הרהורים על יחסנו לרדיפת הפאלון גונג בסין (טור 491)

בס”ד

ביום ד האחרון קיבלתי את הרושם שמוניתי לסגנו של הדלאיי לאמה. בתמונה כאן הוד מעלתי, הדלאיי ככה, נושא דברים:

מדובר בהפגנה שנערכה מול שגרירות סין, שבה מחו המפגינים, בעיקר כמה עשרות מתרגלים אנשי הפאלון גונג בישראל בתוספת כמה אזרחים תמימים כמוני, כנגד רדיפת חבריהם בסין. המארגנים הזמינו אותי לדבר שם, והבנתי מהם שבאותו יום נערכו הפגנות בכל רחבי העולם בעניין זה.

הערה על התקשורת

אני מניח שרובכם כלל לא שמעתם על ההפגנות הללו, בדיוק כמוני. אילו לא היו פונים אליי לא הייתי שומע על כך וגם לא משתתף בהפגנה כמובן. נדמה לי שדיווח כזה לא הופיע אפילו בקצה העמוד האחורי של כלי התקשורת הזניח ביותר בישראל. טוב, בסך הכל מדובר בקבוצה של כמה מאות אלפי אנשים (יש גם הערכות שמדובר במיליונים), שמזה כשלושים שנה שלטונות סין טובחים בהם, סוגרים אותם במחנות ריכוז ו’חינוך מחדש’, קוצרים מהם איברים ומתעללים בהם עד מוות (ועד בכלל). אז על מה בכלל יש לדווח? בכל זאת, הרי לא מדובר בריאליטי שבו שפית לסבית בוחרת לה זמר הומו ושניהם יוצאים לתחרות הישרדות בעירום באיים הקריביים. כאן מדובר בסתם שואונת שעוברת על כמה אנשים, אז על מה כבר יש לדווח?!

רדיפת הפאלון גונג

מדובר בקבוצה שדוגלת בתרגולים ומדיטציות שנועדו להשיג אמת, סובלנות וחמלה. הקבוצה הגדולה ביותר מצויה בסין, אבל ישנן קבוצות כאלה בכל רחבי העולם. ככל שהבנתי, לא מדובר בפולחן דתי כלשהו אלא בפרקטיקה רוחנית, נראה לי חלק מהניו אייג’, ואתם יכולים להניח שזה לא ממש כוס התה שלי. אבל משפנו אליי וביקשו שאבוא לדבר, קראתי קצת חומרים על הקבוצה ועל הרדיפות הנוראיות שהיא עוברת, ונחרדתי. לא ראיתי שום קשר בין ההתחברות שלי עם הפרקטיקה הזאת או אפילו אם היה מדובר בעבודה זרה (שגם אצלנו לא אמורה לקבל יחס חמים במיוחד), לבין חובתי להשתתף במחאה הזאת.

בסין נוהגים לרדוף בעוצמות משתנות כל מיני קבוצות דתיות, כמו נוצרים, מוסלמים ועוד. הדבר נובע מהקומוניזם הפנאטי שעדיין שורר שם, אבל גם בגלל שהשלטונות רואים בקבוצה מאורגנת באשר היא סוג של איום עליהם. במיוחד אם מדובר בקבוצות שמפתחות עצמאות מחשבתית רחמנא ליצלן, ויש חשש שהם לא יסכימו להיות זומבים שמונהגים על ידי הוראות השלטון. יש לציין שהפאלון גונג היא קבוצה שוחרת שלום, ולמיטב הבנתי לא נשקפת ממנה כל סכנה ממשית לסין, שכן עיקר עניינם הוא התרגול הרוחני האישי (כאמור, חמלה וסובלנות ניו אייג’יים תמימים ומעוררי חמלה). ככל הידוע לי אין להם אספירציות פוליטיות, והם לא עושים דבר כנגד המדינה והשלטוןף למרות שדבקותם בהשקפתם מעוררת אצלי התפעלות והערצה. ובכל זאת, בשנות התשעים של המאה הקודמת השלטונות הסיניים החלו לרדוף אותם ביד קשה מאד. הדבר נובע כנראה מהאיום שהם חשו מגידולה של הקבוצה. הקבוצה היחידה שמותרת שם היא המפלגה הקומוניסטית הסינית.

