שיקולי הצבעה בבחירות (טור 511)

בס”ד

לאור דיונים שנערכו בימים האחרונים, ובפרט לאור מאמר של שמואל פאוסט במקור ראשון שקיבלתי שבו הוא מסביר מדוע הפעם יצביע לליכוד, חשבתי שמן הראוי להבהיר כמה נקודות חשובות שרבים מתעלמים מהן לקראת ההצבעה בבחירות. נטיותיי האישיות ויחסי לביבי וכנופייתו ידועים, והם גם ניכרים בין השורות, אבל מטרתי כאן בעיקר להתמקד בנקודות העקרוניות ולהשאיר לכם להסיק את המסקנות המתבקשות. גם מי שלא מסכים איתי לגבי ביבי וקואליציית הזוועה שלו, יכול לשקול את הטיעונים כשלעצמם בכיוון שלו.

שתי הערות ראשונות: אמירת אמת והמצע

מן המפורסמות הוא שלמפלגות אין ממש מצעים, וגם אם יש כאלה זה לא אומר הרבה פרט לסנטימנט בסיסי. זה נכון לגבי כולם, ויש לקחת את זה בחשבון כשמסתכלים על המצע ועל הצהרות עקרוניות. זה נובע הן מאי אמירת אמת (רצון למשוך בוחרים כאלה או אחרים), והן מכך שאין הבדלים ממשיים בין המפלגות במישור הכללי והעקרוני ולכן מנפקים אמירות שעניינן לא העברת מידע או מסר אלא הנגדה, צבירת קולות, או כל מטרה אחרת (פרט להעברת מידע). אפילו בין הקצוות הפוליטיים ההבדלים לא כל כך גדולים כמו שנדמה לנו. לכן באמת במערכות הבחירות האחרונות ההצבעה הולכת ונעשית פרסונלית יותר ויותר (גם מעבר לחלוקה העכשווית של המפה הפוליטית סביב קו פרשת המים האחד והיחיד: כן-לא ביבי), וכך נכון שיהיה במצב הקיים. אז קחו בחשבון שאין טעם להסתכל במצעים או אפילו לצפות למצע שמבהיר את המדיניות. מאותן סיבות ברור גם שאין טעם להתייחס להבטחות שניתנות לפני הבחירות, וכל הניסיונות לחלץ הבטחות כאלה אינם אלא מילוי זמן מסך בתכניות המלל והאקטואליה ותו לא מידי. גם זה נכון לכל הצדדים.

אגב, מכאן ניתן אולי גם להסיק שאין הרבה טעם להמשיך בשיטה המפלגתית. יש לבחור במועמדים אישיים וזהו (אולי בשיטה אזורית-יחסית, שיש בה ממד אישי בתוך המפלגות). אבל זה כנראה לא יקרה בזמן הקרוב וכמובן דורש דיון אחר.

המסקנה הראשונה לענייננו היא שהשאלה החשובה שעליה יש לתת את הדעת בבואנו להחליט היא מה להערכתכם תעשה המפלגה בפועל. לא מה היא מצהירה, ואפילו לא מה הסנטימנט הבסיסי שלה. לגבי המפלגות והאישים הפוליטיים במפה העכשווית יש לנו כבר ניסיון משנים קודמות. כמעט אף אחד מהם אינו חדש לנו. לכן גם די קל לדעת בקווים כלליים מה יעשה כל אחד (בעצם ברוב מוחלט של הנושאים כמעט כולם יעשו כמעט אותו דבר. הנסיבות הן עיקר מה שמכתיב את מה שייעשה, ולא האידאולוגיה וההשקפה, אם בכלל יש כאלה).

האם להצביע

אחרי שמגיעים למסקנה שאין הבדלים משמעותיים בין המפלגות, וגם בין האנשים ההבדלים לא גדולים, עולה השאלה האם בכלל ללכת להצביע. כתבתי לא פעם שברוב מערכות הבחירות חשבתי שאין בכלל טעם ללכת להצביע כי זה בין כה וכה לא משנה כלום. לא בגלל השיקול שהקול הבודד שלי אינו משנה כלום (ראה על כך בטורים על הצו הקטגורי, כמו 122 ועוד) אלא מפני שכולם עושים ויעשו פחות או יותר אותו דבר וכולם גרועים באותה מידה. בטור 127 עסקתי במצבים שבהם אין הבדל בין האופציות ביניהן אני אמור לבחור או להכריע (בחירות בשווייץ), והבאתי את סיפור הדואר בבורמה. אדם הגיע לכפר נידח בלב הג’ונגלים בבורמה (מייאנמאר של היום), והוא רואה על הקיר תיבות רבות מחולקות לפי יבשות ומדינות. הוא נדהם מהרזולוציה בבית דואר נידח שלא דורכת שם רגל אדם. כשהתקרב לחלון השירות הוא רואה בצדו השני של קיר התיבות שק גדול שכל המכתבים שמשולשלים לכל התיבות נופלות אליו. זה בערך מה שקורה להצבעה בבחירות אצלנו.

