שמועצת הרבנות פסקה כאשתי ורב יכול להיות רב גנב. עכשיו יסביר לי כבודו איך אני מסביר לבת שלי שרב צריך להיות דומה למלאך השם כאשר יכול להיות רב גנב?

      (אם תתבונן אצל המשיחיים תראה שהטענה שלהם עובדת באינדוקציה לאחור בדיוק בהסתמך על העובדה הזו: הרבנים גנבים – מצגר- גם בעבר הרבנים היו גנבים. מ.ש.ל.)

    4. מכל הפרשיות שיוחסו לרב מצגר בעבר הוא יצא בשלום. גם בג"ץ לא מצא עילה לפסול את מינויו לרב ראשי. גם בפרשה שבה הורשע ע"פ הודאתו במסגרת 'הסדר טיעון', מצא בג"ץ כשלים ראייתיים משמעותיים, אלא שהודאה היא הודאה.

      על כל פנים, מתן תשלום לרב עבור סידור חופה וקידושין הוא דבר שהיה נהוג בכל הדורות שהיו נותנים בשעת החופה 'מעות רח"ש' לרב לחזן ולשוחט של הקהילה. על אחת כמה וכמה שרב שמכתת את רגליו לכמה חתונות מחוץ לשכונתו ועורך את החופה בטוב טעם ובצורה חווייתית – למה ייגרע חלקו מחלקם של הצלם ואנשי התזמורת ושאר המשמחים?

      אף היה מקובל לתת עמלה לרבנים ההולכים לנדיבים כדי לגייס כספים למוסדות תורה וחסד.כך התנהל במשך מאות שנים מוסד השדר"ים, שיצאו לתפוצות הגולה לגייס כספים ליישוב הארץ ובניינה, ראהבספרו של החוקר אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל', בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ז.

      לפיכך כשקראתי ב'כתב האישום' שבו הואשם הרב מצגר על מפעלותיו הרבים של הרב מצגר ליצירת קשר בין תורמים למוסדות תורה וחסד – סברתי שלצד הקנס שהיה צריך להטיל עליו על שעבר על התקשי"ר ועל אי דיווח על הכנסותיו לרשות המיסים, היה צריך להעניק לו את 'פרס ישראל' על מפעל חיים בתחום הפילנטרופיה. 'שוחד' לא היה שם!

      בברכת 'שבת שלום', ש"צ לוינגר

    5. התנוססת המשפט שכתב י.ד XXX באתר מהווה כתם [המשפט נמחק ותוקן לבקשת י"ד]

    6. אכן התלבטתי לגבי הביטוי הזה. אבל הכלל שהצבתי לעצמי כאן הוא חופש ביטוי כל עוד מדובר בטענה מנומקת. הכינוי הזה התבסס על תיאור של החלטה מחפירה של הרב אלישיב ולכן לא מחקתי.
      רק אעיר שאולי הר"א לא הבין את את עומק הטעות במינוי אדם שהוא גם עם הארץ וגם רשע לתפקיד כזה (הכותב הניח שזה נעשה במזיד. אני לא יודע). וכל מי ששמע אותו פותח את פיו יודע שמדובר באדם שאין לו בדל מושג בהלכה ובלימוד. ובאשר לשו""תים שהוזכרו כאן, לא בדקתי. אבל אם יש בהם דברי טעם, חזקה שהיה מישהו שכתב זאת עבורו (כידוע, יש ברבנות תפקיד: יועץ הרב הראשי לענייני הלכה. ודוק היטב). וזהו מדין חזקה שאין עם הארץ מוציא דבר מתוקן מתחת ידיו.

  15. אינני בטוח שלא כדאי למחוק את ההודעה. העובדה שלך לא אכפת לא לחלוק כבוד לרב במקרה של מה שאתה תופס כחילול השם איננה אומרת שלי לא אכפת אפילו שהגמרא דורשת את זה.
    ועדין הנקודה ברורה. אי אפשר למנות דיין שאיננו הגון גם אם לדעתך היה עדיף לוותר על המוסד עצמו כל עוד יש ציבור שמזדקק לו.

    1. אם התגלגלנו לנושא הרבנות.
      ישנם חבילות על חבילות של טענות עליה,
      מהותיות (טענותיו של ליבוביץ),
      פרסונליות, מנהלתיות , כגון הנ"ל.
      כניראה שיש צדק רב בכל סוגי הטענות,
      וכניראה שרוב הציבור מודע להם,
      ועם כל זה, גם אנשים שמודעים להכל נמנעים מלשבור את הכלים.
      וכניראה שרבים מבינים דבר פשוט.

      הרבנות היא המוסד החשוב ביותר לעם היהודי של ימנו.

