קולות חרדיים למען השתלבות (טור 558)
בס”ד
לפני כמה ימים ראיתי פוסט של אדם בשם הרב מיכאל נכטיילר, העונה לשם “החרדים לטיס”, ובו הוא קורא להשתלבות של החרדים בכל מערכות המדינה, בעקבות המחאות של טייסים, כלכלנים ואנשי אקדמיה שהצליחו להשהות את הרפורמה המשפטית של הממשלה. כבר קראתי ושמעתי קולות כאלה גם בעבר, ואנצל את ההזדמנות כדי לבחון כמה נקודות ששוות דיון.
והרי דברי קודשו:
| אז אמרנו להם “תקפצו לנו!”, והם קפצו.
קפצו על המדינה שלנו, על הכלכלה, על הצבא, על החוק, על הרחובות, ובעיקר על כל מוסכמה קדושה אפשרית. הם קפצו והוכיחו לנו שהרוב כאן לא קובע. מיעוט ליברלי שהפסיד בבחירות בנוקאאוט, קבוצה שהולכת וקטנה דמוגרפית וזהותית, אבל שלטה כל העת, החזיקה בדגל הכחול לבן ולא הרפתה ממנו מעולם. היא היתה שם כל העת, נותנת לילדים לשחק בגבולות הריבוע, דואגת פה ושם ליישר את הסוררים, להבהיר להם שיש מעליהם אדון, מאפשר, אבל אדון. והיא לא אשמה, ברובה הגדול היא לא מושחתת, היא פשוט הייתה שם לפנינו, בתודעה ובמעשה, נותנת לנערים לשחק לפניה כל עוד אינם משנים את כללי המשחק ובראשם – עצם שלטונה ושלטון ערכיה. וכל עוד הם שם ולא אנחנו, כל עוד את חדרוני המשרדים במגדלי תל אביב ממלאים אנשים ליברלים על מלא, כל עוד את קוקפיטי הטייסות מאיישים בני ישראל הראשונה, כל עוד מול מקלדות לוחמי הסייבר יושבים צאצאי סביון, כל עוד עונדי הפלאפלים במשטרה ובצבא, לובשי הגלימות בהיכלי המשפט, ודוברי האנגלית הרהוטה במשרד החוץ, כל עוד אלו יהיו נציגיהם, זה לא ישתנה. בשביל לשנות את המשחק למשחק דמוקרטי, בשביל לעבור לכיסא הנהג ולגעת בדוושות המדינה, בשביל שנוכל להתחיל להנחיל למדינה באופן שאינו קוסמטי את ערכינו, לא די בדמוגרפיה, נדרשת הקרבה. נדרשת אחריות. אנחנו כחרדים חייבים להיות שם עם טובי בנינו, במשרדים ובטייסת, בסייבר ובמפקדות, בנקודות המשטרה בארץ ובנציגיות ישראל בחו”ל, אנחנו צריכים להיות אליטה. עד שלא נהיה שם, המציאות הוכיחה שאין לנו שום יכולת להנחיל את תפיסת עולמנו. נמשיך לשחק בתוך הגבולות ההולכים ומצטמצמים של המשחק שיוגדר לנו, ולחכות שיאפשרו לנו, אולי עוד קצת אויר וזמן משחק. הקריאה מהחודש האחרון אינה צריכה להיות לדמוקרטיה. זו אינה באמת קיימת כפי שהוכיחו נתיבי איילון. הקריאה היא לעלות אל ההר וליגוע בקצהו, הקריאה היא לכבוש את האליטה. למרות הקושי, למרות המרחק האידיאולוגי, למרות הפער הסוציולוגי, ולמרות שמדובר בתהליכים של עשורים, אם באמת חפצי חופש אנחנו, אם באמת ערכינו חשובים לנו ואנו חושבים שהם קריטיים לעתידה של ישראל ולעתיד העם היהודי, הגיע הזמן לקרוא בקול גדול, בציבור שלנו, פנימה: החרדים הטובים – לטיס! |
ניתוח ראשוני: גניבת הבחירות
דבריו משקפים את אותו מרמור שעומד בבסיס המחאות החדשות של תומכי הרפורמה שהחלו השבוע, שטוענים כי המוחים גנבו להם את הקול. הם זכו בבחירות האחרונות, ציפו לשינוי חוקתי לפי המובטח, וכעת הממשלה פועלת לפי תכתיבים של המיעוט שהפסיד.
