היחס בין שאלת המקור וההיווצרות לבין שאלת המהות (טור 630)

בס"ד

בחמשת הטורים 622 – 626 עסקתי בשתי תפיסות לגבי המסורת: מסורת קשיחה (של ארז) שדוגלת בהעברה של מידע דרך צינור חלול ומסורת דינמית (של קנה) שדוגלת בהעברת מידע תוך עיבוד, פרשנות ושכלול שלו. הטור הזה בא בעקבות הסדרה ההיא, והוא עוסק בנושא שעלה בה כבדרך אגב. בטור 625 ניסיתי להראות שלדינמיות של המסורת יש גם יתרון מהותי. היא מביאה להעמקה ושכלול של המסורת ומגלה בה פנים שלא נראו בה (אבל במובלע כן היו בה) קודם לכן. הסברתי שם שלפעמים הפנים הללו מתגלות דרך טעויות שנעשות בהעברת המסורת. גם בטור 622 עמדתי על כך שתלמידי הלל ושמאי לא שימשו כל צרכם אבל מתוך כך צמחו הדעות של שני הבתים שהעשירו את ההלכה עד ימינו. כך לגבי הרבה דעות ופרשנויות שצמחו מתוך שכחה של מה שנמסר לנו. לדוגמה, בטור 625  הראיתי ששיבוש בגרסת הרמב"ם בהל' נזקי ממון הוליד שיטה הלכתית שלא הייתה נוצרת לולא השיבוש הזה, ועדיין זוהי שיטה הלכתית שעומדת לעצמה ומוסיפה צדדים רלוונטיים לדיון (בין אם פוסקים כמותה ובין אם לאו).

משמעות הדברים היא שעלינו להבחין בין שאלת המקור וההיווצרות של הדברים לבין שאלת הערך שבהם (ראו בטור 625 הערה 1).  בטור הזה ברצוני לגעת ישירות בנקודה הזאת במבט רחב יותר ולראות השלכות שלה בתחומים שונים.

הקשר הגילוי והצידוק

לא פעם (ראו טור 60, 140, 403) הזכרתי כאן את ההבחנה המקובלת בפילוסופיה של המדע בין 'הקשר הגילוי' ל'הקשר הצידוק'. יכול אדם להציע תיאוריה מדעית שהתגלתה אליו בגילוי אליהו או על ידי עלי בבא סאלי וארבעים השודדים בחלום הלילה, וזה לא פוסל אותה. זהו הקשר הגילוי, כלומר ההקשר שבו התגלתה לי התיאוריה הזאת. מה שקובע את יחסנו לתיאוריה מדעית הוא הקשר הצידוק, כלומר האם היא עומדת במבחנים מדעיים (ניסויים, התאמה לתיאוריות אחרות וכו').

ההנחה כאן היא שמקורה של התיאוריה, יהא אשר יהא, אינו פוסל אותה. גם אם המקור נראה לנו מפוקפק זה אינו טיעון ענייני נגד התיאוריה עצמה. זה יכול כמובן לעורר כלפיה חשד, ואולי לגרום לנו לא להשקיע מאמץ בכדי לבדוק אותה, אבל זה כשלעצמו אינו טיעון נגדה. מוכרות בתולדות המדע תיאוריות שנולדו בנסיבות מפוקפקות למדיי, ולבסוף אומצו מפני שאושרו בניסויים. מקורות ההשראה של אדם אינם חשובים, כל עוד הרעיונות עצמם עוברים את המבחנים הרלוונטיים. כמובן גם ההיפך נכון. העובדה שרעיון כלשהו הופיע מפיו של אדם חכם ומוערך, אינו טיעון לטובתו. זה יכול לגרום לנו לבדוק אותו ביתר רצינות, אבל הבדיקה צריכה להיעשות.

זהו בתמצית הרעיון שהבעתי למעלה. יכול חידוש תורני או הלכתי להופיע על ידי שיבוש במערכת המסירה, טעות סופר, תלמיד שלא שימש כל צרכו, או כל כשל אחר, וזה כשלעצמו לא פוסל את החידוש הזה. הוא צריך להיבחן לגופו, האם יש בו היגיון, האם הוא לא סותר מקורות והלכות אחרות וכדומה. ההבחנה הזאת נראית לנו פשוטה, אבל מתברר שבהקשרים רבים ומגוונים אנשים מתעלמים ממנה והדבר מוביל לטעויות.

ויליאם ג'יימס: שאלת הערך והשאלה העובדתית

ספרו הידוע של הפסיכולוג והפילוסוף האמריקאי ויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה, מוקדש לבירור אפיוניהן ומשמעותן של חוויות דתיות ושל הדתיות בכלל (לא הדתיות הממוסדת אלא הדתיות הפרטית). הספר מבוסס על סדרת הרצאות שנתן ג'יימס באוניברסיטת אדינבורו שבסקוטלנד בתחילת המאה העשרים, ויצא לאור בשנת 1902. הרצאתו הראשונה עוסקת בדת ונוירוטיות, ושם ג'יימס עומד על ההבחנה בין דרך ההיווצרות לבין המשמעות כשלעצמה (בדומה להבחנה בין הקשרי הגילוי והצידוק).

הוא מתחיל בהבחנה שהייתה נהוגה בספרות ההיגיון בין שתי בחינות בחקירת כל תופעה: 1. השאלה העובדתית – מה טיבה של התופעה, כיצד התהוותה, מה מאפייניה ותולדותיה וגווניה וכדומה. 2. מה חשיבותה של התופעה כפי שהיא לפנינו ומה פשרה. השאלה 1 עוסקת במשפט המציאות ו-2 עוסקת במשפט הערך. טענתו היסודית היא שאין להסיק את התשובה לאחת השאלות מהתשובה לחברתה. מיד לאחר מכן הוא מיישם את ההבחנה הזאת לגבי דתיות ודתות. תופעה דתית נולדת מתוך נסיבות מסוימות ובדרך מסוימת. יש לה דרך התהוות, וביקורת הביבליה (כלשונו) עוסקת בזה. באלו נסיבות חיים נוצרו הרעיונות או ההלכות הללו, ולמה בדיוק התכוון כל אחד מהם. אלו שאלות שעניינן בעובדות היסטוריות.  אבל ישנה שאלת הערך, במה הספר הזה יכול לתרום לנו כמדריך בחיים וכהתגלות אלוהית. זו שאלה בלתי תלויה, שיש לענות עליה לחוד. התשובה לשאלה זו תלויה בהערכה שלנו לרעיונות עצמם, בלי קשר הכרחי לדרך היוולדן. בה במידה ניתן לשפוט את האמת העובדתית שבכתבי קודש כאלה, אבל זה לא בהכרח קובע את הערך שבהם. מכאן הוא גוזר שאנשים שמקבלים את כתבי הקודש כערך עליון לא צריכים בהכרח להסתייג מחקר ההיווצרות שלהם, כפי שמקובל גם אצלנו. אלו שאלות בלתי תלויות. אתה יכול להיות מאמין שרואה בהם ערך וקדושה אבל להכיר בדרך היווצרות היסטורית נסיבתית שלהם. בה במידה אתה כמובן יכול גם להתווכח על ממצאי הביקורת לגבי ההיווצרות גם אם אינך מאמין דתי.

לא פעם עמדתי על כך שהאקדמיה חותרת לחשוף את ההיווצרות ואת המקור, ההשפעות השונות, הדרך שעבר המחבר והטקסט וכדומה. לעומת זאת, לימוד ישיבתי חותר להבין את הערך והמהות שבדברים. לא פעם ישנה ביקורת הדדית בין חברי שתי הדיסציפלינות הללו, וכל אחד שולל את חברו. שני הצדדים בטוחים שיש כאן מחלוקת, כלומר שזה משחק סכום אפס: אם המחקר צודק הדת טועה ולהיפך. אבל אין בכך שום הכרח. אפשר לקבל את ממצאי המחקר לגבי ההיווצרות ולהישאר בתפיסה של קדושה לגבי התוצר, ולהיפך.

כך, למשל, בטור 625 הבאתי כדוגמה לתופעה הזאת את הדיון על ההלכה במסעי הצלב:

בטור 166  (ראו שם גם במקורות שמובאים בהערה 1) עמדתי על ההבדל הזה בין המחקר האקדמי לבין הלימוד ישיבתי, וגם על העובדה ששינויי נסיבות יכולים לגלות לנו אספקטים אחרים בסוגיות הלכתיות ואחרות. כדוגמה לדבר, טלו את המחלוקת בין הרמב"ם וחכמי ספרד לבין התוס' וחכמי אשכנז בהלכות שונות שנוגעות לקידוש השם. יש כמה אספקטים שבהם רואים שחכמי ספרד הקלו יותר וחכמי אשכנז החמירו. הפוסקים תולים זאת במסעי הצלב (באשכנז), שגרמו לפוסקים שם להגביה את החומות בכדי להתמודד מול האיומים והסכנות. אם לוקחים את התפיסה האקדמית עד הסוף, ניתן להסיק שאין בכלל מחלוקת בין הצדדים. בנסיבות של שמד ואיומים קשים ההלכה מחמירה ובנסיבות קלות יותר היא מקילה. לכן כשנרצה להחליט מה עלינו לעשות, אין צורך ללמוד את הסוגיות ולגבש עמדה מי צודק, אלא להתבונן בנסיבות שבהן אנחנו עצמנו פועלים: אם הן דומות לאלו ששררו אז באשכנז עלינו להחמיר, ואם בספרד – עלינו להקל. בעולם הישיבתי כמובן רואים כאן מחלוקת ערכית ועקרונית שדורשת הסבר ענייני מצד עצמו. הם מתעלמים מהקונטקסט שהשפיע על העמדות ודנים בהן לגופן.

הסברתי שגישה כזאת לא בהכרח מניחה שהמחקר טועה. היא פשוט סבורה שהמחקר עוסק במישור ההשתלשלות (כיצד נוצרה העמדה) והלימוד הישיבתי עוסק במישור המהותי. דימיתי זאת שם להבחנה בין הקשר הגילוי והצידוק בפילוסופיה של המדע. משמעות הדברים היא שהנסיבות גרמו להופעת שיטות שונות בסוגיית קידוש השם, אבל לכל שיטה כזאת יש היגיון והצדקה מצד עצמה. האמת היא שילוב של השיטות השונות, וההכרעה נעשית לפי משקל וסברה של הפוסק. זוהי דוגמה לכך שאפילו שינויי נסיבות עובדתיות והיסטוריות יכולים להוליד שיטות חדשות…

ראו שם בטור ובכל הסדרה ההיא עוד אספקטים של העניין.

ויליאם ג'יימס: נוירוטיות ודתיות

כעת ג'יימס עובר לדון בדתיות ונוירוטיות. הוא מקדים וכותב לאור מה שראינו שגישתו לחקר ואפיון הדת היא ביולוגית-פסיכולוגית, ואין בכך כדי לרוקן את התופעה הדתית מתוכן מהותי ולזלזל בה. הוא פותח בזה שאישים מרכזיים בעולם הדתי הם אקסצנטריים וחריגים במובנים שונים. יש בהם ממש לא לגמרי נורמלי, נוירוטי משהו. אחרי אותו אדם עם כריזמה רוחנית חריגה, יכולה לבוא שרשרת שלימה של מקבלים שמיישמים את תורתו, והם אנשים רגילים ונורמליים. אבל מוקד התופעה הדתית הוא דווקא במקור הלא נורמלי של השרשרת הזאת. הוא מכנה אנשים כאלה "גאונים" בשטח הדתי, וכמו גאונים בתחומים אחרים יש בהם אי יציבות, עצבנות ושאר סימפטומים נפשיים חריגים. הם יכולים ללקות במרה שחורה, לחיות בתוך סתירות וניגודים, להתלהב יתר על המידה, לשמוע קולות ממרום, לראות חזונות ומראות שונים, ושאר סימנים שנחשבים בדרך כלל לפתולוגיים. במקרים רבים דווקא האופי הפתולוגי שלהם הוא שנותן להם את הכריזמה, כלומר הסמכות וההשפעה הדתית. הוא מביא לכך דוגמאות מפוכס מייסד הדת הקווייקרית שוודאי היה פסיכופת גמור במדרגה שאין למטה ממנה. בהקשרים לא דתיים היינו מאשפזים אדם כזה, ובוודאי לא מייחסים ערך לפתולוגיות שלו.

כאשר אנחנו פוגשים תופעות כאלה, השכל מיד תוהה למקורותיהן וסיבותיהן. עובדות פסיכולוגיות גם הן עובדות, והדרך לחקור אותן היא כמו שאנחנו חוקרים עובדות בכל תחום אחר. אלא שמחקרים ואפיונים כאלה מעוררים התנגדות אצל מאמיני אותה דת, שכן הם חשים שיש כאן זלזול וריקון מתוכן ומערך של אמונותיהם. הסאב טקסט הוא שכאשר הם רואים אדם שמאמין בהישארות הנפש, הם מיד תולים זאת במזגו הרגשני, ואולי בהפרעות בעיכול. אם היה מטייל בחוץ ושואף אוויר צח זה היה עובר לו. סופרים אחרים (פרויד?) מבקרים רגשות דתיים על ידי חשיפת הקשר בינם לבין חיים מיניים. התשובה הדתית היא בעיניהם משבר תקופת הנעורים וההתבגרות וכיוצא בזה.

