עוד מבט על חרדיות: שיקולי טווח ארוך וסקלות גדולות (טור 720)

בס"ד

בטור 693 עמדתי על מאפיינים יסודיים בחשיבה ובהתנהלות החרדית. העיקרון היסודי היה שהחרדים הם בני עולם הבא. פניהם לעולם שמעבר ולא לעולם שלנו. ניתן היה להתרשם שחשיבה חרדית מתייחסת בעיקר לטווחים הארוכים ולסקלות הגדולות ולא לכאן ולעכשיו, ולא היא. בטור הזה אנסה להראות ולהסביר מדוע זה לא נכון, ובתוך כך גם אציע יישוב של המאפיינים הללו עם התיאור בטור הנ"ל.

הטריגר

מה שגרם לי לחשוב על העניין היה שיחת ואטסאפ שקיימתי עם חבר חילוני, בעקבות האיום החרדי לפרק את הקואליציה עקב אי העברת חוק הגיוס. כתבתי לו שלהערכתי החרדים לא יפרקו את הקואליציה ומדובר במשחק השפן (הבוקר, יום ה, התברר שאכן צדקתי). אמנם אני מקווה שהדינמיקה של משבר תמשוך זאת בסוף להפלת הממשלה, אבל ברור לי שזו אינה התוכנית שלהם.

ואז הוא כתב לי את הטיעון הבא:

אבל – אולי הם גם מבינים שביבי בינתיים הורס את המדינה והכלכלה וכו', והרי מי שהכי צריך לדאוג לפונדקאי המארח זה הטפיל שיושב עליו, כי אם ה-host מת גם הטפיל מת, אז עלה בדעתי שהם מבינים שהוא הורס את היחסים עם הגויים – ומי כמוהם יודע שצריך לשמר יחסים עם גויים – ושההייטקיסטים בורחים, ומי כמוהם צמוד לעטין של ההייטק וכו'. אז יכול להיות שהם גם רוצים להפיל את הממשלה מסיבות ענייניות, מנקודת המבט הפרזיטית. לא?

מעבר לתחכום בחשיבה הזאת, ראיתי כאן כשל יסודי בהבנת הלך המחשבה וההתנהלות החרדית, וכך כתבתי לו (בעיקר על השיקול הראשון, הכלכלי):

שום סיכוי. הם בכלל לא חושבים לטווחים כאלה. חרדים עקרונית לא מוכנים לחשוב בגדול ולטווח ארוך. אנשים לא מבינים את המאפיין החרדי הזה של אכול ושתה כי מחר נמות…

טענתי היא שחרדים לא עושים שיקולים של טווח ארוך ושל סקלות גדולות. הם ממש לא מתעניינים בתחזיות דמוגרפיות, בסכנות כלכליות עתידיות או כאלו שלא מאיימות עליהם ישירות, כאן ועכשיו. לכן אל תדברו איתם על סכנות ביטחוניות עתידיות, על תפקוד הצבא או מערכת הבריאות כעת ולאחר שנים, ולכן הם בדרך כלל לא עוסקים בשאלות שנוגעות למצב של החברה והמדינה בכללותן. החשיבה שלהם היא חשיבה פרטית לטווח הקצר ובסקלות הקטנות.

לדעתי זוהי גם הסיבה לכך שחרדים ממש לא מוטרדים מבעיות אקלים, מאיכות הסביבה וכדור הארץ, משאלות של מיחזור וכדומה (ע"ע המס על הבקבוקים). בעבר חשבתי שזה בגלל פירמידת הצרכים של מאסלו, כלומר שהם עסוקים בבעיות בוערות שלהם כאן ועכשיו ולכן אין להם פנאי וקשב נפשי לבעיות רחוקות. אבל כעת הגעתי למסקנה שזה רק חלק מהעניין, אבל לא כולו. בעיה לא פחות מהותית היא הטווח והסקלה של הבעיות הללו. חרדים עוסקים בפרט או לכל היותר בקהילה, אבל לא במדינה ובוודאי לא בעולם כולו.

זוהי הסיבה לכך שחרדים לא ממש מתעניינים במשברים כלכליים וביטחוניים שצפויים לנו בגלל הנטל שהם מעמיסים על המדינה. בתחזיות קודרות על הכלכלה של ישראל ועל מצבו של צה"ל. תשאלו חרדים מה יהיה עם הצבא, או מה יהיה עם המשק כשאחוז גדול יותר ויותר לא יהיה שותף בו, מה נעשה כשאחוז קטן יותר ויותר יחזיק את כל השאר, כלכלית וביטחונית, וכבר לא יוכל יותר? אתם תגלו תגלו שהם לא עוסקים בזה. זה ממש לא מעניין אותם. ושוב, יש כאן כמובן את מאסלו וכמובן גם אגואיזם (שהרי החזקת הכלכלה והביטחון אינם עניין שלהם אלא שלנו. הם אוכלים ואינם עושים). אבל דומני שזה לא רק אגואיזם ולא רק מאסלו. הרי שיקול אגואיסטי כולל יותר היה צריך להביא אותם למסקנה שגם הם עצמם יסבלו מהתוצאות הללו. כשלא יהיה כסף גם להם לא תהיינה קצבאות ולא יהיו שירותים. כשהערבים ישליכו את כולנו לים הם לא יחוסו על החרדים. זה לא סוג השאלות שהם נותנים עליהן את דעתם.