רק אעיר כי זהו סילוף של העובדות, כמקובל במחוזותינו. איני נכנס לוויכוח האם זה אכן הובהר בתעמולה ובמצע לקראת הבחירות (לדעתי – דווקא כן), אבל חשוב לדעת שלפחות כיום ברור שרוב גדול של הציבור (כולל מעל חצי ממצביעי הליכוד) תומך בהשהיית הרפורמה ובשיח לקראת הסכמות. ועדיין אני יכול להבין שזה יוצר תסכול עצום אצל מצביעי הקואליציה השמאלנית העכשווית. ניתן להבין זאת היטב דרך שיחתו הוויראלית של מכונאי מטוסים עם אראל סגל, שכששמעתי אותה ממש נשבר לי הלב. כדאי להאזין, למי שעוד לא קיבל את זה בוואטסאפ. למרות הכאב, אני חייב לומר שלדעתי הוא לא צודק, וההשוואה שלו לא נכונה. ועדיין ניכרים דברי אמת שיוצאים מהלב. תחושה דומה קיימת אצל החרדים, ושם אין ספק שגם היום הזה ממש מדובר ברוב גדול מאד של המצביעים שציפו לרפורמה הכי קיצונית והתאכזבו.
נכטיילר, כאמור, מבכה גם הוא את חטיפת הבחירות. וטוען שמה שאפשר זאת הוא הכוח שיש לטייסים, אנשי הייטק, אנשי אקדמיה, משטרה וצבא, אישי משפט וכו’. לכן הוא קורא לחברה החרדית להיכנס לתחומים הללו, כדי שלהבא לא תקרינה חטיפות כאלה. (ואולי כדי שלהבא דווקא הם יחטפו את קולות מתנגדיהם לכיוון שלהם.) לטענתו, זהו בעצם אינטרס חרדי.
אני חייב לומר שבקריאה ראשונית לא הייתי בטוח שכוונתו באמת לקרוא לשינוי מדיניות חרדי. היה לי חשד שזוהי כתיבה סרקסטית (ואז הכותרת פספסה את כל העניין), שמטרתה בעצם למחות על גניבת הקול החרדי. אבל מחיפוש ברשת על הכותב התרשמתי שזה דווקא כן נכתב ברצינות. יתר על כן, נראה שהוא עקבי במאמציו לאזן את החברה החרדית, וייתכן שקריאתו זו לא מכוונת באמת לקידום האינטרסים החרדיים, כפי שניתן להתרשם, אלא לקידום האנשים החרדיים ולפתיחת אופציות בעולם החרדי. הוא תולה זאת באינטרס של החברה החרדית כי כך כותבים שם, אבל בעצם מתכוון לומר שכך ראוי. צריך להכיר את המאפיינים של כתיבה חרדית, בפרט כאשר היא עוסקת ברעיונות רדיקליים (כמו לצאת לעבוד, לרכוש השכלה, לחשוב, או לתרום לחברה רח”ל). במקריים כאלה היא משתמשת בשפה כפולה, כלומר כותבים טיעונים לגיטימיים לאוזן החרדית, כשמאחוריהם מתחבאים טיעונים ביקורתיים שפונים למבינים (במו אוזניי שמעתי כבר בעבר מכותבי “צריך עיון”, ממחוזותיו של נכטיילר, שהם אכן כותבים בשפה כפולה כזאת). בכל אופן, כאן אתייחס לדברים עצמם ואניח שהם נכתבו ברצינות. דבריו הם רק טריגר לדיון, וזה מה שחשוב לי כאן.
האם באמת הטייסים גנבו לו את הקול?