טוב, אבל יש מצבים שבהם יש הבדלים בין המפלגות אבל כולן גרועות. כאן נכנס לכאורה שיקול של הרע במיעוטו. בטור 189 דיברתי על שיקולים כאלה, והסברתי מדוע עקרונית אני מתנגד להם (למעט במקרים שמדובר בטוב במירעו. ראו שם). לכאורה, בהיעדר מפלגה שסביר להצביע לה, המסקנה המתבקשת היא פתק  לבן או לא להצביע. אז כששוטפים את מוחכם בחובה האזרחית ללכת להצביע זכרו שבמקרים רבים חובתנו האזרחית היא לא להצביע ולא להיכנע לסיסמאות המטומטמות הללו. ראו בטור הנ”ל.

רק אעיר שהאפשרות לשים פתק לבן יורדת גם היא מהפרק, מפני שהחלאות שלנו קבעו שלא סופרים פתקים לבנים. הם דואגים לעצמם ומנטרלים את היכולת למחות נגדם ולדרוש מהם להשתפר. מאותה סיבה הם גם מחריגים מחוק הספאם את החומרים הפוליטיים. לכולם אסור לשלוח ספאם פרט למחוקקים שלנו. כולנו אוכלים את התוצאה בימים האחרונים. שיהיה לנו בתיאבון. אלה החבר’ה שאתם רוצים להצביע להם.

נשארנו עם לא להצביע בכלל. זו אכן המסקנה המתבקשת אם לדעתכם אין הבדלים או שכל האופציות גרועות, וכמובן אם לדעתכם אין השפעה לבחירה שלכם (ראו למשל כאן עמדה מנומקת לטובת פתק לבן). לדעתי, זה אכן היה המצב ברוב המערכות הקודמות. אבל אני מתרשם שהפעם המצב הוא מעט שונה. הפעם ההצבעה יכולה לשנות, לפחות במובן מסוים וחשוב להבהיר את ההבדל בין שני סוגי שיקולים תוצאתיים.

למעלה דיברתי על מצב שבו לדעתי כל המפלגות יעשו אותו דבר. השיקול הזה אכן מנטרל את הצו הקטגורי ומבטל את החובה להצביע. להיפך, הייתי רוצה שהחוק הכללי יהיה שכולם לא יצביעו במצב כזה. האנרכיה שתיווצר תהיה טובה יותר מהשערורייה הקיימת, לפחות בטווח הארוך. כך גם לגבי הרע במיעוטו כפי שהסברתי בטור הנ”ל. אבל כאן אני מדבר על שיקול תוצאתי מסוג אחר. יכול אדם לומר שמעשית התוצאות של הבחירות הקרובות הן די ברורות. הרי יש רק שתי אפשרויות סבירות: או ממשלת ביבי-חרדים-סמוטריצים-בן גבירים (אולי עוד נספחים בודדים או מפלגה שיצליחו לשחד), או מערכת בחירות נוספת. הסיכוי לאפשרות שלישית נראה לי קלוש עד לא קיים. לכן במצב כזה יכול אדם לומר שאין טעם ללכת להצביע כי הצבעתו לא משפיעה. לפחות אם הוא מאמין באחת המפלגות בגוש ‘לא ביבי’, נראה שזה משחק מכור ומיותר. מה יכול כבר לקרות?

אני טוען שבמקרה כזה לדעתי דווקא לא נכון לפעול על פי התוצאה המעשית. החובה להצביע מכוח הצו הקטגורי נובעת מכך שיש חובה לעשות את מה שהייתי רוצה שיהיה לחוק כללי. אם לדעתי מפלגה כלשהי צריכה לקבל את המנדט, אזי עליי להצביע לה. הבהרתי לא פעם שהשיקול כאן אינו תוצאתי, כלומר החובה לא מותנית בזה שמעשיי יקדמו את התוצאה הזאת, אלא שאם כולם יעשו זאת הדבר יביא לתוצאה הזאת. זהו שיקול היפותטי תיאורטי ולא מעשי (ראו למשל בטור 122 ועוד. אמנם שם הראיתי שבסופו של חשבון זה גם עשוי להביא לתוצאה מעשית). לכן אם יש מפלגה שלדעתכם יכולה לקדם רעיונות שנראים לכם, עליכם להצביע לה ולא להימנע מהצבעה בגלל שאין סיכוי.

