על פתגמים,שירים וקואנים, ועל משמעותם (טור 17)

בס"ד

היום בלי אקטואליה ופולמוסים. סתם עלה לי הרהור פילוסופי-פואטי שברצוני לשתף אתכם בו.

אהוד מנור תרגם שיר מקסים מברזיל (=ארץ טרופית יפה) של ויניסיוס דה מוראיס, בשם "אושר", שעיקרו הנגדה בין אושר לעצב. יש בשיר תמה חוזרת: "העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש". האם באמת יש הבדל כזה בין אושר לעצב? במבט ראשון חשבתי שלא. ברור שתחושתו של מי ששרוי כרגע בעצב היא כזאת, אבל זו לא השוואה הוגנת. מבחינת מי שמאושר אולי דווקא האושר אין לו סוף. אם אני צודק, אז המכתם הזה מתאר מצב רוח סובייקטיבי ולא עיקרון בעל תוכן כלשהו ולו פסיכולוגי. במציאות עצמה אולי יש סימטריה מלאה בין אושר לעצב.

התמה הזאת מזכירה לי את אחד ממשפטי הפתיחה המפורסמים ביותר, זה שטולסטוי הציב כמוטו לספרו המונומנטלי אנה קרנינה, שאומר: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אבל כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". גם כאן האומללות היא אינסופית בגווניה ובלתי צפויה, ואילו האושר הוא חדגוני, צפוי ומשעמם. הוא תמיד נראה אותו דבר. ושוב אני תוהה, האם באמת זה כך? וכי אין כמה וכמה גווני אושר? ולחלופין, האם האומללות בהכרח שונה בכל מקרה ומצב? בה במידה יכולתי לנסח משפט שנראה עמוק לא פחות: "כל המשפחות האומללות דומות זו לזו, אבל משפחה מאושרת מאושרת בדרכה שלה". האם מישהו היה מרים גבה כשהיה רואה אותו? דומני שהדבר תלוי במצב הרוח של הקורא. אם אני אומלל הייתי מזדהה יותר עם הנוסח של טולסטוי, אבל בהיותי מאושר אני לא בטוח שלא הייתי מאמץ את הנוסח ההפוך.

לכאורה מתבקשת המסקנה שפתגמים שנשמעים עמוקים לפעמים אינם אלא תיאורים חסרי ערך של מצב רוח מקרי וחולף. העומק שבהם אינו אלא הזדהות פסיכולוגית סובייקטיבית ורגעית, הא ותו לא. יש לי תחושה דומה גם לגבי כמה אפוריזמים או שאלות פדגוגיות של מורי זן (קואנים). לדוגמה, אחד הקואנים הידועים הוא: מהו הקול שמשמיעה מחיאת כף יד אחת? מאד עמוק, לא? לא בכדי בסלנג המערבי קואן הוא כינוי לנונסנס, כלומר אמירה חסרת פשר. לפתגם סיני עתיק יש ניחוח מיוחד של עומק, אבל לפעמים אולי מדובר בסתם נונסנס.[1] ועל כך כבר אמרו חכמינו (שם, שם): "פתגם סיני עתיק אומר שכשאין לך משהו חכם לומר תמציא פתגם סיני עתיק".

אבל האם באמת פתגמים אינם אלא תיאור של מצב רוח? אם כך, אז הם מאבדים הרבה ממשמעותם. אין בהם אלא תיאור מחודד של מצב רוח, ותו לא. פתגם כזה מעיד אך ורק על מצב הרוח של יוצרו ולא על שום רעיון עמוק מדיי. בדרך כלל אנחנו נוטים לחשוב שפתגם טוב עולה על רעיון מהותי כלשהו, ומביע אותו באופן חד וקולע במיוחד. מניין נוצרת אצלנו תחושת העומק? מדוע יש פתגמים שתופסים אותנו ויש שלא? תחושתי היא שפתגם שנשמע טוב יש בו משהו אמיתי ואוניברסלי ולא רק תיאור רגעי וחולף.