הוא מכנה את הגישה הזאת "חמרנות הרופאים", כלומר מטריאליזם מדעי. לפיה פרנציסקוס הקדוש איש אסיזי אינו אלא איש שלוקה במורשת התנוונות, תרזה הקדושה היא אישה היסטרית, חזונו של שאול התרסי בדרך לדמשק הוא תוצאה של מכה טרייה בקליפת המוח (הייתה לו מחלת נפילה) ועוד ועוד. חמרנות הרופאים סבורה שהסברים אלו מצליחים לרוקן את הערך של התופעות הללו ולחתור תחת האוטוריטה של האישים הללו ולערערה כליל. אבל גם אם הדיאגנוזות הללו היו כולן נכונות, אין בהן בהכרח כדי לסתור את הערך שבאישים ובחזונות הללו.

ג'יימס טוען שאליבא דהמטריאליסט לכל תופעה נפשית יש שורש פיזי. אין מצב רוח כלשהו באדם שאינו מותנה בנסיבות אורגניות כלשהן, ממש כמו האמוציות והחוויות הדתיות. לכן לפי גישה זו אין שום תופעה אנושית שניתן לייחס לה ערך. אפילו תיאוריה מדעית יכולה להיות מוסברת על ידי תנועת אלקטרונים באזורי מוח שונים של המדען, ולכן היא משוללת ערך כשלעצמה. הוא הדין כמובן לתורה שכופרת באמונה הדתית, שהרי גם לה יש בסיס נוירולוגי פסיכופיזי. ההחלטה לזלזל בתופעות הדתיות בגלל מקורן הפיזי אבל לא לעשות זאת לתיאוריות מדעיות או לכל תופעה מנטלית אחרת, אינה אלא הנחת המבוקש. אתה רוצה לזלזל ברעיון כלשהו, אין לך אלא לתלות אותו בתהליכים פיזיים כלשהם. אבל רעיונות שאתה חפץ ביקרם, למרות בסיסם הפיזי לא יזכו לאותו יחס.

הדרך שלנו לשפוט רעיונות היא לבחון אותם לגופם ולא לחקור אחר היווצרותם. ישנם תהליכי היווצרות שיכולים לערער את התוקף של המנטלי שמבוסס עליהם. אם היינו יודעים שרעיון מדעי כלשהו בא עקב חום גבוה (קדחת) זו סיבה לזלזל בו, שכן חום גבוה ככל הנראה אינו מצב שמביא להשגות מדעיות או תצפיתיות טובות יותר. להיפך, הוא עלול להפריע לחשיבה שלנו. אבל חזיונות רוחניים, לטענתו, אפשריים בעיקר במצב תודעתי פסיכוטי. אדם במצב רגיל לא יוכל לקלוט אותם. לכן שם הבסיס הפסיכוטי אינו מערער את ערכם ומשמעותם של החזיונות הללו. יכול להיות שיבוש פיזי או נפשי שדווקא הוא מביא אותנו להשגות גבוהות ונכונות יותר (נבואה). האם לא ייתכנו שיבושים שגורמים לאדם לראות רחוק וחד יותר? או לשמוע צלילים ותדרים שאחרים לא שומעים?! רק כעת קראתי על יחידה בצבא שמורכבת מאנשים על הרצף האוטיסטי, שיש להם יכולות זיכרון חזותי מופלגות, והמודיעין הצבאי משתמש בהן לצרכיו.

ג'יימס מביא שם אמירות של הוגים ופסיכולוגים שונים (מורו, למברוזו ועוד) שלפיהן הגאוניות לעולם היא תוצר של פתולוגיות שונות. לא בכדי יוצרים מרכזיים באמנות היו אנשים שלקו בנפשם, וגאונים בתחומים שונים הם תימהוניים עם סימפטומים פתולוגיים שונים. הפתולוגיה יוצרת אצלנו מצב שמאפשר גאוניות, כלומר שנותן לנו נגישות לרעיונות, תובנות ויצירות שאדם בריא אינו יכול להגיע אליהם. אף אחד לא יפסול יצירה כזאת בגלל שהיוצר היה במצב פתולוגי כלשהו. אף אחד גם לא מעלה בדעתו לפסול תיאוריה מדעית בגלל שהמדען שהגה אותה לקה בנפשו. תיאוריות מדעיות נבחנות לאור הניסיון והעובדות הידועות (הקשר הצידוק), גם אם הן נוצרו במצב פסיכוטי (זה היה הקשר הגילוי). בה במידה, חוויות וחזיונות דתיים צריכים להישפט על פי משפט הרוח. עלינו לחשוב האם יש בהם ערך או משמעות, והאם זה מתיישב על השכל (ברירות, אווידנציה) או לא. עצם זה שהם הועלו במצב פסיכוטי לא פוסל אותם. הקשר הצידוק אינו תלוי בהקשר הגילוי.

גרשום שולם בסוף הכרך הראשון של דברים בגו, מביא קטע מספר המעשים של עגנון, ודרכו הוא מסביר את ההבדל בין מיסטיקן לאיש מדע או פילוסוף. טענותיו של איש מדע יתקבלו על דעת עמיתיו לאור תצפית אמפירית, כלומר לאור העובדות (הקשר הצידוק). אבל מיסטיקן לכאורה חוצב דברים מתוך הווייתו, ולכן האמון שלנו בדבריו יכול להתבסס רק על האמון שלנו בו (אד הומינם). אבל שולם טוען שזה לא נכון. מיסטיקן אמתי הוא אדם שחוצב מתוך עומק הסובייקטיביות שלו תובנות שאחרי שהוא מנסח אותן כולנו מוצאים אותן בתוכנו. אחרת הוא סתם אדם הזוי ותימהוני שאף אחד לא מתרשם ממנו. בקיצור, יש לנו דרך להתרשם גם מטענות מיסטיות וחזיונות דתיים. השאלה האם זה 'עושה שכל' (makes sense) או לא. אגב, בסדרה שלי על פילוסופיה (טורים 155 – 160) טענתי טענה דומה מאד לגבי פילוסופיה. כתבתי כאן לא פעם דברים דומים לגבי הקבלה. למיטב שיפוטי יש בה לא מעט תובנות ואינטואיציות רוחניות ומיסטיות נכונות, למרות שקשה לבסס אותן בצורה פילוסופית, וכמובן לא בצורה מדעית. כל מיני מקובלים היו אנשים תימהוניים, הם חוו חזיונות שונים, ואיני בטוח בכלל שהם לא בדו דברים מליבם. אבל התובנות שעלו אצלם במצבים הללו עדיין יכולים להיות נכונים ופוריים מאד. יש כיום ספרות די ענפה שמנסה לעשות דיאגנוזה פסיכיאטרית לר"נ מברסלב, לר"י קארו (עם המגיד מישרים שלו), לאריז"ל, לתלמידו ר"ח ויטאל, לרמח"ל עם חזיונותיו ועוד. כל אלו יכולים להיות צודקים לגמרי, ואין שום סיבה להיעלב גם אם אתם נמנים על חסידיהם של האישים הללו. היותם לוקים בנפשם לא פוסל את תובנותיהם וחזיונותיהם. לפעמים אולי ההיפך הוא הנכון. הלקויות הללו הן שאפשרו להם לחוות את החזיונות הללו ולהעבירן אלינו.

ג'יימס מוסיף ואומר שאם בעל התובנות הללו תולה אותן במקור עילאי כלשהו, יש  מקום להטיל בהן ספק אם הוא חווה מצב פסיכוטי או פתולוגי כלשהו. אבל אם הוא טוען טענה שניתן לבדוק אותה אין שום הצדקה להיזקק למקורה. הוא מסכם ואומר שלדעתו הנוירוטיות, מרה שחורה או אושר עילאי (מניה, דיפרסיה, או שניהם) היא מה שמאפשר קליטה של מסרים רוחניים ודתיים, וזו ודאי לא טענה שפוסלת אותם. יש תחומים של ההוויה שנפש בריאה לא תצליח לחדור אליהם, ולכן האנשים הבריאים נסמכים על תובנותיו של החולה.

מבט על חינוך דתי

בטור 294 עמדתי על משמעותו של חינוך דתי. ישנה ביקורת רווחת מאד על הדתיות שתולה אותה בבית הגידול. העובדה היא שאנשים שגדלים בבית ובחברה דתיים בדרך כלל יוצאים דתיים. אם כן, הדתיות אינה אלא הבנייה או אילוף, ואין לה משמעות של אמת. זה כמובן לא גמרי נכון, שהרי יש יוצאים בשאלה, אבל והקורלציה בין צורת החינוך לתוצר היא ברורה ומובהקת מאד.

הסברתי שם שהטענה הזאת מבוססת על טעות. ראשית, היא לגמרי סימטרית. בה במידה גם האתאיזם הוא תוצר של הבנייה. הרי נכון באותה מידה שמי שגדל בבית חילוני יוצא חילוני. אז לפי "חומרנות הרופאים" הזאת, גם חילוניות היא הבנייה ותו לא. אבל לא זה נכון ולא זה נכון. חשבו על תלמיד בכיתה ו שיודע את כל אקסיומות הגיאומטריה. הוא עדיין לא יודע שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות. אחרי שהוא ילמד זאת בכיתה ט או י, הוא יידע. כעת הוא פוגש בתלמיד שלא למד גיאומטריה, והוא כמובן לא יודע מה סכום הזוויות במשולש. האם זה אומר שסכום הזוויות במשולש הוא הבנייה חינוכית? הקורלציה קיימת: מי שלמד חושב שזה 180 ואחרים חושבים שלא (או לפחות לא חושבים שכן). זו טעות, שכן הלימוד הוא שמאפשר לתלמיד נגישות למידע או לתובנות הללו. מי שלא למד המידע הזה לא נגיש לו. בה במידה, חינוך דתי מאפשר לנו להיפגש עם הממדים הדתיים במציאות, מה שלא מתאפשר למי שלא עבר חינוך דתי. זה לא אומר שדתיות היא הבנייה או אילוף. ייתכן שהחינוך הוא שפיתח בנו את האפשרות לקלוט את הממדים הללו. כמובן שבה במידה אפשר לטעון את ההיפך: היעדר חינוך דתי מאפשר לנו להתעלם מההזיות הדתיות ולהיות חילוני. מי שעבר חינוך דתי לא יכול לקלוט את האמת הזאת.

בקיצור, ההיזקקות לשאלת המקור (שאלה עובדתית, הקשר הגילוי) לא פותרת את בעיית המהות והערך (שאלת הצידוק). אז כיצד מכריעים מי צודק? בטח לא לפי שאלת המקור ודרך ההיווצרות של הרעיונות. יש לבחון את הטענות והאמונות לגופן. פסילה של טענה, אמונה, או רעיון, על בסיס מקור או דרך ההתהוות שלהם אינה אלא הנחת המבוקש. אם הגענו למסקנה שהתובנה או האמונה הזאת אינן נכונות, או אז ניתן להעלות אפשרות שהם תוצאה של בית הגידול או של פתולוגיות נפשיות וכדומה. אם אדם מחזיק בדעה טיפשית או חסרת שחר, אני יכול לנסות ולטעון שזה בגלל נסיבות פסיכוטיות או חינוך וכדומה. ההיזקקות להיווצרות ולמקור אינה נימוק בדיון לפסילת האמונה והדעה הללו, אלא לכל היותר מסקנה שעולה ממנו.

השתלשלות ההלכה

בטור 478 ובמאמרי כאן עמדתי על בלבול דומה ביחס לספרו של פרופ' יצחק גילת ז"ל, פרקים בהשתלשלות ההלכה. כאשר יצא ספרו של גילת, הוא עורר רעש גדול, שכן הוא היה בוגר ישיבת חברון בעברו הפלילי, וכחוקר שם על השולחן בצורה מאד בולטת וחד משמעית את הטענה שההלכה מתפתחת ומשתנה עם הדורות. הוא הראה זאת מעיון (מחקרי-אקדמי) במקורות ההלכתיים עצמם. לדוגמה, הוא הראה שבסוגיות קדומות לא עלתה האפשרות ששביעית בזמן הזה דרבנן, אבל אחרי החורבן הלכה והתפתחה גישה כזאת. הוא הסביר שזו תוצאה של מצוקות כלכליות שהובילו את החכמים לחפש קולות הלכתיות בשביעית.

