השלמות לשני הטורים האחרונים (טור 545)

בס”ד

בטור שלפני הקודם עסקתי בדברי הרב שמואל אליהו לגבי רעש האדמה בטורקיה. בטור האחרון עסקתי בהפגנה נגד הממשלה (בעיקר נגד רפורמת המשפט), וגם שם התייחסתי באופן חריף לרב אליהו ואחרים. כאן ברצוני להציג כמה נקודות כהשלמה לשני הטורים הללו. ביחס לטור הראשון אני רוצה לגעת בצורת ההתבטאות החריפה שלי וביחס לטור השני בתובנות שעלו אצלי בעקבות ההפגנה.

א. צורת התבטאות חריפה

דרכי הניסוח שלי

שמחתי לראות שבטוקבקים לשני הטורים כמעט לא היו הערות על הסגנון החריף שלי. התברר לי שבאופן לא מפתיע קוראי האתר באמת נמנים על הציבור שאליו אני מתכוון לדבר. אחרים שלא ניחא להם בזה מוזמנים לא לקרוא. כעין זה עניתי ללא מעט הערות שקיבלתי בעבר לגבי האריכות של כתיבתי (בספרים ובטורים), המורכבות שלה והשימוש בז’רגון מדעי ופילוסופי. בתשובה להערות כאלה אני מסביר שכתיבתי מיועדת לקהל מסוים שמוכן להתאמץ וללמוד. האריכות היא בעיקר מפני שמטרתי העיקרית אינה השורה התחתונה, כמו בפוסטים רגילים ברשת, אלא מבחינתי טור הוא סוג של שיעור לגבי צורת התייחסות וניתוח, ונכון שהוא מסתיים גם במסקנה. השיעור בעיניי יותר חשוב מהמסקנה, ולכן גם אם אני יכול להציג את המסקנה בקצרה אין לי עניין בזה. הפירוט והטיעונים מטרתם לענות על קשיים שיעלו בקריאה, ולנסות להעביר צורת ניתוח. אני אכן מפסיד קוראים כתוצאה מזה, אבל לאלו יש מספיק חומר אחר כלבבם. לתחושתי זהו הערך המוסף שלי, ואני מפנה אותו למי שמעוניין בסחורה הזאת. אם מישהו מעוניין לעבד את החומרים לטובת קהל רחב יותר – יבורך, איני רואה זאת כמשימה שלי.

הוא הדין לדעות שלי ולחריפות הביטוי שאני מסרב למתן מאותה סיבה. דיונים שלווים ומתונים בשטויות כאלה יש מספיק. לדעתי, חלק ניכר מהעיסוק במחשבת ישראל הוא כזה. גם בהקשר הזה אני מודע לכך שאני מפסיד קוראים, אבל גם כאן אומר שדבריי מכוונים לאנשים שזו הדרך בה הם רוצים להתייחס ולעיין, ולכן גם לא מתמקדים בסגנון אלא במהות. במקרים רבים אלו שאין להם דרך להתמודד עם הטיעונים עצמם נטפלים לסגנון. אני מפנה את דבריי לאלו שיכולים להתמקד במהות, ובסגנון שלי אני רוצה גם להבהיר שזוהי כוונתי (חוץ מהרצון לבטא כעס על טיפשות או רשעות כמובן). לכן מיתון הסגנון לא בהכרח יועיל למטרותיי ולעתים אף יזיק.

ייתכן שניתן לתלות את תגובות קוראי האתר בהבהרות שכבר נתתי כאן לא פעם (ראו למשל בטור 63, שגם מופיע בדף הראשי כהבהרות לקוראים) לגבי יחסי להתבטאות חריפה וההתנגדות שלי להתמקדות בסגנון במקום במהות. הסברתי שם ובעוד מקומות שמבחינתי אפשר לדבר חריף וציני כרצונכם, כל עוד זה לא תחליף לטיעונים אלא רק צורה להביע אותם. כשמישהו מדבר שטויות ראוי לתת לו על הראש. במקרים מסוימים ויכוח מתון ושליו אפילו אינו ראוי, כי הוא מציג את הסיטואציה כאילו יש כאן מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, והיחס בין הדעות צריך להיות ש”אלו ואלו דברי אלוהים חיים”. אבל לא, דברי הרב שמואל אליהו הללו היו דברי הבל מרושעים, ומי שאומר אותם הוא אידיוט (וגם מרושע). לכן להתווכח אתו בנינוחות זה לפספס את כל העניין. חלק מהמסר הוא בדיוק זה, שלא מדובר כאן על דעה לגיטימית ולכן לא נכון להסתפק בטיעונים שלווים. ועדיין הקפדתי לבסס את טענותיי כלפיו בטיעונים (שחלקם פורטו יותר בטורים בעבר, כפי שכתבתי). צורת הניסוח של הטיעונים הייתה חריפה ואישית, כראוי לדברים הללו, אבל זו הייתה הצגה של טיעונים.

