הרהורים בעקבות מותו של יהונתן גפן (טור 561)

בס”ד

הרהורים בעקבות מותו של יהונתן גפן

ביום ד’ האחרון נפטר יהונתן גפן (אני מפנה לוויקיפדיה מפני שאני חושד שהדור העכשווי לא ממש מכיר אותו), והדבר עורר בי הרהורים שברצוני לחלוק עמכם. קראתי שבכל מהדורות החדשות בטלוויזיה באותו ערב הקדישו נפח לא מבוטל לגפן, פרט למהדורת החדשות של ערוץ 14 (שם בכלל לא התייחסו אליו). איני יודע אם זה רק מקרה, אבל נראה שהם החליטו שמותו של אדם שלא מחזיק בתפיסת עולמם אינו שווה אזכור. עדיין נכון לומר שמותו אוזכר בכל כלי התקשורת בישראל.

התעלמויות כאלה כמובן קורות מכל הצדדים. פעמים רבות בעבר התקוממתי על כך שערוצי תקשורת לא מתייחסים לפטירתם של אישי רוח שונים, בפרט רבנים (אלא אם יש להם מעמד פוליטי), אבל כשהנפטר הוא איש שמאל אין אצלם פספוסים. אין צורך לומר שדינם של זמרים, שחקנים, ספורטאים, אנשי תקשורת ודוגמניות, שונה בתכלית. אני מניח שבמקרים ההם הדבר בדרך כלל נובע מבורות ו/או טמטום ולא ממגמתיות מודעת, שלא כמו המקרה של ערוץ 14 שבוודאי הכירו אותו, ולכן נראה שהופעלה שם צנזורה פוליטית מודעת.

גפן בהחלט היה דמות פרובלמטית, אישית וציבורית, אבל אין ספק שהיה אדם מאד מוכשר, עם יושר ואומץ לומר ולכתוב את האמת שלו וללכת איתה עד הסוף (לפעמים באופן בוטה מאד). הוא גדל בלב ליבה של ההוויה הישראלית והציונית, אפילו מבחינת הרקע המשפחתי שלו (משה דיין וכל החצר המשפחתית) וכמובן גם בית גידולו (נהלל), ודווקא בגלל זה הוא מסמל בעיניי במידה רבה את התפנית הגדולה שעבר השמאל הציוני. זה התחיל מהצבר הלוחמני של ההתיישבות העובדת עם השקפת עולם ציונית סוציאליסטית לוהטת ומלאת ביטחון ולאחר זמן הגיע לאיש השמאל התל אביבי הממורמר, האוניברסליסטי, הספקני ובמידה רבה הפרוגרסיבי. על ציר הזמן, דומני שכתופעה זה החל להופיע בשיח לוחמים אחרי מלחמת ששת הימים, המשיך במשבר שאחרי מלחמת יום כיפור שניפץ את הביטחון שלנו בעצמנו ובצדקת דרכנו, ולאחר מכן בא לידי ביטוי בצורתה הנוכחית של מפלגת העבודה (שום בדל קשר למפלגה המקורית) בואכה ‘בצלם’ ו’שוברים שתיקה’. אין צורך לומר שכל אלו טענו וטוענים גם טענות נכונות מדי פעם, אבל הרוח הנושבת מהם היא רוח מנוכרת שאפיינה גם את יהונתן גפן וחבריו בני דורו.

ובכל זאת, למרות כל המחלוקות והבעייתיות סביבו, מדובר באדם מוכשר ומרתק שהותיר כאן רושם גדול והשפיע השפעה עמוקה על התרבות (במובנה הכי רחב) שלנו, ולכן מותו בהחלט מצדיק אזכור נרחב בחדשות, וחשבתי שגם כאן באתר שווה להקדיש לו קצת מחשבה ולכתוב כמה מילים בעקבות לכתו.

ה’הספד’ של זיוה שמיר

בסוף השבוע שעבר שלחו לי מאמר שכתבה פרופ’ זיוה שמיר בבלוג המעניין מאד שלה מב”ע (מחקרים בספרות עברית), ובו היא מתייחסת ליונתן גפן ובפרט לשירו הארס פואטי “איך שיר נולד”. למקרא הדברים, תחושתי הייתה שבסאב טקסט התכוונה שמיר לקנא את קנאתם של המשוררים, כלומר לצאת נגד הנטייה להתייחס לגפן כמשורר, ולכן הקפידה להציגו כפזמונאי. לא בכדי, היא פותחת בתיאור של שקית הספרים שמשני צדדיה מצולמים ביאליק וגפן, וקשה לא לחוש בביקורת שלה ובבוז שהיא חשה כלפי השוואות כאלו. גם במשפט הסיום היא מכנה את גפן “סופר”, ולדעתי לא במקרה. משום מה, כמה שעות אחר כך היא פרסמה מאמר פרי עטה ובו שיר הלל נרגש על גדולתו של ביאליק (שייקספיר היהודי-ישראלי).

גם הניתוח שלה לשירו “איך שיר נולד”, שלכאורה מתייחס אליו בפירוט ונותן לו כבוד כשיר, לדעתי בכל זאת מצביע על יחסה אליו. היא לא באמת נותנת כבוד רב מדיי לטקסט הזה, שכן היא מתייחסת בעיקר לתוכנו של השיר ולא עוסקת בכלל במבנהו, במאפיינים ובאיכויות הפואטיים שלו, כפי שהיא רגילה לעשות במאמרים שעוסקים בשירת משוררים. ואולי באמת אין לו כאלה. קטונתי. אגב, בטור 488 עסקתי במאמר אחר שלה שביקר את הזמר המזרחי, והמוטו שבו בחרתי לטור ההוא היה לא אחר מאשר שירו של יהונתן גפן “איך שיר נולד”. אז מי אמר שאין השגחה?!

נשוב כעת לענייננו. דבריה אלו של שמיר מובאים כאן כנקודת מוצא לטענה לגופו של גפן.

האם יהונתן גפן היה משורר?

בסדרת טורים (107 – 113) עמדתי על כך שקשה מאד להגדיר מהי שירה. הצעתי שם הגדרה על דרך השלילה, שהולכת בערך כך: שירה היא טקסט שהמסר שלו לא טמון במשמעותן המילולית של המילים שמרכיבות אותו, אלא במבנה ובסאב טקסט. טקסט שמעביר לנו מסר באופן שמובע ישירות על ידי המילים זוהי פרוזה (לא ספרות, אלא ערך אנציקלופדי). שירה צרופה עומדת בקוטב המנוגד, שמנותק ממשמעות המילים כשלעצמה. עמדתי שם על כך שיש מנעד רחב ומגוון של רמות ואיכויות פואטיות שמסודר על הציר שתיארתי כאן שבשני צדדיו עומדים שירה וערך אנציקלופדי (הספרות נמצאת במקום כלשהו באמצע). בגלל ששיר לא מתייחד במסר או בתוכן שלו אלא בצורת ההעברה, גם הערכתו הפואטית לא תלויה באופן מובהק בתוכן אלא בעיקר במבנה. יכול להיות שיר נפלא שמעביר מסר או תוכן מגונה ובעייתי, ולהיפך. יש גם שירים ירודים שמעבירים מסר רדוד ואינפנטילי (ע”ע תחרות הסיפור הקצר, הסרטונים או השירים, של להב”ה).

בניתוחה את שירו הנ”ל של גפן, שמיר מצביעה על כך ששיר נולד מכאב, וההנאה של הקוראים ניזונה מכאבו של הכותב. דומני שזהו תיאור מצוין בפרט ליצירתו של יהונתן גפן, לאו דווקא בשיריו. בטורים, בסרטים ומחזות ואפילו במכתבים שלו, ולא פחות מכך בטקסטים שונים שאמר מעל כל במה אפשרית (הוא היה אולי הראשון בארץ שעסק ב”הטחת שירה”, poetry slum, הרבה לפני שהדבר נכנס לאופנה במחוזותינו). אני חושב שהיכולת שלו לבטא רעיונות ומצבי רוח, ולקלוע למצבי רוח ששוררים בציבור (וגם לעצב אותם), נובעת מהכאב האישי הגדול שהוא חש מול התופעות שעליהן הוא כותב ושר. הוא מצליח להוציא מהכאב הזה ביטוי מזוקק לרוחו של הדור ובמידה רבה אף לעצב אותו. גפן שם אצבע על כל עצב רגיש אצלנו. הכאב שלו עצמו ניכר, והוא כנראה מה שעמד בבסיס ההסתבכויות האישיות וההתבטאויות וההתנהגויות הפרובוקטיביות שלו.

הכישרון הגדול שלו לבטא את הכאב (גם שהוא מדבר באירוניה וציניות מחודדות, אי אפשר לפספס את הכאב שמובע בדברים) ואת הרוח הזאת יכול אולי לזכות אותו בתואר משורר. זוהי אמנם שירה ‘רזה’ למדיי, ואיני יודע אם יש שם מבנים פואטיים ולשוניים של משורר משמעותי (גם בלי להיות מומחה, פואטית זו אינה הליגה של אלתרמן). אבל אין ספק שיש כאן איכויות מעבר לפואטיקה, והן בהחלט מובעות בשליטה מרשימה בשפה עם משחקי מילים מרתקים. אולי באמת נכון יותר לכנותו סופר, אבל אין ספק שהיו בו איכויות של אמן משמעותי.

על הבועתיות

ההספדים הרבים על גפן מעוררים את סוגיית הבועתיות. ערוץ 14 מנסה כנראה להרחיב את הבועה לכיוון המבוגרים, אבל גם בלעדיו ולפניו הייתה וישנה בועה כזאת. לדוגמה, ראיתי כעת את טורו של יהודה גזבר פניגשטיין, שמתאר את הנתק של ילדותו בחינוך ה”תורני” מכל התרבות של שירי הילדים כמו הכבש הששה עשר. אין צורך לומר שהנתק הוא דו-צדדי, אבל במובן התרבותי דומני שהחילונים לא  מפסידים הרבה. שירי הילדים הדתיים, כמו גם ספרות הילדים הדידקטית שמופיעה אצלנו, הם הפסד קטן למדיי. צורת החשיבה הלמדנית והתורנית הם הפסד גדול יותר כמובן.

ילדים שגדלים בלי הזמר הזה, מפסידים יצירות נהדרות, ומעבר לזה הם גם לא חלק ממדורת השבט, ובעצם במובן מסוים הם כלל אינם חלק מהשבט. אני נזכר שכשילדינו למדו בחיידר חרדי, הקפדנו והצלחנו לבלבל אותם עם כל הקלסיקות של ספרי הילדים והנוער, עם הגשש החיוור ועם שירים עבריים (‘קצת אחר’, למשל, היה מתנגן אצלנו ללא הרף). ילד שגדל בלי כל זה הפסיד הפסד משמעותי לדעתי. זה אכן לא תמיד מאד חינוכי, ולעתים עשוי לבלבל ילד שנמצא בחינוך חרדי או חרד”לי, אבל הסיכון בהיחשפות למסרים לא דידקטיים ולא חינוכיים בהחלט שווה למען הערך התרבותי שנלווה לכל זה. לא בכדי התרבות הימנית-דתית לא מצליחה ליצור יצירות, שירים או סאטירה, באיכויות כאלה (בשנים האחרונות יש שיפור ניכר). המונעים הדידקטיים-חינוכיים מעכבים גם את היצירה הבוגרת ובוודאי את תרבות הילדים. קשה להגיע ליצירה משמעותית בלי מוכנות לבעוט ולבחון גבולות. לדעתי ילד דתי צריך גם הוא ללמוד שלפעמים נכון לבעוט במה שמלמדים אותך, או לפחות לשקול את זה ברצינות. לא כל מה שמלמדים אותך הוא קדוש, וגם אם הוא קדוש לא מזיק מדי פעם לבחון אותו ואת הגבולות שלו. בלי זה אין יצירה ואין מקוריות, ובלי שני אלו אנחנו מקבלים את השיממון החרדי-חרד”לי-דתי.

צריך להבין שלשיממון היבשושי הזה יש מחירים לא פשוטים במובנים הרבה יותר רחבים מאשר חסך תרבותי ותלישות ביחס לתרבות הסובבת. בגלל שחסרה אצלנו הבעיטה והחשיבה הביקורתית, לפעמים אלו מגיעות כשמתבגרים, ואז בועטים בכל המסגרות שגדלנו וגידלנו עליהן. למרבה האירוניה, מעט אנרכיזם בהחלט יכול להועיל גם לשימור מסגרות. אני חושב שהיכולת להכיל בעיטות בנוסח יהונתן גפן וחבריו היא חלק מעוצמתה של התרבות הישראלית. יש שמסבירים כך את הפסוק “הלכוף כאגמון ראשו”, שהגמישות מסייעת לצמח לעמוד ברוח סערה הרבה יותר מקשיחותו של הארז (שיישבר ברוח כזאת). חברה פתוחה מתפתחת ושורדת טוב יותר לטווח הארוך, על אף המחירים של הפתיחות בטווח הקצר. יהונתן גפן היה קשה לעיכול גם בעולם החילוני של פעם, ובוודאי בעולם הדתי. אבל הוא בהחלט יכול היה ללמד אותנו פרק בבעיטות ובביקורתיות, גם אם קיצוניות משהו.

מבט על המטמורפוזה שעבר השמאל

בחטיבה השנייה של ספרי, שתי עגלות, הצבעתי על תהליך מוזר שעבר השמאל הישראלי (כחלק מהשמאל העולמי). כולנו יודעים ככלל אצבע שהמחלוקת בין ימין לשמאל ניטשת סביב הקו המבחין בין שני ערכים: הימין דוגל בחופש/חירות והשמאל דוגל בשוויון. אבל לפעמים אנחנו לא שמים לב לכך שיש שני סוגים שונים של שוויון, ולכן גם שני סוגי שמאל.

השמאל בתחילת המאה העשרים (הקומוניזם והסוציאליזם לסוגיו) התגבש כתפיסת עולם נחרצת שדוגלת בערך השוויון כערך מקודש ובמושגי אמת מוחלטים בצורה כמעט דתית. תפיסה שהאוחזים בה מוכנים היו לפעמים לרמוס בשמה את כל מי שעומד בדרכם (וגם את אנשיה שלה, כשמן על גלגלי המהפכה). במונחי ספרי הנ”ל, זו הייתה תופעה סינתטית (אם כי בעומקה היא הייתה מבוססת על אנליטיות וזה כנראה היה סוד קסמה, כפי שהוכיח העתיד). לעומת זאת, השמאל בימינו הוא ממש ההיפך הגמור: ואקום ערכי שכולל איון של כל ערך, שוויון לכל, אוניברסליזם שלא מוכן לקבל שום פרטיקולריות ושום עדיפות של אדם או קבוצה, לאום או דת, משום בחינה. עולם שבו כל הנרטיבים ריקים ובעלי מעמד שווה. בגלל שהאדם הוא יצור דתי (הומו רליגיוס) וצריך ערכים מוחלטים, בשנים האחרונות הפך השמאל את הוואקום הזה עצמו לערך פנאטי ומחייב, כעין ערך דתי, וכך נוצרה תופעת הפרוגרס וה”ליברליזם” (עאלק) הפנאטי.