כאמור, רוב הציבור כיום רוצה פשרה והשהייה. בהסתכלות הזאת דווקא תומכי הרפורמה שיצאו בעת ההשהיה (יום ב) לרחובות הם שרוצים לגנוב לכולנו את המדינה. לקואליציה אכן יש רוב והיא אכן זכתה בבחירות בדין. אפשר להתווכח עד כמה זה לגיטימי לפעול כעת מכוח רוב שקיבלת בבחירות כאשר עכשיו ברור שאין לך רוב בציבור (אגב, ייתכן שגם לא רוב בין ח”כי הליכוד, אם אוסף השפנים שם היו מוכנים גם לומר את דעתם בגלוי וביושר ולא רק לא לפרוטוקול). אבל בטח לא סביר לקרוא לדבר כזה ‘גניבה’. זו כפייה כוחנית באמצעים אזרחיים על הממשלה, במטרה להביאה לייצג את רצונו של רוב הציבור. זה נשמע קצת אחרת מגניבה, לא?
כמובן שלגבי אמצעי הכפייה בהחלט יש מקום לדון. רובם לגמרי לגיטימיים בעיניי. לחץ כלכלי פוליטי והפגנות, סוערות ככל שיהיו, אלו כלים דמוקרטיים למהדרין. כך ציבור מביע דעה, וככל שלדעתו המצב קיצוני יש גם הצדקה לצעדים קיצוניים. זו אינה הפעם הראשונה שחוסמים כאן כבישים (כן, גם בהתנתקות חסמו. ונכון, לא ספרתי כמה פעמים. גם חרדים חסמו, אתיופים חסמו ונכים חסמו). בפרט שכאמור רוב הציבור כיום דווקא לא מסכים לדהירת האמוק של הממשלה ולכן בהחלט סביר לטעון שאין תוקף מוסרי למעשיה, גם אם יש להם תוקף חוקי.
לגבי הסרבנות בצבא, אני אישית חשבתי שאין בזה בעיה בנסיבות הקיצוניות שנוצרו (לפחות לגבי מי שהגיע למסקנה שהדמוקרטיה עצמה בסכנה, ושהכללים השתנו באופן שמפר באופן מהותי את החוזה החברתי. למרות שאני לא נמנה על אלו). אבל בימים האחרונים יש לי הרהורים נוספים בעניין (בין היתר בגלל ההאזנה למכונאי הנ”ל), ואין לי לגביו עמדה חד משמעית. ברור שזה גם תלוי בהערכת הסיכונים הצפויים, ובזה אני חלוק על רוב המוחים (לדעתי אין סכנה לדמוקרטיה גם אם הרפורמה הייתה עוברת, בטח במתכונתה המצומצמת). אני גם חושב שהם פתחו את ההערכה בדבר סכנה לדמוקרטיה בקלות דעת רבה מדיי, ובזה יש בהחלט ממד של רשלנות.
אלא שהחרדים הם האחרונים שיכולים להלין על סרבנות להתגייס ולשרת בצבא. תלונות כאלה הן פסגת צביעות שכמותה טרם ראיתי. אתה לא רק משתמט ומתנשא, לא רק מקבל זכויות על לא עוול בכפך, כעת אתה גם בא בטענות לאלו שמסרבים למסור את נפשם למענך, ומתלונן על זכויות יתר של משרתיך הנאמנים. הם מעזים להשתמש בכוח שצברו בדין, שלך אין אותו כי אינך מוכן לשאת בנטל, אבל להתלונן על כך אין לך בעיה. פלא שלא דורשים לתת נשק גם לבחורי הישיבה בשם השוויון בפני החוק. החרדים עומדים על זכותם להשתמש בכסף שמייצרים אנשי ההייטק והכלכלה, לצרכיהם הכיתתיים, בלי שהם מוכנים לתרום לזה מאומה. ואז באים בטענות לאלו שמשתמשים בכוח הכסף שלהם או ההקרבה וההתנדבות שלהם כדי להשפיע. אין גבול לאטימות.
