על פתגמים,שירים וקואנים, ועל משמעותם (טור 17)

בס”ד

היום בלי אקטואליה ופולמוסים. סתם עלה לי הרהור פילוסופי-פואטי שברצוני לשתף אתכם בו.

אהוד מנור תרגם שיר מקסים מברזיל (=ארץ טרופית יפה) של ויניסיוס דה מוראיס, בשם “אושר“, שעיקרו הנגדה בין אושר לעצב. יש בשיר תמה חוזרת: “העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש”. האם באמת יש הבדל כזה בין אושר לעצב? במבט ראשון חשבתי שלא. ברור שתחושתו של מי ששרוי כרגע בעצב היא כזאת, אבל זו לא השוואה הוגנת. מבחינת מי שמאושר אולי דווקא האושר אין לו סוף. אם אני צודק, אז המכתם הזה מתאר מצב רוח סובייקטיבי ולא עיקרון בעל תוכן כלשהו ולו פסיכולוגי. במציאות עצמה אולי יש סימטריה מלאה בין אושר לעצב.

התמה הזאת מזכירה לי את אחד ממשפטי הפתיחה המפורסמים ביותר, זה שטולסטוי הציב כמוטו לספרו המונומנטלי אנה קרנינה, שאומר: “כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אבל כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה”. גם כאן האומללות היא אינסופית בגווניה ובלתי צפויה, ואילו האושר הוא חדגוני, צפוי ומשעמם. הוא תמיד נראה אותו דבר. ושוב אני תוהה, האם באמת זה כך? וכי אין כמה וכמה גווני אושר? ולחלופין, האם האומללות בהכרח שונה בכל מקרה ומצב? בה במידה יכולתי לנסח משפט שנראה עמוק לא פחות: “כל המשפחות האומללות דומות זו לזו, אבל משפחה מאושרת מאושרת בדרכה שלה”. האם מישהו היה מרים גבה כשהיה רואה אותו? דומני שהדבר תלוי במצב הרוח של הקורא. אם אני אומלל הייתי מזדהה יותר עם הנוסח של טולסטוי, אבל בהיותי מאושר אני לא בטוח שלא הייתי מאמץ את הנוסח ההפוך.

לכאורה מתבקשת המסקנה שפתגמים שנשמעים עמוקים לפעמים אינם אלא תיאורים חסרי ערך של מצב רוח מקרי וחולף. העומק שבהם אינו אלא הזדהות פסיכולוגית סובייקטיבית ורגעית, הא ותו לא. יש לי תחושה דומה גם לגבי כמה אפוריזמים או שאלות פדגוגיות של מורי זן (קואנים). לדוגמה, אחד הקואנים הידועים הוא: מהו הקול שמשמיעה מחיאת כף יד אחת? מאד עמוק, לא? לא בכדי בסלנג המערבי קואן הוא כינוי לנונסנס, כלומר אמירה חסרת פשר. לפתגם סיני עתיק יש ניחוח מיוחד של עומק, אבל לפעמים אולי מדובר בסתם נונסנס.[1] ועל כך כבר אמרו חכמינו (שם, שם): “פתגם סיני עתיק אומר שכשאין לך משהו חכם לומר תמציא פתגם סיני עתיק”.

אבל האם באמת פתגמים אינם אלא תיאור של מצב רוח? אם כך, אז הם מאבדים הרבה ממשמעותם. אין בהם אלא תיאור מחודד של מצב רוח, ותו לא. פתגם כזה מעיד אך ורק על מצב הרוח של יוצרו ולא על שום רעיון עמוק מדיי. בדרך כלל אנחנו נוטים לחשוב שפתגם טוב עולה על רעיון מהותי כלשהו, ומביע אותו באופן חד וקולע במיוחד. מניין נוצרת אצלנו תחושת העומק? מדוע יש פתגמים שתופסים אותנו ויש שלא? תחושתי היא שפתגם שנשמע טוב יש בו משהו אמיתי ואוניברסלי ולא רק תיאור רגעי וחולף.

אז בואו ניתן קצת יותר קרדיט לויניסיוס דנן, שמערכו בויקיפדיה עולה שהיה איש רב אנפין וכנראה מוכשר. נתבונן רגע במילות השיר:[2]

כשקוראים את כל השיר מקבלים את התחושה שבכל זאת יש כאן משהו. האושר הוא זוהר ומתנוצץ כאגל טל, קליל ועף ברוח, אבל בדיוק בגלל זה חייו קצרים. כמו שיר. דומני שיש משמעות לאסימטריה שמתוארת בשיר. נושא השיר הוא האושר, והעצב נוכח בו רק ברמז. הוא האנטיתזה שמטרתה לתת קונטרסט, כלומר להבהיר את מהות העצב. אנחנו יכולים להסיק שיש לעצב אינרציה והוא הרבה יותר כבד מהאושר. תחושת העצב לא עוזבת אתנו כל כך מהר, בעוד שהאושר גז ונעלם במהירות בדיוק כמו שהוא מגיע.