אני מגיע שוב ושוב למסקנה ששורש העניין הוא טווח הראייה שלהם. זה אינו כולל את העתיד הרחוק וגם לא את הסקלות הגדולות. אפילו הדיבורים הריקים שנשמעים מכיוונם על עזרת השם (שיציל אותנו ביטחונית וכלכלית) ותורה מגנא ומצלא ושאר קשקושים ריקים שכמובן תמיד נמצאים ברקע, לא ממש משכנעים אותי. כשהצרה מגיעה סמוך לפתחם שום דבר לא מושאר לעזרת ה' ולתורה. שם 'מצוות ההשתדלות' מגיעה לשיאה. שימו לב שהדיבורים הללו מופיעים אך ורק כשהצרה רחוקה מהם בזמן ובמרחב. כשיש מישהו אחר שיטפל בה ויעבוד או ימות עבורם, או אז ה' יעזור (בעזרת הפראיירים שעושים זאת בפועל). כשהבעיה היא של החילונים, של המדינה, לא של אנ"ש, אז מדברים על עזרת ה' והגנת התורה. מה יקרה כשבסוף זה יגיע גם לאנ"ש? ה' יעזור. אבל כשזה יקרה בפועל, אני בטוח שלא תמצאו נפש חיה בישיבות. כולם יעסקו ב'השתדלויות' נמרצות. להפגנות ההמוניות ברחובות כולם יוצאים, כולל בחורי ישיבה שמוכנים לבטל תורה למען המטרה הקדושה של חילול השם מיטבי. אבל מנקודת המבט שלהם כיום, השאלות הללו עוסקות בטווחים וסקלות שהם אינם מוכנים לעסוק בהם.

הם לא יעסקו לעולם בשאלה כיצד לקיים מדינה ללא מערכת משפטית אכיפה וסבירה. מבחינתם איסור פנייה לערכאות קיים כיום כמו שהיה תמיד (אלא אם אני צריך אותם, ואז הכל בטל). הם לא יעשו שיקול מערכתי שלפיו אי אפשר לחיות במדינה ללא מערכת משפטית שמקובלת על כלל הציבור, ועם תוכן משפטי שלא מותאם לעידן המודרני. לא בכדי הסברתי ששיקולי פסט נישט הם מאפיין מודרני מובהק (ראו בטורים 448 ו-476).

בה במידה הם לא מוטרדים מהשאלה כיצד החקלאות במדינה תתמודד עם שנת שמיטה. מבחינתם שיישרפו כולם. הם מודאגים רק מהשאלה איך החקלאי הפרטי ישרוד כאן ועכשיו ולא יעבור עבירות (וגם זה רק במקרה הטוב שהם בכלל עוסקים בזה. בל נשכח שכמעט אין חקלאים חרדים ולכן זו לא ממש בעיה שלהם). ומה יהיה על המשק החקלאי במדינה שמאבד לקוחות? האם מדינה יכולה לקיים חקלאות שאחת לשבע שנים שובתת לגמרי? האם ניתן יהיה לחזור לשוק העולמי אחרי שנה? אפילו הסיסמא על ההבטחה האלוהית ("ונתתי את ברכתי") כבר לא עומדת לרשותם שכן שביעית בזמן הזה דרבנן ועל זה אין הבטחה (זה התירוץ למה לא רואים את השפע הצפוי לשומרי השמיטה. כן כן, אני יודע על סיפורי העם הידועים על הארבה וכו'). הם לא עונים לשאלה הזאת כי היא לא מטרידה אותם. אף אחד שם לא חושב כיצד מדינה יכולה להתנהל, ומה תכנית החומש החקלאית, וכיצד מקיימים חקלאות בחברה מודרנית לטווח ארוך. זה לא סוג השאלות שהן נותנים עליהן את הדעת. כאן תשמעו לכל היותר "ה' יעזור ויציל".

ועוד לא דיברתי על סוגיות כמו פדיון שבויים. כידוע, המפלגות החרדיות נוטות להעדיף את שחרור החטופים על פני הניצחון במלחמה. זה גם ביטוי לרצון לא להבליט עניינים צבאיים (בגלל הגיוס שלהם), אבל זה גם תוצאה של חשיבה מצומצמת שלפיה הכאן והעכשיו הוא הקובע. ניצחונות ואסטרטגיה הם לא ממש בארגז הכלים המחשבתי שלהם. כרגע יש שבוי שיש לפדותו.