כדאי לזכור שיצחק תשובה משלם מיסים בערך כמו עיר שלימה. למה גם שם לא נבוא בטענות על שוויון בפני החוק? למה לוקחים ממנו יותר מאשר מכל אחד מאיתנו? וכי הקול שלנו שווה יותר משלו? לדעתי כמו שסביר לקחת מנו יותר מסים, כך גם לגמרי סביר שיש לו יכולת השפעה גדולה בגלל כוחו הכלכלי, יותר ממה שיש לאזרח רגיל. לא בקלפי, אבל במאבקים דמוקרטיים – בהחלט כן. כבר הזכרתי בטור קודם שלארה”ב יש זכות ווטו במועצת הביטחון ולבלגיה לא. היכן השוויון? לכאורה סתם מתן קרדיט לכוח. אבל המבקרים את העניין שוכחים משום מה שארה”ב היא זו ששולחת חיילים ומשקיעה הון במשימות בינלאומיות, ולא בלגיה וגם לא ישראל. לכן בהחלט יש צדק לתת לה כוח והשפעה עודפים בהחלטות בינלאומיות. מי שמשלם את המחיר ונושא בתוצאות מגיע לו כוח השפעה בהתאם.
הערה מוסרית
אגב, אם לדעת נכטיילר החרדים יכולים להתגייס לטייס (כמה וכמה שנות שירות, כולל המון ימי מילואים) כדי להשפיע על האינטרסים שלהם במדינה, ואם הם יכולים להיכנס לתחומי ההייטק והכלכלה כדי להשפיע, איני מבין מדוע הם לא יכולים להתגייס ולתרום לתוצר גם כיום, סתם כדי למלא את חובתם. גם אם לא היו “גונבים להם את הקול”, הם יכולים וצריכים לתרום את חלקם. אולי צריך להזכיר שמותר לקיים את חובותיך גם אם זה לא מקדם את האינטרסים שלך. בשביל ערך אזוטרי ושנוי במחלוקת כמו מילוי חובה מוסרית ואזרחית, כנראה אין שום הצדקה לשאת בנטל. בשביל זה נולדו הפראיירים מסביב. הבעיה היא שלפעמים הפראיירים שוכחים את חובותיהם, וצריך להעמיד אותם במקומם.
זוהי תפיסה מוסרית מזעזעת בעיניי, אם כי היא ממש לא מפתיעה אותי. אגב, הזכרתי למעלה את השיח החרדי הכפול, ואני חושד שנכטיילר בעצם רוצה לומר שמן הראוי לתרום לחברה ולשאת בנטל, אבל כותב זאת בדרך החרדית המקובלת (=זה האינטרס שלנו לכן צריך ונכון לעשות זאת). הנה, אפילו לימדתי עליו זכות. אגב, אני באמת מעריך שזו אפשרות פרשנית סבירה לדבריו. כמה פעמים בעבר (ראו למשל במאמרי כאן) הסברתי שלא מלמדים זכות בטיעונים לא נכונים.
האם החרדים החדשים עדיין יהיו חרדים?
השאלה המעניינת שעלתה אצלי לגבי הפוסט הזה היא האם אותם חרדים שישתלבו בכל תחומי העשייה עדיין יהיו חרדים, ובאיזה מובן? הם לא יאמרו הלל ביום העצמאות? זכרו שהיום המפלגות החרדיות הן ‘המחנה הלאומי’. ממש ציונות רדיקלית. אני נתקל בשאלה הזאת בכל פעם שאני שומע חרדים שקוראים לשינוי מהותי בחברה החרדית, ביחסה לעבודה והשכלה, ביחסה לצבא, ביחסה לנשים, ביחסה למוסדות המדינה, ביחסה לערכים חיצוניים ופתיחות לסובב, לאמנות וכדומה. אחרי שכל זה ישתנה, מה יישאר מהחרדיות של הקבוצות הללו? הגרטל והכפתן? אי אמירת הלל ביום העצמאות? אולי הציות המוחלט לגדולי הדור (שכמובן גם הם, או לפחות דעותיהם, ישתנו, שהרי כיום הם נגד כל ההצעות הללו). לפי הקריטריון הזה, בעצם אפשר אפילו בכלל לוותר על תורה ומצוות, לציית למוהר”ר דוד גרוסמן ומועצת גדולי מרצ, ואחרי כל זה להישאר לחסות תחת הכותרת ‘חרדי’. במניפסט שלי (טור 500) עמדתי על כך שחרדיות, אם מתעלמים מהכפתן והגרטל, היא חיבור בין שתי אידאות כמעט בלתי תלויות: התנגדות לציונות והתנגדות למודרנה וערכיה. במבט הזה עוד יותר ברור שהחרדיות המוצעת כאן לא מקיימת מאומה מהקריטריונים המהותיים שמאפיינים אותה.
