חמץ של יהודי
שלום לכבוד הרב. בגמ׳ בפסחים (ט.) איתא: ״אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דא"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף״ ומבואר דהחשש הוא מחצר לחצר ומעיר לעיר ולכאורה יש לשאול מדוע יש סברא הנותנת לחשוש והרי חמץ של אדם אחר אין אדם חייב עליו. ואין נראה שזה גופא אמירת המשנה. דהנה איתא בגמ׳ שם (ה:) ״שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה״ ומבואר שבבל יראה שייך רק חמת שלך ולא של אחרים. וכתב רש״י שם (בד״ה לפי שנאמר) : ״דמדכתב לך משמע מינה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בגבולין של אחרים כגון נכרי ושל גבוה אם הקדישם לבדק הבית״ והנה מדבריו מבואר שכל אמירת הגמ׳ היא שמה דאמרינן שלך אי אתה רואה אבל רואה של אחרים היא אך על חמץ של גויים ולא על חמץ של יהודים. ובאמת כך רצה לתרץ הפנ״י את הקושייה ששאלנו בתחילה. שהחשש הוא מחמץ של יהודי.
ואנוכי נותרתי עם שאלה אחת: מה ההבדל בין חמת של יהודי לחמץ של גוי? מדוע ישנו הבדל בכלל?
שיטת רש"י היא שיש הבדל בין בל ייראה לבל יימצא. הראשון הוא גם על חמץ של אחרים והשני הוא רק על שלי שנמצא אצלי. אבל מסתבר שזהו חמץ של יהודי, שכן חמץ של גוי אינו באמת חמץ. אבל זו שיטת יחיד, כידוע. בפשטות אין הבדל בין בל ייראה לבל יימצא.
אמנם בגמ' פסחים ט באמת משמע שיש חשש גם בחמץ של אחרים. אבל שם מדובר על בדיקת חמץ, כלומר לפני זמן איסורו. במצב כזה אם החולדה גררה חמץ של אחרים זה נמצא אצלי וכמובן שבעליו התייאש וזה הפקר שנעשה שלי, ואז אעבור עליו בפסח כחמץ שלי.
הרב כתב ששיטת רש״י היא שחמץ של גוי אינו חמץ. אפשר לקבל פירוט? כלומר זה דין בבעלות שלהם? דין בהלכ׳ פסח?
הצעתי הסבר לשיטתו, שלפיו חמץ של יהודי יש לו שם חמץ ושל גוי לא. כמו שחמץ לפני פסח אין לו שם חמץ. ראה על כך מזווית מעניינת במאמרי על האוקימתות בדוגמה השלישית.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer