מבט על טרנסג’נדריזם ועל פרשת גבעת שמואל (טור 504)

בס”ד

תופעת הטרנסג’נדרים תפחה בשנים האחרונות והפכה לאישיו פוליטי לוהט. בחברה הכללית הולך ונוצר קונצנזוס שיש לתת להם יחס לפי האופן שבו הם מגדירים את עצמם. כנגד זה, החברה הדתית (וגם הפמיניזם, שחלק מהדוגלות בו מתנגדות להכרה בטרנסים) לפעמים מקצינה את השיח שכן היא חשה באיום אידאולוגי וחברתי שנשקף מהתופעה הזאת ומהלגיטימציה שהיא מקבלת (ה’פרוגרסיביות’ רח”ל).

בשבועות האחרונים התפרסמה פרשת הילדה[1] בבית הספר הדתי בגבעת שמואל. היא חשה בתוכה זהות של בן ומגיל שבע קיבלה אישור מהוריה ומבית הספר להתחפש לבן (כיפה וציצית וכו’) ולהתנהג בבית הספר כבן לכל דבר. מסיבות מובנות לא יידעו בכך את שאר ההורים ואת הילדים בכיתה ובכלל, ולכן אין פלא שכשהדבר התגלה התעוררה מהומה. הפגנות של הורים וילדים, החרמת בית הספר ודרישה להוציא את הילדה או להעביר את הילדים האחרים שמעוניינים בכך. הרוחות ברחבי הארץ לוהטות כבר לא מעט ימים ועדיין לא שקטו (טווח הזמן המקובל לפרשיות כאלה, בדרך כלל בערך יום אחד). רק אתמול קראתי שאמנם חזרו לשגרה אבל הילדה מסתובבת בחצר בית הספר לבדה (מוחרמת). מאידך, אמרו לי יודעי דבר שהחיים באמת חזרו למסלולם. ההורים שמתנגדים עשו מה שעשו, אבל כעת החיים חזרו לשגרה גם מבחינת הילדה.

מינהל החמ”ד במשרד החינוך נבוך מאד מהפרשה שכן הוא היה בעובי הקורה וההחלטות התקבלו בהנחייתו ועל דעתו. יתר על כן, בימים האחרונים התפרסם מכתב רבנים שדורש לא להכיר בתופעה ולכפות על הילדה לחזור להזדהות ולתפקד כילדה. השיח הציבורי מתלהט, וכמובן הדמגוגיה חוגגת. התקשורת ופוליטיקאים שונים בוחשים בפרשה ורואים בה ביטוי לקיבעונות וחוסר הסובלנות הדתיים ולמחיריהם. רבים מדברים על הפגנות שנערכות על גבו של ילד (!) קטן בלי להתחשב בתחושותיו ומצוקותיו.[2] הזכרתי כבר תיאורים קורעי לב על כך שהילד הולך לבדו בחצר בית הספר וחבריו כולם מחרימים אותו. מאידך, טוענים ההורים וחבריהם לדעה, נעשה כאן שימוש בילדה (!) קטנה ובמצוקות שלה כדי לקדם אג’נדות פרוגרסיביות בסתר ובלי ליידע את ההורים, ולאחר מכן דורשים מכולם להיכנע כדי לא לפגוע בילדה. אין צורך לומר שלשון ‘ילד’ או ‘ילדה’, תלויה בדרך כלל בבמה בה הדברים נכתבים. כל צד בדיון הזה מציג את השני באופן מאד אמוציונלי כרשע עם אג’נדות בעייתיות (נסתרות או לא), ומתעלם לגמרי מהשיקולים לטובת העמדה המנוגדת. כבר אמר מי שאמר שההבדל בין ויכוח למחלוקת הוא שוויכוח נסוב על רעיונות ואילו מחלוקת על אנשים.

כאמור, מדובר במצב מורכב ויש שיקולים לא פשוטים לכאן ולכאן, וניהול ויכוח פשטני שבו כל צד רואה רק את השיקולים שמובילים לעמדה שלו הוא לקוי ומזיק. אפשר וראוי לגבש עמדה בסוגיות מורכבות כאשר רואים את מכלול השיקולים ולוקחים בחשבון את המחירים של כל החלטה. בסוף כל אחד מגיע לשורה תחתונה אחת וזה בסדר גמור, אבל כך מתקבלות החלטות טובות ונכונות יותר, וגם השיח מתנהל בצורה הגיונית ושפויה יותר. טוב, זוהי באמת הלכתא למשיחא, אבל בדיוק בשביל זה אנחנו כאן. לפני שאכנס לעובי הקורה, אוסיף הערה על מדיניות הלכתית של פוסקים.

מבט קצר על מדיניות הלכתית אזוטרית

בין יתר החותמים על המכתב הנ”ל, מופיע הרב יעקב אריאל. והנה, לטענת משרד החינוך הוא היה האישיות הרבנית שעמה התייעצו, וההחלטות הקודמות התקבלו על דעתו ובהנחייתו. בסוגריים אני תוהה, בלי שום קשר לעמדתי בסוגיה הזאת עצמה, מי מינה אותו להיות הרב של החמ”ד? למה התייעצו דווקא אתו? זכרו שהוא מ’בכירי רבני הציונות הדתית’, שמשום מה נוטלים לעצמם ועטרה של מנהיגי הציבור הלא חרדי כולו (ראו על כך בטור 500 ועוד).

בכל אופן, למען היושר חשוב לציין שאין כאן בהכרח סתירה חזיתית בין התפיסות של הרב לפני ואחרי. ייתכן שכל עוד הוא חשב שניתן לשמור זאת בסוד ושמדובר במקרה בודד הוא היה מוכן להתיר התנהלות כזאת ואף להמליץ עליה, אבל אחרי שזה יצא לרשות הרבים ויכול להוות תקדים הוא סובר שאסור להמשיך ולתת לזה לגיטימציה. אז אין בהכרח סתירה בעמדותיו וזה לא בהכרח לא ישר. ובכל זאת, הפרסום הזה מביך למדיי.

כאן רק רציתי להעיר על המדיניות של פסיקה אזוטרית, כלומר מצבים שהוראות מסוימות ניתנות רק בסתר ולבודדים ובגלוי ניתנות לציבור על ידי אותו פוסק הוראות הפוכות. לפעמים זה נעשה מפחד ומחוסר יושר (אי מוכנות לעמוד מאחורי פסק מחודש)[3], ואז זה ודאי מגונה. אבל גם מעבר לזה יש בכך בעיה. אפשר אולי לקבל את ההיגיון של מדיניות כזאת מצד עצמה, אבל בשורה התחתונה מחיריה כבדים ולכן לדעתי לא נכון לנקוט בה. בסוף העניין הכל מתגלה, בפרט בדור האינטרנט ושטף המידע, ולכן עדיף לפעול בשקיפות למרות המחירים ההפוכים. יש גם לחלק בין הסתרת עובדות (כמו במקרה הזה) לבין הסתרת עמדות הלכתיות (שכנראה גם הייתה כאן). הסתרת עובדות יכולה להיות לגיטימית, שכן הילדה לא חייבת לסבול ממדיניות הלכתית שלנו. אבל הסתרת עמדות הלכתיות היא בעייתית, גם מפני שהדבר יתגלה, גם מפני שאם יש לאדם עמדה הלכתית עליו לעמוד מאחוריה. יתר על כן, הסתרה לא מאפשרת לדון בעמדה כזאת ולהעלות טיעונים נגדה ובעדה. מה עוד שאם נוקטים במדיניות של הסתרה נוצר מצב שאי אפשר להאמין לכלום. אי אפשר לדעת לגבי שום פסיקה של אף פוסק האם הוא נוקט במדיניות אזוטרית או שזו באמת דעתו.

