המקבילה של לוגיקה אריסטוטלית למונחים קבליים של זיווג ועיבור

שלום רבינו ! מה שלומך? בספריך עסקת כזכור לי ביחסי חכמה ובינה (אנוש כחציר ועוד). והפעם רציתי לברר מה המשמעות של עיבור ולידה בקבלה, על פי פרשנות הרמח”ל (אצטט את הקטע לאחר השאלה). אני רואה שהוא מנסה להתייחס לאופנים בהם החכמה מתחברת אל הבינה (במישור הקוגנטיבי) כיחס ההנחה הראשונה אל ההנחה השניה בטיעון הדדוקציה האריסטוטלי (מקווה שאני צודק, ככה נראה לי). השאלה שלי היא כפולה: א. האם בטיעון הדדוקטיבי יש משהו שמחייב שההנחה הראשונה (או אפילו אחת מהן) תהיה כללית והשניה פרטית ? (חומר וצורה בלשון הרמח”ל או חכמה – כללית אל מול הבינה- הפרטית)? כלומר אני יכול להבין נאמר שהטענה “כל היוונים בני תמותה” היא כללית, ו”סוקרטס הוא יווני” – זה פרט (אמנם זה איננו פרט שמדייק את הכלל אלא רק מצמצמו). האם הטיעון יעבוד רק באופן זה? אני שואל שאלת תם בלוגיקה, כדי להבין האם אמנם מחייב שהחכמה (הכלל – כל היוונים בני תמותה) תקדים ו’תזדווג’ עם הבינה (הפרט – “סוקרטס בן תמותה”) כדי שהטיעון יהיה תקף? מה יקרה אם נקדים את הפרט לכלל? ומה יקרה אם יהיו שני כללים, האם הטיעון יאבד משהו מכוחו?? אני פשוט מנסה להבין מה רמח”ל מתכוון. שאלה שניה מה המשמעות של חומר וצורה בדבריו אלה של הרמח”ל? (כתב הרב ספינר, דע”ת החדש עמ’ שצח:”יש להעיר שהמונחים חומר וצורה באים כאן בהבנה אחרת מרוב הקדמונים שדברו בו וביארו אותו כדוגמת גוף ונשמה, גשמי ורוחני, וכאן מבארו הרמח”ל: כלל ופרט. לא זכור לי עוד בכתבי הרמח”ל שמדבר עוד בעניין זה של חומר וצורה” עכ”ל).
הנה הקטע המדובר (תחילת הקטע בסוגריים אינו נחוץ אלא להבנת הקונטקסט, ולאופן בו רמח”ל מכניס את הקורא לאופן הבנה קוגנטיבי של הספירות, ולא גשמי. כל אחד ממונחי המוחין, עיבור וכו’ מקבל הסבר לוגי: 
(כללים ראשונים, כלל כב)( ענין הזיווג עיבור ולידה המוזכר בספירות הוא, כי הנה אלה מיני ההארות שחידש האדון ב”ה להיות מאיר לבריותיו יש להם סדר וחוק, ומסודרים בסדר נימוסי, עד שהם כולם ענינים מצטרכים אחד לחבירו, ומתיחסים זה לזה, ומצטרפים זה עם זה בדרכים רבים. והם כל העינינים הנדרשים באילן הפרצופים. כי הנה ההתלבשות שמתלבשים הפרצופים העליונים בתחתונים הוא – שענינם נסתר בתוך ענין התחתונים ההם. ונבחין בכאן התועלת המגיע למתלבש שהוא מסתתר, ולמלבישים שמתפעלים מן ההלבשה ההיא לפי מה שהיא:
 וענין המוחין – שנה”י של עליון נעשים מוחין בתחתון הוא שלהשלים ענין התחתון ההוא, יצטרך להיכנס למקצת – העליון ממנו. והמוחין פנימים יהיו בבחינת סיבה יותר קרובה, והמקיפים דצלם בבחינת סיבה יותר רחוקה🙂
