מהי פילוסופיה? (טור 155)

בס"ד

מוקדש לבתי היקרה רבקה, לסיום השנה הראשונה בנטור

בטור הקודם הצגתי את המושג ערכים אסתטיים-אנושיים, והנגדתי בינם בין ערכי מוסר במובן החברתי (ערכים שמועילים לזולת). טענתי שהבחנה זו מצויה בין האסתטי לאתי, וטענתי שיש שם ערכים מחייבים ולא רק תחושות סובייקטיביות. במבט ראשוני נראה שהבחנה זו שייכת לתחום הפילוסופי, שכן היא אינה אמפירית. לא מדובר כאן בפסיכולוגיה מפני שזה לא תיאור של עובדות אלא קביעה נורמטיבית. אני לא טוען טענה תיאורית – שכך אנחנו מתייחסים לערכים הללו (רואים אותם כבני תוקף), אלא טוען טענה  נורמטיבית – שכך ראוי לנו לעשות.

אם היה כאן תיאור לא היה מקום רב לוויכוח. אנשים שטוענים אחרת פשוט מתייחסים אחרת, וזהו. אם יש וויכוח פירוש הדבר שמדובר בטענה אובייקטיבית שאמורה לחייב את כולנו (לפי מי שמקבל אותה). הוא הדין גם לגבי ערכי מוסר רגילים (במובן החברתי). יש שרואים בהם טענות תיאוריות על אופן החשיבה שלנו ולא טענות בעלות תוקף אובייקטיבי. לשיטתם, האיסור לרצוח אינו אלא טענה תיאורית שאנשים חשים דחייה מסוג כלשהו (שקרוי "איסור") מרצח. אבל אז כמובן מדובר בענף של הפסיכולוגיה, והטענה הופכת להיות טריביאלית (כי ברור שזה נכון). לפי תפיסה זו, מי שכן רוצח הוא פשוט אחר (בנוי אחרת מרובנו). לעומת זאת, בתפיסה המוסרית האיסור לרצוח אינו טענה תיאורית אלא טענה נורמטיבית, ומכאן שמי שרוצח הוא לא בסדר. האתיקה עוסקת לא במה שיש (בעולם או בנו) אלא במה שראוי שיהיה.

כל זה עורר בי מחדש את הצורך לעסוק בשאלה מהי פילוסופיה, והיכן היא עומדת ביחס למדע אמפירי, לפסיכולוגיה, למתמטיקה, או לסתם ספקולציות מחשבתיות ומשחקי מחשבה בדיוניים. באחד מטורי ההמשך אגיע גם לחתול שאיננו שם, ספרו של רון אהרוני (כן כן, ישי, לא שכחתי), שעוסק בדיוק בנקודות הללו ומציע להן תשובה מפתיעה ומאתגרת.

תהיות ראשונות

אז מהי בכלל פילוסופיה? ראשית, עלינו למקם אותה. אנחנו יודעים שהמדע מחולק לתחומים שונים, כמו פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה וכו' (לצורך הפשטות אני מתעלם ממה שמכונה מדעי הרוח). האם הפילוסופיה מקבילה לאחד הענפים הללו של המדע או למדע בכלל? דומני שלא סביר לראות בה ענף מדעי (כפי שאסביר בהמשך), ולכן היא כנראה מקבילה לרמה אחת מעל. בעצם הפילוסופיה מקבילה בהיררכיה למדע (ולא לתחום מדעי מסוים). וכמובן כמו שהמדע מחולק לתחומים שונים כך גם הפילוסופיה (מטפיסיקה, אתיקה, אסתטיקה, לוגיקה, אפיסטמולוגיה ועוד). כמובן שהטענה שפילוסופיה ומדע שייכים לאותה רמת אינטגרציה לא אומרת מאומה על ההבדל ביניהם ומהי הגדרתו של כל אחד מהם.

מדע בהגדרתו הפשוטה הוא אוסף תובנות על העולם שנצברות באמצעות תצפיות אמפיריות (וכמובן גם הכללות של התצפיות הללו). בתיאור הגס הזה ניתן לומר שתחומי המדע השונים נבדלים זה מזה בתוכנם אבל לא במתודה העקרונית שלהם. הפילוסופיה לא שייכת בכלל למדע שכן היא אינה תחום אמפירי. אבל האם היא טוענת טענות על העולם?

לכאורה נראה שמדובר באוסף ספקולציות מחשבתיות טהורות, כלומר תובנות שאינן טוענות משהו על העולם. למה? מפני שאם מדובר בטענות על העולם, אז יש שתי אפשרויות למקורן: אם זה מבוסס על תצפיות – מה בין זה לבין מדע?! זו הסקת מסקנות מתצפית. ואם זה נחצב מהמחשבה שלי ללא קשר לתצפית – מהי ההצדקה לקבל את זה כטענה על העולם? לכאורה זו ספקולציה גרידא. העובדה שאנחנו חושבים בצורה מסוימת לא מחייבת את העולם להתנהג כך. כפי שאמר מרק טוויין זצוקללה"ה, העולם לא חייב לך כלום, הוא היה כאן לפניך.

אפשר אולי להציע שהפילוסופיה היא תצפית פנימית עלינו עצמנו. זהו חקר אופני המחשבה שלנו. אבל אם זהו המצב אז בעצם מדובר בענף של הפסיכולוגיה, ושוב תחזור השאלה הקודמת: אם זה מבוסס על תצפיות – אז זהו מדע ולא פילוסופיה, ואם לא – אז שוב חזרנו למחוזות הספקולציה. חשוב להבין שגם אנחנו כסובייקטים יכולים להיחשב מושאי תצפית מדעית. מדעי המוח חוקרים את דרכי החשיבה שלנו, וכך גם ענפים של הפסיכולוגיה (כולל טעויות מחשבתיות, כמו בעבודותיהם של טברסקי וכהנמן)[1]. יתר על כן, ראינו למעלה שהאתיקה עוסקת במה שראוי שיהיה ולא במה שיש (בנו או בעולם). על מה זה מבוסס? האם יש בכלל תוקף לטיעונים וטענות מסוג כזה?

אם נשוב לדוגמה של ערכים אסתטיים שנדונה בטור הקודם, השאלה היא מה משמעותה ותוקפה של הקביעה שיש ערכים אסתטיים מחייבים? אם זו טענה על האופן בו אנחנו חושבים אז מדובר בפסיכולוגיה תיאורית. כפי שכבר הערתי, במצב כזה אין הרבה טעם להתווכח על כך. אם מישהו מצהיר שהוא לא חש כך, אז לא. זו כמובן לא טענה עובדתית על העולם שמחוצה לנו. לכן יש להבין את הטענה הזאת אחרת: אלו הם ערכים מחייבים, כלומר לא רק שכך אנחנו חשים אלא שכך ראוי לנהוג. אבל אז לכאורה מדובר בספקולציה מחשבתית. נראה שאנחנו פשוט ממציאים ספירה מושגית חדשה, טענות שהן נורמות ולא עובדות, ומשתעשעים לגבי תוכנה. אז על מה יש להתווכח כאן? האם כל זה הוא פשוט אי הבנה אחת גדולה?

יש שמגדירים את הפילוסופיה כבירור של המושגים שלנו. אבל אם זה אכן כך, גם אז הוויכוחים מאבדים לגמרי את משמעותם. אם יש ויכוח לגבי משמעותו של מושג כלשהו, ייכבדו הצדדים ויגדירו שני מונחים שונים בשפה לשני המושגים וייפרדו כידידים. על מה הוויכוח הסוער לכל הרוחות? אמנם נכון שבמקרים רבים הדיון הפילוסופי עמום ולעתים חסר פשר ומשמעות בגלל שלא נערך בירור מושגי כראוי. לכן ראוי להקדים לדיון הפילוסופי בירור של המושגים, לפני שנכנסים לטענות, לטיעונים ולהתנצחות. אבל לא נכון לזהות את הבירור המושגי עם הדיון הפילוסופי. הבירור המושגי הוא תנאי מקדים לדיון פילוסופי תקין וראוי.

מעבר לזה, עובדתית יש סוגיות רבות שלא עוסקות רק בבירור מושגים ובכל זאת נחשבות שייכות לפילוסופיה. יש טענות פילוסופיות ומשנות פילוסופיות שטוענות טענות שונות בתחומים שונים. גם הדוגמה של ערכים אסתטיים שבה פתחתי אינה רק בירור מושגי אלא טענה על קיומה של קטגוריה שמצויה בתווך בין האתי לאסתטי. טענתי שיש שם ערכים מחייבים, שהם תלויי הקשר ונסיבות ועוד כהנה וכהנה טענות שאינן רק הגדרות. לכן לא סביר לראות את הפילוסופיה כתחום שעוסק בעיקר בבירור מושגים (להלן אסביר מדוע בכל זאת יש תחושה שזה עיקר עניינה של הפילוסופיה).

הזבל הגודש את מדפי הפילוסופיה

לפני שאמשיך אציין  שלמיטב הבנתי העמימות הזאת היא שעומדת בבסיס ערימות הזבל הרעיוני שהפילוסופיה מלאה בהן. יש כל כך הרבה הבל שנכתב שם, וכל כך הרבה דפים גדושים במשחקי מילים חסרי משמעות וחסרי תוחלת, שמתאפשרים בעיקר בגלל העמימות הזאת. אנשים חשים שמדובר במשחקי מילים, ולכן כל אחד שמשחק במילים נחשב בעיני עצמו ובעיני אחרים כפילוסוף. יש תחומים שלמים בפילוסופיה שטוחנים מילים ולא אומרים מאומה. חלקם אינו אלא פסיכולוגיה (לפעמים בגרוש), וחלק אחר משחקי מילים. לדעתי רוב הפילוסופיה הקונטיננטלית של המאה האחרונה (ובעיקר בעידן הפוסטמודרני) היא כזאת. הזבל הזה מוציא שם רע לפילוסופיה כולה ומחזק את הרושם שמדובר במשחק חסר טעם.

כמובן שלא תמיד קל להבחין מתי מדובר באי הבנה שלך כקורא ומתי מדובר בנונסנס של ממש.[2] אני מציע שכשאתם קוראים טקסט כזה תנסו להגדיר את המושגים ולנסח במסודר את הטענות, לבנות את הטיעון ולזהות את המסקנה. לאחר מכן נסו לחשוב מהי האלטרנטיבה, כלומר מה חידשה לכם המסקנה (נפקא מינות) לעומת אפשרויות אחרות. במקרים רבים תגלו שלמרות שבמבט ראשוני זה נראה מאד עמוק בעצם מדובר במשחקי מילים גרידא.[3] בדוק ומנוסה.

להשלמת התמונה יש לציין שגם בצדו השני של המתרס, הפילוסופיה האנגלו-אמריקאית שהיא יותר אנליטית באופייה, יש סוג של ריק, אמנם הפוך. מרוב הקפדה על דיוק והגדרת מושגים לפעמים נותרים במישור ההגדרות הריקות ומתמקדים בהבחנות מושגיות בלי להרשות לעצמנו לטעון טענות. אבל שם לפחות נערך בירור מושגי ורעיוני כדבעי, ולכן בדרך כלל אלו בהחלט דברים בעלי ערך.

מהי מתמטיקה?

ברקע הדברים עומדת גם המתמטיקה. שם העניין לכאורה ברור יותר, שכן על פניו נראה שהמתמטיקה היא באמת שעשוע מחשבתי גרידא. אנחנו מגדירים מושגים, מניחים הנחות (אקסיומות) לגביהם, ורואים מה ניתן לגזור מההנחות וההגדרות הללו. תחום פורה במתמטיקה הוא אוסף הגדרות והנחות שיכול להנביע הרבה משפטים לא טריביאליים (כלומר טענות מעניינות שניתן להוכיח אותן מההנחות הללו). אין לזה ולמדע אמפירי מאומה. העובדה שהשעשועים הללו הם שימושיים במדעים שונים היא עובדה מרתקת, אבל לא בהכרח אומרת משהו על המתמטיקה.