אז בואו ניתן קצת יותר קרדיט לויניסיוס דנן, שמערכו בויקיפדיה עולה שהיה איש רב אנפין וכנראה מוכשר. נתבונן רגע במילות השיר:[2]

כשקוראים את כל השיר מקבלים את התחושה שבכל זאת יש כאן משהו. האושר הוא זוהר ומתנוצץ כאגל טל, קליל ועף ברוח, אבל בדיוק בגלל זה חייו קצרים. כמו שיר. דומני שיש משמעות לאסימטריה שמתוארת בשיר. נושא השיר הוא האושר, והעצב נוכח בו רק ברמז. הוא האנטיתזה שמטרתה לתת קונטרסט, כלומר להבהיר את מהות העצב. אנחנו יכולים להסיק שיש לעצב אינרציה והוא הרבה יותר כבד מהאושר. תחושת העצב לא עוזבת אתנו כל כך מהר, בעוד שהאושר גז ונעלם במהירות בדיוק כמו שהוא מגיע.

יש בשיר הזה משהו מאד ברזילאי. המניינה הברזילאי שקורא לחיות את הרגע מביע לכאורה אושר גדול, אבל מאחוריו ניצבת תחושה של עצב. דווקא בגלל העצב מנסים לחיות את הרגע ולהפוך אותו למאושר כדי לברוח מהתחושה הכללית הכבדה יותר שממאנת לעזוב אותנו. העצב לא מאפיין חיים של רגע אלא את המכלול. יש לו אינרציה חזקה, הרבה יותר מהאושר הקליל והרגעי. אז בפברואר קרנבל, שמתואר בשיר כאשליה (רגע הוא פרח), ואחריו המבול (כל החיים עובדים בפרך). את האושר יוצרים במו ידינו, אבל אושר רגעי כזה הוא בריחה ממצב קבוע ויציב של עצב שנכפה עלינו. לא בכדי מניינה בספרדית (או פורטוגזית) פירושו מחר. דוחים את המחר מפני היום, ומנסים ליצור היום שונה. אם נצליח לעשות זאת כל יום, המחר אולי לא יגיע ואז הכל יהיה טוב. האבל האושר לא יישאר כאן מעצמו כי אם לא מתחזקים אותו הוא פורח ונעלם כמו טיפת טל. אנחנו צריכים לעבוד וליצור אותו במו ידינו כל יום מחדש. ויניסיוס מסביר לנו את מהות האושר, שכן העצב מוכר לו היטב ולא צריך הסבר. לכן המילון הברזילאי מסביר את האושר באמצעות העצב, כי הוא מעמיד את הלא מוכר על המוכר.

עוד לקח הוא שכשמדברים הרבה על אושר ומנסים להבין ולהגדיר אותו, לפעמים זה מעיד דווקא שהמצב ההפוך הוא השגור והמובן מאליו, היומיומי. במקום עצוב מדברים על האושר, ומקום שבו מדברים על העצב הוא כנראה מקום של אנשים מאושרים. המצב הזה מתואר בשירו של אורן נאמן, שגם הוא עוסק בקרנבל ובמדינה חמה אחרת: "ככל שפחות שמחים כך יותר חוגגים":

בשירו של וניסיוס ראינו את ההבדל בין עצב לאושר מבחינת משך הזמן והאינרציה שלהם. נעבור כעת לטולסטוי, שמדבר על היבט אחר. הוא טוען שלאומללות יש המון גוונים ייחודיים, ואילו האושר הוא פשוט ואחיד יותר. האם זה נכון? כדי להבין זאת לא היה עליי אלא לומר לבני יוסי, הארבינקא והאיפכא מסתברא שלי (יש לי עוד שישה כאלה בבית), שהפתגמים הכאילו "עמוקים" הללו נראים לי נבובים. ואכן, לא חיכיתי הרבה עד שהוא טען בתוקף ומיידית (איך לא?!) שטולסטוי דווקא צודק.