בין היתר, מכניסים שם אלפי חברים מהקבוצה הזאת למחנות חינוך מחדש, שם הם עוברים התעללויות נוראיות עד שהם מביעים חרטה על פשעיהם ו’מתחנכים מחדש’. רבים מהם עומדים באומץ על תפיסותיהם ולא מעטים קיפדו את חייהם במחנות הללו ומחוצה להם. יש עדויות ברורות על אנשים שהומתו כדי לקצור מהם איברים ולמכור אותם לכל דורש. רופא ישראלי נדהם לשמוע שפציינט שלו מוזמן שבועיים מראש להשתלה בסין. אין צורך לומר שהשתלות נעשות תמיד בזמן אמיתי, שכן בשעה שאדם כלשהו מת צריך להזדרז ולזמן את המועמד להשתלה ולקצור במהירות את האיברים. אם מתאמים ניתוח השתלה שבועיים מראש, פירוש הדבר שיודעים כבר היום מתי ה’תורם’ עומד למות. אתם יכולים להבין לבד מניין להם ‘רוח הקודש’ הזאת. אציין כי בעקבות בדיקות בינלאומיות ועדויות שנגבו בעניין, מדינות רבות (כולל ישראל) אסרו קניית איברים מסין. לא אכנס כאן לפרטים נוספים, ותוכלו לקרוא עליהם בהרחבה רבה בערכים הנ”ל בוויקיפדיה.

השוואה לשואה

בדבריי שם (כמו דוברים אחרים), השוויתי את מה שקורה שם לשואה. טוב שלא הייתה תקשורת, אחרת מזמן היו צולבים אותי וקוברים אותי בשדרת ליטאי אומות העולם ביד ושם. מדובר ברדיפה שיטתית, עינויים עד מוות, שימוש באנשים כחומר גלם לצרכים רפואיים ושאר מאפייני השואה ה’ייחודית’ שהייתה רק לנו. אני בטוח שמיד יצוצו כל החוקרים החובבים ויסבירו לי שזה ממש לא דומה. אנחנו הכי מסכנים בעולם, ולא היו ולא יהיו מסכנים כמונו (Haven’t the Jewish people suffered enough?, כמאמרם בן האלמוות של החמישייה הקאמרית)[1], לכן יש לנו פטור מוחלט מהתייחסות לצרות של אחרים.

ההתעלמות שלנו, כמדינה, כציבור וכפרטים, מהזוועות שמתחוללות שם, היא שערורייה בעיניי. כשהורינו התענו במחנות הם ייחלו שמישהו יתערב ויעשה משהו. גם אחרי השואה, עד היום, אנחנו מגנים את העולם האכזר שלא עשה כלום כדי להציל את האומללים. אבל לנו יש פטור, כי אנחנו הכי מסכנים. אין צורך לומר שאני לא מצפה שנפציץ את סין, כי זה לא ריאלי. אני אפילו לא בטוח עד כמה ניתן לדרוש מראש הממשלה שלנו לגנות אותם או לפעול נגדם במישור הפוליטי. האחריות שיש עליו לא מוטלת עליי, ולי קל להיות צדיק מהכורסה. אבל האם אנחנו לא צריכים אפילו להרים קול? לבוא להפגנה? לזעוק? למחות? עזבו את כל זה, לפחות לפרסם ידיעה בעיתון, על המעשים ועל ההפגנות נגדם? האם גם זה לא ריאלי?!

אני חייב  לומר שבניגוד לאפס המוחלט שאנחנו עושים לגבי השואה הסינית, בשואה שלנו דווקא היו רבים שהתערבו ולחמו בנאצים. הם לא בהכרח עשו זאת כדי להציל יהודים, אבל בשורה התחתונה נפלו שם מיליוני קרבנות מבעלות הברית, ובפועל הם הצילו הרבה מאד יהודים.[2] ואחרי כל זה אנחנו עוד באים אליהם בטענות. אבל אנחנו פטורים מהכל כמובן, כי הרי אותנו לא הצילו.