חשוב לי לחדד שזו אינה ביקורת. אין שום חובה להישאר חרדי וגם אין קדושה בשמות ומונחים. בוודאי מותר לאדם להציע לעצמו ולכולנו לא להיות חרדים (גם אני מציע זאת בחום), לא ביחס לציונות ולא ביחס למודרנה. אבל התחושה שאני מקבל ברוב המקרים שבעלי ההצעות הללו רוצים לשנות את החרדיות ולא לצאת ממנה. בעיניי זה דומה להצעה למתמטיקאי לעסוק בשירה, כי זה ראוי יותר למתמטיקה. או כמו להציע ליהודי לאמץ את ההינדואיזם ולוותר על תורה ומצוות, כי זו יהדות נכונה וראויה יותר. אגב, יש לא מעט שמציעים הצעות דומות. כך, לדוגמה, רוב ככל ההצעות לזהות יהודית חילונית[1] אומרות בערך את זה: היהדות שלי היא סט של ערכים ליברליים (בתוספת כמה מרכיבים אתניים ותרבותיים, כמו דיבור עברית, שירות בצבא, רצחו את סבי בשואה וכו’). כך גם מדעי החרטא מציעים לראות בהם עצמם מדע. חלק מהעוסקים בהם מציעים לערוך מחקר איכותני ולא כמותי ומתעקשים לראות גם בזה מדע וכן הלאה. הצד השווה לכל ההצעות הללו הוא שהן בהחלט יכולות להיות ראויות, אבל אין שום היגיון בהתעקשות לראות בהן שינוי של המצב/התחום הקיים ולא מעבר למצב/תחום אחר.
הצעות אלו פירושן ריקון של החרדיות מתוכן מהותי, והישארות עם מונח ריק, או היצמדות להגדרות סוציולוגיות (שגם הן ישתנו מאד). זהו קיבעון שמתעקש להמשיך ולהיקרא חרדי גם כשאינך כזה. אולי אותם אנשים חשים סנטימנט עמוק למילה ‘חרדי’. אבל בעיניי זהו סתם שימוש במילה. דיון סמנטי שלא ממש מעניין. שימו לב שאם זו הייתה כוונתו, אז נכטיילר בעצם מציע לכולם “להשתמד” (אליבא דהתפיסה החרדית המקובלת) ולא רק לשנות את החרדיות. כאמור, איני יודע אם הוא מתכוון לזה (זכרו את ענייני השפה הכפולה).
הבעיה הלוגית, הערכית והפסיכולוגית
עד כאן תיארתי בעיה לוגית-מושגית. מעבר לזה, נראה שיש כאן בעיה פסיכולוגית שעומדת בבסיס העניין הלוגי-מושגי. אדם לא מוכן להתנתק ממקומו, או להכיר בכך שהתנתק, ולכן מתעקש להיכנס לסתירות מושגיות. אבל מעל הכל יש כאן גם בעיה ערכית בעיניי, ובה אגע כעת.
רבים מאלו שדיברו אתי על הסוגיות הללו מצפים שיעשו עבורם את העבודה. שוב ושוב שואלים אותי כיצד תיעשה המהפכה? איך ניתן לשנות את העיוותים של החברה וההשקפה החרדית? נראה שהפונים מצפים שאני, או מישהו אחר, יעשה עבורם את העבודה. שנה לנו את החרדיות, הם אומרים, ואז נוכל להישאר בנחת חרדים. זהו רצון למהפכה אבל בלי מוכנות לשלם מחירים. מהפכה מהכורסה. אני אומר לאותם יהודים שברוסיה בתחילת המאה העשרים אנשים מסרו את חייהם על מהפכה. הם לקחו סיכונים, שלעומתם מה שלוקח על עצמו מהפכן חרדי בימינו הוא בדיחה טפלה ועלובה. אם חשוב לך לשנות, אם אתה רוצה לבטא את עמדותיך ולנהוג על פיהן בחופשיות, היכבד וקח סיכונים עם מוכנות לשלם מחירים. אתה לא יכול לצפות לחיים נוחים, עם כל ‘הלוקסוס החרדי’ (המפוקפק), אבל לדרוש או לצפות שתיעשה מהפכה עבורך, בלעדיך.
