מודה ועוזב: התנצלותו של הרב שמואל אליהו ומשמעותה (טור 546)

בס”ד

בטור 543 הבאתי את דברי הרב שמואל אליהו לגבי האסון בטורקיה ונפגעיו. הוא כתב שם שיש צדק קוסמי בדבר, שהרי כל מה שמתרחש נעשה “כדי לנקות את העולם ולעשותו טוב יותר”, ולכן יש להודות לה’ ולומר שירה על מה שעולל להם. זאת בניגוד לנטייה הטבעית לרחם עליהם שנובעת מקוצר רואי:

זה לא שאנחנו אטומים לצער הבריות. ממש לא. אבל אם חלילה לא נאמר תודה לה’ ששומר עלינו – זו כפיות טובה. אם נחשוב שזה מקרה – זו אטימות לב. אם נחשוב שאנחנו יותר רחמנים ממנו – זו רשעות וטיפשות.

והוא  מסיים:

על כן נאמר בפה מלא את המילים מתפילת ערבית “הָאֵל הַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ. הַמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְכָל אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ: הַשָּם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים וְלֹא נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ. הַמַּדְרִיכֵנוּ עַל בָּמוֹת אוֹיְבֵינוּ. וַיָּרֶם קַרְנֵנוּ עַל כָּל שֹוֹנְאֵינוּ”. נודה בנשמת כל חי על כל הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִֹיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ. נודה במנחה של שבת ונאמר “צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת“.

ביקרתי אותו בחריפות רבה על דבריו אלו, ותליתי אותם בתפיסתו התיאולוגית (שהיא התפיסה המקובלת). כתבתי שם שיש לרב שמואל אליהו כמה סגולות בולטות, ובעיקר יושר ואומץ לומר את מה שהוא חושב (כמו ביציאה נגד תופעות של פשיעה מינית בתוך המחנה גם אצל אנשים בעלי מעמד ורבנים) וכתבתי שהאומץ הזה הוא כנראה גם מה שהביא אותו להסיק את המסקנות מהתפיסות התיאולוגיות שלו. אומץ ויושר כזה חסר אצל רבים שמחזיקים באותן תפיסות תיאולוגיות אבל לא מוכנים להסיק מהן את מלוא המסקנות המתבקשות אלא מעדיפים להותיר זאת בערפל ועמימות, תוך דיבורים מעורפלים על חוסר יכולת להבין את הקב”ה ואת דרכיו, על חיים מורכבים במישורים שונים (להבין שכל מה שהוא עושה מוסרי גם אם איננו מבינים זאת) וכדומה.

השבת התפרסם מאמר התנצלות שלו בעולם קטן:

בעקבות ביקורות שקיבל, הרב שמואל אליהו מתנצל על מה שכתב, ויש להעריך זאת מאד. הוא שוב ביטא כאן את היושר והאומץ שמלווים אותו. יש שיאמרו שגם אני צריך להתנצל באומץ וביושר על הלשון החריפה שבה נקטתי כלפיו. כדי לבחון את הסוגיה הזאת, ולא רק בשביל זה, רציתי לעיין קצת במשמעותה של ההתנצלות שלו, מפני שאני חושב שהיא מלמדת אותנו הרבה מאד על עומק הבעיה ושורשיה. לסוגיית ההתנצלות שלי אשוב בסוף.

עיון ראשוני

בתחילת דבריו במאמר ההתנצלות הרב אליהו כותב:

כשקראתי את ביקורת הרה”ג… על דבריי בעלון זה בעניין רעידת האדמה בטורקיה ובסוריה הבנתי שחסרה מאד במאמר ההכרה בצער ובסבל של האנשים שנפצעו ברעידות האדמה ושל משפחות ההרוגים…

ובסוף הוא מסיים:

חשוב לי מאד גם לומר  משהו למי מהטורקים שקראו את המאמר המתורגם ונפגעו. דעו לכם כי כל מדינת ישראל כואבת את אסונכם, ולכן שלחה לכם מטוסים ובהם מיטב הקצינים והרופאים כדי שיעזרו לכם ברגעים קשים אלו. כולנו מחזקים את ידי האנשים היקרים שמסייעים לכם ומקווים שתבוא לכם רפואה במהרה. כל המאמר בא מתוך אמונה שרעידות אדמה אינן מתרחשות במקרה וחובה לנסות להבין מה אלוהים מדבר אלינו ואליכם. אתכם הסליחה אם נפגעתם.

