מלחמה בקורונה – חשיבה מערכתית (טור 284)
בס”ד
בימים האחרונים הנושא העיקרי בו כולם עוסקים הוא הקורונה (מה שהוא בגדר חידוש מרענן לעומת נושא הקואליציות, אם כי יש מי שמקפיד לקשור בין שני הנושאים, לטובת כולנו כמובן). בטור הזה רציתי לגעת בשאלת המלחמה בקורונה ולהצביע על כמה כשלים בחשיבה של אנשים לגביה. אני מבקש מראש מחילה ממעלתכם על הקונפורמיות שאגלה בטור הזה.
מחאת הגננות
ביום ה התבשרנו במסיבת עיתונאים על החלטות חדשות לגבי המלחמה בקורונה. ההודעה הייתה שהלימודים הפרונטליים בכל המוסדות מופסקים, כאשר מחריגים מהכלל הזה מוסדות לחינוך מיוחד, גנים ומעונות וכדומה. כצפוי, מיד התעוררה מחאה של הגננות והמטפלות, מדוע דמן פחות אדום מדמם של אחרים. זו תורגמה מיד להשבתה איטלקית ביום ו, כאשר גננות ומטפלות הודיעו שהן חולות ולא הופיעו לעבודה. להערכתי די מהר ישביתו גם את הגנים והמעונות, שכן הממשלה לא תעמוד בפני המחאה הזאת.[1]
כולם מבינים ששירותים חיוניים לא מושבתים ושם אף אחד לא חושב להתלונן על כך שדמו פחות אדום מזה של אחרים. עוד צריך להבין ששירותים חיוניים אינם רק שירותים שנועדים לפיקוח נפש. שירותים חיוניים במישור הכלכלי גם הם חיוניים. כולנו צריכים לחיות גם עכשיו וגם אחרי הקורונה (אם אכן נגיע לשם). ובכל זאת, התחושה שלהן היא כנראה שהשירות שלהם אינו חיוני, אפילו במובן הכלכלי. אבל זו כנראה טענה שגויה בעליל. שמעתי ברדיו שהשבתת מערכת החינוך עולה מאות מיליוני שקלים ביום (נדמה לי), ואם מורידים ממנה את הגנים וכיתות א-ג העלות יורדת כמעט לאפס (כי ילדים מכיתה ד שנשארים בבית לא זקוקים בהכרח להורים יחד איתם).
מסיבות אלו, הדרישה של הגננות והמטפלות נראית לי שערורייתית, והכניעה הצפויה של הממשלה גם היא בעייתית מאד. אבל דומני שביסוד המחאה הזאת עומדת אי הבנה למהותה של מלחמה במגפה מיוחדת כמו הקורונה.
מהותה של מגפת הקורונה
מגפה רגילה מכילה שני מרכיבים. הידבקות מהירה של אנשים, והסכנה שנשקפת לכל אדם שנדבק. לכן יש שני מרכיבים בלחימה במגפות הרגילות: מניעה ככל האפשר של הידבקות (בידוד של חולים או חשודים) וטיפול מיטבי במי שנדבק.
במובן הזה, מגפת הקורונה היא מיוחדת. עיקר הבעייתיות בה היא ההידבקות המהירה והקלה מאד מאדם לאדם (גם כאלו שאינם מגלים תסמינים מדביקים אחרים). המרכיב השני, המחלה עצמה, הוא די זניח בהקשר זה. צריך להבין שהקורונה לא שונה באופן מהותי משפעת רגילה, שבכל שנה רק בישראל מתים ממנה עשרות רבות של אנשים, ואם הבנתי נכון אז עוד מאות מתים מסיבוכים שנוצרים ממנה. מספר המתים מהקורונה הוא זניח באוכלוסיות הרגילות (עד גיל שישים). מעבר לגילאים הללו, או באוכלוסיות בעלות סיכון מיוחד, האחוז מעט עולה. לכן המאבק בקורונה מתמקד במניעת ההתפשטות שלה ופחות בטיפול בה עצמה (כמה שאני מבין בקורונה עצמה אין טיפול ממשי, אלא אולי בסיבוכים שעשויים להיגרם ממנה).
