בין אוקטובר לפורים: וגילו ברעדה (טור 633)

תוכן המאמר

בס"ד בין אוקטובר לפורים: וגילו ברעדה

.בחודשים האחרונים בעקבות אירועי אוקטובר השחור הלב שבור לקראת פורים הוא חצוי בין עצב לשמחה. השכינה וכנסת ישראל בוכ ות במסתרים על אלו שאינם איתנו, החיים והמתים . ואכן בימים האחרונים התעורר דיון .כיצד ראוי לחגוג את פורים השתא. זה בכה וזה בכה, ואכתי עבדי אחשוורוש אנן על כן עד עתה לא מצאתי און בלבי לשגר לכבודכם משלוח מנות של פורים תורה כדרכי מאז. אבל כעת חשבתי שבכל זאת ראוי ל ו אז ר כגבר חלציי ו להיכנס בין ההרים, דלא בשמים היא ואין משגיחין בבנות קול ובנכדות הריח , בעצב שבלב ובשמחה שברקיע, ועת להשליך האמת ארצה.

וביקש ינו לפני כמה ימים להקדים המשלוח לפור י כ ם"די שיוכלו להזין בו עיניהם מבעו י , על כן במחילה העמסתי עליכם טור נוסף יום בתר יומא דטורא דאוקימתא. ויהי רצון שבזכות דברי התורה הללו, ש עוסקים בדין גילו ברעדה ו נאמרים בעצמם בבחינת גילו ברעדה, ייאמר למלאך המוות הרף, ולנהי כלך לך ואל תשוב . ולא ייראה עוד שוד ושבר בגבולנו, וי ושב גבול אלמנות ו יותן.גג ליתומים, ושבו בנים לגבולם בב"א. וזה החילי בעז"ה

.א ( כתוב אחד אומר תענית יא ע"א): תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור– אל יראה בנחמת צבור . תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי. לכאורה משמעות הגמרא היא דאין לפרוש מדרכי .ציבור ויש להצטער בצערם הן אמת דכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ד )ה"ב הפורש מ ן ה .ציבור ננעלות בפניו דלתי התשובה ואנוכי דרשתי זאת תמיד לשבח, שהפורש מדרכי ציבור אינו נכשל בשטותיהם ובאיוולתם ואינו חוטא .ולכן זוכה ואינו צריך כלל לתשובה ומכאן שחייב .אדם לפרוש מן הציבור ומהבליהם וזהו ששמעתי מה שדרש ר"ב פוברסקי( 'ר"י פוניבז אין לי מושג )איזו משתיהן, וגם לא ממש מעניין אותי מה דבארבעת המינים אוגדים את הלולב, ההד ס .והערבה ו דרש ד יש לתמוה מדוע האתרוג אמנם מוחזק צמוד אבל מותירים אותו מחוץ לקוישלע? ו על כך ביאר בטוטו"ד שהאתרוג הוא הצדיקים בעלי תורה ובעלי מעשים, ועליהם לפרוש מכלל הציב ור ולא להיכנס עמו בקוישלע, ואז יזכו לש"י עולמות ויינעלו בפניהם דלתי התשובה, ואז אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם (בגלל הדלתות .)הנעולות והדברים היו שמחים כנתינתם, וניכרים .דברי אמת ויש התולים בזה את שיטתם של אחינו החרדים לדבר ה' שפורשים מדרכי ציבור ובצרתם ל א צר להם ואינם נושאים עמם במשאם אלא עוזבים )אותם (ולא עוזבים עמם , שזוכים בכך לש"י .עולמות וזוכים שננעלות בפניהם דלתי התשובה ו כד הווינא טליא אמרתי על דרך דרוש דהנך דלתי התשובה הן ניהו דלתי עזרת הנשים, שהרי כבר דרשו דורשי רשומות מכיוון ש אחינו הנ"ל אינם ב תורת מלחמה כמו הנשים, ממילא פטורים הם מקריאת פרשת זכור כ פטור ה נשים כדאיתא בחינוך .והדברים עתיקים שלא להותיר הגיליון חלק אוסיף ש בזה יתבאר דנשים חרדיות פטור כפול להן, מדין נשים ומדין חרדיות. ובזה יתיישבו כמין חומר דבריו התמוהים של מרן בעל שו"ת מצא מין את )מינו סי' רכז (זכר ,שדן בדין אישה חרדית שעשתה ניתוח לשינוי מין וצידד דמעתה היא חייבת בגיוס דכל דין גבר לה וגם מכלל חרדית יצאה. ולמאן דס"ל אפשר לצמצם הני תרי דיני באין כאחד הוו, ויש הקונה עולמו ,בשעה אחת. הן אמת דאין איסור חל על איסור בתלמוד יבמות דף לג מצ ינו שיטה שהוא אפילו בבת אחת (דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו), אבל לכולי עלמא היתר חל על היתר בזאח"ז ובב"א והדברים מאירים כנתינתם על ידי צרברוס נהר כא רון (הוא ניהו הסטיכס) בדרך ל האדס .ובהירים כשמלת אבלים שחורה הן אמת ד ברמב"ם משמע שדרש את הפורש מדר כי ציבור לגנאי, ו לחושך כל מה ש אינו עד הלום, כל בר בי רב דחד יומא י בין מיד ש אלו דברי תימה .ממש ,ובכלל כיצד יהין אותו פרענק לצאת נגד .דעת תורה של כל גדולי הדור האמתיים שליט"א ישתקע הדבר ולא ייאמר. אלא ד הלום ראיתי ד כן איתא גם בגמרא בתענית שם ד אין לשמש מיטתו בשנות רעבון ,ו שוב חזינן שיש עניין לא לפרוש מן