      מה הקשר הדתי, התרבותי, בין יהודי חרדי ליהודי חילוני? כלום.
      הקשר היחיד הוא קשר פורמלי, חלות שם 'יהודי' בגלל הסכמה הלכתית,
      (אפילו קשר גיזעי קשה למצוא בין יהודי ליטאי ליהודי תימני)
      הגוף המוסמך (המקובל) לתת חלות שם זה הוא הרבנות.
      ברגע שחלקים בעם לא יקבלו את סמכותו, העם יתפורר.
      המחנה המשותף הבסיסי ביותר יעלם, המושג יהודי.

      אם המשמעות של הציונות היא מדינה לעם היהודי(או מדינה יהודית),
      אז בלי עם יהודי אין מדינה ליהודים (ואין מדינה יהודית).

    2. אכן, את מי ישנאו כולם אם לא תהיה רבנות?! לכן גם חשוב לשמור את הפלסטינאים וגם לא לחתום איתם הסכם שלום אפילו אם הם יסכימו. את מי נשנא כשהם לא יהיו כאן? מה יאחד את החילוני עם הדתי והחרדי? אם היה אפשר להקים לתחייה את סטלין, טורקוומדה והיטלר, היינו צריכים גם אותם כדי ללכד אותנו. היגיון ברזל, איך לא חשבתי על זה בעצמי?

  16. חבל לרדת לשיח ליצני (ציני).
    ניראה שלמרות הכל…
    עדיין מקובל על הרוב שהרבנות מאחדת (באופן חיובי) בבסיס את העם היהודי על שסעו.
    בלי הרבנות אתה חושב שאתיופים היו באים בקהל?

    1. לא היה כאן בדל ליצנות (אבל כן ציניות). בלעדיהם כמעט הכל היה יותר טוב, כולל האתיופים. היינו צריכים לסגור אתמול את כל המושחתים הללו.

  17. אין צורך במוסד מוסכם על העם שהקשר בין חלקיו הוא פורמלי?
    יש לך דרך מעשית להקים גוף כזה?

    1. לא. אין שום צורך, גם כי באמת אין קשר וגם כי המוסד הרקוב הזה (והממש לא מוסכם. מוסכם לגנאי כמושא שנאה) לא מסייע לקשר אלא פורם גם את המעט שיש. אלפיים שנה הסתדרנו בלי רבנות מפוזרים בכל כנפות תבל, וכיום ודאי נסתדר טוב יותר.

    2. לא. אין שום צורך, גם כי באמת אין קשר וגם כי המוסד הרקוב הזה (והממש לא מוסכם. מוסכם לגנאי כמושא שנאה) לא מסייע לקשר אלא פורם גם את המעט שיש. אלפיים שנה הסתדרנו בלי מדינה מפוזרים בכל כנפות תבל, וכיום ודאי נסתדר טוב יותר.

    3. כוחה של הרבנות לא בא לה מקונסטלציה פוליטית כזו או אחרת, אלא מכוחם של המנהיגים התורניים שפיארו אותה במשך עשרות בשנים, חברי הרבנות ובתי הדין הרבניים ממשיכים מייצגים בנאמנות, איש איש בדרכו הייחודית, את דרכם של מייסדי הרבנות ומתווי דרכה – הראי"ה קוק והגר"ב עוזיאל, הגר"י הרצוג הגר"י נסים והגרא"י אונטרמן, הגר"ש ישראלי הגר"ש גורן, הגר"א שפירא והגר"ע יוסף, הגר"ש משאש והגר"מ אליהו.. וההליכה בדרכם – היא יסוד כוחה וסמכותם של ממשיכי דרכם בדורנו!

      בברכה, ש"צ לוינגר

  18. בקיצור, המחלוקת היא על הצורך במוסד הזה.

    (יהודים חילונים שנישארים יהודים, ובאים בקהל (ע"ע חוזרים בתשובה) זה חידוש.
    במשך אלפיים שנה העם היהודי איבד חלקים עצומים בגלל שלא היתה מיסגרת בסיסית.)

    כל הטענות על גוף מושחת כניראה לא נתון במחלוקת.
    הסיבה שרבים לא מסכימים לסגור אותם היא המחלוקת על הצורך בגוף הזה.
    כדי לשנות את המצב יש לנהל דיון עקרוני על הצורך ברבנות.
    הטלת רפש וביקורת לא ישנו דבר, כי אין מחלוקת על חסרונתיו.