משמעות הדבר היא שמתמטיקה היא סוג של שפה. זוהי שפה שפיתחנו, שבמסגרתה קל יותר לטפל בתחומים כמו פיסיקה או כימיה וקל לדייק ולהימנע מטעויות במחשבה. אבל השפה כשלעצמה אינה אלא קונסטרוקציה מחשבתית ולכן אין לגביה נכון ולא נכון, וגם לא רלוונטי להתווכח במסגרתה. במתמטיקה אין וויכוחים. מה שמוכח מוכח ומה שלא לא. אם יש טעות בהוכחה, כולם צריכים להודות שאכן אין כאן הוכחה. זו פשוט אשלייה שיצאנו ממנו ולא ויכוח. כל אחד יכול כמובן לבחור אקסיומות אחרות מאלו שאני בחרתי ולהוכיח על בסיסן משפטים אחרים, אבל זה לא וויכוח.

בתפיסה הפשוטה המתמטיקה גם לא באמת טוענת משהו על העולם.[4] אם ניטול את הגיאומטריה, היא אמנם מוכיחה שסכום הזוויות במשולש הוא 180, אבל זו לא טענה על העולם. זו טענה מתמטית על מערכת אקסיומות שנקראת הגיאומטריה האוקלידית של המישור. אם מאמצים את ההנחות שלה ניתן להוכיח את המשפט שבכל משולש סכום הזוויות הוא 180. השאלה האם בעולם הפיסיקלי שלנו זה מתקיים היא שאלה בפיסיקה. אם אכן האקסיומות האוקלידיות מתקיימות בעולם, או אז ניתן להסיק שגם סכום הזוויות בכל המשולשים כאן הוא 180. אבל זו טענה מתחום המדע האמפירי (עליו לבדוק האם ההנחות אכן מתקיימות). גם אם יתברר שההנחות הללו לא נכונות בעולם שלנו (כפי באמת מראה תורת היחסות הכללית) עדיין הגיאומטריה עומדת במקומה. היא נותרת תורה מתמטית מושלמת, אלא שאין ליישם אותה על המציאות שלנו (במינוח מתמטי: המציאות שלנו אינה מודל לגיאומטריה האוקלידית).

קל לראות את הדברים בלוגיקה. הלוגיקה עוסקת בקשרים בין טענות ובהיסקים. אבל בטהרתה מדובר בתחום צורני לגמרי, כלומר הוא עוסק ביחסים בין צורות טהורות. השאלה מה תוכנן של הצורות הללו לא חשובה ללוגיקן ותקפותה של הלוגיקה הצורנית לא תלויה בה. הלוגיקה אומרת שאם כל X הוא Y ו-a הוא X, אז בהכרח a הוא Y. הטיעון הזה הוא תקף, ללא תלות בשאלה מה נציב במקום X, Y ו-a. זה יהפוך למשפט על העולם שלנו אם נציב במקום X, a ו-Y מושגים שאכן יש ביניהם את הקשרים הללו. למשל X – בן אדם, Y בעל חיים, a סוקרטס.

כך גם לגבי האלגברה והאריתמטיקה. לדוגמה טלו את המשפט 3+3=6. ננסה כעת ליישם אותו על המציאות הפיסיקלית. לדוגמה, ניטול גוף ונפעיל עליו כוח בעוצמה 3 צפונה ועוד כוח בעוצמה 3 מערבה. לכאורה הכוח הכללי (השקול) שפועל על הגוף הוא 6, שהרי זו התוצאה האריתמטית. אבל כל מי שלמד  מכניקה יודע שזה לא נכון. הכוח השקול שפועל על הגוף הוא 18√ (לכיוון צפון-מערב). האם הפרכנו כאן את הטענה האריתמטית 3+3=6? בהחלט לא. הפרכנו את הטענה בפיסיקה שהוספת כוחות מתוארת על ידי חיבור אריתמטי. האריתמטיקה נותרת בעינה, נכונה כשהיתה. היא לא טוענת מאומה על המציאות ולא נבחנת מתוך המציאות.

האם הפילוסופיה היא ענף של המתמטיקה או קשורה אליה בדרך כלשהי? תחושתי היא שיש קשר ביניהן, אך אגיע לזה מאוחר יותר. בינתיים נראה שהתשובה שלילית. המתמטיקה היא שפה שלא טוענת מאומה על העולם, ואילו הפילוסופיה, כפי שראינו למעלה, טוענת גם טוענת.

מבט אמפירי

כדי להתקדם לקראת הגדרה של הפילוסופיה הבה ננקוט בדרך המדעית-אמפירית, כלומר נתבונן על מה שמשוייך באופן מסורתי לפילוסופיה וננסה לאפיין אותו. התחומים המרכזיים של הפילוסופיה המסורתית הם מטפיסיקה, אתיקה ואסתטיקה. בנוסף לשלושת התחומים הללו, ישנן גם הלוגיקה והאפיסטמולוגיה שעוסקות יותר בנו, ובעיקר בשאלות כיצד אנחנו מכירים את העולם ומנתחים אותו. לכן אתמקד בינתיים בשלושת התחומים הראשונים.

מה שמשותף לשלושת התחומים הללו הוא שהם לא נגישים לכלי התצפית של המדע האמפירי. אי אפשר לגלות מטפיסיקה עם מיקרוסקופ, אמפרמטר, או מאיץ חלקיקים. אתיקה ואסתטיקה בוודאי שלא נגישים למיכשור ולתצפית מדעית (אם מבינים שאתיקה ואסתטיקה אינם תחומים תיאוריים, כלומר שהם לא עוסקים במה שיש אלא במה שראוי להיות, כפי שהסברתי למעלה). אז כיצד ניתן לטעון טענות בתחומים הללו?

רבים באמת מסיקים מכאן שהטענות בשלושת התחומים הללו הן או חסרות פשר (פסאודו משפטים, בלשונו של קארנאפ והפוזיטיביזם הלוגי) או מתארות משהו סובייקטיבי וחסר תוקף. הפוזיטיביסטים הלוגיים התייחסו למטפיסיקה כאוסף של טענות שלא טוענות מאומה. משחקי מילים חסרי פשר שלא אומרים כלום. המוטיבציה לגישה המוזרה והמופרכת הזאת היא הקושי שתיארתי כאן. בגלל שאין לנו דרך אמפירית לגשת לבירור הטענות הללו, ועקב ההנחה (שמאפיינת את הפוזיטיביזם הלוגי) שאישוש ואמתיות הם כמעט מונחים נרדפים, המסקנה היא שלמשפטים הללו אין פשר. אבל האמת היא שיש להם פשר, אלא שאין דרך לאשש אותם (לפחות לא אמפירית. ראה להלן). יש פשר לטענה שיש אלוקים או שיש שדים ומלאכים ונשמות וכו'. השאלה איך אפשר לדעת זאת היא שאלה טובה, אבל אחרת. במטפיסיקה מדובר על אובייקטים בעולם, אלא שהם לא נגישים לכלי התצפית. אפשר כמובן לטעון שהאובייקטים הללו לא באמת קיימים (בגלל שאין לנו אינדיקציה אמפירית לכך), אבל לא סביר לטעון שמדובר בטענות חסרות משמעות.

אבל לגבי האתיקה והאסתטיקה המצב חמור עוד יותר. שם נראה לכאורה שאין בכלל במה לצפות. זו לא בעיה טכנית של היעדר מכשירי מדידה מתאימים כמו במטפיסיקה (כלים שיכולים לחזות באלוקים, או בנשמות או שדים), אלא של האובייקטים הנצפים עצמם. במה בדיוק עלינו לצפות כדי לקבוע שאסור לרצוח או שתמונה כלשהי היא יפה? הכשל הנטורליסטי קובע שאין עובדה כלשהי שידיעתה מנביעה את הקביעות הנורמטיביות הללו. אין פלא אפוא שכאן מתרחבות השורות. ביחס לאתיקה ולאסתטיקה מצטרפים אל הפוזיטיביסטים גם הרלטיביסטים (הדוגלים ביחסיות). לטענתם מדובר בטענות תיאוריות ולא נורמטיביות (הם כלל לא מכירים בקיומה של הקטגוריה הנורמטיבית). לא לגמרי ברור האם לדעתם הטענות הללו חסרות פשר, אבל בוודאי חסרות תוקף. אם מפרשים את הטענות כטוענות משהו בר תוקף על העולם או אז נראה להם שהן בהכרח חסרות פשר (כי לדעתם אין דבר כזה נורמות. זהו סוג של תחושה אשלייתית שאין לה תוקף ממשי). כמובן שאם מדובר בתיאורים (של דרך החשיבה וההתייחסות שלנו) – אז כמובן גם פוזיטיביסט יוכל לקבל זאת.

הנחת היסוד

הקוראים שמכירים אותי כבר יודעים לאן הדברים הולכים. יש הנחה כלשהי בבסיס המבוכה שתיארתי, והיא שכל דבר שלא נצבר באמצעים תצפיתיים-מדעיים אינו מידע על העולם אלא משחק מחשבה או עניין סובייקטיבי. ההנחה היא שלא ניתן לטעון טענות על העולם בלי תצפית חושית, כלומר אמפיריציזם בוטה.

בכמה מספריי אני טוען שהנחה זו שגויה (בשתי עגלות ובשאר הקוורטט, ובפרט ראה אמת ולא יציב מפרק 14 והלאה). טענתי היא שיש לנו יכולת להגיע לאמתות כלשהן על העולם ללא תצפית והכרה חושית. בלשונו של הרמב"ם בתחילת מורה הנבוכים, יש לנו יכולת לצפות בעולם ב"עיני השכל" (כלומר בלי חושים) או במינוח של הוסרל "לצפות באידיאות" (=ראייה אידיתית, שכמובן לא נעשית באמצעות העיניים). לפני שאסביר כיצד זה נוגע להגדרת הפילוסופיה, עליי להבהיר יותר את הדברים.

האינטואיציה כחשיבה הכרתית

המונח של הרמב"ם "עיני השכל" מצמיד שני מושגים שלקוחים מעולמות שונים: השכל שייך לחשיבה והעיניים להכרה (תצפית). מה פירוש הביטוי "עיני השכל"? כוונת הרמב"ם לומר שהשכל שלנו אינו עוסק רק בחשיבה אלא יש בו גם חלק מכיר. יש לנו סוג של כישרון שניתן לקרוא לו "חשיבה הכרתית". אנחנו נוכחים לדעת שמשהו הוא נכון בלי תצפית חושית, אבל עדיין זו לא חשיבה טהורה (כי חשיבה טהורה מתבצעת בתוכנו פנימה ולכן אין סיבה להניח שמסקנותיה מתאימות למה שקורה בעולם עצמו), אלא סוג אחר של הכרה. הכרה לא חושית. זה גם מה שהוסרל כינה "צפייה באידיאות". אנחנו מתבוננים באידיאות, אבל זה סוג של התבוננות (לא חושית) ולא חשיבה טהורה.