החלטתי לעבוד על המידות ובכל זאת לחשוב שוב על העניין. ואכן במחשבה שנייה קיבלתי את התחושה שבכל זאת יש בזה משהו. ניתן להיות עצוב בהמון צורות ומהרבה מאד סיבות. אבל האושר באמת נראה תמיד אותו דבר, לא? מצב דכאוני או עצבות גורמים לנו לחטט בהם עוד ועוד כמו בפצע. יש לנו איזה יצר להעמיק את העצב, ולכן קשה לצאת ממנו. העצב הוא זרז לנבירה ובחינה עצמית, וזה כנראה רומז על תחושה שיש לו איזה שורש אצלנו בפנים. כדי לרדת לפשרו צריך לחפור עמוק, ולכן הוא צמוד אלינו ולא עוזב כל כך מהר. לעומת זאת, האושר לא עושה לנו את זה. נראה שהוא בא והולך מעצמו, ולא בהכרח מעיד עלינו משהו מאד עמוק. אפשר להיות עצוב ממחלה, מפרידה, סתם להיות בדיכאון, מהפסד כספי או אסון אחר. כל אלו הם סוגי עצבות שונים, ולא רק גורמים שונים לאותו מצב עצמו. ואילו באושר המצב נראה אחר. שם יש גורמים שונים, אבל המצב שנוצר הוא אותו.

עוד שמתי לב שבניגוד לשיר של דה מוראיס שעסק באושר (והסברתי שזה מפני שאולי אצלו המצב הרגיל והמוכר הוא העצב), טולסטוי עוסק דווקא באומללות. שם האושר הוא הניגוד המשווה, הקונטרסט, אבל הסיפור עצמו בא לתאר וללמד על עומקה וגיוונה של האומללות. אמנם יש רגליים לטענה שגם באומללות של טולסטוי יש משהו אוניברסלי שהרי כולנו בני אדם, אבל בכל זאת במצב של עצב ואומללות יש משהו שהוא מאד עמוק ואישי.

האם היינו יכולים להבין את הלקחים והתובנות הללו במאמר פרוזאי שעוסק בהם ישירות, בלי לקרוא את השיר או הספרות הרלוונטית? ספק רב. יש דברים שקשה מאד להסביר אותם בפרוזה כמו ערך אנציקלופדי, ועבורם נדרשת פואטיקה. אם הייתי אומר לכם שיש אסימטריה בין עצב לאושר ספק אם הייתי משכנע אתכם, וגם אם כן – לא ברור כמה מחשבה הייתם משקיעים בזה וכמה הייתם בוחנים את משמעות האמירה הזאת. כשקוראים שיר, פתגם, או ספר טוב, ואולי קואן זן, יש בהם ערך קוגניטיבי ולא רק ערך אמנותי. יש לקחים ותובנות שיכולים לעבור רק דרך מדיום עקיף כמו פתגם, סיפור, קואן, או שיר, ופחות באופן ישיר (הנה גם כאן יש חרוז משיר).

לפעמים השיר או הפתגם באמת לא מכילים מאומה, אבל המחשבות שמתעוררות בנו בעקבותיהם מלמדות אותנו הרבה. גם אם התובנות הללו לא היו טמונות מראש בשיר או בפתגם, הוא עדיין בעל ערך. זוהי הגישה ההרמנויטית שמכונה דקונסטרוקציה (מיסודו של ז'אק דרידה), שטוענת שפרשנות ליצירה מצויה כולה במוחו של הפרשן. הוא לא חושף משהו בשיר או ביצירה עצמם, אלא הם מקור השראה עבורו. אני לא מסכים. תחושתי היא שבמקרים רבים כשאנחנו חשים בעומק כלשהו בפתגם או בשיר, התובנות שנמצא בעקבותיו אכן טמונות בהם. זו לא רק המצאה שלנו. אבל אולי לא. לפעמים די בטלטול שהשיר או הפתגם עושה לנו, כדי שנפיק ממנו לקח. הוא מערער משהו שברור לנו בלי להציע אלטרנטיבה, ובמקרים רבים די בזה כדי להביא אותנו למחשבה נוספת על הדבר. אז גם נונסנס חסר תוכן הוא לפעמים משעשע ומלמד. כבר כתבתי שגם שעון עומד (=דרידה) מדייק פעמיים ביממה.