שוב ושוב מתברר לי שישנה קבוצה חרדית (?) גדולה למדיי, שבתוכה כל אחד לחוד רוצה מהפיכה, אבל אין להם אפשרות להתארגן כי אף אחד מהם לא מוכן להיות ראשון. בני סיפר לי פעם על כשל שידוע כ”בעיית הפקס”. נניח שהמצאתי כעת את מכשיר הפקס. אין לי דרך להתחיל למכור אותו כי כדי להשתמש בו צריך שיהיה לפחות עוד אדם אחד שיש לו פקס (רצוי מישהו שיש לי קשר אליו). אין לתהליך כזה איך להתחיל. בטור 67 עמדתי על בעיה דומה ביחס למרד נגד רודנים (כמו סטלין). זה כבר ממש מחזיר אותנו למהפכה החרדית (רק בקנה מידה זניח לעומת המקור).
זה מזכיר לי את בני דודנו הפלסטינאים שמייללים כל הזמן שאכלו ושתו להם, לא מוכנים לשלם שום מחיר, ומצפים שאחרים (אנחנו למשל) יסדרו עבורם את כל העניין. על זה אמר יורם ארבל: “כך לא בונים חומה”. שינויים כאלה נעשים על ידי אנשים שמוכנים לשלם מחירים. אם זה חשוב לך, לך על זה. אם אינך מוכן, כנראה זה לא ממש חשוב לך, אז תאכל מה שבישלת (או סירבת לבשל).
הצעתי לציונות הדתית
אני חושב שאם ניישם את הצעותיו של נכטיילר כלשונן, הן רלוונטיות מאד לציונות הדתית. שם לא ייקלעו לאותן בעיות שתיארתי ביחס ליישומן אצל חרדים. כל אלו בציונות הדתית שמעלים את אותן תלונות עצמן, שגנבו להם את המדינה ואת הקול, ייכבדו ויתפסו את עמדות הכוח שמאפשרות להשפיע. כאן לא תיווצר סתירה מושגית, ולכן הדרך בהחלט פתוחה. הציונות הדתית לקחה על עצמה לא פעם משימות חדשות (התנחלות, קצונה בכירה בצבא, השתלבות באקדמיה ובמערכת המשפט, בעיתונות ועוד), אבל כנראה שלא הגיעה לעמדות השפעה מספיק משמעותיות, ולכן ממש בימים אלו ה’מיעוט’ שהפסיד בבחירות עדיין מצליח להביס אותה. נראה שאנחנו בדרך, ובהחלט יש התקדמות, ועדיין המרחק רב.
אולי זה יפתיע אתכם, אבל להערכתי הדברים אמורים בעיקר בתחום ההייטק. לפני שנים רבות הזמינו אותי לישיבת ההסדר במעלה אדומים לכנס בוגרים. דיברתי שם על ההתגייסות להייטק. אמרתי להם שהתרגלנו לכך שמותר וצריך לוותר על ערכי משפחה וערכי לימוד תורה וכדומה, כדי להתגייס ולתרום בסיירת, או בקצונה קרבית בכירה בצה”ל. אבל משום מה בתחום ההייטק אין לזה לגיטימציה. צריך להבין שהקמת סטרטאפ זה לא כסף שנוזל מהשרוול. גם אחרי שיש לך רעיון ויש לך כישרון, מדובר במאמץ אדירים, עם עבודה סיזיפית, עם לקיחת סיכונים גדולים, איבוד שנות חיים ומתח רב, וכל זה כמובן בא על חשבון המשפחה. אין אפשרות להיכנס לתחום הזה אם לא מוכנים להקריב באופן דומה למה שקורה ביחס לשירות בצבא.