בספרי שם הסברתי שזוהי התשובה היחידה האפשרית לחידת הסינתטי-אפריורי של קאנט. קאנט תהה גם לגבי המדע כיצד ניתן להאמין לחוקי הטבע כשהם מתקבלים מהכללה על בסיס התצפיות. הרי התצפיות שבהן חזינו הן אוסף של עובדות ספציפיות. החוק הכללי שהגענו אליו הוא תוצר של הכללה שנעשית בכלים חשיבתיים שלנו. מי לידינו יתקע שהחשיבה שלנו קולעת למה שקורה בעולם? למה להניח שחוק הטבע הוא נכון? הסברתי שם שבכל תולדות הפילוסופיה לא ניתנה תשובה טובה לשאלה היסודית הזאת (ראה סקירה בספרו של הוגו ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, פרק ט). הדרך היחידה לבסס את תוקפם של חוקי הטבע היא ההנחה הסינתטית, שמקבלת את קיומו של אגף בשכל שלנו שמבצע חשיבה הכרתית. אנחנו פשוט "רואים" (בעיני השכל) את התיאוריה הכללית דרך העובדות הספציפיות. זו לא חשיבה אלא הכרה.

טענתי שם שזה מה שאנחנו מכנים בדרך כלל אינטואיציה. אינטואיציה היא כלי שמאפשר לנו להגיע למסקנות באופן ישיר, בקפיצה מחשבתית, בלי לעבור הליכים של חשיבה מסודרת ושיטתית. לראות פתרון כלשהו לבעיה בלי לעשות את החישוב, או לקבל השראה איך כדאי לגשת לפתרון בעיה מדעית או אחרת. אנשים נוטים לחשוב שהאינטואיציה היא כלי חשיבתי, שכן היא לא מבוססת על תצפית חושית. אבל בדיוק בגלל זה יש נטייה לראות בה משהו סובייקטיבי ולא כלי בר תוקף להכרת העולם. אחרים טוענים שהאינטואיציה אינה אלא מכלול התובנות שצברנו בכלים תצפיתיים בעבר, אלא שאנחנו משתמשים בהם בלי להיזקק להם ישירות. הם כבר הוטמעו בתוכנו ומשמשים אותנו כחלק מה"חשיבה" שלנו (כשבעצם זו לא באמת חשיבה אלא תוצאה של תצפית). טענתי כאן שיש באינטואיציה גם חלק שמכיר את העולם בהווה באמצעים לא חושיים.

אינטואיציה לגבי מושגים ועקרונות

אבל במה אנחנו מתבוננים באמצעות עיני השכל? למה לא להסתכל על זה בעיניים? ראשית, אנחנו מתבוננים כך בחוקי הטבע. כאמור, אנחנו רואים את ההכללה דרך העובדות הפרטיות (את חוק הגרביטציה דרך תופעות ספציפיות של עצמים שנופלים לארץ או מסלולי כוכבים, גאות ושפל וכדומה). אבל מעבר לזה אני טוען שם שהכושר האנושי הזה הוא שמאפשר לנו לדבר על מטפיסיקה, אתיקה ואסתטיקה. אנחנו מתבוננים בממדים הלא גשמיים של המציאות, אלו שאינם נגישים לחושים שלנו, ולכן משתמשים בכלי ההכרה השכליים.

לפי הצעה זו, כשאנחנו אומרים שאסור לרצוח כוונתנו לומר שצפינו באידיאת הטוּב או בערכים, ו"ראינו" שיש איסור לרצוח.[5] זו תוצאה של תצפית, גם אם לא חושית. הוא הדין כשאנחנו אומרים שיצירת אמנות כלשהי היא מרשימה, חשובה, בעלת ערך אסתטי או אמנותי גבוה, כוונתנו לומר שעשינו השוואה מול אידיאת האמנות (היופי?) והתוצאה היא שיש ליצירה הזאת ערך אמנותי גבוה. וכך גם לגבי המטפיסיקה: אנחנו צופים במציאות ורואים שיש עקרון סיבתיות, שיש חוקים קבועים, שיש אלוקים, שיש לנו נשמה וכדומה.

אם כן, אוסף הכלים שמכונה אינטואיציה נצרך גם בתחום המדעי (כי בלעדיו אין תוקף להכללות שלנו, כלומר לחוקי הטבע), אבל הוא הבסיס לתוקפן של טענות מטפיסיות, אתיות ואסתטיות. אמנם יש הבדל בין ההכללות המדעיות לבין המטפיסיקה, האתיקה והאסתטיקה. בתחום המדעי אנחנו יכולים להעמיד את המסקנה שלנו למבחן אמפירי (מבחן הפרכה), בעוד שבתחומים האחרים לא. שם ניתן לכל היותר לבחון קוהרנטיות פנימית של הרעיונות והאינטואיציות שלנו, כלומר לבחון את המסקנה מול אינטואיציות אחרות שיש לנו. ובכל זאת, אם יש לנו אמון באינטואיציה, אזי גם אם לא ניתן לבדוק אמפירית את מסקנותיה, אין זה אומר שיש לדחותן על הסף. לכל היותר כדאי להיות זהיר ולנסות לבחון אותן שוב ושוב (לעומת אינטואיציות נוספות).

חשוב להבין שהאלטרנטיבה היא שהכל יחסי או חסר משמעות. מי שלא מקבל את הטענה לגבי האינטואיציה ככלי מכיר, לא יוכל להכיר בתוקפן של כל סוגי הטענות הללו (חוקי הטבע, האתיקה, האסתטיקה והמטפיסיקה). אין אופציית ביניים. לכן כל אחד מאתנו צריך להחליט היכן הוא עומד. בספרי שם (ובעוד מקומות, כמו כאן) הבאתי גם ראיה אמפירית-סטטיסטית לכוחה של האינטואיציה ככלי מכיר ובעצם לתוקפן של מסקנותיה. אבל בלי להיזקק לכך, כל אחד צריך להבין שאם הוא מכיר בתוקפם של חוקי הטבע ושל הנורמות המוסריות הוא בעצם מניח במובלע את התפיסה שתוארה כאן. כעת נראה שגם הגדרת הפילוסופיה, שהיא הנושא שלנו כאן, תלויה בשאלה זו.

אז מהי פילוסופיה?

הצעתי היא שהמדע עוסק בתובנות שנגזרות מתצפיות חושיות על המציאות והפילוסופיה היא תובנות שנגזרות מתצפיות לא חושיות על המציאות. המדע עוסק בבירור של המציאות הפיסית שנגישה לחושים, ולכן כלי העבודה העיקרי שלו הוא התצפית המדעית באמצעות החושים וכלי המדידה. בנוסף לכך יש את הניתוח וההכללה כמובן, שהם החלק הסובייקטיבי-חשיבתי של ההליך המדעי (שעושה שימוש גם באינטואיציה), אבל כאמור את המסקנות המדעיות שהגענו אליהן ניתן להעמיד למבחן אמפירי. לעומת זאת, הפילוסופיה עוסקת בחלקים של המציאות שלא נגישים לחושים (כמו מטפיזיקה, אתיקה ואסתטיקה). לכן על כורחנו היא נזקקת לאינטואיציה. ניתן לומר שהגדרת הפילוסופיה היא איסוף ממצאים באמצעות תצפיות לא חושיות על המציאות (וגם עלינו עצמנו כמובן). כשאני מתבונן באידיאת המוסר ורואה שאסור לרצוח, צברתי כאן ממצא לא מדעי (בתחום האתיקה) באמצעות אינטואיציה (בעיני השכל). חלק מהפילוסופיה עוסק בבירור כלי התצפית הללו עצמם (הלוגיקה והאפיסטמולוגיה), הן תצפית בעובדות והן באידיאות. גם ניתוח של האינטואיציה עצמה, ועצם האבחנה שיש לנו כושר כזה (והטענה שהוא תקף, ולא אשלייה סובייקטיבית בעלמא) שייכים כמובן לתחום הפילוסופיה.

זוהי כנראה הסיבה לתחושה הרווחת שעיקר עניינה של הפילוסופיה הוא בירור מושגי. אנחנו אכן מלבנים תובנות פנימיות שלנו, אבל זה לא באמת בירור מושגי בלבד, אלא איסוף ממצאים באמצעות האינטואיציה והתבוננות בעצמנו כדי להבין את משמעותם ולהבחין בין הדומים. בגלל שאין שימוש בחושים נראה לאנשים שמדובר בהתבוננות פנימה וניתוח מושגים גרידא, ולא היא. מדובר בתצפית לא חושית על העולם.

לכן גם קל מאד להתבלבל ולהגיע למסקנות עגומות ביחס לחוסר התוחלת והסובייקטיביות של התחום הזה, בפרט מסייעים לכך כל יצרני הזבל הרעיוני שהוזכר למעלה. אבל אם מאמצים את התמונה הסינתטית שהוצגה כאן, עולה שאין שום צורך והצדקה לזלזל בתובנות שלנו ובאמונה שלפילוסופיה יש ערך ושהיא לא רק טוחנת מים. הטקסטים חסרי הערך שגודשים את הפילוסופיה לא רק מסייעים לטעות הזאת אלא בעצמם מבוססים עליה.

המסקנה היא שההכרה באינטואיציה ככלי הכרה היא לא רק תנאי לתקפותם של חוקי המדע, האתיקה והאסתטיקה, אלא זהו גם תנאי להגדרת התחום של פילוסופיה. כפי שראינו כאן, בלי להניח את זה אין הגדרה סבירה למושג פילוסופיה ולעיסוק הפילוסופי, ואנחנו נותרים עם טענות מדעיות או משחקי חשיבה חסרי משמעות.

ועוד הערה טכנית. פילוסופיה אינה שם נרדף לאינטואיציה. ברור שקביעה אינטואיטיבית כשלעצמה אינה ראויה לשם פילוסופיה, בדיוק כמו שתצפית מדעית ספציפית אינה מדע. מדע הוא ניתוח והכללה של תצפיות ספציפיות, משהו שמוסיף על התצפית הקונקרטית עצמה ומגיע לתובנה כללית (חוק טבע). התצפיות הן חומר הגלם של המדע. הוא הדין לגבי העיון הפילוסופי. התובנות האינטואיטיביות הן חומר הגלם של הפילוסופיה. אבל רק עיון שמעמיק ומוסיף ניתוח, השוואות, הבחנות ומשמעויות עומק לתובנות הללו ויוצר מהן תיאוריה כללית ראוי לשם פילוסופיה. בלי העיבוד והניתוח אין זו פילוסופיה של ממש, שכן צריכה להיות מורכבות כלשהי כדי שנוכל לראות טקסט או דיון כלשהם כעיסוק עיוני.

בחזרה למתמטיקה

למעלה הזכרתי שלדעתי יש קשר בין מתמטיקה לפילוסופיה, והבטחתי להסביר זאת. כדי לעשות זאת אקדים את דילמת האפלטוניזם בפילוסופיה של המתמטיקה. בניגוד לתפיסה שתוארה למעלה, לפיה הפילוסופיה לא טוענת טענות על העולם אלא בונה קונסטרוקציות מחשבתיות (שפות), יש הטוענים שהמתמטיקה כן מתארת את העולם. אבל לא בהכרח מדובר בעולם שלנו, אלא בעולמות אפלטוניים כלשהם. גם אם העולם שלנו אינו אוקלידי, יש אידיאה אפלטונית של עולם אוקלידי, ולעולם ההוא יש תכונות שמתוארות על ידי הגיאומטריה האוקלידית. התובנות שלנו (בעיקר האקסיומות וההגדרות) שאובות מתצפית אידיאית על העולם האפלטוני ההוא. זוהי התפיסה האפלטונית (או הפלאטוניזם) של המתמטיקה.

אני אישית בהחלט נוטה לדעה הפלאטוניסטית. לא אוכל כאן להרחיב בעניין (ראה למשל כאן וכאן וקצת בטור 108), ורק אומר שהעובדה שתגלית מתמטית מתקבלת ומובנת בעולם כולו מראה שלא מדובר בהמצאה תלושה. התחושה היא שהמגלה עלה על משהו שגם אני הייתי אמור לעלות עליו. שיש שם משהו טבעי והגיוני, אובייקטיבי במובן כלשהו. בניסוח אחר, יש כאן תהליך של גילוי ולא של המצאה. גם ההתאמה של המתמטיקה למה שקורה בעולם והתאמתה לשימושים בפיסיקה מצביעה על כך שמדובר במשהו שקשור לניסיון שלנו.

