בדין נרעישה, רש רש רש והמסתעף (טור 282)

תוכן המאמר

בס"ד

בדין נרעישה, רש רש רש והמסתעף

הבה נרעישה רש רש רש (שם, שם)

א.

כידוע, רבים הרעישו העולם באותה קושיא רבתא גבי דין הרעשן בימי הפורים. דהנה, כתב בעל הללוהו בצלצלי שמע סי' ששך (בגי' רעשן, וסימנך בבלה יובאו ושמה יהיו – עי' ירמיהו נא, מא, בתרגום יונתן), להוכיח דבעידנא דשמעי אינשי לשמיה דהמן שר"י ירעישו ברעשניהם. ואף דהדבר כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, מקרא ד"אל תרטוש אוזן אימך". אמנם צל"ע מדוע נקטו בדווקא "אוזן אמך", אף דהשווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין ורעשין שבתורה.

ונראה בהקדם מה שראיתי לבעל שמיעה צלולה דדן בקרקע קמי דידי כתלמיד בפני רבו ורשכבה"ג (הוא ניהו אני הקטן), מהו גדר הרעש שיוצאין בו ידי חובה. ולכאורה היה נראה לומר דהוא עד דלא ישמעו מהקורא אי קריא ארור המן או דילמא ברוך מרדכי. וכל המבחין בין שני אלו – ידי מגילה יצא ידי רעשן לא יצא. וכל שאינו מבחין ידי יין יצא ידי מגילה לא יצאה. תבוא עליו בריכה ועל אוזנו מארה, ויבוא אל אבותיו בשיבה. יזל מים מדליו בדיצה, ויברח מכאן בריצה. במהרה בימינו אמן, וטוב שם משמן.

ב.

אלא דלפי זה יש לדון במאי דכתב בה"ג (הל' מגילה סי' יט) לחדש גבי נשי, דמיחייבי לשמוע מגילה ולא לקרותה. ולפי זה, כמובן, הקוראת מגילה לתוך הבור והדות לא יצאה יד"ח, אבל הקורא יצא, והדבר אינו צריך לפנים. והנה יש לחקור לגבי הני נשי, אי שמעי לקול רעשן דלא פסק (ובתרגום: ולא יסף) ולא ידעי לאבחוני בין ארור המן לברוך מרדכי, אי יצאו יד"ח מגילה, שהרי אינן שומעות כדצריכי להו. אמנם לגבי גברי דמיחייביה נמי למקרי פשיטא דלא קפדינן כולי האי בשמיעה, אף אי לא יצאו יד"ח שמיעה יצאו יד"ח קריאה ופשוט.

ומכאן זכינו לדין דגברי יכלי לצאת יד"ח בתרווייהו, במגילה וברעשן, ומכאן מנהג ישראל קדושים להרעיש ברעשניהם דווקא בעזרת גברים ולא בעזרת נשים. ובזה א"ש מאי דכתיב "אל תרטוש אוזן אימך" דייקא, דרק בנשים מישך שייך הך ריטוש אוזניים, והלוא דבר הוא. ואם ריק הוא מכם. ועל כך הליצו חז"לינו ברוח קדשם, הנח להם לישראל אם לא בנות נביאים הן בני נביאות הם (וי"א דהוא רק אחרי חורבן הבית ואכ"מ).

ג.

ובימי חורפי הבאתי מכאן ראיה פשוטה כביעתא לחיוב קריאת נשים לחוד במגילה, כדמסקינן לעיל דלדידהו אין להרעיש ברעשנים כלל, ופורצת גדר יישכיה נחש. ואם יקראו בבי כנישתא דגברי מרעישי ונשי עני (כאש בנעורת) הרי קלא דרעשני יחריש את אוזנן ולא יצאו יד"ח שמיעה דידהו, ופשוט.

אמנם יש לדחות דמזה גופא ילמדנו לדין מחיצה בבית הכנסת, דהמחיצה ודאי חוצצת מפני הרעש, ושפיר בעזרת הנשים נשמע רק קול דממה דקה. ותיקון גדול עשו שם. אבל באותן בי כנישתא דהני רשיעי ופריצי דמתקרי ראפערמארס, דמחיצתא דידהו מחוררת כרימון, שם יש לחוש לדין רעש בעזרת נשים נמי. ושפיר נהגו אותם רשעים לא לשים מחיצה כלל, דמה טעם במחיצה שחוריה לא מחזיקים רימונים לקבל טומאה.