בעצם הוא אומר שהוא כואב את אסונם ומבקש סליחה אם הם נפגעו. לכאורה בקשת סליחה ותיקון שנעשים ביושר ראוי להערכה. אבל בואו נתבונן עוד קצת בדברים, ואני מקווה שתבינו מדוע אני לא מסתפק ולא מוכן לעצור בכך את הדיון.

בקשת סליחה ממישהו אם הוא נפגע, בדרך כלל מבטאת אמירה שאני עומד מאחורי מה שכתבתי אבל לא רציתי לפגוע בו. זוהי התנצלות ללא חזרה מתוכן הדברים. בעצם נראה שכאן ישנה בעיקר התנצלות על חוסר טקט (שזה אחד הכשלים שהצבעתי עליהם בביקורתי. בעיניי, זה היה השולי שבהם), ללא חזרה מתוכן הדברים. ואין פלא, שהרי תוכן הדברים אינו אלא התיאולוגיה המקובלת עליו ועל רבים כמותו (למעשה רוב הציבור כנראה, לפחות ברמה ההצהרתית), והמסקנות הן נגזרות מתבקשות מהתיאולוגיה הזאת.

מה שהוא אומר זה שמה שקרה הוא בדיוק מה שהיה מגיע להם כצוררי ואויבי ישראל, ובעקבות זאת העולם הפך נקי וטוב יותר. אבל חבל לו שאנשים סובלים מזה וצר לו על כך שאנשים נפגעים מכך שאומרים להם את זה. קצת מוזר, לא? בעצם יש כאן התנצלות אבל אין כאן חזרה משום דבר שהוא אמר. הוא לכל היותר רק לא רוצה לפגוע. למעשה אין כאן התנצלות אלא השלמת חוסר במאמרו הקודם: ההכרה בסבל. אם הוא היה כותב עכשיו מאמר מעודכן הוא היה מכיל בדיוק את אותם דברים (שהרי הוא לא חזר בו משום דבר בתוכן דבריו), ורק מוסיף ביטויי צער והשתתפות על הסבל והפגיעה שלהם.

טוב, אז בואו נדמיין לרגע את המאמר המתוקן. זהו המאמר המקורי, בתוספת ביטויי צער והשתתפות בסבל. נבחן כעת מה בדיוק מאמר כזה טוען, והאם זה שונה במשהו מהמאמר המקורי וראוי פחות לגינוי. אני אשאל מה מתוך הכשלים שעליהם הצבעתי תוקן בעקבות ההתנצלות הזאת. לאחר מכן אעמוד על השאלה מדוע התנצלות כזאת בעצם חייבת להיות כמעט ריקה מתוכן.

המאמר המתוקן: התבוננות ראשונית

בטור הנ”ל הסברתי שביסוד דבריו עומדת ההנחה שכל מה שקורה בעולם הוא מעשה ידיו של הקב”ה.[1] ובנוסף, שלכל מעשה כזה יש לנו אפשרות ואף חובה לפרשו (למרות ה’לולא דמיספינא’ הרגיל שאיננו יודעים חשבונות שמים) באופן של תיקון וניקוי העולם (בעיקר למעננו). כל זה נותר בעינו כמובן, והמקנה המתבקשת היא שהנספים הם אויבים שלנו שנענשו בצדק, ממש כמו המצרים שטבעו בים. לכן ברור שהוא עדיין סבור גם שעלינו להלל ולשבח את הקב”ה על כך.