אם מאמצים את התפיסה הזאת, קל לראות מדוע המתמטיקה היא ענף של הפילוסופיה. גם המתמטיקה וגם הפילוסופיה הן תולדות של תצפית באידיאות. בעצם המתמטיקה היא החלק הפורמלי והמדויק של הפילוסופיה. אלו תובנות של הראייה האידיתית שלנו שאנחנו יכולים לנסח במדויק ולגזור לגביהן מסקנות בכלים פורמליים. המתמטיקה אינה אלא פילוסופיה פורמלית.[6]

השלכות מתודולוגיות

ראינו שהאינטואיציה היא כלי הכרתי. לסיום חשוב להוסיף שכדאי להשתמש בו בתבונה ובזהירות. מחד, זהו סוג של תצפית שאמנם לא ניתן לאישוש אמפירי ישיר, אבל עדיין טיעונים שנבנים עליו הם בהחלט מועילים ומלמדים, ולכן לא נכון לראות בו משהו סובייקטיבי. אך מאידך חשוב מאד להיזהר מאמון מופרז בו. האנליזה המושגית וההגיונית הן כלים חשובים לברר וללבן את האינטואיציות שלנו, והם נחוצים בכדי לברור את הבר מהתבן ולהוות בקרה על האינטואיציה (במקום הבקרה האמפירית שקיימת במדע).

למעלה הזכרתי את הפילוסופיה הקונטיננטלית שלוקה בעמימות מושגית ומשחקי מילים וטוענת טענות ספקולטיביות ולא  מבוססות (אם בכלל יש להן פשר), ולעומתה עמיתתה האנגלו-אמריקאית שהיא תקפה להפליא אך לוקה בריק אנליטי. הדרך המאוזנת ליצור פילוסופיה סבירה ומועילה היא להגדיר את המושגים כראוי, להציב אלטרנטיבות זו מול זו, לאתר השלכות, ואז לטעון טיעונים ולהגיע למסקנות. אחרי האנליזה המושגית לא צריך להירתע מלטעון טענות, וכמובן גם לכיוון ההפוך: אחרי שמחלצים תובנות שונות מהאינטואיציה שלנו צריך לעשות להן אנליזה מושגית שמבררת את הקוהרנטיות ואת המשמעות שלהן. רק שילוב של שתי אלו יכול לתת לנו פילוסופיה בעלת ערך, שמחד לא תהיה ריקה (תטען טענות) ומאידך גם תהיה זהירה (לא ספקולטיבית מדיי).

בטורים הבאים אמשיך את הדיון הזה.

[1] ראה על כך בטור 38.

[2] הנחת העבודה שלי היא שזהו נונסנס עד שלא יוכח אחרת.

[3] כעין זה ניתן לומר גם לגבי לימוד חסידות (ראה טורים 104105, וגם בכל המהלך שמסתיים בטור 113) ולא מעט מקורות במחשבת ישראל.

[4] ראה בספרי אלוהים משחק בקוביות פרק רביעי.

[5] במחברת הרביעית ח"ג הסברתי מדוע אין כאן כשל נטורליסטי. כשל נטורליסטי הוא הסקת מסקנה נורמטיבית מעובדה פיסית. אבל עובדה אתית מנביעה ערך, נורמה, או הוראת התנהגות. אם עובדה פיסיקלית היא עובדה נייטרלית מבחינה ערכית, הרי שעובדה אתית היא "טעונה" במטען שמורה לי מה ראוי או לא ראוי לעשות. כך גם עובדה אסתטית טעונה במטען שיפוטי שמורה לי מה בעל ערך אסתטי או אמנותי ומה לא.

[6] יש, בעיקר בין הפילוסופים האנליטיים, כאלה הטוענים שכל פילוסופיה שלא ניתנת להצרנה לוגית-מתמטית לא אומרת מאומה. על אף חיבתי לפורמליזציה ועל אף היתרונות שלה (שתוארו למעלה) איני מסכים לכך. לכן ניסחתי כאן שיש חלק מהפילוסופיה שניתן להצרנה וזו המתמטיקה. כאן המקום להעיר שאמנם ההצרנה מאפשרת דיון מדויק, אבל חשוב להבין שזה מאד מטעה. הדרך מהטיעון הפילוסופי לצורתו הפורמלית (ההצרנה) בדרך כלל מחביאה הנחות לא טריביאליות, ומכיון שהן לא מופיעות בהצרנה עצמה יש לנו תחושה שהמסקנה היא הכרחית ואי אפשר לחלוק עליה. זה נכון ביחס לטיעון הפורמלי, אבל לגבי הבעיה הפילוסופית המקורית שהיא זו שהטרידה אותנו, לא בהכרח. כדאי לראות על כך את הדיון הקצר שערכתי בטור 108 על הטופולוגיה של צורות קמורות.

70 תגובות

  1. 1. אתה מתחיל בזה שהידע האובייקטיבי שלנו (כל ידע) לא יכול להיות מבוסס רק על החושים, ובהכרח שאנחנו משתמשים גם בעיני השכל/אינטואיציה לבסס ידיעות כמו למשל באמצעות אינדוקציה, ומשתמע מכך שעיני השכל נמצא על אותה סקלה של החושים.
    האם לא נכון יותר לומר שעיני השכל נמצאים גם מעל החושים? שהרי נתוני החושים לבדם (כפי שמראה ראסל בבעיות הפילוסופיה) הם כלום, ההכרה שלנו שנתוני החושים מבטאים מציאות קיימת מבוססת גן כן על עיני השכל/אינטואיציה/קטגוריות החשיבה.
    נמצא אם כן שעיני השכל לא רק מסדרים את נתוני החושים, אלא בכלל נותנים להם תוקף שהם אכן משקפים מציאות קיימת, הלא כן? (אין לי בעיה איך תקרא לביסוס הזה, אבל הוא לא יכול להשען על החושים, שנותנים לנו רק תמונות קולות וכו).

    2. יש הבדל בין הגבולות של מטפיזיקה, לעומת מוסר ואסתטיקה, בעוד רעיונות המטפיזיקה, פחות או יותר מוצקים ומקובלים על הכל, במוסר יש הרבה גבולות נזילים למה נחשב מעשה מוסרי, ובאסתטיקה הגבולות עוד רחבים יותר.

    1. 1. אני מסכים לגמרי (וגם כתבתי זאת בספריי). אגיע לזה בהמשך.
      2. עיני השכל אינן כה חדות ומוסכמות כמו עיני הבשר. כמו שיש ויכוח על מראות רחוקים כי הראייה שם מטושטשת יותר.

  2. אני חושב שכדאי להבחין כאן בשני תחומי דיון.

    1. במה פילוסופיה עוסקת
    2. מהו המקור והתוקף של טענות פילוסופיות

    לגבי השאלה האחרונה, אתה מציע שתי אלטרנטיבות בלבד. א. סוג חדש של הכרה (שאתה מכנה אינטואיציה) ב. אוסף של הבלים חסרי משמעות.

    אך למיטב הבנתי השאלה האם שתי האלטרנטיבות הללו מכסות את מרחב האפשרויות תלויה בתשובה לשאלה הראשונה – רק אם נניח שפילוסופיה עוסקת בקביעות על העולם שלא ניתן לאשש בדרך אמפירית נותרים עם מרחב האפשרויות שתיארת: נונסנס או סוג חדש של הכרה. אולם, כדי להשיב על השאלה מהו תחום העיסוק של הפילוסופיה אתה משתמש באחת מהאלטרנטיבות שהזכרתי לעיל וטוען שתחומה הוא הכרות שמשתייכות לתחום החדש.

    נראה לי שהמהלך שלך יכול להיות תקף רק אם תבסס את ההצעה שלך להגדרת תחום העיסוק של הפילוסופיה באופן עצמאי ולא על טענה שמוצדקת רק במסגרת המהלך הזה עצמו, זוהי הצדקה מעגלית.

    1. לא הבנתי היכן ראית כאן מעגליות. אכן אני טוען שהפילוסופיה עוסקת בטענות על העולם שלא ניתנות בחושים. הנימוק לזה הוא שאם זה מגיע מהחושים אז זהו מדע. אני שולל את האפשרות שהיא עוסקת בבירור מושגים בלבד, פשוט בגלל שעובדתית לא רק זה משוייך לפילוסופיה.
      לא ההנחתי כאן מאומה שקשור לשאלה השנייה.

  3. מה שכתבת בוודאי נכון לגבי מטאפיזיקה. אבל לגבי אתיקה ואסתטיקה, אתה שולל את פילוסופיותם של כל מי שלא מייחס אובייקטיביות חיצונית לערכים אתיים או אסתטיים (ובכך אתה ממציא הגדרה חדשה למילה פילוסופיה).

    1. אני לא רק שולל את פילוסופיותם אלא את משמעות טענותיהם. מי שאומר שמדובר בטענות לא אובייקטיביות בעצם מדבר על תחושות סובייקטיביות, וחוזר בכך לטענות מתחום הפסיכולוגיה (זוהי תוצאה של תצפית, על עצמי או אחרים: כך אנחנו מרגישים) או הגדרות מושגים בעלמא. כאמור, שני אלו אינם פילוסופיה.

  4. אה, ועוד משהו, לשיטתך אתיקה ואסתטיקה הם בעצם ענפים של המטאפיזיקה (כי הם ישים ממשיים). ולמעשה פילוסופיה = מטאפיזיקה לדבריך (אני מניח שגם אפיסטמולוגיה כך לשיטתך, כי היא תחום דיון בממשק שבין התודעה והמטאפיזיקה). כל זה הגיוני, אבל זורק החוצה את כל הפילוסופיה שלא מקבלת את זה.

    1. ״ערכי מוסר הם מה שהחברה מגדירה כערכי מוסר״ – מקובל להתייחס למשפט הזה כטענה פילוסופית בתחום האתיקה (ולא משנה כרגע מה ערכה הפילוסופי). היא בוודאי לא טענה פסיכולוגית.

    2. הרי לך הגדרת מושגים ריקה.
      אבהיר יותר. בינתיים רק הגדרת שהמוסר הוא קביעה חברתית. זו רק הגדרה. כעת השאלה היא האם זה מחייב? אם לא – אז אין לה משום משמעות מעבר להגדרה או תיאור מדעי (פסיכולוגי: כך אנחנו חשים). אם זה מחייב – השאלה למה? יש עיקרון שמה שהחברה קובעת מחייב? מניין הוא נובע? מה הביקורת על מי שלא שומע לעיקרון הזה? לא תימלט ממקור מהאינטואיציה, אחרת לא יכול להיווצר חיוב.
      וגם אם כוונת המשפט הזה לומר שאין מוסר אחר – שוב הוא דן באינטואיציה ותכניה אלא שהוא טוען שאין תוכן כזה. חזרנו שוב להגדרתי.

  5. כתבת: כל אחד צריך להבין שאם הוא מכיר בתוקפם של חוקי הטבע ושל הנורמות המוסריות הוא בעצם מניח במובלע את התפיסה שתוארה כאן.

    אבל ישנם אלטרנטיבות משמעותיות. אתחיל בליבוביץ', ליבוביץ' טען שהתאוריה המדעית כפויה על שכלו של האדם, כלומר מדוע דבר זה נכון כי "איני יכול לחשוב אחרת!". "אדם אינו יכול שלא לדעת את אשר הוא יודע" ועוד כהנה וכהנה ציטטות שיש לי ההקלטות שלו. הדברים מופיעים בעיקר בשיחות על פילוסופיה של המדע עם יוסף אגסי. ובנוגע לאתיקה, ליבוביץ' טען לזהות בין מושג הערך למושג הרצון, הוא אינו דיבר על אידאות הוא דיבר על כך שבני אדם רוצים את אשר הם רוצים. זה הגיע אצלו לרמה כזו שאנשים לא הבינו את תשובתו לשאלה מדוע הוא שומר מצוות והוא תמיד ענה כי "הכרעתי לשמור תורה ומצוות" או "על ערכים אי אפשר להתווכח, אפשר רק להילחם". כלומר ערכיו של אדם הם הדברים בהם הוא רוצה. והכוונה בערכים היא לרצון העמוק ולא לרצון השטחי (רוצה גלידה) כפי שניתח אסא כשר.
    אלטרנטיבה נוספת היא הבודהיזם שאמנם שואף באופן מתמיד לאינטואיציה הטהורה, הנירוואנה, אבל דרכו לכך היא באופן תמידי הטלת ספק ושחרור מהמושגים האנושיים. האתיקה והמטאפיזיקה ואף הפיזיקה מבחינתו ניתנת להשגה רק בהגעה להכרה על מושגית.
    רצוני לומר שיש מגוון של אפיסטמולוגיות ולהגיד שללא תפיסת האינטואיציה שלך אין מקום לחוקי הטבע או לאתיקה בעיני זו טעות.

    1. מי שאומר שזה כפוי עלינו, פשוט לא מקבל את תקפותם של החוקים המדעיים כטענה על העולם. חזרנו לתיאור פסיכולוגי שלנו. לא תימלט מהדיכוטומיה: או תיאור שלנו (=פסיכולוגיה) או של המציאות (=אינטואיציה).

      הוא הדין לגבי אתיקה. אם אתה מכריע סתם כך כי בא לך (תכנה זאת רצון עמוק או יקום פורקן) זו לא טענה פילוסופית אלא פסיכולוגית. זהו תיאור של משהו שקיים בתוכך. רק אם אתה טוען שזה תקף, כלומר משהו אובייקטיבי במובן כלשהו, אתה מגיע לאתיקה. כשלעצמי, אגב, אני חושב שאנשים לא מבינים את לייבוביץ (כולל הוא עצמו את עצמו. כפוזיטיביסט היתה לו תפיסה מאד מוגבלת ומצומצמת), וכוונתו לומר שזה מחייב בלי סיבה בגלל האינטואיציה (כמו התצפית החושית במדע).

      ככלל, זה שמישהו כותב משהו לא מוכיח מאומה. זו יכולה להיות טעות ואין ללמוד ממנה דבר. עליך לשאול מה עומד בבסיס דבריו והאם יש להם תוקף, ורק אז ניתן לדון.

      התפיסה הבודהיסטית שהבאת פשוט חוזרת על דבריי.

      שורה תחתונה, אין מגוון של אפיסטמולוגיות (הפניתי לפרק ט במבוא לתורת ההכרה של ברגמן. כדאי לקרוא שם), אלא מגוון של ניסוחים שחלקם טעות וחלקם אומרים את זה במילים שונות. ניתן כמובן להתווכח על תוכן ההכרה האינטואיטיבית אבל לא על עצם קיומה. מי שמתווכח על עצם קיומה, טענותיו לא עוסקות בפילוסופיה.

    2. כתבת: מי שאומר שזה כפוי עלינו, פשוט לא מקבל את תקפותם של החוקים המדעיים כטענה על העולם.
      ובאמת זו היתה טענתו של ליבוביץ' תוכל לקרוא או לשמוע את השיחות על פילוסופיה של המדע. הוא טען שזו מחלוקת בוהר ואיינשטיין כאשר בוהר השמיע עמדה קאנטיאנית. "אין תפקידו של המדע לומר איך הוא הטבע (עמדת איינשטיין) אלא לומר מה אנו יכולים לומר על הטבע (what we can say about nature)" כך הרבה לצטט את בוהר והוסיף, "ובזה כלול מה שאנו מוכרחים להגיד". ואם תשאל את ליבוביץ' על הטכנולוגיה, לאורך כל השיחות הוא מבהיר שאין בעיות המדע מקבילות לבעיות השימוש במדע.

    3. זה לדעתי חוסר הבנה. לייבוביץ התמקד במה שאנחנו יכולים לומר על הטבע ולא בטבע כשלעצמו (במינוח קאנטיאני), אבל לא נכון שזו טענה עלינו. אחרת שוב הפכת את המדע לענף של הפסיכולוגיה. לא תוכל לחמוק מהברירות שהצבתי בפוסט עצמו בפני מי שלא מקבל את האינטואיציה ככלי הכרתי: או שאתה טוען טענה על עצמך (פסיכולוגיה) או על העולם (מדע) או סתם משתעשע במחשבות. כל הוויכוח כאן מסתובב סביב העניין. במקום להביא את פלוני או אלמוני אמור מה לדעתך בחלוקה הזאת לא ממצה, כלומר איזו קטגוריה נוספת פספסתי.

    4. אני מקבל את עמדתך שאולי לא הצגתי את עמדתו של ליבוביץ' כראוי. ולגבי הקטגוריות הנוספות. במאמרך אתה כולל את הפסיכולוגיה והסוציולוגיה במדעים, ליבוביץ' מדגיש את ההבדל הגדול בין מדעי הטבע (science) ומדעי הרוח (humanities). בכך שטענות במדעי הטבע נמצאות ברשות הרבים של ההכרה, כלומר לאף אדם אין פריבילגיה על אדם אחר בהכרת הפיזיקה והכימיה. אבל במדעי הרוח אין האדם יכול להכיר אלא את תודעתו שלו. כלומר כל תורה הכוללת הנחה של רצון מודע, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה ואף הכלכלה אינן כלולים בחשיבה המדעית כי הן כוללות מושגי סיבה שונים מהותית מסיבה במדעי הטבע בכך שאין האדם יכול להכיר אלא את עצמו. אומר ליבוביץ' שמדעי הרוח הם מדע בכך שהאדם מנסה לחשוב מחשבה רציונלית, ובמובן זה אני מסכים לפרשנותך לליבוביץ'. גם הביולוגיה שונה מהפיזיקה והכימיה בגלל בעיית התכליתיות אבל היא נכללת במדעי הטבע. קטגוריה נוספת, בנוגע להכרת השכל ישנם הכרות שיותר ודאיות מהחושים עצמם. מודעתו של האדם לתודעתו שלו עצמו ולרצונו ולכאבו וכו' יותר ודאית לו ממה שהוא חש. וכמובן הקטגוריה שכלולה פה בין המנומק לשאינו מנומק. ונוספת בין הכפוי על תודעתי (איני יכול לחשוב אחרת) ובין שאינו כפוי. ובין הדברים שאינם כפויים יש לחלק בין שאינם כפויים כלל לבין הכפויים עלי אבל לא על זולתי. ניתן לחלק בין הניתן לביטוי לשאינו. בהגדרתך את הפילוסופיה יש פה שינוי כיון שבפילוסופיה כללו הקדמונים את מדעי הטבע ומדעי הרוח, אפלטון דן על מהי אהבה בפאידרוס, כלומר ההבחנה בין הקטגוריות השונות היא חדשה. אם אתה מכיל את האסטתיקה בפילוסופיה אין אתה מכיל בכך גם את האקזיסטנציאליזם?

    5. חקר הספרות והשירה שייך קטגוריאלית לתחומי המדע. זוהי תצפית על אופני פעולה אנושיים. היצירה הפואטית עצמה היא קטגוריה אחרת, ובה עסקתי מעט בטוריי על השירה (107-113).

      יש כאן כמה אי דיוקים (בביולוגיה ובכימיה אין כיום שימוש בהסברים תכליתיים אלא לתפארת המליצה. דווקא בפיזיקה הם קיימים בלי שאף אחד שם אל לב).

      בכל אופן, איני רואה באמירות הללו שם דבר שסותר את טענתי. כאמור, אין כאן אף קטגוריה שלא הוזכרה בדבריי.

    6. אבל אין במדעי הרוח תצפית במובן של מדעי הטבע. האדם אינו יכול לצפות אלא את עצמו. איני יכול לצפות במה אדם אחר (המשורר) מרגיש או חושב.

    7. במדעי הרוח לא צופים בתחושות של האדם אלא במעשה ידיו. יצירות ספרותיות ושיריות שונות. ממיינים אותן ובודקים מאפיינים שונים. ההשערות לגבי המגמות והמטרות הן הכללות על בסיס העובדות, בדיוק כמו במדעי הטבע. גם במדעי הטבע אי אפשר לצפות בחוקים הכלליים ולא ביחסים סיבתיים. אלו הכללות שנעשות על בסיס העובדות מהתצפית. אין הבדל עקרוני בין התחומים (יש כמובן הבדל בדיוק ובהמשגה וכו', אבל לא בלוגיקה העקרונית).
      להיפך, בפסיכולוגיה עוסקים בתחושות ורגשות, ואלו מדעי האדם/החברה ולא מדעי הרוח. אמנם גם שם ניזונים מדיווחים של הנבדקים (עם הצלבות שונות), ולכן גם שם יש דרך לדבר על התהליכים בנפש באופן אמפירי.

    8. לשם הדיוק המושגי מבחינתו של ליבוביץ' ומבחינתי הפסיכולוגיה כלולה במדעי הרוח ובגלל זה השתמשתי במונח האנגלי humanities. ההבדל הוא בקשר הסיבתי אותו אתה מגלה. בפסיכולוגיה אתה משליך רצון ותודעה על הממצאים. אבל רצון ותודעה האדם יודע רק על עצמו ובגלל זה הוא יכול להיות סולפסיסט, כלומר לטעון שהוא היחיד שבעל תודעה ורצון ויותר מזה, זו הסיבה שיש למדעי הרוח אופי לא הכרעתי, הדעות שם רבות ושונות. אולם בפיסיקה אין זה כך, כי כאשר תורת ניוטון שלטה בכיפה אין אחד מהמבינים אותה שחלק עליה, ואחרי איינשטיין כנ"ל. בנוסף לזה במדעי הרוח לא ניתן לדבר בקטגוריות כמותיות אלא רק איכותיות, קטגוריות כמותיות ייחודיות למדעי הטבע. ומה שאמרת לגבי השאלונים הוא מכריע, כיצד נדע שהדיווח בשאלון אמיתי? הרי רבים בני האדם המשקרים ולפחות אני יודע על עצמי שלא תמיד בשאלונים אלה הדיווח שלי מדויק, כיצד ניתן לאמת את הדיווח? שחקן מביים כאב יותר טוב מהאמיתי. במדעי הטבע לעומת זאת כל הטענות הן ברשות הרבים של ההכרה, כלומר לא צריך להניח כלום על הממצאים כדי לבחון אותם.

    9. טוב, אני לא מסכים לכלום, אבל אני לא ממש מבין איך הגענו הנה. כל זה לא קשור בשום צורה לדבריי בפוסט.
      גם במדעי הטבע אנחנו משליכים מהעובדות העירומות לעולם המושגים שלנו (סיבתיות, שדות, כוחות וכדומה). איני רואה שום הבדל עקרוני (למעט שאלת ההמשגה המדויקת והמורכבות). אבל כאמור זה לא הנושא כאן.

    10. אולי לא הבנתי אותך קודם, אני מסכים שכדי לטעון טענות על העולם צריך לפנות לעקרון חשיבה נוסף מעבר ללוגיקה הטהורה או התצפית. אתה טוען שעקרון זה הוא האינטואיציה. מה שאני רוצה לטעון הוא שניתן לחלוק על מהו הטיעון הנוסף, אולי תטען שזהו ויכוח סמנטי אולם אינני מסכים, מהם גבולותיו איזה מידע הוא נותן וכיצד ניתן להשתמש בכלי נוסף זה. לכן הבאתי את הדוגמא של הבודהיזם שהם אמנם מכירים באינטואציה אבל כדי שתהיה יכולת להשתמש בה כראוי כדי להשיג את העולם באופן אמיתי על האדם לעבור תהליך מסוים וכל עוד לא עבר אותו רוב השגותיו אף שנובעות מאינטואיציה הן שקר, לדוגמא, קיומו של האני.

    11. לא מבין מהי הטענה. תקרא לו יקום פורקן לכוח הנוסף הזה. עדיין טענתי היא שחקירה באמצעות הכוח הזה היא מהותה של הפילוסופיה. לא אמרתי מאומה על הדרך להגיע אליו ועל טיבו, ולכן אינו מבין מה עושה כאן הבודהיזם ובשביל מה להיזקק אליו כאן. מעבר לזה, אם אתה רוצה להמשיך דיון אנא במרווחים קטנים יותר של זמן. אני כבר לא זוכר כלום (יש המון התכתבויות כאן בנושאים שונים).

    12. שוב אני מתנצל על ההפרשים בין תגובה לתגובה, ביקשת שאמשיך את השאלה פה.

      לכבוד הרב מיכאל אברהם
      ראשית התנצלות, ביקשת לא לשאול שאלות בהפרשי זמן ארוכים אולם לוקח לי זמן להרהר בדברים ולמצוא מקורות
      הדיון להלן אינו מה נכון אלא מה דעתו של ליבוביץ’:
      אתה טענת שבעצם ליבוביץ’ הסכים לשיטת האינטואיציה אבל כפוזיטיביסט לא יכל לראות זאת. כלומר כשליבוביץ’ טען שדבר מסוים הוא ערך בעיניו כוונתו היא שבאינטואיציה הוא ראה בזה הטוב. מצאתי ציטוט, ששמעתי אותו בהקלטה שכך אמר: “ערכים אינם קיימים כשלעצמם, ערכים הם דברים שהאדם רואה בהם ערכים, והראייה הזאת היא ביטוי לפקולטה הרצייתית של האדם. זהו דבר שהוא רוצה בו, או רוצה שיהיה” ומוסיף אגסי “לא במובן של תאבון”.
      לדעתי יש כאן סתירה לעמדתך וליבוביץ’ ראה בערכים רק את מה שהאדם רוצה, לטענתך ליבוביץ’ הוציא את האתיקה מהפילוסופיה.

    13. ממש לא נכון. המשפט הזה אומר בדיוק את מה שאני שמתי בפיו. הוא בא להוציא מתיאבון שהוא סתם יצר או אינסטינקט לבין שיפוט (ולשיטתך זה ממש אותו דבר). אלא שכפוזיטיביסט הוא לא יודע לזהות את הדבר הזה ולכן מתייחס אליו כשרירותי ("האדם רואה בהם ערכים"). כוונתו לומר שזה לא עיקרון מנומק ולא תצפית חושית-מדעית אלא תצפית אינטואיטיבית (בלשוני). כלומר זה דבר יסודי שאין לו נימוק תצפיתי (ומבחינת הפוזיטיביסט אין נימוק אחר). ערך הוא עיקרון יסודי, ובלשונו: ככה. זה בדיוק מה שכתבתי לגבי דבריו.
      אבל אני באמת לא רואה טעם לדון במשנתו של לייבוביץ. למה זה מעניין? אם אתה רוצה לדון על הדברים עצמם אז כדאי לטעון טענות לגופו של עניין.

  6. יש להבחין בין דברים לבין ביקורת של דברים. אתיקה ואסתטיקה קאנטניאניות הן צורות של ביקורת מודרנית המחלקת בין שיפוט מה שטוב לבין שיפוט מה שיפה, וקשורה לתפיסה רומנטית של המדע כאובייקטיבי-שכלי ושל אמנות כרגשית-סובייקטיבית. קודם לתקופה המודרנית, לא רק שהחלוקה בין רגש ושכל לא היתה ברורה, אלא שמדע שימש את האמנות (כגון חוקי הרטוריקה וחוקי ההרמוניה במוסיקה קלאסית או מדעים מדוייקים ומדעי הטבע בציור), ושירה היתה מקור השראה למחקר מדעי (לדוגמא ההשפעה של דנטה על גליליאו).

    אמר רבי יוחנן: יפה סיפסוף שאכלנו בילדותינו מפרסקין שאכלנו בזקנותינו. האם זה שיפוט אסתטי? אתי? מטאפיזי? פילוסופי? שכלי? רגשי? סובייקטיבי? אובייקטיבי?

    1. ממש לא נכון. זו לא הבחנה בין רגש סובייקטיבי לעובדות אלא בין שני סוגים של עובדות.
      לא הבנתי מה באת להוכיח מהמימרא של ריו"ח.
      לגבי הבחנתך בין הדברים לביקורת שלהם, עסקתי בזה במאמרי במוסף שבת של מקור ראשון (ואגיע לזה בהמשך:
      https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8-%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99-%D7%95%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%A2%D7%94/
      בכל אופן, זה לא קשור לשאר מה שכתבת כאן.

    2. החילוק בין המעשה המוסרי למעשה האסתטי, כמו גם החילוק בין יוצרים לחוקרים, נובעים מנקודת מבט מצומצמת
      שבד"כ מתאימה למודרנה החילונית אך לא לתקופות שקדמו לה. האם היה אי פעם יוצר גדול כלשהו שלא היתה לו אמת מידה ביקורתית להגדרת טיב מלאכתו או שתכלית יצירתו לא היתה להיטיב?

  7. מה מבדיל בין אסתטיקה לרגש? כאשר אני מתפעל ומקטלג מוחש כלשהו (תמונה, קול וכו) כ'יפה' , האם המשמעות היא שהוא מעורר בי רגש של התפעלות? אם זה כך אז אין מקום להבדיל בין אסתטיקה לשאר הרגשות, ובאותה מידה שיש דברים שמעוררים בי רגש של התפעלות או דחיה (מגונה ונאה), יש דברים שמעוררים בי רגשות של פחד אכזבה וכו.

    1. באסתטיקה הרגש הוא אינדיקציה לטענה על העולם ולא רגש סובייקטיבי בעלמא. כשאתה מתפעל ממשהו אין כאן הבעת רגש סובייקטיבית שלך אלא טענה על המשהו הזה (שהוא ראוי להתפעלות). זו טענה על העולם ולא על עצמך. היטיב להבהיר זאת ק"ס לואיס (ההוא מנרניה) בספרונו ביטול האדם. כדאי מאד לקרוא שם (הבאתי בקצרה בספרי אמת ולא יציב).

    2. האם זו אבחנה אמיתית או מלאכותית? גם ביחס לשאר דברים ניתן לומר שמשהו מפחיד, ז"א שהוא ראוי להתפחדות. איזה תוספת טענה על העולם יש בכך שהוא ראוי להתפעלות על פני שאר רגשות?

    3. ובלשון אחר אם כל ההגדרה של המושג יופי זה רק ש'המוחש ראוי לעורר רגש התפעלות' ותו לא, אז זה קטגוריה שתקפה גם ביחס לכל 'מוחש שראוי לעורר רגש x', ולחלק בין רגש ההתפעלות לשאר רגשות זה סתם חלוקה שרירותית.

    4. לטעון ש'המציאות ראויה לעורר רגש התפעלות' זה לא טענה על המציאות יותר מאשר 'המציאות ראויה לעורר רגש פחד' (ומבחינה סובייקטיבית הם ודאי שווים), אז אני לא מצליח להבין איפה ההבדל? (אלא אם כן יש לך הגדרה אחרת ל'יופי', אם כן מה היא)

    5. מורנו בעל התימהון, אתה בטוח שאתה קורא את מה שאני כותב?
      כתבתי שאני מסכים, ושהחלוקה אינה בין אמנות לפחד אלא בין רגש שמקיים את שני התנאים לזה שלא.

    6. בדיוק על זו תמיהתי.. התנאי הראשון הוא רגש והוא מתקיים בשניהם , אבל מה הוא התנאי השני?

      הטענה (על העולם, לדבריך), 'מציאות שראויה לעורר התפעלות' זה הגדרה ריקה והיא מתקיימת במדויק גם ב'מציאות שראויה לעורר רגש פחד', איזה טענה על העולם יש בזה יותר מבזה?
      המוצא היחיד זה לתת הגדרה אחרת ל'יפה' ולא להסתפק ב'מציאות שראויה לעורר התפעלות'.

      עזור לי להמלט מהרגש, שמטיל עלי אימה..

    7. החתול עוד לא כאן, אבל זנבו כבר כן. נדמה לי שאנחנו מסתובבים סביב הזנב. אנסה פעם אחרונה.
      טענתי היא שכשאני מביע עמדה אסתטית או שיפוט אמנותי על יצירת אמנות, אני לא רק מתאר חוויות שמתחוללות בי. אם זה היה המצב – לא היה בזה שום טעם ושום ערך ממשי. אני רק מעביר לך דיווח על מצב נפשי שלי, אם מעניין אותך או לא. לטענתי שיפוט של יצירת אמנות הוא ניסיון לקבוע את ערכה כשלעצמה, גם ביחס לאנשים אחרים. הרגשות שמתעוררים אצלי הם מדד לערך הזה ולא עצם הגדרתו (לזה התכוונתי כשכתבתי שזה ראוי לעורר התפעלות). הפניתי אותך לספרו של ק"ס לואיס, ביטול האדם, ואם זה מעניין אותך קרא את כמה עשרות העמודים הראשונים. זה ממש מאלף.
      לעומת זאת, כשאני אומר שאני אוהב את יוכבד, אין בדבריי שום טענה שראוי שגם אתה תאהב אותה. על טעם וריח אין להתווכח. כאן אני רק מתאר לך מצב נפשי וחוויה אישית שלי.

      לסיום, אכן ראוי שהרגש הזה יטיל עליך אימה, שכן יש כאן חוסר הבנה בממד אובייקטיבי (ראוי שתתעורר אימה אצל כל מי שלא מבין מה שמדברים איתו 🙂 ). זהו רגש אובייקטיבי כמו שיפוט אמנותי. ודוק היטב.

    8. חשבתי שהבנתיך היטב ואז דקתי היטב בהלצתך שבסוף דבריך (לבקשתך), ושוב התעוררתי לחשוב אני מסכים לאבחנתך שיש שני מצבים: 1 סובייקטיבי טהור כמו ההוא שאוהב את יוכבד. 2. אוביקטיבי שמוסיף על כך ש'המציאות יפה' היינו שהמציאות 'ראויה להתפעלות'.

      כעת השאלה שלי, האם הקטגוריה השניה מיוחדת אך ורק לרגש ההתפעלות ולכן קטגוריית האסתטיקה מן הראוי לה שתכיל רק יפה ומכוער כלומר מציאות שראויה/לא ראויה לרגש התפעלות, או שמא יש בה מקום גם לרגשות נוספים שאינם סובייקטיבים טהורים כמו למשל מציאות שמהראוי לה להטיל אימה (כמו חוסר הבנה של טקסט..), או כל רגש אחר, ולכן יש להרחיב את האסתטיקה מעבר ליפה ומכוער.

      ובקצרה האם אסתטיקה = 'מציאות שמהראוי לה לעורר התפעלות', או שאסתטיקה ='מציאות שמהראוי לה לעורר רגש x' (להבדיל ממצב שאדם ספציפי מרגיש את אותו הרגש').

    9. כפי שכתבתי, אסתטיקה עוסקת במה שראוי להתפעלות. אבל יש רגשות אחרים, לא אסתטיים, שגם להם יש מאפיינים דומים (מקיימים את שתי הדרישות). כשמופע נמר מולך מן הראוי לפחד. זו לא טענה אסתטית, אבל היא כן אובייקטיבית במובן שהוגדר כאן.
      אגב, אם ההלצה בסוף האי שהפילה את האסימון, הרי לך שוב שיש טעם לעסוק ברצינות בדברים אזוטריים. לעתים התוכן לא חשוב יותר מהמתודולוגיה.

