תורה מן השמים

אשמח עם הרב או אי מי מהקוראים שקראו את הספר המצוי הראשון יוכל להסביר לי את התשובה כי כרגע אין לי דרך לקרוא את הספר המצוי הראשון

לטובת האתר הנחמד הזה (שאני עכשיו מסתובב בו לראשונה), אתן סקירה שהבוט הנחמד עשה לי על "השיחה החמישית בפרק המצוי הראשון" (אחרי שביקשתי "תקציר מפורט יותר, אפילו ממש מפורט").

לא קראתי את הספר, ויכול להיות הסיכום לא ממצה, מה שבטוח – שהוא נחמד! ובכל אופן התשובה לשאלה נמצאת כנראה בסעיפים ה, ז.
יש גם מאמר שזמין להורדה באינטרנט שכנראה תוכנו שווה לתוכן שיש בספר – חפש "דאיזם ותאיזם: מאלוהים פילוסופי למחויבות דתית מיכאל אברהם").

[שניה לפני – אם יורשה לי להוסיף שאלה:
האם יש איזה מאמר שמסכם את כל הדגשים הקטנים מהספרות היהודית לטובת טיעון העד (כבר מצאתי כאלה בכמה ספרים, כמו הדגש המעניין המובא כאן)? אם אין – זה תמוה, ואם יש – תמוה שלא מצויין אליו בויקיפדיה בערכו או עכ"פ בדף השיחה].

בהצלחה!

—

השיחה מחולקת לשלושה חלקים: (א) אמונה והתגלות, (ב) הדיון העובדתי — אמינות המסורת, (ג) הדיון הנורמטיבי — תוקפה של ההתגלות.

חלק א — אמונה והתגלות
א. מהי אמונה דתית?

ההבחנה המרכזית: אמונה דתית אינה רק אמירה פילוסופית (״קיום אלוהים״ כטענה עובדתית) — אלא גם התחייבות מעשית לנורמות וציוויים. אמונה דתית כוללת מרכיב עובדתי (האמירה ש־אלוהים קיים) ומרכיב פרקטי/נורמטיבי (המחויבות לצו האלוהי).

נקודה חשובה: אמונה כטענה עובדתית אינה ודאית בכל מובן, אך אפשר לטעון שהיא סבירה/מוצדקת במסגרת הטיעונים הפילוסופיים שבספר.

ב. משמעותה של ההתגלות — "תקרת הזכוכית המטפיזית"

רעיון המפתח: יש גבול למה שפילוסופיה ורציונליות טהורה יכולות להעניק — התגלות באה (כאשר מתקיימת) כדי לשבור את אותה “תקרה” ולהביא ידע וצו שקשה להשיגם בדרכים פילוסופיות טהורות. לכן המעבר מדאיזם (אל פילוסופי שאינו מתערב) לתאיזם דתי מחייב בחינה של תופעת ההתגלות עצמה.

—

חלק ב — הדיון העובדתי: אמינות המסורת על ההתגלות
ג. משמעותו של הדאיזם בתפיסה התאיסטית

הדאיזם: קבלת קיום האל באופן מופשט (או שהאל יצר את העולם ואז אינו מתערב). הבעיה היא שדאיזם נותן אל מופשט אך לא מספק מנגנון שמצדיק ציות לצווי דת או חשיבותה של המסורת. המעבר לתאיזם דתי דורש הסבר עובדתי (כיצד/למה לקבל התגלות?).

ד. על המסורת — טיעון העד (argument from testimony)

תמצית הטיעון: קבלה רציפה (העברה היסטורית של עדות על אירועי התגלות — למשל מעמד הר סיני) נחשבת כעֵד היסטורי, בדומה לקבלת עדות היסטורית על אירועים אחרים (למשל עדויות על נפוליאון). לכן, בהיעדר סיבה חזקה להכחיש, יש לקבל את המסורת כהוכחה עובדתית לאירוע ההתגלות.

נקודת המחבר: כשאנחנו בוחנים אמיתות היסטוריות, איננו דורשים הוכחה ניסויית מוחלטת — עדויות רציניות ומועברות מדור לדור יכולות להצדיק מסקנה עובדתית.