כך או כך, משמעות הדברים היא שצריך להיזהר ביחסנו לפתגמים סיניים או שירים. מחד, אם הם מעוררים  אותנו למחשבה אז הם בהחלט שווים בדיקה נוספת. ואולי גם אם לא – שהרי טיבם של הרהורים שהם מעוררים אצלנו תובנות חדשות, גם אם זה נעשה יש מאין. מאידך, קל ללכת שבי אחריהם ולראות עומק במקום שהוא איננו רק בגלל השנינות המילולית. בגלל העקיפות של המסר בשיר (בניגוד לפרוזה), קל ליצור מראית עין של מסר כשהוא לא באמת קיים. לכן מחד יש להיזהר מזלזול במדיומים הללו, אבל בה במידה יש להיזהר מהערכת יתר שלהם (וכבר אמרו מו"ר הגששים: "יש לי שתי רכבות שדוהרות בתוך עיניי"). כדאי להשתמש בהם כטריגר לחשיבה נוספת, אבל אין להניח כמובן מאליו שבאמת טמונה בחובם מחשבה עמוקה כלשהי. ועל כך אומר פתגם סיני עתיק שפתגם סיני עתיק אומר שאם אין לך משהו חכם לומר המצא פתגם סיני עתיק…

מצאתי כאן ניסיון לנתח את טיבם של קואנים והפרדוקסליות שלהם. אני חייב לומר שבעיניי חלק ניכר מהמאמר הזה הוא עצמו נונסנס, על אף שעל פניו הוא נראה מאד עמוק ופילוסופי.

[1] יש כמובן נונסנס שיש לו ערך מצד עצמו. הוא מסב את תשומת ליבנו לנקודה נכונה שלא היינו שמים אליה לב בלעדיו. כאן אני לא רואה היבט כזה.

[2] התמונה היא קריקטורה עליו, והיא לקוחה מערכו בויקיפדיה.

8 תגובות

  1. דור:
    כמגיב יחיד, אשמח ליחס כשל בן יחיד.. חח
    בהקשר לטור הזה אני רוצה להציף איזה מחשבה שהיתה לי ואני חושב שהיא קשורה.
    שמתי לב שבמקורותינו (כולל התנ"ך עצמו) יש מגוון רחב של תיאורים ומשלים ל"רע" שיעטוף את החוטאים. בחז"ל יש תיאורים על הגיהנום , אש ,שריפה ומיני ייסורים שהם כמובן משלים לצער ורע שיבואו על החוטאים בעולם האמת.
    והנה זה פלא שבצד הטוב של המטבע ההיצע די עלוב. חוץ מכמה משפטים לא ברורים כמו: צדיקים יושבים עטרותיהם בראשיהם וכו'(שזה אפי' לא משל) או באבות: שכל הנאות חיי העולם הזה לא שווים אפי' לרגע בעולם הבא. אבל איפה הדמיון הפורה והרוח המשלית שתקפה את חז"ל בהקשר של הגיהנום. למה לא יכלו לתאר לנו כמה הנאות מחיינו כאן עלי חלד, ולהמחיש לנו כמה טוב צפוי לצדיקים שבינינו?

    אבל לדעתי התשובה היא הטור שלעיל. ההנאות הגשמיות והאושר, הם לא בלי גבול. גם אם ננסה לתאר לעצמינו את פסגת ההנאות הגשמיות האפשריות פה בזה העולם. לא נראה לי שזה ישכנע מאן דהוא להקריב את חייו לשמם. (ראה את הניסיון המוסלמי עם ע"ב בתולות, שאף שברור שזה משל, אותי זה לא משכנע.. אפשר גם בעולם הזה להתקרב להישג הזה..) לעומת זאת, כשמתארים ייסורים צער ויגון, שבאמת אין להם סוף, לב מי לא יחרד ויירתע?

    למה זה ככה? לא ברור לי. אבל זאת המציאות. ועל זה קבל טולסטוי..