בין כינויי גנאי לתיאורים חריפים

בוואטסאפ ובטלפון דווקא כן קיבלתי כמה וכמה הערות על הסגנון, ולכן חשבתי להוסיף עוד הבהרה, שכמדומני גם אותה כבר נתתי בעבר, אבל אין בית המדרש בלא חידוש.

כאשר אני אומר על מישהו שהוא אידיוט, טפיל, מושחת, שקרן וכדומה, אלו נתפסים בדרך כלל ככינויי גנאי. הרי יכולתי גם לכתוב ש”דעתי לא נוחה מדבריו” (כמו הדוגמה שהבאתי בטור שלפני הקודם מהרב אברהם סתיו). אבל יש כאן טעות בקטגוריה. כל אלו אינם כינויי גנאי, אלא תיאורים חריפים. כשאני אומר על מישהו שהוא אידיוט בכוונתי לתאר אותו או את דבריו ולא להשמיץ אותו. הוא הדין לגבי שקרן, מושחת וטפיל.

לנוחיותכם אביא כאן כמה הגדרות מילוניות רלוונטיות מתוך מילון עברי-עברי הרחב של ‘מילוג’:

אידיוט – טיפש, לא חכם.

פרימיטיבי – 1. שייך לחברה לא מפותחת. 2. כינוי לאדם גס, המוני, צר-אופקים וחסר תרבות. 3. פשוט, מיושן. 4. שייך לשלב קדום או ראשוני; בראשיתי; קמאי.

טפיל – 1. יצור שמשיג את משאבי הקיום שלו מיצור אחר. 2. מי שחי על חשבון משאביו של אחר; פרזיט; אוכל חינם. “הבן שלי טפיל ולא רוצה לעזוב את הבית לחיים עצמאיים”.

אם תבחנו את דבריי בשני הטורים ובכלל, ככל שאני זוכר בכל מקום שהשתמשתי בביטויים הללו התכוונתי לתאר את האדם או התופעה או החברה. כוונתי לא הייתה להשמיץ ולהצמיד כינויי גנאי אלא לתאר. אם מישהו הוא טפיל או פרימיטיבי, איך עליי לתאר אותו? לכתוב שדעתי לא נוחה ממנו? לדוגמה, כיצד עליי להתייחס לאדם שמטיף לרצח, או רוצח ממש? לומר שדעתי לא נוחה מדרכו? אם אותו אדם נוהג בצורה בעייתית מאד וגם אשם בזה (ראו להלן), מותר ואף ראוי להבהיר זאת בתיאור חריף ולא מנומס כלפיו.

כינויי גנאי הם השמצות, הן במינוח והן במוטיבציה. לפעמים הם משתמשים במילים מתארות (לא תמיד), אבל הם עושים זאת באופן שלא מתכוון לתאר אלא לתייג ולהשמיץ. כשאתה אומר על בעל דעה אחרת, או מנוגדת, שהוא רשע או טיפש, בעוד שגם אתה עצמך יודע שהוא לא כזה (אלא שאתה מתנגד לדעתו), אזי אמירות כאלה הן השמצות או כינויי גנאי. אבל אם לדעתי הוא באמת רשע או טיפש, אזי לומר זאת אינה השמצה. שימו לב שזה לא בדיוק חופף להבחנה בין שקר לאמת, אם כי קרוב למדיי.