מניעת הידבקות: בין האישי לקולקטיבי
מכיון שהמחלה עצמה ברוב המקרים אינה כה נוראית, הבידוד, ההיגיינה והימנעות מהתקהלות, הם הצעדים העיקריים, שכן אלו הצעדים שנגזרים משיקולי הידבקות. צריך להבין שמנגנוני התפשטות של מגפה כזאת הם מורכבים מאד, והאפידמיולוגיה שעוסקת בהם מבוססת על ניתוחים מתמטיים של התהליכים הללו (אני רוצה להאמין שהמספרים שנקבעו בממשלה ובמשרד הבריאות, עד 5000 או עד 100 אנשים, והערב התבשרנו עד 10, נקבעו לא סתם שרירותית אלא מתוך ניתוח שיטתי ומסודר של המצב). גודל הקבוצה המותר ומספרי המגעים בין האנשים ברשת החברתית הם פרמטרים שעקרונית תלויים באופי ואופן התפשטות המגפה.
מכאן עולה שכאשר אומרים לאדם כלשהו לא לבוא לעבודה או לנקוט בצעדי מנע שונים, הדבר לא נובע מהרצון להגן עליו. כאמור, הסיכון לאדם הפרטי הוא די זניח (גם אם הוא יחלה הסיכון שלו להיפגע נמוך למדיי, אלא אם הוא שייך לאוכלוסייה בעלת סיכון מיוחד). המטרה היא למנוע את התפשטות המחלה בכלל החברה (שתביא לתחלואה של אוכלוסיות בסיכון). מניעת קשרים בין אנשים מעכבת משמעותית את ההתפשטות. צדה השני של המטבע הוא שאם מחייבים אדם כלשהו להגיע לעבודה, אין כאן סיכון משמעותי עבורו. זו תרומה קטנה להתפשטות המגפה (כי אדם אחד אינו כה משמעותי), וסיכון קטן עבורו.
אז למה שלא נגיע כולנו לעבודה וזהו? מפני שאם כולנו נגיע לעבודה אז התפשטות המחלה בכלל החברה תהיה מהירה, ומתוך כך אלו ששייכים לאוכלוסיות בסיכון ייפגעו בסיכוי גבוה. אנסה לחדד קצת את הנקודה העדינה הזאת.
שיקולים אינדיווידואליים וקולקטיביים
הגמרא בשבת מב ע”א אומרת שמותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, וכך גם מובא בכל הפוסקים. די ברור שמדובר רק ברשות הרבים, כלומר אין כאן סכנה ישירה (אחרת היו מתירים גם ברשות היחיד). הראשונים נחלקים בשאלה האם התירו גם כיבוי דאורייתא או לא, אבל לא ניכנס לזה כאן.
ניתן להבין את יסוד ההיתר הזה בשתי צורות: 1. החמרה או הקלה מיוחדת בעניינים שנוגעים לציבור בגלל חשיבותו של הציבור. בכמה הקשרים בהלכה מצאנו היתרים מיוחדים כאשר הדבר נוגע לציבור, גם בדברים שביחס לאדם בודד לא היו מתירים אותם. 2. שיקול הסתברותי. נניח שהסיכון של אדם להיפגע במצב כזה הוא 1 ל-10,000. אזי אם מדובר בחצר של אדם פרטי זהו סיכון זניח ואין סיבה להתיר לו לכבות בשבת. אבל ברשות הרבים עוברים אלפי אנשים, ולכן שם תוחלת הפגיעה היא כמעט וודאית. מתוך עשרת אלפים איש שיעברו שם יהיה כנראה אחד שייפגע או ימות, וזה כבר מצדיק לעבור על מלאכת כיבוי בשבת. שימו לב שההסבר השני לא מתייחס לציבור אחרת מאשר לאדם יחיד. ההיתר מבוסס על סכנה מוחשית, אלא שרק בציבור קיימת סכנה מוחשית. במילים אחרות, זה לא היתר לציבור (בגלל חשיבותו המיוחדת) אלא לקבוצה גדולה של יחידים (ששם ההסתברות לפגיעה גבוהה מאד). דומני שההסבר השני להיתר הזה הוא הנכון.