שימו לב ששאלות אלו לא מטרידות אותם בגלל שתי סיבות: 1. הן עוסקות בבעיות שיצוצו בטווח זמן ארוך. 2. הן עוסקות בסקלות גדולות (מדינה, עולם) ולא באדם פרטי או לכל היותר קהילה. שוב, טווח הזמן והסקלה. כמובן שיש קשר בין שני אלו. מדינה, ובוודאי יקום, לא יכולים להתנהל על בסיס שיקולי טווח קצר. כשמנהלים מדינה בהכרח מתחשבים בשיקולי טווח ארוך. הסקלה של הבעיות קובעת את טווח הזמן הרלוונטי. כשנושאת מטוסים צריכה לעשות סיבוב היא אמורה להתחיל בהכנות הרבה לפני הסיבוב בפועל. זה לא כמו לסובב חסקה.

יש לזה קשר למודרניות כמובן, שכן מושג המדינה וניהול מדינה מודרנית הוא עניין מודרני. גם אם היה בעבר ניהול של מדינה (לא מודרנית), היסטורית שנים רבות לא תפקדנו כציבור בסקלות גדולות. לכל היותר חיינו במסגרת קהילה בתוך מבנה מדינתי של גויים. לכן לא התרגלנו לחשיבה מהסוג הזה. לכן המודרנה כאן אינה בהכרח מהותית. חלק מ זה הוא פשוט שכחה של המצב המקורי שבו חיינו במסגרת מדינתית (ראו על תופעה דומה בטור 164). אבל אין להתעלם מההבדלים בין מדינה עתיקה למדינה מודרנית. במדינה עתיקה לא היו הרבה שיקולי מקרו כלכלה, מערכות בריאות, ואפילו מערכת המשפט היה אוסף בתי דין מקומיים ולא ממש מערכת ממלכתית (אם כי זה היה ההיבט הכי קרוב למצב המודרני).

כך או כך, ברור שמי שפתוח למודרנה ולמצב העכשווי יוכל כמובן להשלים את הפערים בחשיבה התורנית וההלכתית שנוצרו בשנות הגלות. לכן החרדים שאינם מוכנים להכיר בכך שהמצב השתנה ושיש מדינה לנהל, ולא ממש הפנימו שניהול מדינה זה משהו שונה ממה שהורגלנו אליו, ימשיכו לנהל את המדינה כמו שטעטל. הם יקבלו החלטות על התנהלות מדינה לפי שיטת השואל בשו"ת צנצנת המן, כשהפוסק ספון בחדרו עם ספריו ואין לו מושג על מה הוא מדבר. אין לו מושג על מה שקורה שם בחוץ, אבל הוא זה שעל פיו יישק דבר. הם יבחרו רב ראשי בערך כמו שבוחרים בשטעטל. הם יתעלמו משאלות של נפוטיזם, שקיפות, מינהל תקין. הם יפעילו כאן נורמות הלכתיות קדומות כמו ירושה בשררות, פסול נשים לכהונות וכדומה.

טענתי היא שכל הטירוף הזה אינו נובע רק משחיתות ואינטרסנטיות ולא מסתם שמרנות, אלא יש כאן משהו עמוק יותר: הם לא מבינים מה פירוש לנהל מדינה, ולא מוכנים להכיר בכך שיש סוגיה כזאת. הם הורגלו לחשבה בסקלות קטנות ולטווח קצר, והם ממשיכים בנאמנות להלכה (לתפיסתם). זו אכן שמרנות, אבל סוג מסוים שלה. זו אכן התייחסות פרימיטיבית מאד וילדותית מאד, אבל יש לה שורש עמוק יותר שחשוב לתת עליו את הדעת ולהבינו. כפי שכתבתי לחברי: במקום לומר "אכול ושתה כי מחר נמות", אמור מעתה: "אכול ושתה כי מחר ה' (והפראיירים שפועלים מטעמו, חמוריו של משיח) יעזור".

בכמה מקומות בעבר עמדתי על ההבדל בחשיבה ההלכתית בין סוגיות שנוגעות להתנהלות של מדינה בסקלות גדולות לבין סוגיות שעוסקות בהתנהלות של אנשים פרטיים או קהילות (ראו על כך למשל במאמרי על 'לא תגורו', ובסדרת הטורים 529 – 531).

שורש העניין: הדוגמה של ניתוחי מתים

צריך להבין שההסתכלות הזאת אינה המצאה חדשה. יש לה שורש עמוק בהלכה. דוגמה מובהקת לדבר ניתן למצוא בשאלת ניתוחי מתים. בחברה מודרנית מקובל לבצע ניתוח במת מסיבות שונות. ארבע מהבולטות הן מחקר רפואי, אימון פרחי רפואה, קצירת איברים להשתלה וסיוע בחקירות פליליות. בהלכה מקובל לאסור ניתוחי מתים, מכמה סיבות. יש חובה לקבור מת, יש חובה לכבדו ואיסור לבזותו וכדומה (תוכלו לראות סקירה כאן). בעולם החרדי מקובל לאסור את הדבר באופן מוחלט, ובמקרים רבים ראיתי בעיניי (גם במשפחתי) היסטריה סביב כל מת להשאירו בשליטה כדי שחס ושלום הרופאים הרשעים (שכמובן אי אפשר לסמוך עליהם) יחטפו וינתחו אותו בלי לדווח לנו למטרותיהם האפלות.