להלן הקטע! (עם ביאור של הרב ספינר):
 ובעניננו הזיווג העיבור והלידה הוא בהיות שכל הענינים האלה נמשכים הם אלה מאלה, בסדר סיבה ומסובב, אז יתכנו בהם כל הדרושים האלה. כי בצאת אור אחד (=לידה), שהוא מידה אחת, מכח שני אורות הקודמים לו, שהם ההנחות הקודמות למידה ההיא, הנה יתחייב שבתחילה תינתן פעולה בקיבוץ אל שתי ההנחות (=עיבור), שיפעלו שתיהן ביחד (=זיווג) להוציא תולדתם. וכשנרד לפרטיות הענין, נראה שהענינים וההארות שזכרנו, היוצאים בהדרגה בדרך סיבה ומסובב, נבחין בהם סיבה חומריית וסיבה צוריית, או נאמר סיבה כללית וסיבה פרטית. והיינו כי לכל מידה או אור יקדמו שני אורות שיולידוהו, האחד יתן כללו וחומרו (=זיווג), השני – פרטיו בצורתו, ויצא הענין (=עיבור) מן הסיבה הכללית אל הפרטית. ואחר תצא התולדה (=לידה) מהתחברות שנעשה בין שניהם. וזהו הזיווג שהוא בהתחבר שתי הסיבות שזכרנו. ויציאת הענין מן הכללית אל הפרטית, ועודו בסיבה הפרטית, טרם יציאתו לפועל (??? מה המקבילה לכך בלוגיקה)- יקרא עיבור, ויציאתו לפועל – לידה . וכו’ וכו’ 
((נ.ב. כך כתב בקטע המקביל בדעת תבונות :
 קמ) אמר השכל – הרב הגדול הרמב”ם זללה”ה נתעורר על תואר “ילד” הנמצאים בכתובים, נעתק לדברים אשר אין הלידה בהם מיוחדת. ואמר ז”ל (מורה נבוכים, שער א, פרק ז), “ילד – הושאלה זאת המלה להמצאת הדברים הטבעיים – “בטרם הרים יולדו” (תהלים צ, ב), והושאלה עוד לחידושי המחשבות, ומה שיחייבהו מן הדיעות והסכמות, כמו (תהלים ז, טו), “וילד שקר”, וממנו נאמר (ישעיהו ב, ו),ובילדי נכרים ישפיקו'”, עכ”ל. והועתק התואר הזה אל המחשבה, הוא וכל המתדמים לו; והיינו כי כמו שלדבר המתחדש נשאל תואר הלידה, כן הדבר העומד בכח לצאת אל הפועל נשאיל ההריון, וכדברי הכתוב עצמו (תהילים ז, טו), “הרה עמל וילד שקר”; כי למי שהועתק הפועל האחד, יועתקו גם כן כל שאר פרטיו. ואמנם ידענו שכל הסכמת עצה הנגזרת בטעם נכון, הנה יהיו לה מולידיה, שהם ההנחות הראשונות. והרי התולדה במולידה בכח קודם שתוולד ממנה, ובהוולדה – יוצאת מן הכח אל הפועל:
 ולא עוד, אלא שבהיות שכל דבר שמשתלם הנה שלמותו דבר נוסף על מציאותו, כי יש באפשרותו לימצא זולת השלמות ההיא. אמנם יגיעו אל סיבת הדבר ההוא שני דברים, דהיינו המצאו והשלמתו, כי הסיבה המהווית היא הסיבה המשלמת ומתמדת הקיום, שאין השתלם המסובב אלא שלמות הולדת הסיבה, שכשתוליד כל מה שבחוקה להוליד, ימצא הנולד ההוא שלם  בכל שלמותו. וכל זה פשוט למי שדרך דרכי החכמה… וכל אלה ענינים פשוטים ליודעים דרכי החכמות המופתיות:))