תלמידי, חנן אריאל, כתב פעם מאמר,[2] ובו הוא הציע לחייב את כולם לנסוע בתחבורה ציבורית ולאסור על תחבורה פרטית בכבישים, כדי למנוע פגיעה בנפש מתוך שיקול הסתברותי שכזה. הוא הביא שם דוגמה לשיקול כזה מתוך שאלה שנשאל הרב מרדכי אליהו על ידי קצין בצבא לגבי פריקת נשק בשבת. החוק הצה”לי קובע שפריקת נשק אחרי שמירה נעשית רק על ידי קצין, ובלילה יש להפעיל פנס ולהאיר לתוך בית הבליעה (כדי לוודא שלא נותר שם כדור). אפשר גם לעשות זאת על ידי הכנסת אצבע ובדיקה פיזית, אבל מניסיון העבר התברר שיש פספוסים ולכן הצבא קבע חובה להשתמש בפנס. קצין מסוים שאל את הרב אליהו האם מותר לו לפרוק נשק עם פנס בשבת, והרב אליהו התיר לו את הדבר. לכאורה מדובר בחשש מאד רחוק. הסיכוי לפספס כדור בבית הבליעה על ידי בדיקה באצבע ללא פנס הוא אפסי ממש, וברור שלאדם פרטי אין שום היתר להדליק פנס כדי למנוע סיכון כה זניח. ובכל זאת, כאשר ההוראה פונה לכלל הציבור יש היתר להדליק פנס. ושוב, השיקול הוא כמו שראינו לגבי הגחלת של מתכת. גם אם הסיכוי הוא 1 ל-10,000, אם אדם יחיד מתלבט ברור שאין לחלל שבת על סיכון כה זניח. אבל כשיש עשרות אלפי חיילים וקצינים שמקבלים הוראה, יש לקחת בחשבון שמישהו מהם כמעט בוודאות ייפגע, ולכן ההוראה הכללית חייבת להחמיר גם בחשש רחוק שכזה.
הצו הקטגורי
אחת ההשלכות של הניתוח דלעיל היא יישומו של הצו הקטגורי (ראו בטור 122). יכול קצין מסוים לומר לעצמו שעל אף ההוראה הכללית להדליק פנס בעת פריקת נשק הוא יחפף. סך הכל לאדם בודד הסיכון הוא זניח ולא מצדיק חילול שבת. לכאורה הוא צודק, שהרי כפי שראינו לגבי אדם בודד ודאי אין הצדקה להיתר הזה. אבל אם כולנו נעשה את השיקול הזה, אזי כל אחד לחוד ייטול על עצמו סיכון קטן, אבל כמאמר השיר כולנו יחד אור איתן, כלומר בכלל הציבור כנראה יהיו נפגעים. לכן הצו הקטגורי קובע שעל היחיד לנהוג לפי החוק שהוא היה רוצה שיהיה לחוק כללי. כפי שהראיתי בטור הנ”ל, הצו הזה אינו תוצאתני, אבל בשורה התחתונה רק הוא יכול להביא לתוצאות הרצויות.
מאליו יובן שבמצב כזה יש חשיבות רבה מאד לציות לכללים. הציות של כל אדם בודד לכלל מצד עצמו אין לו שום השלכה, אבל הציות של כל הפרטים לכלל הזה מונע פגיעות בכמה פרטים מתוך הקולקטיב (ראו על כך בפירוט בטורים 252–4).