הציבור, והדברים תמוהים טובא. אבל אם קבלה נקבל, ו בגלל אמונת חכמים שבנו זכינו לדין מדינא דתלמודא שאין לפרוש מדרכי ציבור ויש להצטער בצרתם ולהתאבל באבלם , ודלא כדעת חכמי ישראל האמתיים אלא כדעת השקריים רח"ל. זהו כתוב אחד ששומה עלינו להצטער בצערן של ישראל.

.ב אלא ש כתוב אחר צווח ואומר: "משנכנס אדר מרבין "בשמחה )(תענית כט ע"א , ובפרט בפורים . אם כן, לכאורה חובה עלינו לשמוח בפורים ביחד עם כל ישראל, וצ"ע כיצד נצטער בצרתם ובו בזמן גם .נשמח הן אמת דקי"ל דלא נושאים נשים במועד מפני דאין מערבין שמחה בשמחה (מו"ק ח ע"ב.) ולכא ורה אי איכא חובת שמחה בפורים הווה לן לאסור לשאת .נשים בפורים ומעתה ניתן ראש ונשובה להא ד איתא בשו"ע (או"ח סי' תרצו ס"ח) דמותר לישא אישה בפורים, וכתבו נושאי הכלים שם דלא דמי לחג. ולכאורה מכאן דמות ראיה כלה ונחרצה דאין חובת שמחה בפורים , והקושיא דלעיל מעיקרא .ליתא אלא דיש לדחות שמא אין שמחה בנשיאת אישה , ושפיר אפשר דיש חובת שמחה בפורים. דכן שמעתי מידי"נ החכם האמיתי ר"מ וייס איש בני ברק שנשיאת נשים אמנם אינה כה טובה כפי שחושבים הבחורים אבל גם אינה כה גרועה כמו שאומרים ,האברכים. אם כן שפיר אין כאן ערבוב שמחה בשמחה והכל א"ש . אך לפי"ז יש לתמוה דאי אין שמחה בנשיאת נשים מדוע לדינא אין נושאים נשים במועד? ואולי כשם שאין מערבין שמחה בשמחה כך אין לערב עצב בעצב, וצ "ע ל בכ"ז. כך או כך, בין למ"ד דאין שמחה בנשיאת אישה ובין למ"ד דבפו רים לא דמי לחג ומערבים בו שמחה בשמחה, זכינו לדין דמצווה רבתא לשמו ,בפורים כדאיתא להדיא בסוגיית תענית.התם וכעת הדרא קושיין לדוכתא כיצד נקיים את זה וגם מזה לא נניח .את ידינו