יש בשיר הזה משהו מאד ברזילאי. המניינה הברזילאי שקורא לחיות את הרגע מביע לכאורה אושר גדול, אבל מאחוריו ניצבת תחושה של עצב. דווקא בגלל העצב מנסים לחיות את הרגע ולהפוך אותו למאושר כדי לברוח מהתחושה הכללית הכבדה יותר שממאנת לעזוב אותנו. העצב לא מאפיין חיים של רגע אלא את המכלול. יש לו אינרציה חזקה, הרבה יותר מהאושר הקליל והרגעי. אז בפברואר קרנבל, שמתואר בשיר כאשליה (רגע הוא פרח), ואחריו המבול (כל החיים עובדים בפרך). את האושר יוצרים במו ידינו, אבל אושר רגעי כזה הוא בריחה ממצב קבוע ויציב של עצב שנכפה עלינו. לא בכדי מניינה בספרדית (או פורטוגזית) פירושו מחר. דוחים את המחר מפני היום, ומנסים ליצור היום שונה. אם נצליח לעשות זאת כל יום, המחר אולי לא יגיע ואז הכל יהיה טוב. האבל האושר לא יישאר כאן מעצמו כי אם לא מתחזקים אותו הוא פורח ונעלם כמו טיפת טל. אנחנו צריכים לעבוד וליצור אותו במו ידינו כל יום מחדש. ויניסיוס מסביר לנו את מהות האושר, שכן העצב מוכר לו היטב ולא צריך הסבר. לכן המילון הברזילאי מסביר את האושר באמצעות העצב, כי הוא מעמיד את הלא מוכר על המוכר.

עוד לקח הוא שכשמדברים הרבה על אושר ומנסים להבין ולהגדיר אותו, לפעמים זה מעיד דווקא שהמצב ההפוך הוא השגור והמובן מאליו, היומיומי. במקום עצוב מדברים על האושר, ומקום שבו מדברים על העצב הוא כנראה מקום של אנשים מאושרים. המצב הזה מתואר בשירו של אורן נאמן, שגם הוא עוסק בקרנבל ובמדינה חמה אחרת: “ככל שפחות שמחים כך יותר חוגגים”:

בשירו של וניסיוס ראינו את ההבדל בין עצב לאושר מבחינת משך הזמן והאינרציה שלהם. נעבור כעת לטולסטוי, שמדבר על היבט אחר. הוא טוען שלאומללות יש המון גוונים ייחודיים, ואילו האושר הוא פשוט ואחיד יותר. האם זה נכון? כדי להבין זאת לא היה עליי אלא לומר לבני יוסי, הארבינקא והאיפכא מסתברא שלי (יש לי עוד שישה כאלה בבית), שהפתגמים הכאילו “עמוקים” הללו נראים לי נבובים. ואכן, לא חיכיתי הרבה עד שהוא טען בתוקף ומיידית (איך לא?!) שטולסטוי דווקא צודק.

החלטתי לעבוד על המידות ובכל זאת לחשוב שוב על העניין. ואכן במחשבה שנייה קיבלתי את התחושה שבכל זאת יש בזה משהו. ניתן להיות עצוב בהמון צורות ומהרבה מאד סיבות. אבל האושר באמת נראה תמיד אותו דבר, לא? מצב דכאוני או עצבות גורמים לנו לחטט בהם עוד ועוד כמו בפצע. יש לנו איזה יצר להעמיק את העצב, ולכן קשה לצאת ממנו. העצב הוא זרז לנבירה ובחינה עצמית, וזה כנראה רומז על תחושה שיש לו איזה שורש אצלנו בפנים. כדי לרדת לפשרו צריך לחפור עמוק, ולכן הוא צמוד אלינו ולא עוזב כל כך מהר. לעומת זאת, האושר לא עושה לנו את זה. נראה שהוא בא והולך מעצמו, ולא בהכרח מעיד עלינו משהו מאד עמוק. אפשר להיות עצוב ממחלה, מפרידה, סתם להיות בדיכאון, מהפסד כספי או אסון אחר. כל אלו הם סוגי עצבות שונים, ולא רק גורמים שונים לאותו מצב עצמו. ואילו באושר המצב נראה אחר. שם יש גורמים שונים, אבל המצב שנוצר הוא אותו.