דוגמה נוספת לעניין הזה, היא ההוראה שניתנה במלחמת המפרץ להיכנס למרחבים מוגנים כשנשמעת אזעקה. ההוראות הללו הצחיקו אותי, וההיסטריה של אנשים באותם ימים הצחיקה אותי עוד יותר. הסיכון שטיל בליסטי יפגע בסביבתי הקרובה ממרחק של 2000 ק”מ הוא כל כך זניח שלהשוות אותו לסיכון בתאונת דרכים זה מגוחך. הסיכוי להיפגע היה אפסי לחלוטין, ולכן הלחץ והריצה למרחבים המוגנים הייתה לחלוטין היסטרית. ובכל זאת, במחשבה שנייה במצבים כאלה יש חשיבות רבה לציות להוראות שבאות מלמעלה, שכן אם כולנו נעשה שיקול הסתברותי כזה ולא ניכנס למרחב המוגן יהיו כאלה שייפגעו.[3] כך גם לגבי ציות לתמרורים והישמעות לחוקי התנועה. גם שם הסיכון לאדם הפרטי הוא זניח, אבל אם כולנו נחפף ודאי יהיו כאלה שייפגעו.
צדה השני של המטבע
יש צד שני למטבע הזאת. נניח שאין חוק כללי להדליק פנס בעת פריקת נשק, וקצין מסוים רוצה להחמיר על עצמו (בדיני פיקוח נפש, ולהקל בדיני שבת) ובכל זאת לפרוק עם פנס. לאור התיאור שהבאתי כאן ברור שאסור לו. אין שום הצדקה להדליק פנס בשבת כשהסיכון הוא כה קטן. אם אין הוראה כללית כזאת, התרומה שלו למניעת פגיעה הוא כל כך זניח שאינו מצדיק היתר לחלל שבת. החובה להדליק פנסים נובעת רק מהעובדה שיש הוראה כללית כזאת. הציות של היחיד הוא חשוב כחלק מההתנהגות הקולקטיבית, ורק לה יש משמעות בהקשר הזה. התנהגותו של אדם פרטי היא חסרת חשיבות במצבים כאלה.
כך למשל שאלו אותי לפני כמה ימים האם ראוי להימנע מללכת לתפילה בבית כנסת בימים אלו. תשובתי הייתה שלילית. אם תהיה הוראה כזאת, יש לקיימה כחלק מהקולקטיב. אבל כשאין הוראה כזאת, אין שום היגיון לקבל על עצמי החמרה מסוג כזה. התרומה שלי למניעת ההידבקות בכך שלא אלך לבית הכנסת והסיכון אם אני עצמי אדבק, הם זניחים לגמרי. אין שום הצדקה להימנע מתפילה במניין בגלל זה. בקיצור, כמו שאין לחרוג מההוראות שניתנות מלמעלה (גם אם מישהו חושב שהן היסטריות או לא מוצדקות), כך גם אין טעם להחמיר על עצמכם מעבר להוראות הללו. פעולה פרטית לא משנה מאומה. אגב, הדברים נכתבו לפני ההוראה שניתנה הערב, שלפיה אין לכנס יותר מעשרה אנשים באותו חלל (תוך שמירת מרחק של שני מטר בין כל שניים). כעת בהחלט לא נכון להתפלל במניין שמעל עשרה.[4]
חשוב להבין שאם ההידבקות הייתה מסוכנת לאדם הפרטי (כמו במגפה רגילה, ולא כמו בקורונה), או אז בהחלט הייתה משמעות להחמרה אישית. אני מגביר את סיכויי להינצל מהידבקות במחלה קשה, וזה מצדיק החמרה. דווקא בגלל אופייה המיוחד של הקורונה, שלגביה הבעיה היא ההידבקות החברתית ולא המחלה של אדם זה או אחר, אין טעם להחמיר על עצמנו מעבר למה שמחייבות ההוראות.
