טעם גזירת ביצה שנולדה בשבת

יואל שלום.
לפעמים מאחורי הגזירה יש טעם אחר, ומה שנאמר בגמרא הוא רק  הגדר. כך למשל ייתכן שגזירת משקין שזבו היא בעצם משום נולד, ולכן ביצה בכלל הגזירה. ומה שנקטו שגזרו משום משקין שזבו הוא רק גדר הגזירה ולא טעמה (בפרט אם הגוזרים המאוחרים לא היה בסמכותם לגזור גזירה חדשה אין להם ברירה אלא להסתמך על הגזירה הראשונה, אז הם עושים זאת בפרשנות לשונית מרחיבה אליה).
אמנם ברש"י שהבאת כתוב לכאורה נימוק אחר. הוא טוען שהולכים אחר לשון התקנה ולא בתר טעמה, ופירות הנושרים כולל בתוכו את הביצה שנושרת מהתרנגולת. אמנם לגבי משקין שזבו קשה לומר כן, אמנם ברש"י נראה שהבין גם שם כך, עי' בדבריו שם. וראה הגרז"נ גולדברג במאמרו בקובץ מבקשי תורה על יו"ט (ב"כ), שכתב שהולכים אחר לשון התקנה ולא אחר טעמה, ע"ש שהאריך בזה מאד. אמנם לפי דרכנו אין צורך לזה. אם מדובר בחכמים מאוחרים שלא יכולים לגזור בעצמם, הם עושים פרשנות לשונית מרחיבה לגזירה קדומה, אבל לא בהכרח מפני שתמיד הולכים בתר לשון התקנה. כעין זה מה שחילקו כמה אחרונים באיסורי שבות בשבת בין שבותים שמרחיבים מלאכה דאורייתא (כמו בורר אוכל מפסול אטו בורר פסולת מאוכל, שזה בורר דרבנן) לבין שבותים שמחדשים איסור חדש (כמו רכיבה על סוס אטו קצירה, שזה ודאי לא קוצר דרבנן).
לשיטת רש"י משמע שמדובר בהרחבה לשונית, וכנראה צריך לומר שבזמנם אנשים באמת בלשון שהשתמשו בה הבינו שהביצה היא פרי של התרנגולת או משהו שזב ממנה. קשה ללמוד מהלשון שלנו על הלשון שנהגה בזמנם. בכל אופן, לשיטתו זה שיקול לשוני.