    אשמח לתגובת כבודו.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    דור שלום.
    השוואה יפה ובהחלט מעוררת מחשבה.
    אולי יש עוד הבדל, שהשכר בעוה"ב אמור להיות רוחני, וככזה להמשיל אותו בבתולות ועוגות קצפת זה מוריד אותו ומטעה. אבל הסבל, על אף שגם הוא אמור להיות רוחני (כי אין שם גופות), בכל זאת סבל הוא סבל.
    ואולי גם יש הבדל בין הנאה לבין אושר. דברים גשמיים מסבים הנאה, אבל אולי בעוה"ב מה שצפוי לצדיקים הוא אושר ולא הנאה. כשרוצים לתאר אושר נראה לי שקשה לעשות זאת במונחים של פעולות גשמיות.
    יתר על כן, לפעמים פעולות גשמיות מסבות לנו אושר, אבל האושר אינו תוצאה ישירה וחד ערכית של הפעולה עצמה אלא של מצב נפשי שמתלווה אליה. פצע כואב לכל אחד וכנראה באותה צורה, אבל סברא טובה או מאמר יפה מהנה רק חלק מאיתנו ובצורות שונות (אפרופו טולסטוי). אם בעוה"ז משפחות מאושרות באותה צורה בעוה"ב דווקא הסבל הוא באותה צורה והאושר אין לו סוף.
    טוב, אבל כל זה לא נדע איך יהיה עד שיהיה. מכלל ספקולציה לא יצאנו.

  2. עמיר חוזה:
    רציתי להגיב, ולא רק בגלל המאמר החדש שיצא, בנוגע לאמירתו של טולסטוי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אבל כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה"
    המשפט עצמו גרם לי להרהר גם בתיכון כשלראשונה שמעתי אותו וגם כיום לאחר שקראתי את דברייך.
    בשביל להבין את מה שטולסטוי אמר צריך כניראה קודם לנסות להבהיר מעט מהו בדיוק המושג הזה אושר.
    אז איך שאני רואה את הדברים (כמובן זו אחת מיני הגדרות רבות למושג) אושר הוא התחושה המתלווית לחווייה של שלמות. מכאן התחלתי להרהר טיפה על מושג השלמות עצמו, וחשבתי אם ניקח מעגל לדוגמה, צורת המעגל נחשבת למושלמת רק באופן אחד, אך בשביל לפגום בצורת המעגל יש אינסוף דרכים לעשות זאת. מספיק שאמחק מקטע כלשהו מהצורה או שאשבש אותה והמעגל לא מושלם.
    דוגמה אחרת לדבר, אדם אינו יכול לחוש שלווה כל עוד אחד מאיבריו כואב, זאת אומרת, שהוא חש שלווה (או עם פוטנציאל לחוש שלווה) רק כאשר אינו חש כאב באף איבר (אופן אחד) ואילו חישת הכאב יכולה לקרות באינספור אופנים ודרכים. בכלל כל מערכת השואפת להיות הרמונית ומושלמת לתכליתה (כאשר יש תכלית אחת) בדרך כלל ישנה דרך אחת לסדר אותה (או שההבדלים בין הדרכים השונות לסדר אותה לא מהותיים במובן שהם בסוף מביאים אל אותה תכלית ואל אותה שלמות ולכן לאושר דומה) אבל על מנת להפר את אותה ההרמוניה מספיק לפגום בכל אחת מחלקי המערכת.

    לסיכום, תיאור ציורי של תפיסת האושר של טולסטוי (בין אם זאת הייתה כוונתו של טולסטוי או בשבדיתי זאת מליבי) הולך כך: נחזור לדמיין מעגל הפעם בהקשר אחר, שמרכזו מייצג את האושר (או השלמות שהרי הם נלווים אחד לשני). המנגנון פועל כך: ככל שמתרחקים מהמרכז האופציות לעשות זאת והשוני בין האופציות השונות גדל, אבל ככל שמתקרבים אליו ההבדלים מצטמצמים עד לכדי נקודה אחת.