אני זוכר את הביקורות והסערות שהספר עורר בכל קצות העולם הרבני, איך הוא מעז לטעון שחכמים היו לא ישרים. שהם שעבדו את הפרשנות ההלכתית למצוקות ולרצונות ואילוצים נסיבתיים. בסדרה על אורתודוקסיה מודרנית ובפרט בטור ההוא עמדתי על כך שטיעונים כאלה מאפיינים רפורמים, ובאמת אינם לגיטימיים במסגרת ההלכה. אלא שעיון נוסף בספרו של גילת העלה שזה לא כתוב שם. גילת רק טען שהמצוקה גרמה לחכמים לחפש דרשה או פרשנות שתאפשר להקל בדיני שביעית. זו הייתה המוטיבציה, אבל בסוף הם מצאו לזה עוגן הלכתי ("מדרש שמרני", בלשוני שם), וכעת היה להם נימוק תקף שמוביל למסקנה ששביעית בזמן הזה דרבנן. נכון שללא המצוקה והמוטיבציה שהיא יצרה הם אולי לא היו מחפשים זאת ולא היו מגלים ששביעית בזמן הזה דרבנן, אבל לבני אדם תמיד יש מוטיבציות, והמוטיבציה לא קובעת את יחסנו לתוצר עצמו. את העמדה ששביעית בזמן הזה דרבנן יש לבחון מתוך עצמה, בלי קשר לשאלה מה היו המוטיבציות של חכמים שיצרו אותה. אם היא מחזיקה מים אין שום בעיה שהייתה מוטיבציה כלשהי שגרמה לחכמים למצוא אותה. יכולים להיות מקורות השראה שונים שמובילים אדם לפרשנות כלשהי, וכך גם נסיבות שמשפיעות על פרשנותו (ראו את דוגמת מסעי הצלב מלמעלה). אבל מקור השראה או מוטיבציה לא אמורים לקבוע את יחסנו לתוצר הפרשני וההלכתי.

היחס לציונות ולמדינה ודוגמאות נוספות

הוא הדין לגבי יחסה של החרדיות למדינה. רבים טוענים שהמדינה הוקמה על ידי חילונים, וזה פוסל אותה. לכן אסור להזדהות עמה ולשתף עמה פעולה. לגבי זה איני צריך כבר להסביר את הטעות שבטיעון הזה. אבל יש מהדרין שטוענים שהמדינה לא רק הוקמה על ידי חילונים אלא במגמה של חילון והשלטת החילוניות על החברה היהודית. תוכלו בקלות להבין שגם זה לא פוסל אותה. המוטיבציות שהובילו את מקימי המדינה לא אומרות מאומה על יחסנו לתוצר. זה צריך להיבחן לגופו ומתוך עצמו.

במובן מסוים זהו הכשל של 'אד הומינם', שעניינו התייחסות לרעיון לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. הנאצים דחו את תורת היחסות בטענה שזוהי 'פיזיקה יהודית' (שכן היא התגלתה על ידי איינשטיין). כאן כולנו מבינים שאלו שטויות. אבל זה בעצם אותו טיעון כמו הטיעון החרדי. מקורו של הדבר לא קובע בהכרח את ערכו. בשני המקרים הללו ניתן כמובן לפסול את הרעיונות הללו לגופם (את תורת היחסות בגלל עובדות סותרות, ואת המדינה בגלל התנהלותה או משמעותה הדתית), ואז אחרי שהגענו לכך שזה פסול להעלות טענה שזו פעולה של חילונים למטרות חילון, או המצאה של זקני ציון היהודים למטרות השתלטות על היקום.

בה במידה הטענה "X זו כפירה" אינה עניינית. כדי להתמודד עם טענה X עליך להעלות נימוקים ענייניים מדוע היא לא נכונה. לאחר מכן תוכל להוסיף שזו כפירה (אם כי התוספת הזאת חסרת כל ערך). גם כאן מדובר ביחס לא ענייני, שעולה כתחליף לטיעון ענייני. דומני שכבר סיפרתי בעבר על אחד מכללי הדיון בפורום 'עצור כאן חושבים' (עצכ"ח). כשמישהו מעלה טענה כלשהי אין לפסול או לאשר אותה מכוח אד הומינם. אסביר את פירושו של דבר. בין פילוסופים כשאתה מעלה טענה יש מחלה אופיינית של אד הומינם, כלומר התייחסות לגופו של אדם במקום לגופו של עניין. פעמים רבות  התגובות שתקבל לטענתך הן משהו בנוסח: "טוב, זה יומיאני", או "קאנטיאני" וכו'. אלו טענות לא ענייניות, שכן הן מייחסות את העמדה לאדם אבל לא מעלות טיעונים ענייניים לטובתה או נגדה. במקרים רבים זה נמסך על אופנות שונות שנהוגות באותו מקום (במקומות שבהם קאנט הוא אליל שדעתו מחייבת, די לומר שזה קאנטיאני כדי לאשר את הטענה. אבל אם תולים זאת בהיידגר זוהי דחייה אוטומטית של הטענה). כך הוא כשאומרים 'זה פטרנליסטי', 'זה שמרני', 'זה רפורמי', 'זה חסידי' וכדומה. כל אלו אמירות שיכולות להופיע כמסקנה אחרי שאוששת או הפרכת את הטענה. אבל אלו כשלעצמם אינם טיעונים ענייניים בדיון עליה.