אותם אנשי פאלון גונג סיפרו לי שהם פנו לעוד רבנים, אישי ציבור ואנשי אקדמיה, שיבואו להשתתף בהפגנה, ולא נענו. וכאמור, התקשורת גם היא מתעלמת לחלוטין משואה של ממש שמתרחשת בסין כבר עשרות שנים. קשה להכחיש את תחושת חוסר האונים שעומדת בבסיס העניין. די ברור שאין הרבה מה לעשות ביחס לזוועות הללו. סין לא ממש מתרגשת מביקורת ציבורית, ובעלות בריתה, כמו רוסיה וצירי הרשע למיניהם, יתמכו בה בכל מאבק מול המערב הליברלי והדמוקרטי. ועדיין ההתעלמות הזאת מחפירה בעיניי. לפחות הייתי מצפה לחרם צרכנים מערבי, או אמצעים פוליטיים וכלכליים אחרים, שכן ניתן לנקוט בהם.

אם נשוב להפגנה, אנשי הפאלון גונג עמדו שם בשקט ובעדינות עם תמונות של מעונים מהמחנות ועם נרות דולקים, ועשו מדיטציה מול השגרירות הסינית. הבניין ההוא ניצב מולם כמו מחנה מבוצר ואטום, שאין בו פתח לרשות הרבים. הוא שידר דממה מאיימת ואפאתיות מוחלטת למחאה ולסביבה. ממש כאב לי הלב על השקט הזה, ועל כך שיחסי ציבור כנראה אינם השטח החזק של האנשים החביבים והעדינים הללו. היה ברור לי שאין להם שום סיכוי לקבל התייחסות כלשהי בשיח הציבורי הקולני שלנו. קולם לא יכול להישמע ברשות הרבים הישראלית הגועשת מרוב טמטום, מאסטר שף והישרדות. פשוט נורא.

השתתפות בהפגנות

כאשר הוזכרה ההפגנה הזאת בוואטסאפ, נשאלתי להיכן נעלמה מדיניותי המוצהרת לא להשתתף בהפגנות. עניתי שכוונתי הייתה להפגנות שמטרתן פוליטית, בעד או נגד מישהו או משהו. אבל הפגנות שמוחות כנגד רשע, דינן שונה.

בדרך כלל הפגנות אינן עוזרות ואין להן תוחלת. מעבר לזה, השתתפות בהפגנה נותנת תחושה של בורג קטן וחסר פנים בתוך קולקטיב גדול ואחיד, שהבמה (והשוטים שעליה, כמוני) מדברת בשמו ועבורו. כל אלו סיבות טובות לא להשתתף. אבל בהפגנות נגד רשע ועוול נכנס גם השיקול של הצו הקטגורי. גם אם תרומתי שלי לעניין אפסית ואין סיכוי שתזיז משהו, עדיין הצו הקטגורי אומר שיש לעשות את מעשיי באופן שהייתי רוצה שיהיה לחוק כללי. אם כל העולם היה מופיע להפגנות הללו זה כן היה מועיל, ולכן מן הראוי להשתתף בהן גם אם זה לא יועיל. מעבר לזה, בטור 122 עמדתי על כך שהדרך היחידה בכל זאת להזיז משהו היא שבפועל יופיעו וימחו מיליוני אנשים. אבל מיליוני אנשים בנויים ממיליוני פרטים שכל אחד צריך להחליט להגיע. לכן ציות לצו הקטגורי בסופו של דבר הוא גם הדרך היחידה להגיע לתוצאות. ראו על כך גם בטורים 252 – 253.

פתאום הבנתי טוב יותר את המימרא החרדית (שמקורה בתלמוד כמובן. ראו תענית טו – טז), שבעת צרה “יש להוציא את התיבה לרחובה של עיר”. המשמעות היא שיש ערך לעצם הזעקה הציבורית נגד רשע ועוול,[3] גם אם בסופו של דבר זה לא יעזור. לפחות ליבנו שלנו לא יישאר קהה כלפי התופעות הללו. מעבר לזה, אולי אותם אומללים ישמעו שיש מי שמשתתף בצערם ופועל למענם, מה שלא היה למעונים במחנות הריכוז בשואה. לכן קשה לי מאד לקבל את השקט הנורא ששורר אצלנו ביחס לתופעות הנוראיות הללו.

האם יש ממד דתי להשתתפות במחאות הללו?