    ישנו כמובן בעיה ברורה שהעלית במאמר ושעלתה לי עוד פעם בעודי כותב דברים אלה וזה העניין שיכול להיות כמה סוגי אושר.
    כמובן שאני חושב כמו רבים מאיתנו שכניראה ישנם יותר מתחושת אושר אחת, אבל אני לאו דווקא חושב שזה סותר את מה שרשמתי ותגובה זה מקום קצר מידי לפרט איך זה מתיישב.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    עמיר שלום.
    כאשר אתה בונה מושג כהרכבה של כמה דרישות שצריכות להתקיים, אזי ברור ששלילה של כל אחת מהן נותנת לך אופציה אחרת לשלילתו של המושג. הכלל הלוגי הוא הבא: אם P הוא חיתוך של כמה תכונות: P=A*B*C*D, אז שלילתו של P היא:
    -A U -B U -C U -Dכעת מה שנותר הוא להסביר מדוע החלטת שדווקא האושר הוא המושג המורכב P והעצב הוא שלילתו של האושר, ולא להיפך. במובן מסויים זה מה ששאלת בסוף.
    ——————————————————————————————
    עמיר חוזה:
    אני מניח שהגדרתי ככה אושר כי ככה הוא נתפס אצלי אינטואיטיבית, אמנם לא כמושג שמורכב בצורה שרירותית מכמה תנאים שלא קשורים אחד לשני.
    התנאים או הדרישות עצמם אם מתקיימים מביאים למשהו שלם, שמייצג משהו מעבר לסך חלקיו, שממנו אני חווה אושר.
    שאלת למה הגדרתי את האושר כמצב המורכב מתנאים (או במילים שלי, סוג של שלמות) ולא את העצב. אין לי הוכחה לוגית לדבר וכמובן שהייתי יכול להגדיר הפוך ולשחק משחקי סמנטיקה עד מחר, אבל לא נירא לי שזה יועיל לדיון או למישהו.
    לכן בשביל לתפוס את המושג אושר אין לי אלא את מה שעיניי רואות.
    נירא לי שקשה לא לקבל שדבר שלם מסב אושר ודבר פגום לא,
    דווקא בגלל שיש הרבה דוגמאות לדבר. עוד דוגמה לסבר את האוזן… ניקח כיתה שבדיוק מקבלת את התוצאות שלה במבחן בהיסטוריה לדוגמה, אלו עם הציון הגבוה יותר יהיו יותר שמחים מאלו עם הציון הנמוך יותר, הפוטנציאל להבדלים במבחן בין אלו שעם הציון הנמוך יותר גדול בהרבה מהפוטנציאל להבדלים לאלו עם הציון הגבוה יותר וכמובן שאלו שקיבלו מאה כניראה שאין הבדלים ביניהם כלל.

    מקווה שהתבארו דבריי
    ——————————————————————————————
    עמיר חוזה:
    נ.ב מה ששאלתי בסוף הפוסט הראשון לא כל כך קשור למה שרשמת לי בתגובה שלך. אם תקרא שוב שאלתי הייתה שונה מזאתי שהצגת בתגובה. אם לענות בקצרה, כי לא יצא לי לחשוב על זה עוד לעומק, העניין שיכולים להיות כמה סוגי אושר קשור לרזולוציה בה אתה מסתכל על סיטואציה מסוימת. אם נחזור לדוגמה של המבחן, יכולים להיות הרבה מבחנים בהרבה נושאים שונים שלהם יש תתי נושאים וכו והצלחה במבחן אחד היא לא כהצלחה במבחן אחר גם במובן האמפירי וגם במובן החווייתי, אם נסתכל ברזולוציה קטנה יותר וניקח כל מבחן לגופו הניתוח שעשיתי לגבי תחושת האושר הנובעת ממנו מסתדרת לעניות דעתי, אבל אם נסתכל ברזולוציה פחות מעמיקה ניראה שאחד נהנה ממבחן אחד ואחר נהנה ממבחן אחר, שהרי יש יותר משלמות אחת אחריה אפשר לרדוף. ישנם כאלו שמסתכלים ברזולוציה עוד יותר גבוהה ורואים את ההצלחה הכלל לימודית שלהם כאותה מטרה שהם צריכים להשיג ואפשר לשחק עם זה עוד הרבה.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    שלום עמיר. גם בין אלו שקיבלו 0 במבחן לא תמצא הבדלים. אין שום הבדל בין 0 ל-100, כמו גם בין 90 ל-10 וכן הלאה. הדוגמה הזאת שהבאת מוכיחה בדיוק את טענתי.
    ——————————————————————————————
    עמיר חוזה:
    אז נירא לי שלא הבנת את הדוגמה שלי, נחלק את המבחן לעשר שאלות כל אחת עשר נקודות (בשביל פשטות), אם קיבלתי 90 ועוד מישהו קיבל 90 אז השגנו לפחות 8 שאלות זהות, המשותף עולה בהרבה על השוני, אם ניקח את המצב של עשר נקודות אני יכול להגיע עד לעשרה אנשים שכולם שונים. אני מסכים שמהצד השני של המתרס, 0 הוא כמו 100.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    דומני שהבנתי היטב, והחישוב שלך כאן שגוי. יש עשרה שאלונים שונים שיקבלו 10 מתוך 100, בדיוק כמו שיש עשרה שונים שיקבלו 90 מתוך 100. לחילופין, שני אנשים שקיבלו 10 מתוך 100 יש להם זהות ב-8 תשובות (ששניהם טעו בהן). נראה לי שהדיון לא ממש מתקדם.