.ג מעתה הלב תוהה הכיצד יילכו שני כתובים אלו !?יחדיו בלתי אם נועדו כיצד ישמח אדם בפורים בה בעת עם היותו שותף מלא ב?צרת הציבור ובאמת לשיטת אחינו החרדים וכל גדולי הדור האמתיים שפיר דמי, אך לדידן (=גדולי הדור .השקריים) קשיא והדברים צריכים תלמוד, ומצוה .עלינו להעמיד השקר על כנו הלום ראיתי דקרא מפורש הוא בישעיהו (סג, ט- :)י ב ְּ כָל צָרָ תָ ם לא( לו) צָר ו מַ לְּ אַ ךְּ פ ָ נָיו הו ש ִׁ יעָ ם ב ְּ אַ הֲבָתו :ו בְּ חֶמְּ לָתו הו א גְּאָ לָם וַיְּנַט ְּ לֵם וַיְּנַש ְּ אֵם כ ָל יְּמֵ י עו לָם וְּ הֵ מ ָ ה מָ רו וְּ עִׁ צ ְּבו אֶת רו חַ קָ דְּש ו וַי ֵהָ פֵךְּ לָהֶם לְּ או יֵב :הו א נִׁלְּ חַ ם ב ָם מהך קרי וכתיב דרשו רב:)ותינו ז"ל (סוטה לא ע"א וכל היכא דכתיב בלמ"ד אל"ף'לא' הוא?

אלא מעתה"בכל צרתם לא צר"

דכתיב בלמ"ד אל"ף הכי נמי דלא הוא? וכ"ת ה"נ, והכתיב" ומלאך פניו הושיעם" אלא (לאו) משמע הכי ומשמע הכי. "הא קמן דבעת צרת הציבור יש בחינת "לא צר בצרתם, ויש בחינת "לו צר" בצר תם ותרווייהו אמת .נינהו לכאורה הראוי הוא "לא צר" דאז מתקיים .בו שיגאלם ויושיעם באהבתו וינשאם כל ימי עולם אלא דאיכא לשדות ביה נרגא מסיפא דקרא, דאם )הם מרו ועצבו את רוח קדשו (שאז צר לו בצרתם הרי שהפכוהו לאויב שיילחם בהם. אם כן, מי שבצרתם "לו צר" איהו גופיה ח ייב להיות גם .בבחינת "לא צר" כדי שלא יהיה להם לאויב על כן נראה ד יש לקיים דברי שניהם בפורים שחל ,בעת צרה ולהיות היהודים עתידים לעמוד על נפשם ולהצטער עם הציבור בבחינת "בצרתם לו צר" וגם לפרוש ממנו ולשמוח בבחינת "בצרתם לא ."צר כך ית קיים ב נ" :)ו (תהלים ב, יא ִׁע בְּ דו אֶת יְּק וָק ב ְּ יִׁרְּ אָ ה וְּגִׁילו ב ִׁ רְּ עָ דָה ". ו כדאיתא ביומא ד " :ע"ב מאי וגילו ברעדה אמר רב אדא בר מתנה אמר רב במקום גילה שם תהא רעדה."

,אם כן לשיטת גדולי הדור השקריים יש ליישב שצוויי דינים איתאמרו בפורים דהשתא: שמחה ועצב משמשים בו בערבוביא.

.ד אמנם יש לשדות ביה נרגא, דאי עצ ו ב הוא בליבו היאך ישחק וישמח ולהיפך. כיצד יכול אדם להיות שמח ועצוב בחדא מחתא? וכעין זה יש להקשות על כל צוויי דיני שבתורה, הכיצד יכול דבר להיות גם ?א וגם ב בבת אחת על כן נראה לכאורה דהך קרא דגילו ברעדה נאמר רק בזה אחר זה ולא בב.ת אחת אלא ד שבתי וראיתי ד תורה שלימה היא, וליכא