אפשר כמובן לעשות שיקולים של הטוב במירעו, כלומר לא להצביע למפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה (כי חבל על השחתת הקול), אם כי גם כאן לא ברור האם הצו הקטגורי לא אומר לנו להצביע למי שאנחנו מאמינים בו. אבל זה אמור לגבי אי הצבעה למפלגה שלא תיכנס לכנסת. אבל מפלגה שתיכנס לכנסת ותבטא את עמדותיך רק שאין לה סיכוי לזכות בשלטון, זה אינו שיקול ראוי לדעתי. יש עוד לפלפל בזה ולהמשיג יותר את האינטואיציה שמבחינה בין שני המצבים הללו, ואכ”מ.

אבל אלו שיקולים שכבר הזכרתי בעבר. מעבר להם ברצוני לעמוד על שתי נקודות נוספות שחשוב לקחת בחשבון, ושרבים מפספסים אותן, ושם לדעתי התוצאתיות דווקא כן חשובה ורלוונטית.

כשל הדמיון

אנשים רבים מסבירים שהם יצביעו לפלוני או למפלגה אלמונית כי הם מוצאים חן בעיניהם והשקפתם דומה לזו שלהם. יש שם חובשי כיפה, או נטולי כיפה, הם ימניים או לא ימניים לטעמי, הם ליברליים או שמרנים במישור הדתי, שוב לפי טעמי, וכדומה. כך לדוגמה שמואל פאוסט במאמרו הנ”ל מסביר שהליכוד הוא עם ישראל לגווניו (יש”י – יחד שבטי ישראל), והוא גם נוטה ימינה ומקדם זהות יהודית, אז למה לא להצביע להם?! הרי לא נמצא אף מפלגה שתפורה בדיוק לפי מידותינו, הוא כותב, והציפייה לזה היא ילדותית. באופן דומה, רבים אומרים שיצביעו לאיילת שקד וחבריה כי היא בעד זהות יהודית מתונה וימנית בדעותיה. אז מה רע?! (לצורך הדיון, נעזוב את אחוז החסימה כרגע.)

ביסוד רבים מהשיקולים הללו מצוי כשל. התוצאה של ההצבעה, כלומר מה יקרה בפועל, לא נקבעת לפי השקפתו של המועמד או המפלגה שאליה הצבעת. ולא רק בגלל מפלגות אחרות. השקפתם גם לא קובעת את מה שהם עצמם יעשו. לדוגמה, נניח שהצבעת לאיילת שקד כמי שמייצגת זהות יהודית מתונה וליברלית. אבל היא כבר הודיעה חגיגית שתצטרף לקואליציה של ביבי-סמוטריץ והחרדים. מה לדעתכם תעשה הקואליציה הזאת, כולל שקד וחבריה, בנושאי דת ומדינה וליברליזם? מאומה כמובן. הוא הדין מי שמצביע לבן גביר כי הוא ימני. הוא יקבל כמובן את גולדקנופף ואת גפני ודרעי החרדים שיקבעו באופן בלעדי את כל מה שקורה במישור של דת ומדינה (כך היה בכל הפעמים הקודמות). כבר כתבתי לא פעם שהבית היהודי ז”ל של בנט ושקד שהובל על ידי מנהיגות דתית (בנט) וליברלית (שקד), בפועל נהג כמפלגה חרדית לכל דבר. בכל ההצבעות שלהם בכנסת בנושאי דת ומדינה ויחס לחרדים לא תמצאו בדל הבדל בינם לבן החרדים. הקואליציה מחליטה על מדיניות וכופה משמעת קואליציונית בנושאים הללו.

אם כן, הצבעת בן גביר קיבלת גפני. הצבעת שקד, קיבלת גפני. הצבעת ביבי, קיבלת גפני. אני מדבר כמובן רק על מה שיקרה בתחומי דת ומדינה וביחס לחרדים. סוגיות כמו ללימודי ליב”ה (ע”ע ההסכם של הליטאים עם החסידים ביחס לבעלז שנעשה בהשראת ביבי), תקציבים לחרדים, גיוס חרדים ובני ישיבות, יחס ללהט”בים, מתווה הכותל, המונופול של הרבנות הראשית, מדיניות גיור וקבלת מהגרים/פליטים וכדומה. לכן המתינות הדתית של שקד אינה שיקול רלוונטי להצבעה עבורה. אדם שמצביע לשקד בגלל שהיא מייצגת עולם ערכי שקרוב אליו ומדבר אליו, עושה טעות. הוא מצביע עבור גפני, למרות שהוא פחות מדבר אליו. מדובר בגוש אחד שינהג בצורה אחידה, לפחות בכל הנוגע לסוגיות הללו, ואין שום הבדל למי הצבעת. כמובן שבתחומים אחרים יכולים להיות הבדלים כלשהם, ובזה אגע בהמשך. הרב מידן קרא הבוקר להצביע לאיילת שקד (אני חייב לומר שמדובר בפוסט הזוי ממש). הוא אמנם כתב שהיא תכריע את התיקו הפוליטי ותגרום לקואליציית ביבי להיווצר, אבל את זה תשיגו בכל קול לקואליציה ההיא (באופן טוב יותר כי שקד לא תיכנס). אבל אין לי ספק שהקריאה הזאת מבוססת גם על כך שלדעתו הכיוון של הבית היהודי ואיילת שקד קרוב לליבו של הרב מידן. הוא רוצה לקדם את הכיוון הזה. אבל כדאי לו לשים לב שהצבעה לאיילת שקד תביא אותנו הכי רחוק מאמנת גביזון-מידן שהרב מידן כנראה מאמין בה והכי רחוק מהכיוון שהיא מבטאת. לא בגלל שאיילת לא רוצה אותה. אני בטוח שהיא רוצה. אבל מבחינת ההקשר הזה, הצבעה לה היא הצבעה לגפני וגולדקנופף. נתת לה קול נתת עוד קול לחרדים. אז תצביע ישר לגולדקנופף או לביבי. כל ההצבעות הללו זהות דה פקטו, לפחות בנושאי פנים, חרדים ודת ומדינה (פרט לשקד שהצבעה אליה היא זריקת קול לפח).