כל מה שכתב במאמר הראשון בעינו עומד, אלא שכעת הוא מוסיף גם גילויי אמפתיה לסבל ולכאב. הוא גם הסביר שם שאל לנו להשתתף בצערם של המצרים. גישה זו ראויה רק למלאכים, לא לנו. ובכלל, כפי שכתבתי שם, בעצם אם הקב”ה עושה זאת אזי זה המעשה הנכון, ולכן בעצם גם אנחנו היינו אמורים לפעול כך (בהנחה שאנחנו יודעים את החשבון במלואו כמובן).

אלא שאם כך, איני מבין שלושה דברים: 1. ממה בדיוק הם אמורים להיפגע? 2. על מה בדיוק בקשת הסליחה שלו? 3. למה באמת עלינו להשתתף בכאבם?

חשבו על מחבל רוצח יהודים ונפצע או חטף אסון משמים. האם הרב אליהו לא היה אומר לו שהוא אויב שלנו ושהוא שמח על מה שקרה לו? ייתכן שיש כאן חוסר טקט, אבל האם אמירה כזאת הייתה בעיניו פגיעה לא ראויה והוא היה מתנצל? לחלופין, האם מחבל כזה באמת היה נפגע מאמירות כאלה? הרי הוא באמת אויב שלנו. ואם משום מה הוא בכל זאת נפגע, האם זה אמור להיות אכפת לי? שלושת הקשיים הנ”ל ודאי לא היו עולים כאן.

טוב, אתם בטח אומרים לעצמכם שיש הבדל: התינוקות שנהרגו בייסורים בטורקיה אינם באמת מחבלים. אבל גם את זה איני מבין. למה, אם כן, היה מגיע להם מה שהם קיבלו? וכי הקב”ה עביד דינא בלא דינא? הרי הרב אליהו הסביר שזה עונש לאויבים מעשה ידיו של הקב”ה. אז ממה נפשך: אם הם אויבים, חל עליהם התיאור למעלה לגבי מחבל: הם לא ייפגעו, אין צורך להתנצל גם אם נפגעו, ובטח לא לבקש מהם סליחה. ואם הם לא כמו מחבלים, אז זה לא הגיע להם, אם כן לא ברור למה הקב”ה עשה להם את זה.

זה שאיננו יודעים חשבונות שמים לא רלוונטי שהרי הרב אליהו טען שעלינו לנסות ולהבין בכל זאת ואף הציע פשר שנראה לו נכון ומתבקש. כלומר לדעתו סביר שהקב”ה פועל כך. מה שנותר לנו הוא רק חוסר הטקט. כלומר הכל נכון, אבל זה לא מנומס לומר זאת בקול רם. הוא אשר אמרתי, ההתנצלות היא רק על חוסר הטקט. זה היה אחד הכשלים שהצבעתי עליהם, אבל בעיניי הוא הקל שבהם. זהו המקום לחזור לביקורת שלי על דבריו.

הביקורת שלי

התרשמתי שרוב ככל המבקרים של דבריו מבין הרבנים, באמת שותפים לתפיסותיו התיאולוגיות. הם ביקרו אותו בתוך המסגרת התיאולוגית המקובלת, חלקם על חוסר טקט וחלקם על היבטים מהותיים יותר. העלו טענות שמנסות להבחין בין הצדק שבדבר לבין החובה שלנו לשמוח. בעצם גם הוא מדבר על כך בהתנצלותו. אבל כפי שהסברתי, בתוך התמונה הזאת נראה שהרב אליהו בהחלט צודק. אם אלו מעשי ידיו של הקב”ה אז נעשה מה שראוי שייעשה ומי שחטף היה מגיע לו לחטוף. אז אין שום סיבה להשתתף בצערם (למעט עניין הטקט). נראה שהוא אפילו יותר ישר ממבקריו, שכן הוא מוכן להסיק ולומר את המסקנות המתבקשות מהתיאולוגיה המשותפת שלהם.

לעומת הביקורות הללו, הביקורת שלי תוקפת את המסגרת התיאולוגית של הדיון, כלומר את תוכן דבריו ולא רק את חוסר הטקט שבהם. לכן ביקורתי מופנית גם אל מבקריו, ולכן אני מתעקש להמשיך ולדון בדברים כי הדיון מוכיח כאלף עדים את טענותיי. לא מדובר בשגיאה מקרית, פליטת קולמוס, החלקה כלשהי שניתנת לתיקון בהתנצלות. יש כאן בעיה עמוקה במישור התיאולוגי, ולא רק חוסר טקט סתמי. הביקורת הזאת נותרת בתוקף ביתר שאת גם ביחס למאמר המתוקן.