חבר טוב שלי שמצוי בתחום אמר לי פעם שיש פער גדול מאד בין אנשי הייטק חילוניים לדתיים, ואין פלא שיש מעט מאד סטרטאפים שמובלים על ידי דתיים. זה כנראה לא הבדל בכישרון, אלא בהתמסרות. עובד דתי הוא נאמן יותר (כך הוא אמר), מסור וחכם לא פחות, אבל יש לו משפחה, שעות עבודה מוגבלות, חלוקת קשב בין חזיתות שונות (אצל מי עושים את ליל הסדר? מה קורה לגבי דף יומי?), וזה לא מאפשר לו להשקיע את ראשו ורובו בעבודה. כך אפשר לעבוד בהייטק, אבל כך לא בונים סטרטאפ. הוא אמר לי שאיש ההייטק התל אביבי המצוי הוא צעיר שקם בעשר, חולם על מה שקורה כשלוחצים על ה- CAPS LOCKביחד עם SHIFT 8, מחליף חוויות עם החבר’ה בבר על הנושאים הללו, מתעדכן בכל מה שנעשה, מתחתן בגיל מאד מאוחר, אם בכלל, ואחרי כמה שנים יש לו רעיון והוא משקיע את כל כולו במימושו. חברו הדתי בינתיים עובד כעשר שעות ביום במסירות, אבל בשאר הזמן הוא מטפל בילדים, מכין את ליל הסדר, לומד תורה וכדומה. אין לו אפשרות באמת להיכנס לעולם הסטרטאפים.
אמרתי להם שבישיבה מחנכים אותנו לא לזנוח את הלימוד גם כשאנחנו יוצאים לשוק החיים. לא לוותר על התעלות רוחנית ודתית, ולדעת לשלב בין התחומים. לגדל משפחה לתפארת ולחנך ילדים. ובכלל, העבודה זה לא הכל. אה, יש גם סייעתא דשמיא, כך שעם יראת שמים אמתית נצליח גם בלי להשקיע כל כך הרבה כמו “הרשועים הארורים,. קרוב ה’ לכל קוראיו. טוב, זה כנראה לא ממש עובד. כך, אמר לי אותו חבר, אנחנו מגיעים למצב שמבין המתעשרים החדשים בעולם ההייטק והסטרטאפים יש מעט מאד דתיים יחסית. יש לזה השלכות רחבות מאד. לדוגמה, זה מקרין על היכולת של הציבור הדתי לעמוד על רגליו שלו (אין תורמים גדולים), והוא נזקק לחסדיהם של אחרים שלא ממש מאמינים בערכים שלו ולכן פחות יתרמו להם. מי בדיוק יחזיק ישיבות אם אין גבירים חדשים דתיים?! יש לזה כמובן עוד השלכות, ואמרתי להם שם שכדאי לתת את הדעת על הכיוון הזה. ההרואיות של הצבא צריכה להתרחב לתחומים נוספים.
בימים אלו נוכחנו לראות שיש עוד סוג של מחיר להיעדר סטרטאפיסטים דתיים: ההשפעה החברתית-פוליטית. ראינו שהכוח הכלכלי והציבורי של המוחים היה פקטור מכריע בעוצמתם. החזקה בעמדות המפתח, טייסים, אנשי אקדמיה בולטים, אנשי הייטק ומנכ”לים גדולים וכדומה, נותנת לך כוח אדיר. כך “גונבים” לכם את הקול, חברים.
איני מתכוון שנכון לכוון כך את כלל הציבור. זה מתאים לבודדים ממש. אבל הבודדים הללו נושאים על גבם את המשק כולו (אפרופו המחאות), ולכן לדעתי צריך לתת לגיטימציה למי שמתאים ומוכשר ומוכן להקרבה הזאת ללכת על זה. זה כמו סיירת או טייס, והציבור צריך את זה לא פחות ואולי יותר. כן, לא רק בשביל עם ישראל אלא גם בשביל הציבור הדתי. אגב, זה אמנם אינטרס כיתתי, אבל הוא לגמרי לגיטימי ואף ראוי. כל עוד הוא בא בדרך ישרה ולא על חשבון שאר החברה אלא למענה. סטרטאפים תורמים המון לכלל החברה בישראל, ואם החברה הדתית תיטול בהם חלק יותר משמעותי, זה יועיל לכלל החברה וגם לחלק הדתי שבה. לגיטימי וראוי.
אז קדימה: הטובים לטיס ולסטרטאפ.
[1] ראו על כך במאמר כאן, בטור 425, בסדרת הטורים 336 – 339 ועוד.