החרדים והישיבות
אתמול התפרסם שבישיבות ובכוללים ובמערכת החינוך החרדית (הליטאית) ימשיכו ללמוד כרגיל. הטענה היא שדווקא המשך הלימוד יגן עלינו מפני המגפה. את הישיבות החריג שר הבריאות ליצמן (האם שר אחר היה עושה זאת?) כי אין להם יכולת ללמוד מרחוק באופן מקוון, אבל מוסדות החינוך היסודי הליטאי פשוט מתעלמים מההוראה הכללית.
אני חושב שגם אם נתעלם מהשאלה האם אכן הלימוד מגן, אני נזכר בכך שלא המשיכו ללמוד בעת שנפלו כאן טילים במלחמת המפרץ. אז היו רבות מהישיבות שפיזרו את תלמידיהן הביתה. לכן סביר בעיניי שהשיקול להמשיך את הלימודים כעת מבוסס על התפיסה שהסיכון אינו גדול ולא ישיר, ולכן אינו מצדיק הפסקת לימודים. אבל כפי שראינו כאן, זהו חוסר הבנה. השאלה אינה מה הסיכון לתלמיד זה או אחר, אלא האם מתקיימת ההוראה הכללית. יש לצעד כזה השלכות על כלל הציבור, ולא ייתכן שכל אדם יעשה דין לעצמו. התוצאות של החלטתו נוגעות לכלל הציבור ולא רק לו עצמו. להיפך, לגביו עצמו התוצאות אכן זניחות, אבל הפגיעה הצפויה היא בכלל הציבור, ולכן מי שמוסמך לקבל את ההחלטות הללו הוא רק השלטון המרכזי (ליצמן?). עם כל הכבוד לרבנים אדלשטיין וקנייבסקי, הם לא יכולים לקבל החלטה כזאת, בפרט כשהם מגלים חוסר הבנה למכניזם הבסיסי של העניין.
איני יכול להימנע מלצטט כאן הבהרות של מקורבים שמובאות בכתבה בשם הרב אדלשטיין:
בסביבת הרבנים הסבירו את הפרת ההנחיה: “מאחר והעולם קיים בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן (ילדים) – אסור לוותר על התורה שלהם וזה סכנה”. לדבריהם, הרב גרשון אדלשטיין הזכיר שבימי בין הזמנים (החופש בישיבות) יש יותר אסונות והוא תולה זאת בכך שאין בהם לימוד. “רואים את זה בחוש”, אמר.
ההוכחה מהאסונות בימי בין הזמנים היא משעשעת במיוחד בעיניי. באמת מפתיע שבדיוק מתי שאנשים נמצאים בטיולים ובדרכים קורות להם תאונות, בעוד שכשהם יושבים בישיבה בדרך נס הם לא נופלים ממצוקים לא נתקעים בסטנדר ולא נפגעים בתאונות דרכים. כולנו יכולים לראות מכאן בחוש שהתורה מגנא ומצלא, לא? קשה להאמין שאדם אינטליגנטי מעלה טיעון כל כך מטופש.[5]
זוגתי שתחי’ רצתה להליץ יושר על השטות הזאת, ואמרה שאולי כוונתו הייתה שאם הבחורים והילדים יסתובבו ברחובות ולא ילמדו צפויות תאונות דרכים בגלל שהם נמצאים בדרכים. המשך הלימודים מגן לא בגלל שהתורה מגנא ומצלא אלא בגלל שהם לא נחשפים לסכנות. זה לא מה שכתוב בכתבה, אבל אפשר לדון אותו לכף זכות ולהניח שאולי לזה הוא התכוון. אם כן, אז זו עובדה נכונה ומסקנה הגיונית שנגזרת ממנה, ועדיין יש כאן חוסר הבנה. הבעיה שבגללה רוצים להפסיק את הלימודים אינה הסיכון לילדים ולבחורים עצמם, אלא הסכנה לכלל החברה (שהתלמידים הם חלק ממנה) בגלל ההידבקות. איני רואה כיצד החשש לשלומם של החבר’ה הללו אם משלחים אותם לחופשה יכול להצדיק החלטה שפוגעת בכלל הציבור. אפשר אולי לומר שאדם לא צריך לסכן את עצמו כדי להציל את חברו (מה שלא נכון במצבים כאלה, שבהם הסיכון הוא כללי), אבל אפילו אם השיקול הזה היה נכון, עדיין החלטה כזאת צריכה להתקבל על ידי המוסדות המוסמכים שמייצגים את כלל הציבור ולא על ידי גורמים פרטיים, חשובים וחכמים ככל שיהיו. אדם לא יכול לקבל בעצמו החלטות שנוגעות לכלל הציבור.