בעצם המאמר המתוקן מכיל סתירה מובנית: הרי המסקנות של הרב אליהו באמת נובעות מתפיסותיו התיאולוגיות. אז כיצד מי ששותף לתפיסות הללו מבקר את המסקנות? צריך להבין שכולנו התרגלנו לשקר המוסכם הזה, כאילו ניתן להבין שכל מה שקורה כאן הוא מעשה ידיו של הקב”ה, וכל זה כמובן הוא מוסר צרוף, אבל בכל זאת לנו אין היתר לנהוג כך ואפילו איננו רשאים לשמוח על כך. אבל זו סתם תפיסה לא עקבית. חיים בסתירה. בערך כמו שקר הביטחון וההשתדלות שטיפלתי בו לא פעם (ראו למשל בטור 279).

חידוד

אם כל מה שקורה כאן הוא מעשה ידיו של הקב”ה, וכל מה שהוא עושה הוא מוסרי בתכלית, אז מה שקרה לכל תינוק שם הוא מוצדק. לפי פירושו של הרב אליהו, ההצדקה היא שהוא אויב רשע שלנו שמאיים עלינו. אם הוא אינו כזה, אז הקב”ה לא פועל בצדק, וזה כמובן לא מתאים להנחותיו התיאולוגיות של הרב אליהו.

אם כך, בעצם אנחנו עצמנו היינו אמורים לנהוג בדיוק באותה צורה. לטבוח בעינויים כל תינוק וכל זקן שנספה באסון, בדיוק כמו הקב”ה. נכון שלנו אין מידע מלא ולא היינו יודעים את מי לטבוח, אבל בהנחה שיש לנו את המידע, והרי לקב”ה ודאי יש אותו, אז כל זה מוצדק לגמרי וכך ראוי לנהוג. מישהו מוכן לעמוד מאחורי מסקנה כזאת?

ולגבי השמחה מול ההשתתפות בסבל ובצער, המצב דומה מאד. אם אויבים שלנו חוטפים אין סיבה להשתתף באבלם ובצערם. להיפך, יש לשמוח כמו על טביעת המצרים בים. ניתן כמובן להצטער על כך שבני אדם משתמשים בבחירה שקיבלו כדי לנהוג בצורה כה מרושעת ולכן התחייבו כליה (בעינויים), אבל זה נכון גם למחבלים וגם להיטלר. לחלופין, אם הם לא ראויים לגורל הזה, אז למה הקב”ה עשה להם את זה?

שמא תאמרו שזה כדי להשיג מטרות אחרות (אולי להרתיע את המבוגרים שלא יתחילו איתנו), או לתקן את הנצח שבהוד? על כך אומר שאיני רואה הצדקה מוסרית לטבוח תינוקות בעינויים כדי להשיג את המטרות הללו. ייכבד הקב”ה הכל יכול, ויתקן את הדברים ישירות בלי לעבור דרך טבח ועינוי תינוקות. הייפלא מה’ דבר?!

אנחנו כל כך רגילים לשאלות הללו עד שכבר אף אחד לא מנסה לבחון מחדש את התיאולוגיה שמובילה אליהם. אנחנו מעדיפים להישאר בצ”ע, למלמל על כך שאין להבין את דרכיו של הקב”ה וכו’. אבל אין בזה שום היגיון. ברור שאיני יכול להבין את דרכיו של הקב”ה, אז מה? גם אם איני יכול להבין, ברור שאם הוא טובח תינוקות יש לכך הצדקה מוסרית. אני לא יודע למה, אבל מגיע להם. אז מה הבעיה? למה צריך להצטער בצערם? במה הם שונים ממחבלים שנהרגו? שאצל המחבלים אני מבין למה מגיע להם ובמה הם רשעים? ועוד לא הזכרתי את השאלה איך בכלל ייתכן שמגיע לתינוקות גורל כזה? וכי הם בחרו ברע או עשו משהו רע?