משמעות הדבר היא שהצבעה לא אמורה להיות מופנית למי שדומה לי או שדעותיו או הסנטימנטים שלו נוטים לכיוונים שאני מאמין בהם. זו לא סיבה להצביע לו. השאלה החשובה יותר מה צפוי לקרות בפועל אם אצביע לו. ושוב, איני מדבר על אי קיום הבטחות או אמירת שקרים. אני מדבר על מה שברור כבר מהיום שהוא עצמו יעשה. שום ליברליזם בתחום דת ומדינה לא יקרה אם תצביעו למישהו מכל החשוכים הללו (כולל שקד וביבי), גם אם הם עצמם ליברלים גדולים. אתם תקבלו פיגור חברתי, אי שילוב כלכלי וחברתי של חרדים, תקציבים שהולכים כדי לקבע מבנים חברתיים מעוותים, התנגדות לרפורמות בטלפונים כשרים, כל זה כשהצבעתם עבור ליברליזם דתי ימני. נסו לראות הנמקות שניתנות לתמיכה באדם או במפלגה זו או אחרת, ותראו שברוב המקרים הן לא מחזיקות מים. ולא בגלל שיש טעות בהבנת העמדות של האנשים או המפלגות הללו, אלא בגלל שעמדותיהם לא משקפות את מה שהם עצמם יעשו.

רק להתרשמות, אני ממליץ מאד לצפות בסרטון הזה. נסו להתעלם מהארסיות ומהאנטישמיות (המוצדקות ברובן) של שליין, והתמקדו בדברים שאומר גולדקנופף. זה לא מחריד? זו פרימיטיביות שלא תמצאו במעמקי האמזונס. לתת ליצור הזה כוח פוליטי וכלכלי זו פשוט אובדנות. שימו לב שאת זה אתם מקבלים כשהצבעתם שקד, ביבי, סמוטריץ וכו’. רוב אלו הם ליברלים וחילונים עד מסורתיים. ממש יש”י. לתשומת לבו של שמואל פאוסט, הוא מצביע למפלגה שדוגלת בזהות יהודית מסורתית ומאחדת, ומקבל את גולדקנופף, שאמנם זקנו מגודל אבל פרקו לא ממש נאה בעיניי (ע”ע ‘דירה להשכיר’).

בשורה התחתונה, לענייננו כאן תוכלו להתעלם משמות המפלגות בטיעונים שלי ומהכעס שעמדותיי מעוררות בכם, ולהתמקד בשיקולים העקרוניים וההגיוניים. גם אם אינכם מסכימים להערכותיי, ומשום מה בעיניכם גודלקנופף הוא עילוי מתמטי, ערכי וכלכלי, וראוי למסור לו את מפתחות היקום לנצח (לא רק לשבעים שנה כפי בקשתו), עליכם להצביע לו ולא לשקד או לסמוטריץ. עליכם לבחון את טענתי העקרונית: ההצבעה שלכם לא יכולה להיקבע לפי הדמות או השקפת המפלגה שאליה אתה מצביע, אלא לפי מה שהיא תעשה אחרי שתיבחר. זה ממש לא אותו דבר, ולא בגלל שקרים ואי קיום הבטחות. אלא להיפך, דווקא בגלל ההבטחות שאנחנו מקבלים מהם כבר עכשיו. אני מבטיחכם נאמנה שאת ההבטחות הללו הם יקיימו למהדרין.

זהו כשל הדמיון. וכעת לכשל ההתמקדות בעיקר.

האם נכון להתמקד בעיקר?