עוד שמתי לב שבניגוד לשיר של דה מוראיס שעסק באושר (והסברתי שזה מפני שאולי אצלו המצב הרגיל והמוכר הוא העצב), טולסטוי עוסק דווקא באומללות. שם האושר הוא הניגוד המשווה, הקונטרסט, אבל הסיפור עצמו בא לתאר וללמד על עומקה וגיוונה של האומללות. אמנם יש רגליים לטענה שגם באומללות של טולסטוי יש משהו אוניברסלי שהרי כולנו בני אדם, אבל בכל זאת במצב של עצב ואומללות יש משהו שהוא מאד עמוק ואישי.

האם היינו יכולים להבין את הלקחים והתובנות הללו במאמר פרוזאי שעוסק בהם ישירות, בלי לקרוא את השיר או הספרות הרלוונטית? ספק רב. יש דברים שקשה מאד להסביר אותם בפרוזה כמו ערך אנציקלופדי, ועבורם נדרשת פואטיקה. אם הייתי אומר לכם שיש אסימטריה בין עצב לאושר ספק אם הייתי משכנע אתכם, וגם אם כן – לא ברור כמה מחשבה הייתם משקיעים בזה וכמה הייתם בוחנים את משמעות האמירה הזאת. כשקוראים שיר, פתגם, או ספר טוב, ואולי קואן זן, יש בהם ערך קוגניטיבי ולא רק ערך אמנותי. יש לקחים ותובנות שיכולים לעבור רק דרך מדיום עקיף כמו פתגם, סיפור, קואן, או שיר, ופחות באופן ישיר (הנה גם כאן יש חרוז משיר).

לפעמים השיר או הפתגם באמת לא מכילים מאומה, אבל המחשבות שמתעוררות בנו בעקבותיהם מלמדות אותנו הרבה. גם אם התובנות הללו לא היו טמונות מראש בשיר או בפתגם, הוא עדיין בעל ערך. זוהי הגישה ההרמנויטית שמכונה דקונסטרוקציה (מיסודו של ז’אק דרידה), שטוענת שפרשנות ליצירה מצויה כולה במוחו של הפרשן. הוא לא חושף משהו בשיר או ביצירה עצמם, אלא הם מקור השראה עבורו. אני לא מסכים. תחושתי היא שבמקרים רבים כשאנחנו חשים בעומק כלשהו בפתגם או בשיר, התובנות שנמצא בעקבותיו אכן טמונות בהם. זו לא רק המצאה שלנו. אבל אולי לא. לפעמים די בטלטול שהשיר או הפתגם עושה לנו, כדי שנפיק ממנו לקח. הוא מערער משהו שברור לנו בלי להציע אלטרנטיבה, ובמקרים רבים די בזה כדי להביא אותנו למחשבה נוספת על הדבר. אז גם נונסנס חסר תוכן הוא לפעמים משעשע ומלמד. כבר כתבתי שגם שעון עומד (=דרידה) מדייק פעמיים ביממה.

כך או כך, משמעות הדברים היא שצריך להיזהר ביחסנו לפתגמים סיניים או שירים. מחד, אם הם מעוררים  אותנו למחשבה אז הם בהחלט שווים בדיקה נוספת. ואולי גם אם לא – שהרי טיבם של הרהורים שהם מעוררים אצלנו תובנות חדשות, גם אם זה נעשה יש מאין. מאידך, קל ללכת שבי אחריהם ולראות עומק במקום שהוא איננו רק בגלל השנינות המילולית. בגלל העקיפות של המסר בשיר (בניגוד לפרוזה), קל ליצור מראית עין של מסר כשהוא לא באמת קיים. לכן מחד יש להיזהר מזלזול במדיומים הללו, אבל בה במידה יש להיזהר מהערכת יתר שלהם (וכבר אמרו מו”ר הגששים: “יש לי שתי רכבות שדוהרות בתוך עיניי”). כדאי להשתמש בהם כטריגר לחשיבה נוספת, אבל אין להניח כמובן מאליו שבאמת טמונה בחובם מחשבה עמוקה כלשהי. ועל כך אומר פתגם סיני עתיק שפתגם סיני עתיק אומר שאם אין לך משהו חכם לומר המצא פתגם סיני עתיק…

מצאתי כאן ניסיון לנתח את טיבם של קואנים והפרדוקסליות שלהם. אני חייב לומר שבעיניי חלק ניכר מהמאמר הזה הוא עצמו נונסנס, על אף שעל פניו הוא נראה מאד עמוק ופילוסופי.

[1] יש כמובן נונסנס שיש לו ערך מצד עצמו. הוא מסב את תשומת ליבנו לנקודה נכונה שלא היינו שמים אליה לב בלעדיו. כאן אני לא רואה היבט כזה.

[2] התמונה היא קריקטורה עליו, והיא לקוחה מערכו בויקיפדיה.