לא בכדי נשמעים בימים אלו שוב ושוב קולות שמנסים להשוות בין הדרישות של הדתיים להתחשב בערכיהם לדרישות מקבילות של החילוניים – העגלה הריקה. אני חושב שזוהי התנערות של השמאל החיובי (השמאל הציוני) מתוך כור ההיתוך שחיבר אותו לתוך השמאל הנגטיבי (לפעמים קוראים לו ‘שמאל קיצוני’). המחאות העכשוויות פונות נגד הימין (הדתי בעיקר) שמתייחס אליו כעגלה ריקה, אבל בעצם בעומק הוא מנסה להיבדל מעמיתיו מהשמאל הנגטיבי. אני חושב שזוהי הסיבה לכך שהמוחים מקפידים כל כך על הופעה עם דגלים, מה שכמעט לא נראה ולא נשמע במחאות שמאל בעבר.

בשתי הפאזות הללו של השמאל יש ערך מרכזי (ובעצם כמעט יחיד) של שוויון, אבל הפאזה הקדומה הכילה שוויון חיובי, ואילו הפאזה המודרנית (בעצם, הפוסטמודרנית) דוגלת בעיקר בשוויון שלילי. השוויון החיובי מבוסס על ערכים וטיעונים פוזיטיביים, ולכן היה בעל מאפיינים ‘דתיים’. הייתה לו אמת נחרצת וברורה והוא לא גילה שום פלורליזם, ובדרך כלל גם לא סובלנות. השוויון הנגטיבי, לעומתו, מבוסס ביסודו על היעדר בסיס לאפליה (עד שהוא עבר את הליכי ההדתה והפך את הוואקום לדת). הראשונים טענו באופן חיובי שכל בני האדם שווים ואף הקפידו להצביע על תרומתו של כל אדם וקבוצה ועל ייחודם, ואילו האחרונים טוענים באופן נגטיבי שאין לאף אחד מונופול על ה_ (מלאו את מה שתרצו) ולכן אין הצדקה לאפליות וליחס לא שוויוני. השמאל העכשווי משווה כל דבר, אדם או קבוצה, לכל דבר אחר, ולא מוכן להכיר בשום הבדל משום סוג. לכאורה מדובר בתופעות מאד דומות, שהרי שתיהן דוגלות בשוויון, אבל שורשן שונה באופן מהותי, ובעצם ממש הפוך.

ניתן להמחיש זאת על ידי שני ניסויים שונים בהטלת מטבע. כאשר אדם מטיל מטבע והוא יודע שהיא הוגנת, הוא יהמר על עץ או פלי בסיכוי 1/2 כמובן. זהו הימור שווה לשני הצדדים שמבוסס על מידע שיש בידו. במצב כזה נוצר שוויון חיובי בין שתי האפשרויות (שוויון שמבוסס על טיעונים פוזיטיביים). לעומת זאת, מה יעשה אדם שדורשים ממנו להמר על הטלת מטבע שאין לו שום מושג לגביה (האם היא הוגנת או לא)? נניח לצורך הדיון שהוא מוכרח להמר. במצב כזה סביר שגם הוא יהמר על 1/2 לכל צד, אבל כאן השוויון בין שתי האפשרויות נובע מבורות ולא מידע. אין לו שיקול שמצביע על שוויון בין האפשרויות, אבל גם אין לו שיקול שמצביע על ההיפך. בהיעדר שום שיקול או מידע רלוונטי, הוא מניח סימטריה בין שתי האפשרויות. לכן זהו שוויון שלילי. תופעה דומה ניתן לראות גם בהבחנה ההלכתית בין ספק של “חתיכה משתי חתיכות” (יש לפניי שתי חתיכות אחת טריפה ואחת כשרה ואיני יודע מיהי מי, ואני לוקח אחת מהן ואוכל) לבין ספק של “חתיכה אחת” (יש לפניי חתיכה אחת שאיני יודע את טיבה). בשני המקרים הללו יש שוויון בין שני צדדי ספק, אבל במקרה הראשון זהו שוויון חיובי (על בסיס  מידע) ובשני שלילי (על בסיס היעדר מידע).