על אף האדישות הכללית, קשה לי להשתחרר מהרושם (הלא בדוק) שהאדישות לנושאים כאלה בציבור הדתי גדולה יותר מאשר בציבור הכללי. זה מזכיר לי את האדישות הדתית הידועה לצער בעלי חיים. יש לכך הסברים שונים, טובים יותר או פחות, ובכל זאת הדבר מקומם. כשאני מדבר עם אנשים הם מסבירים לי, ממש כמו ביחס לצער בעלי חיים, שכידוע אין להאמין לתקשורת (הרי אנחנו רואים מה התקשורת העולמית עושה לנו), ומי אמר שזה באמת המצב שם בסין?! פתאום נדרשות ראיות של ברזל (שכמובן לעולם לא יכולות להינתן) כדי להחליט לצאת למחאה. פתאום התקשורת העולמית כבר לא רודפת רק אותנו בגלל אנטישמיות, אלא גם את הסינים הצדיקים, על לא עוול בכפם. התירוצים הללו מאפשרים לנו חוסר מעש מבורך, והמשך התמקדות בסבל האולטימטיבי שלנו, שכידוע אין בלתו (וגם ב’מסטר שף’ ו’הישרדות’ כמובן). אגב, מדוע אזרחי העולם היו אמורים להאמין לתקשורת שדיווחה על מעשי הנאצים? אולי היא סתם השמיצה אותם?! אני בטוח שגם להם היו תירוצים דומים.

על רקע זה, אני חייב לציין שדווקא בהפגנה שם השתתפו לא מעט דוברים דתיים. לפניי דיבר שם חוקר סין דתי בשם נועם אורבך (שסיפר על ההתעלמות של החוקרים באקדמיה מהנושאים הללו, בהשראת שלטונות סין). אחריי דיבר ידידי פרופ’ הלל וייס, ממקימי הסנהדרין תובב”א (שכבר חטף ממני לא פעם על השטות ההיא). ראיתי שבעבר גם הרב שרקי השתתף בהפגנה כזאת. הצד השווה לשני האחרונים הוא ששניהם פעילים בארגוני בני נוח, והיה ניכר בבירור מדבריהם שהם באו בעיקר כדי לומר את דבר התורה ביחס לאירועים המזוויעים בסין. קשה היה לי להשתחרר מהרושם שהופעתם שם באה לבצר את מעמדה של הסנהדרין ושל הפעילים למען בני נוח, ולהראות את עמדתה של התורה והיהדות ביחס אליהם. איני מתכוון לכבוד אישי, אלא בכדי לעשות קידוש השם.

לעומת זאת, אנוכי הקטן פתחתי את דבריי בכך שאמנם הוזמנתי לדבר במשבצת של ‘הרב’, אבל זה מביך אותי. אני לא חושב שכדי להשתתף ולמחות על מעשים מזוויעים כאלה צריך להיות רב, או להחזיק באידאולוגיה או דת כלשהי. אמרתי שאני מדבר שם כאדם, לא כיהודי ולא כרב. מה שלא אמרתי שם, אבל אני מניח שרובכם יודעים, הוא שלשיטתי מוסר אינו שייך ליהודים, ואין דבר כזה מוסר יהודי. יתר על כן, לדעתי היהודים גם לא ממש מצטיינים בתחום הזה. מחויבותי המוסרית נובעת מהיותי אדם ולא מהיותי יהודי.[4] לכן גם איני מאמין בבשורה הגדולה שנושאת התורה לבני נוח (מה שמונח בבסיס הפעילות הנ”ל). אין שום בשורה כזאת. נדרש מהם להיות בני אדם, והם יודעים זאת היטב גם בלעדינו. הלוואי שאצלנו כולם היו מבינים זאת כמו שאנחנו מצפים מהגויים.