ה. הביקורת הקלאסית — הביקורת של "יום" (Hume) על טיעון העד

ההנמקה של המבקרים: נס מופלא (התגלות) בעל הסתברות נמוכה; לכן עדויות אנושיות על נס הן פחות מהימנות מאשר ההסתברות הטבעית לסבר שלא קרה נס. מסקנה: מסורת של ניסים אינה סבירה.

תגובת אברהם — שתי הערות מרכזיות נגד הטיעון הזה:

שמרנות מחשבתית מוגזמת — ההנחה שחייבים להעדיף תמיד הסבר טבעי (ולדחות נס) עלולה להיות בלתי רציונלית כשיש ראיות ותמיכה פילוסופית מתבקשת לקבלת האפשרות האלוהית.

הנחת המבוקש — הביקורת על טיעון העד לעתים מניחה כבר מראש שאין אלוהים/נסים; אך בשיחות הקודמות נבחנו טיעונים טובים לטובת קיום האל, ולכן אי־הגינות לטעון שהמסורת מותקפת בלי להתייחס לטיעונים אלה.

ו. עדויות מקראיות לפערים במסורת — האם זה מחליש את הטיעון?

אברהם אינו מצדד בתפיסה של מסורת אחידה ומושלמת בכל פרט; הוא מציין פערים/שינויים במסורת ובטקסטים (ודן בעדויות מקראיות שמראות שונות). יחד עם זאת, הוא טוען שלא כל פער חותר תחת האותנטיות הכוללת של ההתגלות — ושיש לבחון כל טענה באופן היסטורי־ביקורתי ולא להשליך מפגם נקודתי על כל המסורת.

ז. צירוף שיקולים — התמונה הכוללת

המסקנה הפרקטית: אין טיעון יחיד שיחרוץ את הדיון; יש לצבור שורה של שיקולים (פילוסופיים, היסטוריים, עדויות מסורתיות, הסתברות, עקיבות המסירה) ולהרכיב תמונה סבירה שמצדיקה, מבחינת ההערכה של המחבר, קבלת המסורת כהסבר סביר להתגלות.

—

חלק ג — הדיון הנורמטיבי: תוקפה של ההתגלות (למה ציות? למה מצוות?)
ז. על החובה לציית לצו האלוהי — השאלה המרכזית

השאלה: גם אם הייתה התגלות — מדוע יש לנו חובה נורמטיבית לציית לצוויות שהתגלו? האם קבלת העובדה לא מייצרת אוטומטית חובה מוסרית? אברהם מנסח את הבעיה כ"שאלת הביסוס הנורמטיבי" וטוען שיש לבחון אותה בעיניים פילוסופיות (ולוודא שאיננו נופלים בכשל הנטורליסטי).

ח. הבסיס האקסיומטי לעבודת ה'

אברהם מוביל דיון שבו הוא מבהיר שיש הבדל בין הנימוק המוסרי לחובתיות הדתית: לא כל טיעון עובדתי יכול בפני עצמו ליצור צו; צריך גם להבין את אופייה של האידיאה המוסרית וההלכתית, וכיצד אלוהים מהווה הסבר לגורם המחייב את האידיאה (כלומר: אלוהים מעניק מסגרת מטפיזית שמצדיקה את תוקפן של הנורמות).

ט. "לשמה" — הכוונה והמוטיבציה

נקודה חשובה נוספת: לא די בעשייה חיצונית; צריך גם כוונה נכונה — עשייה "לשמה" של הציווי, אחרת אין לה ערך דתי מלא. אברהם מפנה למסורת ולרמב"ם כדי להדגיש את הצורך במניע הראוי (ולדון האם אפשר לתקן כוונות ומהי משמעות ה"אמת" בעשייה דתית).

י. הממד האקזיסטנציאלי — מה התועלת בקיום מצוות?

שאלת ה"קיום": מה מרוויח האדם אם הוא מקיים מצוות? האם יש לכך תועלת אקזיסטנציאלית? אברהם מכריע שהמוטיבציה אינה תועלתית בלבד — קיום מצוות הוא עניין של אמת פנימית, תיקון נפשי, והשתתפות במסגרת מטאפיזית (הרעיון של להרבות טוב בעולם מתוך בחירה). יחד עם זאת הוא דן גם בתוצאות מעשיות/אישיות שהקיום מציע.