הטיעון שלי מניח במובלע עוד הנחה שיש לתת עליה את הדעת, וזהו הכשל השני. נכון שבתחומים מסוימים דרושה פשרה. בפוליטיקה לא משיגים את כל תאוותינו, ואין פלא שיש צורך להתפשר. אם כן, יכול אדם לטעון שגם אם בענייני דת ומדינה לא נקבל את מה שרצינו, אבל לפחות יהיה לנו ימין, כלכלה משגשגת, כבוד לאומי, ביטחון מופלא, מדיניות טרנס גלקטית גאונית וכדומה. אז מהם עוד כמה מיליארדים וכמה פטורים לחרדים, או פגיעה בלהטב”ים או בנשים? האם זה לא שווה את ההישגים הגדולים יותר? השאלה שעולה כאן היא בעצם מהן הסוגיות החשובות יותר ועל מה ניתן להתפשר. אני התמקדתי בנושאי דת ומדינה, אבל שוב ושוב אומרים לי שאולי אני צודק אבל זה אינו הנושא העיקרי והכי חשוב בימינו. לכן רבים אומרים לי: אתה אולי צודק, אבל על זה אנחנו מוכנים להתפשר.

אלא שזו שוב טעות. אפשר להתווכח על השאלה האם ועד כמה הנושא של דת ומדינה וזכויות אדם ואזרח הוא חשוב (בעיניי מאד). אבל בואו נניח לצורך הדיון שזה באמת נושא בחשיבות משנית, לפחות ביחס לנושאי מדיניות וביטחון וכלכלה. עדיין אני טוען שלא נכון לבחור מפלגה לפי הנושאים הללו. התמקדות בעיקר היא הכשל השני. נשמע מוזר? אנסה להסביר יותר.

למה לא להתמקד בעיקר

ראשית, כדאי לשים לב שגם בנושאים אלו אין הבדל אמיתי בין הצדדים. הן במדיניות הביטחונית, הן בכניעה לטרור ולאיומים, הן ביחס לערבים אזרחי ישראל, ובכל שאר הנושאים, אין הבדל בין הליכוד וביבי ללפיד וגנץ. הם עושים פחות או יותר אותם דברים, כלומר עושים מעט מאד, אבל מדברים המון וגבוהה גבוהה כשהם על ספסל מבקר המדינה באופוזיציה. ביבי אלוף הכניעה לכל רוח מצויה, מסביר לנו שהוא מר ביטחון ואבי הלוחמה בטרור. האיש שלא עשה מאומה ביחס למשילות בנגב, שכשל בפרעות תשפ”א, שנכנע לחמאס על כל צעד ושעל (עסקת שליט) ולא עשה מאומה נגד הטילים (פרט להעברת כספי שוחד והטבות שונות), הקפיא התנחלויות, מנע בגופו שינויים במערכת המשפט, מדבר כעת בלי למצמץ על היותו מר ביטחון, על זקיפות קומה לאומית, על כניעה לטרור וכדומה. רק אתמול בערב ראיתי אצל גיא זוהר יקירי, דברים שאומר נתניהו כעת על כך שהוא העביר ויעביר מיליארדים לערבים. היזכרו בביקורות שלו על הממשלה הנוכחית בנושא הזה (ראו כאן מדקה 5:20).

ומעבר לכל זה, גם אם נקבל את התלונות על קואליציית השינוי שנכנעת לערבים ומעבירה להם תקציבים, הרי בצד השני (=הסיטרא אחרא) קרה ויקרה אותו דבר והרבה יותר בגדול כלפי החרדים (וגם כלפי הערבים, לפחות אם יצטרכו אותם). אז זהו שלי חשוב יותר להציל את החרדים מעצמם מאשר החשש ממה שיקרה אם ייטיבו מעט עם הערבים דרך רע”מ. להיפך, התמיכה בחרדים היא אסון והתמיכה בערבים היא חובה ומבורכת. לא בגלל שאני מעדיף את הערבים אלא בגלל תוצאות הצפויות לתקציבים הללו. גם אם לא אחתום על היעד של כל גרוש שמועבר לערבים, הסברתי בטור 507 מדוע לדעתי חשוב להשוות את מעמדם ולקדם את רע”מ של עבאס, ואילו בתקציבים לחרדים אני לא חותם כמעט על אף גרוש. כל גרוש שמועבר אליהם הוא הרס חברתי וכלכלי, עבור המדינה ועוד יותר עבור החרדים עצמם.

אז אם אין הבדל בין שני הגושים בנושאים העיקריים, למה לא להתמקד בנושאם המשניים? כלומר בנושאי דת ומדינה וחרדים. שימו לב, גם אם אקבל את סדר העדיפויות של עיקר וטפל, עדיין אין זה אומר שאצביע לפי הנושאים העיקריים. לפעמים ההצבעה שם לא משנה, ולכן עדיף להצביע לפי הנושאים הטפלים (מה עוד שהם בכלל לא טפלים לדעתי).

