חסידי מצרים והשפעה מוסלמית

אודה על האמת ולא אבוש, אני מזועזע עד עמקי נשמתי מהקלות בה הרב מתייחסת לאימוץ פרקטיקות זרות, שאלתי את הרב על כך בעבר, אך התשובה לא סיפקה אותי.
אבקש לקבל הסבר מסודר לגבי תפיסתו של הרב את אימוץ הפרקטיקות הזרות.
כמו"כ חשוב לציין למען היושרה האינלקטואלית, כי דהר פשוט וברור הוא שאבותינו לא עסקו במה שנקרא בימינו "עבודת הבורא", אלא רק קיימו מצוות מעשיות, כל נסיון להציג את "עבודת הבורא", בכל אופן שהוא, כפרקטיקה קדומה הנה סילוף היסטורי אשר מגחיך את את אבותינו ואותנו.

תמיד להודות על האמת ולא ליבוש, שנאמר: ולא ייבוש מפני המלעיגין.
חובת הראיה על מי שטוען שאין לשאוב דברים מבחוץ. כל מה שלא נאסר מותר.
לגביח השאלה האם אבותינו עסקו בעבודת הבורא, אני מאד מתרשם מהנחרצות שלך, אבל ממש לא מסכים.

אנסח טענתי בשנוי מה, איזה ערך יש לפרקטיקה שלא נצטווינו לקיימה, גם אם פרקטיקה מותרת לא הופך אותה לדתית או לבעלת תוכן כלשהו, היא פשוט מעשה ריק מתוכן ולא יותר מזה.
לגבי "עבודת הבורא" הרב כמובן יכול לא להסכים, אבל אבקש שיביא ראיה לכך שאבותינו עסקו ב"עבודת הבורא" פרט לקיום מצוות.
בתודה, בנימין

יש לא מעט דברים שאנחנו עושים ללא ציווי. למשל לא להיות נבל ברשות התורה, או התנהגות מוסרית, עבודת המידות, להיות בוחר ושאר ערכים אנושיים. ר"ש שקאפ אפילו טוען שיש הוראות משפטיות מחייבות ללא ציווי (תורת המשפטים). השאלה ממש תימהונית בעיניי.

אני חש שהרב הולך סחור סחור ומנסה להתחמק, ודאי שישנם דברים שאנחנו עעושים ללא ציווי, אין חולק בדבר, התנהגות אנושית נורמלית, המכונה בפי וויזל "תורת האדם", לא הופכת להיות תורנית ומצווה, אלה דברים פשוטים שחלק בהם לכל אשר יכונה אדם. "תורת האדם" לא הופכת למעשה דתי, זהו פשוט מעשה אנושי אלמנטרי. הטענה של ר"ש שקאפ הופכת את ההוראה המשפטית למחייבת אבל לא למעשה דתי, מקור החיוב הוא בנפקותא המשפטית מהמעשה,שיש לה ודאי השחכות הלכתיות, זה לגיטימי לחלוטין.
תימה בעיני מדוע הרב מתייחס לשאלתי הפשוטה כ"תמהונית", אין כאן כל תימהון, השאלה פשוטה, כיצד מעשה נהפך לדתי אם הוא לא ציווי, אני טוען שאין מציאות כזאת כיוון שלא מצאתי ראיה לטענה הפוכה, ככל שהרב טוען שפרקטיקה ללא ציווי יכולה להחשב לפרקטיקה דתית, עם כל הכבוד, עליו הראיה.
אני באמת לא רואה "עבודת הבורא" בהתנהגות אנושית נורמלית. התשובה ליהודה הייתה צריכה להיות פשוטה ביותר, חוץ ממצווה אין כל "עבודת הבורא", הכל זה אוסף הזוי של המצאות מדומיינות ממוחם הקודח של כת ההוזים מבני ישראל.
אני באמת אשמח לראיה לדברי הרב.

אענה עוד פעם אחרונה ונסיים בזאת (אלא אם יעלה משהו חדש).
כל מה שאני עושה נעשה מכוחו של הקב"ה. אין נורמות שמחייבות בלעדיו. כך לגבי התנהגות מוסרית או אנושית וכדומה. ראה במחברת הרביעית. לכן כל מעשה כזה הוא בעל ערך דתי. ההנחה שלי היא שהקב"ה הוא המחוקק המוסרי והוא מצפה מאיתנו לפעול כך. אני לא מקבל את האפשרות של ערכים בעולם ללא אלוהים. לכן כל מעשה ערכי הוא דתי. אמנם אצל אדם חילוני שנוהג באופן מוסרי (שהוא כמובן לא אדם עקבי), אין למעשיו ערך דתי כי דרושה תודעה דתית כדי לתת למעשה ערך כזה. אבל אצל אדם דתי, כל מעשה ערכי שנעשה מההכרה שכך הקב"ה מצפה ממני (ולו דווקא מצווה עליי) הוא מעשה בעל ערך דתי.
וכי לדעתך, מי שיעבור על תורת המשפטים של ר"ש שקאפ אין עליו תביעה מהקב"ה? ודאי שכן. למה לי קרא סברא הוא?! רק אחדד: סברא הלכתית משמעותה נורמה ללא ציווי (אני מדבר על סברא מהותית ולא פרשנית. ראה מאמרי על מעמד הסברות, כאן באתר).
זה באמת פשוט בעיניי, ואיני מבין מה הקושי ועל מה הדיון.