תרבות התקינות הפוליטית מעדיפה את הסגנון על חשבון המהות. כידוע, היא מאד לא אהובה עליי בין היתר בגלל שהסגנון מחליף שם את המהות (הם כופרים בקיומה של מהות). אבל משום מה רבים מאלו שמתקוממים נגד התופעה הזאת, ביחד עם זה מטיפים לי על סגנוני. השאלה שבה יש מקם לדון היא עד כמה חמורה צורת ההתנהלות והחשיבה שנגדה אני יוצא, והאם תיאוריי הולמים אותה וראויים לה או לא. זה מה שקובע האם אני משמיץ את מתאר. אם אני רוצה לומר שמי שאומר דברים כמו שאמר הרב שמואל אליהו הוא אידיוט, אז זה בדיוק מה שעליי לומר (וכמובן להסביר מדוע, אם יש צורך בכך). אם אני רוצה לחלוק עליו ולהעלות טיעוני נגד אז אומר שדעתי לא נוחה מדבריו.

עוד שתי הערות על הסגנון

אמר לי אחד מבני שיחי בוואטסאפ שאני מכליל את החרדים כשאמרתי שהם טפילים. עניתי לו שלא עסקתי בחרדים אלא בחרדיות. זו דרך חיים טפילית, גם אם ברור שיש בתוכה אנשים שאינם כאלה. כחברה זהו תיאור מדויק של ערכיה וצורת התנהלותה, ולכן גם זו אינה השמצה, ומאותה סיבה גם אין כאן הכללה.

אחר כתב לי שגם אם לדעתי אדם כלשהו הוא אידיוט, אין חובה ואין זה ראוי לומר לו זאת בפנים. מה הוא אשם במנת המשכל שלו? וכי הייתי אומר לאדם מכוער שהוא מכוער, ובפרט בפני שומעים/קוראים רבים? (הוא רמז לאגדה של “לך לאומן שברא אותי”, בתענית כ ע”ב). עניתי לו שהייתי אומר לאדם מכוער שהוא מכוער בשני מצבים: א. אם הוא מכער את עצמו, ולכן הוא כן אשם במצבו (לא האומן יצר אותו כך, אלא הוא עצמו האומן בעל היצירה). ב. גם אם הוא נולד כך, יש מקום למחות בחרפות נגדו אם הוא היה הולך לייצג אותנו בתחרות מלך היופי. אם הוא מכוער, גם אם אין זו אשמתו, שיבחר לעצמו עיסוק אחר.

אם נשוב לרב שמואל אליהו, איני מכיר אותו אבל לא התרשמתי שהוא אדם טיפש במנת המשכל שלו (כתבתי באותו טור על מעלות שלו, אומץ ויושר). אבל בדיוק בגלל זה מתקיימים שני התנאים שמצדיקים דיבור תיאורי חריף כלפיו: א. הוא אשם בטיפשות שבדבריו. אם הוא אדם לא טיפש שמדבר בטיפשות ואשם בזה, ובטח אם הוא חוזר על כך כבר לא בפעם הראשונה, או אז כן ראוי להעמיד את הדברים באופן הזה. בפרט כשיש ציבור שהולך שבי אחריו בגלל תוארו כרב. ב. הוא מעמיד עצמו כמורה ומדריך לציבור וכרב עיר (כלומר פקיד ממונה על ידי מושחתי הרבנות הראשית, שום קשר לרב במובנו המקובל. אולי רב מטעה”מ), הוא מתבטא ציבורית בכמה וכמה במות בכל הארץ, וכמובן משתמש במעמדו כרב (ובכך מייצג גם אותי וכל אדם שנאמן לתורה). על כך אני טוען שהוא בחר במשלח היד הלא נכון.

ועתה לחלקו השני של הטור.

ב. תובנות בעקבות ההפגנה

1. הרכב המפגינים

בגלל חשש מבעיות תחבורה וחניה הגעתי לירושלים, ולכן גם להפגנה, מוקדם מאד. התחלתי להסתובב בין האנשים ונדהמתי לגלות שכמעט לא היה שם חובש כיפה אחד לרפואה, ועוד פחות מכך אישה שעוטה שביס דוסי. עם הזמן התחלתי לראות כמה כאלה, אבל מספרם היה זעום באופן מטריד ממש. בפרט שמדובר בירושלים, עיר מלאה דתיים ליברליים ושמאלניים. אין מה לדבר על אנשים ונשים בעלי חזות חרדית. מאן דכר שמייהו.