כעת אציג את הנקודה הזאת מזווית מעט שונה. נניח שיש הבדלים בין הגושים גם בנושאיים העיקריים, עדיין נותרת השאלה מה הסיכוי שמישהו מהם יעשה משהו בהקשרים הללו. אם אף אחד מהם לא יקדם את עמדתו בנושאים הללו למה להצביע לו? כדי להצביע למפלגה X בגלל נושא A, אני צריך להניח ש-A הוא חשוב, שיש הבדל בין עמדת המפלגה הזאת לאחרות לגבי הנושא הזה, ושהיא אכן תקדם את עמדתה בנושא הזה. אלו שלוש הנחות שונות, הן כמעט בלתי תלויות, וכדי לנטרל את השיקול הזה בבחירת מפלגה די לי שאחת ההנחות לא תהיה נכונה. אבל למרבה האירוניה, חסד עשה עמנו הקב”ה, ומנע מאיתנו את ההתלבטות. ברוב המקרים כל שלוש ההנחות הללו לא מתקיימות ביחס לנושאים ה”מרכזיים”.

אם כן, למה בעת בחירת מפלגה עליי להתמקד בעיקר?! ממש לא נכון. עליי להתמקד במה שהוא בר שינוי, כלומר במה שלגביו יש סיכוי כלשהו שהמפלגה הזאת תקדם אותו לכיוון הרצוי בעיניי. זאת גם אם הנושא הוא שולי ופחות חשוב מהנושאים המרכזיים (אם בכלל הם כאלה). השאלה הרלוונטית להצבעה אינה בהכרח מה הנושא הכי חשוב, אלא לא פחות מכך על מה יש לי הכי הרבה סיכויים להשפיע. זהו כשל ההתמקדות בעיקר, וכעת אחדד אותו דרך פרק בתורת הניהול.

על צווארי בקבוק

כדי לחדד את העניין, אקדים תזה ניהולית מעניינת. כידוע, כל שלשת אותיות באנגלית היא שיטת ניהול. קצת פחות ידוע שבדרך כלל התחום הזה הוא אוסף קלישאות טריוויאליות שכל בר דעת מבין אותן. אמנם נכון שלפעמים גם דברים פשוטים דורשים חידוד והנכחה, ולכן אולי יש ערך מסוים בלימוד וחקר תורות ניהול (אם כי ברוב המקרים לדעתי מדובר בזבל, משהו בנוסח מדעי המגדר).

פיזיקאי ישראלי בשם אלי גולדרט הציע מדיניות ניהולית משלו שקיבלה הד חזק ומעמד בתעשייה ובחקר הניהול. יש שם כמובן כמה שלשות אותיות, אל תחששו, אבל אחסוך לכם אותן. תיאור בהיר ומעניין שלה תוכלו למצוא בספרו, המטרה, שתורגם לעברית. תיאור בהיר ותמציתי הרבה יותר ראיתי גם כאן. תורף דבריו הוא ההסתכלות על פס ייצור תעשייתי כשרשרת שמורכבת מחוליות בזו אחר זו (וגם במקביל). לדוגמה, כאשר מרכיבים מכונית, מייצרים כל בורג, גלגל, בוכנה, פנס, הרכבה וכו’ וכו’. יש תלות בין החוליות, שהרי הרכבת הגלגל לרכב יכולה להיעשות רק אחרי שייצרו את הברגים ואת הגלגל עצמו, וגם אם הסרן ברכב שעליו מרכיבים את הגלגל. כך הוא לגבי המנוע וכל מוצר אחר. דרכם של מנהלים היא לנסות ולשפר את תהליכי הייצור, כלומר להגדיל את הקצב, לשפר את האיכות ולהוריד עלויות. נניח שמצאתי דרך לייצר ברגים בקצב מהיר יותר, מיד אשדרג את המחלקה שעוסקת בייצור הברגים כדי להגיע לשיפור המיוחל. אלא שאם קצב הרכבת הגלגלים למכונית לא השתנה, אזי הגברת הקצב של ייצור הברגים לא תשנה מאומה. במקום ארבעה ברגים לשנייה יהיו לי מאה, אבל קצב הרכבת הגלגלים הוא גלגל לשנייה, אז 96 הברגים הנותרים יישארו שם למעצבה. הגברת קצב ייצור הברגים הייתה בזבוז כסף ולא הועילה מאומה לתהליך הייצור.

משמעות הדבר היא שכאשר מתבוננים על שרשרת כזאת, אין שום טעם לייעל אף אחת מכלל החוליות שבה, אלא אם מדובר בחוליה שהיא צוואר בקבוק. לעולם יש להתמקד בחוליה שהיא האיטית ביותר בשרשרת שכן היא זו שקובעת את קצב הייצור. שיפור של כל חוליה אחרת בשרשרת הוא בזבוז זמן וכסף לריק. גולדרט טען שבכל פעם יש לשפר אך ורק את החוליה שהיא צוואר הבקבוק. כאשר שיפרנו אותה, חוליה אחרת תהפוך להיות צוואר הבקבוק, וכעת עלינו לחפש דרכים לשפר אותה.