בספרי שתי עגלות (ראו בהארה 18 שם) תיארתי כך את החיבור המפתיע של שלוש המפלגות שמרכיבות את תנועת מרצ (מפ”ם – השמאל הקיצוני, עם רץ ושינוי – תנועות ימין ליברליות מובהקות). למרות ההבדל התהומי לכאורה ביניהן, הציבור קיבל את החיבור הזה בשלווה כאילו היה כאן משהו טבעי ומובן מאליו. הצעתי שם שהסיבה לכך היא שזה היה חיבור בין שני סוגי השוויון, השלילי והחיובי. שניהם התנגדו לשוביניזם הדתי (שבמהותו הוא אנטי שוויוני ושוביניסטי כמובן), אבל מסיבות הפוכות (נגטיביות ופוזיטיביות), ולכן הם התחברו לקואליציה טכנית. ובכל זאת, בסוף התהליך שני המרכיבים הללו (שלוש המפלגות) הותכו ליחידה אחת באופן שקשה כבר לדעת מי שייך לאן. לא נראה שחברי מרצ של ימינו מחולקים ביניהם בשאלות כלכליות, ותשמעו מהם מעט מאד טיעונים פוזיטיביים. נראה שרובם ככולם נוטים לשמאל הנגטיבי. כיום כל אלו מתנגדים גם לשוביניזם הלאומי ולא רק הדתי, כלומר הם הותכו ליחידה מונוליטית אחת שמבוססת על “אין לכם מונופול על ה_” (גם העגלה שלנו מלאה), וכך התמזגו כולם תחת השמאל וערכי השוויון הנגטיביים. איני אומר שלא תשמעו מחלקם טיעונים ישנים, פוזיטיביים, אבל הרוח הגדולה שחופפת עליהם היא של שמאל נגטיבי פוסטמודרני (מה שמכונה היום, אחרי ההיפוך ה’דתי’ שעבר הוואקום הקדוש, פרוגרסיביות).

יהונתן גפן מסמל את המטמורפוזה הזאת בצורה מאד מובהקת. הוא החל את דרכו כאיש ההתיישבות העובדת, צבר טיפוסי, קצין בצנחנים (ובגולני, ל”ע), מלח הארץ. לבסוף התגלגל לאוונגרד של השמאל האוניברסליסטי הממורמר, זה שמתנכר לכל ממד לאומי וציוני פרטיקולרי (על אף שהוא ויצירתו היו ישראליים מאד). הדמויות הנערצות עליו כולן אמנים בינלאומיים (בוב דילן, פינק פלויד, ביטלס), לפני שהם נודעו לשאר תושביה של הארץ הפרובינציאלית שלנו. הביוגרפיה שלו היא תמצית התהליך של המעבר השמאלי מערכי השוויון הפוזיטיבי לשוויון הנגטיבי האוניברסליסטי.

מקום לדאגה

ההרהורים הללו מזכירים לי את שירו הנפלא של יהונתן גפן, “מקום לדאגה” (הלחן של מתי כספי):

השיר הזה מושמע לא מעט בימים האחרונים. מאז ומעולם תפס לי את העין המשחק הנפלא שלו במונח ‘מקום’. לכאורה הוא מדבר כאן על מקום במרחב, איזור שנמצא אי שם בקצה השמים ובסוף המדבר, כלומר במרחק גדול מאיתנו. הוא מלא פרחי בר, עלוב ומשוגע, ובכל זאת אלוהים יושב ושומר עליו ודואג שלא יקטפו לו את פרחי הבר (=הפרא?) הללו שגדלים שם. נראה שגפן עומד מופתע כיצד למרות פראותנו ועליבותנו, ברוך השם בינתיים אנחנו עדיין קיימים. אף אחד לא קוטף (לא מצליח לקטוף) את פרחי הבר. רק אלוהים יכול היה לדאוג לנס מוזר שכזה.

אבל בסוף הבית הראשון של השיר אנחנו מופתעים לגלות שה’מקום’ הזה הוא “מקום לדאגה”. כלומר זה לא מקום אמתי, והוא גם לא רחוק. אין בו פרחי בר והוא מעודו לא ראה מדבר. אולי הוא אפילו ממש כאן, בארץ המשוגעת והעלובה (הפרובינציאלית) שלנו. הביטוי “מקום לדאגה” אינו עוסק במקום במשמעותו המרחבית כמובן. הוא מביע חשש כלשהו, סיכוי שיקרה משהו רע. אבל יהונתן גפן הופך את המקום לדאגה למקום במובנו המרחבי. במקום חשש שמא יקרה משהו כאן, ניתן לדבר על מקום רחוק שבו ודאי יקרה משהו.