התשובה העיקרית שעומדת בבסיס הדיון היא זו של הנודע ביהודה (ח"ב יו"ד סי' רי). הוא פוסק שם שמותר לנתח לצורך חולה שנמצא בפנינו שכן פיקוח נפש דוחה את כל התורה. אבל הרבה פוסקים הבינו מדבריו שאסור לנתח מת לצורך חולים שאינם בפנינו, ובוודאי לא לצורך מחקר רפואי או אימון פרחי רפואה או חקירות פליליות. משם והלאה מתחילים דיונים מה נקרא מצב של חולה בפנינו (ראו בסקירה הנ"ל).

ישנם פוסקים שהולכים צעד אחד הלאה ומדברים על כך שניתוח לצורך רפואי אינו פגיעה בכבוד המת. יתר על כן, המת עצמו היה כנראה מסכים לזה. לכן יש שהרחיבו את ההיתר גם למטרות רפואיות רחוקות יותר. אבל השיקול הזה נותר עדיין בשדה הדיון ההלכתי החרדי, זה שמבוסס על חשיבה מצומצמת שמתעלמת משיקולי טווח ארוך וסקלות גדולות.

מדי דברי בסוגיה החמורה הזאת, הפריעה לי צורת הדיון וסוג השיקולים הזה. בעידן המודרני קשה לראות כיצד רפואה מתפתחת וכיצד מלמדים פרחי רפואה בלי לנתח מתים (יש פוסקים שמכירים בצורך וכותבים שילמדו על גופות של גויים). במה זה שונה מהעידן הקדום? למה בעבר הפוסקים לא התירו זאת? על כך אומר שני דברים: ראשית, אני מוכן לחלוק גם על פוסקי העבר. הדיון ההלכתי שעוסק בדיוקים בלשונותיו של הנוב"י כאילו היה זה התלמוד נראה לי מוזר מאד. גם אם הוא לא מתיר משהו איני רואה מדוע זה מחייב אותי. אני הייתי מתיר אם הייתי חושב זאת כנכון (זוהי סוגיית הפסיקה מסדר ראשון. ראו עליה בטורים 332, 637 ועוד). אבל מעבר לזה, הדיונים הללו מתעלמים מכך שרפואה מודרנית מתנהלת בדרך אחרת מהרפואה של ימי התלמוד והראשונים. יש סטנדרטיזציה של ההכשרה והטיפול, יש הכרח לבחון אמפירית כל תזה ופרוצדורה רפואיות, ובלי כל זה הרפואה לא הייתה מה שהיא. לכן בלתי סביר בעליל להתייחס לניתוחי מתים היום כאילו אנחנו חיים במאה העשירית. הרפואה היא חלק בלתי נפרד מחיינו, וכל המערכת הגדולה הזאת לא הייתה נוצרת ולא יכולה להתקיים בלי ניתוחי מתים.

שמחתי למצוא בסקירה שם שהרב מלמד מביא את דברי הרב גורן שכתב כך:

והרב גורן הוסיף, שאפילו לדעת הנודע-ביהודה יהיה הדבר מותר. משום שכל מה שכתב הנודע-ביהודה שאסור לנתח מת לצורך חולה שאולי יופיע בעתיד, הוא דווקא לגבי רופא פרטי שאינו קשור לארגון רפואה גדול, כדוגמת הרופאים לפני מאתיים שנה. לרופא כזה אסור לנתח מת כדי שאולי יוכל להציל חולה כזה, אם יבוא לפניו בעתיד. אבל למוסדות הרפואה במדינת ישראל יש אחריות על ארבעה מליון יהודים, ולכן מוטל עליהם להתחשב גם בחולים העתידיים, ונחשב הדבר לפיקוח-נפש. ולכן מותר לנתח מתים אם על-ידי כך יוכלו למצוא דרכים לריפוי חולים בעתיד (כעין זה כתב גם הרב וינברג, תחומין י"ב 382).

מיד אחר כך הוא מביא את משפטי עוזיאל (יו"ד סי' כח-כט) לגבי לימוד אנטומיה, שבניגוד לדעת רוב הפוסקים כתב שמותר לעשות זאת כי גם זה פיקו"נ. זה לא מפתיע אותי ששני הפוסקים הללו לא היו חרדים אלא ציונים-דתיים. זו חשיבה אופיינית מאד לפוסקים שמודעים להתנהלות של עולם מודרני, ולכן לא מיישמים לגביו באופן אוטומטי את התקדימים שנוצרו בתקופות קדומות ושונות בתכלית.