אגב, החוליה שאותה אנחנו משפרים יכולה להיות שולית ולא חשובה בכלל. ייצור ברגים או הרכבת גלגל הם שלבים טריוויאליים בהרכבת מכונית, ולכן קל לנו לזלזל בהם. מה זה לעומת ייצור המנוע או תיבת הממסר?! אבל אם השלבים הפשוטים הם צוואר הבקבוק של התהליך, אז חשוב מאד להתמקד דווקא בהם ולא בשלבי הליבה שדורשים טכנולוגיות עיליות ומתוחכמות.

נשמע מאד פשוט? אכן זה פשוט, אבל מתברר שבשטח מנהלים רבים לא שמים לב לרעיון הפשוט הזה ומבזבזים זמן, משאבים ואנרגיה לריק בכדי לטפל בכל חוליה שעלה במוחם רעיון שיפור כלשהו לגביה. מטבע הדברים הם מתמקדים בשלבי הליבה של התהליך. לא בכדי שילמו לגולדרט סכומי עתק לכל הרצאה, שכן בפועל השיטה הזאת כנראה הביאה לייעול משמעותי מאד במפעלים רבים. זה מה שיפה אצל תיאורטיקנים. לפעמים הם מדברים שטויות מנותקות והרעיונות שלהם לא באמת ישימים, אבל לפעמים התובנות שלהם על אף פשטותן, או בעצם בגלל פשטותן, יכולות להביא שיפור עצום שהאיש בשטח לא היה חושב עליו. הוא עוסק בשוטף וביומיומי ואין לו פניות נפשית לחשוב על הדברים באופן מופשט. הוא פשוט לא מסתכל בכיוון הנכון.

אגב, גולדרט מתחיל את הטיפול שלו בסוגיה בתיאור מסע רגלי של כיתה שמתנהלת בטור עורפי. האיטי ביותר הוא הרבי השמן, שקשה לו לנוע בקצב סביר. איפה הייתם ממקמים אותו? הנטייה הפשוטה היא לשים אותו בראש הטור. אבל שימו לב שאם הוא נמצא בראש הטור אזי הטור יתחיל להגיע ליעד כשהרבי יגיע, ואחריו יזרמו כל השאר. קצב התנועה של הרבי הוא החסם התחתון להגעה. לעומת זאת, אם נשים אותו בסוף אזי הטור יסיים להגיע ליעד כשהרבי יגיע אליו. הקצב שלו יהיה החסם העליון לזמן ההגעה. כעת חשבו מה הייתם עושים אם הייתם יכולים לזרז מישהו בטור שאתם רואים שהוא ‘חולם’. האם הייתם עושים זאת? ברור שאין בכך שום טעם. הטור יגיע ליעדו כשהרבי יגיע, ואין שום תועלת בזירוז של הילדים האחרים. הם לא צוואר הבקבוק של התהליך. מה שהכי כדאי לעשות זה לשים את הרבי בסוף, ולהוריד ממנו את כל המשקל שהוא סוחב ולחלקו בין הילדים האחרים. שוב, רעיונות פשוטים (וכמובן לא לגמרי מדויקים בשטח, כי אם הרבי נמצא בהתחלה אז אולי הוא יילך מהר יותר בגלל שידחפו אותו, וחלוקת המשקל אולי תאיט אחרים ותהפוך אותם לצווארי בקבוק וכו’ וכו’), אבל הם יכולים לתת לנו שיפור משמעותי ולחסוך לנו טעויות ואנרגיות מבוזבזות במחיר של חשיבה מנותקת ושינוי קטן של תשומת הלב שלנו.

בחזרה אלינו

אם נשוב אלינו, יש רעיונות גדולים וחשובים שאנחנו מעוניינים ביקרם. חשוב לנו שהם יקודמו. אבל אין כמעט סיכוי שיקרה משהו ביחס אליהם. במצבים כאלה, הצבעה למפלגה שמבטיחה לקדם את רעיונות הליבה היא מאמץ לא נכון בכיוון הנכון. זה כמו לשפר חוליה שאינה צוואר בקבוק. היא לא תשנה מאומה והשיפור לא יתרום לנו כלום. לעומת זאת, אם נתמקד בחוליות שניתן להזיז אותן ולהגיע לתוצאות, גם אם אינן חשובות, זה מאמץ שנושא הרבה יותר פרי. יש לאתר את הנושאים שהם בבחינת צווארי הבקבוק ולבחור למי להצביע לפיהם.