אסוציאטיבית המעבר הזה מזכיר לי תרגום ללוגיקה מודאלית שתיארתי בטור 301. הסברתי שם שלוגיקה רגילה לא יודעת לטפל במושגים של הכרח ואפשרות (הכרחי שיקרה X או אפשרי שיקרה Y). לכן במקום לדבר על אפשרויות שיקרה א או שלא יקרה ב, ניתן לתרגם זאת לעולמות אפשריים שבכל אחד מהם יקרה משהו שיכול לקרות. משהו שלא יכול לקרות לא מתרחש בשום עולם. כשאנחנו אומרים שייתכן מצב X, בתרגום המודאלי זה אומר שיש עולמות אפשריים שבהם קורה X (אפשרי הופך ליש). התרגום הזה מאפשר לנו לטפל בצורה שיטתית במושגי הכרח ואפשרות, שכן הוא מתרגם אותם למצבים שמתוארים בלוגיקה רגילה (קרה X או לא קרה Y), בעולמות אפשריים. פרשנים של תורת הקוונטים עושים תעלול דומה, כאשר במקום לדבר על כמה התרחשויות אפשריות הם מדברים על כמה עולמות שבכל אחד מהם מתרחשת אחת מהן (זוהי פרשנות “העולמות המרובים” לתורת הקוונטים).

בשפתה של הלוגיקה המודאלית, במקום לדבר על “מקום לדאגה” במובן שיש אפשרות שיקרה לנו עצמנו או למשהו בסביבתנו משהו מדאיג, אנחנו מדברים על מקומות רחוקים (עולמות אפשריים) שבהם זה קורה בפועל (בניגוד למקומות אחרים שבהם זה לא קורה, שכן זו רק אפשרות). כך הופכים את ה”מקום לדאגה” למקום מרחבי, אבל המשמעות נשמרת. במקום לדבר על החשש ממה שיכול לקרות לנו, מדברים על עולם אפשרי אחר שבו זה קורה בפועל.

רק כדי להבהיר, אני מניח שיהונתן גפן לא שמע על לוגיקה מודאלית, ואני משער שהוא לא התכוון כאן לתרגום שהצעתי לדבריו. ובכל זאת, בהחלט אפשרי שעמוק בתוכו, כנראה לא במודע, זו בעצם הייתה כוונתו. במקום לדמיין אפשרויות שיקרו אצלנו בואו נדבר על מה שקורה בפועל בעולם דמיוני (אבל אפשרי).

בין אפשרות לתחזית

למה נזכרתי בתעלול הפרשני הזה? מפני שבימים אלו ממש אנחנו פוגשים שוב ושוב ערבוב בין עולמות אפשריים לבין תחזיות לגבי מה שיקרה לנו. בכמה טורים שעוסקים במחלוקת סביב הרפורמה המשפטית (ראו למשל בטור 554 ועוד), הסברתי שהעובדה שמשהו יכול לקרות לא אומרת שהוא יקרה. מתנגדי הרפורמה חוזרים שוב ושוב על תחזיות אפוקליפטיות מה יקרה כשיהיה  לממשלה כוח בלתי מוגבל. מבחינתם זהו קץ הדמוקרטיה, ובהכרח יבוא עלינו חושך וצלמוות דתי-טוטליטרי. כתבתי שלמרות שזה אכן אפשרי לדעתי הסיכוי לכך שזה יתממש הוא זניח לגמרי. לכן הסברתי שאיני רואה שום סכנה לדמוקרטיה, גם אם הרפורמה תתממש לפי חזון הבלהות של יריב לוין ורוטמן במלואו. הוספתי שמבחינתי קואליציית העוועים הזאת לא מהווה סכנה לדמוקרטיה אלא למדינה. דמוקרטיה כנראה תהיה לנו, אבל מדינה – ממש לא בטוח.

מה שמאפיין את התחזיות הללו, הוא הנמקה דרך הצבעה על אפשרויות, רחוקות ככל שיהיו. למשל, בקטע ששלחו לי (מה שמצאתי ברשת הוא רק כאן, אבל זה היה קטע אחר), טליה ששון אומרת את הדברים הבאים:

היא מדברת על האפשרות שביבי ימנה (ב”מינוי אישי” כמובן) נשיא בימ”ש עליון, והלה יצוות להרכב השופטים שידונו בערעור שלו עוד ארבעה מבין עושי דברו (כולל הוא עצמו), וכך הם יקבלו את ערעורו של ביבי והוא ייצא צח כשלג. לטענתה זו מטרת הרפורמה כולה. אני אמנם מאד מתרשם מהידע המוחלט שהיא מגלה לגבי כל הפרטים שיתרחשו בעתיד, ובכל זאת איני מוצא טעם רב להסביר מדוע מדובר בהבלים בגרוש, כדרכה של ששון מאז ומקדם. זה כמובן לא בגלל שהסצנריו הזה אינו אפשרי אלא בגלל שאיני רואה שום סיכוי ממשי שזה יקרה בפועל.

טוב, כבר מזמן אני מבין שטליה ששון לא שייכת למחלקת העפרונות המחודדים, וזה לגיטימי לגמרי. ברוך ה’ עוד לא הגענו לדיקטטורה שבה החוק מטיל מגבלות על אינטליגנציה של אנשים. מה שיותר הדאיג אותי הוא שחבר טוב שלי ששייך לגמרי למחלקה הנ”ל, שלח לי את הקטע הזה, וכתב מתחתיו: “פשוט. ברור. מקווה שגם לך”. זה כבר ממש הכניס אותי להלם.