  8. מחכה בקוצר רוח לפוסט על החתול, כי נדמה לי שיש שם תשובה לכל מה שכתבת כאן

  9. לפי הגישה הזו, הרבה כתבים שנתפסים כ"פילוסופיים" הם לא באמר כתבים פילוסופיים (כמו למשל שמונה פרקים לרמבם).

    1. אכן נכון. לגבי שמונה פרקים אני מניח שיש הבדל בין חלקים שונים, ואכ"מ. בסדרה על השירה (טור 107-113) עמדתי על כך שבמציאות המושגים הטהורים מופיעים בצורה לא טהורה, ע"ש היטב.

  10. שלום רב לרב,
    קשה לי לתאר לעצמי אדם שמבין מה שכתבתה פה וחולק עליהם,
    אני ודאי מסכים לעצם הרעיון של "עיני השכל" או "ראייה אידיתית", רק ניראה לי שקיים עוד חלק שדומה לכלים אלו שבעזרתם אנו תופסים מציאות אוביקטיבית.
    אתה מתאר תכונה זו כיכולת ליתפוס דברים אוביקטיביים שמחוץ לשיכלו של האדם כגון עקרונות יסוד מטאפיזיים או אתיים שלא בעזרת החושים.
    יש אפשרות ליראות חלק מהעקרונות הללו כעצם המיבנה של שכל באשר הוא, לאו דוקה השכל האנושי או האישי שלי (אם זה רק המבנה השכלי שלי זו פסיכולוגיה)
    כמו שהמיבנה של חוש הראיה הוא מוגדר, אורך גל מסוים מיצר תחושת צבע מוגדרת אצלי, זה מיבנה חוש הראיה, כך גם היכולת של האדם להכיר את המציאות היא בעזרת עצם שאנו קוראים לו שכל,
    כל מהותו של השכל היא היכול לתפוס את המציאות, גם לעצם זה יש מיבנה מוגדר, המיבנה המוגדר שלו הם חלק מעקרונות הבסיס הפילוסופיים שאתה מתאר.
    מתמטיקה בסיסית, או מושגי יסוד כמו קיום, או סיבתיות, ניראה לי יותר כמיבנה של השכל מאשר ראייה של עקרונות חיצוניים.
    (אומנם צריך לימצוא את הדבר שמבטיח את האתאמה בין השכל לעולם האוביקטיבי, קימת תשובתו של דקרט בקיומו של אלוקים,
    (ניראה לי שזה אולי כוונת הרמב"ם בשכל משכיל מושכל, שהכל זה אחד, חיבת להיות התאמה בין השכל למושכל ע"י שכלו של אלוקים))

    1. המבנה של השכל באשר הוא הוא עניין למחקר מדעי. צופים על שכל האדם ומתארים אותו. מה שאתה מתאר הוא התמונה הקאנטיאנית של פנומנה מול נואומנה. ואם זה מבנה של השכל אז אלו טענות עלינו ולא על העולם, ובעצם פסיכולוגיה, לא פילוסופיה ולא מדעי הטבע. זה באשר לסיווג. אני גם חולק על עצם התפיסה הזאת, שכן הסיבתיות אינה טענה עלינו אלא על העולם, ודלא כדייוויד יום. וכבר הזכרתי שבספריי עמדתי על כך ואף הבאתי ראיה חזקה נגדו, ואכ"מ.

    2. נכון שעם זה רק תכונות של השכל שלנו זה פסיכולוגיה,
      אבל עם לוגיקה ומתמטיקה למשל הם תכונות מהותיות של כל שכל באשר הוא שכל, אז העולם שקים וברור לנו שמי שמקיים אותו הוא שיכלי (אלקים לא יכול ליברוא דבר שיש בו סתירה, ולא מחוסר יכולת אלא מעצם היותו שיכלי) .
      זו גם אפשרות לידע על מציאות אוביקטיבית,
      זו לא אפשרות מקבילה לעיני השכל שאתה מתאר?

    3. זו לא אפשרות מקבילה, אלא ניסוח מעט שונה (ולדעתי לא לגמרי מדויק) של אותה אפשרות עצמה. אתה בעצם אומר שאפשר להכיר את המציאות בלי תצפית חושית, בדיוק מה שאני טענתי בפוסט. אז דל מהכא כל מיני מושגים עמומים כמו שכל באשר הוא וכדומה. זה לא מוסיף כלום לדיון.

  11. האם תמונת העולם הזו (שמבוססת על עיני השכל) נתונה במחלוקת הרציונליסטים לאמפריסטים? אם כן מה היא תמונת העולם של אמפריסטים במטפיזיקה אתיקה ואסתטיקה?

    1. לדעתי לא לגמרי. המשבר הגדול בתפיסת העולם המדעית-אמפיריציסטית שחולל יום היה בגל שהוא הבין שגם אמפיריציזם נזקק לקטגוריות שכליות ולא נצמד רק לעובדות עירומות. אלא שבגלל זה ברור היה לו שמדובר בטענות עלינו ולא על העולם, וזו גישת האמפיריציזם. הרציונליזם סובר שאלו טענות על העולם, והוא כמובן צודק. הויכוח הוא לא האם לעשות שימוש בתפיסות של איינטואיציה אלא בשאלה איך להתייחס אליהן: כדבר מה סובייקטיבי (טענה עלינו) או אובייקטיבי (על העולם).

      אמפיריציסטים קיצוניים שמקבלים רק תפיסות חושיות מתייחסים לשלושת התחומים הללו כהזיות או טענות תיאוריות עלינו (ענפים של הפסיכולוגיה).

  12. הרב כתב שהפילוסופיה היא מקבילה בהיררכיה למדע.למעשה,לענ"ד, הפילוסופיה היא השלב המקדים למדע.כלומר המדע הוא פילוסופיה בוגרת.היא השלב המכין את השטח למחקר המדעי.גם המדע (מדעי הטבע) התחיל בתור פילוסופיה של הטבע (וכך גם קראו לכל המדענים עד המאה ה19). ככה כל תחום פילוסופי שיתבגר יהפוך למדע (מדע רוח ,כנראה ,בניגוד למדע סתם).הפילוסופיה היא כנראה השלב של בירור ההנחות האפריוריות לפני בדיקת שטח המציאות.כלומר ההסתכלות של האדם לתוך עצמו לפני שהוא מסתכל מחוץ לעצמו.אחת הדוגמאות המובהקות למה שאני מדבר עליו היא הקוסמולוגיה כמובן שאלפי שנים הייתה תחום פילוסופי והיום היא פיסיקה כשרה למהדרין.ויש עוד כמה דוגמאות מפורסמות (ביניהן המכניקה עצמה לפני שגלילאו הבין שצריך לבצע ניסויים)

    למעשה הפילוסופיה היא שלב נעורים של מציאות מקדימה לה שהיא המיתולוגיה שהיא בתורה שלב הילדות של הצורה בה אנו מתארים את העולם סביבנו.ואם כך יש לנו עוד פעם שלוש שלבי התפתחות בהכרת המציאות שמקבילים לילדות נערות בגרות.מיתולוגיה פילוסופיה מדע.

    1. את ההערה הכללית שלך (לגבי קדימותה של הפילוסופיה למדע) העירו למעלה וכבר כתבתי שאני מקבל ואתייחס אליה בהמשך.
      אבל יש כאן לא מעט קביעות שאיני מסכים להן. הפילוסופיה אינה רק הסתכלות לתוך עצמך, אחרת היא היתה ענף של הפסיכולוגיה. המדע העתיק כמו קוסמולוגיה גם הוא לא היה פסיכולוגיה אלא מדע פרימיטיבי, כשחשבו שמה שרואים במציאות בלי לנתח הוא המציאות עצמה ולכן לא החשיבו כ"כ את הניסוי.
      אני גם לא מסכים לכך שכל תחום פילוסופי שיתבגר יהפוך למדע. ייתכן שיהיו תחומים כאלה, אבל איני רואה הכרח שזה תמיד יהיה המצב.

    2. בהסתכלות לתוך עצמך אני מתכוון התבוננות בהכרה שלנו .פסיכולוגיה עוסקת בנפש ולא במיינד (כלומר לא עוסקת בתודעה.אני מדבר על אפיסטמולוגיה).כלומר היא עוסקת במניעים החייתים של הפעילות שלנו ולא בהתבוננות שלנו בעולם.

      מה שהרב קורא "מדע פרימיטיבי "( אי החשבת הניסוי) זה בדיוק מה שאני קראתי לו "בירור ההנחות האפריוריות לפני בדיקת שטח המציאות" והניסוי הוא בדיוק השלב שהופכת פילוסופיה למדע.

      ביחס להפיכת כל תחום פילוסופי למדע,אכן זה לא מוכרח.אני אכן הכללתי מהנסיון שהיה עד היום וזה גם שהאינטואיציה שלי אומרת שהוא האמת.אבל העתיד יכריע.

  13. האם יש אידיאות שאנו באופן רגיל לא יכולים לצפות בהן בעיני השכל, ולכן הן מחוץ לתחום הפילוסופיה?
    למשל חשבתי על אידיאת התפילין ("הקב"ה מניח תפילין" – משמע יש משמעות לתפילין בעולם האידיאות), קיבלנו במסורת שיש כזו אך רק מעטים מסוגלים להגיע לראיה שלה "בעיני השכל" ?
    אם כן, האם לדעתך זה ענין של אימון (practice) עד שעיני השכל רואות זאת או שזה מגיע כמתנה מלמעלה (אני שואל כי באידיאות "פילוסופיות", אחרי אימון מסוים אפשר "לראות" אידיאה שמלכתחילה לא ראינו)?

    1. בס"ד כ"ז בתמוז ע"ח

      הרי בגמ' ברכות ו,א מבואר עניינן של 'תפלין דמרי עלמא' שהקב"ה משתבח בשבחן של ישראל, וכפי שמבוארים הפסוקים הכתובים ב'תפילין דמרי עלמא' שכולם שבחם וייחודם של ישראל, כגון 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', 'ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו' וכיו"ב.

      כשם שהתפילין הם פארו של אדם, ששם ה' נקרא עליו – כך פארו של הקב"ה הוא עמו ישראל שבייחודו, אחדותו ודביקותו באלקיו ובדרכיו, מתקדש שם שמים בעולם!

      בברכה, ש"צ לוינגר

    2. לרב מיכי, לכל הפחות תסכים שהתורה היא אידיאה כזו ("הסתכל באורייתא וברא עלמא")?
      אחרת הפכת את לימוד הפילוסופיה ללימוד תורה בחפצא.

    3. לא מבין למה. הפילוסופיה היא תורה בגברא. תורה בחפצא זה לימוד של התורה שניתנה לנו בסיני והתושבע"פ שמתלווה אליה.

    4. בס"ד כ"ח בתמוז ע"ח

      היותה של התורה התכנית שלהגשמתה נברא העולם (כאמור: 'איסתכל באורייתא וברא עלמא'), מביאה למצב שבנפש האדם הוטבעו רצונות אינסטינקטיביים המדרבנים אותו אל מה שטוב ומחוייב על פי השכל.