אי אפשר להסתתר מאחורי אמירות נבובות שאיננו יודעים חשבונות שמים. אמירה כזאת טובה כדי לענות על שאלות אבל לא על קושיות. אם איני מבין למה  מניחים תפילין, אפשר לומר לי שיש בזה תיקון כלשהו שאיני מבין אותו. אבל כאן מדובר בקושיות ולא בשאלות. יש כאן פגיעה איומה במי שלא חטא. איך אפשר לומר שיש כאן מעשה מוסרי אלא שאיני מבין למה? זה פשוט מלל ריק. זה לא יכול להיות מעשה מוסרי. רק אם תאמרו שהקב”ה לא יכול היה לתקן את מה שהיה צריך באופן אחר. אבל הייפלא מה’ דבר?!

אין פלא שהדיון, כלומר המאמר המקורי, הביקורת וההתנצלות ריקים מכל תוכן. בהנחה שמאמצים את התיאולוגיה הזאת, המאמר הראשוני מציג ביושר ובאומץ את המסקנות המתבקשות ממנה. כל השאר הוא הכחשה והדחקה ותו לא מידי (למעט עניין הטקט).

האלטרנטיבה התיאולוגית

אז מהי האלטרנטיבה? כדי לסגת באמת מההבלים המרושעים שנכתבו במאמר הראשון אין מנוס אלא לוותר על ההנחות התיאולוגיות שביסודו, לתשומת לב המבקרים והרב אליהו עצמו. אי אפשר לנזוף בו על מסקנותיו או להתנצל על חוסר הטקט וזהו, שהרי לפי ההנחות התיאולוגיות שלהם אלו המסקנות המתחייבות. האלטרנטיבה היא אך ורק מה שכתבתי כאן לא פעם (ראו בטור 214, כאן וכאן, ובפירוט רב בספר השני של הטרילוגיה), ולא אפרט כאן שוב. בתמצית, טענתי היא שהרוע בעולם אינו מעשה ידיו של הקב”ה. מדובר ברוע טבעי שהוא תוצר של חוקי הטבע או ברוע אנושי שהוא תוצר של בחירה של אנשים. הקושי היחיד לגבי הקב”ה הוא מדוע הוא אינו מתערב ומונע את התוצאות הנוראיות הללו. אבל כאן ניתן להציע הסברים שאינם דחוקים. זו כבר שאלה ולא קושיה/סתירה.

לגבי רוע טבעי, כמו ברעידת אדמה, הסברתי שאין מערכת חוקי טבע שיכולה להביא את העולם למטרותיו כפי שמייעד לו בוראו, בלי האלמנטים של הסבל. זה פשוט לא אפשרי לוגית, ולכן גם הקב”ה כפוף לזה ואינו יכול להתגבר על כך. הוא יכול כמובן להקפיא או להשעות את חוקי הטבע אבל אם הוא החליט שהעולם צריך להתנהל לפי חוקי טבע אין לו דרך להתערב ולמנוע סבל וכאב. למה הוא רוצה עולם שמתנהל לפי חוקי טבע? זו כבר שאלה ולא קושיא, ויש אפילו תשובות טובות לעניין (למשל שבלי זה לא היינו יכולים להסתדר בעולם הזה, ולהבין מה עלינו לעשות בכל מצב. ראו בהפניות הנ”ל).

ברור שגם אני נזקק להנחות לא מבוססות לגבי יעדים של העולם וחוקי הטבע שלו ולגבי תיקונים ותועלות של המצוות (שלשיטתי לא נועדו למטרות מוסריות), אבל כאן מדובר בהסבר לשאלה ולא בתשובה לקושיה/סתירה. זה בדיוק ההבדל. זה שאיני יודע מהן המטרות לא מהווה קושי מיוחד. זו תוצאה של התבוננות במצוות ובמציאות. לעומת זאת, טענה שכל מה שקורה כאן הוא מעשה ידיו של הקב”ה בתוספת להנחה שהוא תמיד פועל באופן מוסרי למהדרין, יוצר סירה חזיתית מול המציאות ולא רק חוסר הבנה. סתירה דורשת יישוב, ואי אפשר לקבל את הדרישה לחיות בסתירה. לא רק מפני שאיננו יכולים לקיים זאת, אלא מפני שאין דבר כזה. איני יכול להאמין ב-X ובו זמנית גם ב-‘לא X’. על זה אי אפשר להסתפק בתשובה ששגבו דרכיו של הקב”ה מדעתנו (ראו על כך במאמר הזה).