שימו לב שגם כאן מדובר על סוג שיקולים שמדבר על טווח זמן רחוק (חולים עתידיים) ועל סקלות גדולות (מערכת הרפואה במדינה ובעולם, ולא מצבו של חולה זה או אחר). לכולם ברור שבשורה התחתונה הדברים יעלו בחייהם של אנשים ספציפיים לגמרי, אבל זה יקרה בעתיד הרחוק. שיקולים כאלה לא נוטלים חלק בדרך החשיבה של הפוסק החרדי הרגיל (למעט הבלחות), וראינו למעלה כמה וכמה דוגמאות לכך. אומר שוב, גם לדעתי יש לכך מקום בחשיבה ההלכתית. אבל זאת כאשר עוסקים בחשיבה פרטית ולא מערכתית. כשהשאלה נוגעת לתפקודם של מערכות צריך לאמץ חשיבה שונה לגמרי. לא נכון ליישם לגבי כללים וצורות חשיבה הלכתיים ששאובים מהתייחסויות לאדם פרטי. בדיוק כמו שלא דנים במלחמה ובסכנות ציבוריות כמו שדנים בפיקוח נפש של אדם פרטי.

הערה צדדית

אצל הרב מלמד יש גם דיון על שימוש בניתוחים על גויים, וזה מעורר שאלה אחרת, וכאן רק אעיר עליה. בעיניי אין שום הבדל בין יהודי לגוי, קודם כל בגלל שהטפילות הזאת בלתי נסבלת. לא ייתכן שאני אקפיד על ערכיי ואדרוש מאחרים לשלם את המחיר עבורי. אני יודע שזה זר לגמרי לחשיבה החרדית שרואה את כל העולם כאוסף משרתים שלה, אבל מדרך ההתנהלות המזעזעת הזאת צריך להתפכח. אבל יותר מזה, יש כאן טעות גם לגופו של עניין. עיקר האיסור לנתח מת אינו רק בגלל כל הנימוקים האמורים למעלה אלא כפי שכתב בבניין ציון תשובה קעא, בגלל האיסור לפגוע בזכויות ובכבוד של הזולת (מה שקראתי לא פעם 'שיקולי טריטוריה'). לכן אם יש איסור הוא חל גם ביחס לגויים, שכן גם להם יש זכות על גופם וכבודם. בדיוק כמו שאסור לגזול גוי, גם בלי איסור 'לא תגזול' (שלחלק מהראשונים לא קיים ביחס לגויים). ר"ש שקופ בשער ה כתב שלכל הדעות יש איסור משפטי בגזל גוי מפני שמדובר בפגיעה בזכות קניינית של אדם אחר, כלומר משהו שאינו בטריטוריה שלך (לא אתה זה שמקבל החלטות לגביו). ראו על כך בספר השלישי בטרילוגיה שלי (חלק שני פרק ד וחלק שמיני פרק כד). שיקול כעין זה (לא ממש אותו דבר כמובן) תוכלו לראות בתשובות של האחיעזר (יו"ד סי' טז סק"ו) והאגרות משה (יו"ד ח"ג סי' לו) שדחו בתוקף את שיטת בעל משנת חכמים שממליץ למסור ניתוח מסוכן לידי רופא גוי כדי לא להיכשל באיסור רציחה.

הטווח והסקלה כביטוי לילדותיות

חשיבה לטווח קצר ובסקלות קטנות (אני וסביבתי הקרובה) מאפיינת ילדים. אלו לא יכולים להתרומם מעל הכאן והעכשיו. אדם בוגר אמור לדעת להסתכל במבט רחב יותר, ולא רק על סביבתו החלל-זמנית הקרובה. לא פעם עמדתי על הילדותיות בחשיבה החרדית ובפרט בהתנהלותה של המנהיגות החרדית (ראו למשל בטור 655), וזהו ביטוי נוסף שלה.

לא פעם קראתי תלונות של חרדים על כך שהצבא לא באמת עושה את ההכנות ולא מתחשב בהם כמו שצריך, ותמיד מובאות דוגמאות של חוסר התחשבות בצורך דתי של חייל כלשהו. זה לא היה לו סידור, או לא נתנו לו זמן להתפלל, או חס ושלום ראו בטלסקופ בחורה עם מכנסיים באיזור של הבסיס שלו. מכאן עולה כמובן המסקנה שהצבא מתנכל לחרדים, ואם הצבא לא עושה מה שמוטל עליו אזי הם כמובן פטורים. הלוגיקה הזאת עקומה ומעוותת. ראשית, ההנחה היא שזה תפקידו של הצבא. הם לא חלק מהעניין. כולנו צריכים להניח לפניהם שטיח אדום מוכן לגמרי ואז הם יועילו בטובם להגיע ולעשות את חובתם. זאת גם במצב שהם הממשלה, ולא איזה ציבור צדדי וזניח. נעזוב גם את ההתעלמות שלהם מכך שמדובר בסכנה ממשית לחיי כולנו (גם שלהם), ולכן ניואנסים כאלה אינם אמורים להשפיע. כשיש סכנה יוצאים להילחם גם אם רח"ל אוכלים הכשר רבנות או רואים בחורה במרחק קילומטר. במצב כזה כולם מתגייסים מיד וללא תנאים, וכמובן מנסים לפתור את הבעיות (לפחות את המעטות שהן באמת בעיות ואל סתם קפריזות) כך שזה יתבצע באופן מיטבי. אבל פתרון הבעיות לא יכול להיות תנאי לגיוס. אבל כאן ברצוני להתמקד בשאלה אחרת: בנקודת המבט הילדותית שבאה לידי ביטוי בטענה הזאת.