מבחינת בני השיח שלי שמתנגדים לרפורמה, ואני לגמרי מאמין בכנותם, זוהי תחזית ברורה כשלג, ממש כמו שחושבת טליה ששון. שוב ושוב אני שומע שזה בדיוק מה שיקרה כאן בצעד הבא, מיד אחרי שתעבור הרפורמה. אני יכול לחזור באוזניהם על טיעוניי המלומדים מדוע כמעט אין סיכוי שזה יקרה ולמה גם ברור שזו אינה המגמה והמטרה של הרפורמה (שניצניה נוצרו הרבה לפני משפטיו של ביבי, ובעצם הוא עצמו מנסה ללא הצלחה למנוע אותה, ולוין ורוטמן הם שמקדמים אותה ועוד ועוד), אבל שום דבר לא עוזר לי. מבחינתם עצם קיומה של אפשרות כזאת הופכת אוטומטית לתחזית.

טלו כדוגמה את ההצעה לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, העצם הכי קשה שתקועה בגרון של המחלוקת הזאת. ברור לכל המוחים שהשופטים הללו יהיו עושי דברם של הפוליטיקאים שמינו אותם (ברדוגו יהיה נשיא בית המשפט העליון), ולכן במצב כזה גם אי אפשר לסמוך יותר על בית המשפט. אלו דברי הבל. זוהי כמובן אפשרות, אבל כמעט אין סיכוי שהיא תתממש בפועל. אין לכם אלא להסתכל בשופטים השמרנים שמונו בשנים האחרונות לבית המשפט העליון (כיום כבר יש שם כמעט שוויון בין הגושים, בניגוד לתעמולת הקואליציה שמהלכת עלינו אימים בשם המצב ששרר שם לפני שנים), ולהיווכח כיצד שוב ושוב הם מאכזבים את ממניהם ופוסקים באופן לא ממש שמרני ולא פרו-קואליציוני. זה כמובן מוביל להכרזות הממנים שמדובר בבוגדים, וזוהי הוכחה אולטימטיבית מבחינתם להטיה השמאלנית-פרוגרסיבית של בית המשפט כולל השופטים השמרנים. אז מה בדיוק קרה שם? הפוליטיקאים מינו שופטים כצלמם כדמותם, אבל החוצפנים הללו לא מבינים שעליהם להיות מריונטות של ממניהם. ועוד לא הזכרתי את אלשיך ומנדלבליט ועוד נושאי תפקידים רבים שהם בעלי תפיסת עולם ימנית מובהקת עם קשר אינטימי לראשי השלטון (ביבי) שמינה אותם, שמשום מה גילו עצמאות מרשימה בבואם לקבל החלטות. זוהי תופעת האינטגריטי שעליה עמדתי בהרחבה בטור 548, שלפיה גם אם פוליטיקאים ממנים בעל תפקיד כלשהו הוא לא נעשה אוטומטית עושה דברם. אבל המוחים והמודאגים כולם מתעלמים מהתופעה הזאת בגסות. אל תבלבל אותם עם עובדות. אם יש אפשרות היא בוודאי תתממש. קיומה של אפשרות הופך איכשהו לתחזית.

במינוח שהצגתי כאן, ניתן לומר שאולי יש מקום לדאגה שכך יקרה, שהרי זוהי אפשרות קיימת (גם אם רחוקה). אבל מבחינת בני שיחי אם יש אפשרות שזה יקרה אז זה יקרה. זהו בעצם תרגום מודאלי של האפשרות, שלפיה אם יש מקום לדאגה אז יש מקום (עולם דמיוני) שבו זה קורה בפועל. בנוסף לכך הם גם שוכחים שהמקום הזה הוא דמיוני ורחוק מכאן, כלומר עולם שהוא לכל היותר אפשרי, אבל לא ממשי. אצלם זה הופך לעולם שקיים בפועל, ומתורגם ישירות לעולם שלנו. כך אפשרות הופכת לתחזית, כלומר די להצביע על קיומה של אפשרות כדי ליצור תחזית שזה מה שיקרה בפועל.

לשמאלנים יש נטייה לקחת תיאוריות ברצינות רבה מדיי, ולכן ביקורותיהם של גפן וחבריו לוקות בכשל הזה. הם מדמיינים עולם שבו זה באמת יכול לקרות, וקופצים איכשהו למסקנה שהעולם הרחוק הזה קיים כאן. זהו העולם שלנו. אין פלא שהם ממורמרים ומלאי ביקורת על מה שקורה. מבחינתם החזון האפשרי הכי גרוע, המקום לדאגה, הוא תחזית למה שצפוי לקרות או כבר קורה, ולא במקום רחוק בקצה המדבר, אלא כאן ועכשיו. מבחינתם די להצביע על כשל שמאפשר למשהו לקרות כדי ליצור תחזית שזה מה שיקרה. לכן כמעט כל הצעה שעולה בכיוונים אלו נתפסת אצלם כקץ הדמוקרטיה (כאילו במצב העכשווי אין סצנריו שמאפשר לזוועות להתרחש. הנה, המהפכה המשטרית תוכיח. היא עלולה להתרחש במצב המשטרי העכשווי). מבחינתם, סכנה לדמוקרטיה, קלושה ככל שתהיה, היא ק, בפועל של הדמוקרטיה.