הן אמת דיש שהתירו גם במחיצה מחוררת כדי קבלת רימון מדין לבוד, ואין כלל פקפוק דליכא כלל דין רעש בעזרה דידהו, וכל המטיל ספק בזה דין אפיקורס לו, כמי שאומר מאי אהנו לן רבנן (דהלוא הלמ"מ מפורשת היא, גוד לבוד ודופן עקומה). על כן בדיעבד נראה דנשים יוצאות יד"ח גם בקריאה בעזרתן ולא לחודא, אף היכא דבעזרת גברים מרעישים הני ינוקי ברעשניהם, וגם אוויל מחריש אוזניים לחכם ייחשב. אלא דנותר לנו לברר מה יעשו נשים לגבי חובת רעשנים (אף דהיא בזמן תליא פשיטא דלא פטירי מיניה), דזה תליא בחקירה עמוקה של האחרונים בדין רש רש רש, ואאריך בה לקמן.

ד.

זה לא מכבר ראיתי עצה נפלאה בסה"ק נכנס יין יצאה לו העין, לבעל המרעיש רעשים, מהדו"ב, בקונטרס רעשי לב דידיה, שכתב דתשבנה נשים בעזרתן וגברים בעזרתם, ותיקון גדול עשו שם, ולימרו לתרי ינוקי להרעיש ברעשני דידהו בחדא מחתא. ומעתה הכל אתי שפיר היטב, ויצאו ידי חובת רעשן וידי חובת מגילה. דהא בר"ה (כז ע"א) קי"ל דתרי קלי לא משתמעי, וממילא הני רעשני מבטלי אהדדי, ולא חשיבא כרעש הכלל.

וראייתו ניצחת ממאי דכתיב הבה נרעישה רש רש רש, דלכאורה קשיא הן תלתא רש למאי איצטריכא להו. ונראה דחד אתיא לגופיה, ורש תניינא על רעשן אחד ורש בתרא לרעשן השני. אמנם תליא אי דרשינן תחילות, דלהך מ"ד דדריש תחילות נראה שהוא ממשמעותא ולא מדרשה ואכ"מ. ואי קשיא לך אידך מ"ד מהיכא יליף לה? נראה דאיהו דריש לה מדקתני רש רש רש ולא רש עני ואביון. והך קמא מאי עביד לה? איהו דריש מינה לאסור אכילה הנאה ובישול דתרי רעשני. ואידך, דריש לה מה"א יתירא דנרעישה ומהתם קדריש להו לכולהו. ואידך נרעיש נרעישה לא דריש.

ה.

אמנם יש לתלות זאת במה שמצינו בספר הקדוש שבחי הנטש"ר (הלוא הוא רבי כהן נטול שם רע, מקים תנועת המתנגדות), שכולו ממתקים וחיכו מר כלענה. כולו סיפורי מעשיות שצריך להאמין שלא היו ולא נבראו ומעולם גם לא יכלו להיות, ולולא דמיסתפינא הו"א דאף משל לא היו. כל כולן לימוד טהור ללא חשש חסידות כלל.

והנה באותו ס"ק שבחי הנטש"ר לפ' זכור מובא דאותו נטש"ר היה מהלך לו בדרך בעגלת בי מדרשא עם תלמידיו והגו בתורה כל אותו הלילה ולא שמו אל ליבם שכלל לא הגיעו ליער ולא התקלקלה עגלתם כלל ועיקר. והנה, לפתע שמעו קול הברה בעיר. שדר לה הנטש"ר לבערל הלמדן לראות מה ראו על ככה ומה נפל עליהם. ואותו בערל אתא לבי מדרשא דהנהו חסידי והבעש"ט בראשם, וחזא להו דשתי ורקדי, ודברו דיבורין של דופי דההוא בחינת עשיו וההוא בחינת דבחינת דעולם התוהו וקליפת אמלק (=רש"י: ארוך מדיי לא קראתי) ולא ילפי תורה כלל. על כן קפץ על הך בערל רוגזו של עשיו ושאלם קושיא עצומה בדין הרעשן: כיצד ייצאו נשי יד"ח מגילה ויד"ח רעש גם יחד. נענה שמערל העגלון וריצהו לבעש"ט הק' ואמר לו תן לי שאענה להם תשובה, דאם ינצחוני יאמרו קטן שבכולנו ניצחתם.