כל אחד מאיתנו נתקל בחוסר תפקוד של הצבא. הרי יש בדיחות אכזריות על כך (החל מזה שההיגיון נעצר בש"ג). זו מערכת גדולה שמורכבת מאנשים כמוני כמוכם, חלקם הגדול לא מקצועי (כי זה לא צבא מקצועי), והרי כולנו בני אדם. מערכות כאלה לוקות בלא מעט כשלים. אנשים רבים נקלעים למעגלים קפקאיים של בירוקרטיה וחוסר תפקוד וסובלים מזה. החל במפקד שלא מתייחס לטענות מוצדקות ומריץ אותי סביב הבסיס, או משאיר אותי שבת בבסיס. המשך באי מן טיפול רפואי, או בפקודות טיפשיות ובפשלות שונות. בעיות של היעדר ציוד או אוכל, חשיבה בעייתית ומטופשת ועוד ועוד. איזה חייל לא נתקל בכל זה? זה כמובן מאד מעצבן, אין ספק. השאלה כיצד מפרשים זאת ואלו מסקנות מסיקים מכאן.

ילד שנמצא במצב כזה חורץ משפט על המערכת כולה. אבל אדם בוגר אמור להבין שכך פועלות מערכות. אף אחד לא מתנכל לו אישית. המקל חובט בו אבל אין מישהו שמחזיק את המקל ומכוון את המכות אליו. זה פשוט קורה. אלו פשלות וחוסר תפקוד כמו שרואה כל חייל. צריך כמובן לנסות ולשפר אותו, אבל אדם בוגר לא רואה בכל אלו מכות שמכוונות כלפיו. הוא מבין שהמערכת הגדולה מורכבת מאנשים ולא מצליחה לתפקד בסקלות קטנות (ולצערנו לא פעם גם בגדולות). ההתייחסות החרדית רואה בכל הפשלות הללו התנכלות לחרדים, חוסר אכפתיות, ובעצם מגמה אנטי חרדית. הם לא מסוגלים להתעלות מעל הכאן והעכשיו ולהבין שזו דרכן של מערכות גדולות ובירוקרטיות. כך מתנהלות מדינות וצבאות. גם אם יש מפקד אנטי דתי או אנטי חרדי, זה אדם אחד. זה לא אומר שיצאה פקודה מהרמטכ"ל להתנכל לחרדים. אבל הם רואים זאת כך. כל מיני אגדות על מזימות מחתרתיות להעביר אותם על דתם ו(חוסר )דעתם.

הדבר בולט שבעתיים כשמסתכלים על הדרך שבה מתנהלות מערכות חרדיות, קטנות בהרבה מצבא או ממדינה, החל בעיריות וכלה במוסדות חינוך וישיבות. האם שם הכל מתנהל מושלם? בדרך כלל הרבה פחות טוב ממוסדות מקבילים בעולם הלא חרדי. ההתמקדות בכאן ובעכשיו וחוסר יכולת להעלות את המבט לסקלות וטווחים גדולים ולהבין שיש הבדל בין מערכות לבין אנשים שמאיישים אותן, הם מאפיין ילדותי מובהק של החשיבה החרדית. אך זו אינה כל הבעיה. היא עמוקה יותר.

הערתי שגם אנשים בוגרים מתעצבנים כשקורים להם דברים כאלה. זה טבעי, וכמובן שזו לא נחלתם של ילדים בלבד. אבל בשביל זה יש מנהיגים ומנהלים שיבהירו את העניין. שיסייעו לאדם הבודד להעלות מבט ולהסתכל בסקלות הגדולות. המנהיגות החרדית הייתה צריכה להבין ולהסביר לצאן מרעיתה שזו פשלה מערכתית ויש לטפל בה. אבל כך מתנהלות מערכות, והאזרח הבודד שפוגש את הבעיות לא צריך להסיק מכאן שמישהו רודף דווקא אותו או את החרדים בכלל. הבעיה החרדית עמוקה יותר מפני שהמנהיגות החרדית לעתים יותר ילדותית מהאדם החרדי מן השורה. מדובר ברבנים שיודעים לתפור מהלכים לוגיים, לעתים מבריקים, אבל הם כלואים בישיבות ולא מבינים את העולם שסביבם. למרות הזקן הלבן והגיל המופלג, התייחסותם לעולם ולכל מה שאינו בתחום התורני נטו, היא כשל ילד בן חמש. כעת חשבו שהילד המבריק הזה מקבל את המנדט לקבוע הכל עבור קבוצה שלימה של אנשים, החברה כולה (יש לו דעת תורה. הוא קובע הכל ואין לחלוק עליו. הוא לא טועה, שהרי הוא ממש מבריק. הוא בעצם פיתום של הקב"ה שמדבר מפיו). נוצר כאן שילוב קטלני של קבוצה שמונהגת על ידי ילדים בני חמש, ולא רק זה אלא שאותם ילדים מקבלים מעמד של אלים שלא טועים לעולם. לא רק שהם לא מסייעים לצאן מרעיתם להיחלץ מגישתם הילדותית שמתמקדת בכאן ובעכשיו ולהתרומם לראיה בוגרת יותר שמבינה שיש סקלות וטווחים גדולים יותר, אלא מעמיקים אותה בילדותיות כפולה ומכופלת של המנהיגות עצמה. המרשם הזה מנציח את אותה התייחסות ילדותית שתיארתי עד כאן.