חשוב לחדד שאיני טוען שכל הטיעונים שהובאו בסעיף הזה אינם נכונים. להיפך, גם אם הם נכונים הם לא ענייניים. בדיוק כמו שראינו אצל ויליאם ג'יימס, טענתי היא שאין להשתמש בהם בדיון הענייני, שכן הם עוסקים במישור אחר של הדיון. גם הדיאגנוזות הפסיכיאטריות של 'הגאונים הדתיים' יכולים כולם להיות נכונים, אבל הם לא נוגעים לדיון בשאלת הערך, האם התובנות שלהם נכונות או לא. כך גם יהדותה של תורת היחסות (לפחות של אביה מולידה), או הכפירה שיש בטענה זו או אחרת, או אופיין היומיאני או הקאנטיאני של טענות פילוסופיות כאלה או אחרות. כל אלו יכולות בהחלט להיות טענות נכונות, אבל הן לא עוסקות במישור הדיון הענייני, וטעות היא לערבב בין המישורים.

טירגיץ בטוקבק לטור 622 הביא עוד דוגמאות להבחנה דומה לזו שלנו כאן:

לגבי הערה 1 מתח בין מקור הדעה לתוצר, שאלה חשבו לרעה והאלוקים חשבה לטובה, אולי יוזכר גם המהלך בטור 476 שלחז"ל ולגמרא יש סמכות רק על ההלכה למעשה (ועל הטעם-גדר) ולא על ערכים ומניעים, כי כך ישראל קיבלו על עצמם, ומדוע קיבלו כך כנראה כי רצו לקבע את המסגרת למה שעושים בפועל, אבל התוצר של זה יצא שאפשר בעקיפין לחלוק על הלכות מסוימות. כי סוף סוף יש הלכות שהן כן תוצר של ערכים, ועל הערך אפשר לחלוק, וכשחולקים על הערך אז ממילא ההלכה למעשה משתנית בלי שיש מחלוקת ישירה על ההלכה למעשה. כגון הדרשה לעדות נשים.

בטור 476 (ועוד ביותר בטור 257) עמדתי על היחס בין ההלכה לבין הנימוקים שלה. גם שם הבחנתי בין הבסיס שיצר את ההלכה לבינה עצמה. טענתי הייתה שגם אם מקבלים את סמכות התלמוד לגבי פסק ההלכה, אין הכרח לקבל את סמכותו לגבי הנימוקים. ראו שם דוגמאות להבחנות כאלה. גם בהקשר זה טענתי היא שאלו אכן הנימוקים שעומדים בבסיס ההלכה, ועדיין אפשר לקבל אותה בלי לקבל אותם.

צדה השני של המטבע

אילעאי עופרן בפוסט מעניין נוסף טוען שלפעמים המישור הטכני יכול לחולל שינוי מהותי. הוא מביא לכך כמה דוגמאות (הציונות, ההתנחלות ועוד). מכאן הוא גוזר את הדרך לחולל שינוי במדיניות הגיוס של החברה החרדית (נדמה לי שכיום כמעט כולם מבינים שזו הדרך היחידה, אמנם לצערי אין לה היתכנות פוליטית), לפעול במישור הטכני (שיקולים כלכליים) וכך להביא את השינוי. אמנם הוא לא מדבר על התוצאה בעקבות התהליך. הוא מתמקד בהשגת התוצאה המעשית, אבל להבנתי אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ובסוף יכול גם להיווצר שינוי מהותי (הזדהות עם המדינה ושותפות אמתית עמה). זה הרי עיקר מה שמטריד אותם בגיוס. ראו בעניין זה את דבריי בטור 199 ועוד.

זה אולי לא אידאלי, אבל כך זה עובד בעולם שלנו. שימו לב שגם בדוגמאות שהוא מביא, השיקול העקרוני הוא מהותי (שאלת הערך), והמישור הטכני-היווצרותי-השתלשלותי מהווה רק כלי לביצוע ולהגיע למטרה הרצויה. לכן זהו בעצם צדה השני של המטבע שתיארתי כאן.