נענה שמערל העגלון ושאלו לבערל הלמדן מאי דכתיב הבה נרעישה רש רש רש? אמאי לא סגיא לן בנרעישה לחודא, ומהו דאוסיף לן קרא בהך דרש רש רש. וכי לא סגי לן בנרעישה לחודא? אישתומם בערל כשעה חדא ולא ידע מה לענותם.

באותה שעה, אדהכי והכי נעץ הנטש"ר הק' חרב בבית המדרש דידיה ואותיב: הך רעש דרעשן, מאי הוא: האם דין הוא בעשיית הרעש או שמא חובה עלינו בשמיעתו. ושו"ט כל אותו היום בהך הלכתא גבירתא, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ולא עלתה בידן. לבסוף נטו קירות בית המדרש ואמת המים שינתה המלכה, יצאה בת קול מהשמים, ולבסוף נמנו וגמרו בשמים היא. ואותה בת קול מסקה דהוא דין בפעולה, וראייתה ממקום שבאתם. דלפי זה שפיר יוצאות נשים ידי חובת רעש וגם חובת מגילה בתרי רעשני. דעשיית הרעש יש כאן אף דהוו תרי רעשני, אבל קלא ליכא דתרי קלי לא משתמעי, ושפיר יצאו נשי נמי בקריאת מגילה, דבלא קול ודאי יבחינו בין ארור המן לברוך מרדכי. ניכרים דברי אמת, ומיהו שמלאו ליבו לצאת אחרי המלך, ולומר דתרי קלי משתמעי יותר מקול אחד. ישתקע הדבר ולא ייאמר.

נזרקה רוח הקודש בלבו של בערך הלמדן ומיד ענה לו לשמערל העגלון בהאי לישנא. מיד עשו כל הני חסידי תשובה שלימה ועזבו חסידותם ונעשו מתנגדים כדת משה וישראל.

ו.

הן אמת דעוד יש לדון בזה במילי רברבי. דהנה, בהך סוגיא בר"ה מייתינן דתרי קלי מתרי גברי כן משתמעי, ורק תרי קלי מחד גברא לא משתמעא. ומכאן עלה ברעיוניי ליישב את ד"ק דהך גברא רבא, אחר נשיקת כפות רגליו הקדושות וניגוב החיידקים דידיה, ואמרתי בלבי דיש לתת הני תרי רעשני בידיו של חד ינוקא, ומעתה הכל א"ש. ועוד עצה אחרת עלתה בי בשעה שאינה מן היום ולא מן הלילה, לבדוק שתי שערות דהנהו ינוקי, דאי רועשי הרעשן לא יהיו גברי אלא ינוקי (או חשו"ק), שפיר לא הוו בגדר תרי גברי, וממילא תרי קלי דידהו משתמעי, ופשוט. על כן, אי ליכא התם חשו"ק אם יצטרף אליי עוד חכם הרי אני אבא בר אבא אבוא אחר המלך להתיר מדעתי הרחבה שיחזיק חד גברא בתרי רעשני ושפיר לא ישתמעו. ובזה יצאו יד"ח נשי וגברי באותו בי כנישתא, אלא דשומר נפשו ירחק מאש בנעורת שכזה, ופורץ גדר יישכנו נחש.

[מכתבי התלמידים: אחרי השיעור שאלוהו למרן דיש ללמוד קו"ח מבקיעת טלאים ברווח דלמעלה מג"ט מתחת למחיצה דסוכה, דאי טלאים שיש בהם ממש בוקעים שם, הרי רעש שהוא קול שאין בו ממש ודאי בוקע ועולה עד לרקיע אף בפחות מג"ט מתחת למחיצה. על כך שפיר נהגו ישראל עם קדושים שהמחיצה תהיה אטומה לרעש ומגעת עד לרצפה, כהך דפרשז עליו עננו.]