הסברים

מעבר לניתוק של העולם החרדי מהעולם, ומעבר לזה שהם אינם עוסקים בניהול מערכות גדולות ולכן לא מבינים כיצד העניין הזה פועל, לדעתי יש כאן עניין תיאולוגי.

כידוע, הכל בידי הקב"ה. אין עשב למטה שצומח בלי שמלאך מלמעלה אומר לו גדל. כל מה שקורה לנו הוא מידיו של הקב"ה. אז למה בכלל שננקוט פעולה כלשהי? אה, זה פשוט: חובת ההשתדלות. האתוס המופלא והאוקסימורוני הזה של ביטחון והשתדלות הוא לב ליבה של החשיבה החרדית (לא רק שלה, אבל אצלם זה מגיע לרמות נישאות במיוחד). תמיד אומרים לנו שהאמונה באלוהים לא באמת מזיקה ולא מביאה לאדישות ופסיביות, בגלל התזה הזאת. בגלל חובת ההשתדלות גם אנשים חרדים נוקטים בפעולות הנדרשות כדי לטפל בבעיות, למרות שבעצם הכל בידי הקב"ה. אז לא נורא אם מדובר באוקסימורון, הוא לפחות לא מזיק. אלא שכשאנחנו עוברים לטווחים הגדולים ולסקלות הגדולות, דומני שהתזה האוקסימורונית הזאת קורסת. חוסר ההתייחסות החרדי לטווחים וסקלות גדולים יסודה בכך שאלו מסורים לקב"ה. אנחנו ננהל את חלקת אלוהים הקטנה שלנו, ואלוהים יעשה הטוב בעיניו. הרי קיומה של המדינה או ניצחון במלחמה, אינם באמת בידינו. לכן הם אומרים לעצמם, לא תמיד במודע, שזה מעבר לגבולות חובת ההשתדלות. הסקלות הגדולות והטווחים הארוכים מנוהלים ישירות על ידי הקב"ה. לנו אין תפקיד במחוזות הללו.

ההתעלמות הילדותית ממערכות גדולות ומטווחי זמן ארוכים יסודה באותה תיאולוגיה מופרכת של ביטחון והשתדלות. בנושאים אלו החרדים סומכים על עזרת השם. ושוב, כשזה יגיע לפתחם שלהם, כלומר כשהטווח יהיה קצר והמערכת תצומצם להיות המערכת החרדית עצמה, אתם תראו שכל האוקסימונים מתאדים. שם יתנהלו 'השתדלויות' היסטריות. אבל כל עוד יש פראיירים שעושים את החשבונות לטווח הארוך, עובדים בשבילנו ומתים בשבילנו, אנחנו יכולים לסמוך על הקב"ה (והמהדרין גם לא אומרים להם תודה, כי זה לא הם אלא הקב"ה).

הכשלים בחשיבה החרדית יסודם בהרגלים הלכתיים פרי הגלות, בשמרנות שלא מודעת ולא מוכנה להתוודע לשינויים בעולם המודרני, ובתיאולוגיה אוקסימורונית שיכולה לעבוד בלי שנרגיש בבעייתיות שלה בסקלות הקטנות, אבל לא בגדולות. מדינה אי אפשר לנהל בעזרת ה'. שם צריך לעבוד ולהילחם. כשיש איום איראני, צריך חיל אוויר מתוחכם ומיומן וטילי חץ עם טכנולוגיה עילית. אלו לא נוצרים מתפילות אלא מעבודה ומחקר ארוכי שנים, ומתקציבים ומערכות גדולות, מיחסי חוץ ומערכות מדינתיות שונות. כל אלו לא נמצאים בכלל באופק החשיבה החרדית. הם ימשיכו למכור לעצמם שהתורה העקומה שלהם מגינה ומצילה את כולנו, והחץ וחיל האוויר הם רק השתדלות (שהם לא שותפים לה). מה זה משנה, הרי יש מי שיעשה את העבודה כשהם מתפללים ולומדים (במקרה הטוב).

השלכה לדוגמה

מדי פעם מתפרסמות ידיעות על רמת ההשתכרות הנמוכה של הציבור החרדי (ראו למשל כאן על שנת 2024). מבחינתם זה שבח גדול, שהרי רואים הסתפקות במועט ומסירות לתורה. כבר חז"ל לימדו אותנו את דרכה של תורה: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה". אבל הם לא מעלים על דעתם שיש כאן בעיה. הבעיה אינה הסבל של האנשים. אם הם מתנדבים לסבול שיהיה להם לבריאות. אם הם מוכנים לסבול למען התורה, זה בכלל ראוי להערכה. אלא שיש כאלה שישתכרו מעט מאד ולא יעסקו בתורה. גם שכרם שלהם נמוך משל עמיתיהם בציבור הכללי. אבל כל זה שייך למישור הפרטי.