משל לדבר הוא הפסק הידוע של המג”א שכבר הבאתי כאן לא אחת (ראו למשל בטורים 21, 63, 304, 362, 386 ועוד), לומר דברים בשם אדם גדול כדי שיקבלו אותם ממנו. הסברתי שם היטב את ההיגיון בהיתר הזה, אבל חשוב להעיר שפרקטית להיתר הזה יש מחיר כבד ולא נכון להשתמש בו (בעצם לא נכון בכלל לתת אותו, כי גם אם לא משתמשים בהיתר עצם קיומו מערער את האמון). אם אכן מקבלים מדיניות כזאת, אי אפשר להאמין לאף עדות על פסיקה של שום פוסק. זהו מחיר כבד ובעיניי הוא לא מאפשר שימוש בהיתר הזה. אגב, ייתכן שגם הגמרא והמג”א בעצמם לא התכוונו להנחות אותנו לעשות זאת בפועל אלא רק קבעו שעקרונית פעולה כזאת אינה אסורה.

בטור הקודם הבאתי מחלוקת בין רב לשמואל בשאלה אם מותר להכשיל אדם בדבר שלדעת המכשיל מותר ולדעת המוכשל אסור, בלי לומר למוכשל שמדובר במצב כזה. בהערה 5 שם עמדתי על כך שמדיניות כזאת היא מאד בעייתית, גם אם היא מותרת, שכן אם המוכשל חושב שאסור להכשיל במצב כזה (וזה היה המצב שם), אזי מטבע הדברים הוא אינו אמור לחשוש שמדובר בהכשלה ולא ייזהר דיו, ובמצב כזה ההכשלה היא עמוקה וקשה יותר. זהו מצב דומה למה שאני מתאר כאן.

קוויריות מתונה: המישור העובדתי

בשנים האחרונות הייתה עדנה למונח ‘פרוגרסיביות’. הוא עלה באוב מהבורות המאובקים של השיח הקומוניסטי שלפני מאה שנה, ובחברה הדתית והשמרנית זהו כמובן שם גנאי. השיח על תופעת הטרנס, והמקרה של גבעת שמואל אינו יוצא דופן כמובן, מלווה תמיד בוויכוח על פרוגרסיביות. השמרנים מייחסים את התמיכה בתופעה הזאת לגישה פרוגרסיבית (במובן השלילי). כאן ברצוני להסביר מדוע הייחוס הזה פזיז משהו.

בטור 497 הסברתי שהבסיס לכל השיח הזה הוא ההבחנה בין המין למגדר. מינו (sex) של אדם נקבע באופן אובייקטיבי על ידי קריטריונים פיזיולוגיים וגנטיים, אבל המגדר (gender) הוא עניין אחר שאינו תלוי במין. אז במה כן? בטור הנ”ל הבאתי את ביקורתו המבריקה של מאט וואלש על הקוויריות. אבל חשוב להבין שהתפיסה הקווירית שהוא מבקר שם היא רדיקלית. זוהי תפיסה שגורסת כי אין הגדרה מהותית לגבר או אישה, ולכן עלינו לקבל את מה שהאדם אומר על עצמו ללא שום אפשרות לביקורת. בתפיסה הזאת ההגדרה של אדם כגבר, אישה, או מה שלא יהיה, היא שרירותית לגמרי, והצהרתו של האדם היא במעמד מכונן לגביה. אם הוא תופס את עצמו כגבר זה מה שקובע את היותו כזה, וכן לגבי אישה. לא מדובר רק בשיקולי נימוס או חוסר רצון לפגוע בו, אלא פשוט מפני שאם הוא מצהיר זאת אז הוא באמת גבר. אין פלא שוואלש מסתובב בעולם בשמלה אדומה ושתי צמות ומחפש הגדרה למושג ‘אישה’, כלומר כשאדם אומר שהוא חש אישה מה בדיוק עליו לחוש כדי לומר זאת. אין צורך לומר שהוא לא מוצא תשובה. הסברתי שתורף טענתו היא שבתפיסה הרדיקלית הזאת, מושגים כמו ‘גבר’ או ‘אישה’ הם ריקים. מילים שלא אומרות כלום.

אבל זו אינה התפיסה היחידה. ישנה תפיסה מתונה (מיושנת) יותר, שלפיה ישנה משמעות אובייקטיבית למונחים הללו (מין ומגדר), אלא שהם שונים. לפי הקוויריות המתונה, מי ששייך למגדר הנשי הוא אדם שיש לו נטיות וכישורים מסוימים (מה שמיוחס בדרך כלל לנשים), וכנ”ל לגבי גבר. כאן המושגים ‘גבר’ ו’אישה’ בהחלט מוגדרים ומובחנים, גם אם לא בצורה מובהקת ומדויקת. ניתן אולי להציע הגדרות (או דיאגנוזות) שמבוססות על מילוי כמה מאפיינים מתוך קבוצה נתונה, כמקובל בדיאגנוסטיקה רפואית ופסיכיאטרית. אם האדם ניחן בארבע מתוך סט התכונות הבאות: הוא נוטה לשחק בבובות מילדותו, לא אוהב כדורגל ולא מעריץ ספורטאים, עדין, אוהב ללבוש שמלות ולהתאפר, חלש במדעים מדויקים, לא יודע לעשות רוורס וכדומה, אז הוא כנראה בת. וחילופיהן בגולם. זוהי הגדרה מסוימת למגדר גברי או נשי, ובמובן הזה מדובר בתפיסה שונה מזו הרדיקלית שמעניקה להצהרה של האדם מעמד מכונן. הקווירים המתונים שומרים על ההגדרות של המושגים ולא רואים בהם מושגים ריקים. הם רק טוענים שהמגדר לא תמיד הולך ביחד עם המין. ישנו דיסוננס שמכונה כיום ‘דיספוריה מגדרית’, שבה מגדרו של אדם לא מזדהה עם מינו. מדובר באדם שמינו גבר אבל חש מגדרית כאישה, או להיפך.

חלק מהטרנסג’נדרים עוברים ניתוח לשינוי מין כדי להתאים את המין למיגדר (כנראה שהדרכים להתאים את המגדר למין הן קשות יותר, אם בכלל קיימות. כאן אנחנו כבר במחוזות הפסיכולוגיה או הפסיכיאטריה), וכך לפתור את הדיספוריה שלהם. אחרי הניתוח לכאורה יש לנו התאמה בין המין למגדר, אבל גם זה לא כל כך פשוט, שכן המבנה הכרומוזומלי של האדם לא באמת משתנה. השאלה שמתעוררת במצב כזה היא האם סימנים חיצוניים הם שקובעים את המין או הגנטיקה, וזו יכולה להיוותר בעינה. בכל אופן, לפחות מבחינה פסיכולוגית כנראה ניתוח כזה אמור לעשות את העבודה, כלומר לפתור את המצוקה שמרגיש האדם (וגם לגבי זה יש טענות שבמקרים רבים זה לא באמת מצליח), אבל פילוסופית הדיון יכול להישאר בעינו.