הערה על מוסר, קידוש וחילול השם

בדרך כלל כשאני שומע על דרישה מציבור דתי או מתלמידים דתיים להתנהג יפה, בנימוס ובדרך מוסרית, כדי למנוע חילול השם או כדי לקדש את השם, אני מקבל חום. לדוגמה, בסיום טקס של תלמידי החיידר של בניי שנערך במתנ”ס בירוחם, מנהל החיידר עלה לבמה ואמר שאל לנו להשאיר את המתנ”ס מלוכלך, וחשוב לאסוף את השאריות והעטיפות, כדי שלא יהיה חילול השם. אני כבר רגיל לסגנון המאוס הזה, אבל לא מצליח להשתחרר מתחושת הקבס שאוחזת אותי למשמע הדברים הללו. לא רק מפני שלשיטתי ההתנהגות הזאת לא קשורה לתורה וליהדות, אלא לאנושיות באשר היא, אלא גם מפני שהצדקה כזאת משדרת מסר כאילו אין כאן חובה אנושית פשוטה אלא רק צורך מצווה (חילול או קידוש השם). זוהי הכחשה של המוסר האנושי והחלפתו בהלכות וערכים דתיים. בעיניי זהו חינוך קלוקל.

אני יודע שבחז”ל ובראשונים ניתן למצוא ביטויים כאלה לעשרות, אבל דומני שהם חיו בתקופה שבה באמת היה הבדל בהתנהגות המוסרית בין יהודים לגוים (לפחות כך הם חשבו). במצב כזה יש מקום לראות בתורה בשורה מוסרית לאנושות כולה. אבל ברוך השם, אנחנו כבר מעבר לזה. אפשר לומר שהצלחנו להנחיל זאת לעולם (בעזרתם האדיבה של לא מעט גויים), ולכן המצב היום שונה לגמרי ממה שהיה מוכר לחז”ל ולראשונים, הן מצד הגויים שהתקדמו והן מצד היהודים שמצבם המוסרי והאנושי לא תמיד מזהיר ביחס לאחרים.

ככל הידוע לי, את הפגנות הפאלון גונג לא יזמו ולא מובילים יהודים. בסך הכל הצליחו להביא לשם כעשרה יהודים ועוד כמה עשרות מתרגלי פאלון גונג. אז להופיע בהפגנה הזאת עצמה כדי להביע במיקרופון את המסר התורני כאילו אנחנו אלו שמביאים את הבשורה המוסרית ונושאים את דגל המוסר והאנושיות בעולם, זו התנשאות מעצבנת ומנותקת. יסלחו לי פרופ’ הלל וייס והרב שרקי, שאת שניהם אני מאד מעריך ומוקיר, אבל אחרי האדישות והכשל המוסרי שתיארתי, שמתבטאים בין היתר בדיוק בנושא הזה, לבוא וליטול את העטרה המוסרית לעצמנו, זהו שיא של חוצפה וניתוק בעיניי.

חשבו מה הייתם אומרים אם ארגון נוצרי היה בא ואומר לכם שאינו מנסה לנצר אתכם אלא רק להפוך אתכם לבני אדם. מטרתו להביא ליהודים הפרימיטיביים את בשורת האנושיות הנוצרית. אני בטוח שהייתם מזמינים אותם בכבוד לשאת דברים מעל בימת בית הכנסת או הישיבה שלכם…

[1] מדובר במערכון המפורסם בו מבקשים אנשי המשלחת האולימפית של ישראל יתרון בריצה עבור אחד מהמתחרים. הם מטיחים האשמות בשופט הגרמני על מעללי עמו בשואה, וצועקים את אחד המשפטים הזכורים ביותר: Haven’t the Jewish people suffered enough?.

[2] מעניין להיזכר במחלוקת התנאים בשבת לג ע”ב לגבי ההערכה המגיעה לרומאים על מעשיהם למעננו:

דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות רבי יוסי שתק נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות אמרו יהודה שעילה יתעלה יוסי ששתק יגלה לציפורי שמעון שגינה יהרג:

רבי יהודה מלמד אותנו שהכרת הטוב לא תלויה במניעים. אמנם ר”ש חולק (וכבר כתבו שזה לשיטתם במחלוקות לגבי אינו מתכוון ומשאצל”ג, האם מתחשבים בכוונות או לא.

[3] אם כי אצל החרדים כל הפצ’י הוא רשע ועוול שמצדיק הוצאת התיבה לרחובה של עיר. ראו את הפתיח לספרו של אמנון לוי, החרדים, שכבר הזכרתי כאן בעבר (למשל בטור 161).

[4] למרות שכתבתי לא פעם שכדי שהיא תהיה תקפה היא זוקקת אמונה באלוהים (ראו למשל בטור 456).