בהסתכלות מקרו כלכלית כל אחד מבין שיש כאן בעיה. זה שהחלטת להסתפק במועט זה מצוין וראוי להערכה, אבל חברה שלימה שמחליטה לא לייצר ולהסתפק במועט זו בעיה אמתית. כלכלת המדינה לא תשרוד כך. התוצר הלאומי שלנו סובל מזה, ובעתיד צפויה התמוטטות כלכלית.נכון שרק הציבורים הלא חרדיים צריכים לדאוג לחיל האוויר ולטילי חץ, למערכת בריאות, למערכות כלכליות וביטחוניות ולשאר שירותים של המדינה, אבל גם הפראיירים הללו צריכים אפשרות לעשות זאת. כלכלה קורסת תמוטט הכל על ראש כולנו, החרדים ושאינם כאלה.

מעבר לזה, מה על הקצבאות והתקציבים האינסופיים שזורמים לחברה החרדית באלפי נתיבים שונים ומשונים (אין כמעט דרך למדוד כמה תקציב מגיע לבית חרדי בגלל הגיוון האינסופי של הנתיבים הללו, שרבים מהם עקיפים ולא מדווחים, אחרים מוצגים כהטבה לכלל האוכלוסיה – כמו הטבות הדיור של גולדקנופף ועוד), בגלל ההשתכרות הנמוכה. מה על התנגדות עזה למס על בקבוקים חד פעמיים שמביאים לזיהום אוויר ותחלואה, שכל כולה נעוצה במחסור כלכלי?

שיקולים אלה הם שיקולים מערכתיים בסקלות גדולות וטווחי זמן לא מיידיים. שיקולים כאלה לא עומדים בכלל לנגד עיניהם של חרדים. כדור הארץ, קיום המדינה, מצבנו בעוד חמישים שנה, כל זה רק בידי הקב"ה. מה לנו הקטנים ולבעיות מסוג זה? זה לא בטווח ההשתדלות שלנו.

היחס להשתכרות נמוכה הוא דוגמה טובה לא רק לנזקים בחשיבה לא מערכתית של סקלות וטווחים קצרים, אלא גם לצורת הסתכלות שנגזרת מכך. ההתפעלות ממסירות הנפש אכן מוצדקת. אבל זו הסתכלות פרטית על אנשים פרטיים. במקביל לה צריכה לבוא הסתכלות על משמעויות מערכתיות של מדיניות כזאת. האם ראוי לחנך אנשים להסתפק במועט? לדעתי ממש לא. לפחות במדינה מודרנית זו אינה אופציה. לא היינו רוצים להסתפק במעט הגנה, מעט בריאות, מעט ביטחון, מעט חינוך, מעט רווחה, ובעצם גם מעט תורה (כי כידוע גם היא צריכה קמח).

הוא הדין לגבי לימודי ליבה. אני האחרון שמעריך את מה שמתרחש בבתי הספר ואת ההשכלה העלובה שהם מעניקים. אפילו ההכשרה המקצועית שמקבלים שם (אנגלית, מתמטיקה) עלובה למדיי. ועדיין, אחרי כל הבדיחות, אם לא שולחים את הילדים לקנות השכלה כללית ומקצועית מקבלים חברה במצב ירוד. שיקול מערכתי אומר שבמקביל לביקורות ולבדיחות על מערכת החינוך, אין מנוס אלא לחייב חינוך בסיסי לכל ילד. בהחלט אשמח שילד שמוכשר לזה יבחר לעסוק בתורה ורק בה, אבל זו טעות מערכתית לבנות מערכת חינוכית שמכוונת את כל הילדים לכיוון כזה. מעבר לבזבוז הנורא של חיי אלו שאינם מתאימים (רוב מוחלט של הילדים), יש מחירים כלכליים וביטחוניים מערכתיים קשים שכולנו משלמים על כך. ועוד לא דיברתי על זה שגם מי שמתמקד בתורה ורוצה לגדול בה, צריך השכלה כללית. עינינו הרואות אלו גדולי תורה ואיזו תורה יוצאת מאלו שלא לומדים לימודים כלליים. אבל זה לא הנושא שלנו כאן (ראו על כך למשל בטור 682). חינוך מערכתי להסתפקות במועט יביא להסתפקות במועט בכל התחומים הללו.

המסקנה היא שמבט פרטני, גם אם הוא נכון, צריך להיות מלווה במבט מערכתי. ההתייחסות החרדית הילדותית אינה מודעת לכל זה. בגן (לפחות זה החרדי) לא מלמדים את זה, והבוגרים החרדים, עד אלו המכונים על לא עוול בכפם "גדולי הדור", לא משלימים את הבור הזה בהשכלתם. נזקי החינוך הזה הם נוראיים. וכשעם החשיבה הילדותית הזאת אותם ילדים מובילים את צאן מרעיתם ואת כולנו לעברי פי פחת, הדבר חמור שבעתיים. זו תורה עקומה וזה שכרה.