הן אמת דאי תרי ינוקי עבדי רעש וכדקי"ל דתרי קלי מתרי ינוקי לא משתמעי שפיר אינו בוקע לעזרת נשים. אף דיש לחקור אי שייך חוסר בקיעה בהיעדר קול, או דילמא רק קול הוא דלא בקע אבל היעדר קול בוקע ובוקע ואכמ"ל בזה. אבל ייזהרו כל נקיי לב לא ליתן תרי רעשני לחד גברא דאז קולם לא נשמע, וממילא נראה דהאין קול דידהו בוקע ועולה עד לרקיע גם דרך מחיצה אטומה בלבודים. ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשי עת העירוני רעיוניי דזהו גופא מאי דכתב רש"י מלכים, שמעתי יש קול יוצא מן הדממה ותן לחכם ויחכם עוד.

ז.

אמנם יש לדון בהך דינא דתרי קלי לא משתמעי אי הוא בגדר ביטול או שמא דין הוא בתורה דתרי קלי לית להן דין קול כלל. והנפ"מ בזה אי אחרי הביטול נותר קולו של אחד מהם, או שמא שניהם בטלו ואין כאן קול כלל. דאי מדין ביטול הוא, אזי פשיטא דהמבטל ודאי נותר גם אחרי הביטול, ורק המבוטל הוא שבטל. אבל אי דין הוא בתורה דתרי קלי אינם בדין קול כלל שפיר אין כאן רעש כלל ועיקר.

והנראה לה"ר לזה מעדות שני אחים, כהך דמשה ואהרון, דבפשטות דין עד להו ומחייבי שבועה. דהא אי משה עד אהרון פסול מדין אח אינו עד ואי אהרן עד משה פסול מדין אח, ושפיר נותר לנו ממ"נ עד אחד המחייב שבועה. ונוראות נפלאתי דאף בשם הבקיאות של הש"ך לא מצאתי נגד ובר נגר שיחייב שבועה בכה"ג. ומכאן דאף חיוב שבועה אין כאן, ושפיר ילפינן מהכא דתרי אחי אינם עדים כלל. ומכאן בין תבין דאף תרי קלי אינם קול כלל, ודין הוא בתורה.

ומדזכינו להך מרגניתא טבא זכינו נמי לדין מפיהם ולא מפי כתבם, דמעודי נפלאתי מניין מקורו. ועו"ק היכא הוא הך מפיהם דמיניה ילפינן לה. וכעת ראיתי שסברא הוא ולמה לי קרא, דאי עדות כשרה מפי כתבם, שוב ליכא למפסלא מדין תרי קלי לא משתמעי (כי לכתב במציאות אין קול, אפי' למ"ד כתיבה כדיבור), ואז שפיר היה נותר משני אחים עד אחד המחייבו שבועה, והדבר אינו צריך לפנים.

ח.

הן אמת דאחר כותבי כל זה העירני חכם חרשים אחד (הוא ניהו גברא רבה דהידר בדין רעש והרבה לשמוע רעשנים) דבהך סוגיא דר"ה מצינו דבתרי קלי חביבין תרווייהו משתמעי ומשתמעי. ומעתה יש לדון לגבי תרי רעשני דלא משתמעי, לאותן אלו דחביב עלייהו רעש הרעשנים, אי יצאו ידי רעש (וממילא לא יצאו ידי מגילה). די"ל דאפי' אי שניים בידיו דחד גברא או תרי בידייהו דתרי ינוקי, לא יצאו יד"ח מפני דחביבא רעש עילווייהו.

והנה, בראותי קושיא עצומה זו נפל לבי חלל בקרבי, עד שעזרוני יושבי הכרובים (איהו ניהו התולעים) ובינותי בספרים ומפי עוללים רועשים ויונקים יסדתי עוז, ובהא סלקינן. דמי שחביבין עליו רעשי הרעשן אכן לא מבטלי אהדדי ורעש דידהו משתמע, ושפיר יש לחשוש למקרא מגילה אף בשומע תרי רעשני מתרי ינוקי או מחד גברא. הן אמת דאותו שחביבין עליו הני רעשי דין שוטה לו, וממילא אינו חייב במגילה.

וה' הטוב יצילנו ויראנו נפלאות, ויציל אוזננו מרעשי הנוראות. וכל השומע את הרעש תצילינה אוזניו, והשומע את המגילה יגילו בני מעיו וישישו כליותיו. על כן נקרא שמה מגילה, זכר לאותה גילה. וככה ייעשה לאיש שבתרי רעשני מרעיש. אבל אם עוד ינוק הוא ולא קשיש, הרי דין אישה לו ולא של איש. ולהשומע ינעם.