להשלמת התמונה הלהט”בית, אציין שמעבר למין ולמגדר יש גם את הנטייה המינית. הטענה היא שגם היא בלתי תלויה בשני הראשונים (לפחות לא באופן מוחלט. קורלציות ודאי ישנן). כלומר המפה המגדרית מורכבת משלושה רכיבים לפחות: מין, מגדר ונטייה מינית. ייתכן אדם שפיזיולוגית מינו גבר, זהותו המגדרית היא כשל אישה, ונטייתו המינית יכולה להיות לגברים או לנשים. כך נוצרות תופעות מרתקות של גברים שהפכו לנשים לסביות, ולכן הם מעדיפים זוגיות מינית עם נשים. בעצם במקור הם גברים סטרייטים, והמשוואה כאן יוצאת מורכבת יותר: טרנסג’נדרית לסבית בעצם שקולה במובן מסוים לגבר סטרייט. ההבדל ביניהם הוא רק במין (לפחות אם הוא לא עשה ניתוח), אבל הם זהים במגדר ובנטייה המינית. זהו ממש מודל לתורת החבורות, וניתן לנסח משפטים שונים על סימטריה ופרמוטציות בין אברי החבורה. תוכלו לחשוב על כל הווריאציות האפשריות, ותגלו שכולן קיימות. המציאות עולה על כל דמיון.

מה שחשוב לענייננו כאן הוא שברמה העובדתית קשה להכחיש את עצם קיומה של התופעה. אפשר להתווכח האם מקורה גנטי או סביבתי (דומני שעדיין אין מסקנה מדעית בעניין), וסביר מאד שישנן השפעות תרבותיות והשפעות של הלגיטימציה שניתנת לדיספוריה הזאת בימינו. אבל אי אפשר להכחיש שעובדתית התופעה ודאי קיימת. אציין כי לכאורה דווקא מטריאליסטים אמורים יותר להתקשות בקבלת העובדה הזאת, שכן לשיטתם הפיזיולוגיה קובעת הכל. אבל אפילו ביחס לנתונים הפיזיים של הגוף שלנו לא תמיד ישנו מתאם בין ההגדרה התיאורטית לבין הופעותיה בפועל (האידאה ומימושיה). לפעמים אנשים נולדים עם שלוש ידיים, בלי חצי רגל, עם שש אצבעות, אוזן עקומה וכדומה. העובדה שכולנו בני אדם לא אומרת שלא ייתכנו אנשים שייוולדו אחרים מבחינות מסוימות, פיזיות או נפשיות. אז למה שדווקא הזהות המגדרית תהיה קשיחה ותתאים בהכרח למין אצל כל בני האדם?! מבחינת מי שאיננו מטריאליסט (ואנשים דתיים בדרך כלל אינם כאלה), טענות כאלה אמורות להתקבל ביתר קלות. אין מניעה שיהיו מתחים בין הגנטיקה והפיזיולוגיה שלנו לבין הממדים המנטליים שלנו (תחושות, תכונות וכדומה). הפיזיולוגיה והגנטיקה לא בהכרח קובעות הכל, ובוודאי לא נכון שהגנטיקה קובעת חד ערכית את הממד המנטלי שלנו. אז למה שדווקא תחושת הזהות המגדרית תהיה קשיחה אצל כל בני האדם?!

המסקנה היא שעובדתית בהחלט ייתכנו דיסוננסים בין התחושה המגדרית של אדם לבין המין שלו, ואפילו סביר שיש כאלה. מקורם של אלו יכול להיות בעצמו גנטי או פיזיולוגי, ויכול גם להיות תרבותי-סביבתי, או תוצאה של בחירה, וסביר יותר שזהו שילוב של כל אלו. בכל אופן, הכחשת עצם קיומה של התופעה נראית בלתי סבירה.

על קוויריות מתונה ופרוגרסיביות: הממד הערכי

מי שנלחם נגד הפרוגרסיביות, במקרים רבים עושה זאת בגלל הוואקום הרעיוני שהיא מבטאת, משרה ומקדמת. הכחשה של עובדות ושל ערכים (הנרטיביות הפוסטמודרנית) עלולה להוביל לתוצאות מאד בעייתיות, והיא כמובן גם לא נכונה. אין פלא שהתפיסות הרדיקליות הללו מעוררות נוגדנים, ורבים רואים בהן איום על הציוויליזציה שלנו (גם אני שותף פעיל במלחמה הזאת, אם כי לא הייתי מגדיר זאת בצורה כל כך אפוקליפטית).

אבל גם אדם שלוחם בעוז נגד הפרוגרסיביות הרלטיביסטית שתיארתי, לא בהכרח צריך להילחם נגד הקוויריות המתונה. כאמור, זו אינה כופרת בקיומם של עובדות ושל ערכים, היא גם לא מכחישה את ההבדלים בין גברים לנשים ואת העובדות הפסיכולוגיות והפיזיולוגיות. להיפך, היא מציעה להכיר בעובדות ולא להכפיף אותן למאוויים ולהנחות היסוד שלנו. הקוויריות המתונה מצביעה על מצב עובדתי קיים, שאותו תיארתי למעלה, ורק מציעה להכיר בו. מבחינתה, עדותו של אדם על עצמו אינה בעלת מעמד מכונן כמו בתפיסה הרדיקלית. לשיטתה אדם שמצהיר שהוא גבר ראוי ליחס כזה לא בגלל עצם ההצהרה שמכוננת את גבריותו. הוא גבר כי אלו תחושותיו, וזה משקף את המגדר שלו. להצהרה יש מעמד ראייתי ולא מעמד מכונן. אני מאמין להצהרה שלו שאלו אכן תחושותיו, וכמובן צריך גם להניח שהתחושות הן הקובעות. אבל עצם הגדרת המגדר בניגוד למין היא אוסף של נטיות ותחושות נשיות או גבריות. מבחינת הקוויריות המתונה, אנחנו עוסקים בדיני ראיות ולא בשיח תלוש על הגדרות מכוננות ואפילו לא בשיח של זכויות. אישה שתצהיר על עצמה שהיא גבר (בהנחה שאני יודע שההצהרה אינה משקפת את תחושותיה) היא עדיין אישה. אבל אישה שיש לה תחושות של גבר היא באמת גבר מבחינת מגדרה גם אם לא מבחינת מינה.

כדי לאפשר דיון שקול והגיוני, חשוב מאד להבין שמדובר בעמדה שונה מהעמדה הפרוגרסיבית הקיצונית (אפשר כמובן לכנות גם אותה פרוגרסיבית. ראו להלן) שבה עסק ואותה הגחיך מאט וואלש.

כאמור, ברמה העובדתית הטענה הקווירית המתונה סבירה מאד. הכחשת העובדות והמחקרים שמצביעים עליה היא טמינת ראש בחול. בעצם לא מדובר רק במחקרים אלא במפגשים ישירים עם אנשים שמספרים על חוויותיהם. גם בלי לבדוק את הדברים לעומק, ולמרות שאני מודע היטב למגמתיות הקשה של השיח ושל העובדות שמציג המחקר בתחומים הללו (משני הצדדים), עדיין ברור לי שעובדתית זה נכון. יש תופעה כזאת, ואיני רואה שום סיבה לחשוב שלא.

אלא שגם זו אינה התמונה המלאה. הרי העובדות כשלעצמן אינן המוקד העיקרי של הדיון (למרות שנוטים להציגן ככאלה). לעמדה הקווירית המתונה ישנן גם משמעויות ערכיות-חברתיות, ואלו דורשות דיון בפני עצמן. באלו אגע עוד מעט.