מידי דלא רמיזא באורייתא , ומשה אמת ותורתו אמת. אשריכם ישראל לפני מי אתם מתבלבלין ולפני מי אתם עתידין ליתן דין וחשבון ?אינפינטסימלי ובהקדם מה דיש להעצים הקושיא מ הא ד קי"ל כל שאינ.ו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו א,ם כן קו"ח בן בנו של קו"ח שכל שישנו בזה אחר זה בו ודאי ש אינו בבת אחת, ופשוט. נמצא שאם אדם יכול להיות שמח ולאחר מכן עצוב, זה הכל רק כשהם באים בזה אחר זה. אך כאשר תרי דיני אלו באין כאחד לית בה .ולא מידי כדי לבאר העניין בשופי, נקדים מה שחידשתי מאמר דרבנן שכתבתי ב נערותי בעיה"ק בריסק עיר הגדולה לאלוהים, נוה שאנן, שבטרם עלה עליה הכורת היו בה כמה בני אדם ובהמה רבה כנינוה , ואנוכי הקטן רועה לכולם . ד הנה מצינו בדברי הג"ר שמעון שקאפ שחידש בקונטרס התנאים דידיה )(בסוף חידושי גיטין דידיה , דאישה שקיבלה גט על תנאי, הרי היא מגורשת ונשואה בו זמנית. ולכאורה הדברים מרפסין איגרי, דאם נשואה היא כיצד ת היה גרושה ולהיפך. וביארתי במאמרי הנ"ל דהיפוכים נאמרו בין תארים ולא בין י)ישים. תבשיל אינו יכול להיות מתוק (לגמרי ומלוח (לג )מרי בו זמנית, אבל יכול הוא להכיל מלח .וסוכר אמנם אחרי שיש בו מלח וסוכר יתקיים בו זה וזה גורם, וטעמו יהיה כצפיחית בלימון שאינו מלוח לגמרי ולא מתוק לגמרי, ודמי לחציה שפחה וחציה ב"ח ואנדרוגינוס וכוי ושאר גן חיות תלמודי )(ודלא כגן החיות התנ"כי. ואכמ"ל במה שיש ,לקצר .ותן לחכם ויחכם עוד אם כן, הוא הדין והוא הטעם דיכולים להיות ,לאדם טעמים לשמוח ולהיות עצוב בו זמנית שמח .בגלל פורים ועצוב בגלל אוקטובר השחור אבל לכאורה עדיין פשיטא ד אינו יכול להיות גם שמח לגמרי וגם עצוב לגמרי. ומעתה קמה שי וק יתנו וגם ,ניצבה האיך יתקיי?ם בנו דין שמחת פורים השתא ויש ליישב בהקדם מה שחידשתי ברוח שבכנפיי שכל דין שנאמר על הנפש אינו דין על מצב אלא דין על גרימה למצב. כאשר התורה אומרת לאהוב גר, אין כוונתה לומר שעלינו לאהוב .אדם שהוא גר ותו לא כוונתה .לומר שעלינו לאהוב אותו בגלל גרותו ונפ"מ רבתא למי שאוהב אדם שאינו יודע שהוא גר או שאינו אוהב אותו בגלל גרותו, האם קיים מצוות אהב .ת הגר בטור22

דידי ועוד יותר מאמרי המופלא על מצוות הרגש (שמופיע בקונטרס דיני אספרגער והמסתעף) הבאתי מר"י הוטנר שכתב ש ינו יוצא בזה יד"ח אהבת הגר . נמצאנו למדים שמצוות האהבה היא לאהוב את פלוני מפני מידה שיש בו (שהוא יהודי, או שהוא .)גר, או את הקב"ה ו עוד הראיתי שם שכך הוא הדין והיא המידה גם לגבי מצוות השמחה . דבאותה סוגיא במו"ק א יתא אין נושאין נשים במועד , וילפינן לה מהא דכתיב ,"ושמחת בחגך" ודרשינן ולא באשתך. אם כן חזינן דרבותינו שכל רז לא אניס להו, ו בהבל פיהם החיו מתים ולעצמות הקרימו עור וגידים ל השיב רוח ,נדכאים, קראו את הפסוק "ושמחת בחגך" שהחג אינו הזמן שבו יש לשמוח אלא הוא סיבת .השמחה הא קמן, שגם במצוות השמחה כמו במצוות האהבה, המצווה היא לשמוח בגלל החג ולא לשמוח בחג. כמו שמצוות אהבת הגר היא מצווה לאהוב .אותו בגלל שהוא גר ולא סתם לאהוב גר וכן על זו הדרך כל מצוות הרגש, וכן כתב להדיא הג"ר ברוך אספרגער בקונטרסו על מה רגשו הרים והמתה .ארץ. וידום הים מזעפו