אז אם בהקשרים המדיניים, הכלכליים והביטחוניים לא ממש משנה מי יושב שם כי כולם עושים (או לא עושים) אותו דבר, למה שלא נתמקד בנושאים של דת ומדינה שבהם אולי יש סיכוי לשנות משהו?! שם יש הבדלים, ושם יש אולי סיכוי שגם ייעשה משהו. גם אם לדעתכם התנאי הראשון לא מתקיים (הם לא חשובים), אם שני התנאים האחרים מתקיימים (שיש הבדל בין המפלגות ושיש סיכוי שהעניין יקודם) זה שווה הצבעה.

סיכום ומסקנות

אם תקראו כעת שוב את המאמר של שמואל פאוסט, תראו שהוא בוחר את העיקר למרות שזה לא ישנה מאומה, והוא מציע לבחור מפלגה שכיוונה מוצא חן בעיניו ונראה לו נכון. אלו שני שיקולים שגויים, גם לשיטתו. לדעתי אף אחד משלושת התנאים לא מתקיים כאן, אבל גם לשיטתו שהתנאי הראשון מתקיים, התנאי השני והשלישי ממש לא, ולכן עדיין אין כאן הנמקה תקפה מדוע להצביע כפי שהוא מציע. דבריו לוקים בשני הכשלים שתיארתי כאן: כשל הדמיון וכשל ההתמקדות בעיקר. אין צורך לומר שפאוסט הוא רק קרבן שלי כאן, פשוט כי כעת יצא לי לקרוא את דבריו. אבל הדברים הללו אמורים לגבי רוב ההנמקות שאני קורא לכאן או לכאן.

ועוד הערה ביחס לרע”מ ומנסור עבאס שליט”א. בטור 507 הערתי שהצבעה לעבאס נראית לי אופציה מאד הגיונית בסיטואציה הקיימת, כמובן לא עבור אלו שחושבים שזה מזיק. אבל נניח כרגע שזה לא מזיק ואפילו מועיל (כך היא דעתי). כאן עולות שתי שאלות שנוגעות לשני הכשלים שתיארתי.

ראשית, יש רתיעה כי הוא ממש לא דומה לי ולא קרוב לדעותיי. אין לו כיפה סרוגה וסנדלים (אמנם גם לי לא) אלא כאפייה, הוא מתפלל חמש פעמים ולא שלוש, והוא  אפילו מזדהה עם אויבינו . נכון, אז מה? אני לא נופל בכשל הדמיון. מה שחשוב לי הוא לא האם משנתו דומה לשלי ונראית לי אלא האם התוצאות של בחירתו יהיו חיוביות מבחינתי. זה באשר לכשל הדמיון.

בנוסף, שאלו אותי לא פעם האם קידום הערבים הוא הנושא הכי חשוב מבחינתי? כעת תוכלו לענות בעצמכם: לא ממש (אם כי הוא בהחלט חשוב). אבל זה נושא שיכול אולי לזוז בעקבות כוח שיקבל עבאס, ולכן גם אם הנושא אינו הכי חשוב בעיניי יש היגיון לבחור מפלגה על פיו. אני נמנע מליפול בכשל ההתמקדות בעיקר. בנושאים שנראים לכם חשובים (ולי פחות), כמו מדיניות, ביטחון, כלכלה וכדומה, לדעתי אין הבדל משמעותי בין האופציות השונות, וגם אם יש הבדלים בניואנסים אף אחד מהצדדים לא יקדם משמעותית את הכיוון שלו. מאז ומעולם הנסיבות הן שמכתיבות את מה שהממשלה שלנו עושה (קיסינג’ר אמר שלמדינת ישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. הוא טעה: אין לה מדיניות בכלל). אז למה לבחור מפלגה על פיהם?! לכן לדעתי הגיוני מאד לבחור למי להצביע לפי תפיסות חברתיות של דת ומדינה, זכויות אזרח, קידום האוכלוסייה הערבית, גם אם הנושאים הללו שוליים בעיניכם. גם שם לא הייתי ממליץ לבחור את המפלגה והאישים שחושבים כמוכם (כשל הדמיון) אלא את אלו שיקדמו את מה שאתם רוצים שייעשה.

לסיום רק אעיר שיש הבדל מסוים בין שני השיקולים. נושאי דת ומדינה כנראה לא ישתנו בשום סיטואציה, כי קואליציית ביבי לא תיגע בהם (אלא אולי לרעה), והקואליציה האחרת פשוט לא תקום (בטח לא בלי החרדים). אבל עניין קידום הערבים יש לו סיכוי להצליח, שכן עבאס יכול להצטרף לשני הגושים ולקבל משניהם את מה שהוא דורש (מביבי הוא כמובן יקבל יותר וביתר קלות). לכן כאן יש אפילו סיכוי לראות תוצאות. מה רע?!