האלטרנטיבה האתית

בדיוק אותו דבר קיים במישור האתי. לפי התיאולוגיה המקובלת, אנשים נאלצים להגיע לאמירות תימהוניות שמחייבות אותנו לחיות בשניות. השניות שמתאר הרב אליהו בין השמחה וההודאה לקב”ה לבין ההשתתפות בצער, אומרת שגם אם מעשה גורם סבל, בהנחה שהוא היה מוצדק ניתן לשמוח ולהודות על כך, ביחד עם ההשתתפות בצער. אבל אם רשע חוטף על רשעותו אין סיבה להצטער בצערו (ואם הוא לא רשע למה הקב”ה לא הציל אותנו בלי לפגוע בו?!).

הרי לפי הדרישה הזאת לחיים בשניות, אם כן, לכאורה עלינו גם לומר שבח ותודה לקב”ה על נפגעי פיגועים אצלנו. גם את זה הקב”ה לא עשה סתם. אם הם נהרגו ודאי היה מגיע להם (ראו בתגובתו ההזויה של הבן דוד של נפגעי הפיגוע מיום שישי שעבר. זו ממש פסגה של תפיסת השניות המטופשת הזאת. הוא הסביר שהקב”ה היה הורג את בני דודיו כך או כך, כי זה מה שצריך לקרות). יתר על כן, זה שאנחנו כואבים את כאבם ואסונם, כזכור, לא אמור למנוע מאתנו לומר תודה לקב”ה על כך שהוציא את הצדק לאור. בדיוק כמו בטורקיה. אם כן, אחרי כל פיגוע עלינו להודות לקב”ה על ניקוי ותיקון העולם. עוד כמה אנשים מיותרים נאספו מכאן לשמחתנו. אמנם לנו הם נראים צדיקים ולכאורה לא מגיע להם למות, אבל זה רק בגלל שאיננו יודעים חשבונות שמים. האמת היא שהם היו רשעים מרושעים וחזקה שהקב”ה עושה דין לאמתו. זה נראה לכם רציני?

האם לא מסתבר הרבה יותר לומר שמה שקרה לנפגעי הפיגועים או אסונות טבע קרה בגלל חוקי הטבע ולא שזו החלטה של הקב”ה? במקרה כזה ברור שזה מעורר עצב וצער, והדבר לא דורש הסברים תיאולוגיים ולא פרשנויות של חשבונות שמים (שאותם איננו יודעים, כזכור). במקרה כזה גם ברור שלמרות שמדובר בתוצאה נוראה מבחינה מוסרית (ואין שום צורך להניח שבבסיס טבח תינוקות בעינויים ישנם שיקולי מוסר טמירים), לא הקב”ה החליט עליה וביצע אותה. לכל היותר הוא לא מנע אותה, אבל לכך יש הסברים וכנ”ל.

למשמעותה של ההתנצלות: חיים בסתירה

התנצלות עניינה לומר שמה שעשיתי היה מוטעה. לאור מה שתיארתי, התנצלותו של הרב אליהו עסקה רק בשאלת הטקט, אבל לגבי התכנים לא הייתה כאן התנצלות ולא יכולה להיות כזאת (אלא אם הוא חוזר בתשובה על תפיסותיו התיאולוגיות. לא נראה שזה מה שהיה כאן). כיצד עליי לשפוט אדם שמחזיק בעמדות תיאולוגיות שמכילות סתירה: מחד הקב”ה הוא טוב, ומאידך הוא עצמו במו ידיו עושה מעשים מרושעים שלא ניתנים לשום הצדקה.