אחר כך ראיתי את ההצהרות הרגילות על כך שאין כאן עניין של ימין ושמאל, אשכנזים ומזרחיים, דתיים וחילוניים וכו’ וכו’, וכמובן גיחכתי לעצמי. שימו לב שזה לא אמור רק כלפי מפריחי הסיסמאות ומנהיגי המאבק בראיונות בתקשורת או בכתבים שונים. מטבע הדברים בהקשרים אלו רוצים להראות שהמאבק אינו על רקע השסעים הרגילים בציבור (אבל כן על רקע קו פרשת המים החדש. ראו במניפסט שבטור 500). אלו בהגדרה דיבורים מגמתיים. כוונתי כאן גם לדיווחים בתקשורת ובשרשראות ואטסאפ פרטיות. שוב ושוב הוברר לי שאדם רואה מהרהורי ליבו, ואי אפשר להאמין לדיווחים כאלה. אני אישית כמעט לא ראיתי שם דתיים. למיטב שיפוטי, אחוזם שם היה ממש אפסי (רחוק מאד מאחוזם באוכלוסייה).

נדמה לי שחלק גדול מהעניין הוא מה שעמדתי עליו בטור הקודם. ראשית, ההזדהות הפוליטית עם הקואליציה הנוכחית והתנגדות למתקפות עליה, גם אם לא מסכימים למה שהם עושים, מונעים מאנשים להצטרף למחאות. שנית, ההסתייגויות מתוכן המחאות שאת חלקן תיארתי בטור הקודם גם הן מונעות זאת. כנראה שאין רבים ששותפים לדעתי שבזמן הזה אין מקום להתעקשות על ניואנסים.

יפה עושה יועז הנדל שמנסה כעת לייצר הפגנות של אנשי ימין שימחו נגד מדיניות הממשלה והרפורמה המשפטית שלה. אולי זה יצליח להביא עוד כמה קולות לדיון, אם כי אני די סקפטי.

2. המשמעות של מספר האנשים

להערכתי סיכוי קלוש שלהפגנות הללו תהיה השפעה כלשהי. מספר האנשים הוא כמה עשרות אחוזים ממצביעי מרץ, ואני לא יודע עד כמה זה יכול להזיז לאנשי הליכוד, סמוטריץ, או חרדים. אולי תהיינה לזה השפעות עקיפות, שכן דרך ההיסטריה נגרמת תנועה של משקיעים ואנשי עסקים החוצה, מובעות עמדות של אישים פוליטיים וכלכליים מהעולם, ואלו אולי בכל זאת ישפיעו.

אבל רוב מוחלט של הציבור חי מסיסמאות ואין לו מושג אמתי מה באמת אומרת הרפורמה ומה תהיינה השפעותיה. בתקשורת מדווחים בגאווה רבה על ילדים שמסבירים בטוב טעם מדוע הם נמצאים בהפגנה. בעיניי זו בדיחה. גם ההורים שלהם בדרך כלל לא מבינים את המצב לאשורו, אז אצל הילדים זהו פשוט שימוש בהם ותמרון שלהם. אגב, זה קיים כמובן בכל המקומות, בפרט אצל חרדים וימין מתנחלי שמרבים להשתמש בילדים ונוער שלא באמת מבינים על מה מדובר. לתופעת הילדים המתומרנים קוראים משום מה “שיעור באזרחות”. בעיניי זו בדיחה.

מישהי סיפרה לי ששמעה שתי נשים מדברות ביניהן על המחאות, ואחת אומרת לשנייה: “מה אכפת לי דמוקרטיה או דיקטטורה. רק שלא יחסמו לי רחובות כאן”. ב”ארץ נהדרת” האחרון היה קטע (ראו בסוף, מהדקה 49:40) שבו נהג המונית האגדי, אשר בן חורין (יובל סמו), מראיין אנשים על הרפורמה. זה ממש משעשע ומאלף (אם כי אני בטוח שערוך וממוין). שווה לצפות כדי להתרשם.