הדבר מזכיר לי את האליל המובהק של יהונתן גפן, ג’ון לנון (לפני כמה ימים השמיעו ברדיו הקלטה, בזה הנוסח: “אני, יהונתן, בנם של ג’ון ויוקו גפן, מדליק משואה זו…”), ובפרט את שירו המיתולוגי Imagine. שמאלנים, פוזיטיביים ונגטיביים כאחד, אוהבים לדמיין. הם חיים את האוטופיות, לחיוב וגם לשלילה. יש בזה קסם, וזה אכן בסיס טוב לקדמה ולשינויים, כמאמר המשורר “באין חזון ייפרע עם”. ג’ון לנון, וגפן כנראה בעקבותיו, מייחלים לעולם שבו יתקיימו הדברים הבאים (מהתרגום של דן אלמגור כאן):

אתם יכולים לראות כיצד נראה האוטופיזם של השמאל הנגטיבי. האוטופיה שלהם היא שהוואקום הערכי והרעיוני שעליו הוא חולם יתממש, ואז לא יהיו דתות (שוביניסטיות), לא יהיה שוני בין אדם לאדם ובין קבוצה לקבוצה, וישרור שלום עולמי. אז סוף סוף כולנו נוכל לנקוע את שרירי הלסת מהפיהוקים ולמות משעמום. ממש שיר לאנשים שנמצאים בשלב התפתחותי של ילדים בבת ספר יסודי שהפך להמנון של דור (בתחתית הדף שם מופיעה הבקשה: “דווח על טעות”. אולי אשלח להם את הטור הזה?!…).

אבל מעבר לשעמום, אוטופיזם, גם אם האוטופיה שלנו היא הוואקום של השמאל הנגטיבי, כמתווה דרך מעשי הוא גם מסוכן מאד. זהו מרשם לאסון או לפחות לתסכול גדול. לכן שמרנים מסתייגים מאוטופיות ואף בזים להן. חלקו הראשון של ספרו עב הכרס של קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, מוקדש כולו לאפלטוניות, ולאחריותו של אפלטון והאידאות האוטופיות שלו לכל רע ורשע בעולם שלנו. החתירה לאוטופיות היא הרסנית, שכן היא נוטה להתעלם מהמציאות ואף לדרוס אותה. לטענת פופר, כל הנדסה חברתית ודרוויניזם חברתי, וכמובן הזוועות שנובעות מהם, יסודם באוטופיות אפלטוניות.

הניתוק מהמציאות והבוז לעובדתיות היבשה, החיים באוטופיה ולמען האוטופיה הם מאפיינים של אמנים וחולמים כמו ג’ון לנון, יהונתן גפן וחבריהם. כל עוד הדבר מתרחש בתחום האמנות זה מרתק וקסום, ובהחלט עשוי להביא תועלת ותיקון. אוטופיה מתווה כיוונים לשיפור עתידי ומעוררת אי נחת בריאה מהמצב הקיים. אבל כשפועלים בחיים עצמם בכדי לממש את האוטופיות הללו, כשמתעקשים שהן חייבות להתממש בכל מחיר, זה עלול להיות מסוכן עבור החולם עצמו (שיוצא מתוסכל וממורמר) ועבור סביבתו (שנאנסת להתקדם לכיוון האוטופי בכל מחיר). כמו בשירו של לנון, השמאל הנגטיבי הפך את הוואקום הרעיוני והערכי, כלומר את השוויון הנגטיבי, לאוטופיה ‘דתית’ מחייבת ומוחלטת. אנשים שמשתייכים אליו לא מוכנים לשמוע טיעונים או עובדות שמורות על כיוונים אחרים משלהם. מכאן ההשתקה של כל אחר, שנעשית בשם הדאגה לאחרים (והליברליזם, שבמהותו הוא אידאה פוזיטיבית, ובעצם ימין). מכאן והלאה זוהי אוטופיה ככל אוטופיה אחרת.

אין פלא שאמן כמו גפן שראה את העולם במבט אוטופי נכנס לדיכאון, לייסורים ולכאב, וגם אין פלא שכתוצאה מכך הוא נעשה ממורמר וצר עין שרואה כל דבר בעין רעה עם ביקורת רעילה. זה כמובן הסב נזק לסביבתו אבל בעיקר לעצמו. כאמור, הכאבים הללו היו מקור היצירה שלו ומקור לתענוג והלקחים שלנו, ועל כך יש לזכור אותו לטובה ובהערכה. אני מקווה שעם מותו הוא ימצא את השלווה שהייתה חסרה לו כל כך בחייו.