איני יודע. לא פעם דיברתי על אנשים שחיים בסתירה כזאת. כאלה שמאמינים בתוקפו של המוסר אבל מטריאליסטים, או כאלה שמאמינים בתוקפו של המוסר אבל הם אתאיסטים. הראיתי בעבר ששתי התפיסות שתיארתי כאן הן לא עקביות (ראו למשל בטור 456), וכעת עולה השאלה האם מדובר באנשים מוסריים. לכאורה הם מחויבים למוסר, אבל המחויבות הזאת מבוססת על טעות. דומני שזה תלוי בשאלה הבאה (שגם היא עולה בטור הנ”ל): בהנחה שמדובר בסתירה, יש לנו שתי אפשרויות לפרש את מי שמחזיק בתפיסה כזאת:

• עמדה כזאת מבטאת אמונה נסתרת (לא מודעת) באלוהים.
• עמדה כזאת מבטאת מחויבות מוטעית למוסר. כלומר המחויבות למוסר היא פסיכולוגית ולא פילוסופית.

פרשנות א בהחלט משקפת עמדה מוסרית ואדם מוסרי שיש  לו טעות פילוסופית, אבל פרשנות ב משקפת אדם לא מוסרי שחי בטעות. הוא מוסרי במתעסק (כי המוטיבציה המוסרית היא חלק מהגדרת המעשה והאדם כמוסריים). אגב, לדעתי ברוב המקרים והאנשים פרשנות א היא הנכונה.

צריך להבין שהתיאולוגיה המקובלת דורשת מאתנו חיים בכמה וכמה סתירות. אחת מהן היא האמונה שאלוהים הוא טוב ושכל מה שקורה בעולם הוא מעשה ידיו (ועלינו להודות לו על הרעה ועל הטובה). סתירה אחרת היא האמונה שהכל מתנהל באופן טבעי ובכל זאת אלוהים יכול להתערב (בלי להפר את חוקי הטבע). דוגמה נוספת היא שהכול צפוי והרשות נתונה (ידיעה ובחירה), וכן עוד על זו הדרך. לכן השאלה כיצד להתייחס לאדם שחי בסתירה היא שאלה מאד חשובה לגבי שיפוט והערכה של אנשים שמחזיקים בתיאולוגיות המקובלות.

לסיום: מה עם ההתנצלות שלי?

מי שחושב שהטור האחרון שלי בא לומר שלא היה בדבריי כעס אלא תיאור שליו של עמדתי (פשוט הלכתי למילון “מילוג” ובחרתי את המילים היחידות שמתאימות לסיטואציה: טמבל, טפיל, מטומטם, מושחת, שקרן וכדומה), לא הבין את דבריי. ברור שכעסתי, וברור שהביטויים החריפים היו ביטוי לכעס הזה. מה שטענתי הוא שזו צורת הצגה חריפה של טיעונים ולא כינויי גנאי (ביטויים שמתייחסים לאדם בלי קשר לטיעונים). בהחלט בחרתי בצורת ההתבטאות הזאת בגלל הכעס, והדבר אינו צריך לפנים.

עד כאן הסברתי מדוע הכעס מוצדק לגבי התיאולוגיה שמובילה לתמונת עולם מרושעת שכזאת. ממש לשון הרע על הקב”ה. מה לגבי ביקורת על אדם שמחזיק בתיאולוגיה כזאת? ברור לי שהרב אליהו באמת התכוון להתנצל כי הבין אינטואיטיבית שיש משהו פגום בדבריו. אלא שכל עוד לא שינה את התיאולוגיה שלו, ההתנצלות הזאת ריקה מתוכן (למעט שאלת הטקט, כאמור). דברי וכאן הם לא יותר מאשר ניסיון למזער פגיעה באנשים (אותם אלפי טורקים שמנויים על עולם קטן, או על תרגומיו לטורקית מדוברת, וקראו את הדברים בעודם נתונים תחת ההריסות).