האם זו מחלה?

בוויכוחים סביב התופעות הללו עולה מדי פעם השאלה האם יש להגדיר דיספוריה כזאת (כמו גם כל תופעת להט”ב) כמחלה. שמרנים, בעיקר דתיים, נוטים לומר שכן, והליברלים נוטים להתקומם ולטעון שמדובר בתיוג פוגעני.

לא פעם עמדתי על כך שהדיון הזה הוא סמנטיקה ריקה מתוכן מהותי (ראו למשל בטור 146 ובטורים שהפניתי משם). אם מגדירים מחלה כחריגה מהנורמה אז זוהי כמובן מחלה. אבל לפי זה גם גובה מעל או מתחת לממוצע הוא מחלה. אם מגדירים מחלה כתופעה שיש לה מקור אורגני, אז שוב גובה חריג גם הוא יוגדר כך (הגובה תלוי בגנים). אם מגדירים מחלה כמשהו שמסכן את החיים, אז יש מחלות רבות שאינן מחלה. ואם נגדיר מחלה כתופעה שדורשת טיפול, אזי הטרנסיות היא מחלה רק עבור מי שרוצה טיפול (למשל מי שהולך לניתוח או לפסיכולוג). בטורים הנ”ל הסברתי שהדרך היחידה להבנתי להגדיר את המושג הזה באופן לא ריק או שרירותי היא: משהו בגוף או בנפש שמפריע לי ודורש טיפול (אם כי לא תמיד יש לו טיפול. זו יכולה להיות מחלה חשוכת מרפא).

זוהי כמובן הגדרה סובייקטיבית, שהרי התשובה לשאלה האם תופעה כלשהי דורשת טיפול תלויה את מי שואלים. יש אנשים שרע להם להיות שמנים ויש אחרים שחיים עם זה בשלום. כך גם יש אנשים שחיים בשלום עם הטרנסיות ויש שלא. בסוף בסוף, מחלה היא משהו שמפריע לי והייתי רוצה לטפל בו ולהעלים אותו. לפי זה , עבור אדם שרוצה למות – סרטן אינו מחלה. פוקו שטען זאת לגבי תסמינים פסיכיאטריים צדק (גם שעון עומד מורה פעמיים ביום את השעה המדויקת. בעצם רק שעון עומד). אני אפילו הולך צעד אחד קדימה וטוען שזה נכון גם לגבי מחלות אורגניות. סרטן הוא מחלה אך ורק עבור אדם שלא רוצה לסבול או למות. אין דרך אחרת שאינה שרירותית, להגדיר גם תופעות אורגניות כמחלה.

ניתן להרחיב את ההגדרה ולהפוך אותה למעט יותר אובייקטיבית, ולומר שמחלה היא משהו שהאדם הסביר היה רוצה לטפל בו (ואז סרטן הוא כן מחלה. רובנו לא רוצים למות). אבל אז נותרת השאלה מיהו האדם הסביר: הדתיים חושבים שיש לטפל בהומוסקסואליות אבל ליברליים סבורים שלא (אלא אם זה מפריע למישהו. וגם אז רובם סבורים שלא ייתכן טיפול)[4]. אין צורך לומר שגם לגבי הטרנסיות הדבר תלוי בהשקפות עולם. עצם העובדה שאנשים כאלה נמצאים במצוקה וחלקם נזקקים לניתוח אומרת שלפחות עבורם זוהי מחלה לפי כל הגדרה מקובלת (לעומת הומוסקסואליות – דיספוריה של נטייה מינית – שלא, ולו רק מפני שבינתיים אין ניתוח רלוונטי). השמרנים סבורים שצריך לטפל בזה ולשנות את זה, ולכן לדעתם זו מחלה. הליברלים חושבים שלא – ולכן לדעתם זו אינה מחלה. אנשים חושבים שאם תופעה כלשהי היא מחלה אז יש לטפל בה, אבל האמת היא הפוכה: אם צריך לטפל בה אז ורק אז היא מוגדרת כמחלה.

בקיצור, השאלה האם זו מחלה או לא, משקפת לכל היותר את עמדתו של הדובר לגבי התופעה המדוברת. אין בה מאומה מעבר לזה, ולכן אין טעם להשחית עליה מילים. הוויכוחים הללו הם בעיקר אמצעי ניגוח הדדי.

בין סמנטיקה לערכים

בכל אופן, נניח כעת שאכן תופעת הדיספוריה קיימת עובדתית. מה זה אומר? הקוויריות המתונה טוענת שעלינו להכיר בכך, ואם אנחנו פוגשים גבר שחש כאישה עלינו לתת לו יחס של אישה. שוב, לא רק כדי לכבד אותו או לא לפגוע בו, אלא מפני שהוא באמת אישה. הגדרתו כאישה היא על בסיס המאפיינים הנשיים שבאישיותו.

זו לכאורה דרישה מתחום הנימוסים וההתחשבות ברגשותיו של הזולת. אבל האם זה רק זה? הגישה הקווירית המתונה גם מניחה שהתחושות המגדריות הן באמת מה שאמור להגדיר את המעמד שלנו בחברה. כלומר הם מניחים שפנייה לאדם כאישה או כגבר נקבעת על פי מגדרו (כלומר תחושותיו) ולא על פי מינו (או נטייתו המינית). עקרונית אפשר להתווכח גם על זה. יכולה להיות טענה שגם אם אני מקבל את הטענה העובדתית של הקוויריות המתונה, עדיין בעיניי גבר (במינו) עם תחושות נשיות (שמצביעות על מגדרו) הוא גבר. גישה זו גורסת שהאפיון של אדם לא נקבע  לפי מגדרו אלא על פי מינו, בלי שום קשר לתחושותיו המגדריות (על אף שאני מאמין לו שהוא חש כך).

אלא שגם כאן נראה שהוויכוח הזה מיותר, שהרי מדובר בסמנטיקה בלבד. אם כולנו מסכימים שהאדם הזה הוא גבר במינו ואישה במגדרה, אז השאלה כיצד לפנות אליו (האם לפי המין או לפי המגדר) היא סתם מוסכמה חברתית. אז אם מאד חשוב לו שנפנה אליו כך, למה זה צריך להפריע למישהו? שוב חזרנו לכך שלא מדובר בשאלה של אמת ושקר אלא של קביעה נורמטיבית. אפילו לא מדובר כאן בעניין של טוב ורע, אלא בנורמה שהיא מוסכמה חברתית גרידא.

אמנם השמרן יכול לטעון מנגד שלו דווקא חשוב להתייחס לאנשים לפי מינם, בדיוק כמו שלהם חשוב שנתייחס אליהם לפי מגדרם. אז למה צריך להתחשב דווקא בהם ולא בו? זו טענה טובה, אם אני באמת משוכנע שהדבר אכן חשוב לו. אבל אם מדובר בטענה שעולה רק לצורך הוויכוח, אז זה באמת לא ראוי. אני מעריך שברוב המקרים שמרנים לא באמת נפגעים מהדרישה להתייחס לטרנס לפי מגדרו, ובטח אם הם מפנימים את ההסכמה העובדתית שברקע הדברים. אם זה לא משקף ערכים בעייתיים (וראינו שלא), מה איכפת לי? למה לריב על זה? כמובן שאפשר להפנות את השאלה הזאת גם לטרנסים (ועוזריהם). תחושתי היא שבמקרים רבים, ואולי בדרך כלל, אנשים מתבצרים בטענות הללו בגלל האידאולוגיה שלהם (או מה שהם חושבים כאידאולוגיה, כי אינם מבינים שזו סתם מוסכמה), ותחושת הפגיעות שלהם נוצרת בגלל זה. לא הפגיעות קובעת את היחס אלא היחס קובע את הפגיעות.