  3. יוסי אברהם:
    אולי בעצם אפשר טיפה לעבור להסבר יותר אבולוציוני ויבש.

    מה גורם לאושר? מעשה שישפר את עמדתנו ההישרדותית. אם כן כשהגעתי למצב שבו הישרדותי בטוחה, הרי שהאושר שבמעשה נחלש ואינני זקוק לו יותר. כך למשל אדם שבע איננו מאושר כשמופיעה בפניו פרוסת לחם עם גבינה. ואם הוא מאוד שבע אפילו כשמופיעים שניצל וצ'יפס הוא לא מנתר משמחה.

    בניגוד לאושר, העצב, או במובן המזוקק יותר, הסבל והאומללות, מופיעים כשאנחנו בסכנה הישרדותית, והיא איננה תמה עד שחיינו נמוגים ואינם.

    כל זה ואינני בא לטעון שהעצב נפוץ יותר בעולמנו מאושר, אין זה מוכרח, שכן יכול להיות שאף אחד לא בסכנה הישרדותית ולכן אין עצב כלל. לא. כל טענתי בעולמות הדימיון; כך שאם מוטל עלינו לדמיין אושר אינסופי, לא נוכל לעשות זאת! מה נדמיין? אינספור עוגות? הלוא נשבע! אלפי אהבות? הלוא נורגל! אבל אם נדמיין סבל אינסופי קל הדבר: פשוט נדמיין את ציר הזמן נמתח עוד ועוד ועוד, כשאנחנו נמצאים בסכנה הישרדותית. לדומא כשגופנו נשרף בגהנום.

    אם אסכם בקצרה, האושר לאורך זמן משעמם, הסבל לאורך זמן מבהיל.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    ארבינקא שלום.
    אני מבין שההסבר האבולוציוני שהצעת מטפל באושר ובעצב. לדבריך לשניהם יש תפקיד אבולוציוני. אתה כותב שהאור והעצב הן תגובות, אבל הסבר אבולוציוני צריך להסביר במה הן מועילות ולא למה הן מגיבות. אני מניח שהתכוונת לומר שהאושר בא לדרבן אותנו לעשות דברים בעלי ערך אבולוציוני (=לאכול עוגות קצפת) והעצב בא להרתיע אותנו מדברים חסר ערך כזה.
    לעצם ההסבר אני לא בטוח שאתה צודק (הרשה לי להיות הארבינקא שלך). כמו שכתבת אלף עוגות קצפת מביאות אושר, ואיני בטוח בערכן האבולוציוני. להיפך, כידוע לך לפי משפט הדיאטה השלישי כל מה שטעים הוא משמין ולהיפך, כלומר שאין חיתוך בין קבוצת הדברים המשמינים לאלו הטעימים. ומה עם מכות בגוף, או פצעים, האםהם מעכבים אבולוציוניים? אני לא חושב. אלה דברים שלא מפריעים לשרידות שלנו ובכל זאת גורמים סבל.
    מעבר לזה, ייתכן שגם סבל אינסופי מכהה את תחושת העצב. מתרגלים לכל דבר, כמו לגבי שביעה מעוגות.
    רק אעיר שפעם ראיתי טיעון של פילוסוף קתולי אמריקאי ידוע (ברח לי שמו, ומשום מה ברשימת הפילוסופים האמריקאים בויקיפדיה לא מביאים אותו. לא יאומן, כי הוא אחד החשובים שבהם לדעתי), שטוען כלפי הניאו דרוויניסטים שבעצם לא היה צורך בתחושות שימנעו מעשים. מה שצריך זה שהמעשים יימנעו. כך למשל כשרואים נמר אין צורך לפחד. די שיהיה לנו רפלקס לברוח בלי שום סיבה נפשית (לכן הוא שואל לפי האבולוציה למה בכלל היתה צריכה להתפתח נפש, או הממד המנטלי שלנו בכלל?).
    לגבי הסבל לאורך זמן יש דמות ראיה לדבריך מהגמרא בכתובות לד "אלמלא נגדוה לחנייה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא". הגמרא מנסה ללמוד מכאן שמלקות חמור יותר (=מכאיב יותר) ממיתה שהיא חד פעמית. ומה כל זה אומר על השכר בעוה"ב, עולם הנצח? האם שי הבדל בין גן עדן לגיהינום?