הרב אליהו מחזיק בתיאולוגיה סתירתית. הבעיה היא התפיסה שלו ולא הדברים שכתב והפגיעה שעולה מהם. זוהי תפיסה מרושעת, גם אם האדם לא מודע לה. הוא לא בוחן את התמונה שעליה גדל וחונך, וכך מחזיק בתמונה מרושעת. יש בזה מידה של אשמה. אני באמת לא חושב שכל אדם כזה הוא בהכרח אדם רע. ממש לא. זה אדם שלא חושב נכון ולא מוכן לבחון באופן ביקורתי את עמדותיו (והעמדות שחונך עליהן). המצוקה שהביאה אותו להתנצל מעידה שהוא כנראה אדם טוב שלא רוצה לפגוע באנשים אחרים. אבל אם הוא כבר פגע, הרי המקור  לכך הוא עמדותיו שעדיין פוגעות בהם. מה מועילה התנצלות כזאת? זה דומה למי שמחרף את חברו ואז מוסיף “טוב, זה בידידות”.

ישנה נקודה שקשורה בטבורה להבחנה שעשיתי כאן. באחד הטוקבקים לטור הקודם העירו לי שסיווגתי אדם כמטומטם בעוד שהיה עליי להתייחס לאמירה ולא לאדם. בתגובתי כתבתי שבזה לכאורה יש משהו. כעת ניתן להבין במה מדובר. אם היה מדובר בהחלקה מקרית, טעות אנוש, אזי כולנו בני אדם. אין מי שלא טועה. אבל כפי שהראיתי כאן, האמירה הזאת היא לא מקרית. זו תוצאה אינהרנטית של התיאולוגיה שבה הרב אליהו מחזיק. להיפך, אלו שלא מסיקים את המסקנות שלו הם אלו שמחליקים באופן מקרי ולא מודע. הרב אליהו חזר על עמדותיו התיאולוגיות הללו כבר כמה פעמים גם בעבר, וברור שאין כאן אמירה שלא מייצגת את תפיסותיו. במצב כזה כן נכון להתייחס לאדם ולא רק לאמירה שלו.

ההסתייגות שניתן להעלות היא שאמנם האמירה מרושעת אבל האדם עצמו רק טועה (חי בסתירה). את זה אני בהחלט מקבל. אדם לא מבין שאמירתו מרושעת, אזי גם אם הוא מאמין בה ואומר אותה מתוך אמונה שלימה, אינו בהכרח אדם רשע. כך למשל אנשים שמאמינים בזכות האישה על גופה ומתירים הפלות, מאמינים בעקרונות מרושעים. למיטב שיפוטי הם מתירים רצח. אבל ברור לי שלא כולם אנשים רעים. יש להם תפיסות מרושעות, ויש להם גם אשמה כלשהי בזה שכן הם לא בודקים באופן ביקורתי את הערכים שבתוכם הם גדלו והתחנכו ובתוכם הם חיים. ועדיין קשה לומר שהם רשעים. על זה, ורק על זה, אני בהחלט מתנצל בפניו. אבל אני עדיין מצפה ממנו כמו ממבקריו שיבדקו את עצמם וישתחררו מהתפיסות המרושעות הללו שיסודן באימוץ לא ביקורתי של עקרונות מחשבתיים ותיאולוגיים. כל עוד אינם עושים זאת יש להם אשמה כלשהי באמירות המרושעות שנגזרות מהם.

[1] רבים יאמרו שניתן גם להחזיק בעמדה שיש דברים שהם מעשה ידיו ויש דברים שלא. מעורבות אין פירושה בהכרח שהכל מעשה ידיו. אבל אם זה כך, אז מניין לנו שרעידת האדמה היא מעשה ידיו של הקב”ה? אולי היא שייכת למקרים הטבעיים? כל אלו שמחפשים פשר בכל אירוע, כולל פיגועים ורעידות אדמה, בעצם מניחים שהכל מעשה ידיו. גם כל אלו שמצדיקים את הדין ואומרים שאיננו יודעים חשבונות שמים, ולא מציעים פרשנויות הזויות כמו זו של הרב אליהו, בעצם מניחים שאכן הכל מעשה ידי הקב”ה. הם לא שונים ממנו בכלום.