אין הולכין בממון אחר הרוב

זוהי סוגיה מורכבת ולא אוכל כאן לכסות אותה. בשערי ישר שער ג-ד עוסק בה בפירוט רב. אתייחס לכמה נקודות בקצרה
ראשית, אני לגמרי מסכים שמוחזקות אינה רלוונטית. להיפך, בעולם המשפט הכללי מקובל שבדיני ממונות הרף הראייתי צריך להיות נמוך יותר, שכן די ב-51% כדי להטות את הכף לטובת אחד הצדדים (אם נתעלם מהמוחזקות). ההסבר הוא פשוט: אם לא נעשה זאת ייצא שמי שזכה הוא זה שיש לטובתו 49%, וזה עוד פחות סביר. לעומת זאת, בדין פלילי (ענישה, כמו עונש מוות), דרושות ראיות מעבר לספק סביר, שהרי שם אין צד שני שעומד מול הנאשם שיזכה בדין כמו שקורה בממונות.
אבל עצם ההנחות שהולכים על פי הרוב בנפשות ושלא הולכים בממונות אינן פשוטות כלל ועיקר. שתיהן.
ר"ש שקופ מראה שיש הקשרים בדיני נפשות שלא הולכים אחר הרוב. למשל, ברור שלהרשיע על פי רוב לא מספיק, שהרי נדרשים שני עדים.
ולגבי ממונות, בפשטות נחלקו בזה תוס' בסנהדרין ג ובב"ק כז. שניהם מטפלים בסתירה בין שתי הסוגיות (שהרי בבי"ד הולכים אחרי הרוב בממונות). יש ראשונים שהסבירו שבבי"ד זה המקרה החריג, ובאמת בד"כ לא הולכים בממון אחר הרוב. ויש ראשונים שהסבירו שדווקא המקרה של רוב לרידיא הוא החריג ובד"כ כן הולכים בממון אחר הרוב. אני אישית נוטה לשיטה השנייה, וההסבר לייחודו של רוב לרידיא ניתן על ידי ר"ש שקופ (הוא מתבסס על רמב"ן לגבי סבלונות). טענתו היא שאם אדם טוען טענה על הדרך שבה הוא בוחר לנהוג, אין לדחות אותה מכוח רוב, שהרי זכותו לומר שהוא בחר להשתייך למיעוט. כך למשל גם אם רוב האנשים בעירי אוכלים טריפות, אני יכול לטעון שאכלתי כשר כי זה מה שבחרתי. מה שבבחירתי ואינו תהליך טבעי אינו נקבע לפי הרוב. כך גם לגבי אדם שטוען שמכר את שורו לשחיטה ולא לרידיא, למרות שרוב השוורים בשוק נמכרים לרידיא.