3. האם יש לאנשים חשש מהתמוטטות הדמוקרטיה

מה שהיה הכי בולט בעיניי היה השלווה והחיוכים. חבר שלי (איש שמאל פעיל) הסביר לי שזה נובע מכך ששמאלנים רגילים להשתתף בהפגנות של 50 איש קבועים שדומים להם, ופתאום מצאו את עצמם בתוך עשרות אלפים (ומעלה). זה עשה להם נחת, ומכאן החיוכים. ממש לא השתכנעתי. החיוכים לא היו רק על פניהם של אותם חמישים שמאלנים קבועים אלא בכל הקהל. הניסיונות להלהיט את האווירה ולקרוא קריאות מחאה שונות נראו די פתטיים. היו שהצטרפו מדי פעם כמובן, ובטח מי שראה זאת בתקשורת ראה בעיקר את אלה. אבל הרוב הסתובבו שם עם דגלים וקצת שלטים וחולצות ועשו פיקניקים (כולל אותנו). הביטויים הקשים על השלטים והחולצות בעליל לא שיקפו את מצב הרוח האמתי ששרר שם.

מסקנתי הייתה שאנשים לא באמת חוששים להתמוטטות הדמוקרטיה. בטור הקודם וגם בכמה שלפניו עמדתי על כך שלדעתי אלו חששות מאד מוגזמים. הרפורמה היא רעה מאד בעיניי, אבל זו שאלה של מינונים, ואפילו בניסוח הקיצוני שלה הדמוקרטיה שלנו לא תתמוטט בגללה. להערכתי ממש לא נהיה הונגריה או פולין. למען האמת, לאור האמור כאן אני כבר לא יודע האם להאמין שבהונגריה או פולין זהו המצב. כך גם כשאני רואה את התיאורים איך ישראל היא מדינת אפרטהייד כמו דרום אפריקה, אני כבר לא יודע מה לחשוב ולמה להאמין לגבי מה שהתרחש באמת בדרום אפריקה.

בכל אופן, זו ודאי דעתי שלי. אבל מהתרשמותי מהאווירה בהפגנה הגדולה הזאת, דומני שזו דעתם של רוב המשתתפים שם. ברור שהם מוטרדים ממה שצפוי, וזה ממש מעצבן אותם, בפרט כשהתחושה היא שהממשלה והקואליציה עושות עלינו את צרכיהן מהמקפצה. אבל פחד לא ראיתי שם, ואווירה היסטרית ממה שצפוי ממש לא הייתה שם. ממש  מנסים, אבל נראה שלא באמת הצליחו לשכנע את הציבור לפחד. אם באמת היינו חוששים שעומדת לעלות כאן ממשלת פוטין (יש בכלל דבר כזה?) או סטלין (זה כנראה כן היה), אני חושב שהיינו רואים כאן טמפרטורה שונה לגמרי.

זה הזכיר לי קטע ששלחו לי שבו שני צעירים חרדים צוחקים על החילונים וההפגנות השלוות שלהם. הם מסבירים להם שכשציבור כלשהו (כמו החרדים) מפגין על ציפור הנפש שלו, הם משתוללים ושורפים את המדינה ולא עורכים פיקניקים מחויכים. בקיצור, ניכר שנושאי ההפגנות לא באמת טורדים לעומק את מנוחתם של המפגינים. ברור שיש הבדלים סוציולוגיים בין האוכלוסיות (החרדים יכולים להגיע בקלות יותר להפגנות, הם יותר מאורגנים וממושמעים, הם פחות עובדים, הם יותר תלויים במנהיגות המארגנת, וכמובן כל שטות אצלם היא פגיעה בציפור הנפש), ועדיין זה הדהד אצלי חזק כשהסתובבתי שם בהפגנה.

המסקנה שלי הייתה שזו כנראה לא רק דעתי שלי. בניגוד לשיח ההיסטרי, אנשים לא באמת חוששים מהתמוטטות הדמוקרטיה ומשלילת החופש האישי של כולנו. זה לא אומר שאין נגד מה למחות. ודאי שיש, וגם כתבתי זאת בחריפות רבה בטור הקודם. אבל נחמד לגלות שאיני מחזיק בדעת יחיד בעניין הזה, גם אם רבים משותפיי לדעה לא מודעים לכך שזוהי אכן דעתם.