אמנם בדין גזירה לגזירה מול חדא גזירה יש להאריך בכלל. יש שהבינו שמדובר בעיתוי (זכורני שכך משמע ברמב"ם), אם שתי הגזירות הן בזמן אחד הוו גזירה אחת. לפי זה אין כל קושי במה שנאמר כאן. הגמרא אומרת שהגזירות נגזרו יחד ולכן הווה חדא גזירה (לא צריך שיהיה קשר מהותי ביניהן. ואולי די בקשר לשוני וכנ"ל).
אבל תורי"ד (שבת לא ע"א) הבין שחדא גזירה הכוונה שהגזירה הראשונה נאמרה באותו דבר שנגזרה בו, ואז ניתן לגזור עליה גם גזירה נוספת. הוא מחלק שם בין טלטול בכרמלית שנאסר משום שמא יבוא לטלטל ברה"ר, ולכן אין לגזור משהו אחר אטו טלטול בכרמלית, דהוי גזירה לגזירה. אבל הטמנה ברמץ שנאסרה משום שמא יחתה בגחלים, מה שאסרו להטמין בכל דבר שמוסיף הבל אטו הטמנה ברמץ אינו גזירה לגזירה כי שמא יחתה בגחלים הוא בגופו של אותו רמץ שאסור ולא בדבר אחר. לכן גזירה בהטמנה במוסיף הבל אטו רמץ אינה גזירה לגזירה אלא חדא גזירה היא. (לענ"ד מסתבר שכך גם יהיה אם הגזירה השנייה תהיה באותו דבר שנגזרה הראשונה אף שהראשונה היא בדבר אחר). לשיטתו שוב מתיישבים הדברים היטב, שהרי גם משקין שזבו וגם פירות הנושרים זו גזירה במשקה ובפרי עצמם שמא יבוא לקטוף או לסחוט אותם, ושפיר אפשר לגזור אטו גזירות אלו עוד גזירה על ביצה, ולא הווה גזירא לגזירא אלא חדא גזירה היא.
——————————————————————————————
שואל:
תודה רבה מאד על התשובה! ברשותך, מספר הערות: א. לא יתכן להבין שגזירת משקין שזבו היא בעצם משום נולד. כפי שמוכח מהדין שהבאתי בסוף דבריי, שפירות העומדים לאכילה משקים שזבו מהם מותרים. ומבואר שהחשש הוא משום סוחט, דהיינו דש, ולא חשש אחר. ב. מרש"י לא נראה שהייתה הרחבה לשונית מאוחרת, אלא בזמן שגזרו על פירות שנשרו, או משקים שזבו כללו בגזירה את הביצה שנולדה. [די קשה לי לדמיין אנשים טיפשים ברמה כזו שגזירת פירות שנשרו או משקים שזבו תהיה חסרה עבורם ומועדת לכישלון, אם לא תכלול גם ביצה שנולדה, ומאידך, משקים שזבו מפירות העומדים לאכילה מותרים, והטיפשים הנ"ל מקבלים זאת בהבנה ואין חשש שיחליפו בין המקרים]. ג. הרמב"ם שהזכרת נמצא בפירוש המשניות, שבת פרק ד' משנה א'. ד. לא הכרתי את התורי"ד, וייש"כ על הידיעה החשובה! (דבריו בדף כא ע"א). עכ"פ נראה לי שגם לשיטתו, בנד"ד זו גזירה לגזירה ולא חדא גזירה. הרי הגזירה היא לא שמא יקטוף את הפרי שנשר, או יסחט את המיץ שכבר זב. אסור לאכול את הפרי שנשר ולשתות את המשקה שזב שמא יקטוף פרי אחר ויסחט משקה אחר. אם כן זה דומה לטלטול בכרמלית, וגזירת ביצה שנולדה היא גזירה לגזירה (אם לא כדברי רש"י).
——————————————————————————————
הרב:
א. אפשר לומר שבפירות שעומדים לאכילה משקין שזבו אינם נולד, דמעיקרא אוכל והשתא אוכל. כמדומני שיש סתירה בין הסוגיות בעניין זה. ככלל, פרשנות של גזירות נעשית לשונית + עניינית. אפשר שתהיה הרחבה לשונית אבל לא תיושם על פירות שעומדים לאכילה כי זה כבר אוכל. נכון שהיה מקום לגזור גם כאן לשונית, אבל משיקול ענייני לא גזרו.
ב. ברש"י לא אמרתי בהכרח שמדובר בהרחבה מאוחרת. גם לא מדובר על טיפשים. השאלה מה נכלל בלשון פירות הנושרים או משקין שזבו.
ג. אכן.
ד. אכן שם. לעצם העניין לפחות במשקין שזבו החשש יכול להיות גם על הפרי הזה.
——————————————————————————————
שואל:
א. התרנגולת שעל ביצתה אנו דנים היא כזו העומדת לאכילה (כמבואר בתחילת המסכת), והביצה מוגדרת כ'אוכלא דאיפרת', ואינה נולד או מוקצה מצד עצמה, כי אם מחמת גזירת משקין שזבו או פירות שנשרו.
ב. לא מדובר על טיפשים? אז לשם מה ועבור מי כוללים חז"ל בגזירתם גם את הביצה שנולדה, סתם כדי להציק?
ד. הגזירה היא על המשקים שזבו מהפרי, לא על הפרי עצמו. ובמשקים א"א לעבור איסור.
——————————————————————————————
הרב:
 
שים לב שהסדר השתנה.
 
ב. גם בלי טיפשים, כפי שכתבתי אפשר לומר שמדובר על הרחבה מושגית. זה לא בגלל שמישהו טיפש אלא בגלל שבתוך הלשון של הגזירה נכללת גם ביצה ולא חילקו בגזירות. זה לא נעשה כדי להציק אלא כדי לעשות סדר ושמה שכוללת הלשון יהיה אסור ולא יתחילו להיכנס לפרשנויות תכליתיות (כעין טעמא דקרא).
 
א. ראה לעיל סעיף ב. אם רואים את הביצה כהרחבה לשונית של משקין שזבו אז היא כן נולד באופן מהותי, לפחות נכנסת לכלל הלשון של נולד ונלכן נאסרת. גזירת משקין שזהו אומרת שביצה מקבלת את הדין של המשקה והוא נולד. אגב, זכורני סוגיא ארוכה ומפורטת במסכת שבת שמתייחסת למשקין שזבו כנולד ולא כהרחבת דש מדרבנן. לא היה לי זמן לחפש כעת.
ד. המשקים הם חלק מהפרי ולכן חשיב כגזירה באותו דבר. ובוודאי בביצה שבתוך תרנגולת שעומדת לאכילה הוי חלק מהאוכל.