    1. אולי הדרך הכי חסכונית ליצור את מכלול הרפלקסים וההתניות הדרוש הוא לפתח נפש? ויצורים שהתחילו לפתח רפלקס רפלקס נכחדו מוקדם מידי. כמו שליצור רשת נוירונים (כולל המחקר שהיה דרוש לפיתוח שלה) הוא לפעמים יותר קל מהבעיה הקונקרטית שלפתרונה משתמשים ברשת כזו.

  4. הטור הזה הזכיר לי את היחס הלא סימטרי בפיסיקה בין חום לקור – החום אין לו סוף, לקור יש ויש. כלומר הקור הוא היעדר החום, ואילו החום אינו היעדר הקור, ולכן תמיד ניתן יהיה להוסיף עוד חום למערכת, ואילו לא תמיד ניתן יהיה להוציא ממנה חום. נראה לי שהדבר מקביל ליחס בין טוב לרע בעולם. הרוע הוא היעדר הטוב, ואילו הטוב אינו היעדר הרוע. הטוב הוא אינסופי והרוע סופי. מה דעתך על ההקבלה הזאת?

    1. שכחתי להוסיף שזה גם מחדד את ההבנה שהטוב והרע הם למעשה דבר אחד שמקורו ביישות אחת.

    2. שלום אורן.
      אני לא בטוח שהטוב ניתן להגדרה בלי התייחסות לרע. זכורני שרמח"ל בדעת תבונות מתייחס לכך שכל דבר צריך את היפוכו כדי להגדיר אותו למעט הנהגת המשפט.
      באשר לקור וחום, הרי אין באמת שני דברים כאלה בעולם עצמו. אלו תחושות שלנו. בעולם עצמו יש רמות טמפרטורה (ממוצע מסובך על אנרגיה של מולקולות) שונות של חומר, כשרמה גבוהה נתפסת אצלנו בחושים כחום ונמוכה כקור. לכן דומני שקשה לדבר עליהם כהפכים במובן הפיסיקלי. אמנם נכון שלציר של הטמפרטורה יש מינימום (האפס המוחלט) ואין מקסימום. ולכן החום והקור הם אכן דבר אחד, טמפרטורה. מושגי חום וקור הם יחסים בין הטמפרטורה שבחוץ לטמפרטורת הגוף.
      לגבי טוב ורע אני לא רואה ראיה לכך שהרוע הוא סופי. אבל גם כאן מדובר במשהו יחסי. יש רמות מוסר שונות (זו המקבילה של טמפרטורה), וטוב ורע הם יחסים בין רמות (הראוי מול המצוי), וזו המקבילה לחום וקור.

  5. האמירה שעליה נסוב מאמר זה 'העצב אין לו סוף לאושר יש'
    ביחס לאושר זה הזכיר לי את האמירה של הבעש"ט ש'עונג תמידי אינו עונג'
    ביחס לעצב זה הזכיר לי את מאמרו של הקוצקער כמודומני שהעצבות אינה אסורה אבל היא יכול להוביל את האדם למקומות הכי גרועים.

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button