איזון בין לימוד אמונה ללימוד תורה

אני 'חרדי ליטאי'. בן שלושים. לומד בכולל. ב"ה החברותות טובות, האוירה רצינית, והלימוד פורה.
לפני כמה חדשים, התחיל ראש הכולל [כמעט בן גילנו – 35 נראה לי], במסגרת שיחתו השבועית, לדבר ולעסוק הרבה בענין 'אהבת ה". היתה שיחה מעט חריפה [זה הסגנון שלו] שבה תמה כיצד אנו מזניחים חלק גדול מהמצוות. בראשן – אמונה, אהבת ה', יראתו וכו'.
לתומנו סברנו שזו 'עוד שיחה', ובשבוע הבא יהיה נושא 'רגיל' – פרשת שבוע, וכיוצא בהללו.
אלא… שמאז ועד עתה, ראש הכולל החל לעסוק באינטסיביות בעניני 'דבקות בה", אמונה, 'לחיות עם הקב"ה', ולא נרגע מהענין.
ה'מוטו' המרכזי הוא שלא יתכן שיהודי אברך ת"ח, שלומד 8-10 או יותר שעות ביום, בעצם חי 'במנותק' מהקב"ה: לא חושב עליו, לא 'מכיר' אותו, לא 'מדבר' אתו באמת [אלא רק בתפילה וגם זה לא תמיד]. ממלמל ברכות בלי כוונה. ועוד ועוד.
 
וכאן באנו במבוכה – 
ראש הכולל מציע וסבור שכל אחד כדאי שיקדיש מזמנו כשעה ביום, לעסוק בזה. 'לדבר עם הקב"ה'. [אח"כ ראינו שהכייון לקוח מסדרת הספרים 'בלבבי משכן אבנה'. אולי הרב מכיר].
מצד אחד טענותיו נשמעות הגיוניות.
מצד שני, התחושה היא שהדרך שקיבלנו בישיבות איננה כזו. אף אחד מעולם לא דיבר כך. דיברו שהלימוד עצמו הוא הדבקות הכי גדולה, והתורה היא שמותיו של הקב"ה וכו'.
 
מה עושים?