יוצא כאן שלא המחלוקת האידאולוגית יוצרת את הוויכוח אלא הוויכוח הוא שהופך את האישיו הזה מסמנטיקה לאידאולוגיה. ומכאן שניתן היה לא להתווכח (אלא להטיל מטבע, וכך להחליט על המילון הרלוונטי שבו נשתמש) ואז הבעיה לא הייתה מתעוררת.

טענתי העיקרית היא שהמחלוקת ניטשת מול הפרוגרסיביות, כלומר השיח שמרוקן את המושגים ממשמעות, ואנשים לא שמים לב שהקוויריות המתונה היא ביסודה טענה עובדתית מוסכמת והוויכוח אינו אלא סמנטיקה בעלמא. הלהט שמתלווה לוויכוח כולו שאוב מהקוויריות הרדיקלית, ואם נשכיל להבחין בין התופעות זה ינטרל את כל האיבה והלהט, את הקיצוניות וההשמצות ההדדיות, ויחזיר את הסוגיה הטיפשית הזאת לממדיה האמתיים.

במצבנו כיום לכל הצדדים כבר יש מטען קשה שמעיק עליהם, וההיסטוריה כבר יצרה את משקעיה אצל כולנו, ולכן שני הצדדים חשים פגועים מהדרישות הללו. הטרנסים (ובעצם כל הלהט”ב) חשים פגועים מאפליות ארוכות שנים כלפיהם, והם כמובן צודקים בזה. אבל השיח האלים והמשתיק שהם עצמם מנהלים בשנים האחרונות, ובפרט ההקצנה לכיוונה של הקוויריות הרדיקלית, מעוררים בצדק תחושות קשות בצד השני (=הסיטרא אחרא) שמזהה את כל תופעת הלהט”ב עם הוואקום הערכי וגורם לתחושות איום וניהול מלחמה נגד התופעות ונגד האנשים ובפרט נגד זכויותיהם. כך נוצר לימבו חברתי ללא מוצא. אם היינו כולנו אספרגרים בריאים בנפשם (ראו בטור 218) שלא הולכים שבי אחרי דמיונות ואמוציות שנובעות ממוסכמות שרירותיות, כי אז ניתן היה בקלות להשאיר את הפרוגרסיביים בפינתם ההזויה לשוחח עם עצמם, לחזור לנקודת ההתחלה ולפתוח מחדש בדיון הגיוני (מה שלא קורה כמעט אף פעם, בטח לא בנושאים הללו). אני חושב שהיה קל מאד להשיג הסכמה סמנטית, וכך הוויכוח הזה היה מתאדה. כל עוד העובדות ברורות לכולם, מדוע להתכתש על מינוח בעלמא? טוב, זה כנראה לא יקרה בזמן הקרוב, אבל לפחות הגענו למצב שבו ברור לנו שמדובר בפסיכולוגיה ואג’נדה ולא בוויכוח ערכי של ממש.

כפי שהסברתי, לדעתי אין כאן באמת ויכוח ערכי. זו רק שאלה של הזזת הגבינה. כולם אמורים להסכים לגבי העובדות, אלא שהשמרנים חשים אי נוחות משינוי המינוח והליברלים דורשים לשנות אותו מחמת אותה אי נוחות. זו סתם התכתשות אינפנטילית משני הצדדים, כשאחד רוצה להזיז את הגבינה והשני מוטרד מהזזת הגבינה. במובן הזה חזרנו לפרוגרסיביות. אם באמת אין כאן שום דבר חשוב פרט לסמנטיקה, האם זו לא בדיוק הלחימה נגד הריקון הפרוגרסיבי? נכון, ולכן אין טעם להילחם.

הקונוטציות שנצברו סביב הוויכוחים הללו הן שגורמות לתחושה שמדובר במאבק על דמותה הערכית של החברה. לדעתי ממש לא (כל עוד לא מדובר בקוויריות הרדיקלית).

קוויריות מתונה: המישור ההלכתי

אחרי ששללתי את הממד הערכי, מה שנותר לנו הוא המישור ההלכתי. ההומוסקסואליות אסורה הלכתית, וזו עובדה שקשה לחלוק עליה ולשנותה. אבל דווקא תופעת הטרנס לא מעוררת קושי כזה. חשבו על אדם שמינו גברי והוא סטרייט, אבל מגדרו נשי. נניח שהוא מתנהג כאישה ומקיים זוגיות עם אישה אחרת. בתפיסה השמרנית לא אמור להיות כאן איסור על יחסים לסביים, שכן זוהי זוגיות בין גבר לאישה (אלא שהלהט”בניקעס מעדיפים להתייחס לזה כיחסים בין אישה לאישה. אבל זו רק סמנטיקה). אם מדובר בסיטואציה שבה מגיעים ליחסים חד מיניים זה כבר כן יכול לעורר בעיות של עריות, אבל זה לא קשור לטרנסיות אלא להומוסקסואליות.

נותר לנו עדיין האיסור של כלי גבר על אישה, או קיום או אי קיום מצוות שמוטלות על גבר או על אישה וכדומה. כאן המצב מורכב יותר. אמנם יש מקום לטענה ההלכתית שמי שמגדרו נשי הוא אישה גם ברמה ההלכתית, ולכן חלות עליו כל ההלכות שחלות על נשים. אמנם אם לא נקבל זאת, אז עליו לקיים את ההלכות של מינו ולא של מגדרו, אבל גם זה לא צריך לעורר בעיות מיוחדות. אז שיקיים את ההלכות הללו.

כמובן שבתלמוד ובספרות ההלכה מקובל לתלות את ההגדרה של זכר ונקבה במין ולא במגדר (כמו בסוגיות של סימני בגרות, ושל טומטום ואנדרוגינוס), אבל ניתן לטעון שזה רק מפני שלחז”ל עוד לא הייתה המערכת המושגית והידע שיש לנו כיום. לכן יש מקום לטענה שההגדרה בימינו יכולה להשתנות ולהתבסס על מגדר ולא על מין (זה כמובן נוגע לשאלת השינויים בהלכה, שלא אכנס אליה כאן). הוסיפו לכך את השאלה האם חז”ל ראו בסימנים הפיזיולוגיים סימן או סיבה (לפחות לגבי סימני בגרות האחרונים עוסקים בזה בפירוש).[5] אם הם רק סימן אז ייתכן שהמגדר הוא המגדיר המהותי והסימנים הפיזיים היו רק סימן אליו, וכעת זה יכול להשתנות.

בקיצור, ניתן להסכים על כל כללי ההלכה, ונשארת שאלת היישום. כולם מסכימים שאסור לגבר ללבוש בגדי נשים, הוויכוח הוא בשאלה מיהו גבר. אבל זהו ויכוח ככל ויכוח אחר. איני רואה מדוע אנשים מתייחסים לזה כמלחמה נגד ההלכה. זו עמדה הלכתית, שלא כולם מסכימים לה. במובן הזה, מצבו ההלכתי של הטרנס ודאי קל יותר מהומוסקסואליות, מה שכמובן לא בא לידי ביטוי בשיח הציבורי. אני מניח שילד הומו לא היה מעורר דרישה לסלקו מבית הספר. פשוט מפני שלזה כבר התרגלנו. איני רואה הבדל בין זה לבין טרנס, ואם יש הבדל הוא בבירור לטובת הטרנס.