  19. [אצל ההיסטוריון הגדול שלום בארון ראיתי משפט יפה (אני מצטט את התוכן): "האנטישמיות היא ארגון בינלאומי למען גיבוש ואיחוד יהודים"]

    1. בס"ד ט"ל בעומר ע"ח

      לשמוליק – שלום רב,

      נתת בדבריך הגדרה נכונה לדיון, אלא שצריך לשנות מעט את הפיסוק, ולומר:

      'הדיון כאן: פילוסופי או אקזיסטנציאליסטי?'

      פירוש:
      הדיון הוא על ערכו של העוסק בתורה. האם העיקר הוא היותו 'פילוסוך", האוהב את החכמה 'לשמה'? או שמא עיקר ערכו של ת"ח הוא בצד הקיומי, התועלת של תורתו לפתרון השאלות הקיומיות המעסיקות את רוב באי העולם?

      את הגרי"ש אלישיב והרוגאצ'ובער רואה רמד"א כתלמידי חכמים שעיקר עניינם הוא בבקשת החכמה לשמה, בעוד שהרב אלישיב קנוהל מובא כדוגמא לת"ח שעיקר עניינו ביישום חכמת התורה לתועלת הכלל והיחידים.

      בברכה, ש"צ לוינגר

  20. קיבלתי במייל:
    היי, אני מוש (מהפוסט האחרון). משום מה, אינני מצליח לכתוב שם תגובה, אכתוב כאן.

    תודה רבה על התיחסותך המפורטת!
    תחילה אעיר שכוונתי הייתה שדברי הסינוגריה הללו חריגים בנוף הכללי, אף שאתה מרבה לסנגר על המודל הראשון. אבל זו לא חכמה, כולם יודעים על חריגותך הכללית (יש אף שיאמרו, בדווקא! איפכא מסתברא :))…
    לגוף העניין:
    נראה שתורף טענתך שאנו לא מטרת בבריאה, יש מטרה שאנו נועדנו לשרת. אוקיי, אך אני התכוונתי לטעון שהדיכוטומיה בין שני הטיפוסים אינה נכונה.
    אניי בהחלט סבור שיש מטרה שראוי לשרת. אבל… אבל לדידי האיזון הנכון בין פרישות בין חיי תורה לחיי העולם היא הנכונה והמוצדקתת, והיא היא רצון ה’.
    לחיות כהרב אלישחב והרגצובער, זהו תפיסה קיצונית שאינה מוצדקת לטעמי. העולם ניתן לנו, התורה ניתנה לנו. ואנו זקוקים לשלבם יחד. לחייות חיים רגילים ולעמול בתורה.
    כמה פשוט כך נכון לענ”ד. הקיצוניות הדוגמטית (כהרב אלישיב והרגצובער) לתפיסה לקצה החבל אינה בריאה, פוגמת בשיקול הדעת, ובעיקר נוגדת את רצונו של ה’ הפשוט.
    הלוא כך?

    התייחסותי:
    מתנצל שפספסתי את ההודעה שלך. למען הסדר הטוב העברתי אותה לכאן.
    אני לא מסכים כי אתה בונה מודל אחיד לכולם. לדעתי יש מקום לכל הדמויות הללו. רוב האנשים אמורים לחיות באמצע אבל חשוב שיהיו גם אנשי קצה. זה לא אומר שהם צריכים להיות מנהיגי הדור. כפי שכתבתי,ממש לא.

  21. יישר כוח על המאמר.
    כאשר בעלי התוס׳, החזון איש ור׳ חיים מקדישים מזמנם לכתוב את התובנות שעלו להם מלימודם, האם לדעתך ניתן לראות זאת כקיום של החובה ללמד תורה או של מה שכינית ״פיתוח התורה״?
    ואם זהו אכן בכלל פיתוח התורה האם היה מתקיים אותו ״פיתוח״ לולי העלאת הדברים על הכתב?

    1. יש בזה את שני הדברים. ההעלאה על הכתב היא מסירת הפיתוח שעשית לציבור, ובכך התורה עצמה התפתחה והממשיכים יוכלו לבנות על זה עוד קומות. מעבר לזה, הכתיבה מסייעת לחשיבה ולגיבוש התמונה עצמה. כך גם כתבתי בתשובה לדוד בטוקבקים על טור 419.

      1. לפי דבריך יהיה נכון לומר שלו היה החזון איש או כל חכם אחר נמנע מלכתוב או ללמד את מה שלמד וחידש, לא היה תורם כלל לפיתוח התורה הלאה, ואם כן לא קיים כלל את עניין ״פיתוח התורה״ שעליו הצבעת. ולכן שוב נשאלת השאלה מה אם כן הערך של הלומד בגפו ומחכים כאשר אינו עושה זאת, וכל המאמר שבא להסביר את מעלתו של הרב אלישיב וכדו׳ צריך הסבר נוסף.

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button