האם הצעדים מוגזמים?
רבים דנים בשאלה האם הצעדים שננקטים בישראל (בפרט לאור ההחמרות שנמסרו הערב) מוגזמים או לא. קשה לקבוע זאת, והדבר תלוי בנתונים שלא מצויים בפנינו, ובפרט במודלים מתמטיים ושיקולי רווח והפסד שלא מוכרים לרוב הציבור. לדעתי האישית הרחבת החופשה לגנים ומעונות ולילדי הכיתות הנמוכות של בית הספר אינה מוצדקת, והיא התקבלה רק בגלל כניעה ללחץ ולמחאת הגננות והמטפלות.
אבל דבר אחד ניתן לומר גם בנושא הזה לאור מה שתיארתי כאן. התוצאות (כמה מתים או חולים ישנם) אינן שיקול רלוונטי לדיון הזה. העובדה שכמעט אין חולים חמורים ואין בכלל מתים בישראל, לא אומרת שהצעדים הללו מוגזמים. כאמור, הדיון כאן עוסק בשאלה עד כמה המחלה תתפשט ולא בשאלה מה מצבם של החולים. הצורך למנוע הידבקות של פלוני אינו בגלל מצבו של אותו פלוני, אלא בעיקר בגלל החשש שגם אלמוני יידבק (ואם הוא באוכלוסייה בעלת סיכון מיוחד מצבו עלול להיות גרוע מאד). זאת מעבר לשיקולים כלכליים ושיקולי תפקוד חברתי שגם אותם יש להביא בחשבון, למרות שלכאורה מדובר בשאלות של סכנת נפשות.
[1] זה נכתב עוד לפני שהודיעו במוצ”ש על השבתת הגנים והמעונות, כצפוי. בעיניי זו החלטה שגויה מאד, אבל כאמור הממשלה לא באמת יכולה לעמוד בפני המחאה הזאת, למרות שכפי שאסביר בהמשך היא לא מוצדקת ומבוססת על אי הבנה.
[2] חנן אריאל, “תחבורה ציבורית– חובה הלכתית ומוסרית”, צהר טו (קיץ תשס”ג) 15-22.
[3] במקרה של מלחמת המפרץ זה אפיל חמור יותר, כי כל נפגע פרטי הוא מכה לציבור במלחמה שהוא מנהל נגד אויביו. האויבים מתגאים בהישג של פגיעה באזרח ישראלי. בכך שונה מלחמה ממגפה ושאר פעולות קולקטיביות (ראו על כך בטורים 252–4).
[4] ברור שהרזולוציה של עשרה לעומת שנים עשר או חמישה עשר אינה קביעה מדויקת וחד משמעית. אין הבדל עקרוני בין עשרה לשנים עשר, אבל לדעתי יש לציית להוראות כפי שהן, אחרת המדרון החלקלק מסכן את כולנו.
[5] ניתן לקשור את זה להוכחה שחיים דתיים מעלים את איכות החיים ותוחלת החיים. גם שם רבים “רואים זאת בחוש”, למרות שיש הסברים טבעיים די מתבקשים (השלווה שהאמונה נוסכת, התמיכה הקהילתית וכדומה).