אין בכוונתי לטעון שהכרה במגדר כבסיס להגדרה ההלכתית של גבר ואישה היא פשוטה. ברור שזה לא מוסכם ויתנהל על כך ויכוח (שפוי ולגיטימי), אבל בעיניי זו לפחות טענה שניתן לטעון אותה, והוויכוח לגביה אינו שונה מכל ויכוח הלכתי אחר (שוב, אם נצליח להתעלם מהמשקעים שהצטברו כאן עקב המאבקים הציבוריים). ישנה גם רגישות לגבי פעילויות משותפות. מה יעשו כאלה שסבורים שההגדרה היא על בסיס אברי המין כאשר לידם יש טרנסג’נדר שסובר שההגדרה היא על בסיס מגדר. יהיה להם קשה לתפקד יחד. ועדיין זה לא לגמרי שונה מוויכוחים הלכתיים אחרים שצריך ללמוד לחיות איתם (אם כי אני מסכים שמעשית יש כאן קושי לא מבוטל). כך או כך, ברור שהבעיה ביסודה היא אנושית ורגשית ולא הלכתית. אנחנו חיים בשלום ובקרבה עם מחללי שבת ובועלי נידות, ולא נראה לי שההיבטים ההלכתיים של  תופעת הטרנס חמורים יותר מאלה. לגבי רגישויות נפשיות וחברתיות, אלו דברים שאפשר וראוי להתגבר עליהם. אלו ודאי לא ערכים ולא אידאולוגיה שראוי לריב עליה.

ניתוח לשינוי מין

גם לגבי ניתוח לשינוי מין, לא ברור אם יש בזה איסור. ניתן לראות את התוצר של הניתוח כזכר או כנקבה, אבל כל אחת מהתפיסות הללו היא טענה הלכתית לגיטימית. עצם ביצוע הניתוח יכול להיות אסור, שכן למשל לגבי גבר יש כאן עיקור שלו, וזה אסור על פי ההלכה. זה גם מונע ממנו לקיים מצוות פרייה ורבייה. אלא שזה לפי ההנחה שאכן מדובר בגבר. אם זוהי אישה אז יש מקום לטענה שאין בזה איסור.

חשבו למשל על מי שעושה ניתוח בגלל בעיה רפואית כלשהי, וכתוצאה מכך הוא מאבד את יכולתו להביא ילדים. לזה נתייחס בקלות רבה יותר. כך גם אם נראה אדם שסובל מכאב (פיזי) בלתי פוסק, האם לא נתיר לו לעשות ניתוח כזה כדי לטפל בכאביו? מסברה נראה לי שכאב נפשי מתמשך ובלתי פוסק אינו שונה לעניין זה, ולכן יש מקום לפגוע באפשרות לפרות ולרבות כדי לפתור את המצוקה והכאב הנפשי של הטרנס (הדיספוריה). מי שלא מוצא בת זוג מתאימה ובכך גוזר על עצמו לא להביא ילדים ולקיים מצוות פרייה ורבייה, גם שם אינו רואים בזה איסור גדול. שימו לב שאדם שסובל מדיספוריה אולי לא ימצא בת זוג מסיבה זו, ולכן בין כה וכה הוא לא יקיים פרייה ורבייה.

טוב, לא אאריך כאן כי זה לא המקום. בכל אופן, בענייני הניתוחים הללו, ראו ציץ אליעזר ח”י סי’ כה פרק כו (שימו לב שהוא עוסק רק בשינויים פיזיים, כלומר ברור לו שההגדרה תלויה באברי המין והוא לא עוסק במגדר. כך הוא שם גם בחי”א סי’ ח וסי’ עח וחכ”ב סי’ ב).[6] לסיום רק אעיר כאן כי מתוך להט הוויכוח אנשים יכולים לפרש מקורות ולהטותם לכיוונם באופן חופשי מתוך חוסר הבנה גמור. לדוגמה, שלחו לי לפני זמן פוסט שבו הכותב, יהודי בשם אריאל הורוביץ, מביא סיפור שבו הרב ולדנברג, בעל ציץ אליעזר, לכאורה מכיר בזהות טרנסית:

בשנות החמישים של המאה הקודמת היה הרב אליעזר יהודה ולדנברג, בעל ספר השו”ת “ציץ אליעזר”, רב בית החולים שערי צדק בירושלים. יום אחד נשאל הרב ולדנברג על אדם שנכנס לעזרת הגברים של בית הכנסת ורוצה להצטרף למניין, אך שאר המתפללים חושדים בו שהוא אישה. הרב ולדנברג, שלא הזדקק לסרטונים של מרכז ליב”ה, להסתות של בצלאל סמוטריץ’, או לרבנים אחרים שיטיפו לו על מוסד המשפחה הבריא, פסק באופן מפורש שיש ללכת לפי ההגדרה העצמית של האדם, והסממנים החיצוניים שלו. כלומר: מעמדו המגדרי של אדם יכול להשתנות לפי ניתוח או שינויים חיצוניים.

הסיפור מובא אצלו בהקשר של המקרה של הילדה הטרנסית בגבעת שמואל. מה הוא לומד מכאן? שמעמדו המגדרי של אדם יכול להשתנות לפי ההגדרה העצמית שלו? בין אם כוונתו לגישה הרדיקלית (שהאדם מכונן את מגדרו) ובין אם מדובר בגישה המתונה יותר (שהאדם נאמן להעיד על מגדרו) זהו הבל, שלא מתקרב לדבריו של הרב ולדנברג. כל מה שהוא כתב שם היה שאדם נאמן לומר שהוא איש (בפרט אם סימניו החיצוניים מתאימים לתיאור שלו), ולא צריך לבדוק בציציותיו. להיפך, משתמע מדבריו כאן שאם סימניו החיצוניים לא מתאימים, לא תעזור לו ההצהרה שהוא גבר. בכל אופן, אין כאן ולו רמז להתייחסות לזהות מגדרית במנותק מהמין, להיפך, כפי שראינו למעלה הרב ולדנברג כותב בפירוש בכמה מקומות בשו”ת שלו את ההיפך הגמור. לצערי, גם אם אתה ליברל, הטיעונים והמקורות שאתה מביא צריכים להחזיק מים.

בחזרה למקרה בגבעת שמואל

בשיח סביב המקרה בגבעת שמואל, ההנחה המקובלת אצל השמרנים היא שמדובר כאן באירוע פרוגרסיבי. ראו למשל את מודעת הכנס שייערך בגבעת שמואל (זירת הפשע) במוצאי צום גדליה, ובו יובא לידיעת הציבור מידע אובייקטיבי מפי מומחים בעלי שם עולמי (ובהם חבר מועצת העירייה, ראש ישיבה, ראשת פורום ועורך עיתון) ובו יוצגו עמדות מגוונות מזוויות שונות בסוגיית ילדים עם נטיות פרוגרסיביות מדאיגות, וכך כולם יוכלו להבין את שורשיהם ולקבל כלים שבהם יוכלו לבשל את כל השאלות הקשות:

לפני שאתם רצים לכנס, שימו לב שבמודעה הזאת ישנו זיהוי, כאילו מובן מאליו, בין הסוגיה הנדונה אצלנו לבין פרוגרסיביות (מצופה מהבאים להגיע לכנס בתחושות ובקונוטציות המתאימות).