      כפי שמוטבעות באדם תחושות רעב וצמא כדי להמריצו שיאכל וישתה ויספק לגופו את החומרים להם הוא זקוק לצורך בניינו ותיפקודו – כך מוטבעות באדם תחושות של אהבה המביאות אותו להקים משפחה ולהשקיע בה; תחושות של אהבת רעים הממריצות אותו לחיות חיי חברה קהילה ואומה; תחושת סקרנות הממריצה אותו ללמוד ולהוסיף דעת; תחושת צדק הממריצה אותו לעשות את הטוב, ותחושת בושה המביאה לסלידה טבעית מפני מעשים רעים, תחושת יופי כלפי המתאים והמסודר, ובמקביל לה תחושת דחיה מאי-סדר לכלוך וזוהמה העלולים להביא לבלבול וחולי..

      מובן שאי אפשר לסמוך בצורה עיוורת על התחושות הטבעיות, שהרי יש מצב של הטייה יצרית, כשם שיכול להיות שהאדם יתאווה לאכול ולשתות דברים לא בריאים. יתירה מזו, גם ברגשות הנכונים ביסודם צריך שיהיה איזון בין שני הקטבים. כך למשל טוב שאדם אוהב בכל ליבו את משפחתו וחבריו, עמו וארצו, אך באותה מידה צריכה להיות עזה אהבתו לצדק וליושר כדי שאהבתו לקרובים אליו לא תביאהו ל'קלקול השורה'.

      לשם כך צריך התבוננות זהירה ומעמיקה, והתורה כ'סדר העולם' מסייעת לאדם למצוא את האיזון הנכון שייתן לכל מאווייו ותחושותיו הגולמיים הנכונים ביסודם את המקום והמינון הנכון שבו ישלימו זה את זה באיזון שלם.

      בברכה, ש"צ לוינגר

  14. אני מקבל את מה שכתבת על האינטואיציה, וההסבר הוא חידוש עבורי ומוצא חן בעיני.
    אבל נראה לי שבנוגע למדעי הטבע אין צורך באינטואיציה כדי לתת להם תוקף, אלא התוקף שלהם נובע מזה שהם פועלים! זה אמנם תוקף מוגבל ולא סופי אבל לדעתי לא צריך יותר מזה. בניגוד למטאפיסיקה, אתיקה ואסטתיקה – שם כדבריך אין שום תוקף אחר מלבד האינטואיציה.

    1. אני לא מסכים. השאלה אינה האם התוקף מוגבל או לא אלא האם בכלל יש תוקף. המדע לא רק מנבא עובדות אלא גם טוען טענות על העולם (כגון שיש כוח גרביטציה או שדה אלקטרומגנטי). תוקף של מדע הוא משהו מעבר לשאלה האם הוא עובד. השאלה היא האם תוכן טענותיו על העולם אכן נכון או לא.
      אגב, גם האתיקה והאסתטיקה עובדות במובן הזה שגם מי שאינו פילוסוף ולא עסק בהנחותיהן יכול לדעת להתנהל מוסרית ואסתטית. עובד אין פירושו תקף.

  15. אז כאן אנחנו חלוקים.
    אני חושב שאובייקטים כגון שדה מגנטי נוצרים ע"י המדע אך ורק כדי לעזור לנו למדל את העולם הפיזי אצלינו ולעזור לנו *לנבא עובדות*. אם יבוא מישהו ויציע תאוריה שאין בה שדות והיא שקולה (מבחינת התחזיות שלה), פשוטה להבנה ונוחה לעבודה, היא עשויה להתקבל ללא ויתור על דבר וללא הכרזה על מהפכה מדעית, למרות שהשדה כאילו נעלם.
    בקיצור, לעניות דעתי אין שום תוכן למדע שאין לו נ"מ בעולם החומרי. התוכן הנוסף שאתה מדבר עליו ("יש כוח כבידה", "האור הוא חלקיק וגל בדיבור אחד" וכו') הוא לא חלק מהמדע.

    באתיקה ואסטתיקה נראה לי שאין שום משמעות דומה למושג "עובד" ולכן צריך למצוא תוקף (חלש יותר) לטענות שלהן.

    1. גישתך מקובלת בין לא מעט פילוסופים של המדע, אך בעיניי היא מופרכת (על זה דיברתי כשאמרתי שאני מניח שטענות המדע אינן עלינו אלא על העולם). מעבר לזה, אין ספק שרוב מוחלט של אנשי המדע לא חושבים כך. טול כדוגמה את חוק הגרביטציה וכוח הגרביטציה. חוק הגרביטציה רק מתאר הימשכות של מסות זו לזו, ולכאורה די בו. אבל פילוסופית לא סביר בעיני מדענים שיש פעולה ממרחק (מסה מרוחקת מפעילה מסה שרחוקה ממנה), ולכן "המציאו" את כוח הגרביטציה, שהוא סוג של יישות שמתווכת בין המסות ומסבירה מדוע הפעולה לא נעשית ממרחק.
      לטענתך זו רק צורת דיבור ולא טענה על העולם. אבל כדאי לשים לב לכך שהעולם משקיע מיליארדי דולרים כדי לגלות גרביטונים, שהם החלקיקים שמוליכים את כוח הגרביטציה. אבל אם אין כוח כזה וזו רק צורת דיבור נוחה לנו, מדוע להשקיע כל כך הרבה כסף כדי לבדוק היפותזה בדיונית? זה בלתי סביר, וברור שהקהילה המדעית מניחה שאכן יש גרביטונים למרות שזהו רק יש תיאורטי. זו כמובן רק דוגמה אחת מיני רבות (בחרתי בה כי באמת בינתיים עוד לא אפשרי טכנולוגית לגלות גרביטונים).
      יש עוד ראיות נגד התפיסה המופרכת הזאת, ועסקתי בזה בין היתר כאן:
      https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%91%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%94%D7%90%D7%9D/

    2. רק להעיר לרב שלא "המציאו" את כוח הכבידה בגלל בעיות של פעולה ממרחק.קיום הכוח הוא חלק מחוק הגרביטציה.החוק אומר שבין כל שתי מסות בעולם מוכות אחת את השנייה כלומר קיים כוח משיכה ביניהם.כלומר החוק הוא שקיים כוח כזה.ואכן הסטורית כבר קפלר הוא הראשון ככל הידוע לי שהעלה בדעתו את הכוח הזה עוד לפני ניוטון (רק בתלות הפוכה לינארית במרחק).מה שהרב מדבר עליו הוא שכבר בעיני ניוטון כוח שפועל ממרחק לא היה מוששג לא פיסיקלי בעיניו עקב הנחה פילוסופית (של הטבע) שסיבה אמורה לגרום לתוצאה באותו מקום במרחב ובאותו זמן כמובן) ולכן מאז חיפשו אחר תורת שדה לגרביטציה שישחק תפקיד דומה לזה שמשחק השדה האלקרומגנטי ומשוואות מקסוול שלו שהחליפו את חוק קולון והכוח החשמלי האלקרוסטטי הישן.וזה היה שדה העקמימות של המרחב זמן של איינשטיין.והגרביטונים הם תוצאת הנסיונות (הלא שלמים עד עתה) לבצע לו קוונטיזציה.מה שהרב מדבר עליו שאותו מחפשים ומשקיעים מליארדים הוא לא גרביטונים אלא גלי כבידה.

    3. אילון, קיומו של כוח הגרביטציה הוא תוצאה של אי קבלת פעולה ממרחק. אחרת היו אומרים שיש חוק גרביטציה ששתי מסות מושכות זו את זו, בלי להניח שיש כוח שמחולל זאת.
      הן גילוי של גלי גרביטציה והן של גרביטונים דורשים השקעות כספיות אדירות, וההנחה ששווה להשקיע יסודה בכך שכולם מניחים שכוח הגרביטציה הוא יש קיים ולא רק פיקציה שמתארת מבחינתנו את חוק הגרביטציה.

    4. הואיל וגם הכסף שמשקיעים, ייתכן מאד שאינו 'יש קיים' – לא איכפת להו להשקיעו בחיפוש אחרי כוח הגרביטציה הדמיוני.

      איברא, שהעובדה שאיננו מעופפים ומרחפים בחלל, נותנת אינדיקציה מסויימת שכוח הגרביטציה קיים במציאות ואינו רק דמיון בעלמא 🙂

      בברכת חיים ושלם, החתול שאינו שם

  16. אתה קובע שאם אני חושב שהמדע עוסק רק בניבוי של עובדות, אזי אני חושב שהטענות של המדע הן עלינו ולא על העולם.
    אני לא מקבל את הקביעה הזו. לדעתי המדע בהחלט טוען טענות על העולם.
    האינטואיציה *הכרחית* למדען על מנת לנסח את התאוריות המדעיות, אבל לא היא זו שנותנת להן את התוקף.

    1. מניין שאבת את דבריי אלה? אין לי מושג. בכל אופן אני לא כתבתי שום דבר כזה. מה שכתבתי הוא שאם לדעתך מדע הוא רק אוסף של עובדות (ידועות) אז התיאוריה המדעית היא אמירה עלינו ולא על העולם. לניבוי של עובדות (שבהן לא צפינו) דרושה תיאוריה, ואם היא עובדת ומנבאת אז זה אומר שהתיאוריה אמתית בעולם עצמו ולא רק כטענה עלינו. השאלה היא מניין אתה שואב את התיאוריה שמנבאת לך את העובדות הללו? למה לא תכליל את העובדות בהן צפית באינספור צורות אחרות (שייתנו ניבויים אחרים)? רק מהאינטואיציה (למשל שמה שפשוט הוא אמתי יותר – התער של אוקהאם). מש"ל.

  17. לא הבנתי מדוע המדע נזקק לאינטואיציה.
    אני משתמש בכוונה בדוגמה מגושמת לצורך הדיון.
    הקביעה המדעית שראש המוטח בקיר יפצע, כולל השם המדעי פיזיקלי שניתן לתופעה, אינה זקוקה לשום אינטואיציה. כמה ניסיונות והנוסחה ברורה.
    אפשר כמובן לשאול מי אומר שיש חוקים ואולי מחר הראש דווקא יקבל מסג' במפגש אלים עם קיר בטון, אבל כידוע, מי שינסה זאת שוב יחטוף חזק בראש.

    1. אני רואה שהתיייחסת בהרחבה לשאלה זו כאן ובמאמר שהפנית אליו. למרות שאיני בטוח שאני מקבל את האבחנה בין טענה אובייקטיבית לאינפורמציה, אני מבין מה אתה טוען ואיני בטוח שאוכל להוסיף לדיון מעבר לאמירה הכללית שלטעמי אני לא בטוח שיש בזה משהו מעבר לסמנטיקה, היות וגם האינפורמטיבים מקבלים על עצמם את עול האמפיריות ואין לי התנגדות מיוחדת להגדרה מיסטית של תופעה פיזיקלית, כל זמן שהיא לא מטה את המגדיר להתעלם מהמציאות או להמציא עליה דברים.

  18. ומה נעשה במצב שבו יש ויכוח, שכל אדם רואה בעיני השכל שלו, או מרגיש באינטואיציה שלו דברים אחרים לגבי האתיקה, למשל? איך נוכל להכריע, ומה זה אומר? אחד מהם טועה והשני צודק, ולמה?

    1. ראשית, לא תמיד נוכל להכריע. אז מה? מדוע אתה חושב שתמיד צריכה להיות אפשרות להכריע? עינינו הרואות שוויכוחים פילוסופיים ואתיים לא תמיד מוכרעים ובמקרים רבים נותר וויכוח. טענתי היא שהעובדה שיש וויכוח לא אומרת שאין כאן אמת (שאחד צודק והשני טועה).
      שנית, יש דרכים להכריע. לדרכים הללו קוראים רטוריקה (להבדיל מלוגיקה). רטוריקה היא יכולת שבין ספרות ללוגיקה, ותפקידה לקחת את השומע ולבחון את הדברים מזווית אחרת, כך פתאום הוא יכול לראות (בעיני השכל שלו) את האידאה הנדונה ולהבין שאני צודק (או שאני אראה שהוא צודק).

השאר תגובה

Back to top button