.ה ( ובזה ביארתי באריכות טובא שלא )כדרכי בקודש בספר יא בסדרת לאגיקע תלמודית דאפשר לאדם לקיים מצוות אהבה ומצוות שנאה באותו אדם עצמו בחדא מחתא . בהקדם חידושי העצום נגד דברי הראי"ה והרבי מוויזניץ שני נביאים שמתנבאים בסגנון אחד שכתבו שעדיף להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חי נם. ואנוכי הקטן סברתי לתומי עדי פא טובא לא להיכשל בשניהם. ומכאן זכינו לדין שיש לשנוא רשעים ו חש ובה לקיים זאת גם .בפועל אם כן, כלפי יהודי רשע מחויבים אנו לאהבו מפני שהוא יהודי אבל גם לש נאו מפני שהוא רשע (ועל כך נאמר ייתמו חטאים ולא חוטאים, וכן הוא בתוס' פסחים קיג לגבי עזוב תעזוב עם חמור )שונאך, והדברים עתיקים . וכיצד יילכו שני אלו ?בלתי אם נועדו? כיצד יהיו שני הפכים בדבר אחד ?האם ניתן לאהוב ולשנוא את אותו אדם באותו זמן ואולי זה גופא מה שגרם להני תרי צנתרי דדהבא .להיכשל בהבנת אהבת חינם ויש שרצו ליישב שאין כאן אהבה ושנאה לאדם אלא אהבה לאדם ושנאה למעשיו. אבל דחיתי את

הדברים שם בטוטו"ד בידי החזקה ובזרועי הנטויה, והראיתי באותו ומופתים ברורים כביעתא דאהבה ושנאה בהלכה לעולם פונות הן כלפי האדם .ולא כלפי מעשים או איכויות שלו ובהמשך דבריי שם ביארתי דבכל זאת אפשר להיות באהבה ושנאה לאותו אדם בו בזמן. אהבה לו מפן אחד ושנאה לו מפן אחר. ודוקו היטב (וכן הראיתי )שם בהצרנה, המכונה פארמאליזציע, לוגית , דאין ענייננו כאן באהבה לפן אחד של האדם ושנאה לפן אחר של ו. אהבה ושנאה תמיד פונות לאדם כשלעצמו ולא לדינים שונים שבו . ,אם כן זוהי אהבה ושנאה לכל האדם אבל האהבה היא מפני פן אחד שלו ו שנאה לאותו אדם היא מפני פן אחר שלו (וזהו סוד פיטר פן למבינים, דאין לפטור הפן האחד מפני הפן האחר). ואין כאן המקום להאריך בזה, והרוצה להחכים ידרים להך צנא מלא ספרא דצניעותא צנ ת רא דדהבא, הרמ"א איש לוד שליט"א .הענו מכל האדם אשר על פני האדמה נמצאנו למד ים דבפורים דהשתא צריך להת קיים בנו מקרא שכתוב וגילו ברעדה. יש לשמוח בפורים ו בה בעת להיות עצובים באוקטובר השחור, וכמו שהנפתי בידי החזקה והראיתי ד אפשר לקיים שניהם בחדא מחתא, ואף ש שניהם ישנם גם בזה אחר זה – התברר לן ד ישנם גם בב"א. ויהי הדבר .לפלא .והנלענ"ד כתבתי

,מינאי, הק' דמ"א בן נתינ"ה הכו"ח בגיל ובדמע (ודלא כ גיל אלדמע ), והוא סוד .הקרא דאל תשמח ישראל אל גיל בעמים בחינת ,יששכר שבלאה, שהוא סוד הדיקנא קדישא כהך )דהקב"ה אומר ומשה כותב בדמע (ב"ב טו, וכביאור הגר"א שם שהוא לשון מדומע– .מעורבב וביאורו ד גיל אלדמע ודמע מדומעים זב"ז , וגם דמעות הגיל ודמעות הדמע מדומעות זב"ז בבחינת גילו ברעדה . ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, ויאמר למלאך הרף ולצרותינו די ושבו בנים לגבולם בב"א.