חדירה לפרטיות

עקרונית אסור להשיח את הדעת מהצום. אבל נדמה לי שקשה לעמוד בזה, ולכן נראה לי שזה עדיף מהרבה עיסוקים אחרים. אני לא חושב שהסעיף הוא חדר”ג. מדובר על לשון הרע ורכילות. ברגע שזה ידוע לכולם איני חושב שיש טעם להחמיר ולהימנע מזה. השאלה היא האם מותר להאמין. כתבתי כאן בעבר (ראה טור 256) שדעתי לא נוחה מההנחייה הזאת של הח”ח (איסור להאמין). אם זה סביר בעיניך אז תאמין, אבל כדאי לחשוש שמא אתה טועה.