אם ניכנס קצת יותר למקרה שבפנינו, כדאי לזכור קודם כל את התשתית היסודית של הדיון: קוויריות מתונה היא עמדה בהחלט סבירה, לפחות ברמה העובדתית, והוויכוח על המינוח הוא בעיקר סמנטיקה. התופעה קיימת ואי אפשר להתכחש לה. אוסיף כאן את ההנחה שההורים שם כנראה אוחזים בגישה המתונה. סביר שהם לא דורשים זכות עקרונית לילדה להגדיר את עצמה סתם כך כי בא לה, אלא טוענים טענת עובדה: התחושות והנטיות שלה נראות זכריות למרות שבמישור המיני היא בת. מאד לא סביר בעיניי שללא סיבות משמעותיות הורים דתיים סבירים (מגבעת שמואל) היו נכנסים להרפתקה כזאת, רק כדי לקדם אג’נדה פרוגרסיבית (אלא אם קיבלו מימון שמן מהקרן החדשה לישראל ומהאיחוד האירופי). אם נקבל את שתי ההנחות הסבירות הללו, אזי בשלב ראשון עלינו להכיר בכך שהסיפור מתחיל מבעיה אמתית שעמה התמודדו הילדה והוריה. כעת עלינו לשאול את עצמנו מה היה עליהם לעשות בנסיבות הללו, או בעצם מה אנחנו עצמנו היינו עושים (בכנס ודאי יינתנו כל התשובות, אבל בינתיים אני מנסה לנחש).

כאמור, אני לגמרי מסכים שמקורן של התחושות הללו של הילדה בהחלט יכול להיות מושפע מהסביבה הליברלית ומהשיח הלהט”בי. ועדיין אלו תחושותיה, והיא באה איתם להורים. אני מניח שהם לא מצאו דרך סבירה להתמודד עם הקושי והמצוקה הזאת, ובוודאי פנו לפסיכולוג, ולאחר מכן להנהלת בית הספר, ודרכה להנהלת החמ”ד (שכאמור התייעצה עם הרב יעקב אריאל), וזה הפתרון שהם מצאו.

עלינו לזכור שמדובר כאן בקטינה, ולכן סביר לצפות מההורים ומהמטפל/ת שייקחו בחשבון שאולי זוהי קפריזת נעורים, בלבול מגדרי (ידוע שיש בלבול מיני אצל בני נוער, אבל כאן מדובר במגדר ולא בנטייה מינית). היה עליהם לבדוק האם יש מידע לגבי אמינותן של התחושות הללו, כלומר מה מהן יישאר בגיל המבוגר. עד כמה תחושות של ילדה בת שבע משקפות דיספוריה אמתית או בלבול זמני. לגבי ניתוח (שלא נעשה כאן), ברור שהחששות הללו כבדים הרבה יותר, כי יש בו סיכונים ותוצאות לא הפיכות. אבל כאן לא  נעשה ניתוח אלא הוחלט לאפשר לה “להתחפש” לבן ולתפקד כך בבית הספר. אני מרשה לעצמי לשער שזה נעשה אחרי שיקול דעת כשלקחו בחשבון ובדקו את כל מה שציינתי למעלה ועוד, ובסופו של דבר לא ראו מוצא אחר. בכל אופן, סביר שגם  למבקרים השמרניים אין מידע שונה מזה שיש לי לגבי התהליך וקבלת ההחלטה. אם כך, בואו נניח את ההנחות הסבירות הללו, שכולם במישור העובדתי. בינתיים עוד אין כאן ערכים. אם כך, עד כאן הכל נראה בסדר, וניתן להבין את קבלת ההחלטות של המשפחה הזאת לשיטתם שלהם.

עליי להזכיר שוב את מה שהסברתי למעלה, שההיבטים הערכיים לא באמת קיימים במצב כזה, וההיבטים ההלכתיים גם הם בעלי משקל מוגבל, ולגבי ילדה בת שבע או תשע (הרבה לפני בת מצווה) המשקל עוד יורד יותר. אלא שכאן עולה שאלה אחרת: הפעולות הללו לא נעשו בחלל ריק. יש ילדים אחרים בבית הספר, והדבר עלול לגרום להם לבעיות. צעד כזה יכולות להיות לו השלכות על הסביבה, ולכן נראה שהוא לא יכול להתקבל בפורום סגור בלי ידיעת שאר הנוגעים בדבר. הפטרנליזם של בית הספר ומשרד החינוך הוא בעייתי. אמנם יש לזכור שבמובן מסוים הפטרנליזם הזה מובנה בעצם העובדה שהחינוך של כולנו מנוהל באופן צנטרליסטי ממשרד החינוך. ועדיין יש מקום לטענה שבנושא חריג כזה היה עליהם לשתף את ההורים.

כעת עלינו לשאול את עצמנו שתי שאלות אחרונות, שכמובן יש ביניהן קשר:

1. מה יכלו הורי הילדה לעשות מול המצוקה של בתם? לגלות לכולם שזהו המצב עלול לבלבל עוד הרבה יותר את הילדים, וספק אם היו מסכימים לשתף עמם פעולה (אנחנו רואים מה קרה בסוף). אולי אפשר היה לשתף רק את ההורים בלי הילדים, אבל ספק עד כמה ניתן לשמור דבר כזה בסוד (אנחנו רואים שהוא לא נשמר גם כשלא שיתפו אף אחד).
2. מה הנזק שנגרם לשאר הילדים? אני מניח שהמורים לא באמת ניזקים, ולכן טענותיהם ממש לא נראות לי רציניות. אני מתייחס לכאן רק לטענות של שאר הילדים והוריהם.

אני חושב שהנזק הצפוי לשאר הילדים במקרה הזה הוא מוגבל מאד, לפחות בגיל צעיר כל כך. מה יכול כבר לקרות? ההיבטים המיניים עוד לא קיימים. אולי ההפתעה בעצם הגילוי יכולה לעורר בעיות. אבל למעט העניין הזה, העובדה שהייתה ילדה מחופשת שהשתתפה בפעילויות כאילו הייתה בן, במה היא מזיקה ולמי זה אמור להפריע? ייתכן שיש היבטים שלא חשבתי עליהם, ובפרקטיקה ייתכנו נזקים כלשהם, אבל נדמה לי שעקרונית הנזקים הללו ממש אינם משמעותיים. זוהי סיבה לא רעה לכך שההורים לא בהכרח נדרשים לשתף בעניין הזה את כל הסביבה.

אבל גם אחרי שהדבר התגלה והילדים הופתעו, אפשר להסביר להם שמדובר בילדה עם מצוקה מיוחדת, כמו מצוקות רבות של ילדים אחרים (‘בעלי מוגבלויות’ קוראים לזה היום), וזו הדרך שבחרו לטפל בה. אני חושב שילדים יכולים לקבל דבר כזה, וככל שהם רכים זה אפילו יותר קל, כי מבחינתם זה יהפוך לחלק מהעולם שהם מכירים וזהו. למעשה, אם אני מבין נכון זהו בדיוק המצב כרגע. כולם יודעים שזוהי בעצם ילדה מחופשת, וכרגע היא שם בבית הספר והדברים פחות או יותר מתנהלים כפי צריך. יש בעלי מוגבלויות רבים שמשתתפים בכיתות רגילות והילדים צריכים ללמוד לחיות איתם.

נכון שמסיבות אלו עצמן נראה שאפשר היה לעשות זאת מראש, כלומר לשתף ולתאם הכל עם הילדים והוריהם עם קבלת ההחלטה, ולהקדים את המאוחר. אפשר היה להסביר להם את הבעיה ואז כולם היו מבינים את המצוקה ומשתתפים במאמץ לפתור אותה. ניתן היה לתת לדברים להתנהל בגלוי, כפי שנעשה בפועל כיום אחרי הגילוי. ההפתעה יצרה חלק מהשבר ומהכעס, ומזה ניתן היה להימנע. אני חושב שאם יש לקח שאותו הייתי מפיק מהמקרה הזה, הוא הפוך למה שהפיקו הרבנים שחתמו על המכתב שהוזכר למעלה. אפשר לעשות את מה שדרוש (אם אין אפשרות אחרת להתמודד עם המצוקה), אבל לעשות זאת בתיאום עם הסביבה.

אחרי צבירת הניסיון בטיפול באתגרים חדשים, להבא נדע לעשות זאת טוב יותר. בפועל ההורים וההנהלה לא עשו זאת במקרה הזה, כי עוד לא היו בעלי ניסיון. זו כנראה גם הייתה טעות, ובמובן הזה מחאת ההורים אולי מובנת (לא על עצם הצעד של הורי הילדה אלא על כך שלא שיתפו בו את הסביבה). אז מה? כולם עשו שם טעויות. האם זה מצדיק הפגנות ורעש אנטי פרוגרסיבי? לדעתי, ממש לא. ושוב, גם לדעתי הפרוגרסיביים ראויים לגינוי ולמאבק נגדם, אבל במה אשמים הקווירים המתונים, ואלו שבאמת סובלים מהדיספוריה הזאת? הרי זו עובדה ולא ערך. עם עובדות צריך להתמודד. לא מועיל להכחיש אותן. אדרבה, אם יש דרך אחרת להתמודד, שווה לדון עליה בפתיחות ולקבל החלטות בהתאם. הכל מתוך דיון ענייני. המטען שהסוגיה הזאת ספחה אליה, גורם לכל העניין לצאת מכל פרופורציה הגיונית ומונע דיון ענייני.

אני חייב בכל זאת להוסיף הערה לצד השני. הטענות הליברליות הצדקניות שמוחות על התעללות בילד ועל הפגנות סוערות של מבוגרים שמתעלמות מסבלו של ילד, הן מיתממות. אם אכן ישנה כאן בעיה אידאולוגית, וכך כנראה חשבו חלק מההורים (למרות שאני אישית לא רואה זאת כך), אזי זה עשוי להצדיק הפגנות גם מול ילד סובל. כשמתנהל מאבק אידאולוגי, מוצדק או לא, הילד הזה נקלע לתוכו. אני לא חושב שאנשים אמורים לוותר על התפיסות שלהם ולשלם כל מחיר חינוכי וערכי רק בגלל החשש לפגוע בילד. זה באמת כואב כשילד סובל, אבל השאלה מה המחיר הרחב יותר של כניעה במאבק הזה. לפעמים אדם בודד, ואפילו ילד, צריך לשלם מחיר על מאבקים שמתנהלים ברקע. אם לא היו נעתרים לבקשתה של הילדה, והיו משאירים אותה כילדה, היא הייתה סובלת בגלל האג’נדה החינוכית. כעעת היא הפכה לילד (או ילדה מחופשת), והיא שוב סובלת. כשנעתרו לבקשתה, שאר הילדים אולי סובלים גם הם. לכן אין כאן תשובת בית ספר, אבל שיקולים של מצוקה של ילד אינם חזות הכל. הם מרכיב אחד מתוך מכלול שלם של שיקולים, והתמקדות רק בהם היא דמגוגיה.

ובכל זאת, אחרי שהערתי את זה, אני חוזר למה שכתבתי למעלה. בגלל שלדעתי המחירים כאן אינם מאד משמעותיים (אם בכלל), לא היה צורך לעורר מאבק בעצימות כזאת. אפשר היה לערוך בירור ולהגיע להחלטה. יתר על כן, השאלה האם לתת לילדה להתחפש היא שאלת נפרדת מהשאלה מה אנחנו דורשים מהילדים האחרים. ייתכן שאפשר לומר לשאר הילדים שיפנו אליה כילדה, ולומר לה שהתפיסה שלהם אותה היא שונה (כי היא ילדה לפי מינה גם אם לא לפי מגדרה), וגם היא צריכה להתחשב בהם. כמו שהילדים האחרים אמורים לקבל התנהלות מוזרה ולהתרגל אליה, גם הילדה הזאת הייתה יכולה לקבל הסכם כזה ולהתרגל אליו למענם. היא תהיה ילד שפונים אליו בלשון נקבה כי כך חושבים הילדים האחרים ויש להתחשב גם בהם.

לסיכום

אני לא בטוח שזוהי דרך ההתנהלות האופטימלית, וגם לא התכוונתי כאן להציע מרשם לפתרון אלא רק להדגים דרך חשיבה. אני בטוח שיש עוד בעיות שלא חשבתי עליהן, ואולי יש פתרונות טובים ויעילים יותר. מה שיותר חשוב מבחינתי הוא שהתמונה שהצגתי כאן מספיקה כדי לפוגג את המתח המלאכותי והמזיק שעוטף את הסוגיה הזאת, ובכך יכולה להביא לסיכומים הגיוניים שיתקבלו על דעת שני הצדדים באופן סביר.

אני חושב שלפחות את זה אנחנו חייבים לכל הצדדים שסבלו במקרה הזה, ולא פחות מכך לילדים ולמקרים הבאים בתור. עלינו ללמוד כיצד להתנהל להבא בצורה הגיונית, קרה ומפוכחת, בלי אמוציות ובלי השתלחויות מיותרות. זה גם יותר נעים, גם פחות מזיק וגם מביא לתוצאות טובות יותר. דומני שאת שכר הלימוד שילמו כל הצדדים שם, ובפרט הילדה והוריה. אם נסיק את המסקנה, או אז נוכל לומר שזה לפחות לא היה לשווא.

[1] אני משתמש לגביה בלשון נקבה כי זהו מינה. בהמשך אכנס לשאלת היחס בין המין למגדר.

[2] לשון זכר כאן היא מפני שאני מתאר את העמדה האוהדת לתופעה כמובן.

[3] דוגמה בוטה לדבר הוא הגרז”נ גולדברג שיצא נגד ההיתר של זיכוי גט בבית הדין בצפת, בעוד שהדיינים שם טענו שקיבלו את הסכמתו לפסיקתם (ראו למשל כאן). לי נראה סביר שלא הייתה כאן רמאות של הדיינים אלא פחד של הרב גולדברג מהביקורת שהתעוררה שם.

[4] מתברר שגם לשיטתם יש לנו כנראה מאפיינים קשיחים שלא ניתנים לשינוי.

[5] ראו למשל כאן וכאן. אמנם בסימני בגרות הדיון הוא האם הם סימנים לבגרות נפשית, שהרי גדלות בהלכה עניינה אחריות משפטית וחיוב במצוות. לכן שם סביר לראות בהם סימן לבגרות מנטלית ולא סיבה.

[6] ראו גם מאמרו המקיף של שמואל שמעוני, “הכרה משפטית בשינוי מין”, מחקרי משפט כח, תשעג, עמ’ 311.